הערות קצרות על "היהודים באים"

ערוץ 1 החל בשידור תוכנית שהייתה במחלוקת, אם מסיבות של נטייה פוליטית, אם מסיבות של פגיעה ברגשות המאמינים.

התוכנית, "היהודים באים", מציגה מערכונים קצרים וסאטיריים על אפיזודות במהלך ההסטוריה היהודית – כולל התנ"ך, ימי התנאים, היישוב העברי עד לרצח רבין. אני חושב שדווקא יש לברך על סאטירה שלא ראינו הרבה זמן. לאנשים קל לקבל את הרעיון שיש תוכנית שהיא מיינסטירמית וקובעת להם מה מצחיק ומה לא, ועל פיה הם מתיישרים ומכריעים את עצמם בכוח לצחוק. ההומור בתוכניות כאלו קולע נמוך מאוד ואינו מגרה את האינטלקטום של הצופים. אבל סאטירה אמיתית, כל קשר בינה לבין הומור הוא מקרי בהחלט. לרוב באמת הסאטירה וההומור נפגשים, אבל המטרה של הסאטירה היא לקחת את האמירות והערכים הידועים לנו, ולעשות להם reductio ad absurdum – הבאה לידי גיחוך. התוצאה יכולה להיות מצחיקה, אבל עיקר ההנאה היא מהתהליך הטיעוני עצמו, מן המתיחה של הטענות עד כדי כך שהם הופכות להיות מגוחכות, וגורמות לנו לתהות – האם זה באמת ככה? למה אנחנו אוחזים בכך? התוכנית מחזירה את הצופים לסוג הומור אחר, בו דווקא לא חייב להיות פאנץ'. אלא הנונסונס הארוך הוא מה שיוצר את כל הצחוק. כמו במערכות "אופטימי" של החמישייה הקאמרית, לא נמצא פאנץ' בסוף, אבל המהלך בו החזרה המונוטונית על האדרת דמות, הוא יוצר גיחוך עד כדי שאנחנו מבינים שזה אבסורד לרומם דמות, ובשלב מסויים אין לזה משמעות כלל. כך גם במערכון על משפחת עמיר, בו ה"תרצחי אותו" חוזר עד לאובדן הגיון כולל. ה"חמישיה" באמת הביאה את הנונסנס לארץ, וכבודה יישאר, גם אם למעטים שהבינו שהמערכון עצמו מצחיק, ולא צריך לשמור את הצחוק לסוף הקורע.

מושונוב כאברהם אבינו

כדי לצפות בסאטירה נדרש מהצופה לשים בצד את ההגנות שלו לרגע, את הערכים שלו, כי אז יפסיד פעמיים – ימצא את עצמו גם פגוע וגם לא צוחק. רק רע יצא לו מזה. התוכנית ללא ספק מציגה תפיסת עולם חילונית, אנטי-תאיסטית ושמאלנית. אבל המאמין יודע שהאמונה היהודית מורכבת הרבה יותר ממה שמוצג בתוכנית. המורכבות היא אולי מה שלא עושה את הדת למגוכחת, אבל על נקודה פה ונקודה שם ראוי לדון ולהבין מה המקום שלה בתפיסת עולמנו. כך באמת יש לשאול – האם השליחה של אסתר לארמון לא עשתה ממנה בעצם אובייקט מיני? מלבד זאת, דמויות התנ"ך משמשות כשופר בפי היוצרים כדי להעביר מסר סאטירי, אם כדי להציג את המתח בין החיים שלנו לאותם סיפורי מופת. ראוי למאמין להתקומם על כך שנעשה "ליצנות" מהתנ"ך, ורח"ל, מהאל עצמו, אבל נראה שרק כמות ה'חוצפה' משתנה במהלך ההסטוריה – באירופה היה את ה"פורים שפיל", ואילו משיר אחד של החלונות הגבוהים כמעט פירקו את הקואליציה. בתכל'ס, הצחוק הוא עלינו כעם במהלך ההיסטוריה.

אדרבא, אני בכלל לא יודע האם רוב הצופים החילוניים ימצאו עניין בסדרה הזאת. כמה צופים פתחו מימיהם לקרוא את רש"י על העקידה? כמה מכירים את סיפורו של חוני המעגל? ולא רק בגזרה הדתית, גם המערכונים מיתר תולדות העם, המצחיקים לא פחות, דורשים ידע, אולי נקרא לא בסיסי, אבל לא מצוי בקרב רוב העם, וזה ההבדל בין הסדרה הזאת, נגיד ל"חמישייה".

מעט אנשים באמת יכולים גם להשתחרר מרגשות הנפגעים בעת הצפייה, גם להבין את התוכן המושא לסאטירה, וגם לצחוק.

אני לא יודע אם אני מסוגל, אבל חלק מהמערכונים באמת הצחיקו אותי. תנסו, כדאי מאוד – בסך הכול תוכנית מאוד מושקעת, וגם מעלים הכול ליו-טיוב.

מודעות פרסומת

האם אריסטו היה משולש?

האם אריסטו היה משולש?

סיפורים-פה

בעולמם של הדרשנים היהודים, יש סיפורים ידועים, "עם זקן", שחוזרים שוב ושוב, כל שנה ואפילו כמה פעמים בשנה. סיפורי המוסר האלו נשלפים בדרך כלל מארסנל קבוע, לוקחים איזה חכם יהודי, ושמים בפיו איזה מופת. כך שמעתי אין ספור על הרמב"ם שהתגייס להילחם בעזרת לחשים מיסתוריים באינקוויזיציה, ועל גילוי אליהו מופתי אצל עקרה ששכחה אטרייה בפסח בתוך ספר הפוך. הסיפורים הולכים ומשתכללים, עד שכבר לא ניתן לדעת מה המקור שלהם, שלא לדבר האם הם בכלל היו. אחד הסיפורים הוא על אריסטו. להלן גרסא סטנדרטית של הסיפור:

[תלמידיהון אשכחן להו לאריסטו סבא דיוון יתיב בביתא ואכיל תרנגולתא בידיהו] מעשה באריסטו, מפילוסופי יוון, שמצאוהו תלמידיו יושב בביתו ואוכל תרנגולת חיה בידיו. אמרו לו תלמידיו: "רבנו! הרי אתה לימדתנו אתיקה וכעת היית כאחד הריקים". אמר להם: "תלמידיי! ממה נפשכם? והרי גם גיאומטריה לימדתי אתכם, ולא שאלתם האם אני משולש."

גרסאות שונות קיימות לסיפור, הנבדלות במעשה הבלתי-מוסרי שאריסטו לכאורה עשה: אכילת תרנגולת בגסות, הוללות עם בהמה, השתכרות, ואפילו סתם שירה בציבור. יש גם הבדלים דקים בתשובה שהוא ענה, אבל מוטיב המורה לגיאומטריה שהוא לא משולש חוזר בכולם.

ברור שמטרת הדרשנים בסיפור הזה הוא להמעיט מחוכמת הגויים החיצונית ולהאדיר את חוכמת התורה. אבל לי היה קשה לקבל את הסיפור הזה, וגם את המסר, כיוון שאני יודע שלפעמים הדברים שלובים אחד בשני בקשר בל ינתק, כמו לדוגמא בהגותו של הרמב"ם, שודאי לא היה שמח לשמוע את הסיפור הזה. אז ניסיתי לבדוק את מקור המיתוס היהודי אודות אריסטו.

פילוסורפטור מהרהר על אכילת תרנגולות

אריסטו, אין לך צורה!

