עם בתוך ספר – יהודים פיקטיביים

עם בתוך ספר – יהודים פיקטיביים

(ככל הנראה) יש עולם אמיתי ובו יש מדינות, מלחמות, עמים, אידיאולוגיות ודתות שונות. ויש עולם דמיוני שבו יש בני-מחצית, גיבורים עם כוחות על, גזעים של יצורים שונים שנלחמים על הארץ התיכונה או על ארץ לעולם-לא.  כל קשר בין העולמות הוא פרי דמיונו של הסופר שכתב את הספר, וכמובן שאין סיבה שיופיע לך פתאום צרפתי בספר של טולקין או בודהיסט בעלילה מדע בדיוני. אבל יהודי דווקא כן תמצאו שם…

במשך כל ההיסטוריה הספרותית, היהודי היה שם. כסמל אל-מותי, חוצה יבשות ומציאויות. הוא לא מוגבל בזמן או במקום, לא קשור לאדמה מסויימת, ולכן הסופרים הרגישו שאפשר בנקל להכניס אותו לעלילה בדיונית, דבר שאי אפשר לעשות עם בני-עמים אחרים. היהודי עצמו משמש כאמצעי ספרותי, כעין יצור פלא. האם עצם השימוש ביהודי כאובייקט, ובצורה סטריאוטיפית ברורה למדי, הוא אנטישמיות ברורה? נבחן כמה דוגמאות מעניינות.

מגנטו מהקומיקס "אקס-מן". א יידישע מענטש.

פיות, גמדים ויהודונים

זוג האחים הגרמני גרים עברו מכפר לכפר, נכנסו למטבחי האימהות הגרמניות מדושנות החזה ומלוכלכי הסינר, וביקשו לשמוע מה הן מספרות לילדיהן לפני השינה. תיאורים שכוללים במקור קניבליזם, קבורה בחיים, אונס קטינות, אמנם עודנו בשנים ע"י דיסני ועוזריו, אבל נותרו באוסף המקורי של האחים שחולק בשרירות לשני חלקים: אגדות עם ואגדות דת. באגדות דת אע"פ שהן פיקטיביות לגמרי, הן נושאות מוטיבים נוצריים ומדברות על עולם ברור, שבו נצפה לראות אנטישמיות. אבל גם באגדות הדת, היהודי צץ שם כמו באחת האגדות על כינור קסום שגורם לכולם לרקוד והמשרת שבא מארץ רחוקה. באותה אגדה, היהודי ממלא את תפקיד הטרול, כעין "עוץ-לי-גוץ-לי", שנתפס בזקנו הארוך בקוצים, ומתערב התערבות מפוקפקת בעזרת כספו הרב, שמן הסתם השיג בדרך לא ישרה, עם הגיבור יפה התואר הבלונדיני. טוב, לא הכול רע אצל היהודי, הוא גם יודע לנגן יפה מאוד כליזמר באגדה.

מה המטרה של היהודי באגדה? האם זה לחנך את הילדים שיהודים הם מסוכנים ומטונפים? ספק, כי המטרה של אגדות האחים גרים הוא לא לחנך. האמריקאים טענו שהאגדות האלימות הן אלו שגרמו לגרמנים לבצע זוועות במלחמות העולם. זאת טענה מרחיקת לכת, כי מטרת האגדות היא שעשוע בעלמא. אבל אז נוצר איזה דיסוננס, הילד על יצועו יודע שאין באמת נסיכים וטרולים, ואילו יהודים כן יש בעולם הזה. לדעתי, התשובה להימצאות היהודי באגדות העם הגרמניות הוא מסורת גרמנית ענפה של אנטישמיות. כולם יודעים לדוגמא שאין דרקונים, אבל לעולם תהיה מסורת בריטית שג'ורג' הקדוש הרג דרקון, אולי פעם היו, יחשוב הילד. גם טרולים ונסיכות אין, אבל "לפני שנים רבות…" היו, וגם יהודים היו, רק שהם נשארו, והם פה להישאר. הגרמנים איתור את בתי התיפלות שלהם בגילופי אבן של יהודים בתנוחות משפילות עם חזירה עוד מראשית ימי הביניים, את אגדות העם שלהם ביהודים חמדנים, ואת שערי העיתונאים שלהם ביהודים צמאי דם. גם אם זאת הסטה מכוונות, זאת מסורת.

להיות יהודי או שלא להיות?

בגיזרה הבריטית המצב היה שונה. היהודי גורשו מזמן וחזרו רק לאחר תקופה ארוכה. בעת ששייקספיר כתב את "הסוחר מונציה" לא היה יהודי יחיד על אדמת אנגליה. לעדות, רואים שהתיאור של שייקספיר הוא די מוזר ולא אופייני ליהודים. יש להם שמות כמו "תובל", "יסכה", ו"שילוח" (שיילוק) והם נשבעים במקלו של יעקב אבינו או ביום השבת. אנשים שוכחים שאחרי הכול מדובר בקומדיה, וגם הדמות היהודית היא אמורה להיות מצחיקה. כששיילוק שואל: "אם תדקרו אותנו-לא נדמם?", אין זה מונולוג הומאני, אלא דיאלוג עם הקהל האנגלי שעונה לו בגסות: "לא!". זאת ועוד – יש הפי אנד. היהודי מאבד רק מחצית מכספו, ומתנצר בסוף (שזה סוף טוב, עבור הקורא הנוצרי). אף אחד לא מת, זה win-win situation. היהודי אצל שייקספיר אם כך משמש דווקא כבן-אנוש מן השורה, שהריגתו תחשב טרגית שתהרוס את הקומדיה. הוא האחד שנופלים עליו אסונות, אבל אין זה שונה מכך שיפלו אסונות על באלטאזר הליצן הנודע של שייקספיר. היהודי הוכנס כגרסא לא-אותנתית וסרבנית של בן אצולה. צריך מישהו שמצד אחד הוא מספיק עשיר, אבל מצד שני הוא לא אציל, לא מהדמויות ה"טובות". יהודי התאים בול לתיאור הזה. במחזה אחר של שייקספיר, "אותלו", את דמות העשיר-אך-לא-משלנו, ממלא גם זר, "מוּר" (בן לעם מוסלמים שחורי-עור שהיו פעם באירופה). אותלו השחור הוא עיקר המחזה, ודווקא הלבנים המקומיים הם הבוגדנים.

