האוטונומיה החרדית – למה לא תהיה פה בחיים מדינת הלכה?

האוטונומיה החרדית – למה לא תהיה פה בחיים מדינת הלכה?

בזמן הקרוב עתידה לעלות על המסך "הדיסטופיה הישראלית הראשונה" כלשונם, סדרה בשם "אוטונומיות". למרות שהתיאור חוטא למציאות, שהרי דיסטופיות עבריות קיימות שנים, העיבוד למסך נראה חי ואמיתי להחריד (תרתי משמע). משום מה, כמעט כל הדיסטופיות העבריות כוללות הקמת מדינת הלכה או אוטונומיה הלכתית. בסדרה דנן, המדינה מתפצלת לישראל החופשית מדת, ול"אוטונומיה החרדית" בה חוקי התורה שולטים, שערי המדינה נסגרים בשבת, ויידיש מדוברת בביקורת הדרכונים (אין ש"סניקים באוטונומיה?)

אין מראין ליוצרים אלא מהרהורי ליבם. תחושת החרדה של אוכלוסיות חילוניות מהקצנה דתית של סביבות ירושלים וערים אחרות בישראל, כאילו מדובר באזורים שאסור שכף רגל חילונית תדרוך שם, יצרה תחושה שתסריט אימים זה אפשרי וקרוב. אך עם כל ההפקה המושקעת – האם יש סיבה לדאגה?

ההיסטוריה של העמים דוברי יהודית

בואו נשים את הדברים על השולחן, האמת שלא הייתה פה מעולם מדינת הלכה. מבין השנים המעטות שהיהודים היו בעלי הבית (או ניתן להם חופש יחסי), סקירה מהירה תראה שמממלכה המנוהלת ע"פ שולחן ערוך שייכת להתרפקות נוסטלגית או משיחית. אם נדלג על מלכות שאול-דוד-שלמה (שאיננו יודעים איך בפועל הם ניהלו את ממלכתם בצורה אדמיניסטרטיבית), אז ממלכת ישראל הייתה פושעת באופן רציף, וממלכת יהודה ידעה מעט מאוד מלכים שנשמעו לדברי התורה (מה גם שעלינו להניח הנחה סבירה שההנהגות התורניות שלהם לא היו זהות לאלו של ימינו). בימי שיבת ציון והכיבוש הפרסי מספר התנ"ך שנשאו נשים נוכריות וסחרו בשבת. עזרא הוכיח אותם, אבל תחת שלטון זר, ודאי שלא יכלו לקבוע מדיניות חוקית.

להמשיך? יוספוס פלביוס מספר שהיהודים הצדיקים לא רצו להילחם בשבת קודש נגד האויב היווני ולכן ספגו אבדות רבות, עד שהחליטו החשמונאים לבצע חילול שבת אקטיבי כדי להתגונן בפני היוונים ומאוחר יותר להדוף אותם ולהותיר לנו את חנוכה. הדורות הבאים של החשמונאים כבר היו בסכסוך עם הסמכות הדתית העליונה שהייתה עקוב מדם והקדים את האקשן הטיודרני בכמה מאות שנים. התייוונות לא הייתה מילה גסה, שכן המלך רצה להנהיג מדינה ככל מדינות המערב המתוקנות. אלכסנדר ינאי כמעט והרג את גיסו שמעון בן שטח, וכבר הגענו לתקופת רומי בה מצוות התורה להקים מלך מזרע ישראל לא ממש עניינה את הורדוס. גם לא כל כך ברור איך הסנהדרין הייתה אחראית לצליבת ישו, שהרי אסור היה ליהודים לדון דיני נפשות. ולאחר תקופת יובש של אלפיים שנה מינוס, הקימו חבורת סוציאליסטיים את מדינת ישראל, ואת הרבנות הראשית הכפופה אליה שאינה שונה מהותית מכל משרד ממשלתי.

השוטר אזולאי, דור ב'

אז לעולם לא הייתה פה מדינת הלכה. ומדוע לא? כי זה פשוט לא אפשרי. יש כמה סיבות. האחת היא שמה שיש והשנייה היא מה שאין. מה שיש אלו חוקי ההלכה שנתגבשו באלפי השנים בגלות. אלו חוקים המקשים על קיום חברה מודרנית שאינה חיה בואקום ודורשת לקיים קשרים בין לאומיים. אי אפשר לנהל מערכת בנקאית ללא ריבית. נכון שהגמ"חים מתפקדים יפה מאוד כבנקים, אבל כבר התפרסם שגם גמ"חים "חוטאים" בהשקאות באג"חים ובמניות. "לנכרי תשיך"? לא בדיוק. מה עם הפקת חשמל בשבת? אי אפשר פשוט לעזוב את המפעל וללכת הביתה. בתי חולים? נכון, יש פיקוח נפש, אבל אם מגיע מקרה קל – אז לא נטפל בו? ומי יכריע? חוקי ההלכה הכווינו אותנו מעולה כשהיינו פרטים החיים בקהילות קטנות, ולא שאשכרה היינו צריכים לנהל מדינה. ניסיון להכיל אותם בסקאלה גדולה יותר פשוט נכשל.

השוטר אזולאי מפזר הפגנות שבת – היה פעם, יהיה בעתיד

וזה גם מה שאין – אין חוקיים הלכתיים למדינה. נכון, התורה מדברת על מלך ונותנת לו כמה מצוות בודדות. אבל היא לא נותנת מערכת שלטונית. היא אומרת "שופטים ושוטרים תתן לך", אבל לא אומרת מה הם יכולים לעשות ומה לא. בטריילר לסדרה רואים שוטרים חרדיים עם צו חיפוש בבית של עבריין – האם תסריט כזה אפשרי? כנראה שלא. החרדים לא יחדשו סנהדרין שתחדש הלכות, ובית דין של שלושה לא יכול בשום מצב לאשר הלכתית מישוש במטלטליו של יהודי אחר – פשוט כי אין התייחסות הלכתית לעניין. ללא מערכת משטרתית ומשפטית מתקדמת ושלמה – אוטונומיה שכזאת תקרוס.

בנימה אוטואנטישמיות לא מזיקה

אז מה בעצם קרה כל ההיסטוריה, ובעצם קורה עד היום הזה? אם נסלק את הטון האנטישמי צריך להודות שכדי להתקיים היינו חייבים להתעלק על המסגרת המדינית מסביבנו. כל עוד אלו היו הגויים אז הקטנו ראש. הם יצרו לנו את החשמל, הם העמידו שומרים על גבולות המדינה, הם ניהלו לנו את הבנקים (או בעצם לא, אם אנחנו בקלישאות אנטישמיות). בשטעטל יכלנו לנהל את חיינו בקטנה, לפתור סכסוכים ממוניים או לסחור בצורה אוטרקית. אבל עכשיו – אנחנו חייבים לשתף פעולה עם האומות, להכיל גם יהודים שלא רוצים לשמור קלה כבחמורה, ולהנות מחשמל שיוצר בשבת. ואנחנו היהודים, לא ממש נהנים מלהנות.

הפתרון החרדי הוא פשוט להמשיך. לשחק אותה כאילו אנחנו בשטעטל גדול, ולהמשיך להנות מההגנה הצבאית של המדינה (שבמקרה המגינים רובם יהודים) או מהחשמל שיוצר בשבת באשליות שווא שהוא יוצר על ידי גוי. לעיתים גם מוצאים פתרונות נקודתיים כמו ארגון "הצלה" או גנרטור שבת לשיטת החזונישניקים. אבל לרוב יש פה התעלמות ועצימת עין עד שזה מגיע לתקופת בחירות ואז משחקים יפה את "הקרב על השבת". חוץ מלהתלונן, אין פתרון של ממש. ואין זה בא מתוך רוע לב. החרדים מתאפיינים בשתי תכונות: היחס למודרנה והיחס לציונות כמדינה יהודית בארץ ישראל. ואלו שתי הבעיות שהצגתי לעיל. אם חרדי ירצה לשנות את ההלכה במילימטר, הוא לא חרדי. ואם הוא יטען שצריך להתעסק בהלכות מדינה יהודית, הוא בכלל ציוייני שזאת מילת גנאי. אז באמת שאין מה לעשות.

מזכיר לי שבשבתות בהן אני הולך מדירתי הצנועה בגבעת שמואל, עיר המופת לדו קיום חילוני-דתי (אולי הגזמתי?) לכיוון אוניברסיטת בר אילן, אני עובר על פני גשר קוקה קולה ואני רואה מראה אניגמטי במיוחד. על נתיב הכביש הנכנס לבני ברק מצוי מחסום המונע מרכבים להיכנס לעיר התורנית, אך מאידך, על נתיב המילוט מבני ברק אין מחסום, וכל הרוצה לצאת יצא. מדוע? אמנם לא ביררתי את העניין, אך יש לי השערה. עלולים, לא עלינו, להיות חולים ופצועים בבני ברק בזמן השבת, ולכן מדין "פיקוח נפש", ודאי יש צורך בלהוציא אותם אל בלינסון או תל השומר. אך אין סיבה שמישהו ירצה להיכנס אל בני ברק בזמן השבת. ומה עבור יולדות גבעת שמואל החפצות לחיות ב"מעייני הישועה"? או שמא לא כמצריות העבריות?

תחזית אופטימית

סערת עבודת הגשר בשבת חשפו את העצב הרגיש ביותר ביהדות בת זמננו. החרדים כמובילי הדגל ההלכתי נמצאים במלכוד רציני, הם יכולים להגיד מה לא, אבל לא יכולים להגיד מה כן. גם אין ניסיון מזרוחניקי לגשר ולמצוא פתרון, בשיטת "פייגעל המשוגעת ממאה שערים", ולכן אנחנו בשתיקה רועמת, מפחדים להיתפס רפורמים. זהו מצב משתק מחד, אבל מאידך הוא מחייב אותנו לבוא וליצור הלכה, הוא מחייב אותנו להמשיך ולעסוק בתורה ולתת לה ביטוי גם בדור הזה, למי שחשב שהלכה כבר קפאה ומנומנמת אלפי שנים. דווקא הקושי הזה מביא תקווה גדולה. מה שהוא לא יביא זה אוטונומיה חרדית, איך מה לדאוג.

עברתי כברת דרך ביחסי עם החרדים. בתחילה, בתוך חילוני, הייתי בחרדה החילונית הידועה מכך שיצעקו עלי קללות שאני לא מבין ויזרקו עלי חיתולים גם לא בשבת. ליד בית הספר שלי היה מבנה כולל של חסידות מעליץ שהיינו חותכים דרכו מידי פעם. אבל זה היה שמור רק לאמיצים (או לחוצפנים), כי עדיין היו מפחדים מן העיניים הסקרניות שהיו נעוצות בתלמידי התיכון החילוניים. מאז חוויתי תקופה של רומנטיזציה של החרדים, כמדומה שהם מזכירים תרבות אותנטית נשכחת של עיירה סטייל שלום עליכם, מוזיקה בלקנית מקפיצה, וסודות חיים גלומים בספרים עתיקים, והיום אני יותר מפוכח וביקורתי כלפי העיוורון הכמעט רצוני שהחברה הזאת שרוייה בה בקשר לסוגיות רבות. אבל בכל אופן אני לא מקבל את הטענות שמדובר בחברה מנוונת, או בנויה על כתות המבססות על פחד וכדומה. מהסיבה הפשוטה שלא ניתן לשמור על ניוון או מבנה של כת עם כזה גודל. ככל שהחברה החרדית תלך ותגדל, לא יהיה מנוס והיא תהיה מודרנית יותר ויותר דומה לחברה הכללית. התחזיות הדמוגרפיות בדרך כלל טועות.

