דתומטר – על סקלת הדתיות

דתומטר – על סקלת הדתיות

צבא השם

צה"ל במצב לחימה. כן, קרבי ממש. אפילו הג'ובניקים במשרדים מפוקסים וחדים. את זה אתם לא רואים בחדשות, אבל היום התפתח שלב חשוב במערכה. פקודות ההופעה החדשות פורסמו. בקצרה: כל חייל חייב בגילוח, אך בשלושה דרכים פטור זקן נקנה: רפואי, דתי, ורצון חופשי (אבל המפקד, זקן זה כזה שיק!). הפקודה החדשה, שהתרעות רבות באו לפניה, מבטלת את הרצון החופשי ואיתה את כל תצורות הזקן החילוניות: הצרפתי, הזקן, הקצוץ. פטור רפואי היה קשה תמיד להוציא, ודתי, טוב, לא היה צריך להוכיח אם יש לך רצון חופשי. הפקודה גורמת בהלה בקרב ציבור המזוקנים החילוני בצה"ל, ואלו מנסים לטכס עצה. הדרך היחידה שנראית אפשרית היא הפטור הדתי.

הרבצ"רים – אחד בלי אחד עם. (ynet)

אז שאנשי אגף כוח האדם החמירו גם את התנאים לקבלת הפטור הדתי. לפי גורם לא רשמי (ynet), אחד הקצינים הבכירים אמר ש"לא ניתן מצב שחייל מעשן או מדבר בטלפון בשבת ונושא פטור דתי לזקן". כלומר – אתה צריך להיות דוס אמיתי כדי לקבל את הפטור, ולא מספיק להצהיר. צה"ל נגע פה באחת הנקודות המעניינות בהלכה המודרנית – הדתומטר. האם ניתן לקבוע את רמת דתיותו של אדם? ואם כן – איך? האם זה מוסרי בכלל כלפי האמונה שלו?

קשה למצוא מקורות הלכתיים קלאסיים כדי לדון בשאלה. צריך להבין את ההתפתחות הדתית. יש הבדל גדול בין אשכנזים לספרדים. אצל האשכנזים, בעיקר בעקבות ההשכלה, התפתחה דיכוטומיה בין דתיים לחילוניים. או שאתה איתנו, או שאתה לא. כל אחד חייב לבחור לעצמו זהות, וכל מעבר מאחד לשני הוא חד. כך היה נגיד, בשנים לפני ואחרי הקמת המדינה. עבור הזרמים הלא-אורתודוקסים שבאו מאירופה, נראה שהדתיים האורתודוקסים סלדו ממנה בשל ההקלות ההלכתיות, והמשכילים בשל הדתיות שהייתה קיימת בה. חלוקה זאת השתמרה והשתרשה לחברה הישראלית. כשהגיעו העולים הספרדים, גילנו משהו חדש. מסורתיים. במרוקו של ראשית המאה ה20, למשל, היה מצב מיוחד. המשפחות העשירות והמיוחסות יכול לשמור על קלה כבחמורה. למדו תורה ועסקו במצוות. היהודים הפשוטים, היו בעלי מעט ידע דתי. אי אפשר לומר שהם חיללו שבת בזדון, אבל קשה לומר שהם שמרו את כל הל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם. מי שידע יותר, שמר יותר, אבל עדיין היה טאבו והיו חיובים חברתיים. עליית הספרדים התקבלה בבלבול. חלק באמת ניסו להתאים לסכמות האשכנזיות, וככה נולד הזרם הש"סניקי, וחלק נשארו מסורתיים ברמות שונות. (בקשר רופף, ממליץ על הפרק האחרון של הסדרה הקומית "שנות ה80", כדי לבחון מסורתיות מהי והבדלה מדתיות).

כשאנחנו מבקשים לדבר על "דתיות", אנחנו מבקשים לסווג לפי סכמה אשכנזית. אבל ייתכן מאוד בחור ספרדי שמגיע מבית מסורתי, אבל יידחה כי הוא "לא מספיק דתי". האם נכון הדבר לקבוע שמי שמקיים מצוות מסוימות זכאי לפטור הנכסף?

על הסכין

אחת ההלכות שאולי נוגעת בסוגיה מופיע ביורה דעה פרק ב'. דיני שחיטה. השוחט הוא דמות מרכזית בקהילה היהודית. הוא נמצא במגע יומיומי עם היהודים. הוא אחראי על הדבר הבסיסי ביותר שלהם: האוכל. כשרות האוכל בידו, משם גם מפתח פרנסה – שהרי שבת וחג לא יכלו מקרב הארץ. מי כשר לשמש כשוחט? בטוח שלא גוי, אבל האם כל יהודי? השולחן ערוך מביא דעות מאוד מעניינות:

"מומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו" (יו"ד ב,ב)

ההלכה מדהימה. יש יהודי שהוא "מומר לתיאבון", כלומר, יש איסורים שהוא פשוט לא יכול לעמוד בפניהם. השולחן ערוך אומנם מדבר על "אוכל נבילות", אך הדבר נוגע גם לעבירות אחרות. אותו יהודי, אומנם יהיה מוגבל באפשרות השחיטה שלו, אבל שחיטתו אינה נאסרת. במקרים מסוימים הוא אף יהיה נאמן להעיד על שחיטתו. התורה חסה על ממונם של ישראל. אי אפשר לקחת מיהודי את כל הפרנסה רק בגלל עבירה שהוא פשוט לא עומד בה. וזאת לא רק הפרנסה, זה כל מה שמסביב. כי השוחט הוא מרכז הקהילה.