דמותו של פייגין מהעיבוד הטלויזיוני האחרון של אוליבר טוויסט ששודר בארץ. ויתרו על הזקן, השאירו כיפת קטיפה שחורה מתחת לכובע.

אבל יש מי שראה בכל זאת בסופו של "הסוחר מונציה" סוף רע. שייקספיר לא ידע שיהודים לא מוותרים בקלות על האמונה שלהם. דיקנס, שיבץ ב"אוליבר טוויסט" את היהודי פייגין, ראש כנופיית-כייסנים שמצד אחד מאמץ את היתום המסכן לחיקו, אך עדיין מוצג כנבל מטונף, ולעיתים רק בכינוי: "היהודי". אך מי שמכיר את דיקנס, יודע שההומור השחור הוא עצמו ביקורת נוקבת כלפי החברה האנגלית. דווקא ההצבעה על היהודי מראה את אכזריותה של החברה למיעוט הלא-מובן, היתום הלא-רצוי מתגלגל לעוד לא-רצוי נוסף. סופו של פייגין רע ומר. הוא מואשם בחטיפת ילד נוצרי ונגזר עליו הוצאה להורג. השופט, בעל בשר צמא-דם, מותיר בפני היהודי אפשרות ל"רחמים", להמיר את עונש המוות רק אם יתנצר. פייגין המושפל לפתע מישיר את מבטו אל השופט ואומר לו בבת-צחוק: "איני יכול". בעיני עלילת המשפט של פייגין הוא התיקון למשפט של שיילוק. והיא, בעיניים יהודיות, נראית כסוף טוב יותר.

יהודי זה הכי…מה?

נישאר באי הבריטי. בעיני רבים הספר הטוב בעולם הוא "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס. הוא ספר קשה הכתוב בסגנון התודעה (מחשבות מפוזרות על פני העלילה), שקיימים מספר מדריכים לקריאה עבורו, ויש אפילו מדריך לאחד המדריכים. גיבור הספר, לאופולד בלום, הוא ממוצא יהודי ומשוטט בדאבלין האירית. היהדות פורצת בהרבה מקומות בספר, ופרשנויות רבות יש למה וכמה. אבל למה דווקא יהודי? אצל הרבה מחבריו היהודיים ראה ג'וייס סוג של אינלקטום מוצנע, חוכמה שמתבשלת בפנים ולא פורצת, שיחה בין אדם לבין עצמו, מורשת ספרותית. הגיבור הוא מהורהר, יש לו מחשבה על כל דבר, אבל היא לאו דווקא יוצאת או מגובשת היטב. זאת דמות אניגמטית – מבחינה לאומית, זוגית, מינית והיסטורית. יש בו כל כך הרבה דברים שאנחנו פשוט לא מכירים. שיבוצו כיהודי מוסיף לקורא לחוש באי-נוחות כשהוא מנסה להבין מי זה אותו בלום.

שיילוק השייקספירי (אל פאצ'ינו) בהפקה של ברודווי. לבוש מסורתי ומראה יהודי – אך ללא כובע אדום.

רציתי להראות שהאזכור של היהודים בספרות השונה דווקא עושה חסד עם היהודים, מראה צד אנושי בהם, כחלק מהעולם שלנו. דמויות יהודיות פיקטיביות מופיעות גם באופרות, בקומיקסים (אקס-מן) וסדרות קומדיה (סימפסונס), כי היא נושאת איתה מטען כללי, לעיתים חיובי של ענווה, הצלחה או חידתיות. לא תמיד היא מכוונת לשנאה טהורה, אם כי לא חסרה ספרות אנטישמית. אבל, לא כל סיפור שמוזכר בו יהודי הוא סיפור אנטישמי.

ודבר אחרון בהחלט

סיינפלד. זה אומר הכול. במיוחד הפרק הזה.

הערות:

  • במקור, דמות היהודי בסיפור על הכינור היא בכלל של נזיר. האחים גרים שינו את הדמות מסיבות שונות. אך קיימות גם אגדות עם אחרות עם דמויות יהודיות.
  • המחזאי בן זמנו של שייקספיר, כריסטופר מארלו, כתב את "היהודי ממלטה", שהוא עלילה אנטישמית מובהקת. דווקא שייקספיר הצליח ליצור קומדיה עם יהודים, הרבה לפני סיינפלד, ויצירתו שונה בהרבה מהיצירה של מארלו.
  • בנוסף, יש הטוענים ששייקספיר תרם לתירגומו של התנ"ך והיה חובב מאוד את הברית-החדשה. תיאוריה מעניינת כאן.
  • הסופר של משחקי הכס רצה ליצור עולם דמיוני טהור, ולכן לאחד מהדמויות בספר קרא Jon, ללא h, כפי שכבר הסברנו פה – תוספת יהודית.