למרות שקל לנו לדמיין את אריסטו מביא דימויים מעולם הגיאומטריה, נראה כי האמרה על המשולש לא נאמרה ע"י אריסטו. אחד הסופים האחרים של הסיפור הזה הוא שתלמידיו שואלים אותו: "אריסטו, זה אתה?" והוא משיב להם: "לא, כעת איני אריסטו!". (להלן, "הסיפור השני") כלומר, אני מבדיל בין אריסטו הפילוסוף לבין אריסטו הבן-אדם בעל התאוות החייתיות, ובשעה שאני נוגס בתרנגולת, איני אריסטו.

הסיפור השני, אף על פי שלא מצאתי גם לו סימוכין אקדמאים רשמיים, דווקא מאיר יפה נקודה בפילוסופיה של אריסטו. אריסטו טען, כי כל עוד האדם מסוג הפילוסוף אינו מממש את יכולתו לחיות כפילוסוף שחוקר ומהרהר על טבע העולם, הוא לא יוכל להיות מאושר, הוא לא יהיה בן אדם, הוא לא יהיה מי שהוא צריך להיות. אם אדם שראוי להיות פילוסוף יתעסק בחרישת השדה כאחד עבדיו, אז הוא מפספס את כל הייעוד שלו. הנקודה הזאת מגיעה גם במודל הנביא שמציג הרמב"ם, הוא האדם השלם שיגיע לאושר הגדול מכולם בעקבות חקירתו – ידיעת ה', ואז הוא יקרא "אדם". ממילא, הסיפור השני על אריסטו הוא די אריסטוטלי, וכפי שאריסטו בעת נגיסתו בתרנגולת הוא לא אריסטו, גם הנביא אינו נביא אם אינו מאמץ את כל כוחות נפשו להכרת ה' באותו רגע. באיזשהו אופן, הסיפור הזה הרבה יותר רך, כיוון שאין בו תירוץ בוטה כמו הסיפור המקורי – בו אריסטו מסיר אחריות מכל החברה האנושית למצוא מוסר אצל מרצים לאתיקה.

חבר טוב שקרא את כל כתבי אפלטון, אף אמר לי שמופיעה נקודה דומה באחד הדיאלוגים האחרונים שלו, לפיה יתכן מצב בו האדם יודע משהו, אבל לא פועל לפי הדבר אותו הוא יודע. לא הצלחתי למצוא את המקור, ואם מישהו יוכל להאיר את עיניי אשמח מאוד. כך או כך, אני בטוח שהדרשן בעל הסיפור הזה לא פתח את הדיאלוגים של אפלטון ונשאר מחוץ למסיבה.

פילוסוף לא ישר, ובטח לא משולש

לאחר עוד קצת חקירה, גיליתי שיש פה למען האמת שני סיפורים. הסיפור הראשון הוא הסיפור השני על אריסטו, בו תלמידיו תופסים אותו "על חם", אבל התשובה-לכאורה של אריסטו עם המשולש, מיוחסת דווקא לפילוסוף האנגלי בן המאה ה20, ברנרד ראסל. וזהו הסיפור עליו (לקוח מאתר "אש התורה"):

בעת היותו מרצה לאתיקה בהארוורד, ראסל ניהל פרשת-אהבים עם סטודנטית צעירה ממנו בעשרות שנים. כיוון שזה היה עשורים לפני המהפכה המינית, הועד הבכיר של הארוורד קרא לראסל וביקש לנדותו. ראסל טען להגנתו שהרומנים הפרטיים שלו לא נוגעים לביצוע חובותיו המקצועיות. "אבל אתה מרצה לאתיקה!" ציין אחד מחברי הועד. "הייתי גם מרצה לגיאומטריה בקיימברידג'", ציין ראסל, "אבל אף אחד שם לא שאל אותי למה לא הייתי משולש".

את הגרסא הזאת מצאתי בכמה מקומות, מוקדמים ומאוחרים, עם שינויים קלים פה ושם. למען האמת, מצאתי אותו בעיקר באתרים יהודים, אם כי אפשר לראות כאן, מאמר של זוג עורכי דין אמריקאים ידועים שמביאים את הסיפור.

אבל הבעיות עם הסיפור מרובות יותר מידי. הבה נמנה אותן:

א. ראסל לא לימד מעולם בהארוורד.

ב. תחום העיסוק העיקרי שלו היה בלוגיקה ומתמטיקה של תורת הקבוצות. הוא סבר שהאתיקה אינה תחום הנתון לחקירה פילוסופית (אף על פי שהיה לו מה להגיד בנושאים אתים).

ג. נכון למאה השנה האחרונות, לא מועבר בקיימברידג' קורס בגיאומטריה אוקלידית. (קיימים קורסים בגיאומטריה דיפרנציאלית ואלגברית)

עם זאת, יש להודות כי אפשר איכשהו להבין איך הסיפור הזה השתרבב תחת שמו של ראסל. ראסל עצמו נחשב מתירן מאוד בנושאי הנישואין והבגידה בין בני הזוג. לא רק שהוא הטיף בפועל לנישואין פתוחים, הוא גם התחתן והתגרש ארבע פעמים (אשתו השלישית לדוגמא, הייתה האומנת של ילדיו מהאישה השנייה), ופילגשים אין מספר. לכן סביר מאוד שפרשיות עם סטודנטיות היו דבר שבשגרה. המתירנות המינית הגדולה מאוד של ראסל, יצרה חשש גדול מאוד ממנו בקרב הציבור הבריטי והאמריקאי, וגם עוררה גלים של ביקורת עליו, בנוסף לאמרות הפוליטיות החריפות שלו. אמרה כמו "אני לא אמור להיות משולש" נשמעת אופיינית מאוד לראסל, ויתכן שאמר אותה באיזה ראיון והיא התפתחה לסיפור שלם. ובכל זאת, ראסל לא ראה בכך דבר לא מוסרי.

בכל בדיחה יש קצת אמת

יש אופציה נוספת למקור הסיפור. המקור הסביר ביותר למיתוס הוא ככל הנראה בדיחה שמישהו המציא פעם, ואז מישהו אחד אמר: "היי, זה מצחיק!". בכל פעם הצמידו פילוסוף אחר להיות המוסר הנלעג בה. הבדיחה הפכה להיות עם הזמן "נבואה המגשימה את עצמה" – והתירוץ עלה שוב ושוב ויצר כמה סיפורים דומים.

המקור המוקדם ביותר שהצלחתי למצוא בגוגל (בהיות יכולות הארכיון שלי מוגבלים ביותר) הוא מטקסט של סמינר של התנועה הקונסרבטיבית באמריקה, שנת 1974 – שם מופיע סיפור דומה, רק ללא שם המוסד או שם הפרופסור. המקור השני הוא מ1979 ומיוחס דווקא לפרופסור מן האוניברסיטה העברית בארצנו הקדושה. המקור הבא הוא מ1990 והעלילה מתרחשת בו באוניברסיטת קולומביה. כל המקורות בהם ראסל מופיע הם מאוחרים יותר, לא לפני 2002.

