ניתוח תיאולוגי פשוט של הסוגיא ההומוסקסואלית

לרגל קריאת פרשת עריות השבוע, ראיתי לנכון להביא לפניכם ניתוח תיאולוגי פשוט, או שמא פשטני, של הסוגיא ההומוסקסואלית.

יש סוברים, בכסילות גמורה, שאין קושי גדול לדור אחרון זה מהשאלה שהסוגיא ההומוסקסואלית מציבה לפתחינו. על כן סוגיא זו תפוסת מקום לא פרופורציונלי בעליל בעיתונים, בעלוני שבת ובתקשורת. אישית, איני חושב שמדובר בסוגיא חשובה כל כך, כיוון שהאחוז היחסי של הומוסקסואלים דתיים באוכלוסייה הוא קטן מאוד, עד כדי זניח. אבל אם חז"ל ראו לנכון לעסוק גם באנדרוגינוס ובטומטום, הרי שלא נמנע מעצמנו לעסוק בסוגיות אשר רק במעט יותר נפוצות, אך נפיצות בהרבה.

כך או אחרת, לדעתי הסוגיא ההומוסקסואלית ניתנת לניתוח תיאולוגי פשוט בן ארבעה שלבים: אשר השלב הראשון מכיל ארבעה עקרונות, השני שלושה, השלישי שניים, והאחרון אחד, סך הכול 10 דברים שיש לדעת – ובכך לדעתי הנושא מכוסה לחלוטין ואין להוסיף בו מאומה, וכל מילה נוספת הנה בחינת טחינת מים והאכלת טרול.

לפני שאשטח את תפיסתי הצנועה בנושא, אדגיש: אני עוסק בסוגיא ההומוסקסואלית דייקא, ולא בסוגיא הלהט"בית. ראשית, כיוון שכל מקרה הוא בעל השלכות תיאולוגיות והלכתיות שונות, והדמיון בין הומוסקסואלים ללסביות, ביסקסואלים או טרנסג'נדרים הוא קלוש ביותר מבחינה זו. שנית, המקרה ההומוסקסואלי הוא החמור ביותר, לכאורה, מבחינה הלכתית ולכן מושך הרבה יותר אש. לכן אדבר רק עליו.

שלב א' – זוג השאלות

את הגישות לסוגיא ההומוסקסואלית ניתן לפרוס בקלות על ידי שאלת זוג שאלות: אחת מדעית ואחת תיאולוגית. המדעית – האם נטייה הומוסקסואלית ניתנת לשינוי? שימו לב, לא שאלתי על טבעה או מקורה, אלא על האם יש אופציה לשנותה בדרך שהיא מובהקת ולא מאוד מזיקה. זאת שאלה מציאותית. השאלה התיאולוגית – האם אסרה התורה מימוש התנהגות הומוסקסואלית?

מענה ב-כן\לא על השאלות האלו, יפרוס מרחב של ארבע גישות.

גישה א' – לא ניתן לשנות נטייה הומוסקסואלית והתורה אסרה כל התנהגות הומוסקסואלית.

זאת הגישה הרווחת בציבור הרחב, שמא נאמר "האורתודוקסית". רוב האנשים מקבלים את המוסכמה המדעית שאין דרך פשוטה ויעילה לשנות את הנטייה, ושהאיסור התורני אודות משכב זכר הוא פרט המלמד על הכלל, כלומר – הוא מצביע על גישה שלילית של התורה לגבי כל מימוש הומוסקסואלי, גם אם לא נאמר במפורש. זאת פרשנות סך הכול הגיונית בהתחשב בהיסטוריה ההלכתית ובהינתן מדרש וחצי המזכיר את פשעם של בני המבול. אבל בראייה הלכתית רחבה, הפרשנות הזאת אינה מחויבת.

