שאנה קולכן! הלגיטימיות ההלכתית של שירת נשים

שאנה קולכן! הלגיטימיות ההלכתית של שירת נשים

האמנם שירת נשים היא גזרה מפורשת, שכל מי שחולק עליה מתרחק מגבולות האורתודוקסיה, או לכל הפחות ייחשב כ"לייט" או "מיקל"? לא. אני לא רק סבור שלא. אני יודע שלא. אני סמוך ובטוח שלא. לדעתי בתקופה האחרונה מתרחש עוול הלכתי של ממש באיסור הגורף של שירת נשים. דתיים המתירים לעצמם (או הנסמכים על רבנים המתירים) לשמוע שירת נשים נחשבים כ"פחות דתיים", כ"לא באמת דוס-דוס", ואולי גם נשמע קללות כ"מודרנישע" ל"ע. אבל האמת ההלכתית מורכבת הרבה יותר, ונראה לי שהלכתית קשה עוד יותר לאסור שירת נשים מאשר להתיר. אדרבא, הדעה המחמירה לעיתים סותרת את עצמה ונוטף ממנה ריח של יוהרא ופרומקייט.

תירוץ מספר 1 – לא שומעים בשמע \ מותר ללכת לפעמים לשירותים

ההיסטוריה ההלכתית מאחורי שירת נשים היא מסועפת ונמצא עוד מהתחלה קולות מחמירים, אלא שהיום בריבוי התנאים – כדי להגיע לשירה שאותה אסרו מי שאסר, יהיה קשה מאוד. נעשה סקירה זריזה, ונוטה מאוד לכיוון ההיתרים.

קריאת שמע

הגמרא בברכות עוסקת בהלכות תפילה וקריאת שמע. קריאת שמע, המעמד הנשגב בו יהודי מייחד את אלוהיו עליו, צריך להיות נקי וקדוש. לשם כך, על האדם להתרחק מכל דבר הקרוי ערווה. דוגמאות קלאסיות הן כמובן האיברים המוצנעים בגבר ובאישה, ואפילו צואה הקרויה בלשון התורה "ערוות דבר". בזמן קריאת שמע יש להתרחק ולהסתיר את אותם דברים כדי לקרוא מתוך כבוד ורוממות. ויש עוד דברים שיש להרחיק. סיבת ההרחקה בגמרא נראית שהיא עניין הכבוד בקריאת שמע, ולאו דווקא עוררות מינית. (שם – "אלמלא לאסתוכלי מאי?", להוציא שהאיסור לקרוא ק"ש כנגד הערווה הוא איסור אחר). הגמרא מונה עוד דברים שהם קרויים לצורך העניין "ערווה" כמו שיער ושוק האישה המגולה, וקולה של האישה בעת הזמר (כך סברו רוב הראשונים). מתוך הנחה שלא ראוי להתפלל בנוכחות אישה שרה, כי זה פשוט לא מתאים למעמד האינטימי של אדם ואלוהיו.

על זה כבר אמרו חלק מהפוסקים שהאיסור הוא על שמיעת זמר אישה בעת קריאת שמע, אבל שלא בזמן קריאת שמע, הגמרא לא אסרה. בדיוק כפי שהגמרא אסרה לקרוא קריאת שמע בנוכחות צואה, אבל לא יעלה על דעתנו שהיא אסרה ללכת לשירותים מידי פעם.

לפי המחמירה בשיטה זאת הדבר תמוה שבעתיים לאלו האומרים שכשאישה שרה ראוי לא להקשיב ולהיות טרוד בקריאת תהילים, כפי שראיתי את אחד הראשל"צים עושה בטקס יום השואה כשעלתה שרית חדד לשיר. אם עיקר האיסור הוא דווקא בעת תפילה וקריאת שמע – אז לקרוא תהילים דווקא כשאישה שרה? והאם הוא אחז כשיטת המרדכי שלא חושש לעסוק בדברי תורה גם כשגויות שרות ברקע? הלא לאלוהים פתרונים.

תירוץ מספר 2 – קול מקולקל \ להחמיר גם מהצד של החתן וגם מהצד של הכלה

ניתן להחמיר על התנאי הראשון ולומר שהגמרא אסרה קול באישה באופן אבסולוטי, כפי שאסרה הסתכלות אסתטית באישה. אך, איפה נפגוש כיום נשים שרות? בדרך כלל בשני מקומות: ברדיו \ דיסק \ mp3 וכו' או בהופעה חיה דרך רמקול. גם אם קול באישה ערווה אבסולוטית ואסור לשמוע אותו לעולם, האם קול שכזה נקרא "קול"? תחת שאלה זאת נחשבת ההחמרה היתרה במערומיה. החזון אי"ש חשש מאוד לעניין רמקול ופסק כי בעת חופה וקידושין, אין לחתן להשתמש ברמקול כדי שהעדים ישמעו את הקידושין בקולו של החתן ולא דרך הרמקול, כי קול דרך הרמקול אינו נחשב לקול. ואכן, חרדים רבים מחמירים שלא להשתמש ברמקול במעמד הקידושין. אם כן, מה נשתנה שאישה השרה דרך רמקול קולה נחשב קול? לגבי רדיו הסיפור דומה. רוב רובם של הפוסקים סבורים כי לא ניתן לצאת ידי חובת קריאת מגילת אסתר דרך הרדיו, גם אם השידור ישיר. יש לשמוע מבעל קורא בקולו הישיר. באופן דומה ניתן לומר שגם קול אישה דרך הרדיו אינו נחשב לקול ההלכתי.

כתבתי בפוסטים קודמים על האפיון של הדתי-לייט. הדתי-לייט מאופיין בחוסר-עקביות של גישות הלכתיות לצד המיקל. אך אנחנו רואים גם בחוגים חרדיים חוסר-עקביות הלכתי לצד המחמיר. להחמיר לקדש ללא מיקרופון (והיה מקרה לא מזמן של קידושין חוזרים!) ובה בעת לאסור באופן מוחלט שירת נשים ללא כל צד להיתר, הוא ממש תרתי דסתרי. ראוי לציין, שיש מקומות שהתנגשויות הלכתיות קיימות, כמו המנהג להכניס שבת מוקדם כשיטת הגאונים ולהוציאה כרבנו תם, אך הדבר נעשה מתוקף תוספת שבת ולא מתיימר להיות דין חרוץ.

התנאי הזה מתקשר לשמועה שהעידו כמה אנשים לחיבתו של הרב עובדיה יוסף לשמוע קלטות של אום כולתום, בין היתר תוך כדי כתיבת חידושי תורה. את דבריו תירץ בכך שאין השומע מכיר את הזמרת באופן אישי, ולכן אין כאן איסור של הנאה מהאישה, שההנאה היא דווקא מאישה שהשומע מכיר ויכול להתחבר אליה. תירוץ מעין זה נמצאו בדברי הפוסקים השונים שגדרו את האיסור לסוג ספציפי של נשים, בהתאם לרמת ההיכרות עם האישה והסטטוס שלה.

כל קול הוא קול לגיטימי

רבקה בלאק – זמירות ליל שבת מעולם לא היו קשות יותר

כל על התנאים האלו ניתן להחמיר ולומר שקול אישה זה קול אישה ושנפסיק כבר להתחכם. מיילי סיירוס באה ביי-דפינישן לעורר הרהורים אצל הצופים. ומה קורה כשקול האישה אינו מגיע כלל למטרות הנאה מקולה של האישה? כאשר מדובר במקהלה קיבוצית, או בזמירות שבת משפחתיות? האם קול אישה יחד עם קול גבר מעורב בתוכו מותר? תחת השאלות האלו הפוסקים הציגו תשובות מעורבות. והמסקנה בכל תשובה מוכתבת על פי השקפתו של הפוסק. כך או אחרת, לחייל או לסטודנט הדתי יש מספיק מה לתרץ כשמופיעה מולו זמרת פנויה שהוא לא מכיר ושרה שירים שקטים של יום הזיכרון דרך רמקול אחרי שעבר זמן קריאת שמע. נראה שדווקא להחמיר במצב הזה דורש הרבה יצירתיות.

וכאן אני מוצא את עצמי זועק על העוול הגדול. למרות שיש דעות מחמירות בהלכה לגבי שירת נשים, הרי שהדעות המקילות שקולות או אפילו עולות עליהן. ונראה שאנשים סומכים על תחושת הבטן ההלכתית שלהם כדי לקבוע מהי דעה הלכתית רווחת במקום לפתוח ספר. כשהמשנה ברורה כותב ששירת נשים "שלא בזמן קריאת שמע שרי [מותר]", זה לא מספיק ברור? *

אלא שאהבה מקלקלת את השורה, וכאן אהבת החומרה מסמאת את עיני הקוראים. כבר היום אנחנו עדים לתופעות מדאיגות מאוד של השמטות וצנזורות קטעים שלא תואמים את השקפת העולם של העורך. ישנה ההשמטה הידועה של השולחן ערוך על מנהג הכפרות השטותי לדעתו, Artscoll צינזרו לפני שנתיים חלקים מהרשב"ם ומרש"י שלא תואמים את המסורת האולטרה-אורתודוקסית, וגם לא מזמן הושמטו מהדפוס של הבן-איש-חי תיאור של נשות עירק הצדקניות שהיו עורכות מניין נשים לפני בעליהן. ואם את זה השמיטו, מה זה להשמיט גם את המשנה ברורה שהתיר שירת נשים.

ההלכה היא יצירה מופלאה שכל אחד יכול לקחת בה חלק וזאת היא חוסנה, זאת הרלוונטיות שלה לכל דור ודור. ההלכה לא צריכה להשתנות, היא כלי דינאמי במהותה. חגגנו לא ממזמן את זה שה' נתן לנו את התורה. היא שלנו. עלינו הזכות והחובה לעסוק בה. גם אני נוהג חומרות כשאני סבור שצריך, אך לעולם אני לא טוען שהצד השני הוא פסול. יש בכך חוסר הבנה בסיסי של מהי ההלכה ומהו אדם שומר תורה ומצוות.

ודבר אחרון בהחלט

השירה המודרנית כבר הפכה להיות משהו אחר לחלוטין. ביניהם תופעות שלגמרי לא ניתנות לסיווג כלשהו. בפסח האחרון ראיתי את האמנית הבאה בפסטיבל גיקניק. אני עדיין לא מעכל מה ראיתי. הצילו.

  • * ראוי לציין, כי המשנה ברורה ממשיך שם לגדור את ההיתר לנשים המותרות בלבד, אך בסוף מתיר שוב ע"מ שלא להיבטל מתורה ומתפילה בחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך"

נ.ב. קטן – חבורת הקריאה תופסת תאוצה וכבר מתארגן המפגש השני. אף פעם לא מאוחר מידי להצטרף. בר-אילן, ימי רביעי בערב. לפרטים: reading.chavura@gmail.com

מודעות פרסומת

לא זקוקים לזכויות

לא זקוקים לזכויות

ב15 ליולי 1215, חתם ג'ון מלך אנגליה על המגנה כרטה בעל כורחו. זהו כתב המגביל את כוחו של המלך, ובעצם ג'ון נתפס לפינה והסתכן במרד אם לא היה חותם עליו. אותו יום נחשב כמפנה בכל שיח הזכויות של המערב. המלך כבר לא עושה מה שבא לו, סמכותיו מוגבלות, ויש דברים שהוא לא יכול לקחת מנתיניו, סליחה – אזרחיו. יש מי שאמר שזה היום בו נולדו זכויות האדם. אבל יש מי שלוקח את זה מאוחר עד למהפכה הצרפתית. ויש גם רומנטיקנים שהולכים עד לתנ"ך. אבל לדעתי, כדאי להפריד. בקצרה: אני סובר שבמחשבה היהודית התלמודית-גאונית-ראשונית, כפי שאנחנו נראה בתפילות הימים הנוראים הקרובים, לא קיים מושג הזכות כמו שאנחנו מכירים אותו. היהודים הסתדרו יפה, ואולי חלקם עדיין מסתדרים, בלי זכויות וטובות הנאה. לקראת ראש השנה – פוסט נטול זכויות.

זה זכות לקיים מצוות

מהי זכות כפי שאנו מבינים היום? זכות היא משהו שניתן לאדם (לאזרח, לתלמיד, לסטודנט) בלי שום תנאים, אלא מתוקף היותו מי שהוא. כל אדם זכאי לומר מה שבא לו, לנוע היכן שמתחשק לו, וכמובן לחיות. אין פה נימוק, יש פה מתנה שלא תלויה בדבר. ההסתכלות היא על האינדיבידואל – כל אחד לעצמו נוטל את זכויותיו לעצמו, בונה סביבו בועה משפטית של "מגיע לי". אם אין אני לי מי לי. השמירה על חברה תקינה נובע מכך שדואגים שהזכות של האחר לא תפגע. "ואהבת לרעך כמוך" – צריך לאהוב את עצמך, ואז תבין גם מה האחר מרגיש.

כמובן שאפשר להתאים גישות ליברליות לרוח מחשבה יהודית, ולדבר בשבחן. הם טובות אין ספק. אבל הן חדשות. כשאני פותח את התנ"ך, אני לא מגלה זכות לחיים או חופש תנועה. התנ"ך לא מספר לי שלבנות צלפחד היה חופש ביטוי או שקורח ניצל עד הגבול את הזכות לשוויון. המערכת המשפטית התנ"כית מבוססת על שתיים: ציוויים ואיסורים. עשה ואל תעשה. המצב הטבעי הוא חופש מוחלט. איש הישר בעיניו יעשה. אנרכיה. באנרכיה יש חופש וזכויות בלתי מוגבלות. על המצב הזה מוטלים על האדם ציוויים. גם כאן יש הסתכלות אינדיבידואלית. אבל לא של "מגיע לי", אלא של "אני חייב". ניקח רצח. על פי הגישה המאוחרת, רצח פוגע בזכות לחיים של מישהו אחר. על פי הגישה המוקדמת, הרצח הוא מעשה שאסור לאדם לעשות. או גניבה – פגיעה בזכות לקניין של הזולת מול מעשה נבילה שאתה היחיד מוזהר שלא לעשותו. האיסורים יוצרים מסגרת קשיחה הרבה יותר מן הזכויות שלפעמים ניתן לממשן ולפעמים לא. הזכות היא אף פעם לא אבסולוטית, תמיד היא מסוייגת ומוגבלת, בעוד האיסור הוא ברור ולא ניתן לכופף אותו. החיוב לעולם לא מתנגש עם משהו אחר – ואם כן הוא פשוט לא מנוסח טוב. בעוד הזכות בהגדרתה מתנגשת עם זכויות של אנשים אחרים.