ודבר אחרון בהחלט

בשוויץ מפגינים דרכי שלום

לא מזמן חזרתי מחופשה אירופאית קצרה בה קיוויתי לחוות את נפלאות האלפים השווצרים. בתקוות שווא ללהג בגרמנית רומנאשית עם אניה מדריכת טיפוס ההרים ואליזיה מדריכת הגלישה באגם, הותקפתי בהלם כשגיליתי שאלפי חרדים גודשים את שוויץ בחודשי הקיץ, וככה כאילו לא יצאתי אלא לחופשה בבני ברק השכנה. בסיור בעקבות חוואי האלפים, הראה לנו בן החוואי את דיר החזירים שהוא מגדל. אב חסידי פנה לבניו ואמר להם לא לדבר ביידיש ליד החוואים שכן גרמנית ויידיש דומות והוא לא רוצה שהגויים יעלבו שאנחנו נגעלים מהאוכל שלהם, והרי "מותר לשנות מפני דרכי שלום". הנה, גם חרדים יכולים אם הם רוצים.

מודעות פרסומת

פה זה לא אירופה

ישראלים אוהבים להרגיש אמריקה. או אירופה, לא משנה. העיקר לא כאן. אני נזכר בתמונות ההיסטוריות של מאות ישראלים צובאים על סניף מקדונלדס שנפתח כאן בשנות התשעים ועד לשבוע האחרון בו ספוטיפיי הגישה לישראלים רדיו אינטרנטי כמו באמריקה. אבל הגלובליזציה המערבית לא עוצרת בצרכנות. הלוואי. היא גוררת גם בורות במסווה אינטלקטואלי. אפילו הויכוחים שלנו הופכים להיות מערביים. קחו למשל את הויכוחים בנושאי דת (ומדינה, ומדע וכל דבר) בהתחלה היה זה נחלתם של כמה בורים שאינם יודעים נגד מי הם נלחמים. הדור הישן, מייסדי המדינה ומבקריה החריפים של היהדות, עוד ידעו נגד מה צריך להילחם, אבל הם חלפו ופינו את נחלתם לבורים שנמצאים עכשיו גם בתקשורת וקובעים לנו הציבור – הדתי והחילוני – על מה נריב. ועל זה אני רוצה להתווכח.

הסניף הראשון של מקדונלדס בארץ

הרב רפי אוסטרוף אמר פעם שפורנוגרפיה לא מזיקה למיניות הבריאה של האדם כמו הוליווד. ובאמת, בעוד כשאנחנו רואים או צופים בפנטזיות אנחנו יוצרים חסם ויודעים שזאת לא מציאות. אבל הוליווד נראית כל כך אמיתית. כי לגיבור יש רגשות ומחשבות בדיוק כמו לנו. ויש לו אהבה מושלמת…לא כמו לנו. ויש לו מאבק בין-דתי ובין גזעי…כמו לנו?

חיי העולם הזה

ארצות הברית היא מדינה מאוד דתית. האוונגליסטים לוקחים את הטקסט המקראי כפשוטו. לכן לימוד אבולוציה או תיאוריות על גיל העולם נחשב לנושא רגיש בארצות הברית כפי שכולנו יודעים. משום מה החבר'ה בעלי ההשפעה החליטו כי גיל העולם נחשב ליסוד ביהדות האורתודוקסית. כך אנחנו מוצאים את הנושא לניגוח ולעקצנות. יש חילונים שאף מבקשים ללמד את הנושא בבתי ספר לצד אבולוציה ושאר תיאוריות שבארצות הברית מעוררת מדנים. אבל בחיאת, כמה זה משנה לדוסים? ההתנגדות לתוכני הלימוד המדעיים נובעת בראש משמרנות ולא מהתוכן עצמו. גיל העולם מעולם לא היה אישיו מרכזי, ולתיאוריות מדעיות היה מקום של כבוד או של קרירות דעת ספקנית משהו. מובילי המאבקים חיים בסרט הוליוודי שבו הם לוחמים במלחמת צדק של ההגיון הישר כנגד הבורות הממאירה, לפחות כנגד הכנסיה ששרפה את גליליאו. אבל הסיפור האמיתי הרבה פחות רומנטי. המידע המדעי נגיש לכולם. רוב הישראלים אקדמאים ויחשפו למידע הזה במהלך התארים המתקדמים שלהם או בשיטוט מהיר בגוגל. רוצים ללמד אבולוציה? למדו! אבל ראו הוזהרתם – כל החשק יצא לכם. ברוך השם, לא חסרים לנו נושאים אחרים להתווכח עליהם כמו שבת, יחס לגויים או הדתה.

אמריקן ביוטי

עוד השלכה הוליוודית שנעשית על המאבקים הדתיים פה הוא הנושא הלהט"בי. אבל כאן העניין יותר מורכב. ראשית, אכן יש קושי גדול לדת היהודית להכיל או לאשר כל מה שקשור לנושא. ישנם איסורים ברורים וטקסים מוגדרים שלא ניתן לגעת בהם בניגוד לתיאוריות מדעיות שפירוש התורה יכול לסבול אותם. שנית, נראה שהדתיים עצמם נכנעו לתסריט ההוליוודי ושמחים להשיב בטיעוני נגד מן התרבות האמריקאית. האוזן התרגלה לשמוע על כמרים קתוליים הומופובים ביום ופדופילים בלילה. העין שבעה מלראות הפגנות של "כנסיות שנאה" בדרום ארה"ב נושאים שלטים נגד להט"בים. הקיבה כבר קיבלה בחילה ממטיפים נוטפי ארס המדברים בשם ישו. לכן, פה בארץ הקודש הרבנים יזכו לאותה אדרת בדיוק. נכון, יש רבנים שתקפו מינית. נכון, רוב הרבנים בעלי דעות הומופוביות. אבל לעזאזל, אל תעשו מהרבנות הראשית כאילו הייתה הותיקן. קל מאוד לחשוב בקטגוריות הוליוודיות, אבל המציאות היא לא כזאת. הדגש בדת היהודית הוא על הפרקטיקה ועל המסורת ולכן הדיון צריך להיות כזה ולא לעסוק בתיאוריות מגדריות על מבנה המשפחה. הציבור הלהט"בי אינו שונה מכלל הציבור הישראלי שרובו מסורתי, ולכן גם להט"בים רבים קשורים כך או אחרת לפרקטיקות מסורתיות. איך בכלל אפשר להשוות רבנים לכמרים קתולים? התיאולוגיה שונה, אורח החיים שונה, המגע עם העולם שונה, התרבות שונה. רק השנאה דומה. אבל זה לא אומר שההידברות צריכה להיות דומה.

והדוסים נכנעים. ככה רבנים החלו בהסבת מקצוע לפילוסופים חובבים שבאים להתקיף את התיאוריות המגדריות והפוסט-מודרניזם. הם מקשקשים על מיניות ומבנה המשפחה המסורתי ולוקחים תיאוריות ומחקרים אודות טיפולי המרה נוצרים אמריקאים. אבל זאת טעות גדולה והחטאת המטרה. זהו לא דיבור יהודי.

פעילת של כנסיית השנאה הידועה של קנטאקי (אין קשר לעוף)

פליז, גם תפסיקו לדבר על "הממסד הדתי". הרבנות הראשית כבודה במקומה מונח. אבל הציבור הדתי מתייחס אליה במקרה הטוב בכבוד ובמקרה הרע בזלזול. אין מזימה של הרבנים הראשיים להשתלט על העולם ולגרום לבניין המקדש השלישי. אלו רק פקידים שדואגים לחיים הדתיים במדינה. נכון, היום אפשר להצביע על בעיות ועל ליקויים רבים בתפקודה או בנחיצותה כדוגמת כשרות או נישואין. אבל זאת לא מפלצת תלת-ראשית שכל מי שכיפה על ראשו עומד דום למשמעתה. נראה לפעמים שכל מי שמדבר על ה"ממסד הרבני" אינו יודע את טיב הקשר בין יהודי לבין רבו. "עשה לך רב וקנה לך חבר" אינם נמצאים במקרה ביחד. הרב הוא ידיד-נפש רוחני. הוא מוליך אותך בדרך שלך אל המטרה המשותפת, היא הקדוש ברוך הוא. הוא מעשיר אותך בידע ובחוכמה. הוא לא אפיפיור. הוא לא כומר. הוא לא עורך טקסי מיסה, שומע וידויים או מוכר שטרות מחילה.

מיסטר נו-אינגליש

מה על הדתיים לעשות, אם כן? להתעלם. לא לנסות להגיב באותו מטבע. כי ממה נפשך, אמת מארץ תצמח. לא צריך להתגונן נגד התקפה על היהדות, כי אין התקפה על היהדות. יש התקפה בנוסח אמריקה. ואולי, ההתקפות האלו אפילו עושות טוב לדתיים. לא ממזמן שמעתי על מכר שלי שיצא בשאלה, וכחלק מהתהליך תרם את כל ספרי הקודש שלו. מדוע? כי האדם הדתי בעולם הזה נמצא במגננה אינטלקטואלית. הוא זה שצריך להוכיח את עצמו. הוא צריך להיות המשכיל יותר, היודע יותר, המבין יותר. החילוני נמצא בקבוצה השלטת ולכן הוא יכול להרשות לעצמו להיות בור יותר, לדעת פחות ולהתקיף בקש את הטענות הדתיות. על הדתי לכן להיות חד ומוכן, ולכן הטענות כאילו-נגד היהדות פותחות בפנינו עולם חדש שעלינו לחקור וללמוד וזה תמיד יותר טוב.

באופן מעניין, כל שלושת הדתות האברהמיות הגדולות רואות בעין שלילית את תרגום כתבי הקודש. היהודים מספרים שכשתלמי המלך תרגם את התורה ליוונית שרר חושך בעולם שלושה ימים. המוסלמים מזהירים בחרם מאת הנביא מוחמד למי שיתרגם את דברי האלוהים שקיבל מג'יבריל המלאך. והנוצרים הקתולים הרשו למאמיניהם לקרוא רק תפילות או קטעים מובחרים מהברית החדשה בלבד. מדוע? כי יש דברים שפשוט לא ניתן לתרגם והניסיון לייבא אותם בצורה המונית בטוח יביא לעיוות. נסו בעצמכם לתרגם לאנגלית את המונח "מצווה". מה זה? Command? לא בדיוק. זה לא בדיוק ציווי, זה לא בדיוק מעשה טוב. כשאני אומר למישהו "תעשה מצווה" – מה כוונתי? כבר ציטטתי את קיפלינג שאמר שמערב ומזרח לא יפגשו לעולם. ככה גם המונח הבודהיסטי של דוקהה לא ניתן לתרגם לעברית-מערבית. זה סבל? לא, כי סבל הוא בעל מטען שלילי. זה חוסר-סיפוק? לא בדיוק. את דתות המזרח אנחנו יודעים לקחת בכובד ראש אינטלקטואלי, אבל כשזה נוגע לעבודה בתוך הבית אנחנו מתעצלים וחושבים בקטגוריות מערביות. אפילו שלושת הדתות בסוף מצאו דרך מעקף על האיסור לתרגום. היהדות אימצה תרגומים קאנונים (אונקלוס), האסלאם מציע לכתוב "פירושים" לקוראן בשפות שונות, ואילו הנצרות נפרצה ע"י מהפכת הדפוס והפרוטסטנטיות בעקבותיה. טוב, חייבים לציין, בסופו של דבר אמריקאי או לא, ההמבורגר של מקדונלדס לא כזה נורא, אפילו טעים.

ודבר אחרון בהחלט

נתתי את הדוגמה של כנסיות שנאה אמריקאיות כשנאה דתית. אז אם כבר הוליווד, יוצרי הסרט "קינגסמן" לקחו את הקלישאה הזאת עד הסוף ממש. מסצנות האקשן הטובות בקולנוע של כל הזמנים. (מכיל אלימות גרפית, לא לבעלי לב חלש)

כשר פה?

כשר פה?