כך או אחרת, הצרה בגישה זו היא שהיא פשוט מציבה קושי תיאולוגי קלאסי של בעיית הרוע. כלומר, איך יכול להיות שהטוב העליון מצפה מאדם למנוע אושר כל כך אינהרנטי מחייו? איך ייתכן אלוהים כזה שאוסר משהו שישנו? זאת שאלה שאנו חיים איתה בעיקר לגבי אירועים היסטוריים כמו השואה או מקרים מרוחקים מאיתנו כמו ילדים עם סרטן לא עלינו, אבל ההומוסקסואלים נוכחים בחיינו הרבה. הרב זקס זצ"ל נקט בשיטה זו, וכן גם רבנים רבים מן הזרם המרכזי. למעשה מדובר בשאלה תיאולוגית קלאסית היוצרת דיסוננס. כיוון שאף אחד רוצה להיות בקושי תיאולוגי, רבים בוחרים לענות על השאלות באופן אחר.

גישה ב' – ניתן לשנות נטייה מינית, והתורה אסרה כל התנהגות הומוסקסואלית

זאת הגישה השמרנית. הם ממשיכים לקבל את הפרשנות העממית, קרי, שמשכב זכר מורה על כל התנהגות הומוסקסואליות, ואיסור כולל זה הוא שריר וקיים, וכיוון שלא יתכן שהאל הטוב ציווה עלינו לסבול (האמנם?), אזי ודאי שניתן לשנות נטייה מינית, אלא מאי – יש לובי חזק של ארגוני שמאל שרוצה להפוך את כולם להומואים, ומפטרים רופאים שטוענים אחרת.

הצרה בגישה זאת היא שהיא מבוססת על קונספירציה. אני נוטה לא להאמין לקונספירציות, כפי שטען הרב חיים נבון, כי סוד סופו להתגלות. ישנם מספיק מקומות שניתן לחקור את הסוגיא ללא מורא הקרן החדשה, ועדיין לא נמצא פתרון יעיל. בנוסף, לא סביר שאדם, יהיה מוצאו אשר יהיה, יעדיף להתחיל באורח חיים הומוסקסואלי אם תהיה לו האופציה להיות הטרוסקסואל – גם אם הוא חי במרכז סן פרנסיסקו, משום עקרון פסיכולוגי מאוד פשוט: הטיית הקונפורמיזם. רוב רובם סביבך הטרוסקסואלים, גם אם אינך סבור שהומוסקסואלית היא שלילית – עדיין תרצה להיות דומה לרוב. בקצרה, גישה זאת מבוססת על השערות שווא כנראה.

גישה ג' – לא ניתן לשנות נטייה מינית, והתורה לא אסרה על התנהגות הומוסקסואלית

זאת הגישה הליברלית. היא מקבלת את המוסכמה המדעית, וכדי לא להיות בקושי תיאולוגי, פותחים את ההלכה לפרשנות מחודשת. כאן נמצא כמה גישות (שארחיב להלן), אבל המשותף לכולן הוא שהן מאפשרות התנהגות הומוסקסואלית במידה כזאת או אחרת: אם דורשות את איסור משכב זכר מעיקרו, אם משאירות אותו על כנו ומתירות זוגיות נטולת חדירה אנאלית, ואם כאלו שכופרים בזה שאמר והיה העולם ורואים באיסור התורני אמונה תפלה, וממילא אין איסור.

גישה ד' – ניתן לשנות נטייה מינית, והתורה לא אסרה על התנהגות הומוסקסואלית

נמצא מעט מאוד שנוקטים בגישה מוזרה זו. הבולט ביניהם הוא פרופ' אבשלום אליצור, אדם מוזר מאוד לכולי עלמא, שעשה את שמו כפיזיקאי מחיקוי חיוור של ניסוי החתול של שרדינגר. הוא כופר בתורה, ולכן לא רואה אותה כמחייבת כלל, אך מצד שני טוען שהנושא ההומוסקסואלי נמצא תחת מעטה שתיקה כבד שלא נחקר כראוי. באופן כללי הוא נוקט בתפיסה סטראוטיפית מביכה למדי, שמתמיהה את העובדה שהוא איש מדע. גם מנחם בן המשורר נוקט בעמדה דומה, אך קולו נאלם לאחרונה, וכנראה "עשה תשובה" בנושא הזה.