אבל זה לא הסוף. יש מקומות שאין בהם הקלה.

"מומר להכעיס אפילו לדבָר אחד או שהוא מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא או שהוא מומר לכל התורה אפילו חוץ משתים אלו דינו כעובד כוכבים" (יו"ד, ב, ה)

מי שהוא "מומר להכעיס", כלומר שהוא עושה דווקא, לא מתוך נוחות אישית, אפילו במצווה אחת, הוא מחוץ למשחק. אבל – יש שתי מצוות מיוחדות, שגם מוציאות אותך מהקהילה – עבודת כוכבים וחילול שבת בפרהסיא. עבודה זרה, היא למעשה ההפך מלהיות יהודי. המדרש אומר שיהודי הוא זה שכופר בעבודה זרה. לא נגיד שמישהו דתי אם הוא משתחווה לפסל או מבקש תכופות בכנסיה. היום נראה שהאיסור הזה רחוק, אבל מה יש להגיד על יהודים המתרגלים רייקי או מדיטציה בודהיסטית? או על חופשי כיפות מהמרכז לקבלה או מהכת הסיינטולוגית? נעזוב את זה בצד לרגע.

מצווה נוספת – חילול שבת בפרהסיא. שמירת שבת היא אבן בוחן לדתיות של השוחט. זה נכון גם היום. אני זוכר, כחוזר בתשובה, שעבור חילונים שמירת שבת נחשב למעשה מאוד קיצוני. שמירת כשרות היא דבר סביר, ואולי גם קידוש, אבל שמירת שבת היא ניתוק מהחברים, היא הקרבה גדולה מאוד, היא מעשה אבסולוטי שמבדיל אותך, או אם תרצו: מקדש אותך.

יש בה בשבת משהו מיוחד. זה סמל יהודי, זה עדות והבעת נכונות לקיים את המצוות. זה התחברות לנקודה פרימיטיבית, כמו שאמר השל פעם, נקודה יסודית ביותר שמחברת אותך לשורש. על פי השפת-אמת, שבת היא הנקודה בזמן התואמת לנפש היהודית הקדושה ולארץ ישראל. היא מהמצוות הראשונות, הבסיסיות שניתנו לעם ישראל. גם היום – שבת משמשת אבן בוחן.

הרמ"א מוסיף בהגהותיו עוד מצווה אחת –

"ומי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבילות בלא תיאבון אף על פי שאינו עושה להכעיס דינו כמומר להכעיס" (שם, שם)

עוד דבר שמוציא אותך – אם אתה חפיפניק, בלאי. אתה אוכל בלי לבדוק יותר מידי. נראה כשר, נראה לא כשר. כי הצ'יפס במקדונלס הוא בשמן נפרד, וחלב נוכרי לא מתגבן. זה לא נעשה מתוך רצון לזלזל בדת או מתוך תאווה גדולה לצ'יפס האסור. זה פשוט כי ככה אתה עושה. התנהגות זאת גם לא רצויה כשוחט, ואולי הסיבה היא שמי שמזלזל בזה, יזלזל גם בשחיטתו.

שוחט ונואף

שאלה שעלתה לאחרונה וגם קשורה ל"דתומטר" היא שאלת ההומואים הדתיים. האם יש חיה כזאת? נשמע, יש אומרים, אוקסימורון כמו "דתי אוהב חזיר" או "דתי מחלל שבת". להפריד את שאלת הנטייה והמעשה שאיני חפץ להיגרר אליה – ברור שמי שעובר על אחת מהעריות עושה זאת מתוך תיאבון. הוא נהנה מזה וככה נוח לו וכיף לו. הוא לא מתכוון במעשה הזה לעשות דווקא. האדמו"ר הזקן נוגע בנקודה הזאת:

"תדע שהרי שבת חמורה ושקולה כע"ז [כעבודה זרה] לענין שחיטת מומר לדבר אחד בי"ד סימן ב' משא"כ [מה שאין כן] במומר לגילוי עריות". (ליקוטי אמרים פרק' כ"ד)

הדברים ברורים. עריות, ובוודאי כאלו מתיאבון לא נחשבים לפסול מוחלט בדתיות השוחט. לכן – יתכן הומו דתי ונואף דתי, אבל לא יתכן מחלל שבת דתי, ולרמ"א – גם לא אוכל נבילות דתי.

