בניזרי טוב להומואים

בניזרי טוב להומואים

בערב תשעה באב האחרון שודרה בטלוויזיה תוכנית המבקשת להפגיש בין קצוות בחברה הישראלית במטרה להגיע להבנה ביניהם, ולו המינימאלית. כך נפגשו שם סרבן ולוחם מצטיין, סטלן ושוטר, שף זללן עם מאמנת כושר ועוד. משבצת דת-מדינה זכתה למילוי פופולארי ומסורתי: ח"כ בניזרי ההומופוב הנורא נפגש בגן העצמאות עם זוג הומואים המגדלים יחד ילדה. מן הסתם, החבר'ה בטלוויזיה מחויבים מתוקף תפקידם להראות את בניזרי כחשוך וגזען ואת ההומואים כנרדפים ומסכנים. ואחרי זה גם שיחה מופלצת גבוהה-גבוהה עם גואל פינטו שהסביר לצופים שהדרך ליישב את המחלוקת היא להתעלם מהדת, כי היא עתיקה ונוראית ולמה לנו בכלל לשים לב אליה.

אני סבור שאני נחשב סובלני ופתוח בדעותיי בנושא. אבל בויכוח הזה אין ספק שאני תומך בדעותיו של בניזרי, ויותר מכך – מתנגד נחרצות לגישה הנגדית המוצגת בכתבה. אולי זה נשמע מפתיע, אבל בואו נראה מה נאמר בכתבה.

ציטוטי בניזרי נבחרים:

  • "מה אעשה, בורא עולם קורא לזה תועבה"
  • "אין לך זכות להיות הורה".
  • "אני יכול לכבד אותם, אבל כלוא פה בתוך צו אלוקי".
  • "אני לא שונא אתכם, שבו בשקט, חיו את חייכם, תפסיקו להרעיש את העולם"
  • "מבחינה יהודית – איסור חמור, אין מה להתיר. מבחינת בן אדם – אתייחס אליהם בכבוד בצורה הטובה ביותר שלי".
  • "אני לא מטיל ספק באהבה שלכם."
  • "אני חושב שזה בעייתי שלילד יש 2 אבות".
  • "תפסיקו לשחק את הפגוע, זה בא במקום של נחיתות"

בניזרי מייצג עמדה מקורית ביהדות האורתודוקסית, מדרשי חז"ל אותם הוא ציטט הם מקוריים אף הם, וזה לא יהיה נכון לצווח שזה לא תקין פוליטית לצטט אותם. זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. אלא מאי? בניזירי אולי נרתע באופן אישי מהומואים, אבל מבין טוב מאוד שהגישה הליברלית לא רק שהיא זרה לגישה היהודית, אלא יכולה להיות אפילו מנוגדת לה.

באופן פשטני מאוד, הגישה הליברלית אומרת: "מגיע לי, יש לי חופש, זכויות לפעול כך וכך מתוקף היותי בן אנוש". כלומר החוק הוא למען האדם. הגישה הדתית היא הפוכה: האדם הוא למען החוק (האלוהי במקרה הזה). אין ביהדות זכויות או חירויות. יש רק חובות ומצוות, אילוצים אלוהיים תחתם מצווה היהודי לפעול, כפי שנסיבות החיים מאפשרות לו. את הרגשות אי אפשר למנוע, את זה גם בניזרי מבין. לא רגשות של אהבה ולא רגשות של גועל. הם שם. מה אנחנו עושים איתם זה כבר סיפור אחר.

המצעד בא לומר: גם לנו מגיע. הוא בא לשפר את התחושות של הצועדים ולהראות להם: הנה –  כולנו שותפים לזכויות הלקויות שלנו". אבל ע"פ הגישה הדתית, זה לא שיש פגיעה בזכויות, הם לא ניתנו אפילו מלכתחילה. זאת טעות איומה לנסות ליישב בין מושג הגאווה, המצעד, והליברליזם לעולם הערכי היהודי. זה לא מתיישב, זה מנוגד, ואין על מה להתנצל כאן.

בניזרי הוא לא הטיפוס הרע. את האמרות הדתיות שלו נוסח "הומוסקסואליות היא תועבה" איני מגנה, אלא ככל עמדה דתית, היא נתונה לשיפוט ופרשנות בבית המדרש. את הפולמוס של יחס ההלכה להומו' אפשר וראוי לערוך במסגרת דתית שתבין שיש אנשים שמבקשים לקיים את הצו האלוקי חרף נטייתם המינית. הדיון ההלכתי יבדוק האם הדבר אפשרי, אבל שם אלו ואלו דברי אלוהים חיים ותחושות של גועל או תקינות פוליטית הם מחוץ לתמונה. רק הדיון הטהור.