שלב ב' – הגישה הפרוגרסיבית

הגישה הכי מורכבת היא הגישה השלישית, הליברלית. זאת כיוון שכדי לנטרל את המוקש ההלכתי פה דרוש כשרון רב ויצירתיות. לכן, כשמדיינים עם פרוגרסיביים הנוקטים גישה זו, יש לדעת שבגדול מאוד הם מתחלקים לשלוש, כיוון שמטבע הדברים התפיסה התיאולוגית שלהם יותר מורכבת. הקבוצות האחרות יותר הומוגניות מבחינה תיאולוגית.

קבוצה א' – "מלכתחילה"

אלו הם יהודים הטוענים כי מימוש התנהגות הומוסקסואלית הוא מותר לכתחילה. כלומר, מותר (או אפילו מצווה) לקיים זוגיות חד-מינית משום "לא טוב היות האדם לבדו", הומוסקסואלים פטורים ממצוות פרו-ורבו משום "אנוס רחמנה פטריה", ואפילו איסורים מיניים מסוימים נדחים מטעמים שונים. (למשל, הקבלה למקרים בהם הוצאת זרע מותרת ביחסי מין הטרוסקסואלים). משום קוצר היריעה לא נרחיב באוסף הטיעונים ההלכתיים פה, והרוצה לעיין שיעיין.

הסכנה, לדעתי הענייה, בגישה זאת, היא שהיא מעין פריצת גדר. כיוון שמדובר בפרשנות מעט חריגה ומרחיקת לכת בנוף ההלכתי, למעשה ניתן להגיע דרכה לאבסורדים הלכתיים. היא ממהרת ללכת ואינה נתונה למערכת הבלמים ההלכתית שתשמור עלינו שנשמור על המטרה וטעם המקורי של המצווה.

קבוצה ב' – "בדיעבד"

גישה זאת מבקשת לדרוש את המצב ההלכתי של ההומוסקסואל באופן רחמני ומיקל. בניגוד לגישה הראשונה שמבקשת ליצור יצור הלכתי חדש ומצב הלכתי חדש, גישה זאת בוחנת את ההומוסקסואל בכלים שכבר יש לה, ומכוונת אל הצד המיקל יותר על מנת להקל על סבלו וכאבו. היתרון בגישה זאת ברור – הכלים ההלכתיים מוסכמים על כולם, ולכן אפשר לקיים פה סוג של חיים סבירים. הצרה עם הגישה הזאת היא כיצד מגיעים למצב של "בדיעבד"? נוכל להשתמש בכלי הזה רק עבור אנשים שכבר חיים כפי שהם חיים, אך לא ניתן להורות לאנשים לא-לעבור-על-איסור-בדיעבד. זה משהו שפשוט בלתי אפשרי. בנוסף, הדור הצעיר כבר לא מוכן לקבל אופציה כזאת.

קבוצה ג' – "איסור גמור"

למרות שנהוג לחשוב שדווקא קבוצה א' הדרשנית היא המסוכנת, לדעתי בקבוצה זאת הסכנה האמיתית. למעשה, מדובר באנשים שמקבלים את האיסור התורני כפי שהוא, כלומר – מודים שבכל מימוש הומוסקסואלי יש איסור ממש, אבל מוכנים להכיל את המורכבות התיאולוגית שלהם, ולחיות לצד מודעות נפשית שהם עוברים איסור. הצרה בגישה הזאת: ראשית, זה לא נשמע בריא כל כך, אבל מילא, אם זה היה טוב לאברהם אבינו בעקידה. שנית, פה באמת יש מסדרון חלקלק. אם אדם אומר שמבט באצבע קטנה של גבר אף הוא אסור ובכל זאת הוא עובר עליו, מהר מאוד הוא לא יבדיל בחומרתן של איסורים, ולא יראה במשכב זכר גופא דבר חמור לעצמו, באשר הוא כבר תופס מעצמו "בעל עבירה". זה עקרון פסיכולוגי-תיאולוגי ידוע ומוכר, וכבר חז"ל שמו את הטענה הזאת בפיו של הנחש: "לא תגעו ולא תאכלו", שע"י הוספת איסורים באים לעבור על האיסור החמור. והומוסקסואליות היא רק מקרה פרטי של זה.