בישול נוכרי – יותר פשוט לתת כשרות

סיטואציה מוכרת. נכנס למסעדה ושואל: "אתם כשרים?" השאלה הזאת לא הייתה עולה אם הייתה תלויה תעודה בחוץ, או היה אפילו כתוב בשלט "כשר", אבל אין, ואז מתחילה ההתפתלות: בעיקרון כן אבל אין תעודה, אנחנו לא מערבבים בשר וחלב, החזיר בכלים נפרדים וכו' וכו'… יחד עם כל העניין הזה החל בזמן האחרון טרנד גדול בקרב בעלי המסעדות תחת הכותרת: "שוברים את מונופול הרבנות", שנראה שיש בו מעט מן האמת והרבה מן הפוזה. בפוסט הזה אבהיר את דעתי לגבי אכילה במקומות בלי תעודה, האם בכלל צריך תעודה, והאם חייבים את הרבנות הזדונית כדי להכריז על מאכלינו כשרים?

מי מפחד ממי?

בבית כל אחד לעצמו, כל אחד שומר או לא שומר על הכשרות, אבל כשזה מגיע לעסקים כבר סיכוני הממון מאיימים על ההגינות. כי מי מבטיח שאם יגיע משלוח שלם של חסה נגוע בתולעים הוא אכן ייזרק ולא יוגש לתאבון הסועדים? או שנותן טעם בשרי נפל לסיר חלבי, ו"בטל בשישים" לא בדיוק תופס כאן? כך נולד המשגיח. המשגיח תפקידו לראות שכל הבישול הולך ע"פ גדרי ההלכה, ומידי פעם להפתיע את המטבח בביקורות פתע. השיטה לא חדשה, והייתה קיימת עוד בימי חז"ל. למונח ההלכתי קראו "מירתת", בעברי: מפחד, חושש. אממה, המונח הזה קיים רק בשני מקרים הלכתיים. המקרה הראשון, הוא גוי שיש לו ביזנס הקשור ליהודים. הוא מוכר יין ויודע טוב מאוד שאסור לו לבחוש ביין משום "נסך", הוא מפחד מהשותף היהודי שלו שיכנס כל רגע לחנות ויתפוס אותו על חם. במקרה כזה מותר לסמוך על הפחד של הגוי ולפסוק שהוא לא עשה מעשה פסול גם כשאין שם משגיח רצוף. מקרה יותר רלוונטי לימינו הוא ההיתר של חלב נוכרי, כפי שפסק הרב פיינשטיין, שעקב הפיקוח הגדול על החולבים בארה"ב, הם מפחדים להכניס חלב בהמות טמאות לחלב הפרה, כי כלא פדראלי הוא לא דבר נחמד בסך הכול. על סמך העונש המחמיר בארה"ב לפושעי חלב שחטאו פסק הרב משה שאפשר להשתמש ב"חלב סתם של גויים".

המקרה השני של "מירתת" הוא בדין של טומאה וטהרה. הגמרא מספרת על שיירה שהולכת, ובעל הבית הולך מאחורי משרתיו עמי-הארץ, משגיח שהם לא יטמאו את החבילות שעל החמורים שלהם. גם אם פתאום נעלם בעל הבית, המשרתים משקשקים מפחד פן הוא יפתיע אותם מקדימה מקיצור דרך סודי שהוא מכיר, ולכן נמנעים מלעשות את האסור עליהם.

בקיצור- "מירתת", המושג ההלכתי של משגיח שעלול להפתיע בכל רגע, נוגע אך ורק לישראל שנותן כשרות למוצר או חנות של גוי, או לישראל שמשגיח על ישראל בדיני טהרות. אבל הוא לא מדבר בכלל על ישראל שמשגיח על ישראל אחר בדיני כשרות. למה? התשובה, אומרים הפוסקים – פשוטה מאוד. גם אם המשגיח יעמוד על גביו של בעל הבית היהודי, היהודי עוד יכול להכניס חזיר לסיר בעזות פנים. ריאליסטיות הלכתית שכזאת.

אם ההלכה לא סומכת על משגיחים ותעודות כשרות, למה בכל זאת יש תעודת כשרות? הסתכלות קלה בנוסח של התעודה תגלה לנו שלא האוכל הוא שנמצא תחת ההשגחה, אלא בעל הבית – הוא זה שמושגח! תעודת הכשרות בעצם אומרת: "אנחנו מכירים את הבעל-בית פה, הוא סבבה, הוא לא יכניס לכם בשר בחלב". הרעיון ההלכתי הוא כזה – אוכלים אצל מי שמכירים, אם יש מישהו שאני לא מכיר, איך אני אסמוך עליו? חוק הדתיים השלובים: אני מכיר מישהו אחר שמכיר אותו, אז הוא בסדר. וכשהחוק לא חל – אז על הרב הראשי של העיר אני יכול לסמוך. המשגיח שם כדי להדריך את בעל הבית לא לעשות טעויות, ואם הוא הגון, הוא אמור גם לעשות כנדרש.

מסקנות ביניים: אם יש בעל הבית שאני מכיר אישית וסומך עליו הלכתית, מותר לי לאכול אצלו. אי אפשר באמת להשגיח על יהודי. תעודת כשרות לעסק של גוי – תופס הלכתית.

המשגיח מארבע ארצות

עד כאן היה הדיון התלמודי. בדיון ההלכתי המאוחר נוספו עוד כמה הלכות שנוגעות לגבי אדם שאנחנו לא מכירים – שזה רוב המקרים כיום. השו"ע פסק (יו"ד, קי"ט, א') שאסור לקנות פרטי מאכל ממי שחשוד על אותם פרטים. למשל, לא לקנות בשר ממי שלא מקפיד בבשר כשר. הרמ"א החמיר יותר, וכך נהגו להלכה – אם הוא לא מוחזק בכשרות, לא לקנות ממנו כלום, וכן כתב גם הט"ז, שהאמין שהדורות האחרונים מקולקלים ביותר.

אז איך אפשר לדעת שהיהודי בבוטקה של הפלאפל הוא בסדר? אי שם בהיסטוריה האשכנזית קבעו בארבעת מדינות מרכז אירופה תקנה, שכל מי שרוצה למכור אוכל חייב "כתב הכשר מאיזה רב אב-בית-דין". שוב, הכתב הוא שהאדם עצמו כשר, ולא שהאוכל כשר. מטרת התעודה היא כפולה – לתת לקונים אינדיקציה, וליצור אפקט פחד, אולי קטן כלשהו, שבעל הבית לא יהיה בהול אחרי ממונו פן יאבד את התעודה.

אבל תקנה היא רק תקנה לשעתה ולא מחייבת אותנו בימינו ובארץ ישראל. מה שגם אין לו תקפות הלכתית, אלא תקפות רעיונית. גם הדינים רק הולכים ומסתבכים עם המטבח המודרני התעשייתי, מה שמקשה על כולם לדעת את הדינים המפורטים. כדי לסמוך על הטבח, הוא צריך להיות משגיח כשרות בקיא בעצמו, וכן נוהגים בהרבה מקומות עם כשרות מהודרת, שלא מספיק שהטבח הוא סתם ירא שמיים. מלבד זאת, גם תעודת הכשרות עצמה אינה ממלאה במלואה לפי צו התקנה האשכנזית.

מפוסקי דורינו הרב רובין עסק בהרחבה בשאלות בשו"תו "נהרות איתן". האם חרדי שמכין בבית שיכר זקוק לתעודה? מה עם בית תמחוי שאין לו שום מטרות רווח? הרב רובין במסקנות פוסק שכן, אבל מהתשובה עצמה נראה שאפילו לכתחילה ניתן לאכול ולשתות במקומות שמכירים את בעל הבית כבקיא בדינים הספציפיים הנוגעים אליו.

כשר בלי תעודה – מי אמר? (מתוך "זקני ציון")

מונופול שוברים עם מתחרים

אז מה עושים עם תעודות הכשרות? רוב תעודות הכשרות היא כנראה בעלת ערך הלכתי לא גבוה. הן לא מתאימו לתקנת ארבעת הארצות, ההשגחה, אם בכלל, היא בצורת "מירתת" שלא תופסת הלכתית, ובעלי הבית לרוב לא יודעים דבר וחצי דבר על כשרות מתקדמת. אבל עדיין, היא יותר טובה מכלום. אז מה אפשר לעשות במקום?

כשאני מגיע למקום ללא תעודה אני שומע 3 סוגי טענות כנגד הרבנות. הראשונה היא: "המשגיח פשוט מגיע פעם בחודש, לוקח כסף והולך". זאת טענה אכן חמורה- וכאן אני מודה שאני נבוך אל מול הרבנות, ומה זה כבר משנה אם יש או אין תעודה. השנייה היא: "המשגיח יושב לי על הוריד, זורק לי את כל החסה, לא נותן לי להשאיר ביצים בלילה, מגעיל לי כלים ותוקע סכינים בעציצים". תשובתי כאן: תסבלו בשקט. המשגיח אשכרה עושה את העבודה שלו. דיני כשרות הם מורכבים יותר ממה שאתם שומרים בבית הפרטי שלכם. הוא שומר על סטנדרט לכלל הסועדים, המפקידים יותר ופחות. כשרות זה גורר גם הפסדים כלליים מידי פעם, וסרבול העבודה. לפום צערא אגרא – לפי הצער השכר. והטענה השלישית היא אשכרה טענה מטופשת: "אנחנו לא משלמים כסף למונופול הרבנות". נו טוב, אז החלטתם שהרבנות היא הרוע המוחלט והיא מושחתת (שיש בזה מעט מן האמת, מודה), אבל מה אתם מתכוונים לעשות נגד זה? פשוט להצהיר שאתם לא מקבלים תעודה וזהו? איך בכל זאת הסועד שומר הכשרות ידע שאפשר לסמוך עליכם?

בשלב זה הטענה מתפצלת לשניים. יש מי שאצלו זה באמת שנאת-דוסים ואהבת ממון טהורה, והוא ישמור איך שבא לו על הכשרות. אבל יש את החכמים שמבינים את העיקרון הבסיסי של מונופולים. כדי לשבור מונופול צריך מתחרים. לפתוח מקומות בלי תעודות זה לא להחליש את המונופול, זה להשאיר אותו בעוצמתו ולצאת קירחים מכל הצדדים.

פתרונות מוצעים למשתמש

אז מה אפשר לעשות? פתרון ראשון הוא למנות משגיח כשרות מטעמכם. עשו את זה כבר בכמה מקומות, לקחו את הרב המקומי, רב השכונה, תלמיד חכם בהתנדבות, והוא משגיח להם על תהליך הייצור – מלמד אותם את הדינים הבסיסיים, מכיר אותם אישית, ומשאיר את מספר הטלפון שלו על התעודה שמציין שהמקום בהשגחתו. זאת אלטרנטיבה ראויה שלא רק מכה את "המונופול הרבני", אלא נותנת כשרות יציבה יותר, כי כשהמשגיח הוא חבר שלך, אתה באמת רוצה לעשות אוכל כשר. זה מתבסס על הרעיון ההלכתי של לסמוך על אדם שאני מכיר בו.

פתרון שני הוא פרויקט הכשרות הקהילתי, בו בעלי המסעדות לומדים את ההלכות בבקיאות ומוציאים תחת ידם אוכל כשר. זה מתבסס על הרעיון ההלכתי של השו"ע שאפשר לסמוך על מישהו שאינו חשוד בדברים אחרים. הפרויקט הזה גם משכנע את בעלי הבית עצמם לאכול כשר – שזה ודאי מבורך.

בנוסף לפתרון הברור שמאפשר לאכול ללא תעודה בכל מקום שאתם מכירים את בעל הבית אישית, שני הפתרונות מבוססים על אהבה ולא על יראה, שזה ודאי מבורך, אבל כמובן רק בתנאי שהם ממומשים כמו שצריך. אני חושב שאנשים כ"כ ממורמרים מהרבנות עד שהם יקיימו בדבקות כל פתרון אחר שינתן להם. אז אני אישית אוכל במקומות כאלו. "יאכלו ענווים וישבעו". לא בדיוק ענווים, אבל עדיין.

ודבר אחרון בהחלט

זה כי לגויים אין בעיה לתת כשרות. מישהו מוציא תעודה לשף השוודי?