והיה גם מקרה אחד אמיתי. בשנות ה70 (לא הצלחתי למצוא תאריך מדויק, אבל ייתכן שמדובר בסיפור מ1979), הפרופ' עדי צמח מהאוניברסיטה העברית, מומחה לפילסופיה של המוסר, הכה את אשתו עד זוב דם ושפך עליה מים רותחים. בדיון המשפטי עלתה השאלה כיצד יתכן שמרצה לאתיקה עושה מעשה נבלה שכזה, והוא טען, שפרופ' פ' מהפקולטה למתמטיקה אף הוא לא משולש.  בסוף, אשתו ויתרה על מיצוי הדין עימו והתגרשה ממנו. ייתכן וזהו המקור לסיפור, אבל עוד יותר ייתכן שהוא התלבש על סיפור שכבר הסתובב שם בדשאים הירוקים של הקמפוסים.

ברטראנד ראסל

ועוד גרסא מצאתי, המייחסת את האמרה הזאת דווקא למתמטיקאי, פרופ' אברהם פרנקל, מייסד החוג למתמטיקה באוניברסיטה העברית, שיש מי שביקש להצמיד לו מידות רעות. אבל, לרוע המזל לא מצאתי אפילו חובה אחת בגוגל ללמד עליו, ולכן אניח שהוא צדיק תמים. מה שכן מצאתי, שפרופ' פרנקל התעסק בתורת הקבוצות, ואפילו החליף כמה מכתבים על ראסל. אני משער שניצול נשים לא היה הנושא המרכזי בהתכתבות הנ"ל.

ועוד כמה מילים על השמצת פילוסופים

אפיקורוס נתפס כשם דבר לכפירה ביהדות ולנהנתנות והדוניזם בנצרות. אבל מסתבר שהתכונות הרעות האלו נקבעו כיוון שהחכמים הקדמונים הכירו רק את תלמידיו של אפיקורוס היווני, שאכן חיו בנהנתנות וניהיליזם, והעדיפו סיפוקים גשמיים ומידיים על פני תפיסות דתיות. אפיקורוס עצמו, כך מסתבר, חיי בצנעה והסתפק במועט. באסכולה שלו, "הגן", היו חוקי צניעות מחמירים ביותר על הפרדה מגדרית, וביצוע פעילות מינית בכלל. בנוסף, אפיקורוס לא שלל את הימצאותם של אלים. אבל, הוא כן כפר בהשגחה במובנה הפופולארי והאמין בקדמות העולם.

גם ניטשה לא היה נאצי ו\או אנטישמי. אחותו היא זאת שסילפה את תורתו והבליטה את הצדדים האנטישמים לכאורה בהגותו. כמה דוגמאות:

  • כשניטשה גילה שבית הדפוס שהדפיס את ספרו "כה אמר זרתוסטרא" מדפיס גם כרזות אנטישמיות, הוא הפסיק את ההדפסה ועבר בית דפוס.
  • אגב זרתוסטרא, באותו הספר הוא כותב שהיהודים זכו לחיי נצח בשל הקפדתם על מצוות קיום אב ואם.
  • ניטשה ניתק את קשריו עם ואגנר, לאחר שהאחרון פרסם את מאמרו האנטישמי "היהודים והמוזיקה".

הדבר היחיד שאפשר לייחס לניטשה כאנטישמי באופן ברור היא אמרתו שאירופה אינה מקום מתאים ליהודים. אבל את זה גם טענו באותה תקופה ראשי הציונות. נקודה למחשבה.

ודבר אחרון בהחלט לסיום

המערכון הנפלא של מונטי פיטון. כל מילה מיותרת.

שיר חדש – על מנגינות לועזיות בשירות הקודש

שיר חדש – על מנגינות לועזיות בשירות הקודש

ראש השנה של אימה

יום ראשון של ראש השנה. שליח הציבור חוזר על תפילת מוסף ותוקע תקיעות דמעומד של מלכויות (אחד הסטים של התקיעות בראש השנה). לאחר התקיעות הוא מתחיל לנגן ניגון "ארשת שפתנו". הניגון הזה נשמע מוכר, אבל אני לא מצליח להבין מאיפה. אני מפנה את מבטי לאחיי ואבי היושבים מהצד שני של בית הכנסת ורואה את אצבעותיהם הקמוצות. ואז הבנתי שהחזן בעצם ניגן את משפחת אדמס. בזכרונות ושופרות (הסטים הבאים של התקיעות) כבר כל המשפחה שלי נקשה באצבעותיה בהתאם לניגון שהחזן אימץ. הרבנית מעזרת הנשים ראתה את כל המעשה, ומיהרה לספר עוד באותו יום לבעלה, שביום השני של ראש השנה החליף ניגון לאחד מלהיטי הקאנטרי האמריקאי.

אני בתור חובב מוזיקה (ומוזיקה לועזית איכותית בפרט) מאוד התעיינתי בפולמוס שהתעורר סביב התופעה. זאת תופעה די רחבה – לקיחת לחנים לועזיים והכנסתן לתוך הקודש, תפילה ופסוקי תהילים. האמריקאים מצטיינים בזה ולא הייתה דיווה אחת שלא שגבה מהם, להכול הם מצאו פסוק או משנה מתאימה. כמה דוגמאות: (כדאי שתשמרu אותם לסוף כדי שתספיקו לקרוא את המשך הפוסט D:)

ועוד כהנה…

ניגון א-לה בונבון

לחסידות יש תפקיד של ממש בתופעה הזאת. מסופר עוד על הבעל שם טוב שלקח ניגונים מהגויים ופעל בהם ישועות, בטענה שהניגון הזה התגלגל עוד מנגינת הלווים במקדש. ניגון בחסידות הוא משהו אפילו מעל הלוגוס, המילה, הרציונל. הוא שייך לנשמה, ועל כן חייב להיות טהור. ולכן, כשראו החסידים ניגון יפה אצל עכו"ם, הצמידו לו מילים מן הקודש כדי "להוציא את הניצוץ מן הקליפות".

בעל התניא, מייסדה של חסידות חב"ד – כתב בחריפות כנגד ניגונים זרים, כמו על חוכמת אומות העולם (פילוסופיה, ל"ע) וחלב נוכרי: אותו אחד שנוגע באותם דברים של גויים, אומר עליו כי:

"הוא מלביש ומטמא בחי'[נת] חב"ד שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו שנפלו שמה בשבירת הכלי'[ם] מבחי'[נת] אחוריים של חכמה דקדושה כידוע ליודעי חן" (סוף פרק ח')

אבל, יש גם אבל:

"אלא א"כ [אם כן] עושה אותן קרדום לחתוך בהן דהיינו כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה' או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו וזהו טעמו של הרמב"ם ורמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן [בפילוסופיה]"

הסיבה היא מאגית, קבלית. ניגונים זרים מחלחלים ומטמאים את הנפש. אבל האמנם הקבלה השפעה של ממש על ההלכה? חב"ד עצמה יצאה מן ההוראה הזאת לפחות פעמיים. (זאת בלי לציין שהרבי מלובביץ' האחרון היה בעל תארים אקדמאים רבים).