ואם תאמרו, כי הכול צד אחר של אותו מטבע? שמתוך "לא תרצח", נגזרת הזכות לחיים? ומתוך "ארור משיג גבול רעהו" נגזרת הזכות לפרטיות? ובכן, הדברים עומדים למשפט במבחן העונש. באתיקה מבדילים בין 2 גישות. הגישה הדאונטולוגית מול הגישה התועלתנית. אני רואה במוסר התנ"כי דאונטולוגי: כלומר, גנבה לכעצמה היא דבר רע, ומי שעשה מעשה רע "מגיע לו" להיענש. שופט דאונטולוגי היה נגיד חותך לגנב את היד. אבל שופט תועלתני מחפש דווקא לתקן את הנזק שנעשה. הוא היה מכריח את הגנב להחזיר את הגזילה ולהתחיל טיפולים פסיכולוגים לטפל בקלפטומניה שלו. אם מגיע עונש תועלתני, הוא כדי לצמצם נזק, בהווה או בעתיד, לחברה הכללית. במסורת היהודית אפשר לראות שילוב. התורה מדברת על "שן תחת שן" דאונטולוגית, אבל חז"ל מלמדים אותנו על תשלומי נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. גישת הזכויות נוטה לתועלתניות, כמו שאומר רש"י בפסוק על הרוצח: "לא תחוס עינך עליו. שלא תאמר, הראשון כבר נהרג, למה אנו הורגים את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים". (דברים י"ט) בעוד גישת החובות והמצוות היא דאונטולוגית יותר. בפועל, היינו רוצים לומר שכיום אנחנו תועלתנים. אבל אנחנו עדיין רודפים פושעי מלחמה נאצים גריאטריים שלא יכולים לפגוע בזבוב. ולמה? כנראה נשאר משהו מהדאונטולוגיה.

תזדכה ותקבל כסף

אז נראה שהתורה מכירה רק בחובות ולא בזכויות מולדות. אבל ככל דבר יהודי, זה נכון עד שזה מגיע לכסף. הזכות לקניין היא משהו עתיק. ולא רק היא, אלא זכויות כלכליות בכלל. היהודים הליבראלים נהוגים לצטט את ר' שמעון שקופ, שעוד במאה ה19 כתב על קניין רוחני, ובין היתר על קניין בכלל:

כל דיני המשפטים של דיני ממונות בין איש לרעהו, אינם כדרך כל מצוות התורה, דבכל המצוות הוא מה שהזהירה לנו תורה בעשה ול״ת, חיוב קיומם עלינו הוא העיקר לקיים מצות ה', ובדיני ממונות אינו כן, דקודם שחל עלינו מצות ה׳ לשלם או להשיב, צריך שיוקדם עלינו חיוב משפטי, דהרי אף אם קטן הוא הגוזל דאינו בר מצוות, מ״מ מוטל על בי״ד להציל עשוק מיד עושקו לכוף את הקטן להחזיר החפץ הגזול לבעליו, ועוד כלל עיקרי בזה דהיכא שאנו דנים על איזה זכות וקנין של אדם באיזה חפץ או שעבוד ממון, אין אנו דנים כלל על ענין שמירת איזו מצוה, אלא ענין מציאות למי קנוי הדבר, ומי ומי ראוי עפ״י תורת המשפטים להחזיק את החפץ (שערי יושר, חלק ב, שער ה', א')

הרב שקופ – ידע כבר במאה ה19 שאסור להוריד טורנטים.

כלומר – יש מושג קדמוני של קניין, שעליו רוכבות כל מצוות התורה הקשורים לממון. זהו עניין שקודם אפילו לקיום התורה. יש לכל אחד, עוד לפני שניתנה התורה, זכות לאגור בבית את כל השמאטעס שהוא רוצה, ועל זה באה התורה ומוסיפה – אל תגזול ממנו. המונח "זכות" כאן משמש באופן המודרני של דבר המגיע לי בלי שום תנאי. כנגד זה אפשר לטעון: רֶבּ שִׁימֶען מדבר על המצב הטבעי, האנרכי, הקודם לתורה, שמסתבר שהוא לא אנרכיה גמורה, כי גם לבני נוח יש נימוסין. בכל אופן, ראיה זאת חושפת משמעות אחרת לזכויות: דבר שאני יכול לתבוע אותו בדין. דבר שמגיע לי ואני לא מוותר עד שאקח אותו. המושג הזה מופיע גם בתלמוד. למשל, בפלפולי בבא קמא, מסופר על מלווה שמבקש לגבות את חובו מקרקע שבעל החוב כבר מכר למישהו אחר, ואותו מישהו כבר מכר חלק מהקרקע לאדם שלישי. עם מכירת הקרקע הוא מוכר גם "זכות" כלשון הגמרא "כל זכות שבאה לידו". מהי אותה זכות? הזכות היא, כמה יהודי, זכות להתלונן. בעל הקרקע הנוכחי יכול להפנות את המלווה לבעל הקרקע הראשון לגבות את חובו. במינוח פשוט – הזכות שלו היא "קייס". יש לו טענה מוצדקת ופיירית, למרות שבמבט ראשון זה לא נראה ככה. זאת הזכות החז"לית וההלכתית, פתחון פה במשפט.

אבל מהי אותה זכות אם לא בעצם חיוב נוסף? עוד סעיף קטן בחוק שבעצם כולם מחויבים אליו? ההבדל הוא שעל זכות אני יכול לוותר, אבל על חיוב לא. האחר מחויב לכבד את הזכות שלי אבל לא אני את של עצמי. כשאני תובע את זכויותיי אני בעצם מצביע על החובה של האחר. כשאני מתלונן על מי שהטריד אותי, אני מפנה לסעיף בחוק העונשין. הזכות היא מהלך משפטי שאני יכול לעשות כדי לצאת צודק, לנצח: אני הזכאי והוא החייב.

כף מלאה זכות

עכשיו נפתח את המחזור והכול הרבה יותר ברור. "יקראו לפניך זכויותינו" זה בעצם: נשלוף את כל הדברים הקטנים שיכולים להוציא אותנו צודקים. המעשים הטובים שהופכים אותנו לצדיקים לרגע אחד. אם נחטט טוב-טוב, נמצא איזה סעיף קטן שיכול להקל את הנסיבות שתחתן בוצע הפשע. על פי הקבלה, משפט הוא תהליך המשלב דין נוקב קשיח, עם גילוי אמפתיה וחסד כלפי הנידון. החסד מתבטא שהשופט פורס בפניו את הכול, לא רק את הדברים הרעים, את הדין, אלא גם את מה שטוב. לא רק מה שנוח כדי להוציא את הדין, אלא את מה שנכון כדי להוציא אמת. הקלה במשפט היא לא כי השופט מוותר על חלק מהעבירות ונותן מתנה, אלא כי השופט מסתכל עליהם בתמונה רחבה יותר של החוק או של הנידון, בזכות ולא בחסד.

רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה מעולה בזה. הוא היה מדבר משפטים אל ריבונו של עולם, ולא ביקש רחמנות – אלא דקדוק בדין האלוהי, כניסה לסעיפים הקטנים ביותר. כתוב בגמרא שלקב"ה יש תפילין שבהם כתוב "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", וכך ר' לוי יצחק היה אומר: "אם אתה מוחל עוונותיהם של ישראל הרי טוב ואם לאו אפרסם ואגלה שתפילין שלך אינם כשרים ח"ו". אחרי איום של כזה אני מקווה שלא הייתה עתירה לבג"ץ.

ודבר אחרון בהחלט

לימוד זכות הוא לחשוף את הצד הטוב שבבן אדם, לחשוב על "קייס" שתחתיו המעשים של האדם הם טובים וכשרים. זהו מונח מרכזי גם בנצרות, הטוב האנושי הגלום במשל השומרוני הטוב. האם הקביעה אינה יוצרת קושי?

דתומטר – על סקלת הדתיות

דתומטר – על סקלת הדתיות

צבא השם

צה"ל במצב לחימה. כן, קרבי ממש. אפילו הג'ובניקים במשרדים מפוקסים וחדים. את זה אתם לא רואים בחדשות, אבל היום התפתח שלב חשוב במערכה. פקודות ההופעה החדשות פורסמו. בקצרה: כל חייל חייב בגילוח, אך בשלושה דרכים פטור זקן נקנה: רפואי, דתי, ורצון חופשי (אבל המפקד, זקן זה כזה שיק!). הפקודה החדשה, שהתרעות רבות באו לפניה, מבטלת את הרצון החופשי ואיתה את כל תצורות הזקן החילוניות: הצרפתי, הזקן, הקצוץ. פטור רפואי היה קשה תמיד להוציא, ודתי, טוב, לא היה צריך להוכיח אם יש לך רצון חופשי. הפקודה גורמת בהלה בקרב ציבור המזוקנים החילוני בצה"ל, ואלו מנסים לטכס עצה. הדרך היחידה שנראית אפשרית היא הפטור הדתי.

הרבצ"רים – אחד בלי אחד עם. (ynet)

אז שאנשי אגף כוח האדם החמירו גם את התנאים לקבלת הפטור הדתי. לפי גורם לא רשמי (ynet), אחד הקצינים הבכירים אמר ש"לא ניתן מצב שחייל מעשן או מדבר בטלפון בשבת ונושא פטור דתי לזקן". כלומר – אתה צריך להיות דוס אמיתי כדי לקבל את הפטור, ולא מספיק להצהיר. צה"ל נגע פה באחת הנקודות המעניינות בהלכה המודרנית – הדתומטר. האם ניתן לקבוע את רמת דתיותו של אדם? ואם כן – איך? האם זה מוסרי בכלל כלפי האמונה שלו?

קשה למצוא מקורות הלכתיים קלאסיים כדי לדון בשאלה. צריך להבין את ההתפתחות הדתית. יש הבדל גדול בין אשכנזים לספרדים. אצל האשכנזים, בעיקר בעקבות ההשכלה, התפתחה דיכוטומיה בין דתיים לחילוניים. או שאתה איתנו, או שאתה לא. כל אחד חייב לבחור לעצמו זהות, וכל מעבר מאחד לשני הוא חד. כך היה נגיד, בשנים לפני ואחרי הקמת המדינה. עבור הזרמים הלא-אורתודוקסים שבאו מאירופה, נראה שהדתיים האורתודוקסים סלדו ממנה בשל ההקלות ההלכתיות, והמשכילים בשל הדתיות שהייתה קיימת בה. חלוקה זאת השתמרה והשתרשה לחברה הישראלית. כשהגיעו העולים הספרדים, גילנו משהו חדש. מסורתיים. במרוקו של ראשית המאה ה20, למשל, היה מצב מיוחד. המשפחות העשירות והמיוחסות יכול לשמור על קלה כבחמורה. למדו תורה ועסקו במצוות. היהודים הפשוטים, היו בעלי מעט ידע דתי. אי אפשר לומר שהם חיללו שבת בזדון, אבל קשה לומר שהם שמרו את כל הל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם. מי שידע יותר, שמר יותר, אבל עדיין היה טאבו והיו חיובים חברתיים. עליית הספרדים התקבלה בבלבול. חלק באמת ניסו להתאים לסכמות האשכנזיות, וככה נולד הזרם הש"סניקי, וחלק נשארו מסורתיים ברמות שונות. (בקשר רופף, ממליץ על הפרק האחרון של הסדרה הקומית "שנות ה80", כדי לבחון מסורתיות מהי והבדלה מדתיות).

כשאנחנו מבקשים לדבר על "דתיות", אנחנו מבקשים לסווג לפי סכמה אשכנזית. אבל ייתכן מאוד בחור ספרדי שמגיע מבית מסורתי, אבל יידחה כי הוא "לא מספיק דתי". האם נכון הדבר לקבוע שמי שמקיים מצוות מסוימות זכאי לפטור הנכסף?

על הסכין

אחת ההלכות שאולי נוגעת בסוגיה מופיע ביורה דעה פרק ב'. דיני שחיטה. השוחט הוא דמות מרכזית בקהילה היהודית. הוא נמצא במגע יומיומי עם היהודים. הוא אחראי על הדבר הבסיסי ביותר שלהם: האוכל. כשרות האוכל בידו, משם גם מפתח פרנסה – שהרי שבת וחג לא יכלו מקרב הארץ. מי כשר לשמש כשוחט? בטוח שלא גוי, אבל האם כל יהודי? השולחן ערוך מביא דעות מאוד מעניינות:

"מומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו" (יו"ד ב,ב)

ההלכה מדהימה. יש יהודי שהוא "מומר לתיאבון", כלומר, יש איסורים שהוא פשוט לא יכול לעמוד בפניהם. השולחן ערוך אומנם מדבר על "אוכל נבילות", אך הדבר נוגע גם לעבירות אחרות. אותו יהודי, אומנם יהיה מוגבל באפשרות השחיטה שלו, אבל שחיטתו אינה נאסרת. במקרים מסוימים הוא אף יהיה נאמן להעיד על שחיטתו. התורה חסה על ממונם של ישראל. אי אפשר לקחת מיהודי את כל הפרנסה רק בגלל עבירה שהוא פשוט לא עומד בה. וזאת לא רק הפרנסה, זה כל מה שמסביב. כי השוחט הוא מרכז הקהילה.

אבל זה לא הסוף. יש מקומות שאין בהם הקלה.

"מומר להכעיס אפילו לדבָר אחד או שהוא מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא או שהוא מומר לכל התורה אפילו חוץ משתים אלו דינו כעובד כוכבים" (יו"ד, ב, ה)

מי שהוא "מומר להכעיס", כלומר שהוא עושה דווקא, לא מתוך נוחות אישית, אפילו במצווה אחת, הוא מחוץ למשחק. אבל – יש שתי מצוות מיוחדות, שגם מוציאות אותך מהקהילה – עבודת כוכבים וחילול שבת בפרהסיא. עבודה זרה, היא למעשה ההפך מלהיות יהודי. המדרש אומר שיהודי הוא זה שכופר בעבודה זרה. לא נגיד שמישהו דתי אם הוא משתחווה לפסל או מבקש תכופות בכנסיה. היום נראה שהאיסור הזה רחוק, אבל מה יש להגיד על יהודים המתרגלים רייקי או מדיטציה בודהיסטית? או על חופשי כיפות מהמרכז לקבלה או מהכת הסיינטולוגית? נעזוב את זה בצד לרגע.

מצווה נוספת – חילול שבת בפרהסיא. שמירת שבת היא אבן בוחן לדתיות של השוחט. זה נכון גם היום. אני זוכר, כחוזר בתשובה, שעבור חילונים שמירת שבת נחשב למעשה מאוד קיצוני. שמירת כשרות היא דבר סביר, ואולי גם קידוש, אבל שמירת שבת היא ניתוק מהחברים, היא הקרבה גדולה מאוד, היא מעשה אבסולוטי שמבדיל אותך, או אם תרצו: מקדש אותך.

יש בה בשבת משהו מיוחד. זה סמל יהודי, זה עדות והבעת נכונות לקיים את המצוות. זה התחברות לנקודה פרימיטיבית, כמו שאמר השל פעם, נקודה יסודית ביותר שמחברת אותך לשורש. על פי השפת-אמת, שבת היא הנקודה בזמן התואמת לנפש היהודית הקדושה ולארץ ישראל. היא מהמצוות הראשונות, הבסיסיות שניתנו לעם ישראל. גם היום – שבת משמשת אבן בוחן.

הרמ"א מוסיף בהגהותיו עוד מצווה אחת –

"ומי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבילות בלא תיאבון אף על פי שאינו עושה להכעיס דינו כמומר להכעיס" (שם, שם)

עוד דבר שמוציא אותך – אם אתה חפיפניק, בלאי. אתה אוכל בלי לבדוק יותר מידי. נראה כשר, נראה לא כשר. כי הצ'יפס במקדונלס הוא בשמן נפרד, וחלב נוכרי לא מתגבן. זה לא נעשה מתוך רצון לזלזל בדת או מתוך תאווה גדולה לצ'יפס האסור. זה פשוט כי ככה אתה עושה. התנהגות זאת גם לא רצויה כשוחט, ואולי הסיבה היא שמי שמזלזל בזה, יזלזל גם בשחיטתו.