לחזור בתשובה ולהישאר שפוי

לחזור בתשובה ולהישאר שפוי

הארץ גועשת תמיד סביב נושאי חילונים-דתיים. אבל רק כשהדברים קורים לך אתה מבין כמה הפאניקה בציבור חזקה. פאניקה, זה מה שמוביל אנשים. פאניקה שגוררת עוד פאניקה. איפה לא.

לשבת, לקום

אתחיל בסדרה החדשה (בשבילי) המבוססת על הספר "מקימי". הספר נחשב לתורה שבכתב עבור הרבה חוזרים בתשובה, אך אני עצמי לעולם לא קראתי בו, אז החלטתי לראות את הסדרה במקום. בזמנו, הספר נאסר לקריאה עבור דתיים מבית ע"י הרב אבינר. הסיבה? לטעמי הספר די מציאותי, ואולי זאת הבעיה בעיניו של הרב אבינר. לחזור בתשובה זה לא מסע קסום בעקבות האור. במהלך החזרה, קונפליקטים ומבוכות הם דברים שבשגרה. החברים מרגישים לא בנוח, חלקם מתנתקים. ההורים מרגישים כאילו חוטפים להם את הילד, הרי הילד התמים לא יודע מה טוב בשבילו, ומישהו מכניס לו רעיונות לראש. יהיה גם תמיד את הזה שיגיד שמסורת זה דבר טוב, אבל לא יותר מידי. כל הסצנות הללו מהסדרה מוכרות לי היטב. אבל הפריע לי דבר חשוב מאוד בסדרה. החזרה בתשובה, כפי שהיא מוצגת בסדרה, מלווה בהתחרדות טבעית של החוזר. אם אתה חוזר, ברור שאתה צריך לעבור לכולל ולגדל זקן. אם את חוזרת, ברור שאת צריכה להביא ילד בשנה. האמנם? זהו המחיר שצריך לשלם? זה המשמעות בלהיות דתי? חוזרים בתשובה רבים, מתוך אובדן החברה והסביבה הקודמת שלהם מחפשים חברה חדשה לחיות בה, והחברה החרדית נותנת את חיבוק הדוב שהם רוצים. אלא מה? התגובה הזאת היא תגובה של פאניקה. החוזרים בתשובה לרוב מותקפים ע"י האנשים שאוהבים אותם הכי הרבה, אוהביהם מזדעזעים ומגיבים בפאניקה: "ממה תחיו? איך תעבדו?" והתחרדות היא תגובה חרדתית לא פחות, כאילו הם אומרים: "כולם נגדנו, אין לנו מה להפסיד, בואו נסגר בתוך עצמנו".

סצנה מתוך "מקימי"

בסיפור התשובה שלי, צומת ההתחרדות הייתה בכל צעד. שחרית הייתי מתפלל בחב"ד, אבל לא הפכתי חב"דניק. בשבתות אני מתפלל בבית כנסת חסידי וגם הייתי בטישים, אבל לא הפכתי חסיד. למדתי חברותא עם ליטאי, הכרתי חברים דתיים לאומיים, אבל אני לא אימצתי את תפיסת עולמם. זה מפתה, זה מקרב, אבל מה שמפתה הוא כנראה מעצת היצר. רציתי לאכול את התוך ולזרוק את הקליפה, כשתעוזתי עמדה לי לצידי. ראיתי שערכים חרדיים רבים, כקוד לבוש וצניעות, שימוש בטכנולוגיה או חשיפה לחכמות הגויים, לא מעוגנים הלכתית, ודובריהם נתקלים בגמגום שהם מבקשים להסבירם. חבר אחד אמר לי "מצווה לשים תכלת בציצית" ואילו השני אמר "אסור לשים תכלת בציצית", ומכאן הבנתי שיש מושג של "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ויותר מכן, ששכינה לא מדברת מגרונו של אף אחד. אף אחד לא הצליח להחריד אותי, הם בסופו של דבר התייאשו וקיבלו אותי כיהודי אורתודוקסי.

עשה ואל תעשה

הפאניקה, דוסופוביה שכזאת, היא שמביאה לתגובות חדות בחזרה. במקום עבודתי בחור חוזר בתשובה שלח מייל בו הוא קורא לבטל את החגיגה השנתית של פורים כיוון ש"פורים הוא יום קדוש בו ההארה יורדת לעולם הזה עד כדי טפח אחד, יותר מיום הכיפורים, ואסור לבזבז את היום הזה בחגיגות של פריצות והוללות". כמה מתנפחים וממתקים זה לא משהו שהייתי קורא לו הוללות. מישהו בלבל לו את השכל עם קטעים מהזוהר. לא במודע, הוא מנסה להיות יותר צדיק מהאפיפיור. טוב שהוא לא ביקש לבטל את ארוחת הערב בה גברים נשים יושבים יחד, שותים ארבע כוסות של יין ושרים. כל האלכוהול והרוק'נרול הזה של פסח.

כדי למנוע את הפאניקה של החוזר בתשובה, צריך להימנע מפאניקה בעצמנו. אם הורים רואים שבנם\בתם "מתחזקת", התגובה הנכונה תהיה הבנה והכלה, התעניינות – לשאול אותו, מה אתה עושה? לאן אתה הולך? מה מספרים בשיעורים? ללא לשפוט לחיוב או לשלילה. מתוך שאתם תשאלו אותו את השאלות הנכונות, גם הוא ישאל את עצמו את השאלות. עודדו אותו להציף שאלות, להתעניין, ולחשוב הם הוא באמת מאמין ומשוכנע לכל מה שהוא שומע. אל תאבדו את האופציה להיות אוטוריטה עבורו. מקלט נייטרלי.

אבל מסתבר שהפאניקה ממוסדת היטב. כנגד ארגונים רבים להחזרה בתשובה, יש ארגוני נגדיים. (הערת אגב: how come? איך אפשר להחזיר מישהו בתשובה? חזרה בתשובה היא תהליך פנימי שאדם עושה עם עצמו. בעידן של היום כל המידע היהודי נגיש. לכן לדעתי יש להפיץ את תכני היהדות, כדי שתהיה גישה והזדמנות שווה לכל אחד להכיר את המקורות היהודים, אבל היהדות לא צריכה יח"צן. אנחנו לא מנסים למכור משהו, או לשכנע מישהו. יש פה משהו פסול. אני בעד הצגת ערכים, אבל חינוך לערכים הוא דבר לא אפשרי לדעתי) ארגוני הנגד הם ברורים, הם כמו ארגוני החזרה בתשובה, רק להפך. ארגוני החזרה בתשובה מציגים פסאדו-מדע, אז ארגוני הנגד מציגים פסאדו-פילוסופיה. ויש עוד כל מיני דברים. עמותת חדו"ש, שבראשה עומד הרב הרפורמי אורי רגב, מזהירה בפני חזרה בתשובה. אני עוזב לרגע את יתר התמיהות שלי בקשר לארגון הזה. (עוד הערה: אף על פי שאני בעד הפרדת דת ומדינה, אך מסיבות להצלת כבודה הרמוס של הדת והתורה, ולא מתוך רצון לפרוק מעם היהודי עול תורה ומצוות). רק נצטט מהמדריך שלהם לזיהוי נער בתהליך תשובה:

הבן היקר שלכם חוזר הביתה יום אחד, ומתנהג מעט שונה מהרגיל. במהלך הארוחה המשפחתית הוא מעלה פתאום את האפשרות התמוהה להרחיק את הגבינה מהנקניק.

ואיך זה נגמר, אתם שואלים? על פי האתר:

כעבור שנה אתם מגלים שבנכם בכלל נשוי, ולאחר עוד שנה-שנתיים מתברר שאתם סבא וסבתא, אבל אסור לכם לראות את הנכדים. זה מותר רק אם תבואו ביום חול, בידיים ריקות, תחבשו כיפה ושביס ותשמרו את פיכם סגור.

אוי ויי! הבן חזר בתשובה! מדריך שכזה לא נותן כיוונים. הוא רק זורע פאניקה. בסדר, הבנו שהילד חוזר בתשובה. מה לעשות? איך למנוע בידו לעשות טעויות? את זה המדריך לא אומר.

העיתון של היום זה העיתון של מחר

אחד מהימים שעברו היה מוזר. בבוקר סיפר לי חבר חרדי (אני לא מספר את הסיפור במלואו, כי כך ביקש ממני החבר), שמשרת כקצין בצבא, כי הותקף אישית על רקע שירותו. הסיפור הזוויע אותי, והמשכתי הלאה לאוניברסיטה, שם חיטטתי קצת בין מדפי ספרי היהדות. מצאתי מדף מעניין, שעליו אחד אחרי השני, ספרים של ארגונים חרדיים וספרים של ארגונים חילוניים. בספרים של החילונים היו משולבים ידיעות בגנות הדת והמסורת, התבטאויות קשות ופוגעניות המציגות את הדת כאמונות תפלות ומזיקות לכל הסובבים אותם. ומנגד, אותם ידיעות הובאו בספרים החרדיים כהוכחה שכעת זאת תקופת שמד, וכל החילונים מנסים להמיר אותנו מדרך אבותינו. בגיליון החילוני הבא, הידיעה החרדית הופיעה, עם כיתוב שהחרדים קיצוניים ומוכנים להרוג (?) ולהיהרג על הדת. הלו? לא הגזמנו? אלא שפאניקה יוצרת פאניקה. זה יכול להיות מודפס בעיתון או בכריכה קשה, אבל התגובות הללו אמוציונאליות ומנותקות מכל מה שקורה בתכל'ס. נובחים, כולם נובחים. חרדים מפגינים על הגיוס, וצופה חילונית צועקת להם בחזרה – "את כולכם צריך להכניס לכלא". הם מצידם ילכו לכלא וירגישו שקיימו את מצוות "ככל אשר יורוך". אין זה להט דתי של קדושה, זהו להט פגאני כאשר אותו יהודי בטוח שאת האלוהים הוא עובד, אבל הוא בעצם סימן לעצמו מטרה נוחה. עיינו בפרשת השבוע (כי תשא).

חרדים מפגינים. ספרו לי עוד על ביטול תורה.

בפילוסופיה של ימינו מדברים על "עקרון החסד". בגדול, מה שהוא אומר, זה שבני אדם לא טיפשים. תזכרו את זה. כל אחד פועל ממניעים ודחפים שגם אתם הייתם פועלים לפיהם במצבים מסוימים. יחד עם זה קחו את האמת – מה באמת קורה כאן, לא מה מספרים לכם. ראיתי לא מזמן סיטואציה מעניינת. יהודי צדקני אחד גער ביהודי אחר על שזלזל בברכת המזון, והתחיל לבאר לו את חומרת מעשיו. האחרון מצידו, החל לתרץ הלכתית את פעולתו. מה קרה פה בעצם? שניהם משחקים במשחק שהתפקידים ידועים בו היטב. הראשון לא באמת התכוון לקיים מצוות תוכחה או להורות הלכה, אלא לגעור ולהשפיל את השני. השני, שיודע שזאת הכוונה, לא ייתן לראשון "לנצח" אז הוא משחק את המשחק, ומביא טיעונים הלכתיים למה שהוא עשה, למרות שהוא לא באמת מאמין בהם, אבל יודע שכך מצופה ממנו. ובעצם, אף אחד לא יצא מנצח. אילו הראשון היה אומר בשפה נעימה: "מה קרה לך אחי? משהו עובר עליך אמונתית? אתה לא מוצא את עצמך?", אולי השני היה מתוודה ונפתח, ולא מסתגר כנגד אותו צדוקי.

ויהי רצון שחסד ואמת יפגשו, וצדק ושלום ישקו.

ודבר אחרון בהחלט

עקרון החסד, כפי שהוצג ע"י דיוודסון, משמש בעיקר במפגש עם תרבויות זרות. הוא אומר, לדוגמא, שגם לאנשים מן המזרח יש מחשבות רציונליות. הנה אחד השירים היותר שפוע בשאלות פילוסופיות שהכרתי בתור ילד, בגרסתו המזרחית (אני חייב להודות שזה גאוני).