הפעם הראשונה הייתה ע"י בעל התניא עצמו. בניסיונותיו של נפוליאון הצרפתי לכבוש את רוסיה, חב"ד הייתה דווקא לטובת הצד הרוסי, כנראה מחשש מכל הליברליות והמתירנות. אבל זאת לא הייתה רק נטייה פוליטית, אלא התגייסות ממש. בעל התניא שלח חסידים שלו לרגל בצבא נפוליאון, והיה מבוקש ע"י המצביא נמוך הקומה. נפוליאון ראה ברבי היהודי אויב ופושע שמקום ראשו הוא בגיליוטיניה, בעוד שבעל התניא ראה בנפוליאון שטן, קליפה קשה, מכשף ושאר מרעין בישין. מעבר למלחמה הפיזית, חב"ד הייתה סבורה שהמלחמה היא רוחנית, מאגית. מה אפשר לעשות כדי לקחת את כל הכוח מן הטומאה הצרפתית? לקחת את הניגון. הניגון השייך ל"שרה (שי"ן שמאלית) של צרפת", כך סבר בעל התניא,  הוא מה שמכונה בפיהם של החב"דינים היום "מארש נפוליאון". הרבי הורה לקחת את אותו מארש, שממנו שאבו הצרפתים את כוחם, ולגייר אותו, להסיר ממנו את טומאתו ע"י כך שישירו אותו בבית הכנסת בעיצומה של תפילת הנעילה ביום הכיפורים, לא פחות. הכנסה כל כך בוטה של ניגון גויי לתוך הרגע הקדוש ביותר בשנה ליהודים בטח תביס את צרפת. חורף 1812 אכן היה חורף קשה.

אבל יחסי חב"ד-צרפת לא רגעו מאז. בשנות ה80 צרפת יצאה ברפורמת חקיקה אנטי-דתית שאיימה לפגוע בתושבים היהודים וביחסים קרירים עם מדינת ישראל. הרבי מלובביץ' האחרון החליט לנקוט מעשה דומה לרבי-רבותיו, והחל לנגן בשמחת תורה של 1984 את הפיוט "האדרת והאמונה" במנגינת המארסייז (ההמנון הצרפתי). המארסייז הצרפתי עצמו כולל תיאורי זוועה על אדמה רוויה בדם ואיברים של אויבי הצרפתים, אבל זה לא התריע את הרבי לעלות את הניגון לקדושה מן הקליפות, ובכך להרגיע את שרה האלים של צרפת בשמיים שהשפיע על שריה הגשמיים.

(כאן עוד דוגמא לניגון גויי אצל חב"ד – לובביצ'ר ניגון).

הקולות של פיראוס מזכירים את רבי אבדימי דמן חיפה

אם כן, לחסידים היה תירוץ חסידי להשתמש בניגונים זרים. מה אומרים הפוסקים? מסתבר שהאשכנזים לא היו הראשונים לאותה "עבירה". עוד בספרד היו נפוצים ניגוני ישמעאלים שנכנסו לבית התפילה, עליהם נשאלו הראשונים. (דוגמא מפורסמת לפיוט לדינו אם כי מאוחרת מאוד – צור משלו). פסיקה זאת מובילה אותי לדבר על הרמב"ם שכתב בפירושו לפרקי אבות (סוף פרק א'):

"ראיתי זקנים וחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במשתה יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי אפילו עניין השיר ההוא שבח הגבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין [כלומר, שיר לועזי עם תוכן צנוע] ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקו ולא ירע בעיניהם עם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס [גם עם הפיוט בעברית מכיל תוכן בעייתי] וזה סכלות גמורה שהדיבור לא ייאסר… כי כשיהיו שני פיוטי ולשניהם עניין אחד מהעיר כוח התאווה ושבח אותה וישמח הנפש בה והוא העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלה הלשון אין צריך שישתמשו בו אלא במעלות כל שכן אם יצטרף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משירה שירים בעניין ההוא שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר פחיתות ובדברים מגונים…"

הרמב"ם מגנה את הצדקנים שמסרבים לשמוע שיר בערבית, אבל אם השיר בעברית, אפילו עמוס בתכנים גסים, הוא מותר לשיטתם (והביזיון גובר בשילוב פסוקים מן המקורות). מן הדברים הללו יש שהסיקו שלא העיקר הניגון, אלא העיקר המילים. אלישע בן אבויה, הכופר הידוע, הואשם בגמרא ש"זמר יווני לא פסק מפומיה [מפיו]" – ובגלל אותם השפעות הוא קיצץ בנטיעות. אבל כפי שמתבטא מדברי המהרש"א (בבא קמא פב:), עצם הזמר לא מורה על כלום, ובעצם הבעיה הייתה המילים היווניות שמשכוהו למינות.

הנה דוגמא לזמר יווני אפוף במסתורין (אריס סאן).

"נערה ממש אוצר", למי שלא זיהה.

כרגע מסתבר, שלא ראוי לשיר ניגונים שבמקור יש להם תוכן זימתי, כדי שלא יבואו לשיר את התוכן המקורי.(שו"ת הב"ח סי' קכז, יו"ד סימן קעח). שום מאמץ מיסטי לא יוכל להעלות מילים צורמות לכל נפש יהודית מן הקליפות. שבתאי צבי שר"י באחת מן הפרובוקציות שלו, שר שיר עגבים ספרדי בעודו מסביר את המשמעויות הקבליות העמוקות שלו, וניסיונו, למזלנו, לא צלח.

ישו כוכב עליון

הפוסקים הביעו את דעתם הלא נוחה משליחי ציבור המנגנים קדיש וקדושה ע"פ שירי נוכרים, אבל לא הצליחו למצוא איסור של ממש. אנשי ההלכה ניסו לתקוף את הסיפור מכיוון אחר – האיסור האולטימטיבי, עבודה זרה. אולי הניגונים הגיעו אליהם, רחמנא ליצלן, מבית עבודה זרה? חלק מהפוסקים כתבו שאסור לנגן ניגונים שהם מיוחדים לע"ז, אפילו ללא המילים (מתבסס על ספר חסידים סי' תשסח) משום שהם מכניסים הטינופת במקום הקדושה. אבל המציאות הוכיחה אחרת. רוב משפחות ישראל ישירו ללא משים דעת שיר פרוטסטנטי לאור נרות החנוכה, בעוד אין מוחה בידם. אז מה עם איסור ע"ז? ליבוביץ בספר השו"ת שלו מעלה הצעה (הוא אינו פוסק, אלא מהרהר בלבד) אולי מנגינות הגויים אינם "כסף וזהב עליהם" שאסורים בהנאה ע"י היהודי, אלא "נוי" המותר. כמו התירוץ של רבן גמליאל שרחץ במרחץ של אפרודיטי בעכו ואמר "אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומר נעשה אפרודיטי נוי למרחץ". (ע"ז, ג', ד')  ויש פה הגיון מסוים, בהתחשב בעובדה שהרבה מן המלחינים הגדולים ביותר של המוזיקה הכנסייתית היו בעלי דעות ואורך חיים חילוני וחיפשו בסה"כ פרנסה. בכל אופן, אם המנגינה מזוהה כמנגינה כנסייתית מובהקת, ע"פ ההלכה יש להימנע מלשלבה בקבלת שבת.