שוחט ונואף

שאלה שעלתה לאחרונה וגם קשורה ל"דתומטר" היא שאלת ההומואים הדתיים. האם יש חיה כזאת? נשמע, יש אומרים, אוקסימורון כמו "דתי אוהב חזיר" או "דתי מחלל שבת". להפריד את שאלת הנטייה והמעשה שאיני חפץ להיגרר אליה – ברור שמי שעובר על אחת מהעריות עושה זאת מתוך תיאבון. הוא נהנה מזה וככה נוח לו וכיף לו. הוא לא מתכוון במעשה הזה לעשות דווקא. האדמו"ר הזקן נוגע בנקודה הזאת:

"תדע שהרי שבת חמורה ושקולה כע"ז [כעבודה זרה] לענין שחיטת מומר לדבר אחד בי"ד סימן ב' משא"כ [מה שאין כן] במומר לגילוי עריות". (ליקוטי אמרים פרק' כ"ד)

הדברים ברורים. עריות, ובוודאי כאלו מתיאבון לא נחשבים לפסול מוחלט בדתיות השוחט. לכן – יתכן הומו דתי ונואף דתי, אבל לא יתכן מחלל שבת דתי, ולרמ"א – גם לא אוכל נבילות דתי.

דתי ודעתי

חזרה לצה"ל. האם ניתן להגיד שמי שאינו שומר שבת נמנע ממנו להתגלח בתער. גילוח בתער אינו נמצא באף רשימה מיוחדת. נראה הדבר מוזר לתת פטור זקן לחייל עטוי קעקועים. איך האם באמת אפשר לשפוט – אולי הוא מקפיד על כשרות, תפילת מנחה וזקן, אבל לא מקפיד על שבת וכתובת קעקע? האם אפשר לקבוע את צורת הדת של כל אחד? בזרם המסורתי זה קשה, וזה מכריח אותם להתיישר לפי הסכמות לעיל. גם מי שבדעתו להפוך לדתי, נדרש להתחיל בחמורות (שבת) ולסיים בקלות (גילוח בתער), דבר שהוא די מנוגד להגיון.

הלו? אתה דתי?

אבל ההיגיון השתחרר מצה"ל ב48', כפי שנוהגים לומר. ובכלל, כל מה שקשור לדת וצבא הוא רעוע מאוד. מעט מאוד מודעים להיסטוריה שהובילה לזה. במלחמת השחרור, לחמו פלוגות חילוניות של ההגנה לצד פלוגות דתיות (ואפילו אפשר לומר חרדיות). דעתו של בן גוריון לא הייתה נוחה מכך – שכן הוא רצה צבא אחד הכפוף אליו, ולא צבא דתי שיעשה מה שבא לו ויקבל פקודות מריבונו של עולם. אז הוא החליט להתגמש קצת לכיוון הדתי – נכניס את הדברים החשובים לכם: כשרות, פקודות מיוחדות לשבת וכדומה, ואתם תשרתו איתנו. כך נוצר מצב שעבור החילוניים צה"ל מלא בכפייה דתית, ועבור הדתיים – צה"ל פשוט לא מספיק הלכתי.

ולא דיברתי על סוגיית השגחת הכשרות שגם נוגעת לעניין, ועל סוגיית האייפון והאינטרנט שמאיימים להוציא כל חרדי מהכותרת ואף לפסול אותו מעדות ושחיטה. והדבר דרוש עיון ובעזרת ה', נראה אולי אכתוב עוד פוסט או שניים.

הקרב כמו באמרתי בעיצומו. אני קיבלתי את הטופס לידי, וכעת עליי למלא תקציר הצהרת דתיות לקראת פטור הזקן שלי. מה לרשום? אני חסידי אבל לא חסיד, לא ממש דתי-לאומי שלמד בהסדר. בעל תשובה שאוהב לקרוא את ליבוביץ ואת הנועם-אלימלך. מגדל זקן כי אני לא מתגלח בסכין, והמכונה מביאה זיפים לא תקניים על פי צה"ל. נו, הייתם נותנים לי פטור?

 

ודבר אחרון בהחלט

על ההגיון הצה"לי, מתוך "היפופוטם".

בוכה או צוחק – הגרסא היהודית

בוכה או צוחק – הגרסא היהודית

תודה לאיתי על הרעיון.

יש לי יום יום חג

כאילו באמת לא היה חסר לנו שבעה ימים של פסח פלוס איזה שבת רצופה, הנה נפלנו לתקופה מוזרה מאוד. אנחנו היהודים אוהבים לציין חגים ומועדים, להגיד ולהצהיר: "היום ככה וככה!" (לכו לראות דתיים סופרים ספירת העומר). אוהבים להביא את הסקופ של: "היום לא אומרים תחנון כי קרה ככה וככה!", או בכלל – אוהבים לתקן אחד את השני.

אז יש לנו תקופה מעניינת. ספירת העומר – הידועה בתור תקופת אבל על מות תלמידי רבי עקיבא, ובתוך זה בכלל שפל לאומי בימי הכיבוש הרומאי. חודש ניסן – שעל פי המנהג ההלכתי (אין לי דרך אחרת לציין מה שקרה פה, אך בודאי מדובר בתופעה מיוחדת של מנהג שהשתרש עמוק) כולו נחשב חודש טוב ומבורך שנמנעים בו מחלק ממנהגי האבל. יום השואה ויום הזכרון (עצוב), יום העצמאות (שמח, לרוב היהודים), ערב ראש חודש אייר (עצוב), ראש חודש אייר (שמח), ל"ג בעומר (שמח), שבת בין לבין, שכחתי בטח איזה ייארצייט או הילולא?

בוכה או צוחק? חג או אבל?

אז מה קורה פה? מתי שמחים? מתי עצובים? והאם כל אחד יכול לקבוע חג מתי שבא לו?

מה שטוב בשבילנו, טוב בשביל המדינה

נתחיל מנקי. ע"פ ההלכה, יכול כל אדם לקבוע לו יום-טוב (חג) לזכר נס או יום-תענית ואבל לזכר מאורע רע שקרה לו. בעל "חיי אדם" כותב: "כל מי שאירע לו נס, וכל שכן בני עיר יכולים לתקן בהסכמה וחרם עליהם וכל הבאים אחריהם לעשות אותו יום לפורים. ונראה לי שאותה סעודה שעושים בשביל הנס היא סעודת מצווה."

ימים טובים שנקבעו לפי השיטה הזאת יש לא מעט. היו ימים כאלו ברמת הבן-אדם. הרמב"ם שהגיע לארץ ישראל, עגן בחוף עכו ביום ג' בסיוון וקבע לו ולבני משפחתו יום-טוב באותו יום למשך שנים, לעשות בו ששון ושמחה. ככה כל שנה הם זכרו וחגגו שהגיעו לארץ. היו ימים-טובים ברמת הקהילה. זאת תופעה הנקראת "פורים שני". על איזו הצלה מיוחדת, מצורר או אבק שריפה שהיה מוסתר במחסן, היו נוהגים בקהילות מסוימות לעשות באותו יום "פורים": לתת משלוח מנות, מתנות לאביונים, ויש שנהגו אף לקרוא מגילה מיוחדת המגוללת את סיפור ההצלה הקהילתי.

עבור מאורעות עצובים – הסיפור דומה. יחיד יכול לקבוע לעצמו יום אבל ותיקון עצמי. גם קהילה יכולה לקבוע לעצמה יום כזה. הלו"ז האשכנזי מלא בימים מיוחדים לזכר טבח כזה או אחר בימי מסעי הצלב. המפורסם הוא כ' בסיוון, שאף תיקנו לומר סליחות באותו היום. ביום תענית שכזה, צדיקים ואנשי מעשה נהגו אפילו לצום, ולהוציא ספר תורה עם קריאה מיוחדת. גם בתקופה האחרונה – חלק ממגורשי גוף קטיף מציינים את יום י"א באלול כיום חורבן קהילתם, ונוהגים באותו יום אבל.

אבל ימים טובים וימי אבל ברמת עם ישראל כולו זה כבר סיפור אחר. מסמך עתיק שקרוי "מגילת תענית", מתאר מלא פרטים היסטוריים, שמחים או עצובים, שהיו מציינים אותם בימי בית שני, והפך להיות בלתי רלוונטי לאחר החורבן. מחלקות מפה עד להודאה חדשה מצויים האם אפשר לקבוע יום-טוב או תענית לכל עם ישראל גם בזמן הזה. אבל בטוח מה שבטוח – אם אני יחיד או קהילה ומציין, וגם אתה יחיד או קהילה ומציין את היום, אז כבר כל עם ישראל מציין את היום, ובפועל הימים האלו מצוינים כ"הרבה בודדים" או "הרבה קהילות", וככה נוצר לו חג חדש. זה בקצרה סיפורו של ל"ג בעומר (לא ארחיב), שהולך מאוד שנים אחורה. החת"ם סופר אמנם התנגד, אבל עובדה שהחג בכל זאת תפס.

הדגמה

הדגמה

חינגות ביום כיפור, ורמאדן בפסח

ומה קורה כשימים מתנגשים? אנחנו מתכננים תוכניות, והקב"ה צוחק. המועדים האישיים שלנו יכולים ליפול על ימים שכבר נקבעו בלוח השנה. מה עושים? התשובה: אין בעיה! אם אפשר לשמור את שניהם, למה לא? הקביעה "יום טוב" או "יום אבל", היא עמומה. במה מתבטא אותו יום? חודש ניסן כולו מתבטא באי-אמירת תחנון, קטע מתוך התפילה, אך תו לא – זאת כל השמחה. יש ימי שמחה שמבוטאים באמירת פרקי הלל והודיה ללא סעודה (חנוכה, יום העצמאות), אבל פורים מצד שני – הוא בדיוק הפוך – סעודה בלי הלל. גם עבור מנהגים האבלות העניין מבולבל. יש ימים שצמים, יש ימים שאוכלים אבל אוכל מיוחד של אבלים. יש ימים שהולכים יחפים ומתנזרים מתשמיש המיטה אבל מותר לשיר ולרקוד, ויש ימים שכל אלו מותרים, אבל אסור לשיר ולרקוד. בלאגן. וההיסטוריה קורית. כמה דוגמאות:

  • הכהן הגדול כשהיה מצליח לצאת ביום כיפור מקודש הקודשים, היה עושה לאוהביו יום טוב ומשתה (יומא, ז', ד'). אני מאמין שאף אחד לא ציפה לכיבוד, לפחות לא עד צאת הצום. אז כנראה כל מה שהיה שם זה שירים וריקודים.
  • מי שסוף-סוף מצא את זיווגו, אך, אוי ויי, זה נפל על תשעה-באב, מותר לו להתארס בעיצומו של יום האבל, שמא יתפוס אדם אחר את אהובתו הטרייה.
  • אסתר המלכה ומרדכי היהודי קבעו שלושה ימי צום לביטול הגזירה, שנפלו – על ליל הסדר וימי פסח. זהו היה מקרה ייחודי שלא חזר, ובו דווקא מצוות ליל הסדר נדחו ע"י קביעת הצום.
  • אדם המוטרד מחלום רע שחלם בערב שבת, ראשי לצום בשבת – אף על שיש מצווה לאכול לעונג שבת. (וכעונש שהוא העיז לצום בשבת, עליו לצום ביום ראשון)

ולעניינו. הכלל – אם אפשר לשלב, וזה לא פוגע, אז נשלב. בחודש ניסן השמח, אנחנו לא אומרים תחנון כי הנה המשיח דופק בדלק האחורית, בעוד הרומאים פורצים בדלת הקדמית ולכבודם גידלנו זקן של ספירת העומר (ולאבל על תלמידי רבי עקיבא). בראש חודש אב נגיד הלל, כי כמה טוב לנו להיות יהודים המחדשים חודשים, ואז נלך לסעוד סנדוויץ' טונה, כי הבבלים גמרו את כל מלאי הבשר בירושלים הנצורה.

שמחה לאיד

ומה קורה אם אי אפשר לשלב? אם השילוב יוצר דיסוננס יותר מידי גדול? פה כבר הדעות חלוקות מאוד. בואו נתבונן בכמה מקרים.

כ' בניסן

תבדקו בלוח שנה ותראה שמדובר ביום מתוך חול המועד פסח. אז זה יום-ממש-טוב. למרות שזה גם ספירת העומר, לא מחשיבים אותה בכלל. (האיסור להסתפר נובע מקדושת המועד). אבל לאשכנזים באותו יום היה טבח אלים מאוד במסעי הצלב. (כן, עוד אחד). היו מי שנהגו "לא לאכול בו מעדנים". סורי דני.

יום השואה

התאריך שלו מעניין. הוא נקבע בתאריכו בניסן (א) כתאריך העברי לדיכוי מרד גטו ורשה, כדי לסמן את הגבורה. (ב) כדי להפרידו 10 ימים מיום העצמאות, וליצור מקבילה חילונית ל"עשרת ימי תשובה". אם תשאלו – רגע, למה לא לקבוע אותו בתחילת מרד גטו ורשה? אה, זה מתנגש עם פסח, שודאי לא מסתדר לראשי המדינה החדשה לקבוע 2 חגים ביחד, ועוד איזה חגים, ואם תחשבו את יום ההולדת העברי של היטלר תקבלו הפתעה. גם אם תסתכלו על יום הזיכרון בהולנד הצמוד ליום המלכה, תקבלו הפתעה. אז זה יום אבל – אבל במה הוא מתבטא כיום אבל? לא בשום אופן הלכתי- אין בו קריאה מיוחדת בתורה, אין בו צום או הימנעות ממאכלים מסוימים, אפילו אין קביעה חוקית לאסור בו השמעת מוזיקה, אלא אדרבא, חווה אלברשטיין חוגגת בראבק. קדיש אפשר לומר בכל יום. הוא יום עצוב, אבל לא עצוב הלכתית. יש בו גם את חודש ניסן, שאמרנו שכל השמחה בו זה לא להגיד תחנון. אבל גם בתשעה באב לא אומרים תחנון, כי אי-אמירתו מייחדת את היום, לטוב או לרע! זה לא כמו שאנחנו אומרים בו הלל, אז לא נוצרת סתירה ממש גדולה. אותו יום נופל גם בספירת העומר, אז האבל עם האבל מסתדר, והשמחה לרגע נשארת בצד. זה לא שכל ניסן עושים מסיבות.

האמרה ש"אין לקבוע את יום השואה בניסן", נשמעת לי מוזרה, בהתחשב שספירת העומר יוצאת בניסן. אבל מצד שני – את מותם של תלמידי רבי עקיבא לא קבענו בלו"ז, וגם לא את מועד צאתנו ממצרים, זה דבר שהתגלגל ככה, אז ניסינו לשלב ביניהם. קיימת גם דעה שאומרת שהעומר נדחה בפני ימי ניסן, ולכן מותר בו בגילוח. אבל זאת דעה לא נפוצה. בכל אופן, יום השואה מול זה נקבע ב"זדון", והתקופה שגם ככה טעונה מאוד – לא הייתה הכי מתאימה. היו דיבורים בתחילת ימי המדינה לקבוע את יום השואה בתשעה באב, כמעט מתבקש, אבל שוב – לא רצו להפגיש שתי מועדים יחד. אני מהמהדרין, בוכה גם בתאריך העברי וגם בתאריך הלועזי.

