ככל שהזמן עובר בנעימים בימי כאדם דתי (החל מאי שם לפני עשור פלוס שהפכתי לחוזר בתשובה), מתחדדת לי הבנה מעט קשה לעיכול. עם תחושה קשה אני אומר זאת, תוך כדי סקירה בעין ביקורתית על היהודים בארץ ובחו״ל. המסקנה היא: הדת היא לא משהו להמונים, אלא רק לקצוות. מרקס טעה, גם בדבר הזה.
צרת רבים ושמה גוגל
יש צרה גדולה בדור הזה. מהפכת המידע הפכה את כל הידע נגיש. האדם היה תמיד סקרן, אבל היה גם עצלן. מי שיכול היה להתגבר על העצלנות, היה יכול לספק את סקרנותו וכך בדורות קודמים קמו להם גאונים, מדענים ופילוסופים. אבל היום לא צריך להתאמץ כדי לספק את הסקרנות. יש גוגל. כך יצא, שבני האדם הסקרנים העצלנים יכולים למלא את תאוותם בתשובות פלסטיק מן המוכן, ללא עמקות הדעת. מידע אינו שווה לידע. אינפורמציה היא נתונים יבשים, ורק יציקתה לתוך סכמות ופרדיגמות יוצרת ידע. לכן, בדור שלנו אין אנשים יותר חכמים, או יותר ידענים, אלא פשוט הרבה יותר אנשים בינוניים. פעם היו קצוות ברורים: האליטה האינטלקטואלית – שפעמים הייתה מזוהה עם הממסד הדתי (כנסיה, רבנים) ופעמים עם האצולה או הבורגנות, והאנשים הפשוטים, הבורים – ״טוביה״ שכאלו, או ״איוון״ שבכפרים. בינוניים כמו בדור שלנו, שידעו המון, אבל בעצם לא ידעו כלום – בקושי היו.
במודל הישן הדת הייתה אחלה רעיון. מה יש בדת? עבור פשוטי העם: סיפורי עם נחמדים, מסרים פשוטים, לקחים לחיים, ותקוות והבטחות גם במצבים קשים. כפי ששפינוזה סבר, הדת היא כלי מעולה עבור הפשוטים, שומרת אותם על דרך הישר, ועוזרת להם בקשיי היום יום.
מהמתרס השני, עבור האנשים החכמים – הדת הייתה הרבה יותר מזה. היא הכילה אזוטריזם, ידע נסתר, רעיונות פילוסופים ותיאולוגים בהם אפשר להתפלפל, עמקות משפטית ולוגית, ספרות והיסטוריה ענפה שניתן להשתלב כחלק ממנה, גישה בלתי אמצעית אל הדבר שמעבר, גירוי אינטלקטואלי עצום. הרמב״ם, אבולעפיה, האר״י, המהר״ל, כולם ראו את הניצוץ המדהים הזה ובכתביהם ניתן לראות במשהו את ההתרגשות והרוממות האופפת אותם בזמן שהם עוסקים ומקדשים את החול.
גם בתקופתנו יש קצוות כאלו – אנשים פשוטים המאמינים בסיפורי המעשיות ובמופתי צדיקים, ואינטלקטואלים דתיים הנהנים מזיו השכינה בעולם הזה. אבל הם מיעוט. הרוב הם פשוט בינוניים.
ומה הבעיה בבינוניים האלו? נהוג לומר שההשכלה גרמה לחילוניות. אבל אין הדבר מעיד שכל חילוני הוא משכיל דווקא. ההשכלה הביאה חוש ביקורת בריא, ובזכות חוש הביקורת הזה שכבת הבינוניים מביטה באופן סקפטי על הדת. היא רואה בה את אותו אינסטנס של דלת העם, אוסף של סיפורי מעשיות ובזה להם. תפיסתם היא מוגבלת, הם יכולים לדעת מספיק אודות הגרסא העממית של הדת, ויכולים לבקר אותה טוב מאוד, אבל אינם יכולים להתבונן מעבר. הם יכולים לקרוא על קבלה או פילוסופיה יהודית, אבל לא יכולים להחזיק ראש ולכן מסיקים שאין מעבר. הבינוניים תקועים באמצע. ואין להם מה לעשות עם זה.