למתקדמים: זה לא מזכיר איזה מערכון של הגששים?

 

חתונות ובעיות

חתונות ובעיות.

הנה העומר בא. אפשר כבר להריח את ריח עוגיות הקוקוס באוויר. ועם העומר הקלה גדולה. 33 ימים שלמים ללא חתונה אחת. החתונות בזמן האחרון הפכו לקטסטרופה. הפוסט הזה אני מתכוון להוציא קיטור על כל מה שמעצבן אותי בחתונות פה בארץ הקודש.

קח לך אישה ובנה לה בית. לא!!!

אני מסרב לסווג כל מקרה של רווקות מאוחרת כבעיה אגוצנטרית או בררנית. יש גם בעיה הפוכה. בקהילות הדתיות בפרט, אבל גם בקהילות הכלל-ישראליות, אנשים מתחתנים מוקדם מידי. אין כמו אהבה ראשונה, אבל בדיוק כמו שפרנציסקוס לא ייקרא הראשון אם לא יהיה שני, ככה גם אין אהבה ראשונה אם אין שניה. קשר ראשון הוא הקשר בו עושים את הטעויות הנוראות מכל – הוא הקשר בו אנו מתפקחים מהפנטזיות, מעצבים תרבות-זוגית, רבים, חוזרים, מקווים, מתאכזבים ונפרדים כידידים. אנשים שהקשר הראשון הרציני שלהם יגרור ישירות חתונה, יהיה מחוספס מאוד, בעל הרבה חבלי-לידה בשנים הראשונות. קשר שני-שלישי יהיה בוגר ואמיתי.

מלבד זאת, גם העתיד הכלכלי של הרבה זוגות צעירים בסימן שאלה. מסיבה לא מובנת היהדות המסורתית של ימינו ממהרת להשיא את בנותיה ובניה עוד בטרם רכשו מקצוע לחיים. הרמב"ם כותב דבר מדהים:

דרך בעלי דעה, שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך יישא אישה–שנאמר "מי האיש אשר נטע כרם, ולא חיללו . . . אשר בנה בית חדש . . . אשר אירש אישה" (הלכות דעות, פ"ה, י"א)

הדרך של האנשים הנבונים בעלי הדעה הוא קודם כל למצוא מקור הכנסה. לאחר מכן, להתיישב – להשיג מקור לגור בו (הרמב"ם אומר שצריך לקנות בית דירה, אבל בואו נישאר ריאליים). לאחר מכן – נושא אישה ומקים משפחה. את הראייה הוא מביא מכהן משוח מלחמה. בימי קדם, לפני שיצאו בני-ישראל למלחמה, היה מגיע כהן מהרבנות הצבאית ומחלק פטורים. את הפטור הראשון הוא חילק למי שנטע כרם אבל לא הספיק להנות מפירותיו. אותו אחד פטור מן המלחמה כדי לסיים את מלאכתו. (והרמב"ם מסיק לכל סוג מלאכה עבור נשיאת אישה). לאחר מכן הכהן שואל האם יש אדם שבנה בית אבל לא חנך אותו. אף הוא מקבל פטור. הפטור האחרון בסדרה הוא למי שארס (קידש) אישה, אבל לא סיים את כל פרוצדורת הנישואין (בקצרה: הנישואין היהודיים בנויים משני חלקים, שבעבר היו מופרדים והיום מאוחדים). יש עוד פטור נוסף שהוא נושא לפוסט שלם.

ממשיך הרמב"ם ואומר:

אבל הטיפשים, מתחילין לישא אישה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה; וכן הוא אומר בקללות, "אישה תארש . . . בית תבנה . . . כרם תיטע" -כלומר יהיו מעשיך הפוכין, כדי שלא תצליח דרכיך.  ובברכה מה הוא אומר, "ויהי דויד לכל דרכיו, משכיל; וה', עימו" (שם)

בקללות בספר דברים, התורה מונה את סדר הדברים אישה-בית-פרנסה הפוך מלמעלה. מי שיודע דבר ברמב"ם, מבין את הקריאה בפסוק באופן הבא: הקללה היא לא שהאישה שתארס איש אחר יקח וכו', אלא הקללה היא המעשה ההפוך עצמו! מי שהופך את הדברים מביא על עצמו קללה. וככה זה מנהג העולם, זה הטבע. כדי לקדש צריך משהו שווה פרוטה. אין לך פרוטה? בעיה. גם נוסח הכתובה לא נלקח ברצינות. כנראה מחסום השפה הארמית מפריע. אז בעברית, הכתובה פותחת במילים (לאחר כל התאריכים והשמות):

החתן המהולל אמר לבתולה, היי לי אישה כדת משה וישראל ואני בעזרת השמיים אעבוד ואוקיר (לשון – אעשה יקר יותר) ואכלכל ואזון ואפרנס אותך כמנהג אנשים יהודים שעובדים ומוקירין וזנים ומפרנסין ומכלכלין ומלבישין את נשיהם באמונה

והם חיו בעושר ואושר.

אם אנחנו באירוויזיון, אז עד הסוף!

אני פשוט סובל בחתונות. אין לי מושג אין החתן והכלה מסוגלים להנות מאירוע שצפויה בו הקפדה של הפקה הוליוודית. איך אפשר לשלב בין אירוע מכובד שכל הדודות של סבתא והבוס של אבא מוזמנים אליו, ובין מסיבת נישואין עם אלכוהול ומוזיקה רועשת? התשובה: אי אפשר! עבור המבוגרים, יש יותר מידי רעש. הצעירים סובלים מלבוש לא נוח שהם נאלצו לבוא איתו בשל מכובדות האירוע, אבל פשוט לא ניתן לשמח איתו חתן וכלה. כבר ראו עיני ג'ינסים, לא עלינו, בשעת החופה. כבר הצטמקו אישוני, רחמנא ליצלן, לחזיון טי-שירט שהחתן החליף לאחר החופה. אני לא מאשים את החתן שזאת הפעם היחידה שהוא ילבש חליפה בחיים שלו. אלא את המוסד את מאשים. אבל יש פתרון שמצא חן בעיניי מאוד והוא תופס תאוצה בשנים האחרונות: חתונה אירופאית.

קייט ו-וויליאם. לא נוח

כידוע, באירופה החתונה מחולקת לשני חלקים (אם לא יצא לכם לראות את החתונה המלכותית האחרונה, דעו שכך נהוג במדינות אירופאיות אחרות מלבד בריטניה, כמו צרפת). החלק הראשון מתקיים בשעות הבוקר המאוחרות – החתן והכלה, לבושים יפה-יפה, וכל אורחיהם (הלבושים בהתאם!) מתכנסים בכנסייה. שם נערך טקס דתי. לאחר מכן, הפעמונים מצלצלים והם הולכים לבניין העיריה. לא, הם לא הולכים לאחד את חובות הארנונה, הם הולכים לערוך שם סעודה קלה (בעוד שהבירוקרטים מסדרים להם את הניירת). לאחר מכן, הם הולכים הביתה, נחים, מחליפים בגדים, ובערב – מסיבה! הם יכולים להחליף למשהו יותר נוח, והם יכולים לחגוג עם החברים שלהם בבית, בים או איפה שבא להם. נסיון לגייר את הסדר הזה נראה לי מבורך. למה אני צריך לרקוד עם הדודה שלי? לא רוצה! תעשו טקס רשמי ביער (עם הכלה עצמאותה בתפקיד כיפה אדומה, כמו שאמרו הגששים) – שם תחת כיפת השמיים בפסטורליה, כל מי שחייב להיות מוזמן, יוזמן. יהיה ריקוד-מצווה או  שניים. ארוחת בראנץ' קלה תוגש לאורחים המכובדים. בערב, הכלה יכולה להחליף למשהו נוח, ולשמוח, בלי שום תחכום. חבר ינציח את המסיבה במצלמה. שמחה אמיתית, עם האנשים שהם באמת אוהבים לבלות איתם, עם החברים והאחים, שמחה פשוטה.

בואי נשתה תה ונתחתן

לבוסית החילונית שלי יש דעה מעניינת על חתונות. היא ממש נגד. לשיטתה, אם היא אוהבת מישהו – היא יכולה לבלות איתו. אם היא מרגישה מוכנה ובא לה, היא תגור איתו ותביא איתו ילדים. מה הטקס הזה מוסיף? מה הוא מביא שלא היה קודם? הרהרתי והגעתי למסקנה שיש משהו בדבריה – אין טקס החתונה מוסיף מאומה. הסכמי ממון והסדרי זוגיות אפשר לעשות גם אצל עורך דין בימינו. אז איזו סיבה יש לזוג חילוני (שלא מעוניין בצד מסורתי בחייו) להתחתן? אין לי תשובה טובה לתת לכך, החתונה היא טקס דתי. אם פלוני אוהב את פלונית, זאת עובדה – ולא צריך טקס שיאשר את זה. אבל אם פלוני אוהב את פלונית וגם אוהב את ה', אז יש פה כבר משולש רומנטי. הנישואין היהודים הם לא סתם טקס זוגיות – הם טקס זוגיות נוכח פני ה'. הזוג מצהיר על אהבתם ונותן תוקף קדוש להצהרה, ובכך ייחודו של הטקס הזה – הההצרה הנוספת שהקשר בינהם הוא קשר בעל אופי דתי, אותו "בסייעתא דשמיא" שיש בכתובה, אותו "כדת משה וישראל" – בניית בית בעל אופי יהודי. מי שלא מעוניין בכך – אז מה המשמעות בחתונה?

הרב גנדאלף מקדש – אין מה לדאוג, טבעת כבר יש.

אני מציג גישה קשוחה למדי. אחד הטיעונים נגד נישואים אזרחיים (אני מאחד תחת מטרייה אחד כל מה שקרוי "ברית זוגיות" – נישואים ע"י סלבריטאים, נישואים חד-מיניים וכו') הוא שהנישואים הם טקס דתי בעיקרם, ולכן אין לאפשר נישואים שהם לא דתיים. אני לא אומר במפורש שאני נגד, אלא פשוט אני לא מבין מה התועלת לשחק ב"כאילו". טוב לכם? תחיו יחדיו. זוג נשוי כדת משה וישראל אינו זכאי ליותר זכויות מאשר זוג שלא נשוי בצורה הזאת. העיקשות להרחיב את המושג "כדת משה וישראל" היא ילדותית, כפי שכתבתי כבר לפני. אדרבה, אני בעד להרחיב את מושג הזוגיות שהמדינה תכיר בו – ולהשאיר את הטקס הדתי, דתי. וכבר נשפכו נהרות דיו על הנושא, ככה שאין לי מה להוסיף, רק לציין את דעתי.

גילוי נאות וחסודות

אני רווק מאושר בן 23 שחי ברוב שעות היום בעולז ותרגושת לרוב. אומרים שאני לא אמצא כלה עם הגישה הזאת. אז אומרים. נסיים בפרנק סינטרה.

התשובה האורתודוקסית – סיכום

התשובה האורתודוקסית – סיכום

הדת הממוסדת

לאחר שהצגתי את הרקע להווצרות האורתודקסיה (והחרדיות) ומעט מעולמו של האורתודוקס, בחלק האחרון אני רוצה להצביע על היבטים שונים באורתודוקסיה, ואולי לתת מעט לגיטמציה להמשכה.