לא מצאתי לרעיון השחתת הנשמה השפעות בהלכה "היבשה", אולי רק כתוספות הנהגות. אבל לא רק מנגינות גויות נאסרו. בקהילות חרדיות מסוימות אף נזהרים מלשיר את ניגוני קרליבך, מחשש שאף הם מקורן מן הקליפות (שהרי הוא מוקצה בהרבה קהילות שכאלו). אבל נימוקים שכאלו מזכירים לי את מה שקרה פה בישראל ב1964. הביטלס היו אמורים להופיע בישראל, אך משרד החינוך התערב בטענה שהם "משחיתים את הנוער" ומנע מהם להגיע. אבל, לפני שהעוול תוקן בהופעתו של סר פול מקרטני ב2008, נחשף הסיפור האמיתי. החשש היה יותר מהשחתת הכבישים והתשתיות שנגרמה בעקבות הופעת להקת הצלליות כמה חודשים לפני כן. בנוסף, לפקיד בכיר במשרד החינוך היו קשרים משפחתיים עם אמרגן שהפסיד במכרז להבאת החיפושיות לארץ. מקרה? אולי. משרד החינוך נתן את פרס החינוך באותה שנה לצה"ל, כדי שהנוער ידע ערכים מהם. האם היום נגיד ששירי הביטלס גם משחיתים ואסורים בניגון? האמן כאן לא חושב:

בכל אופן, שירי הביטלס לא חשודים בעבודה זרה, להוציא ההתבטאות של ג'ון לנון. (More popular than Jesus)

קול רעש גדול

המסע עדיין לא תם. שירי רוק וקונספירציות הלכו תמיד יד ביד. מה קורה כאשר תיאוריית הקשר היא יהודית? האם מותר לשמוע שיר גויי המדבר על נושאי קודש? אחת מהתיאוריות היותר-הזויות ששמעתי על Stairway to Heaven של לד זפלין היא שהשיר מדבר על חורבן הבית ("עשן בין העצים") ומושר בפי הלווים על נהרות בבל (המביטים בשיר מערבה אל ארץ ישראל).

There's a feeling I get when I look to the west, And my spirit is crying for leaving. In my thoughts I have seen rings of smoke through the trees, And the voices of those who stand looking.

ודבר אחרון בהחלט

הרבה מוזיקה הייתה בפוסט הזה. אז נסיים במערכון האחרון של אנדרדוס שממש במקרה עוסק בנושא הזה.

קריאה נוספת:

על מאבק בעל התניא-נפוליאון

מקורות מעוז-צור

ניגונים ממקורות זרים בהלכה

תשובה של הרב שרלו בנושא

עוד דיון בנושא

שבוע הספר השרוף

ארון הספרים היהודי חלק ב' – שבוע הספר השרוף

שבוע הבא יחול שבוע הספר – הפסטיבל של הספרות העברית למינה. דווקא במועד זה אני רוצה להקדיש את החלק השני בסדרת הפוסטים על ארון הספרים היהודי דווקא לא בשמחת הדפסת הספר אלא במעשה המנוגד בהחלט: שריפת ספרים. לא ולא, אני לא מדבר פה על שריפת איבה או אי-הסכמה, אלא בשריפה עצמית של אדם את כתביו, ולא לומר אלא את עצמו.

התמונה של ספר עולה בלהבות מעוררת ברובנו חלחלה וזכרון לתקופות פחות נעימות, ואולם, מסתבר שהתופעה הייתה מאוד נפוצה בתולדות עמנו: ברוכים הבאים למסע הקסם המסתורי בעקבות אדם המאבד את עצמו.

גוילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר – זה לא יהיה פה.
ר' חנינא בן תרדיון, מתוך מנורת הכנסת

תחנה א' – אש בוערת בקוצק.

מי, איפה ומתי?

הרבי מקוצק, אדמו"ר חסידי מהמאה ה-18-19, הוא דמות לא שגרתית אפילו בעולם החסידי הצבעוני דאז. לשונו החריפה והתבטאויותיו העוקצניות דחו הרבה חסידים אבל יותר מכך קרבו וסקרנו יהודים שחיפשו אקשן רוחני בחיים שלהם. הוא סירב בכל תוקף לחולל ניסים ודרש מחסידיו שלמות. ערב שבת אחת במעמד ה"טיש" המסורתי, השליך את כוס היין וגירש בצעקות את חסידיו. מאותו ערב טראומתי נשאר סגור בחדרו למשך 20 שנה עד שנקרא לבית דין של מעלה. באותן שנים התרועע רק עם מספר מועט של אנשים והשקיע את זמנו בכתיבת רעיוניותיו וחידושיו. הרבי מקוצק היה עוף מוזר – אף על פי שזרמים חסידיים מרכזיים מאוד דהיום כגון סוכושטוב וגור הם פלגים של קוצק, לאחר מותו רק מעטים עמדו מול גלי ההתנגדות (ואפילו מבית) שבדמות האולי מאיימת הזאת, אבל מה שבטוח – אין לה אפילו שקר קטן אחד. אצל רבי מנדל מקוצק אין שלום, רק האמת כעוגת קצפת על הפרצוף.

מה האבידה?

מסתבר שהרבי מקוצק היה פירומן לא קטן. היסטורית, השריפה התחילה עוד לפני תקופת הסגר שלו. אחד מחסידיו ר' יצחק מאיר, כתב חיבור נפלא על ה"חושן משפט", אמנם חשש להדפיסו שמא יש בו צד קטן של חוסר כבוד לש"ך (מאושיות ההלכה שעליו התבסס). הלך ר' יצחק מאיר להוועץ ברבי והלה יעץ לו לשרוף את הספר. מיד רץ החסיד, הדליק מדורה בחצר ושרף את הספר.

כאשר הרגיש הרבי מקוצק שזמנו קרב, קרא שוב לאותו ר' יצחק מאיר והורה לו לשרוף את כל כתביו (של הרבי מקוצק). יצאו השניים החוצה ושרפו עבודה של עשרות שנים. הרבי מקוצק יצא במחול שמחה גדולה עד שהושלך לאש עמוד אחד. זה היה הספר "תורת האדם". על חיבור זה עמל הרבי מקוצק שנים רבות ולטענתו, זהו ספר בעל עמוד אחד "המכיל את כל האדם" כדבריו. זהו, אבד ואינו עוד. הרבי נפל לדכאון ופרח את נשמתו לאחר שבוע.

למה, לעזאזל?

אצל הרבי מקוצק אין טעם לשאול שאלות. הוא אמנם לא תפס מעצמו כרבי ומנהיג, אבל אמר שאין בני האדם ראויים לחיבוריו. הרבי מקוצק איבד לקראת הסוף את התקווה למצוא אדם אחד שיעמוד במודל האדם השלם שהוא הציב. אם כל העולם רשעים, למה לטרוח?

במילה אחת: ייאוש.

תחנה ב' – ההלכה הלכה

הייתה טבעת?

ר' השיל מקראקא פעל בין המאה ה16 ל17. מבחינה ציבורית היה מקובל ונוח לבריות, ומבחינה למדנית נחשב לחריף ומיוחד מאוד. אחד מתלמידיו הבולטים הוא הש"ך (לעיל). את רוב חידושיו קיבץ בספר שתכנן לקרוא לו "חנוכת התורה". פסקיו היו מקובלים על רוב הציבור.

יום אחד בא אליו מקרה של עגונה "מצויידת" בשני עדים שראו במות בעלה (דבר שהיה די נפוץ בהתחשב כשמדובר בשנים של ת"ח ות"ט). ר' השיל התיר את העגונה, ודווקא אז החליט הקב"ה לקיים את נבואת יחזקאל בן בוזי הכהן והבעל חזר בריא ושלם והולך על שני רגליו. ר' השיל עשה חושבים והגיע למסקנה שכנראה הוא פשוט לא מוצלח כמו שאומרים לו. יצא אף הוא לחצר ושרף את כל כתביו ומאז לא פרסם עוד מאמר אחד.