שלב ג' – נצחיות התורה

גם בגישה הליברלית וגם בגישה השמרנית יש נקודה נכונה ונקודה חסרה. מה שיש בזו אין בזו ולכן שתיהן לא מושלמות. אני מכוון לעקרון הרמב"מי הידוע של "זאת התורה לא תהיה מוחלפת". למעשה, לעקרון זה יש שני מובנים, שניהם כאחד חשובים וקריטיים כעקרון אמונה. המובן הראשון של נצחיות התורה הוא קביעות הטקס. כלומר, המצוות עצמן, המעשה המכני שלהם, הוא לא ישתנה לעולם. שמירת שבת היא לעולם בל"ט מלאכות, הנחת תפילין היא לעולם בעור בהמה גסה, ומשכב זכר הוא לעולם בחדירה אנאלית גברית. לא יכול להיות שיבוא נביא ויבטל את אחת מהמצוות האלו, ואנו מצווים לקיימן באותו האופן שקיימו אותן אבותינו.

בעוד כולם מסכימים שהעיקרון הזה יסודי ביהדות, רבים שוכחים את המובן השני של נצחיות התורה והוא רלוונטיות החוק. כלומר, המאמין ביהדות חייב להאמין שהחוק התורני הוא רלוונטי בכל דור ודור. שקיימת פרשנות הגיונית וסדורה שמחברת את הטקסט לימינו אנו, ושאנחנו יכולים לשאוב משמעות ממנה. הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל, ציין בהקדמתו ל"חיי שעה", שיהודים נהוגים לקרוא את הגמרא בסוג של ריחוק, כאילו הדברים מדברים על יהודים שחיו פעם, ואילו הדברים לא נוגעים להם היום, בדומה להודעת הצנזורה שהגויים בש"ס הם לא הגויים של היום. אבל האמת שצריך למחוק את הגישה הזאת ולחבר את ההלכה לחיים שלנו, על ידי נימוקיה.

והנמשל ברור. הליברלים (לפעמים) לא מקבלים את המובן הראשון, והשמרנים (כמעט תמיד) לא מקבלים את המובן השני.

שלב ד' – היסוד שאין לקעקע

יש נקודה אחת שחשוב לציין בסוגיא ההומוסקסואלית. כפי שפסל נבוכדנצר שהוא שקר כולו ניצב משום שעמד על יסודות של אמת, כך השקר של טיפולי ההמרה עומד על חתיכת אמת אחת שיש לשים עליה את הדעת. האמת היא שזהות דתית היא זהות חזקה מאוד, לפחות כמו זהות מינית. חילוניים לא מסוגלים להבין זאת. אבל הרצון לשמור את הזהות הדתית היא חזק כל כך, עד כדי שהוא כמעט אינו רצון, הוא כמעט כפוי על האדם. "כפה עליהם הר כגיגית", וכי יש ברית שאפשר לכפות? אלא, מי שחווה את המפגש עם אלוהים, את נועם הנשמות ועונג הנפשות, הדברים עליו כפויים. לכן, יש אמת במה שהם אומרים שויתור על הזהות הדתית הוא סבל גדול מאוד, אפילו עד כדי תחושת מוות וריקנות גדולה. ולכן, אף שאני ליברלי בדעותיי, אני סבור שהפתרון הוא לא לוותר על הזהות הדתית כל כך בקלות, וכיוון שאני גם מאמין במובנים לעיל של נצחיות התורה, אני סבור שיש אפשרות לקיום זהות דתית הוליסטית.

ודבר אחרון בהחלט

הבה לא ניתן לחילונים שאינם יודעים דבר בזהות דתית לקבוע לנו מי אנחנו! מערכון של היוצרים החרדים המוכשרים:

דתומטר – על סקלת הדתיות

דתומטר – על סקלת הדתיות

צבא השם

צה"ל במצב לחימה. כן, קרבי ממש. אפילו הג'ובניקים במשרדים מפוקסים וחדים. את זה אתם לא רואים בחדשות, אבל היום התפתח שלב חשוב במערכה. פקודות ההופעה החדשות פורסמו. בקצרה: כל חייל חייב בגילוח, אך בשלושה דרכים פטור זקן נקנה: רפואי, דתי, ורצון חופשי (אבל המפקד, זקן זה כזה שיק!). הפקודה החדשה, שהתרעות רבות באו לפניה, מבטלת את הרצון החופשי ואיתה את כל תצורות הזקן החילוניות: הצרפתי, הזקן, הקצוץ. פטור רפואי היה קשה תמיד להוציא, ודתי, טוב, לא היה צריך להוכיח אם יש לך רצון חופשי. הפקודה גורמת בהלה בקרב ציבור המזוקנים החילוני בצה"ל, ואלו מנסים לטכס עצה. הדרך היחידה שנראית אפשרית היא הפטור הדתי.

הרבצ"רים – אחד בלי אחד עם. (ynet)

אז שאנשי אגף כוח האדם החמירו גם את התנאים לקבלת הפטור הדתי. לפי גורם לא רשמי (ynet), אחד הקצינים הבכירים אמר ש"לא ניתן מצב שחייל מעשן או מדבר בטלפון בשבת ונושא פטור דתי לזקן". כלומר – אתה צריך להיות דוס אמיתי כדי לקבל את הפטור, ולא מספיק להצהיר. צה"ל נגע פה באחת הנקודות המעניינות בהלכה המודרנית – הדתומטר. האם ניתן לקבוע את רמת דתיותו של אדם? ואם כן – איך? האם זה מוסרי בכלל כלפי האמונה שלו?

קשה למצוא מקורות הלכתיים קלאסיים כדי לדון בשאלה. צריך להבין את ההתפתחות הדתית. יש הבדל גדול בין אשכנזים לספרדים. אצל האשכנזים, בעיקר בעקבות ההשכלה, התפתחה דיכוטומיה בין דתיים לחילוניים. או שאתה איתנו, או שאתה לא. כל אחד חייב לבחור לעצמו זהות, וכל מעבר מאחד לשני הוא חד. כך היה נגיד, בשנים לפני ואחרי הקמת המדינה. עבור הזרמים הלא-אורתודוקסים שבאו מאירופה, נראה שהדתיים האורתודוקסים סלדו ממנה בשל ההקלות ההלכתיות, והמשכילים בשל הדתיות שהייתה קיימת בה. חלוקה זאת השתמרה והשתרשה לחברה הישראלית. כשהגיעו העולים הספרדים, גילנו משהו חדש. מסורתיים. במרוקו של ראשית המאה ה20, למשל, היה מצב מיוחד. המשפחות העשירות והמיוחסות יכול לשמור על קלה כבחמורה. למדו תורה ועסקו במצוות. היהודים הפשוטים, היו בעלי מעט ידע דתי. אי אפשר לומר שהם חיללו שבת בזדון, אבל קשה לומר שהם שמרו את כל הל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם. מי שידע יותר, שמר יותר, אבל עדיין היה טאבו והיו חיובים חברתיים. עליית הספרדים התקבלה בבלבול. חלק באמת ניסו להתאים לסכמות האשכנזיות, וככה נולד הזרם הש"סניקי, וחלק נשארו מסורתיים ברמות שונות. (בקשר רופף, ממליץ על הפרק האחרון של הסדרה הקומית "שנות ה80", כדי לבחון מסורתיות מהי והבדלה מדתיות).

כשאנחנו מבקשים לדבר על "דתיות", אנחנו מבקשים לסווג לפי סכמה אשכנזית. אבל ייתכן מאוד בחור ספרדי שמגיע מבית מסורתי, אבל יידחה כי הוא "לא מספיק דתי". האם נכון הדבר לקבוע שמי שמקיים מצוות מסוימות זכאי לפטור הנכסף?