הסדר הדתי הוא כזה: ראשית ישנה האמונה, שאותה נגדיר כפשטות כהכרה בחובה לעבוד את האלוהים (או "לעמוד כנגדו"). אני מתעלם כרגע ממשמעות של "אמונת הנבואה" ו"אמונת התורה" המופיעים במורה נבוכים. לאחר האמונה באה ההלכה. האמונה ללא הלכה היא כחומר חסר צורה, ואילו ההלכה ללא האמונה היא כשלד חלול ללא תוכן. ההלכה היא דרך מסודרת ומבוקרת לעבודת האלוהים – אשר במלאכת פסיקתה כולם בעלי דעה (כל עוד הם כמובן רואים את עצמם "במשחק" ו"חברים במועדון ההלכה"). כאן כבר יעלו שאלות – הרי מה שאני מציג היא דת ממוסדת, שלדעת אנשים רבים היא אם כל חטאת. "מילא אתה טוען שיש אלוהים" הם יאמרו, "אבל למה לעבוד אותו בדרך מוכתבת?". אין זה המקום להאריך בטרוניא כנגד דת ממוסדת בפרט, כיוון שהדברים ידועים. להם אענה, כמיטב המסורת היהודית בשאלה: האם אותם אנשים הם גם נגד מדינה ממוסדת? דת ומדינה הם דברים שלדעתי, דומים מאוד במהותם (חובות, אוטוריטה, מוסר, חברה, קהילה ועוד…). אגיד גם שדווקא בגלל הדמיון המהותי בינהם, יש להפריד ולתת לכל אחד את המקום הראוי לו. נמשיך בהשוואה. מהי "מדינה ממוסדת"? הרי כל מדינה היא ממוסדת! לא נמצא אדם מן השורה שיתנגד לרעיון של המדינה ממוסדת, מלבד האנרכיסט. האנרכיסט מתנגד למדינה ממוסדת, ואילו רוב בני האדם מן הישוב יגידו נחרצות שלא למדינה ממוסדת הם מתנגדים, אלא למדינה ממוסדת מידי, ויתכוונו בוודאי לדיקטטורה. הפתרון המדיני המקובל ע"פ רוב הוא דמוקרטיה. גם כך בדת. כאשר אנשים אומרים שהם כנגד דת ממוסדת, איני מסווג אותם ישירות כאנרכיסטים, אלא כמתגדים לדת דיקטטורית, שחוקיה מוכתבים ע"י אליטה או קבוצה דתית מועטה. זאת דת הכנסיה הימי-ביניימית. היהדות הציעה מאז ומעולם הלכה דמוקרטית, בה העם הוא חלק מן הגזרה ויש לו זכות לשמוע ולהסכים או לחלוק. הבעיה היא שהיהדות של ימינו נתפסת כדת דיקטטורית, והיהודים כצאן שעושה את מה שהרבנים אומרים. עקירת התדמית השלילית הזאת היא קשה, ואיני יודע אם תקרה בקרוב.

דגל האנרכיזם – שחור. למה לא לחיות באפור?

גוונים של אפור

החוליה הבאה לאחר ההלכה היא האורתודוקסיה – הוא קורפוס החוקים המשתנים בהתאם לזמן ולמרחב בו היהודים שומרי ההלכה פועלים. מטרתה – להכריע בתחום האפור. מדרש יפה אומר שכשעלה משה למרום הראה לו הקב"ה לכל מצווה 40 פנים לאיסור ו40 פנים להיתר. אם היינו מקבלים בסיני את השולחן ערוך, לא היינו יכולים להתקיים אפילו שעת אחת. לכן ניתנה התורה עם גרעין קשה וקליפה מגומי שאפשר למתוח אותה לכאן או לשם לפי הצורך והשכל הישר. מקרים שהם לא אסורים בתכלית אבל גם צד היתר לא פשוט בהם, כפי שאמרנו "בתחום האפור", דורשים הכרעה – והיא היא האורתודוקסיה. כיוון שרוב העולם מתקיים דווקא באמצע, בתחום האפור, אז ההיבט האורתודוקסי הוא יותר דומיננטי בחיי היהודי. כמה דוגמאות. האם אכילת בשר עוף בחלב היא הלכה או אורתודקוסיה? זאת שאלה אפורה בהחלט, ולכן בהתחלה איסור עוף בחלב היה הכרעה אורתודוקסית (שלקח זמן עד שהוא התקבל, כפי שמספרת הגמרא שבמקומו של ר' יוסי היו אוכלים עוף בחלב). לאחר זמן, ההכרעה האורתודוקסית הזאת הפכה להלכה ממש, שאנו מקיימים היום.

זאת דוגמא להוספת חיוב, מה עם הורדת חיוב? אף זה קיים. אין זה הורדת חיוב ממש, אלא צמצומו עד לכמעט בלתי אפשרי. הדוגמאות הקיצוניות הם בן סורר ומורה ועיר הנידחת שכל העוקץ מן המצווה יצא, ועל כן נותרו תיאורתיות בלבד. אבל גם בימינו זה רלוונטי. לדוגמא, בעניין העלאת קרבן פסח. לפי דעות רבות, אנו חייבים בימים האלו ממש, ללכת ולהקריב על הר הבית קורבן פסח. אבל עיננו הרואות שמלבד כמה מטורפים לעניין, אין הוראה הלכתית של גדולי הדור ללכת ולקיים את אחת המצוות החשובות בתורה. מדוע? כיוון שבמציאות של היום, אותם גדולים מבינים שאין מקום לעבודה עם קורבנות. אין מדובר בעקירה של המצווה מן התורה, אלא במניעתה – בדומה לבן סורר ומורה או פרוזבול. כך גם אנו מנועים מלהביא את קרבן הפסח, ולא עוברים על מצוות עשה.

נשאלת השאלה, מהו הקריטריון למנוע מצווה או להוסיף הנהגה? זאת שאלה קשה וארוכה, אבל אוכל להציע כפתרון לדוגמא את הקריטריון של אסא כשר, כלומר "שלילת עבודה זרה". כאשר הפסיקה ההלכתית \ אורתודוקסית מכוונת כנגד מתן יחס חיובי מועדף לדבר שאינו האל, אז היא בכיוון הנכון. אין הרבה שחור ולבן. אבל בסופו של דבר היהודי רוצה לעשות מצוות ולהימנע מעבירות, ולכן אין ברירה אלא להכריע ע"פ קריטריון חזק יותר בשאלות האפורות, כאשר דרכי הפסיקה ההלכתיות הסטנדרטיות לא מספיקות.

אבל, כמו שאין דמוקרטיה 100%, כך יש גם חריגות בהלכה ובאורתודוקסיה. לדוגמא –הגזירות. ביד החכמים האופציה לגזור גזרות ומלכתחילה לא לנמק את הטעם שלהם, פן יתחכמו הקהל על הטעם ויגיעו לכדי קלות ראש. (ראו הקדמה לח"פ לרמב"ם). לדעתי, זאת אופציה לגיטימית לחלוטין, כי לפעמים העם לא צריך לדעת הכול, ומישהו כן צריך לקבל החלטות חשובות, גם אם העם לא אוהב את זה. ככה זה בדמוקרטיה, לפעמים יש צו נשיאותי או משהו. יש לזכור את העובדה שעם יהודים אנו מתעסקים.

הקוד החרדי

השלב האחרון בשרשרת הוא החרדיות – הגינונים הקטנים שעיקרם התבדלות. הבעיה המרכזית היא שרבים תופסים את הגינונים החרדיים כהלכתיים ואפילו אמוניים! (כלומר, שלבים ראשונים בשרשרת). זה קורה כאשר חוזרים בתשובה ישירות חובשים כובע שאינו קובע ומעיל שאינו מועיל, ותופסים את עצמם כיהודים צדיקים: שהרי הם לבושים בצורה הכי חרדית שיש. זה קורה גם להיפך – בהסתכלות החילונית על הלבוש החרדי כחיוב דתי-אמוני.

אני רוצה להתייחס גם לשאלה נוספת המרעישה גלים בעולם החרדי: שאלת הפאה לנשים. רבים המצטדקים השואלים מה התועלת בפאה הנראית יותר טוב משיער אמיתי, ולעיתים אפילו חורגת מן קוד הצניעות הבסיסי. לדעתי יש להפריד בין שני היבטים בפאה הנוכרית: עניין ראשון הוא עניין כיסוי הראש עצמו. כיסוי הראש לאישה קרוי במסכת כתובות (פרק ז') "דת יהודית". החיוב על האישה לכסות את שערות ראשה הוא חלק מן האותודוקסיה, הקרויה בלשון חכמים "דת יהודית". שאלת הצניעות, לעומתה – היא שאלה של חרדיות, ז"א רמה פנימית יותר. את השאלות החרדיות לא הפוסקים פותרים, אלא דווקא הקהל החרדי עצמו שקובע את הקודים. לכן, אי אפשר לטעון שפאה נוכרית היא אינה "כשרה". אפשר אולי לטעון שהיא אינה צנועה, אבל אפילו הפוסקים יודעים שזה לא תפקידם לקבוע זאת, ולכן הם מקפידים להדגיש שראוי שהפאה לא תיראה כשיער אמיתי – רק משום היות הפאה "דת יהודית" – עובדת האם השיער מכוסה ולא איך הוא מכוסה. הרי 'פרחות' יש בכל מקום, גם בחברה החרדית, ומולם נמצא דווקא חילוניות לבושות בצורה מכובדת. ההפרדה בין שני ההביטים הללו מתבקשת.

פאה – דת יהודית

בעיה גדולה יותר אצל החרדים היא שככל קבוצה, הם נוטים להגן על המקום ממנו יצאו. כלומר – יציגו את החברה החרדית כמוסרית ביותר, הטובה ביותר (בהשוואה לחילונים כמובן), ויתרצו את כל הבעיה בהינף יד ובאמירת "אצלכם אין בעיות?!". זה לא פתרון. צריך להכיר בבעיות ולמנוע לקראת הפתרון. ההתחלה קשה, צריך לצאת נגד הזרם. אבל כפי שאני תמיד אומר: "הקיצוניים יסובבו הגלגל". אי אפשר לסובב גלגל מהאמצע, רק מהצדדים. רק פעולות קיצוניות מזיזות דברים.

הן עם לבדד

בסך הכול, אנו עם של היפסטרים. אברהם הלך להתבודד בכנען ולא להיות כמו כולם. אנחנו אוהבים להיות מיוחדים ומובדלים. כשתשאלו היפסטר למה הוא לבוש מוזר, ברור שבתוך ראשו הוא סבור שזה יפה ובגלל זה הוא לבוש כך, אבל הוא יענה לכם: "כי ככה אני לבוש". גם אנו בתוך קיום המצוות שלנו, אנו מוצאים ערך פנימי לעבודת האלוהים, ואנו עושים את זה, כי אנחנו עושים את זה ללא תלות בסביבה. האדם המעוניין בקביעת ערכים דתיים בחייו, ראוי לו לקבל את הדרך המסורתית, אשר אני רואה בה כטובה ביותר. בעצם, זה מה שרוב החוזרים בתשובה עושים. אז למה טרחתי לכתוב את הפוסט הזה?

בסדרת הפוסטים הבאה: "בין ישראל לעמים": מה אומרים חכמי אומות העולם על היהודים?

ודבר אחרון בהחלט

ראיתם? אפילו לא הזכרתי את הבחירות. זה הכי קרוב שתקבלו:

39 שנה למלחמת יום כיפור – ערכים דתיים במלחמה

39 שנה למלחמת יום כיפור – ערכים דתיים במלחמה

לא. לא איחרתי. המלחמה נגמרה ב24 לאוקטובר וזה היה השבוע. אני מציין את התאריך הלועזי ולא סתם. על כך בסוף. מלחמת יום כיפור היא ממש חלק מהגנום הישראלי, היא אחד ממאורעות הגבורה שהיו מספרים לי בבית הספר בתור דור שני. אבל כשגדלתי גיליתי שהאירוע הלא רחוק הזה, טרם עבר מיתיזציה בכל שכבות החברה. אני רוצה לגעת בשני מקורות הנוגעים במלחמה.

דברי הימים למלכי ישראל

המקור הראשון הוא סרטון של דובר צה"ל שיצא לקראת יום הכיפורים האחרון:

(אם וורדפרס אינו מראה את הסרטון, לחצו כאן)

אי ספק שהסרטון הזה מעורר בכל ישראלי את הרגשות הפטריוטים החבויים בו, ערבוב בין קודש לחול, ההתגייסות הלאומית, החוויה הישראלית בלחימה, בהגנה על המולדת, באימה משותפת.