אנחנו על המפה

רבי משה איסרליש (רמ"א, קראקוב, המאה ה16) ידוע גם לרובנו היום כפוסק האשכנזי המקובל ביותר. אבל פעם הוא לא יכול היה לפרסם את חידושיו בבלוג. כך יצא שבעת ובעונה אחד הרמ"א פעל באשכנז לכתיבת ספר המתמצת את השורות התחתונות של ההלכה, בעוד שבארץ ישראל רבי יוסף קארו עשה את אותו דבר. חודשים ספורים לפני שסיים הרמ"א את מלאכתו, פרסם רבי יוסף קארו את ה"שולחן ערוך". הרמ"א לא איבד את העשתונות, ובלי יותר מידי רעש שרף את חיבורו מבלי שאף אחד ידע שהוא היה קיים והתחיל לכתוב את ה"מפה" – הערות על השולחן ערוך המותאמות לאשכנזים.

במילה אחת לשני המקרים: ענווה.

תחנות ביניים – עוד כמה מקרים מהירים

הרב יאיר חיים בכרך חי בצרפת בסוף המאה ה17. נולד למשפחת חכמים ועבר תלאות רבות בחיים שלו. חיבר חיבורים אסטרונומיים ופילוסופים, אבל החליט לשרוף את כולם מתוך הבנה שהוא לא יודע מספיק וחשש להטעיה. על יתר כתביו שכן פרסם אמר "אפר כירה תמיד מוכן", כלומר אף הם ראויים לשריפה אם מישהו יחלוק עליו, מהסיבה שהוא כתבם שלא ביישוב הדעת.

קברו של ר' חיים ויטאל בסוריה – מכאן הוציאו את כתביו.

רבי נחמן מברסלב (תחילת המאה ה19), שעליו אין צורך להרחיב שרף פעמיים את כתביו. פעם ראשונה לאחר ביקור בארץ ישראל, החליט בצורה מוזרה שכל מה שאמר לפני כן זה שטויות והתחיל הכל מהתחלה. לפני מותו ציווה לשרוף את כל כתביו שוב, ואף אחד מספריו קיבל את השם "ספר הנשרף" על שום ששרף אותו מיד לאחר כתיבתו. את רבי נחמן מברסלב אי אפשר להאשים בענווה מפורזת, אבל אפשר בהחלט במצבי רוח משתנים. ככל הנראה חשב לעת מותו ששגיונותיו לא מתאימים לכלל הציבור. ובכל זאת היום, רבים קוראים את דבריו המסורים לנו ע"י תלמידו המסור, ר' נתן, שכתב את הכול. סיפור דומה יש עם האר"י ותלמידו ר' חיים ויטאל שהוא הביא אלינו בפועל את קבלת האר"י, ומעניין הדבר שכמו הרבי כך התלמיד. לפני מותו של ר' חיים ויטאל, גם הוא ציווה לשרוף את כל כתביו. משפחתו קיימה חלקית את צוואתו – קברו את כתביו עמו. לאחר כמה שנים שניים מן תלמידיו שאלו שאלת חלום, קיבלו תשובה חיובית, פתחו את הקבר ועימו את הקבלה הלוריאנית שהיא חלק מימינו אנו (תאהבו או לא).

תחנה סופית – שלהבתיה דווקא ממים

974 דורות לפני בריאת העולם שמר האל את התורה. יום אחד החליט לתת אותה לבשר ודם. כיוון שאין לו בעיה כלכלית כלל, נתן רשות להעתיק ולהפיץ. מידי פעם אצל כמה זוגות היו בעיות, כמו שקורה בדרך כלל. האלו הגיעו אל הכהן והוא היה כותב קטע מהתורה על קלף ומוחה אל תוך כוס מים עד שכל הכתב היה מתמסמס. היוצר סלח על זה שפעם אחרי פעם מחקו את היצירה הגדולה ביותר שלו, העיקר שבני האדם יודעים מה המטרה המקורית שלה ומה המסר שהסופר ניסה להעביר. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".

ודבר אחרון בהחלט

אם היינו מקיימים גם את צוואתו של האר"י וגם את צוואתו של ר' חיים ויטאל במלואם, היינו נשארים בלי ה"אתקינו סעודתא" שמלווה אותנו שלוש פעמים בכל שבת. הנה גרסא נפלאה ומתורגמת של אחד מפיוטי האר"י לערב שבת:

ואגב, לא שכחתי את קפקא, פשוט לא מצאתי מקום לדחוף אותו…

למה אנחנו כ"כ אוהבים את חנוכה?

למה אנחנו כ"כ אוהבים את חנוכה?

דיוואלי - חג אורים הודי

דיוואלי - חג אורים הודי

אני אהרוס את העניין שלכם כבר עכשיו. אנחנו אוהבים את חנוכה כי הדימוי של ימי החנוכה היום הוא מזויף. קרי, חנוכה היום רחוק מלהיות ככל החגים. אתם מרגישים קצת חו"ל איך שחנוכה מתקרב, לא? המערביים ישמחו במתנות מתחת לאח הבוערת (סליחה, חנוכיה) ובבולמוס דונאטס (היום אנחנו יותר מידי מנופחים כדי לכנות את זה בשם המאוד קלורי "סופגניה"), והמזרחיים הרחוקים שמחפשים משמעויות עמוקות בכל חג יהודי בלוח השנה יעלוזו ב"חג האור" ו"נצחון הרוח" ושאר ירקות מהגינה של שופנהאור. (נקודת אגב, אמי שתחי' נוהגת לספר לנו על חג הדיוואלי ההודי כאשר אנו שוכחים לחסוך בחשמל ולכבות את האורות המיותרים בבית) אז קחו כמה דקות לפני שאתם עטים כניצים על סניף "רולדין" הקרוב לביתכם וקונים סופגניה ממולאת בצ'אטני, ובואו נברר מה השתנה מאז שהיו פה יוונים.

 פטיש, מסמר, ניקח מהר!

נתחיל דבר ראשון מהעובדות ההסטוריות. חנוכה הוא החג היחיד שאין לו תאריך מסויים בו הוא מסתיים – כיוון שהוא מתפרס על שני חודשים, וחודש כסלו עלול להתעבר, התאריך משתנה. מה שבטוח הוא 8 ימים. למה? סיפור פך השמן הוא סיפור חביב, וגם נס גדול, אבל כנראה מאז שסיפרו לנו את הסיפור הזה בגן חובה, לא טרחו לעדכן אותנו בעוד כמה עניינים. הקטע הוא כזה. ה-חג, בה"א הידיעה, של בית שני היה סוכות. היו באים מחו"ל לראות את עבודת המקדש, כל יום היו מקריבים עוד ועוד קורבנות, שירים, ריקודים, ארבעת המינים, שמחת חג. אבל אז היוונים השתלטו על המקדש והשביתו אותו לתקופה. כך יצא, שבחג סוכות של שנת 164 לפנה"ס, בוטלו אירועי שמחת החג בעיר ירושלים. באסה, לא? לאחר חודשיים, בסוף כסלו, שיחררו הלוחמים החשמונאים את המקדש וטיהרוהו. אז מה עושים עכשיו? לא הספקנו לחגוג את סוכות השנה…טוב, נחגוג אותו עכשיו! סוכות, להזכירכם, הוא 7 ימים + יום שמיני עצרת (שמחת תורה לתושבי ארץ ישראל). סה"כ 8. תושבי יהודה בנו סוכות ולקחו את ארבעת המינים, והעיר צהלה ושמחה. וכך נכתב בספר חשמונאים ב':

"ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות … בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו".

העם אחד?

למעשה, התחלנו מהסוף – מקביעת החג. אבל בואו נתחיל מההתחלה ונשבור את המיתוסים אחד אחד.