על הסכין

אחת ההלכות שאולי נוגעת בסוגיה מופיע ביורה דעה פרק ב'. דיני שחיטה. השוחט הוא דמות מרכזית בקהילה היהודית. הוא נמצא במגע יומיומי עם היהודים. הוא אחראי על הדבר הבסיסי ביותר שלהם: האוכל. כשרות האוכל בידו, משם גם מפתח פרנסה – שהרי שבת וחג לא יכלו מקרב הארץ. מי כשר לשמש כשוחט? בטוח שלא גוי, אבל האם כל יהודי? השולחן ערוך מביא דעות מאוד מעניינות:

"מומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו" (יו"ד ב,ב)

ההלכה מדהימה. יש יהודי שהוא "מומר לתיאבון", כלומר, יש איסורים שהוא פשוט לא יכול לעמוד בפניהם. השולחן ערוך אומנם מדבר על "אוכל נבילות", אך הדבר נוגע גם לעבירות אחרות. אותו יהודי, אומנם יהיה מוגבל באפשרות השחיטה שלו, אבל שחיטתו אינה נאסרת. במקרים מסוימים הוא אף יהיה נאמן להעיד על שחיטתו. התורה חסה על ממונם של ישראל. אי אפשר לקחת מיהודי את כל הפרנסה רק בגלל עבירה שהוא פשוט לא עומד בה. וזאת לא רק הפרנסה, זה כל מה שמסביב. כי השוחט הוא מרכז הקהילה.

אבל זה לא הסוף. יש מקומות שאין בהם הקלה.

"מומר להכעיס אפילו לדבָר אחד או שהוא מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא או שהוא מומר לכל התורה אפילו חוץ משתים אלו דינו כעובד כוכבים" (יו"ד, ב, ה)

מי שהוא "מומר להכעיס", כלומר שהוא עושה דווקא, לא מתוך נוחות אישית, אפילו במצווה אחת, הוא מחוץ למשחק. אבל – יש שתי מצוות מיוחדות, שגם מוציאות אותך מהקהילה – עבודת כוכבים וחילול שבת בפרהסיא. עבודה זרה, היא למעשה ההפך מלהיות יהודי. המדרש אומר שיהודי הוא זה שכופר בעבודה זרה. לא נגיד שמישהו דתי אם הוא משתחווה לפסל או מבקש תכופות בכנסיה. היום נראה שהאיסור הזה רחוק, אבל מה יש להגיד על יהודים המתרגלים רייקי או מדיטציה בודהיסטית? או על חופשי כיפות מהמרכז לקבלה או מהכת הסיינטולוגית? נעזוב את זה בצד לרגע.

מצווה נוספת – חילול שבת בפרהסיא. שמירת שבת היא אבן בוחן לדתיות של השוחט. זה נכון גם היום. אני זוכר, כחוזר בתשובה, שעבור חילונים שמירת שבת נחשב למעשה מאוד קיצוני. שמירת כשרות היא דבר סביר, ואולי גם קידוש, אבל שמירת שבת היא ניתוק מהחברים, היא הקרבה גדולה מאוד, היא מעשה אבסולוטי שמבדיל אותך, או אם תרצו: מקדש אותך.

יש בה בשבת משהו מיוחד. זה סמל יהודי, זה עדות והבעת נכונות לקיים את המצוות. זה התחברות לנקודה פרימיטיבית, כמו שאמר השל פעם, נקודה יסודית ביותר שמחברת אותך לשורש. על פי השפת-אמת, שבת היא הנקודה בזמן התואמת לנפש היהודית הקדושה ולארץ ישראל. היא מהמצוות הראשונות, הבסיסיות שניתנו לעם ישראל. גם היום – שבת משמשת אבן בוחן.

הרמ"א מוסיף בהגהותיו עוד מצווה אחת –

"ומי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבילות בלא תיאבון אף על פי שאינו עושה להכעיס דינו כמומר להכעיס" (שם, שם)

עוד דבר שמוציא אותך – אם אתה חפיפניק, בלאי. אתה אוכל בלי לבדוק יותר מידי. נראה כשר, נראה לא כשר. כי הצ'יפס במקדונלס הוא בשמן נפרד, וחלב נוכרי לא מתגבן. זה לא נעשה מתוך רצון לזלזל בדת או מתוך תאווה גדולה לצ'יפס האסור. זה פשוט כי ככה אתה עושה. התנהגות זאת גם לא רצויה כשוחט, ואולי הסיבה היא שמי שמזלזל בזה, יזלזל גם בשחיטתו.