עם זאת, הסרטון מעביר בצורה ברורה את ההשקפה הלאומית כלפי הדת היהודית. ליהדות יש את יום כיפור שלה. עם שמיעת האזעקות ברקע, יהודים עטופי טלית וקיטל נמלטים מבית הכנסת בעוד הרחוב סואן ממכוניות חירום, אנחנו מפנים את הדרך ליהודים החדשים, לישראלים (כך תפסו זאת לפחות בראשית המדינה). ראשי המדינה כדוגמת בן-גוריון לא היו אנטי-יהודים "שונאי דוסים" כפי שרבים חושבים, כיוון שמלחמתם הייתה דווקא ע"י שמירה על המסורת – לקיחת סמלים ממנה, ומילוי תוכן חדש בסמלים היהודים. כך האישיו המרכזי ביום כיפור השתנה – מן האדם המתפלל, אל האדם הלוחם. החייל הלוחם בחזית, הוא זה שנושא את התפילה.

נשאלת השאלה מדוע "ונתנה תוקף" הפך להיות סימן מובהק של מלחמת יום כיפור. "ונתנה תוקף" עוסק באפסיות האדם מול האל – היא בעצם קינה על האדם שסופו לעפר ומשול כחרס הנשבר.

יום כיפור תשל"ד – פני דרך בת ציון, מלחמה.

הלוחם יכול לקחת את אותם רעיונות מן הפיוט ולקנן גם על עצמו, האדם הגדול, שהכריע את כל האומות וכבש את כל הארץ בשישה ימים, אף הוא פגיע, אף לו נקודות חולשה, אף הוא בסכנת מוות כרגע. גישה כזאת נפוצה מאוד בספרות היוונית (לדוגמא, סופוקלס שמקונן על האדם שסופו למות, למרות כל השגותיו הטכנולוגיות). אפשר להרים את זה לרמה הלאומית – קינה על האומה שגם היא בסכנה מתמדת. כביכול גם המתפלל וגם החייל מתקוננים על אותו דבר – אז מה ההבדל? ההבדל הוא במסקנה – לאדם הדתי, הפיוט מתסיים ב"ואתה הוא מלך אל חי וקיים, ובכן לך נעלה קדושה" – אף על פי שאנו פגיעים, ואולי בגלל שאנו מכירים בכך, משמעות חיינו היא בעומדנו לפניך בתפילה. אצל הפייטן הקיבוצניק הפיוט מסתיים ב"וכחלום יעוף". האדם מת וזה סוף הסיפור. בגלל זה זה עצוב וטרגי כל כך. בגלל הסיבה הזאת הקשר של הפיוט הספציפי הזה עם המלחמה חזק כ"כ. הישראלים נתנו משמעות חדשה וחילונית למושג "יום הדין", היום שהמדינה מחסירה פעימה, יום המלחמה האיומה.

הביצוע הנ"ל למעשה, משאיר את המסגרת המסורתית (יש חזן, בית כנסת, יהודים עם קיטל, ואווירה של יום כיפור) אבל נוטל את התוכן הדתי מן הפיוט ובמקומו מכניס תוכן לאומי, ולא רק לפיוט, אלא לכל יום כיפור עצמו – שיזכר כיום אבל לאומי, ולא כיום חשבון נפש דתי, בדיוק כפי שהתכוונו ראשי המדינה דאז. דעתי האישית היא שיש מקום לתכנים לאומיים, שכן אף אני מחובר עליהם וכואב את כאב השכול והטרגדיה, אבל בנפרד מן התכנים הדתיים, אותם אני מפריד ברגשותיי ובהשקפותיי מן התכנים הלאומיים. האם החזר שעומד על הבימה, או הצופה, מתרגש משום אימת הדין של היום הקדוש, או משום אימת הטנקים הסורים? מן קדושת האלוהים או מן קדושת חיי האדם? על הצופה לשאול את עצמו את השאלות הללו.

חצי רמב"ם

נטילת הערך הדתי מן יום הכיפורים נפוצה מאוד. יוסי ביילין דיבר במאמרו ב"ישראל היום" לפני יום כיפור על "על השגחה פרטית בעידן המודרני". אני רוצה להגיב על כמה מדבריו.

הרמב"ם נכשל כישלון קולוסאלי. האיש המודרני והחכם הזה ניסה להסביר לנו, לפני 1,000 שנה, עד כמה מכמיר לב, פתטי ויומרני הוא הניסיון לקשור בין התנהגותנו היומיומית לבין מנהל חשבונות עליון, שמפניו אי אפשר להסתתר ואשר לפניו אנחנו נותנים דין וחשבון מתוך תקווה שיתחשב בנו בשלב הטיעון לעונש.

למעשה, אין זה כישלון. היהדות מכירה בדרגות אינטלקטואליות שונות, שבהתאם לדרגה הזאת היהודי יכול לעבוד את ה' בדרך המתאימה לו. לא כל היהודים נוח להם עם השגחה פרטית נוסח הרמב"ם. הרמב"ם עצמו הכיר במעמדות השונים הללו, ולכן התבטא בצורה שונה בהתאם לאנשים אליהם דיבר.

ההתקרבות לאלוהים היא התקרבות לשכל. אם אתה מפריד בין בשר לחלב – אתה עושה זאת כדי לשלוט בתאוותיך, אבל אל תחשוב שמישהו, ישות מופשטת או ישות מוחשית, תתחשב בך ותקל עליך את חומרת גזר הדין.

ביילין עושה במאמרו קטע מסריח. הוא מציג רעיון רמב"מיסטי, בצורה נכונה וברורה, אבל חלקית! מה מטרת המצוות? מה מטרת יום כיפור? היא אמנם לשלוט בתאוותיך אבל…כפי להביע את האמונה באל! האל אינו נמצא במאמרו של ביילין. כל הפעילות הרוחנית היא פעילות מהאדם אל האדם. אנחנו צמים ביום כיפור בכדי לשפר את עצמנו, אבל יש לתת לשיפור הנ"ל גם ערך דתי – אנו משפרים את עצמנו כדי לשוב אל ה'. הוא הופך בעצם את יום כיפור לחוויה אנושית, שכל ישראלי יוכל להתחבר אליה, אבל כדי שזה יקרה, הוא (בכוונה או שלא) מוציא את האל מן הסיפור. המרגיז שהוא מציג זאת כדעתו של הרמב"ם, שכפי שאמרתי – זאת דעתו החלקית.

 בית דין שדה

המקור השני שאני רוצה להצביע עליו הוא ספרו של חיים סבתו "תיאום כוונות". חבר המליץ לי עליו, ותוך 50 דקות סיימתי אותו תוך בכי בלתי פוסק. איני מבקר ספרות, ולכן לא אתעכב על הכתיבה המהודרת, על היכולת לחדור לליבו של הקורא, ועל התיאורים הסוחפים שאפיינו את כל הספר הנפלא הזה. בספר הזה המלחמה גם נפגשת עם הדת, אבל במקום לכבוש את מקומה, נדמה כאילו הן משולבות – מלחמת מצווה של אתחלתא דגאולה. ערבוב הרגש הדתי עם הרגש הלאומי, שנפוץ מאוד בקרב זרמים מסויימים בימינו, יכול לגרום לתגובות רגשיות מוגזמות. לאחר קריאתי הבוכיה חשבתי למעשה מה מתחולל בספר הזה. הרי המלחמה היא נטולת ערך דתי, שאילו היה לה ערך שכזה, גם אחרים היו חווים חוויה דתית במלחמה, מה שלא קרה. אלא, האדם הדתי שמכנס את כל כוחות נפשו להכרת ה', אל עבר חיים של דת ואמונה, ממילא כל חוויה שלו תהיה חוויה דתית. מלחמה היא חוויה קיצונית ואבסולוטית, האדם מתבטא ברוב עוצמתו, ואישיותו האמיתית נחשפת ומתגברת במלחמה. לכן, אדם דתי במלחמה, יתן הוא עצמו את האופי הדתי המובהק לטראומה שמתרחשת מולו. למעשה, הכול תלוי באדם ובאישיותו, שלא רק מלחמה יכולה להיות חוויה דתית, אלא אפילו כתיבת קוד או חתימה על מסמכי שלישות – אלא רק שבלחימה החוויה מתעצמת ופורצת. חיים סבתו, שכעת אכנהו הרב חיים סבתו, הוא אדם דתי במהותו, ועל המסורת שלו שנעה בין העורף לחזית, בין מצרים לישראל, אנחנו מתענגים כקוראים דתיים או מסורתיים בספרו.

תיאום כוונות – כן, יצא גם סרט.

כשהוא מצטט מדרש או רמב"ם, אנו חושבים על הקשר בין הטקסט לבין המצב בו נתונים הדמויות, וחושבים על הפרדוקסליות, על הקשיים הרוחניים, על האירוניות שבדבר ועל הסמליות שבין הטקסט המסורתי למציאות המלחמתית. אבל על קו הזמן, מה שקורה זה קודם הסיטואציה ואז הבאת המקורות, ז"א, הקישור הדתי הוא של הסופר. סבתו "עובד" עלינו הקוראים קצת בכך שהוא מבלבל אותנו בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני שלו. יש בזה מן הקסם. אני לא מצטט בכוונה, כי אני חושב שכל ציטוט רק יגרע. יש לקרוא את הספר במלואו. הוא לא ארוך, כדאי.

ספרו של סבתו עוסק ביום כיפור שפרצה בו מלחמה. הסרטון של דובר צה"ל עוסק במלחמה שחלה להיות ביום כיפור. שניהם מאורעות חשובים לי מאוד, ויום אחד לשניהם לא מספיק. מן הסיבה הזאת רציתי לדבר על המלחמה דווקא בתאריך הלועזי.

הבהרות בנוגע לשלטון הדת

(נכתב כהבהרה לפוסט הזה)

