איך הצילה החסידות את היהדות כולה – חלק א'

איך הצילה החסידות את היהדות כולה – חלק א'

לכבוד י"ט בכסלו – ראש השנה לחסידות, סדרת פוסטים שתסביר בעצם, למה החסידות כל כך חשובה לעולם היהודי כולו.

אחר המבול

רבים שואלים איפה היה ה' בשואה. עבורי, מסיבות שונות, היא שאלה נדושה ותשובותיה נדושות אף הן. אבל אני שואל את עצמי שאלה דומה: איפה היה ה' כשקם עלינו משיח השקר שבתאי צבי? הסדר היהודי מתפורר, השם הגדול מחולל, שיגעון פורע בעם, ונראה שהכול הולך אל עבר קטסטרופה של אובדן היהדות. מדוע אז, כשהכי היינו צריכים אותו, לא הופיע בגאון עוזו והזכיר לנו שהוא האלוהים, וזאת תורתו?

זאת הייתה אחת מהתקופות הקשות ביותר שידעה היהדות. משיח השקר, ספוג ברעיונות קבליים, קורע את כל מה שקדוש: הגיית השם, מאכלות אסורות, איסורי עריות. מבצע ריטואלים בלתי נתפסים של ריקודי שירי עגבים בבית הכנסת וחתונה עם ספר תורה. סוחף אחריו המון, ובסופו של דבר – מתאסלם. היהדות על סף שבירה. תחושה של חורבן אחר סערה עוטף את הקהילות. כל מה שהאמנו בו כבר לא במקומו, איך עלינו להתייחס לקיום המצוות אם לא על פי סוד נסתר? איך עלינו להתפלל? איך אפשר לבטוח בצדיק? שאלות מבולבלות נשאלו, והעולם הישן כבר לא הצליח לספק תשובות.

אז החסידות קמה. לא רק מתוך האסון הזה, אלא מתוך גורמים רבים: אליטיזם תלמודי מחד וסכנת התבוללות מאידך. על הנייר, אפשר למנות את מטרות החסידות. אבל בפועל אני חושב שהמטרה הייתה לתקן באופן כולל. כל מעוות שהיה קיים בעולם היהודי, לא נותר ללא טיפולה של החסידות. בעזרת עקרונות שהנחיל הבעש"ט ותלמידיו, יכלו הדורות הבאים כל אחד לטפל בבעיות שקמו סביבם בדרך החסידית.

קבלה רכה

אחד מהדברים שאפיינו את הדרך החסידית הייתה השימוש בתורת הסוד הקבלית. ודווקא בשימוש המיוחד הזה החסידות גרמה להצלה עצומה. בבסיס הקבלה עומד ספר הזוהר. זהות מחברו מוטלת במחלוקת – יש אומרים שחובר במאה ה15 ע"י רבי משה דה-ליאון וחבריו, ויש שמייחסים אותו לתנא (חכם מימי המשנה) רבי שמעון בר-יוחאי. אבל לא המחבר הוא מי שגרם לספר להיות נפיץ כל כך, אלא דווקא הקורא. קוראים שונים עשו עם הספר דברים שונים. מקובלי ירושלים הנהיגו מנהגי תיקון ותעניות (הקרואים ימי השובבי"ם), רבי יוסף קארו מצא השלכות הלכתיות ממש, בעוד שהרב קוק מצא בקבלה תיאור עולם מקביל, אך לא נוגע, לעולמנו אנו. ולהבדיל, השבתאים השליכו בצורה בוטה את המושגים הקבליים אל תוך מעשים שלא יעשו. האם יש עוד אופציה? היו מי שרצו להתעלם מכל המסורת הקבלית, דוגמת הדרדעים התימנים או ליבוביץ, אבל זה אבסורד – הקבלה היא כבר חלק מהארון הספרים שלנו, נרצה או לא. גם גרטה ליבוביץ סידרה את קערת ליל הסדר שלה לפי האר"י, וכיום לא קיים בתי כנסת אחד בו מישהו יעז לדגל על פרקי קבלת שבת.

אם לא הייתה חסידות, לא היה קוני למל.

החסידות הציעה דרך ממוצעת. הרעיונות הקבליים אינם מגולמים בחיינו בצורה בוטה, הם שייכים לעולמות העליונים. אבל הם נרמזים בחיינו. אנחנו מבינים עקרון אלוהי אחד, יודעים איך לעורר אותו ולבטא אותנו בחיינו אנו, ועל ידי זה הרעיון הגבוה הזה מקבל אחיזה במציאות. הקבלה היא פרקטית, אבל לא מיסטית – השימוש הוא בחיי היום-יום, לעבודת ה' של הבוקר ושל הערב, של החלפת צמיג ברכב, ושל בית המרחץ. "בכל דרכך דעהו" – יש משמעות למה שאני עושה, זה ע"פ הקבלה, אבל זה בא לעורר משהו – דווקא בתוך המאמין.

ניקח למשל את אחת האמירות הקבליות בזוהר (ח"ב- שמות, פ"ז ע"א)

"אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא הִיא" [תרגום: כל התורה היא שם קדוש]

ברור שאמירה שכזאת יכולה להתפרש באופן קיצוני. אם התורה היא שמו של הקב"ה, אז לא רחוקה הדרך מלהגיד שאמירה קטע מסוים היא בעלת השפעות כאלו, עיסוק בצורת התורה-גימטריות ונוטריקונים, ולא בתוכן, ושאר דברים שריח אלילות נודף מהם.