ראש חודש אייר

ראש חודש נחשב מעט שמח. בימי קדם היו נמנעים מלעשות בו מלאכה, וכיום אנחנו אומרים בו הלל, ביטוי מובהק לשמחה. אבל הוא מתנגש עם ספירת העומר. לכן היה מי שאמר שבאותו יום ספירת העומר יוצאת לחופשה, כי מנהגי ראש חודש קדומים יותר ממנהגי העומר, אנחנו מתגלחים וחוגגים, ואז חוזרים שוב לאבל. ובעצם, זה לא רעיון זר – גם אבל "אמיתי" שמת לו מת, יוצא להפסקה קצרה של האבלות שלו בשבת של שבעת ימי האבל, ובמוצאה הוא חוזר.

יום העצמאות

פה אנחנו נכנסים לפוליטיקה, וזה נושא לפוסט בפני עצמו. אבל בואו נניח שזה יום טוב, שקרה נס גדול ושעלינו לחגוג ולהודות לה' יתברך בשמחה בשירים בתוף ובכינור. אז יש מי שאמר שכמו ראש חודש אייר, גם יום העצמאות דוחה את העומר, ומותר בתספורת, תגלחת, ושמיעת שירים. יש מי שאמר שהוא מבטל ממש את העומר, בשל העצמאות המדינית. אבל לא רק עומר נכנס פה, אלא גם תענית בה"ב. שו-הדא? אה, יש כאלו שנהגו לצום בימי שני-חמישי-שני הראשונים של חודש חשוון ואייר. אז כשיוצא ה' באייר ביום חמישי, יש כאלו שצמים ואומרים סליחות. כיוון שמדובר במנהג יחסית צדדי, לא ראיתי הרבה עושים את זה, אבל שמעתי שמועה לא מבוססת על בחור ישיבה ממרכז הרב, שריקד על שתי החתונות (אמר הלל וסליחות ביום אחד).

יום העצמאות בבני ברק

כמו שראינו, שאי-אמירת תחנון יותר קלה מאמירת הלל. (כמובן, שב ואל תעשה עדיף, עדיף לא לעשות משהו רע מלהרוס משהו טוב). אז בין התומכים החרדים באי-אמירת תחנון, שזה קצת שמחה שלא עולה לנו כלום, היו: הרב כהנמן (ראש ישיבת פוניבז' הליטאית בבני ברק, שאף הורה לתלות דגל ישראל ביום העצמאות בראש בניין הישיבה),הרב עובדיה יוסף, האדמו"ר בבוסטון, וכל אדמו"רי רוז'ין.

התסביך היהודי

ואולי, התשובה נעוצה באמרתו של הרבי מקוצק, שיהודי צריך ללכת עם 2 פתקים בכיסיו, על אחד כתוב "בשבילי נברא העולם", ועל השני כתוב "אנוכי עפר ואפר", וה"קונץ" הוא לדעת מתי לשלוף כל אחד. כולנו נושאים שמחה ועצב תמיד. מאז שנחרב בית המקדש – ישנם מנהגי אבלות שנוהגים כל השנה, כמו השארת אבן בלתי מסוידת, או הימנעות מתענוגות משולבות (הרבה נהגו לא לאכול ולשמוע מוזיקה ביחד, מלבד חתונות). מצד שני, רבי נחמן אמר ש"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", ואמר אחד האדמו"רים, שמצווה להתאבל על המקדש כל השנה, וכמו כל מצווה, יש לקיימה בשמחה, כפי שמצווה התורה בספר דברים. יש לנו את הכוס השבורה בחתונה, את הביצה הקשה בפסח (המרמזת לאוכל של אבלים, כי אנו אבלים על החורבן גם בחג), עת לצחוק ועת לבכות.

דבר אחרון

שמעתי פעם דבר מפעים כנגד אלו שמסרבים לעמוד בצפירה כנגד "מנהג גויים". זה סיפור על אחד מגדולי ישראל. בעיצומה של שמחה גדולה שכללה את המוני העם, יחד עם שני בניו הגדולים, קרה אסון ושני בניו נפגעו ומתו על המקום. הרב שהיה באותו מקום, העיר בפניו של האבא, שככה, זה מה שה' רוצה שיקרה, ועליו לקבל את הדין. ואותו אחד פשוט עמד ושתק. זה היה אהרון הכהן, ואחיו משה רבינו, כמו שמספרת התורה -"וידום אהרון".

הרבה שנים קראתי בצפירה תהילים. אבל בזמן האחרון מה שאני עושה זה להוציא את כל הכעס על ה', ואז לצדק את הדין, כמו שיהודי אמיתי עושה.

מוקדש לזכרם של חמש אחים ואחיות, בני משפחת גולדשטיין, שעלו על רכבת ברומניה בשנת תש"ד ולא חזרו מעולם לביתם.

לסמס בשבת ו(עדיין) לנוח

לסמס בשבת ו(עדיין) לנוח

המקרה המוזר של ראובן

דמיינו מצב כזה. בית המקדש יורד מהשמיים וכל דיני הסנהדרין חוזרים. שמעון ולוי הולכים להם בצהרי יום השבת החמים ורואים את ראובן עם האייפון ביד עומד לשלוח "send" ליששכר. הם מתריעים בו: "דין מחלל שבת הוא בסקילה, אל תעשה את זה". הוא אומר להם: "על מנת כן אני עושה", ומיד אחר השבת הוא מקבל זימון לבית הדין בעוון חילול השבת. בבית הדין יושבים רבנים מכל העדות והזרמים (נו, טוב, חזון אוטופי אמרנו) והם דנים האם ראובן חייב בסקילה. אבל, בדיני נפשות לא ממהרים – צריכים להיות בטוח שהאקט שראובן עשה הוא באמת חילול שבת מהסוג שהתורה מצווה להרוג עליו. כל מקום שאפשר ללמד זכות או להקל ולא להרוג נפש מישראל ימצאו. אז מה הוא עשה? הוא לא בישל ביצה קשה, הוא לא ארג בגד או שתל פרח. רבי א' אומר: "לפי ה'חזון איש' זה ממש מלאכת בונה!". רבי ב' מזכיר שהרב אוירבעך חלק על החזון איש, רבי ג' מציע פשרה לחייב את ראובן במלקות, ואילו רבי ד' רוצה בכלל לפטור את ראובן שלא עשה שום דבר, שהרי השתמש באפליקציה מיוחדת שגורמת לשליחת הסמס להיות 'גרמא'.

סקילה – חכו עם האבנים

אם באמת מקרה כזה היה במציאות, די סביר להניח שהיו עושים הכול כדי להוציא את המסמסים בשבת פטורים מעונש כבד. אבל, מצד שני – לשאלה "האם מותר לסמס בשבת?", תינתן לרוב תשובה ברורה: "לא". זהו פרדוקס שמצד אחד אוסר ומצד שני (יותר עיוני ופחות מעשי) לא מביט על אותה פעולה כחילול שבת גמור, כאילו שאין בדיוק מה לאסור. אז למה אסור?

חשמל זורם בכפות ידיך ולטוטפות בין עיניך

סיפור הטכנולוגיה בשבת – המכשור והחשמל, הוא ארוך וסבוך וניגע בנקודות מרכזיות בלבד. בראשית ימי החשמל רוב הפוסקים לא ראו טעם מיוחד לאסור את השימוש בחשמל, אלא אם היה כולל מלאכות שידועות כאסורות בשבת כחימום ברזל (בנורת להט) או כבישול. כך מצאנו אפילו מי שהתיר הדלקת פלורוסנט בשבת, כיוון שהאור אינו נובע מ"בישול" מתכת.

בקשר לחשמל באופן כללי – הייתה התכתבות מאלפת בין שני גאוני הדור, ה"חזון איש" לבין הרב אויערבך. ה"חזון איש" טען בין היתר, שבעת הפעלת מכשיר חשמלי, בעצם מבוצעת פעולה של "תיקון כלי" האסור בשבת, וכן גם "בונה"-שגורם לאלקטרונים לזרום בצורה מסודרת ולא לרוץ הלוך ושוב. הרב אויערבך השיב לו כי לדעתו אין הדברים דומים כלל, ולכן לא נראה שיש סיבה מוחשית לאסור את השימוש בשבת מן התורה. באיסור החשמל ראה הרב אויערבך בך איסור מדרבנן, גזירה מאוחרת, וככזאת, ניתן להקל בה כשיש צורך רב – כמו למשל הפעלת מכשירים לכבדי השמיעה.

ואכן, באחת התשובות של הרב אויערבך, הוא מדבר על "מן טלפון קטן שפועל ע"י אבן חשמלי", הוא מכשיר השמיעה שהרב אויערבך התיר לאמו להדליק ולכבות בשבת. אבל מה שמעניין בתשובה הזאת שהוא מסתייג רק מהעובדה שהמכשיר עובד על "אבן חשמלית" – כי בזה הייתה לו מחלוקת עם ה"חזון איש", אבל בדבר "טלפון קטן"…רק התקשורת ללא החשמל, האם היא אסורה?

הלו? היום שבת?

נחזור כמה שנים לאחור. כשהיו טלגרפים וטלגרמות, ודאי היה אסור לשלוח בשבת כי זה היה כרוך בהדפסת אותיות האסורה בשבת. אבל כשהגיע הטלפון בו נשמע רק הקול, איזה טעם יש לאסור? הרב חיים יהודה לייב ליטווין, הפוסק של חצר חב"ד דאז, ענה לאחר דין ודברים ש"על דבר שאלתו בההמצאה החדשה הנקרא טעלפאן, אם מותר להשתמש בו ולדבר על ידיו בשבת, הנה אחר התבוננות קצת לא מצאתי שום איסור בזה." גם הרב ירושלימסקי המקובל ברוסיה נענה להיתר, ורק הזהיר לצלצול בפעמון. בקפיצה מהירה לימינו, התירו הפוסקים לכתוב במחשב ולסמס בחול המועד, למרות שכתיבה בדיו אסורה, כיוון שהכתב האלקטרוני אינו באמת מתקיים (כלומר, הוא נעלם מהמסך מהר, גם אם נשמר). ובעזרת האפליקציה החדשה, ודאי אין פה חילול שבת ממש, שהכול נעשה בדרך עקומה כדי להרחיק שמץ של איסור. אמנם, ברור כי אין מטרת האפליקציה למצוא פתרון לסימוס כשר בשבת, אלא מטרתה רק להרחיק כמה שיותר את ראובן החפץ לסמס בשבת מחיוב כריתות או סקילה. אז למה לאסור? אני סבור שהאיסור על שליחת סמס בשבת הוא מהותי- יותר מסתם חומרא.

קצת התפלפלנו אבל שכחנו במה אנחנו מדברים. בשבת. ביום המנוחה, הרגוע, במאכלים המשפחתיים, במפגש עם החברים, בשלפשטונדה. הקשר בין השניים נראה פתאום תלוש. סיפור קטן מהזמן האחרון של "צוק איתן". נקלעתי לשבת אחת בקריה התל-אביבית. בערב שבת ירדתי מטה מטה אל מחסן כמעט סודי במרתפי הקריה כדי להשיג ציוד נדיר: מקלדת ועכבר שבת. הם עובדים ב"גרמא" – האותיות שאני מקליד נכנסות לתור, ובכל כמה זמן, הוא נפלטות ללא התערבות שלי אל המסך. ודאי שאם היה מצב של פיקוח נפש, או של אפילו ספק, לא הייתי זקוק למקלדת הזאת. ואם לא היה מצב כזה, ודאי שהיה אסור לי להשתמש במקלדת. אז מה מטרת המקלדת? למה חיברתי אותה בצורה הפגנתית והנחתי עליה על כוס הקידוש ואת הטלית שלי?

זכור VS שמור

בקצה הדיון ההלכתי אודות סימוס בשבת, אנחנו מוצאים את המושג "זילות השבת", ככזה שמוציא את הפוסקים מסיבוך ונותן להם לגיטימציה לאסור את הפעולות החדשות האלו. יש מי שרואה בזה פתרון מאולץ, דחוק, אבל אם כך, הוא יפספס את התמונה מרוב הסתכלות על הפרטים. שבת, אחרי הכול, זה יום אחר משאר הימים. במסורת היהודית שבת מורכבת משני חלקים: "שמור" ו"זכור". כמאמר הגמרא: "שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו" – שניהם בעלי חשיבות זהה. "שמור" הוא החלק הפאסיבי – הימנעות ממלאכה בשבת. "זכור" הוא החלק האקטיבי – ביצוע קידוש בשבת, ברכה על לחם משנה, בגדי שבת, ועוד. חווית השבת אינה שלמה אם אחד חסר – לא נדמיין את יום השבת ככזה שעושים קידוש ואז הולכים למשמרת ערב בעבודה, או כיום שנמנע מעשיית דברים מסוימים ועדיין נתעקש לשמור על שגרת היום-יום. קיימת גם "שאלת הגלולה" עבור שבת – אודות אותו אחד שנטל גלולת שינה וישן 24 שעות למשך כל השבת, והיה מי שאמר שבאופן תיאורטי היה לדון אותו כמי "שלא שמר שבת" (לאו דווקא חילול, אבל דיוק מעניין).

מכסה לאייפון לשבת קודש

ה"זכור" מגן על ה"שמור" ולהיפך כשהאחד לא מספיק לחוויית השבת. התחושה שנוצרת ששמירת השבת חשובה יותר מזכירת השבת היא מוטעית, ונוצרת כנראה בגלל שלחילול שבת יש עונש כבד במקורות. אמנם, במידה מסוימת דווקא אי-עשיית מצוות עשה של זכירת שבת חמורה יותר, עליהם אומרים חז"ל: מעוות לא יכול לתקון וחסרון לא יוכל להימנות. קלקול אפשר לתקן, אבל מה שלא נעשה בזמן, אי אפשר לעשות אחר כך.

וזאת היא תשובתי. יתכן מאוד שאין סיבה הלכתית להגדיר שליחת סמס כחילול שבת, כ"אי-שמירה". אבל היא פוגעת גם פוגעת בצד השני, החשוב באותה מידה, של זכירת השבת. באופי של השבת שמנתק מחיי השגרה. לו היה החשמל מותר לגמרי בשבת, היינו קמים עם השעון החשמלי שלנו, נוסעים ברכב החשמלי לעבוד במחשב החשמלי שלנו בשבת. הרי ברור שזה אבסורד. הגבלת השימוש בחשמל בשבת, לדעתי, היא בגבול ההגיוני, כדי לשמור על השבת כיום שובר-שגרה, גם אם ההגדרה ההלכתית עמומה.

יש מי שיקשה, כי אני מבקש לגרור אל תוך ה"זכור" איסורים – כאשר ה"זכור" הוא לרוב אקטיבי. אבל אין זה קושי כלל, כי יש עוד איסורים שנכנסים לתוך ה"זכור", ביניהם: רכיבת על סוס בשבת, שחייה (אלו נקראים אסורים משום "שבות" – שבשבת צריך לשבות, לשבת באיזור…), דיבורים פיננסיים בשבת, או האיסור לצום (הנפרד מהחובה לאכול). אם כך, זה לא רעיון חדש. הקושי הוא באמת לסווג את התקשורת הסלולארית לשם, אבל מבחינה רעיונית קל להתחבר.

עד כמה שזה נשמע תמים, איני חושש לומר שיש לי אמונה שלמה באותם פוסקים שאסרו את השימוש החשמלי בשבת, ובתוכו את שליחת ההודעות. אולי ניצוץ רוח הקודש הבזיק בקרבם באותו רגע, והראה להם מה יכול להיגרם אילו הם היו מתירים. אנחנו כל היום בטלפון הסלולארי. אז במה אפשר לייחד כבר את יום השבת? במכסה לבן לאייפון?