שוחט ונואף

שאלה שעלתה לאחרונה וגם קשורה ל"דתומטר" היא שאלת ההומואים הדתיים. האם יש חיה כזאת? נשמע, יש אומרים, אוקסימורון כמו "דתי אוהב חזיר" או "דתי מחלל שבת". להפריד את שאלת הנטייה והמעשה שאיני חפץ להיגרר אליה – ברור שמי שעובר על אחת מהעריות עושה זאת מתוך תיאבון. הוא נהנה מזה וככה נוח לו וכיף לו. הוא לא מתכוון במעשה הזה לעשות דווקא. האדמו"ר הזקן נוגע בנקודה הזאת:

"תדע שהרי שבת חמורה ושקולה כע"ז [כעבודה זרה] לענין שחיטת מומר לדבר אחד בי"ד סימן ב' משא"כ [מה שאין כן] במומר לגילוי עריות". (ליקוטי אמרים פרק' כ"ד)

הדברים ברורים. עריות, ובוודאי כאלו מתיאבון לא נחשבים לפסול מוחלט בדתיות השוחט. לכן – יתכן הומו דתי ונואף דתי, אבל לא יתכן מחלל שבת דתי, ולרמ"א – גם לא אוכל נבילות דתי.

דתי ודעתי

חזרה לצה"ל. האם ניתן להגיד שמי שאינו שומר שבת נמנע ממנו להתגלח בתער. גילוח בתער אינו נמצא באף רשימה מיוחדת. נראה הדבר מוזר לתת פטור זקן לחייל עטוי קעקועים. איך האם באמת אפשר לשפוט – אולי הוא מקפיד על כשרות, תפילת מנחה וזקן, אבל לא מקפיד על שבת וכתובת קעקע? האם אפשר לקבוע את צורת הדת של כל אחד? בזרם המסורתי זה קשה, וזה מכריח אותם להתיישר לפי הסכמות לעיל. גם מי שבדעתו להפוך לדתי, נדרש להתחיל בחמורות (שבת) ולסיים בקלות (גילוח בתער), דבר שהוא די מנוגד להגיון.

הלו? אתה דתי?

אבל ההיגיון השתחרר מצה"ל ב48', כפי שנוהגים לומר. ובכלל, כל מה שקשור לדת וצבא הוא רעוע מאוד. מעט מאוד מודעים להיסטוריה שהובילה לזה. במלחמת השחרור, לחמו פלוגות חילוניות של ההגנה לצד פלוגות דתיות (ואפילו אפשר לומר חרדיות). דעתו של בן גוריון לא הייתה נוחה מכך – שכן הוא רצה צבא אחד הכפוף אליו, ולא צבא דתי שיעשה מה שבא לו ויקבל פקודות מריבונו של עולם. אז הוא החליט להתגמש קצת לכיוון הדתי – נכניס את הדברים החשובים לכם: כשרות, פקודות מיוחדות לשבת וכדומה, ואתם תשרתו איתנו. כך נוצר מצב שעבור החילוניים צה"ל מלא בכפייה דתית, ועבור הדתיים – צה"ל פשוט לא מספיק הלכתי.

ולא דיברתי על סוגיית השגחת הכשרות שגם נוגעת לעניין, ועל סוגיית האייפון והאינטרנט שמאיימים להוציא כל חרדי מהכותרת ואף לפסול אותו מעדות ושחיטה. והדבר דרוש עיון ובעזרת ה', נראה אולי אכתוב עוד פוסט או שניים.

הקרב כמו באמרתי בעיצומו. אני קיבלתי את הטופס לידי, וכעת עליי למלא תקציר הצהרת דתיות לקראת פטור הזקן שלי. מה לרשום? אני חסידי אבל לא חסיד, לא ממש דתי-לאומי שלמד בהסדר. בעל תשובה שאוהב לקרוא את ליבוביץ ואת הנועם-אלימלך. מגדל זקן כי אני לא מתגלח בסכין, והמכונה מביאה זיפים לא תקניים על פי צה"ל. נו, הייתם נותנים לי פטור?

 

ודבר אחרון בהחלט

על ההגיון הצה"לי, מתוך "היפופוטם".