למרות שאתמול פירסמתי פוסט חדש, כבר ראיתי דברים שדורשים תגובה מיידית. להלן הבהרה קצרה (ביותר!) על חוקי התורה, חוקי המדינה ו"שלטון הדת" so-called.
חוקי התורה אינם באים בתור מסר מוסרי לעולם כולו [כפי שטען רש"ר הירש] , התורה היא טקסט אינטימי בין עם ישראל למאמירו. (שירי הנפש בתהילים, שירה"ש, תוכחה, תיעוד של הסטוריה כואבת ועוד) לכן התורה היא אינה מוסרית ואל לנו לצפות שהיא תהיה מוסרית. גם חוקים שהם בגדר "בין אדם לחבירו" אין בהם יותר היגיון מאשר שעטנז ומאכלות אסורות, אלא כולם מהעליון ב"ה וחותמם "אני ה'". אבל, מצווה על האדם [שבע מצוות בני נח], באשר הוא אדם בן נח, לחוקק חוקים לתיקון החברה ולכינונה, וכל דור ודורשיו, וכל דור וחוקיו המתאימים. גישה זאת אינה חדשנית או מודרנית ואנו מוצאים אותה בכתבי רמב"ם, רש"י, האמוראים, התנאים ואפילו הנביאים. שילוב חיי ההלכה תחת המסגרת המדינית של חוק המדינה, היהודית או לא. רבן שמעון בן גמליאל, שהיה מעורב בחיים הפוליטים ולא רק התורניים של העם בארץ, יוצא בגמרא נגד גישתם התורנית והצדקנית מאוד של ר' עקיבא וחבריו שדרשו לקיים את ההלכה של בצורה החריפה ביותר ולא לדון לחיוב אף פושע. ר' ינאי דן בחדש בסוגיית השמיטה תחת מסגרת כלכלית חדשה. הלל יצר את המושג "פרוזבול" כדי למנוע בעיות כלכליות-מוסריות בחברה. רבי חנינא סגן הכוהנים מפציר: "שאלמלא מוראה [של מלכות] איש את רעהו חיים בלעו". החוק המדיני יושב יחד עם ההלכה, והוא, בניגוד להלכה, משתנה עם רוח הזמן. כשהתורה מדברת על אשת יפת מראה או בן סורר ומורה, החוקים לא באים להצביע על התנהגות מוסרית שהתורה מתירה או אוסרת, אלא באים ללמד אותנו משהו ולפתוח לנו פתח לדרוש אותם וללמוד דבר או שניים על הראיה של ההלכה התורנית. לדוגמא, בבן סורר ומורה אנו לומדים את הכלל של "נהרג בשל מה שהוא ראוי להיות", שזה כלל מפתח גם למשפט המודרני, אבל למעשה המצב של בן סורר או מורה אינו קיים במציאות. בתי הדין והרבנים המונעים [מ בשורוק] באמצעות החשיבה הדדקטיבית הם אלו שבוחרים כיצד לדרוש את הכתובים, כאשר יש, כמובן, גדרות ברורות שמונעות מלעוות את הכתובים או לגלות פנים בתורה ולדרוש שלא כהלכה. עוונתנות יתירה וצדיקות יתר היא דרך רעה שמביאה בסופו של דבר לחורבן (הבית השני, לדוגמא) ולשנאה (ניכור מהממסד הרבני – ראה רמב"ם יסודי התורה ו'). אין ביהדות "שלטון" או "אריסטוקרטיה" דתית. איננו נגררים אחרי דמות שמימיית שמנבאת לנו. אף כי לפעמים כך נראה הדבר בקהילות דתיות רבות, וזאת כיוון שרוב האנשים נוח להם להקשיב ולהגרר כצאן. אך איש אינו מונע מיהודי פשוט, אני-אתה, ולא משנה מה מוצאו או אמונתו הקודמת, לטפס מעלה מעלה במעלה (ל' בסגול) מדרגות הרבנות ולהגיע אף הוא לשררה המיוחלת. בראש העם ניצבים אנשים חכמים ויראי ה', וכל אחד יכול להגיע לדרגתם, אם ירצה, ולפסוק הלכות כראות עיניו. כיוון שאין האנשים מקודשים בתאולוגיה היהודית, אלא המחלוקת עצמה. התלמוד מלא במחלוקות, בימינו רבנים מזרמים שונים חלוקים בדברים שונים ואפילו מהותיים, אך אף אחד לא מכנה את השני "כופר" או "טיפש" או אפילו רומז שדעתו לא נכונה. יש קווים מנחים, זה ברור, יש עקרונות ויסודות לדת. אבל לעולם לא נסגרו שערי בית המדרש (חוץ מאולי למתחכמים ולתלמידים שאינם הגונים), וניתן להציג דעות שונות בלי להיסקל. ההלכה היא פלורליסטית, ואין אדם שיש לו בלעדיות על פסיקת ההלכה בימינו.

נוסטרה אטאטה של היהודים

בזמננו אנו

כמה דברים קורים בזמן האחרון. והמעוות והמתוקן מתערבבים זה בזה, תופעות של דת ומדינה משתלבות יחדיו, ברשות קוראי האדיבים, אציג חלק מהן ואציג את דעתי העכשווית (שעוד עלולה להשתנות בעוד שנים מספר).

ההתעוררות החברתית שבזמן האחרון העלתה מחדש את שאלת הדת והמדינה והקשר בינהם. השמאל החברתי מושך בבירור לכיוון שמאל פוליטי ובפרט העצמת הזהות החילונית בקרב הישראלים. רבים מראשי המאבק ותומכיהם משתייכים לקבוצות וארגונים נגד "כפייה דתית" ובעד "הפרדת הדת מהמדינה" ושאר קללות אחרות. האם לתושבי ישראל הדתיים יש מה לחפש במאבק זה? מסתבר שכן, הרב בני לאו נאם באחת מהעצרות וקרא לצדק חברתי נוסח הנביא ישעיהו, צדק של פעם. אני הייתי בעצרת אחרת (למען האמת נקריתי במקרה גמור) ושם דובר על "קץ העולם הישן ב2012". חייכתי מתחת לשפמי על הרוחות המרקסיסטיות שנשבו באויר המהול בריח נרגילות ובירה. הם לא יודעים באמת מה הם רוצים, אמרתי לעצמי.

הציבור הדתי-לאומי התחכם, והוא ברובו לא מה שהיה קודם. אין פה אתחלא-דגאולתא או שאר ירקות משיחיים. יש פה מדינה. יש דתיים, יש חילוניים, והמצב הזה לא עומד להשתנות בקרוב, זה ברור לכולם. להיות "דתי-לאומי" כיום ,משמעו, לדעתי השפלה, לחתור לקיום ישוב יהודי מאמין בארץ הקודש. ניקח לדוגמא את מכון צומ"ת, מוסד "קוקניקי" למהדרין. מטרתו היא לעזור ליהודי שומר תורה ומצוות לקיים את אורח חייו בהתאם לנסיבות שסביבו. אין פה חזון משיחי, וטוב שכך. הרבנים כבר לא חיים באוטופיה שלנצח הישוב העברי בא"י יתקיים, אלא יש לשמרו פן יבוא "חורבן בית שלישי". וחלק מהשימור הזה הוא שימור חברתי-כלכלי, שגם לציבור הדתי יש עניין בו.

שמעתי את אחד העיתונאים ששייך לצד השמאלי (הן פוליטי, הן חברתי) שטען שני דברים. דבר ראשון הוא שאחד מהיעדים שיש להשיג היא תחבורה ציבורית בחינם 24\7, כולל כמובן, את שבת קודש. אולי מבחינה חברתית הדבר נקרא טוב, אולם יהודי מאמין מחזיק בדעה שאין טוב בעולם הזה אלא בקיום התורה והמצוות. אבל הוא אמר עוד משהו בנושא הקמת המדינה הפלסטינית המתקרבת, וזה שאם האו"ם יכיר במדינה, גם עלינו להכיר בה, שכן לא היינו זוכים למדינתנו ללא הכרת האו"ם, ולכן האו"ם הוא הוא היסוד המכונן של מדינת ישראל, ואם נתכחש לעוצמתו, אז ממילא אנו מתכחשים לעצם זכות קיומינו בארץ הזאת שתלויה בחסדי האו"ם אי שם בנובמבר 47'. ושני הדברים אחד הם. ניתוק וניעור התנועה הציונית מכל מימד דתי. האם טוב הדבר?

הציונות קמה כתוצאה מתנועת ההשכלה, והיא באיזשהו מקום המשך ישיר שלה. הציונות קמה מסיבה אחת: נמאס לעם ישראל (לפחות לחלקו) להיות תחת שלטון גויים. כל מי שהוא בעד מדינה יהודית עצמאית הוא ציוני. נקודה. פה ושם ניסו להדביק לציונות אלמנטים דתיים או אפילו משיחיים, אבל בסופו של עניין זה לא צלח וטוב שכך. הגאולה והמשיח הם עניינים דתיים, ועל אנשי הדת להתעסק איתם. אבל זה לא אומר שלדתיים אסור להתעסק בפוליטיקה ציונית! אדרבא, אנו מגזר נכבד ועל כן עלינו להשמיע את קולינו ולדרוש את הצרכים שלנו. אולם, לא לפתח תקוות ולחשוב שהגאולה תצמח מממשלה חילונית, אלא להישאר עם רגלים על הקרקע ולדאוג קצת לגשמיות. ולא להתייאש, זאת לא מדינה דתית, למה נזדעזע שהמדינה ממננת חילולי שבת המוניים או מאבטחת אירועים שלא הולמים את תורת ישראל? המצב לא היה שונה בימי נחמיה, ירבעם או ההלניסטים. אנו נשמור את התורה, נזכיר לאחינו את חוקי ה', ונתפלל חזק חזק שהם יחזרו בתשובה. או שיום אחד ימאס לכולנו ותהיה פה מלחמת אחים נוסח חנוכה.

מסקנתי היא ברורה. איני חפץ בהשתלבות מימד מדיני בדתי. אפשר להסתכל על זה בצורה של "הפרדת המדינה מהדת" ולא להיפך. אין דבר קדוש במדינה, אך יש אפשרויות רבות. המוני בית ישראל צריכים להבין שהציונות היא תנועה פוליטית, ותמיכה בה או התנגדות אליה אינו עניין דתי. אז מה עושים כדי בכל זאת להתאחד כולנו יחד, היהודים המאמינים? צריך מוסד. תקראו לזה סנהדרין. שם ישבו כיפות סרוגות עם כובעי סמעט שטוחים (העדה החרדית, אם לא הבנתם) ויתפלפלו על טומאה וטהרה. הם יגזרו גזירות, יתמודדו עם המצב הקיים והאתגרים החדשים. הם יהיו מקובלים על כל הציבור הדתי בכל העולם, ומי שלא יקבל אותם, ינודה. הם יהיו מנותקים באופן טוטאלי מכל דעה פוליטית, נייטאלים. הם ישבו על אדמה בינלאומית, ולא יחזיקו צבא. יתכן שהם יפעילו מין מדינה תאוקרטית זעירה שתכיל מספר מועט של תושבים: דיינים, רבנים ותלמידי חכמים. ואם תרצו, אין זו אגדה.

בזמנם שלהם

ובלי שום קשר, נחשפתי לאחרונה דרך הטלויזיה לתופעה מרתקת אצל קהילות נוצריות רבות – תופעת ה"תשובה". נוצרים רבים חשים שחטאו כל השנים האלו כלפי היהודים בפוגרומים, עלילות דם, מסעי צלב, שואות וכד'. בכנסים גדולים הם מבקשים סליחה מהאלוהים שלהם על החטאים שהם עשו כלפי "אחיהם הגדולים", כלומר-אנחנו היהודים. אולם, יש להתריע שאין חדש תחת השמש. התנועה הזאת לא משנה דבר בתיאולוגיה הנוצרית. הם רואים במעשי הטבח רק דבר לא מוסרי בעליל, רק חטא שהם עשו וכעת הם ניסוגים ממנו, אין פה (לדעתם) תפיסה בעייתית כוללת בדת הנוצרית, אלא רק חטא שנגרר לאורח שנים. זה חטא מול האלוהים בלבד ורק ממנו הם מבקשים סליחה. באחד הכנסים הופיע על הקיר הפסוק "כי ה' יסיר חרפת עמו" – והדברים ברורים מאוד, הם עדיין רואים בעצמם "עם ה'", ולכן המחילה מה' כל כך נחוצה. גם "אחינו הגדולים" זאת הונאה, כי לפי הדעה היהודית, הנצרות דווקא היא האח הגדול- עשו, והיהדות היא מיוצגת דווקא ע"י האח הקטן והדמות החיובית יותר- יעקב. יסודות הנצרות הם בעייתים כל עוד שהיהדות קיימת, לפעמים עדיף מוסלמים אנטישמים שיגידו את מה שהם חושבים בפנים. אולי באחד מהפוסטים הבאים אני אדגיש את כל הבעיתיות בנצרות הקתולית של ימינו בכלל וב"נוסטרה אטאטה" בפרט. הפוסט הבא על המשיח יגיע בקרוב (בעז"ה אחריו).

את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח.

א"י.

הערות:

  • אחד העם התבטא פעם עליו ועל אחיו הציונים : "אין לנו אלא אל אחד והוא עם ישראל".
  • בקשר לגיוס חרדים לצבא: מדינת ישראל היא מדינת חוק חילונית וזהו דבר מגוחך שהיא בכלל מתחשבת בציבור הדתי ע"י קצבאות ופטורים. זהו דבר חביב ואכפתי, אבל מגוחך ומנוגד להגדרה של ציונות דמוקרטית. אבל כולם יודעים דבר אחד. יהודים במשך כל הדורות מסרו נפשם על תורת ה'. גם אם יגוייסו בכוח חרדים לצבא, הצבא יצטרך להתאים עצמו לחרדים ולא להפך, חס ושלום. והדבר נכון גם לגבי המדינה כולה, וסליחה על המסר הפאשיסטי.
     
    אנא קראו את פוסט ההבהרה הבא