תזכורת

העמוד בפייסבוק ממשיך לפעול, לא חבל שתפסידו?

עמודים מעורערים – מחלוקות שלא לשם שמיים בהלכה

עמודים מעורערים – מחלוקות שלא לשם שמיים בהלכה

בשיחה שניהלתי עם נערה חביבה, דתל"שית שכזאת, טענה באוזניי כך: אבותינו היו תמימים ונקיים מחטא ועוון, ועל כן היה מתאים להם להיות אנשים דתיים. אולם בדורנו, אשר דור תהפוכות המה, אין הדת תפארת ליהודים, כיוון שכולם רמאים וחברי גנבים.

לא אשאל השאלה האם אכן הדת היא עבור אנשים תמימים בלבד, אלא דבר אחד הפריע לי בטענה: היא מלאה בערגה, אך לא במציאות. הצגתי בכמה פוסטים קודמים את הערגה לשטעטעל בו גרו אבותיי או לספר ה"חוק לישראל" שהיו לומדים תמימי צפון-אפריקה. אבל האמת היא שאף פעם לא היה לנו טוב. זה התחיל עוד מההתחלה. משה רבינו כבר הפטיר: "ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי". הרבה חושבים שבית הלל גברו על בית שמאי בגלל שהיו מקילים יותר או נעימים לעם, אך האמת שלא מעט דם ובריונות הייתה שם. גם רבן יוחנן בן זכאי לא יכול היה לעשות דבר מול קרוב המשפחה שלו שהשליט אימה בתוך ירושלים בעיצמו של המצור הרומאי ושרף את כל התבואה של תושבי העיר הנצורה. היה רע, בואו לא נכחיש. כמה רעים היינו? מסתבר שכמעט כל דמות מהותית בעולם היהודי סבלה היטב מהעם, אבל בכל זאת – הצליחו לעלות. זהו סיפורם של שלושת העמודים המעורערים.

כשבא ר' יוסף קארו לכתוב את ה"שולחן ערוך", ספר ההלכה האולטימטיבי של היהדות, נאזר במקורות רבים. הרבה פעמים כשרצה לפסוק הלכה, נתקל במחלוקת אצל החכמים הראשונים שהיה צריך להכריע. איך הוא הכריע? משלוש-יוצא-אחד! הוא הסתכל מה כתב הרמב"ם, מה כתב הרי"ף ומה כתב הרא"ש, כל אחד מהם היה ענק בדורו, ופסק את ההלכה ע"פ שיטת הרוב. לדוגמא, אם שניים מהפוסקים אמרו שדבר מה מסוים מותר, והשלישי אמר שאסור – ההלכה תהיה לרוב שמותר. (מיותר לציין שזהו כלל אצבע בלבד, ושיטת ההלכה של השולחן ערוך הרבה יותר מסובכת ולעיתים חורגת מכך…בכל מקרה, לרוב הכלל הזה תקף). אלו שלושת האישים עליהם עומדת ההלכה האורתודוקסית כבר מאות בשנים. אבל מסתבר שכל השלושה שעליהם הסתמך ר' יוסף קארו בחיבורו, חוו התקפות אישיות על המפעל ההלכתי שלהם והתמודדו עם בעיות לא קטנות נוכח הציבור שאף פעם לא היה תמים.

יצחק ויצחק נגד יצחק

רבי יצחק אלפסי (רי"ף, 1013-1103) הוא האבא של ההלכה. היה מאחרון הגאונים ופתח את תקופת הראשונים. כל הבאים אחריו העריצו אותו. אבן-עזרא כתב עליו שירים והרמב"ם הרעיף עליו תשבחות. פסקיו היו מקובלים בכל תפוצות ספרד, גם כשחלק על הגאונים.

אבל החיים של הרי"ף לא היו קלים מההתחלה. על מקום "גדול הדור" התחרו עוד 4 רבנים שונים (שלכולם גם קראו יצחק, אגב), ועשו כנגד הרי"ף יד אחת כנגד המפעל ההלכתי שלו לכתוב הלכות מתומצתות. לא רק שהקולגות עשו לו צרות, אלא גם בארץ מולדתו בצפון אפריקה קמו נגדו מלשינים שלא היו מרוצים מהרב המכובד, ולכן נאלץ לברוח לספרד. בסופו של דבר אחד מהיצחקים (אבן אלבאליא) סלח לו וגם שלח את הבן שלו ללמוד אצלו, ועוד אחד מהיצחקים (אבן גיאת), שהיה מתנגד חריף לרי"ף, נפטר, והרי"ף מצדו מיהר לתפוס את מקומו כראש הישיבה.

אבל הצרות לא נגמרו כאן. אדרבא, הן קורות דווקא במשפחות הכי טובות. תורתו של הרי"ף לא ידעה מנוח גם לאחר מותו. ילד גאון בן 19 בשם ר' זרחיה העז לדקדק בהלכות של הרי"ף ולכתוב השגות עליהם. הדבר הזה קנה לר' זרחיה שונאים רבים, כולל הרמב"ן, שגלשו לפסים אישיים נגדו, ואף הוא נאלץ לעזוב את מולדתו וללכת ללוניל.

אל תדברו על הרמב"ם

היום כולנו מתגאים ברמב"ם: פוסק, פילוסוף, רופא, יהודי לתפארת. אבל הגישה הזאת של התפארות ברמב"ם והעלתו כדמות יהודית עילאית גם בפי חילוניים וגם בפי דתיים, היא גישה שהשורשים שלה היו רק בימי ההשכלה. המשכילים היו הראשונים שבנו את ההילה סביב הרמב"ם. לפניהם, הייתה גישה מכובדת מאוד לרמב"ם בתור פוסק וגאון ללא ספק, אבל עדיין מדי פעם התגעשו הגלים והחל כל פעם מחדש פולמוס על כתביו. הפולמוס הראשון, היה כנגד מפעלו הגדול: משנה תורה (הקרוי גם היד החזקה). טענות נגד ספרי הלכה מתומצתים היו גם כנגד הרי"ף לעיל, אבל הרמב"ם היה מקרה מיוחד. לא רק שהוא תמצת, הוא גם לא הביא מראי מקומות, כלומר – לא ציין מאיפה הביא כל הלכה. הוא נפטר מהלשון הארמית בכלל, וכתב בספרו את הדברים הבאים, שנשמעים קצת מתנשאים:

כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל; אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד… לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם.

מטרת הספר, לפי הרמב"ם, הייתה להוות גשר בין התורה שבכתב, להלכה – ובכך היהודי הפשוט יכול לוותר על המשנה, הגמרא, המדרש ותשובות הגאונים. הדבר הזה הרגיז לא מעט אנשים ששלחו מכתבים נוזפים מאוד לרמב"ם. היו מי שטען ששיטת ההלכה של הרמב"ם בספר הייתה נגועה ברקע אישי, רוצה לומר – שכפה דעתו על קהילות שלא קיבלו את מרותו, אבל בכל זאת יקראו את ספרו כיוון שהוא כתוב בצורה נוחה, מעין מלכודת דבש.

אבל נגד הרמב"ם היו גם טענות חמורות עוד יותר, כיוון ששלח ידו בפילוסופיה. גם הגאון מוילנא, שהיה לו כבוד לראשונים, אמר ש"הפילוסופיא הארורה הטעתו". עוד בחייו היה צריך לספק תירוצים אפולוגטיים כנגד הדעות הפילוסופיות שלו. (בין אם אגרת תחיית המתים שלו היא אוריגינאלית או זיוף). לאחר מותו של הרמב"ם, בשנת 1232 הוטל חרם בצרפת על ספרי הרמב"ם בעקבות הדעות האריסטוטליות המצויות במורה נבוכים וב"ספר המדע" שבמשנה תורה. החרם נפוץ לשאר אירופה. היה מי שהגן על הרמב"ם, והיו גדולים לא פחות שאמרו על הרמב"ם שיחד עם כל התורה שלו, גם היו כוהנים גדולים שהפכו לצדוקים בסוף.

קבר הרמב"ם ב1935. מועד לונדליזם עוד מהמאה ה13.

גם על גופתו של הרמב"ם לא חסו, ואת הכתובת שעל קברו בטבריה "פה נטמן רבי משה בן מיימון – מבחר המין האנושי" החליפו ב"רבי משה בין מיימון – מוחרם ומין". הדיון החריף, עד שבסופו של דבר מתנגדי הרמב"ם פנו לכנסייה ואמרו לה:

"אתם שורפים באש את האפיקורסים שלכם, ומדוע תעלימו עין מאפיקורסינו? בני עמינו רובם מינים וכופרים, כי נפתו לדברי רבי משה ממצרים (הרמב"ם) אשר כתב ספרי מינות. ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו נא גם את המינים שלנו וצוו לשרוף את הספרים ההם, והם ספר מדע וספר מורה."

ההלשנה היהודית על ספרי הרמב"ם ושריפתם, עוררה חלחלה גם אצל המתנגדים הראשונים, שמשכו ידם ברגע שזה הגיע לרמה הזאת. בדיעבד, כך מציין רבי יונה גירונדי שהיה מתנגד, ההלשנה היהודית על הרמב"ם היא שעוררה את הכנסייה לשרוף את התלמוד בפריז כמה שנים לאחר מכן שנחשב לאירוע כואב מאוד אשר האשכנזים אומרים עליו קינות מדי ט' באב.

נפל על הרא"ש

הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל, 1250-1327) הוא החוליה האשכנזית בשלישיה. אמו נהרגה על קידוש ה', אביו היה מחסידי אשכנז (תנועתו המוקדמת של ר' יהודה החסיד, לא של הבעש"ט). הוא היה מעורב מאוד בכל עסקי הציבור, וגם ניסה להתערב בעסקת חילופי השבויים של המהר"ם מרוטנבורג, שכידוע לא צלחה. אפילו בני טולדו הספרדים ביקשו ממנו להיות להם רב.

באופן מפתיע, כשלמישהו היה דין ודברים עם הרא"ש, דווקא הרא"ש לא ויתר ונכנס עימו לעובי הקורה. הוא תיעב חנופה וידע עם איזה חומר הוא מתעסק. כי יש חומרות ויש אנשים שרוצים להיות יותר צדיקים מהאפיפיור. וכך היה מעשה אחד עם רבי יעקב ברבי משה מהעיר אלינסיא, שהחליט יום אחד לא לסמוך על העירוב בעיר שלו ואמר – זהו! אין עירוב! אצלי בעיר אסור לטלטל שום דבר בשבת! אבל הרא"ש ידע שהיהודים לא פאריירים. אין עירוב? אז יטלטלו בכל מקרה, ובמקום ספק חילול שבת, יהיה חילול שבת ודאי. הוא שלח מכתב לרבי יעקב, אבל רבי יעקב עמד בתוקף על ההחלטה לא לסמוך על עירוב בשבת. המשמעות ההלכתית של הדבר היא גדולה מאוד – הוא עקר גוף תורה שלם (ראו גם כאן מה שכתבתי על השמיטה), וזהו מקום שבו אסור להחמיר. הרא"ש התעקש וכתב לו:

תשובה על שלא רצה לשוב מאולתו מענין העירוב. אתה רבי יעקב ברבי משה דבאלינסיא, כבר כתבתי לך על ענין העירוב, שנהגו בכל גליות ישראל להתיר מבואותיהם המפולשין בין הכותים בצורת פתח, ואתה אסרת אותו לקהל פריריש. וכתבת לי ראיותיך, ואני הודעתיך שאין בהם ממש. והזהרתיך שתחזור בך, ותאמר לקהל שיתקנו מבואותיהם כאשר הורגלו עפ"י גדוליהם, והנה הוגד לי שאתה עומד במרדך, ואתה מכשיל את הרבים בחלול שבת. לכן אני גוזר עליך, אחר שינתן לך כתב זה בעדים, שתתקן המבואות המפולשין לרשות הרבים של כותים בצורת פתח, תוך שבועיים אחר שתראה כתב זה; ואם לא תתקן המבואות כאשר כתבתי, אני מנדה אותך. ואם היית בימי הסנהדרין היו ממיתין אותך, כי אתה בא לעקור תלמוד שסידר רב אשי, ולחלוק על כל הגדולים שהיו עד היום הזה, אותם שמתו ז"ל, ואת אשר המה חיים עד הנה. לכן חזור בך ואל תטוש תורת משה רבינו ע"ה.

ממש כך: הרא"ש נתן לו דד-ליין, אחרת חבל, יש לך פרצוף יפה.

אותו רבי יעקב היה עקשן כפרד, כי עכשיו זה כבר לא עניין של הלכה, זה עניין של כבוד. אבל הוא לא ידע על מי הוא נפל. הרא"ש התחיל בסיבוב שני כנגדו וכתב לאחר ממכובדי עירו:

שלומך יהי נצח החכם רבי יעקב ס״ט בר׳ יצחק. הכתב ששלחתי לאותו חסר מוח אתה ואחר תנום לו, ואם לא יחזור בו אני מתרה בך ואת כל הקהל שינהגו בו נידוי באותו המשוגע יעקב בר׳ משה ירחיקוהו ויבדילוהו מעדת ישראל, כל דבר זה צריך חיזוק שלא יבא כל שוטה חסר דעת לבטל תורת מרע״ה, ואם יעמוד במרדו ולא ינהוג דין מנודה בעצמו אני גוזר עליו במצות אדונינו המלך יר״ה שיתן אלף זוז למושל העיר, ואני גוזר עליך ר״י שתמסור כתבי זה למושל העיר שיגבה ממנו קנם הנ״ז. ואם כל זה לא יועיל גוזרני עליך שתודיעני הכל ומצוה לנדותו בכל הקהלות ספרד וגם ידונו אותו למות בדין זקן ממרא כי אנו חייבין למסור נפשותינו על תורת האלהים ולבער עושה הרעה מקרבינו.

מסקנה: גם לאשכנזים יש סף עצבים. חשבתם על תהלים-זוגער בשטעטל? תחשבו שוב.

ש"ך נגד ט"ז

מכל המחלוקות הללו יש לשים לב למשהו מעניין – לרוב אנחנו שומעים רק על צד אחד. המתנגדים של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש אמנם הותיאו אחריהם כתבים, אבל אלו מועטים וזניחים. האם הם לא היו מתנגדים של ממש? לכך אני מוצא לתרץ לפי המאמר בפרקי אבות:

הש"ך – תנו כבוד לצעירים

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים"

ברגע שהחולקים הכניסו את דעותיהם האישיות, זה סוף הסיפור – זה כבר מחוץ למסורת היהודית ואין להם מקום שם. וזה דבר גדול שעליו אנו מתאבלים בעומר – אותם עשרות אלפי תלמידים שמתו "משום שלא נהגו כבוד זה בזה", כל אחד התווכח עם חברו, בעניינים הלכתיים אמנם, אבל מעורב באינטרסים אישיים של כבוד. בהלכה אין "אני צודק", אלא "אלו ואלו דברים אלוהים חיים". ולראייה, הרי לכם מחלוקת אחת שדווקא נותרה עד עצם היום הזה. הש"ך (שפתי כהן) והט"ז (טורי זהב) הם שניים מנושאי הכלים המרכזיים של השולחן ערוך.