מפלגת הבינוניים
כשהם נתקלים בממצא הסותר את הידוע להם: כלומר, אינטלקטואל דתי, הם מתקשים לשנות את תפיסתם המוגבלת. הם צריכים לתרץ זאת בעוד מושגים שקראו בגוגל, מבלי לדייק במשמעותם המחקרית. הם יגידו שהוא חיי בדיסוננס קוגניטיבי, שיש לו איזה סטייה פסיכולוגית או רוחנית, שקשה לו להשתחרר מגרסת ינקותו. הרי זה יותר קל מאשר להתחיל ללמוד את כל רזי היהדות.
סיפורי קטנרברי – גזענות, בדיחות גסות, אבל עדיין קלאסיקה
יש מוסדות וארגונים המבוססים על הבורות הזאת. כפי שהסברתי בעבודת המאסטר שלי העוסקת בבורות, בורות אינה יכולה להיווצר בוואקום. היא חייבת ידע התחלתי. ובאופן פרדוקסלי, ככל שהאדם יודע יותר – בורותו גדלה. לכן, דווקא בדור הזה, הבורות הלכה וגדלה. ובורות היא שימושית מאוד כדי לשלוט באנשים – נגיד, פוליטית. קחו למשל את הארגון שכבר עלה פה בבלוג: ״דעת אמת״ הידוע לשמצה. (האמת היא שגם ההיסטוריון בעל הנטיות הפילוסופיות נח-הררי עושה כן) כאשר הם מצטטים איזה שטות הכתובה בגמרא, הם מבססים על העובדה שרוב קוראיהם הם למעשה בינוניים שאינם מבינים את טיבו של החיבור הזה הקרוי גמרא. כפי שיש בסיפורי קנטברי האנגליים גזענות, ובאודיסאה היוונית שוביזם ופטרונות, מדוע יגרע חלקו של התלמוד? ראייה מפוכחת יודעת שהתלמוד אינו ספר קודש במובן שכל מה שכתוב בו הוא אמת או אידיאל, אלא התלמוד הוא ספר יסוד – נקודת פתיחה לעשייה ההלכתית. כמו טקסט ישן, יהיו בו אי-אמיתות מדעיות ותפיסות מיושנות, אבל יש בו גם שקלא וטריא, פלורליזם של דעות, ותקשורת בין-דורית. ואלו הערכים של התלמוד שעושים אותו גדול כל כך, לא קוריוז על המפלצת של עתליה או מדרש שוביניסטי על קהלת.
על הספקטרום הקדוש
למעשה, קריאה שטחית ופונדמנטליסטית של הטקסט אינה ייחודית ליהודים. שותפים לה דאע״ש אצל המוסלמים וזרמים פרוטסטנטיים קיצוניים בארה״ב אצל הנוצרים. אבל מה שייחודי ליהודים פה בארץ ישראל, זה הכמות הגדולה של היהודים (החילונים) שקוראים את הטקסט באופן פונדמנטליסטי – מה שלא קיים בדתות אחרות. ראו איזה זעזוע היה כאשר סמוטריץ׳ דיבר על מדינה הלכה. אנשים אשכרה חשבו שהולכים לסקול הומואים.
קשה מאוד להבין את הרעיון של טקסט מקודש. ההלכה היא קדושה כי היא נותנת מקום של קודש בחיינו, לא משום שאסור לגעת בה או ליצור אותה. מה שכתוב בתנ״ך הוא רק ההתחלה, וחז״ל הוסיפו עליו עוד גדרים, עד שהפכו לעיתים את הכתוב לאידיאל ולא למעשה. כמו בן סורר ומורה ומיתות בית דין. תפיסה כזאת שיכולה לראות בקודש ספקטרום ולא בראייה שטחית של ״כתוב-לא כתוב״ היא נחלת האינטלקטואלית בלבד – ועל כן אני נאנח מאוד שהתפיסה הדתית הזאת פשוט לא מתאימה לרוב הבינוני.