  1. היהודים הביאו את היוונים, והיהודים סילקו את היוונים – כיבוש ירושלים ע"י הצבא היווני לא נעשה כמעשה שרירותי, אלא היוונים נעזרו באויבים פוליטים ("בני טוביה" שהיו נגד תלמי המצרי וחוניו היהודי) של השלטון היהודי בכדי לכבוש את יהודה. בני טוביה עזרו לאנטיוכוס לכבוש את העיר בצורה אסטרטגית, והם אחראים למותם של רבים מבני הארץ ולביזת המקדש. שלא יספרו לכם סיפורים שנכבשנו בעל כרחנו.
  2. ההתיוונות התחילה עוד בזמן אנטיוכוס הקודם – מנהגי הגויים, האצטדיונים והתאטראות, היו מנהג נפוץ בירושלים, עוד לפני הכיבוש היווני. שלא יספרו לכם סיפורים שהיוונים הרשעים הדיחו את ישראל מהתורה, היצר הרע הוא made in Judah.
  3. לאחר הכיבוש, אכן באו גזרות שמד על מילת הבנים ושאר מצוות חשובות, דבר שהצית את המרד. אבל המרד בראשיתו לא היה מכוון נגד היוונים – אלא נגד המתיוונים – יהודים ששיתפו פעולה במתוך מטרה לשמר את השלטון היווני ביהודה. תחילת מרד החשמונאים הייתה מלחמת אחים, היוונים פשוט טעו שהם לקחו צד בסכסוך הפנימי הזה במקום לברוח.

ומה אחרי החגים?

טוב ויפה, ניצחנו, אכלנו לטק'ס, האם המשך ההסטוריה לבית חשמונאי הייתה טובה ליהודים? מסתבר שלא. תחילתה הייתה בעייתית – במקום לתת את השלטון למלכות בית-דוד משבט יהודה, שלטו ביהודה בית חשמונאי, להזכירכם – כהנים משבט לוי. דעה רווחת ופופלרית (למרות שאיני יודע עד כמה נכונה) היא שבגלל הסיבה הזאת חז"ל לא כתבו מסכת מיוחדת לדיני חנוכה, כאילו מענישים את החשמונאים. האמת, שהיו להם הרבה סיבות אחרות. עד כמה שמתתיהו ובניו נלחמו בהתיוונות, השושלת עצמה התיוונה מהר מאוד: יוחנן (שקיבל את התוספת המאוד יהודית "הורקנוס") כרת ברית עם הרומאים, אך עדיין שמר על המסורת במידה מה. בנו, אריסטובולוס (שאף הוא שם תנ"כי לכל הדעות), כבר הכניס לחצר המלוכה שלו זמרים וזמרות יוונים, וגם כינה עצמו "חובב היוונים".

מבלי להיכנס יותר מידי להסטוריה המפוארת, נרמוז שהיא דומה מאוד להסטוריה של מלכי לנקסטר ויורק של אנגליה – מלך אחד כלא את אמא שלו בכלא כדי שלא תלד עוד בנים, מלך אחר הרג את אחיו, השלטון הדתי באותו זמן צד מכשפות באשקלון, אבל חכו, עוד לא הגענו לטופ.

השלטון היהודי החשמונאי הוא זה שהביא את הרומאים לפה. כן. תקראו את זה שוב. אתם יודעים מה, תנו לפלביוס להגיד את זה:

"לאחר מכן הזעיקו צאצאי החשמונאים במריבתם על המלוכה את הרומאים ואת פומפיוס לבוא ולהתערב בענייניהם ו[אתאר לכם ]כיצד הביא הורדוס בן אנטיפטרוס, בעזרת סוסיוס, את הקץ על שלטונם". (מלחמות היהודים, א' 19)

כל מילה מיותרת. אנחנו הבאנו פעמיים את החורבן על עצמנו.

ובנתיים בניכר…

החשמונאים הביאו את הרומאים. הם החריבו את לב הישוב היהודי, והישוב בא"י החל להתפורר אט אט. יצאנו לגלות. מסתבר שקשה להסביר לקינדערלך בחיידר מה זה חנוכה מבלי להיכנס למלחמות ולהתסיס אותם. כך נהיה שעיקר הנס המצויין בחג הוא דווקא הסיפור השולי עם פך השמן, ולא המלחמה והמרד, שהיו מרשימים לכל הדעות. רב גדול אמר לי (לא אחשוף את שמו לעת עתה) שכשיש מחלוקת, הכי טוב לחזור אחורה ככל שניתן. אם נפתח את סידור התפילה, נראה שאכן העיקר של הנס היה המלחמה: בשתי הקטעים מהתפילה המדברים על החג, מוזכרת רק המלחמה, ללא פך השמש. קטע א' (הנקרא לאחר הדלקת הנרות) –  "הנרות הללו אנו מדליקים על הניסים…ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה ע"י כהניך הקדושים…". קטע ב' (המוסף לתפילות היומיות) הוא "על הניסים", ששם מוזכר בדרך אגב שהחשמונאים הדליקו נרות אחרי הכול בבית המקדש, אבל זה לא העיקר.

ברברוסה - מושא "מעוז צור"

ברברוסה - מושא "מעוז צור"

גם הפיוט הידוע "מעוז צור", שמשוער להיות בסביבות מסעות הצלב, צונזר ורק הבית הראשון שלו הושר. הסיבה – בבית האחרון יש רמז מרדני – "דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועים שבעה". מיהו אותו אדמון? הפשט הוא: אדמון הוא אדום הוא עשיו הוא הארכיטיפ של הנצרות. אבל דעה אחרת אומרת שאותו אדמון הוא אדם ספציפי, הלוא הוא ברברוסה (הג'ינג'י), קיסר האימפריה הרומית הקדושה (שכמאמר וולטייר – לא הייתה איפריה, לא הייתה רומית, ולא הייתה קדושה), שנודע בתור מי שהקשה על חיי היהודים, במיוחד במסע הצלב השלישי.

מעוות לא יוכל לתקון

ונסיים במילה קטנה על השמן שהוסיפו הציוניים למדורה. השפעת הציונות וההשכלה על חנוכה הייתה עצומה – חנוכה סימל מבחינה דתית חג של אמונה עיוורת – אם תרצו אפילו פאנטיות אל מול הבלתי אפשרי, הכול למען האמונה, אבל חנוכה של היום הוא חג של "נצחון האור" – נאורות, חשיבה, כוחו של האדם אל מול האלילות הזרה ושאר כוחות זרים (ובינהם לעיתים אף האל עצמו). חנוכה אינו נקרא בכלל "חג". אלו ימי הודאה, ימים שהם תכל'ס לאדם היהודי עצמו, להתבונן ולהתעמק באמונה שלו.

אני מקווה שקורא השכיל ולא התנוון. בברכת טוב להודות לה'.

א"י.

ודבר אחרון בהחלט

לא מאוד קשור, אבל הנה ניגון למזמור מתוך ההלל ("מה אשיב"), מבוצע באנגלית ע"י להקת פרנץ פרדיננד הבריטית-סקוטית (אוי…כמה אני אוהב סקוטים). אהא, ויש שם גם חנוכיה 🙂 הקליפ הנדיר יותר, למי שמכיר.

למה המשיח טרם הגיע? (לא באמת)

למה בן דוד עוד לא בא?

הבטחתי והבטחתי ועוד לא קיימתי, וייתכן שזה זה עניינו של משיח ויש ללמוד מהפרט אל הכלל. האמת, שניסיתי, כבר התחלתי לכתוב, כבר כתבתי קצת, אבל זה פשוט לא מסתדר, פשוט לא. רשומה אחת לא תספיק לתאר את תופעת המשיח בימי בית שני. גם לא שתי רשומות. אפילו שלושה ספרים של יוספוס פלאביוס לא הספיקו, ומה אני הקטן אגיד?