הט"ז היה כבר חכם זקן ומקובל כשפרסם את ספרו על השולחן ערוך במאה ה17. הש"ך, בהיותו ילד צעיר בן 24 בלבד, פרסם השגות על הספר של הט"ז. כמובן, שהש"ך לא היה מוכר והמעשה שלו נחשב כחוצפנות גדולה מאוד. החלה חלופת מכתבים והשגות רצינית ביניהם. רוב ההתכתבות עסקה דווקא בעניינים הלכתיים, אך ניכרת השפה החריפה של הש"ך (עדיין ילדון!) שם הוא מכנה את שיטת ההלכה של הט"ז "כמי שאין לו עיניים", או "המשכיל יבין שלא זאת כך".

אבל יש הפי אנד: יום אחד נסע הט"ז בעגלה בוילנא והחשיך היום. חיפש מקום להתאכסן בו, והעגלון הציע את ביתו של הש"ך, כי בכל זאת – אם אתם מחליפים כל כך הרבה מכתבים סביר להניח שאתם חברים טובים. שם אכן ציפתה לט"ז הפתעה, כפי שכותב הש"ך בהקדמה לספרו:

אל יעלה על לב הקורא בספרי זה שמפני שהיה לי ח"ו מחלוקת עם הבעל טורי זהב או שיש לי בלבי איזו טינא עליו חברתי השגות על ספרו, כי הלא נודע לכל כי נתקיים בנו "את והב בסופה", והתורה מחזרת אחר אכסניה שלה, שנעשיתי אכסניה להבעל טורי זהב, והיה אצלי שלשה ימים וכבדתיו כבוד גדול אשר לא יאומן כי יסופר וגם הוא נתכבד בי הרבה עד שנשקני על ראשי ושמח בי ממש כשמחת בית השואבה. ואל אלהים יודע ועד שלא חיברתי ספרי נקדות הכסף הלז רק לשם שמים.

וכך, המחלוקת הגדולה המשיכה גם לאחר אותם שלושה ימים של אירוח שבסופם נישק הט"ז את הש"ך על ראשו. ככה, רבותיי, עושים הלכה.

ודבר אחרון בהחלט

מחלקות שלא לשם שמיים היו עוד במדבר אצל קורח ועדתו נגד משה רבינו. האם זה נראה ככה?

 

מה? פרה אדומה!

הזאות הזויות

אחת משבתות השנה היותר מיוחדת היא "שבת פרה". שבת שלמה לכבוד מצוות פרה אדומה. מילא שבת לזכר מחיית עמלק, מילא שבת לכבוד פסח, אבל למה מצוות פרה אדומה זוכה לכזאת תשומת לב מיוחדת? מה הסוד של הפרה?

מצוות פרה אדומה היא באמת מהמצוות הכי לא ברורות שיש. קראו לה "חוקה", כלומר, כזאת שאין לה רציונאל כלשהו מאחוריה, היא גזרה שמימית. אבל אפילו לחוקות אחרות, כמו מאכלות אסורות, יש הגיון פנימי כמו סימנים של מפריס פרסה ושוסע שסע. פה יש משהו ביאזרי לחלוטין. מה הקשר בין צבע הפרה לטהרת מתים? גם ככה שורפים הכול…ולמה צריך דווקא את העלים האלו? שום דבר פה לא מתחבר, שום דבר פה לא דומה למשהו אחר בתורה. יש דברים מוזרים בדת, אבל זה הולך רחוק ממש. באופן מסורתי, מייחסים שאפילו שלמה המלך, החכם באדם – הרים ידיו מלנסות להבין מה הולך שם ואמר: "היא רחוקה ממני".

פרה אדומה

מה-זה מזה?!

אז האמת שלדעתי יש סיבה שדווקא את המצווה הזאת בחרו חכמים למרכז. אבל נתחיל מכמה דינים פיקנטיים אודות הפרה האדומה. בגדול הקטע הוא פשוט: יש 2 מצבים של יהודי: טמא וטהור. יש דברים שמטמאים (בדרגה החמורה ביותר זהו הגוויה המתה או חלק ממנה), ואילו דבר אחד בלבד יכול לטהר אותך – אפר של פרה אדומה מעורב במים. היא צריכה להיות בעלת 100% שערות אדומות, וכמות מזערית של שערות בצבע אחר פוסל אותה. את הכהן שהיה אחראי לשרפתה, היו משכינים שבוע לפני בבית העשוי כולו מאבן, כולל כלים העשויים מאבן – כיוון שהדברים האלו לא "תופסים" טומאה. לפני השריפה היו מזים (זורקים) על הכהן מים עם מה שנשאר מאפר כל הפרות הקודמות (7 פרות סה"כ, החוזרות עד משה רבינו). מי היה מזה על הכהן? אה, הנשים הירושלמיות היו יולדות תינוקות שהיו גדלים על סלע חלול, ואותן ילדים היו עולים על שוורים, ושואבים על גביהם מים מהשילוח מבלי לרדת, ואת המים האלו היו זורקים על הכהן. כל זה כדי שגם הילדים לא יקבלו טומאה חס ושלום, וכך הכהן שמכין את האפר יהיה טהור כמה שאפשר. רגע, מה אם הדרך אל הכהן הילדים יעלה על איזה קבר? אין דאגה – היה שביל מיוחד העשוי קשתות חלולות החוצצות בפני כל מה שלא יהיה שם. ומה אם בכל זאת? טוב, היו לוקחים איל גדול קרניים, קושרים חבל בין הקרניים, קושרים מקל ומסבכים אותו בחבל, מותחים את החבל אל כד גדול של אפר הפרות העתיקות, נותנים צ'פחה לאיל, והוא משתולל וזורק את האפר, עם המים ישירות על הכהן. [הערה: ר' יוסי חולק שם בפרה פרק ג' משנה ב': "אל תתנו מקום לצדוקים לרדות!", והמפרשים אומרים שמעשה התעתועים הנ"ל היה רק כאשר הוחזקה טומאה בציבור, ולמעשה כנראה לעולם לא הוצרכו לשיטה המסובכת הנ"ל, ולכן הלכה כר' יוסי].

אחרי שהכינו את הכהן והשפריצו עליו משבע הפרות העתיקות עם אייל זכר ותינוקות על שוורים, אז הייתם אומרים שעכשיו הוא הכי "טהור" שיש להכין את הפרה, לא? כן…אבל יש אבל. חז"ל גזרו שרגע לפני שהוא בא לשרוף את הפרה, יש לקחת שרץ, אובייקט טומאה חמור וברור, ולטמא את הכהן. כן, כן, שמעתם נכון, אחרי שבועיים שהכהן אוכל אבנים לארוחת צהריים, מטמאים אותו בצורה ברורה. הוא אמנם טובל מיד במקווה, אבל נשאר בצורה כלשהי של טומאה (הקרויה "טבול יום" בשפה ההלכתית). אז מה הקטע? את כל זה עשינו בשביל מה?

עכשיו אתה טהור-עכשיו אתה לא

כאן אנחנו מגיעים לשאלה: מה זה טומאה וטהרה? זה אינו מצב פיזי, אף לא מצב מטאפיזי או מוסרי. להיות "טמא" או להיות "טהור" הוא מצב הלכתי גרידא. משום מה אנו מקשרים את הטהור לחיוב ואת הטמא לשלילה, אבל הלכתית זה לאו דווקא נכון. הטמא מוגבל מכמה דברים רציניים (כניסה למקדש, הקרבת קורבן פסח) ויכול לגרום נזק ממוני. טומאה יכולה להיגרם גם מסוגי עבירות שונות, אבל גם מביש מזל (במסכות טהרות מצוינים מקרים סטייל אדגר-אלן-פה אודות "תינוק הנמצא ליד בית הקברות והשושנים בידו"). טומאה וטהרה הם מושגים הלכתיים-ערכיים, מצופה מהיהודי להיות טהור, אבל זאת מילה עם הגדרה שנמתחת במקרים שונים למקומות שונים. ברגע אחד אתה יכול להיות פה וברגע אחר אתה יכול להיות שם. די דומה למאכל שיכול להיות כשר או טרף בהבדלים מינוריים (חמץ בפסח אסור, עם צאת החג מיד מותר). החשיבות של המושגים האלו, מלבד להיות עוד חובה הלכתית המאפשרת לנו לזכור ולעבוד את ה' בגופנו, היא בלהראות לנו שאותה חובה הלכתית היא משהו שאנחנו לוקחים על עצמנו ללא תלות בדבר שלכשעצמו. הפרה היא אב-טיפוס לכל המצוות.

טומאה וטהרה הם נטולים הגיון וסיבה מוצדקת וואט-סו-אבר. אין כל סיבה שבעולם לקיים אותם לכשעצמם, וגם אם מצאת איזה סיבה לקיים את מצוות פרה אדומה, לדוגמא – זאת גזירת הכתוב, אז שים לב שפתאום הכול "נדפק", והכהן מקבל טומאה. זה מה שקרה לצדוקים. הצדוקים, הכת היהודית הנפוצה בימי בית שני, כפרו בתורה שבעל פה ולמדו את כל דיניהם מן הכתוב בלבד ולכן הקפידו שהכהן יהיה טהור מכל רע. לפרושים, הכת ששרדה עד ימינו, היה עם זאת מסורת שכהן במצב של "טבול יום", יכול לשרוף את הפרה. וזאת הסיבה שטימאו את הכהן רגע לפני: כי הם היו יכולים. לעשות דווקא לצדוקים. היהודים האלו. תמיד לטמא, לטמא, לטמא. דבר מוזר נוסף הוא שכל מי שהיה עוסק במלאכת הפרה היא נטמא לאחר מכן, בעוד שהאלו שהיו מקבלים עליהם את האפר היו דווקא נטהרים. מוזר מאוד…

זה בא ללמד את היהודי, שעניין של קבלת מצוות, הוא מהסיבה הפשוטה שהדבר שאתה עושה הוא (א) מוסכם להיות מצווה. [כאן נכנס דיון ארוך על אורתודוקסיה] ו(ב) אתה רוצה לקיים אותו. כל דבר אחר שתכניס הוא בלבול, אתה בעצם עובד דבר אחר, עובד על עצמך.

יש חיים מעבר לכתוב, זה מה שאמרו הפרושים. זה הפוסט-מודרניזם במיטבו. התורה לא באה להורות לנו שחור-לבן, אלא להורות לנו הלכה. הלכה מלשון הליכה, הנתיב, הדרך, הוא העיקר, ולא היעד. ההכרה שאנחנו בעלי סטטוס של "עובדי ה'", "טהור", ולא המצב הפיזי עצמו. הלכה חשובה נוספת על הפרה, היא שהמים שהיו משמשים להזיית האפר על הטמאים, היו נפסלים רק ממחשבה זרה של מי שהיה מתעסק איתם. אפשר להיות צדיק ולעשות הכול 100%, אבל בעצם לא עשית כלום. אז הנה, אמרו שX זה טהור וY זה טמא, אבל מה בעצם אתה לקחת מזה? זה מזכיר לי את המשל שמספרים, שיהודי שלקח כדור שינה בערב שבת והתעורר במוצאי שבת, בעצם לא שמר שבת.

שמאל-ימין-שמאל

בשלב זה צריך להיות ברור למה אני מוצא את כל הדיונים של תורה ומדע מיותרים. המדע יחקור את העולם, וההלכה יכולה לקבל השארה ממנו לנסח את השפה ההלכתית, אבל למה שזה ישנה משהו? ההלכה הקדומה פסקה שמותר להרוג כינים בשבת, כיוון שהם נוצרים מזיעה. היום אנחנו יודעים שזה לא נכון, אבל האם זה משנה? ההלכה יכולה לקבוע לעצמה את השפה שלה, ולא ללכת ראש בקיר, לא להיות צדוקים. ספרי אומר לנו על החכמים: "אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין, ועל ימין שהוא שמאל – שמע להם". ויש להסביר. לא מדובר פה במצב שמימינך יש צוק והם אומרים לך: "זה בסדר, אתה יכול ללכת לשם, כי זה בעצם שמאל". המצב המתואר הוא יותר דומה לכך שאתה רואה את אור השמש בברור, אבל הלכתית אתה בעיצומו של הלילה. יכולות להיות סיבות שונות לעניין הזה, אבל האוטוריטה ההלכתית, היא זאת שתקבע בשאלה ההלכתית. "אפילו מזידין", אמרו בעיבור החודש – אפילו אם עשו טעות דווקא, זה תופס. על איזה טעות מדובר? על טעות פרגמטית, פיזית, על טעות במתודה ובתוכנית הטקסית הקלאסית, בדברים היבשים הקרים. ובוודאי היום זה תופס גם על הכינה, שאנחנו עושים "טעות" בכוונה וממשיכים לומר שהיא נוצרת מזיעה. ההשפעה היא על החיים ההלכתיים שלנו, ולאו דווקא על שאר תחומי החיים שלנו. אם כן, זה באמת משנה אם היה מפץ גדול, אם באנו מהקוף או אם פאי לא שווה בדיוק ל3 ושביעית? עבור דיני הסוכה, אפילו קירוב גס שכזה של פאי בסדר, כמו שזה למרוח את הכהן בממרח שרצים רגע לפני שהוא שורף את הפרה.

מהכינה נחמה ועד המפץ הגדול – זה לא משנה.

בזכות היותה של הפרה האמא של הטהרה, ובזכות היות הטהרה אם לכל המצוות, יש לה שבת מיוחדת. זאת סיבה נוספת שנראה לי לנכון להדגיש. אבל הסיבה המסורתית היא שקוראים את פרשת פרה לפני פסח כדי להזכיר לעם להיטהר לפני שהם מביאים את קורבן פסח. נו, התחלתם לנקות?

ודבר אחרון בהחלט

מצאתי במקרה מערכון של החמישייה הקאמרית שקולע לעניין. זהירות! אין פואנטה!

והנה עוד אחד, כדי שתצאו עם טעם טוב של קטניות לפני פסח…

יום פאי שמח!

ידוע לכל שאני חנון. למדתי בכיתת מחוננים, ביליתי 4 שנים תמימות בפקולטה למדעי המחשב בטכניון, אני מנגן באקרודיון והצרות הרבות מי ימנהן.

פאי

אבל, יש לנו יום אחד בשנה שאנחנו יכולים לשמוח ולהיות בו גאים! יום פאי. יום לציון המספר המופלא, שקיים בכל מקום בטבע, כל פלאית היא העובדה שהצורה המושלמת: העיגול, היקפה ושטחה תלויים במספר לא רציונלי, ויותר מכן – במספר שאין לי צורה אלגברית לביטוי כלל! (לדוג', ליחס הזהב דווקא יש צורה אלגברית לביטוי). ובכן, אפשר לקחת מכאן מסקנות תיאולוגיות אם תרצו. יחד עם המקורות הרבים אצלנו שעוסקים בכך.

לכן, החלטתי לכתוב "תורת פורים" ליום הקדוש הזה. אפשר לקחת את זה קצת בצחוק וקצת ברצינות.

המולד יהיה ביום שישי הבא,  3 יום, ו14 חלקים.

להורדה – לחצו על הקישור:

מעגלי יושר

מהלכות יום פא"י

א. יזדרז וימהר בזה יום הגדול להתפלל תפילת שחרית בין שעה שלישית לרביעית. ויתפלל כסדרם ג' תפלות כבל יום, ויוסיף מעט תחינות ובזה יעלה המניין הידוע.