הטריפל של בית הכנסת
מבט מתנשא נוסף קיים מהבינוניים אל מחזיקי הדת. כיוון שהם מכירים רק בייצוגה של הדת ע״י השכבה התחתונה, ומכחישים אפשרות של אינטלקט דתי, הרי שהדת נתפסת כפונקציונלית עבור המדוכאים. כלומר, דת היא פתרון טוב עבור מי שצריך מסגרת תמיכה. השבת היא מוסד סוציאלי, וכן תשלומי היתום והאלמנה והאיסור על ריבית. גם בנצרות, התפיסה הפייסנית והסלחנית, רחמנות וחמלה, היא נזקקת משום שיש חלשים. החזקים, כלכלית, סוציולוגית ובוודאי אינטלקטואלית, אינם צריכים שהחוק יגן עליהם. לכן רק החלשים רוצים בחוק הדתי המגן.
עלוני שבת – חלק מחבילת הבסיס
האמת היא שדתיים רבים האמינו, ועדיין מאמינים, שלדת פונקציה שכזאת. ״מוסר הנביאים״ הוא דבר להתגאות בו. אבל בתקופה העכשווית, עם נפילת השמאל ועליית הקפיטליזם המעודד הגשמה עצמית, גם המוסד הדתי עבר טרנספורמציה. ממפלגת ״הפועל המזרחי״ שהייתה שותפה טבעית ליתר מפלגות הפועלים, הגענו למפלגה שהיא ימין כלכלי מובהק. הדתי הלאומי המצוי אינו גר יותר בקיבוץ דתי שיתופי או ביישוב בעל קהילה מחבקת מידי, אלא מעדיף להתמקם בנווה בורגנות גבעת שמואל פינת פתח תקווה. בתי הכנסת הפכו למוסד כלכלי הפועל על פי חוקי השוק: הם מתחרים זה בזה במתפללים, ועל כן מנסים לפנות לציבורים שונים ע״י תפילות קרליבך, שיעורים מעניינים וקידושים שווים. הם לא מוסדות תמחוי וקהילה, אלא הם מוסדות עניין. בית כנסת שאין בו עלונים? פחות מתפללים יבואו. זה כמו חבילת אינטרנט מוגבלת.
האדם הדתי רוצה לתפוס מעצמו מצליחן – ולכן מבקש להתנתק מהתדמית השמאלית החלשה. התפיסה הניטשיאנית הזאת עולה לא רק אצל בורגנים לייטים, אלא אפילו מעלה ימין קיצוני מובהק, כדוגמת יצחק גינזבורג שאינו חשוד בלייטיות. הוא רוצה להראות שדתיים הם חזקים, אולי אפילו עוצמתיים. ומזה השכבה הבינונית חוששת – כי למה לתת כוח לטיפשים? אבל על זה בפעם הבאה.
ודבר אחרון בהחלט
את נסיעותיי האחרונות באוטובוס אני מעביר בהאזנה ערבה לתוכניות "שעה הסטורית" האגדית של פרופ' הרסגור. מדובר באחד האנשים המופתיים שקמו לעם היהודי. דוגמא ומופת לעמקות מחשבה – ועדיין חילוני וסוציאליסט. מעטים היום האינטלקטואלים החילוניים הפופולריים שמבינים בהיסטוריה או מחשבה יהודית לעומקה, ואנשים כאלו כל כך חסרים לנו. יהי זכרו ברוך.
טייכר וזרחוביץ' במחווה הקורצת לרווח בין האינטלקט לפאן
התלמיד הנבוך 