הטעות הגדולה היא שהומו חייב להיות ליברלי. הסיבות הן היסטוריות. הליברלים הם הראשונים שאימצו את ההומואים, בעוד הדת סילקה אותם, אע"פ שאולי במבט מדוקדק היא לא הייתה צריכה לעשות את זה. השאלה שצריך לשאול היא האם אפשר ליישב את ההומוסקסואליות עם הדת, ולא האם אפשר ליישב את הליברליזם עם הדת. לשאלה הראשונה יש לדעתי תשובה חיובית, ובכך אני ובנזירי חלוקים על הבנת הכתובים והפוסקים. אדרבא, לדעתי הפתרון המומלץ הוא לא ליברלי אלא דווקא דתי.

אז בקצרה: לבניזרי יש תחושת גועל. אז מה? כל אחד נגעל מדברים אחרים. בניזרי חושב שהתורה אוסרת על הנטייה? זה נתון לשיפוט בין הצדדים הדתיים בתוך בית המדרש ולא עניינם של ליברליים חילוניים שלא מעוניינים בתפיסה הדתית כלל. בשני אלו איני מוצא פסול. אולי אני חולק עליהם, אבל לא מוצא מה לגנות. מה עוד – בניזרי מתנגד לההתנהגות של הקהילה ההומו', ופה אין לי אלא להסכים שהשיטה הליברלית המעמידה את האדם במרכז, יהא אשר יהא, מנוגדת לשיטה היהודית. הוא לא אדם רע, ההפך, מהכתבה התרשמתי מאדם הגון ומאופק, חכם, ומלא כבוד. (הממ…מיתר ההסטוריה שלו אני מודע שלא מדובר במלאך ה' צבאות, אבל לא צריך להגזים גם לכיוון השני) יתכן ועיון קטן במקורות יאיר את עיניו של בניזרי באופן חיובי כלפי כל הנושא. מי שמבקש לקדם את הנושא בקרב הקהילה הדתית, צריך לפנות דווקא לאנשי ההלכה המובהקים, ולא לחזר אחר הליברלים. עוד תראו, בניזרי יהיה העוזר הגדול ביותר של ההומואים.

את המפגש אפשר לראות כאן

מודעות פרסומת

כאן צריך לבכות – ביקורת על "שטיסל"

כאן צריך לבכות – ביקורת על "שטיסל"

אזהרה! הפוסט עוסק בסדרת הטלוויזיה "שטיסל". על כן, הוא מכיל פרטי עלילה ("ספויילרים"). ראו הוזהרתם.

בשצף הסדרות הטלוויזיוניות המנסות להציץ לתוך העולם הדתי והחרדי, עולה סדרה אחת עשויה היטב, הן מבחינת העלילה שלה והן מבחינת האותנטיות שלה (לרוב, כי דקי הבחנה יתהו מדוע חסידים אומרים "תיירע" ונפגשים בלובי כמו ליטאים). הסדרה מתארת את עלילתם של משפחה חסידית ירושלמית, משפחת שטיסל. בפרק האחרון, נושא אב המשפחה את הדברים הבאים בחגיגת חומש של ילדי החיידר (לקוח מתוך הסדרה):

השבוע הזה הוא שבוע לא פשוט בשבילי. אימי שתחיה מאושפזת בבית חולים. היא זקוקה להרבה תפילות. בימים האחרונים הכנתי את הדרשה לאירוע המרגש הזה. ורק אתמול הבנתי שאין בו "עמעס" (אמת). אני רוצה לספר לכם משהו. אמי שתחיה מאז שאני זוכר אותה כל יום שישי בשעות בין הערביים בזמן הדלקת נרות שבת היא בוכה. ולמה? פשוט מאוד. כי בסידור הישן שלה היה כתוב "כאן צריך לבכות". עד כדי כך פשוטה ותמימה האמונה שלה. את הדף הזה מצאתי בתהילים של אמי שתאריך ימים. הדף הזה נמצא אצלה כבר במשך שנים. היא רושמת עליו את כל השמות של הנכדים והנינים שלה, שתזכור להתפלל עד כל אחד מהם. הסתכלתי השבוע על הדף הזה ופתאום גיליתי כמה שמות שאני לא מכיר. שברתי את הראש וניסיתי לחשבו מי זה האנשים האלה ומאיפה אימא מכירה אותם? "רידג' בן סטפני", "ברוק בת סינתיה". ואז…אז גיליתי שהשמות האלה הם של דמויות מתוכניות טלוויזיה שאימא אהבה לראות.  מורי ורבותיי – כאן צריך לבכות! כמה עצומה האהבה שיש בך, אימא…! אהבה לכל אדם ואפילו לדמויות האלה, שהן דמויות שבכלל לא קיימות במציאות. גם על הצרות שלהם התפללת כל יום. כל יום. ילדים, אני מברך אתכם שהלב שלכם יהיה תמיד טהור. תמיד יהיה אכפת לכם אחד מהשני. שתמיד תתפללו.