ב. חסידים ואנשי מעשה נהגו לטבול ג' טבילות קודם התפילת שחרית.

ג. יסדר שולחנו בזה היום במיני מאכלים טובים, כי גדול היום לאדונינו. ונהגו העולם לאכול כמין פת הבאה בכיסנין, הקרויה בלע"ז פא"י, והוא דומה לקוג"ל שלנו.

ד. ישתדל מאוד לברך על עיגול דבלה, וטמון בזה סוד גדול. ויברור היטב שמא אחזה בו התולעת ונתמעט היקפה.

ה. יש מי שנהגו לסדר סימנין כדרך שעושין בערב ר"ה, כגון שאוכלין אוכלים עגולים כלביבות או עוגות. ובמקומותינו נהגו לאכול אננס, כיוון שקרוי בלע"ז פאינעפע"ל. ונהגו לאכול מעין פרי אדום הקרוי בלע"ז פאפא"יא.

ו. נפרץ הגדר גם לשתות יי"ש בזה היום. וזה מנהג רע ויש לבטלו. כיוון ששותין ומשתכרין אינן יכולים להבדיל בין הספרות ויכולים לבוא לידי קלקול בחשבוניא.

ז. לאחר שאכל יברך ברכה מעין שלוש. ויזהר בברכה במיוחד ביום הזה שהרי עניינו מעין שלוש.

ח. קבלה מחכמי קדם ללמוד בזה הסדר ביום פא"י. תחילה לומד במקדש שלמה ויעש את הים. ויש שקראו גם ברית בין הבתרים [שאמר שם: "עגלה משולשת", ועיין הט"ז שם שחלקו עליו] ובסדר פקודי המשכן בספר שמות. אחר כן לומד משנה באהלות פרק נסר שהוא נתון. אחר כן לומד בגמרא סוכה העשויה ככבשן. ועירובין מיעטו ללמוד כיוון שהזמן קצר ומצוות היום מרובות. ולזיכוי הציבור הבאנו אותו כאן וצירפנו ראשונים ואחרונים.

ט. חל להיות יום פא"י בפורים דמוקפין, הוא הקרוי פורים משולש, ואינו נדחה מפניו, אלא עושין כסדר כל הימים בו.

י. יפה לאנשים ולתינוקות לשנות ולשלש בזכרון המספר. שקרוי יום חשבון, וקרוי גם יום הזכרון. והיו מונים ככל יכולתם ומזכין לאותו אחד שהפליא לזכור. וספרת השלוש השלמה לא עולה למניין הספרות, שכולם זוכרים אותה. וכך היה מונה: אחת. ארבע ואחת. חמש ותשע ושתיים. וכולי.

על ראשי שנה שנרצה לציין, וכאלו שלא

על ראשי שנה שנרצה לציין, וכאלו שלא

למניינם

כל שנה אותו סיפור. אחד בינואר מגיע, והחברים יוצאי ברית המועצות מאחלים לי "נובי גוד" שמח. חברים מסורתיים אחרים יוצאים למסיבות, קטנות או גדולות, בהתקדש עלינו ה"סילבסטר". ורק אנחנו הדוסים יושבים ספונים כנביאי זעם בביתנו וממלמלים לעצמנו על חוסר הרגישות ההיסטורית של אחינו התועים.

ארגוני ההחזרה בתשובה עושים מאמץ כביר כדי למנוע מן ההמון להתקרב לחגיגות הסילבסטר – אותו הם רואים כראשון במעלה ממש כמו נישואי תערובת ואכילת שקצים. האם יש בחגיגת הסילבסטר עבירה של ממש? לשאלה הזאת הם לא עונים, אלא פונים לצד הרגיש, לליבם ההומה של אותם יהודים ונוגעים באותם קלישאות שאפשר לסכם בצקצוק חך והרמת גבה. "סילבסטר היה אנטישמי יותר מהיטלר", "זה חג נוצרי, הברית של ישו" ועוד. אף על פי שאני מגלה סקפטיות גדולה מאוד גם בעובדות הללו, נמנעתי מלציין את החג רק בשל סיבה יחידה: כיוון שהוא מצוין במפורש במשנה. במסכת עבודה זרה פרק א' מונה המשנה את חגי הנוכרים:

"ואלו אידיהן [=חגיהם] של גוים: קלנדא, וסטרנורא, וקרטסים, ויום גנוסיא [=הכתרה] של מלכים, ויום הלידה, ויום המיתה, דברי רבי מאיר."

ומהי "קלנדא"? מפרש רבינו עובדיה מברטנורא: "שמונה ימים אחר תקופת טבת".

"תקופת טבת" זאת הדרך העברית להגיד 25 בדצמבר. וכעת תשאלו, איך זה יתכן אם היהודים סירבו להשתמש בלוח השנה השמשי? ואענה- חס ושלום! לוח שנה הלועזי שימש מאז ומעולם אלמנט חשוב ביהדות: ברכת החמה מתרחשת פעם ב26 שנה ב"תקופת ניסן" הלא היא ה7 באפריל, ב"פיטום הקטורת" אנו מוצאים שהיו מכינים 365 מנים של קטורת במקדש כמניין ימות החמה (+3 שהיה מכניס כהן גדול ביום הכיפורים), ובכלל – המצווה הבסיסית ביותר של היהדות, עיבור השנה, תלויה במהלך השנה השמשית. היהודים ספרו וציינו את הנקודות הקריטיות של השנה הלועזית: נקודות הקיצון והשוויון של היום והלילה. התעסקות בלוח השנה נחשב למצווה אצל החכמים, וכך כתוב במסכת שבת: "מניין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות [4 העונות ו12 החודשים כנגד המזלות]? שנאמר: ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". בויקיפדיה תמצאו ערך מאוד מפורט בעניין.

[הערת אגב: בעל "תרומת הדשן" מזכיר במפורש את ה"נייא ייר" – החל שמונה ימים אחרי חג המולד כחג שאסור במסחר עם גויים כמפורש בהלכה]

היירצייט של לנין

אם כן, הראשון בינואר אינו אלא גזרת הכתוב – הוא מצוין מפורשות ברשימה, ללא נימוקים נוספים. הפרשנים מעלים השארות: הברטנורא מציע שאולי מה שנחגג הוא שמחה לשם נקודת ההיפוך – הימים הולכים ונעשים ארוכים יותר. (פלוס איזה סיפורון על האדם הראשון). ה"עיקר תוספות יום טוב" מציע ש"קלנדא" הוא "קלן דיאו" שביוונית פירושו: "מלכות האל", ובכך מקנה לו ערך דתי-נוצרי, ואילו הרמב"ם לא אומר דבר.

כך או אחרת, כל תרבות אחרת שהתלבשה עליו הוסיפה דברים משלה והותירה רק את התאריך, ולכן הסיבות למה לא לחגוג את הסילבסטר מופרכות, שהבעיה היא בתאריך עצמו.

אבל, אילולי התאריך עצמו לא היה מצוין, האם היה נימוק של ממש לאסור את חג ה"נובי גוד"? כנראה שלא. אדרבא, זה החג היחיד שאולי היהודי מברית המועצות היה יכול להתחבר אליו. בניגוד ל"אחד במאי", "יום סטאלין" ושאר מועדים לשמחה של המפלגה הקומוניסטית, ראשית השנה היה חג אזרחי, שאת צביונו קבעו האזרחים, והיה מנותק מכל אלמנט אידיאולוגי.

השנה חנוכה חל להיות בחג ההודיה. (או להפך?) יהודים אמריקאים ריבם לא ויתרו וחגגו את שניהם גם יחד.

ומה בעצם הוא שונה מחג ההודיה האמריקאי, אותו חוגגים עד היום הזה גם יהודים אולטרה-אורתודוקסים בארה"ב? או יום העצמאות הישראלי, אותו חוגגים גם סתם יהודים כשרים שלא משתייכים למחנה האנטי-ציוני או הציוני-דתי? הרי כל יום הוא כשר להודות ולהלל לקב"ה?

נראה שזאת הבעיה הגדולה ביותר באחד לינואר – זה שלמעשה אין בו שום תוכן מלבד התאריך. עמים ודתות שונות ניסו לצקת בו תוכן, אבל הם והניסיונות שלהם חלפו. התאריך מעולה, קל לזכור, ולכן כולם רצו לתפוס אותו. אבל הוא היה יותר מידי דומיננטי ובלע כל משמעות שניסו להכניס בו. ואולי מה שרצו להגיד לנו חז"ל שאסרו את אותם "ימים חזקים" כמו נקודות השוויון וקיצון השנתיים, זה שלא התאריך גורם – אלא התוכן. שלא נעלה על דעתנו שלזמן יש משמעות מיסטית מעבר לכמה ספרות שהחלטנו לכתוב על פנקס הצ'קים. האמונה היהודית גורסת שהמועדים היהודים ניתנו ע"י ריבון העולמים בידי חכמי ישראל, שיכולים להזיז אותם ו"לשחק" איתם כרצונם ע"י עיבור שנים וחודשים, כל עוד זוכרים שחודש האביב מיוחד לא כי הוא באביב אלא "כי בו יצאת ממצרים", וכל עוד זה מתקיים – הוא יכול לחול במרץ, אפריל או מאי. הקביעה של ראשי חודשים בצורה גמישה (יחסית) קודמת לאמירת ההלל והמוסף באותו ראש חודש: אם תרצו, אנחנו סופרים לאחור לפני המסיבה ולא בעיצומה.

מי שמט את השמיטה?

והנה אנו מתקרבים לעוד ראש השנה – שנת תשע"ה הבאה עלינו לטובה. השנה הבאה תהיה שנת שמיטה, כיוון שתמה ספירת שבע השנים מהשמיטה הקודמת. מצוות השמיטה ממלאת את השנה כולה בחסד ואמת – האדמה נחה, היבול הוא שייך לכולם, עושים ריסטארט לכל החובות וכל המעמדות, שבים איש-איש לשורשו, מתאפסים על עצמנו.

בעולם ההלכתי כיום יש כמה שיטות הנוהגות בקשר לשמיטה. השיטה המקילה ביותר היא "היתר מכירה" – לפיה מוכרים את אדמת ארץ ישראל לגויים, ואז טכנית לא חייבים לשבות עליה (עשיתי השטחה נוראית, אבל זה בגדול). לדעתי, יש פה ביטול בוטה של המצווה – ונראה ששכחנו שהמצוות נועדו שנקיים אותם ונלמד מהם לקח, ולא נמצא דרכים מתוחכמות לדלג מעליהם כמשוכות. השיטה היותר מחמירה היא השיטה המקורית הנוהגת כבר דורות – "אוצר בית דין", לפיה האדמה ממשיכה לתת יבול בצורה פראית, והיבול הזה נמכר במכירי שינוע ע"י בית-הדין לכל העם. השיטה הכי מחמירה היא לא לאכול מהיבול של ארץ ישראל כלל ולצרוך שנה שלמה גזרים מהולנד ונענע מירדן.

ולכן איני מבין את אלו שמבקשים להעביר את התוכן הזה מעיניהם. להתעלם ממנו, לוותר על המצווה. היהודים שמבקשים להחמיר יוצא שהם המקילים שבמקילים: אני שומע אותם אומרים שהם לא סומכים על "אוצר בית דין". שומו שמיים! הרי זאת כל המצווה כולה! שהבית דין ימכור את היבול של אותה שנה במכירים שווים לכל נפש, שלכל אחד תהיה הזדמנות לקבל אתרוג נאה או עגבנייה מהודרת. אבל הם מבקשים להחמיר ולקנות "יבול חו"ל", כי הם לא סומכים, ונמצא שהם עקרו את המצווה כולה.

[בקשר לפרוזבול – אכן מצוות שמיטת כספים הולכת פה לאיבוד, אך מדובר שהדבר גרם לבעיות בנקאיות רציניות, כפי שידוע. מכל מקום, יש מי שאמר ששמיטת כספים לא נוהגת בזמן שאין קרקעות, ומי שיכול טוב שיקיימנה בקצת בכל אופן]

אותם אלו שמבקשים לבטל את השמיטה ע"י הימנעות ממצוותיה, מבקשים להפוך את הלוח העברי ללוח משעמם – את ראש השנה העברי לראש השנה לועזי, תאריך בעלמא, חסר תוכן, שנחגוג בו בעצם…כלום? לרוקן את התוכן מהמועדים העבריים.

ובסוף החודש הזה החברים יגידו לי "שנה טובה", ואני לא אכעס בכלל, כי אין על מה לכעוס, לא שרצחנו את ישו או משהו. אחייך לשכנים ואומר להם: "א גיט יארן!" (שנה טובה), כמנהגם של זקני אשכנז, שנהגו לאחל בכל יום בשנה "שנה טובה". אם תחליטו שהיום אתם מתחילים את השנה שלכם, בבקשה, אבל תעשה משהו עם ההחלטה הזאת, כדי שתהיה משמעות באמת לאותו יום.

חג מולד טיפוסי במרכז חסידי חב"ד (770, ניו-יורק, איסטרן-פארקווי).

דבר אחרון

בליל חג המולד ובליל הסילבסטר, יהודים רבים נהגו שלא ללמוד תורה או לעסוק בכל דבר שבקדושה, כדי לא להרבות בכוח לכוחות הטומאה ששוררים באותו לילה הקרוי בפיהם "ניטל נאכט". חוקרים רבים סבורים שהסיבה האמיתית היא בשל פוגרומים שהיו נפוצים באותם ימים, היהודים לא היו יוצאים בלילות לבתי המדרש. עד היום המסורת נשמרה ובישיבות רבות ליל חג המולד מצוין מידי שנה באדיקות במשחקי שחמט המוניים. היו אדמו"רים שנהגו לחתוך נייר טואלט לשבת עבור כל השנה באותו לילה, כדי להראות שהנצרות היא "הפרשה" של היהדות. (סוג של הפרשה שמצריכה נייר טואלט?). למען האמת, אני גם תפסתי טרמפ על התירוץ הזה וכבר שנים שבלילות ה"ניטל" אני מקפיד לקרוא ספרות מד"ב, פנטזיה ומיתולוגיה (טולקין ודומיו), בעוד שיתר השנה איני נוגע כלל בספרים האלו. והמבין יבין.

ודבר אחרון בהחלט

לאה גולדברג כתבה על ה"מכורה", כלומר המולדת שלה, שיש בה שבעה ימים של אביב בשנה ו"סגריר וגשמים כל היתר". למרות שחווינו חורף של ממש בשבוע האחרון, נראה שדווקא ההפך הוא הנכון בארצנו הצייה. אלא שלמדתי לא מזמן שלאה גולדברג כתבה את השיר על מולדתה שלה, הלא היא ממלכת פרוסיה שמלכה ומלכתה הוגלו ע"י הנאצים ולכן "למלכה אין בית ולמלך אין כתר".

היא גם כותבת שיש "רק שבעה ימים חגים בשנה". אם הארץ המדוברת היא פרוסיה הגרמנית, האם יש לספור גם את הסילבסטר?