החסידות לקחה את האמירה העוקצנית והביאה אותה לחיים האמיתיים שלנו, באופן שמפיח בנו תקווה וכוח להמשך העבודה השגרתית. וכך כותב בעל ה"שפת-אמת" (יתרו, תרנ"ג, א')

"וכל התורה שמותיו של הקב"ה…וכתיב בורא ניב שפתיים שלום שלום רחוק ולקרוב. שעל ידי העסק בפיהם של ישראל בתורה [כלומר – שקוראים ולומדים את התורה שהעיסוק בה הוא דרך הפה] מתקרבים גם הרחוקים"

והפירוש מדהים. מה מטרתו של שם? הוא לפנות למישהו, להסב את תשומת ליבו, למשוך אותו אליי, לדבר איתו ולהתחבר אליו. כשאני קורא לחבר ברחוב, הוא מיד מסב פני אליי, מחייך ולוחץ את ידי. וכשישראל קוראים בתורה, כלומר בשמו של הקב"ה, מיד הוא מתקרב, גם לרחוקים.

דרשה יפהפייה זו מוציאה את העוקץ ומותירה אותנו עם רעיון מחובר לחיים בצורה חיובית, לא גבוה מידי, לא נמוך מידי.

המשיח מחכה לנו

אחד מהסכנות הגדולות שנשקף בדור אחרי השבתאות הייתה הרתיעה מהמשיח. מצד אחד, אין דבר יותר טבעי מלצפות לגאולה מהצרות. מצד שני, ראינו איזה צרה גרמו זרמים משיחיים. גם משיחי-שקר שלא חרגו מהדרך ההלכתית (יותר מדי, בכל אופן), הנחילו אסונות על עם ישראל, אם נרצה לקחת כדוגמא קדומה את בר-כוכבא. אז באה החסידות להרגיע את הרוחות – השאיפה היא אותה שאיפה. אבל למשיח דרכים רבות להיכנס לחיינו. יש שהוא רוחני לגמרי: "רוחו של משיח", זאת מין מציאות שנוגעת-לא-נוגעת, מרחפת על פני המים, במציאות שלנו. יש שהוא קונטינגנטי (כלומר, הקיום שלו הוא דווקא באפשרות בכל דור שלא תמיד מתממשת), ויש אפילו שהוא הגיע, אבל בקטנה – באופן אישי. את כל אלו הביאה החסידות לעולם, ובכך לא הכחידה את מושג המשיח מצד אחד, והפכה אותו ללא-מזיק ולכזה שאפשר לדבר עליו ולעסוק פה ללא להיגרר לסכנה. הגאולה הופכת להיות משהו יום-יומי שכולנו יכולים לחוות. כל הצלחה קטנה היא גאולה, כל צפייה קטנה היא חלק מהצפייה למשיח. הגאולה לא תלויה בחמור הלבן. היו אדמו"רים שאפילו גערו במחשבי הקיצין שרצו להביא את המשיח הבשר-ודם. רבי אליעזר בדז'יקוב, ראה שבעיירה הפסיקו כל הסוחרים ובעלי המלאכה לעבוד, כיוון שהיו בטוחים שהמשיח יבוא בשנת תר"כ (אותיות "כתר"). הוא עמד בשבת על הבימה ואמר: "הנני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואחכה לו בכל יום שיבוא, אבל נשבע אני שלא יבוא בשנת כת"ר…". וכך ענה גם אחד מאדמו"רי חב"ד (!) ה"צמח-צדק", לבנו כששאל מדוע המשיח לא בא באותה שנה, שרבים חישבו שיבוא בה:

"אפשר ליישב הלא ביאת המשיח היא גילוי פנימיות התורה, והנה השנה נתפרסם הספר "ליקוטי תורה" של האדמו"ר הזקן…"

כלומר, אחד מענייני המשיח הוא גאולת הדעת – פרסום ידיעות חדשות בתורה. וזה קרה גם קרה…

ויש לשאול – אם כך, לאן אבד המשיח האמיתי? אותו בן-דוד ספציפי שילחם מלחמות ה' וכו'? הוא לא נעלם לשום מקום, אומרת החסידות, אלא הוא תמיד שם – הוא מחכה לנו, כמו שאנחנו מחכים לו. ובבוא העת, כך היא מבארת, כל התיאורים ה"קלים" של המשיח יתלבשו ויתאחדו יחדיו.

הצמח-צדק: "המשיח כבר הגיע!"

בחלק הבא – כיצד שילב האדמו"ר הזקן את מורה נבוכים עם תורת הקבלה ביצירת מופת, רבי לוי יצחק מברדיטשב כליבוביציאן, ועוד.

 ודבר אחרון בהחלט

ידוע שהחסידות הביאה לנו מאות, אם לא אלפי, ניגונים מרטיטים. לשם שינוי, אני מחפש דווקא את המקור של הניגון החסידי הזה. מי יודע?

מודעות פרסומת