מצאתי את עצמי, כמו הסבתא בסדרה שמתפללת על דמויות בדיוניות שלא ימותו, אף אני מתפלל על אותה סבתא שלא תמות. כי היא היחידה שנותרה מן הדור הקודם שאורו הולך ודועך, ולא מותיר לנו כיוון לאן ללכת. הכאב הוא לא על אנשים יקרים או קרובים, ולא על ידע שנעלם, אלא על אופי אמיתי, שאליו כיוונה התורה, אותו אנו מפספסים בגדול.

תמונה מתוך "שטיסל"

בסידור היה כתוב "כאן צריך לבכות". והבכי שלהם לא היה מזויף. כפי שהייתה חובה על הגוף כך הייתה חובה על הלבבות. ואת החובה על הלבבות הם קיימו בפשטות כמו החובה על הגוף. כשהתורה אמרה "ואהבת את ה' אלוהיך", זה היה ברור לאותם אנשים שצריך לאהוב את ה'. הם אהבו את ה' בצורה הכי פשוטה, כאילו היה חבר טוב, וכיוון שאהבו אותו, היה קרוב אליהם ולליבם.

היום יש מחסומים. הציניות והיוהרה הם עורלת הלב של ימינו. הם לא פותחים את הלב לקבלת רעיון כלשהו, אפילו לא אחר. ייתכן אפילו אדם רגיש מאוד, אבל בעל עולם רגשי משלו, ובכך הוא רגיש ומתנשא כאחד. הציניות עוזרת לנו להימנע מדברים שאנו יודעים בוודאות שדרושים להתמודדות מאיתנו. היוהרה נותנת לנו תחושה שאנו לא צריכים להתמודד עם שום דבר. ואנו ממשיכים לחיות בתוך בועה, בתוך פנטזיה שהכול טוב או שפשוט כולם שונאים אותנו.

הדברים מכוונים גם לחילונים וגם לדתיים. האדם הדתי יעשה לו את החשבון מתי בפעם האחרונה דרש את אלוהיו ולא דרש איזו התחסדות או חומרא לכאורה. כפי שכינה הרבי מקוצק: "השמר פן תעשה פסל תמונה כל אשר צוך ה' אלוהיך" – להיזהר מלעשות את המצוות פסל.

בבית הכנסת בו אני מתפלל ישנו זקן אחד, יזכהו ה' לאורך ימים ושנים, שהלבוש המסורתי הולם אותו ללא יותר מידי פוזה, והיא תהילתו. בימות השבוע הוא עם כיפת "ליבוביץ" שחורה, ובימי שבת הוא מחליף את הכיפה בכיפה לבנה. את ההלל הוא קורא מילה ומילה מהסידור, מחליף באמצע עמוד כאילו הייתה זאת הפעם הראשונה שהוא פותח את הסידור שהודפס עוד תחת הצנזורה הרוסית. זה לא שאין פה רגש. אדרבא, יש פה מטען רגשי עצום. אפילו לא צריך את הסימון בסידור איפה צריך לרעוד בתפילת הימים הנוראים. כי אם שליח הציבור לא יעשה אפילו בכאילו, הם ירגישו את זה. אין טררם, רק שלווה, כנהר זורם, כחלק מהחיים, להיות יהודי זה קודם כל להיות.

כאשר הלבוש הדתי הופך ללבוש גרידא, אז מתקבלות צורות חיים שעלולות לגרום חילול ה' של ממש. גאווה מוחצנת היא פסולה. גאווה מוחצנת בהיותך דתי עוד יותר – האם בעצם איננו בטוחים בזהותנו ולכן מחצינים אותה? אם כך, עלינו לחשוש כי מצבנו רע ביותר.