שמרנות והתחדשות דתית

(נכתב לצורך דיון כלשהו… הרי הוא מובא לפניכם…)

ג' אב ה'תשע"ג

שמרנות והתחדשות דתית

מאת אור י. גולדשטיין

הקדמה

בכל עידן ועידן, ובייחוד בעידן המודרני, נאלצו היהודים להתמודד עם מציאות משתנה: גילויים מדעיים, מכשור מתקדם, תמורות חברתיות וערכים חדשים. בראותם את עצמם כפופים להלכה, כדרך החיים היהודית, חיפשו חכמי כל דור ודור פתרונות הלכתיים חדשים. 'מגדלים פורחים באוויר' הפכו למציאות, ואיתם הצורך לדלות מים חיים ורעננים ממעיין התורה. מושג מרכזי ביותר בעולם היהדות הוא 'חידושי תורה', דהיינו, צד חדש שלא הכרנו בתורה, בין אם לא נגענו בעניינו, בין אם לא הוצרכנו לגעת.

אמנם, המושג "חידוש תורה" נשמע כאוקסימורון. מצד אחד, התורה במובנה הרחב ככלל פרוגראמת החיים היהודיים, היא עדות למסורת ולשמרנות. שורשיה נטועים עמוק בעבר זכר לאירועים ואישים קדומים. מצד שני, בעיון לעומקה של אותה תורה ממש יכולים לעלות פינות שלא שערום אבותינו, אם כי יש לציין שאבותינו ידעו גם ידעו שזהו אחד ממאפייני התורה. יש לשאול שאלה פונדמנטלית יותר – מה מתחדש ומה נשאר מסורתי? האם התורה עצמה מתחדשת? אנסה בעז"ה לשפוך אור על השאלה הזאת.

קדמות התורה וקדמות החידוש

האם קדמותה של התורה היא התוקף לקיומה כיום? מסופקני. למרות שמעשי אבותינו מפוארים היו ומצד הדין עלינו לחלוק כבוד עימם, אין הכרעותיהם הערכיות והדתיות יכולות לחייב גם אותנו. על כן משה אומר במעמד המתואר בפרשת ניצבים "ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת". יש ברית שנכרתה עם האבות, אבל זה רק עבורם. מאידך, באותו מעמד נכרתה ברית גם עימנו. הכיצד?[1] בהתבוננות בדברי משה אנו רואים מוטיב חוזר – ההווה: "אתם נצבים היום וגו'", "למען הקים אותך היום לו לעם וגו'", "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום וגו'" וכהנה. הברית תקפה לא משום שנחתמה עם האבות, אלא משום שנחתמה היום, עובדת היותנו חיים כיהודים בעולם הנוכחי הזה, אמנם ממשיכים את מסורת אבותינו, אבל בצורה ייחודית שהדור הזה קובע.

השאלה האם "חידוש התורה" היה שם מראשית, היא כמו לשאול האם המשפט היסודי של האריתמטיקה היה קיים לפי שגילו אותו או הוכיחו אותו. לולא המסורת ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני"[2], לא היה תוקף לחידושים, ויותר מכן – לא הייתה לנו הזכות לחדש. וזהו חידוש בפני עצמו, שהפלפול היוצא כהבל פה מתקדש מייד כאילו אמרו משה ששכינה דיברה מגרונו. ואכן, השוואה בין חכמות התורה והנבואה התנ"כית מתבקשת. משה בן עמרם נקרא בשני שמות: משה רבינו ואדון הנביאים. הנביא נתפס במשנת הרמב"ם כאדם שלם, המאמץ את כל שכלו לעיסוק בה' יתברך, לחתור אל עבר הבנה הנעלה ביותר והיא הכרת ה'. החכם הוא נביא זוטרא, הוא 'שובר את הראש' בסוגיה הלכתית, שם מול עיניו את כל הכללים ההלכתיים בעת הפסיקה ובעצם מאמץ את כל כוחותיו לעסוק בתורה, ואומר הרמב"ם במורה נבוכים, כי המתעסק בתורה כאילו עסק בו יתברך ממש. אם כן, באיזה אופן "חכם עדיף מנביא"? באופן הזה שאופי ההתעסקות בתורה הוא אנושי, "לא בשמיים היא". רק כאשר ניתן להסביר את הפסיקה המחודשת (אף על פי שאין זה חייב להיעשות בפועל) ראוי להורות אותה להמוני העם.[3]

אמרתי כי החידוש מקבל תוקף כאילו היה קדום אף על פי היותו מאוחר. מדוע בכלל נתנה התורה רשות לחדש? המדרש מספר לנו כי כשעלה משה לקבל את התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר ושאל להקב"ה על זה ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם[4]. כלומר, יש פנים (צדדים, דגשים) שונים בכל דור לפי צורכו, למרות שהתורה עדיין אחת. אילו היה ניתן בסיני השולחן ערוך, לא יכולנו לזוז ימין ושמאל והתורה הייתה הופכת לטורח עלינו.

מועדון חברים ותלמידי חכמים

אחת הטענות הנפוצות היום בגנות הדת הממוסדת היא שהדת יוצרת אליטה דתית אשר שולטת באורח חייהם של האנשים הפשוטים. על פניו, נראה כי גם היהדות נופלת לקטגוריה הזאת. אולם, חלילה לנו מלומר כדבר הזה, אם כי יש להתריע פן ייווצר מצב כזה. חז"ל שברו את מחסום הייחוס בימי בית שני, ואפשרו לכל אחד ואחד, עני ועשיר, כהן וממזר ליטול חלק בעולם התורה, "מונח בקרן זווית כל הרוצה ליטול יבוא ויטול". אותו חלק הוא הזכות לעיצוב הברית. הברית אינה רק ברית בין עם ישראל לאלוהיו. אלא היא ברית בין עם ישראל לעצמו, שמתוקף היותה כזאת היא תקיפה גם כלפי שמיים. אולי זאת אחת הסיבות שנושאים בין אדם לחברו היו נדבך חשוב במערכת המצוות וההנהגות המוקדמות והמאוחרות. המסורת היהודית היא חיה בחברה, היא חיי שיתוף של אורחות חיים, שותפות דתית בבניין העם, אשר בה "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק". כולנו בוחרים לחיות כיהודים שומרי תורה ומצוות, בדומה לחברים במועדון או שחקנים במשחק.

כמו חברים במועדון, כולנו רואים את עצמנו כמקבלים את החוקים וכאחראים עליהם (לקיימם או לבארם). לא ניתן לבקר על התנהלות המועדון מן החוץ, אך כולם מוזמנים להצטרף לתוכו ולהיות  חלק ממפעלו הגדול – יצירת תמונת המסורת הגדולה, בה כל חלקי העבר והווה משתתפים. אולי אפשר להשוות את היהדות גם ל"משחק השפה" מתוך הפילוסופיה של ויטגנשטיין, אשר הבנה חייבת לבוא מפנים, ורק לאחר ההבנה הרשות (והאפשרות) נתונה לביצוע שינויים וחידושיים.

היחס לזרמים השונים

חדשנות לא הייתה נחלתו של העולם ההלכתי-אורתודוקסי בלבד. בזמן הזה ישנם זרמים אחרים ביהדות שנתנו מענה לשאלות חדשות שצצו. אף על פי שבחדשנות לכשעצמה אין פסול, אני כן מזהה בעייתיות מסוימת ספציפית בזרמים האחרים.

יש לעשות הפרדה ברורה בין תוכן למסגרת. התוכן היהודי הוא אותם עקרונות שאבותינו מסרו את נפשם עליהם, דהיינו, המונותיאיזם, קדושת הטקסטים הדתיים, וגם חלק מהמצוות החשובות. המסגרת הם חיינו כפרטים בחברה אנושית, סיפורי התנ"ך וחלק מההנהגות היהודיות. המסגרת היא לדוגמא מה שנקרא בפי פרופסור ישעיהו ליבוביץ "יהודיוּת"[5], כלומר – פולקלור. הרפורמים מבטאים את יהדותם בעזרת המסגרת, שהיא יהודית למהדרין, אבל היא חסרת תוכן דתי. זאת תרבות יהודית, שיכולה לקבל גם אופנים ריטואליים, אבל תהיה נטולה עבודה דתית. למה הדבר דומה? למשחק שחמט "משופר". במשחק המשופר, משתמשים בחלק מהכלים מהמשחק המקורי, מוסיפים כלים חדשים, נוספות אפשרויות מהלכים חדשים על הלוח וחלק מהחוקים המקוריים משתנים. אין ספק שהמשחק החדש הוא "שחמטי" לחלוטין, הלוח הוא אותו לוח והצריח הוא אותו צריח. זאת גרסא של שחמט, ואיני נכנס לשאלות האם זאת גרסא טובה יותר או גרועה יותר, אבל זה לא שחמט. כך גם במשל המועדון לעיל (שלעניות דעתי יותר קולע לתיאור חברה דתית). חברי המועדון יכולים לשנות את חוקיו המקוריים, לערוך "תיקוני חוקה" , אמנם לעיתים קרובות הם יעדיפו להימנע מכך, לא רק משום כבוד לראשונים, אלא משום ששינויים דרסטיים ומהירים פוגעים במהותו של המועדון. שינוי שיתבצע, אמור להתבצע בשיקול זהיר ובבחינה קרובה מה בין השינוי לבין המהות – התוכן עליו דיברנו.

ייתכן והזרם הרפורמי יכול לספר את סיפור המסגרת היהודי אפילו בצורה טובה יותר מאשר הזרם האורתודוקסי, אבל קשר בינו לבין הרעיון הדתי המקורי כמוהו כקשר בין "ריצ'רד השלישי" של שייקספיר וההיסטוריה האקטואלית של בית טיודור. זה הרבה יותר זוהר, הרבה יותר מושך, אבל זה לא זה.

בין הזרם הרפורמי לזרם הקונסרבטיבי ישנה תהום מהותית[6]. בעוד הרפורמים מוותרים על התוכן, הקונסרבטיבים מבקשים לשמור (ומכאן שמם) עליו. אבל, בניגוד לאורתודוקסים, הם בוחרים קרקע יותר נוחה לקידום הקהילה היהודית. יש מנגנון של פסיקת הלכה, אבל הוא פחות מרוסן ומבוקר מהמנגנון האורתודוקסי, ועל כן הקונסרבטיבים רואים את עצמם כ"חלוצים לפני המחנה" – המנסים לשמר את יהדותם גם תחת הנושאים החדשים עימם היהדות צריכה להתמודד, בעוד האורתודוקסים נותרים נבוכים אודות שאלות מסוימות.

עלינו האורתודוקסים להכיר טובה אמיתית לקונסרבטיבים. הקונסרבטיבים היו הראשונים להצביע לא רק על בעיות שעומדות בפתחה של היהדות בימינו, אלא גם על כיוונים הלכתיים לפתרונות. חלק מהכיוונים הללו מנחים את היהדות האורתודוקסית להתמודד עם האתגרים החדשים במסורה ובמתינות הלכתית נכונה. את התוצאות רואים לאורך זמן, טיפין טיפין, אך עדיין לא לאורך זמן גדול מידי. אציין כי לדעתי, אם נעקור מן היהדות את הכת המכנה את עצמה "חרדיוּת"[7] אשר היא מעוות ומנוות את מורשת חכמינו, אז ייתכן כי לא יהיה צורך יותר בזרם הקונסרבטיבי, כיוון שלא יהססו להעלות שאלות נוקבות. בקיצור, אני חושב שכל "חטאה" של התנועה הקונסרבטיבית היא אהבת התורה. אך לדעתי יש לאמץ את מידתו של אהרן אשר "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" אך לא להיפך "אוהב את התורה, ומקרבה לבריות". הדרך האורתודוקסית היא דרך מבוקרת וזהירה, אולי לעיתים יותר מידי, אך זאת היא תוקפה וזהו חוסנה. בהמשך למשל השחמט, האורתודוקסיה בוחנת בזהירות מהלכים אפשריים על לוח השחמט המסורתי לבעיות חדשות, מהחשש ש"מהלכים מהירים" נוסח הקונסרבטיבים עלולות לגרום לאבדות חמורות מאשר לפתרון.

סיכום

היהדות מאפשרת חדשנות בתוך הסכֶמָה השמרנית[8]. הסכמה ההלכתית היא שמרנית, ורק בעקבות זעזוע גדול מאוד יכול להתרחש בה שינוי כלשהו. אמנם, הסכמה עצמה, השיטה היהודית, מאפשרת מהיותה כזאת חדשנות מובנית. עם שינוי הסכמה, עלול להשתנות אופייה, ואפילו אפשרות תכונת החדשנות. עלינו לשמור כדי שנוכל לחדש. התורה היא כלי חזק, נמשלה למים שיכולים להזין אדם ולחצוב אבן, לנבוע כאשר עולה צורך ולתת מרגוע כאשר נדרש. זהו מעיין טוב שאל לנו להחליף, אבל חובתנו להשתמש בו כסם חיים. היא זאת שמאפשרת לנו להיות בעלי משמעות, וגם לחיות אותה לתווך הארוך – ולא לנבול ולמות. היא חיינו ואורך ימינו.

הכותב הוא סטודנט לתואר מאסטר בפילוסופיה של המדע באוניברסיטת חיפה ובעל בלוג בנושא יהדות ומסורת בזמן הזה


[1] השאלה הועלתה ע"י הרב ג'ונתן זקס בספרו "רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו". ראה את תשובתו שם.

[2] חדי התפיסה ישימו לב כי אני לוקח את שיטת הרמב"ם באופן מאוד ברור. אם כי יש גם את שיטת החזון אי"ש שהתייחס אחרת לנושא.

[3] ראה רשומתי בהרחבה: "גשר ההלכה – האם הדתיים עובדים על א-לוהים?", בבלוג "התלמיד הנבוך".

[4] ראה הריטב"א על עירובין יג: , ראה הרחבתו של אסא כשר בספרו "יהדות ואלילות", פרק שביעי "שורשי הגמישות הדתית".

[5] ראה לדוגמא אסופת המאמרים בספרו "יהדות, תורה ומצוות בזמן הזה." ("היהדות, העם, המדינה" החל מעמוד 246).

[6] עם זאת, "בתוך עמי אנוכי יושב", ורוב הקונסרבטיבים בארץ ומחוצה לה ממהרים לאמץ הנהגות רפורמיות מתוך לחץ פנימי ששורה בקהילותיהם. הקהילות הקונסרבטיביות משתנות מאחת לשניה, ויש קהילות אשר נחשבות לשמרניות למדי, בעוד שיש כאלו הקרובות לזרם הרפורמי ממש. באופן פרקטי, כאשר חלק מהחוקים של העולם הישן נשברים בקלות, קשה לשמור על יתר החוקים, "ובאין חזון יפרע עם".

[7] שימו דעתכם שאני מבדיל בין שלושה התנהגויות: הלכה, אורתודוקסיה (שאותן אני מקבל) וחרדיות (אותה אני מקצה). להרחבה ראו אוסף רשומותיי בנושא "התשובה האורתודוקסית" בבלוג "התלמיד הנבוך" (ובעיקר את חלק ג' והחלק המסכם). בקצרה, שני מאפיינים יש בהתנהגות החרדית אותה אני מבקש לגנות. האחת היא התלבשות של חומרות חרדיות על אובייקטים מעולם ההלכה והאורתודוקסיה, כגון מתן כשרויות "מהדרין" שאין בהם שום צד הלכתי אלא חברתי בלבד. השנייה היא קביעת נימוסין וגינונים חרדיים כמעצבי הזהות האמונתית-דתית.

[8] אני משתמש במונח "סכמה" בשונה ממונח "מסגרת" שעשיתי לעיל אודות הרפורמים. כאן ה"סכמה" היא יותר במובן המטא-הלכתי, המכאני, ולא דווקא המסגרת הזהותית-יהודית.