בית שני זאת תקופה אדירה, קשה לתאר תהליכים משיחיים שקרו בתקופה הזאת מבלי להיכנס מעט לפוליטיקה של אותה תקופה. וזה דבר הכרחי מאוד – כי הבלוג מיועד לקריאה קלה, וגם לקוראים בעלי השכלה כללית לא גדולה, ולא רק ליושבי מגדל השן. הבעיה היא, שאחד העם לא יודע הרבה על אותה תקופה שעיצבה אותנו רבות. האמת? גם אני לא יודע יותר מידי. זאת לא הגזמה להגיד שכדי להבין כמה נשים היו להורדוס צריך לקחת קורס שלם באוניברסיטה.

המסע אל עבר כתיבת הפוסט

אז התחלתי לנסות, כי אין יאוש בעולם כלל. ניצבתי מול ארון הספרים הנפלא שלי (שאני תמיד טוען שהוא מכיל חצי ממה שאני רוצה שהוא יכיל, למרות שכל שבועיים מגיע משלוח חדש של ספרים) והתחלתי להוציא ספרים ממנו. ספר האגדה של ביאליק? יש. מיתולוגיה יהודית של חגי דגן? יש. ליבוביץ? תהיו בטוחים. אז אני מתחיל לכתוב קצת על מגילת אסתר ועל הניצוצות המשיחיים בימי אסתר וכורש ואז מגיע ל…טוב, לאנשהו. יש לי איזשהו חור שם בין פורים לחנוכה. "אוקיי…גם ככה זאת לא תקופה מעניינת כ"כ…" אז אני עובר לתקופה החשמונאית. יש לי הרבה מה להגיד על החשמונאים, זה יכול למלא פוסט שלם שבטח יגיע לפני חנוכה – ניתוץ מיתוסים על חנוכה. אבל זה לא קשור כ"כ למשיח. מתי נגיע לשלושת משיחי השקר? מתי נגיע לישו? לבר-כוכבא? אני פשוט לא מצליח לקשר בין התקופות, ומסתבר שאני פשוט לא יודע כלום על השתלטות הרומאים על יהודה. אחרי הכול, זה הדבר שעורר את הרוחות המשיחיות, כי כל עוד היה שלטון יהודי (או ספק-יהודי בימי הורדוס) אז מלכות יהודית לא היה מצרך מבוקש. אבל עם הגעת הניצבים הרומאים, העם דורש מלך משיח. את החוליה הזאת אני צריך למלא. אז קפצתי לחנות הספרים הקרובה וקניתי את "מלחמות היהודים" של יוספוס.

(כמעט) ח"י פעמים

כבר התייאשתי מכתיבת הפוסט על המשיח, אבל הספר הנ"ל החזיר אותי קצת לימי תשעה-באב. נכון להזכיר את דברי הרב זיני מהטכניון שהמליץ לקרוא בתשעה באב קצת יוספוס כדי לחוש מה זה חורבן. עם זאת, אני מתגאה פעם אחרי פעם שהפולקלור היהודי הוא לא אוסף של סיפורי צדיקים והופעות ניסיות של קדושים על טוסטים. הפולקלור היהודי מכיל גם סיפורים כואבים, על אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה (אם היום היה קורה דבר דומה, האם היו משתיקים את הסיפור?), על הבריונים הקנאים ששרפו את כל מצבורי ירושלים בזמן המצור, על משיחי שקר ועל חלאים נאמנים ורבים אחרים. התרבות היהודית לוקחת את ההסטוריה הכואבת הזאת ומחבקת אותה, משתמשת בהם כדי להתחזק וללמוד איך להיות עם טוב יותר, איך להוציא אמונות זרות ולזכך את אמונות היחוד בבורא. הטרגדיות הם הדבר הטוב ביותר שיכול להיות לעם. וולטר ניסח זאת בצורה נפלאה כשאמר שההסטוריה היא תיעוד של המעשים הנוראים ביותר בתולדות האנושות. לענ"ד, אחת הסיבות לאיתנותו של עם ישראל (יחד עם אחושילנג של סיעתא דשמיא) היא האומץ להסתכל מטעויות העבר וללמוד מהם, לא להסתיר ולא להשתיק אותן.

אז אולי נתמקד רק בטעות אחת להיום. במהלך השלטון הרומאי בא"י, ביצעו היהודים לא פחות מ17 מרידות ברומאים! מישהו שאל אותי מה בער להם כ"כ? ובאמת, צריך להבין מהי ירושלים של בית שני. העיר המתויירת ביותר באותה תקופה באימפריה הרומית לא הייתה פריז או לונדון ואפילו לא רומא זוטרא, אלא ירושלים. ההכנסות התיירותיות הרבות לירושלים העשירו את תושבי העיר היהודית, ועשירי יהודה נודעו בכל האימפריה והריצו עסקים מעבר לים. ברוב השנים, תושבי יהודה היו פטורים ממס. (עד שנמאס לרומאים, מסיבות ברורות). זאת ועוד! לא כל תושבי הפרובינקות היו אזרחי רומא. כדי להיות אזרח רומא באותה תקופה, על התושב היה להיות בעל ייחוס מסויים (משפחתי או על סמך מקום מגורים – ברפובליקה הרומאית- "רומאי מרומא") או לשרת 10 שנים בצבא ובסוף השירות לקבל תעודת אזרח. אבל אצל תושבי פרובינקה יודיאה – יען כי הם היו עשירים כקורח, הם זכו להטבות כמו אזרחי רומא לכל דבר ועניין. אז למה, למה לעזאזל הם מרדו פעם אחר פעם? אני סבור שאפילו יוספוס לא מצליח לפתור את הבעיה הזאת. אבל התשובה לדעתי נטועה בדבר בסיסי ביותר. רגש לאומי – לכל עם יש רגש לאומי לסלק מעליו את הכובש הזר ולהקים מלכות משלו, גם אם טוב, גם אם אפשר לחיות עם צרות קלות. יש לציין שהעניינים הסתבכו מאוחר יותר, למרות שרבים מהרבנים דאז היו בעד פיוס והרגעת הרוחות, הרומאים ידעו שכוחו של עם ישראל הוא בתורתו, ואז הגיעה תקופת גזרות השמד של הרומאים נגד התורה, יחד עם תקופה ממושכת של הרג רבנים (ידוע יותר כ"עשרת הרוגי מלכות") כדי לשבור את רוחו של עם ישראל. אבל לא רק רומי הרגו רבנים. סיפורים מזעזעים שנמצאים במקורות היהודים (ירושלמי, תענית פ"ד) על בר כוכבא שבעט והרג את ר' אליעזר המודעי שהתפלל בשלומה של ביתר, על קטיעת אצבעותיהם של לוחמיו ועוד ועוד סיפורי זוועה מצבאו של בר כוכבא. גם את מיתוס הגבורה הזה ראוי לשבור. זאת גבורה יהודית שבסופו של דבר הביאה לחורבן.

אז כפי שהצגתי, הדברים נרחבים מאוד ויוצאים מהגדר הדיבור על ה' ועל משיחו. תסלחו לי רבותיי, באמת שניסיתי, אבל הסטוריה של בית שני זה דבר באמת גדול שהדיוט כמוני יכול לשאת.