הרב רון יוסף, ראש ארגון אורתודוקסי הנותן מענה לצעירים הומוסקסואלים, סיפר פעם שבבית הכנסת שהוא התפלל בו, יצאו כמה אנשים כנגדו בטענה שלא ראוי שאדם כמותו יעמוד בראש הקהילה. בצר להם הם פנו לזקן-המתפללים בבית הכנסת ושאלוהו. הזקן הרים את ראשו הכבד מן הספר בו היה שקוע, תפס בידו חומש ויקרא, פתח בפרשת אחרי-מות-קדושים וקרא בקול גדול לרב: "הרב! אתה עושה מה שכתוב פה?". הרב נד בראשו לשלילה. "אז הכול בסדר", סיכם הזקן.

אבל אנחנו יודעים שהכול לא בסדר. כי אנחנו פחדנים ועצלנים. פחדנים לקחת אחריות על החלטות שאנחנו עושים בחיים, ולכן מחפשים להאשים את ההלכה או את המסגרת הדתית בכך שהיא כפתה עלינו דרך חיים מסוימת. בשו"ת-סמס טיפשי שאנחנו שואלים את הרבנים. מרגישים מוגנים במקום להתמודד עם העולם, מציבים את התורה כמגן לנו מפני האתגרים, במקום להציב את עצמנו כמגיני התורה והמסורת.

והדור הולך ופוחת. על הפלפול התלמודי נוכל לשמור, אבל על הרגש של קיום מצוות תמים, פסיעה קלה לבית המדרש בבוקר, טעם של שבקיה ותה-נענע לפני הסליחות של אלול, אותו אנו עלולים לשכוח. כדי לקבל סמיכה לרבנות, אחד התנאים היה מאז ומעולם לשמש תלמיד חכם. כי דרך ארץ, במובן של הכלי בו מועברת התורה, קדמה לתורה. לראות הנהגות של מורה רוחני, היא המורשה האמיתית. פרקי אבות פותחים במטא-מסורת, כי גם אם נגיע למצב שבו תשכח התורה, תמיד אפשר לשחזר כמו בימי חזקיהו, עזרא, שמעון הצדיק ורבי יהודה הנשיא. אבל את הדרך בא מעבירים את התורה, שהיא ייחודית לעמנו, אנו עלולים לאבד. וכאן, רבותיי, כאן צריך לבכות.

הודעה משמחת

עלון חדש בשם "קרוב אליך" יופץ החל מהשבת הזאת (וירא ה'תשע"ד) בבתי הכנסת הקרובים לבתיכם. העלון יעסוק בחסידות ובעבודת ה', ועבדכם הנאמן יכתוב שם, בסיעתא דשמיא, כתבות מידי פעם. כדאי לעקוב…

הודעה משמחת נוספת

למעוניינים בלבד: סיימתי לכתוב חיבור (ספרון קצר האמת) המכיל ביקורת בסגנון ניטשאני על מצב היהדות בימינו. כיוון שאיני יודע עד כמה הוא עלול לעניין את הקהל, כיוון שהוא כתוב בצורה פילוסופית, ולפעמים נושכת, מה גם שכדאי להכיר קצת את ניטשה לפני כן, איני מפיצו ברבים לעת עתה, אבל אשמח לקבל עליו ביקורת. הרוצה לקבל העתק (במייל ואפילו בדואר!) ישלח לי מייל לכתובת בעמוד "מי אני?".

ודבר אחרון בהחלט

את התמימות הזאת שאבדה, אפשר לראות בעטיפת האלבום המצורף. ילד וילדה הולכים בערב שבת לבית הכנסת ואוחזים ידיים. ניכר מהלבוש (החושפני יחסית?) שהם אינם דתיים, אבל ודאי לאף אחד זה לא היה פעם מפריע בבית הכנסת. בית הכנסת לא צריך להיות מקום של צדקנות-יתר, מקום שבו אנו מתחפשים לדתיים פעם בשבוע, אלא מקום אמיתי, שבו אפשר להוריד את השכבות לכמה רגעים ולראות מעבר ללבוש, נשמה יהודית. להתחבר לשורש – לשבת שנותנת לנו פרופורציות. ימים של פסטיבל הזמר החסידי בסגנון עדות-החסידים.