דתי ודעתי

חזרה לצה"ל. האם ניתן להגיד שמי שאינו שומר שבת נמנע ממנו להתגלח בתער. גילוח בתער אינו נמצא באף רשימה מיוחדת. נראה הדבר מוזר לתת פטור זקן לחייל עטוי קעקועים. איך האם באמת אפשר לשפוט – אולי הוא מקפיד על כשרות, תפילת מנחה וזקן, אבל לא מקפיד על שבת וכתובת קעקע? האם אפשר לקבוע את צורת הדת של כל אחד? בזרם המסורתי זה קשה, וזה מכריח אותם להתיישר לפי הסכמות לעיל. גם מי שבדעתו להפוך לדתי, נדרש להתחיל בחמורות (שבת) ולסיים בקלות (גילוח בתער), דבר שהוא די מנוגד להגיון.

הלו? אתה דתי?

אבל ההיגיון השתחרר מצה"ל ב48', כפי שנוהגים לומר. ובכלל, כל מה שקשור לדת וצבא הוא רעוע מאוד. מעט מאוד מודעים להיסטוריה שהובילה לזה. במלחמת השחרור, לחמו פלוגות חילוניות של ההגנה לצד פלוגות דתיות (ואפילו אפשר לומר חרדיות). דעתו של בן גוריון לא הייתה נוחה מכך – שכן הוא רצה צבא אחד הכפוף אליו, ולא צבא דתי שיעשה מה שבא לו ויקבל פקודות מריבונו של עולם. אז הוא החליט להתגמש קצת לכיוון הדתי – נכניס את הדברים החשובים לכם: כשרות, פקודות מיוחדות לשבת וכדומה, ואתם תשרתו איתנו. כך נוצר מצב שעבור החילוניים צה"ל מלא בכפייה דתית, ועבור הדתיים – צה"ל פשוט לא מספיק הלכתי.

ולא דיברתי על סוגיית השגחת הכשרות שגם נוגעת לעניין, ועל סוגיית האייפון והאינטרנט שמאיימים להוציא כל חרדי מהכותרת ואף לפסול אותו מעדות ושחיטה. והדבר דרוש עיון ובעזרת ה', נראה אולי אכתוב עוד פוסט או שניים.

הקרב כמו באמרתי בעיצומו. אני קיבלתי את הטופס לידי, וכעת עליי למלא תקציר הצהרת דתיות לקראת פטור הזקן שלי. מה לרשום? אני חסידי אבל לא חסיד, לא ממש דתי-לאומי שלמד בהסדר. בעל תשובה שאוהב לקרוא את ליבוביץ ואת הנועם-אלימלך. מגדל זקן כי אני לא מתגלח בסכין, והמכונה מביאה זיפים לא תקניים על פי צה"ל. נו, הייתם נותנים לי פטור?

 

ודבר אחרון בהחלט

על ההגיון הצה"לי, מתוך "היפופוטם".

איך היהודים רצחו את השטן

איך היהודים רצחו את השטן

יש הרבה דברים שלא מופיעים מפורשות בחמישה חומשי תורה. בין היתר: המשיח, ירושלים, עולם הבא, והשטן. אז מאיפה השטן בא? מסתבר שגם האל עצמו שאל את השאלה הזאת בספר איוב, שם השטן מככב ותשובתו של השטן היא: "משוט בארץ ומהתהלך בה". הוא בא מפה ומשם, גחמה ארצית, מופיע ברקע כדמות מיתית. אבל השאלה המעניינת יותר היא – לאן הוא הלך? בפוסט הבא לא אגע בסקירה מקראית-חז"לית של השטן, אלא במאמץ הפילוסופי היהודי "להרוג את השטן".

העם צריך שטן

פרדי מרקורי – כנראה האמין בשטן. לראיה – החתול. לראיה נוספת – השפם.

הרבה יהודים לא אהבו את השטן. הסיבה לא הייתה איפור אדום מוגזם וקלשון מפחיד, אלא רתיעה פילוסופית רצינית. אחד הוא אלוהים. אין דבר המשתווה לכוחו, ואין סמכות שאינה תחתיו, אין "שיתוף". השטן מאיים על העיקרון הדתי הברור מאוד – "ה' אחד". השטן הוא הכוח הרע, הוא זה שבשליטה בארץ, כי העולם הזה הוא עולם רע. הוא מתעלל בבני אדם כמה שבא לו, מנסה אותם בניסיונות, ולבסוף צולה אותם בגיהנום. לאור התיאור הזה ברור מאיפה השטן בא. יש קושי תיאולוגי לייחס את הזוועות לאל הטוב, וכיוון ששאלת הרע בעולם נפוצה יותר משאלת אחדות האל, אז התפתחה נטייה טבעית לדואליזם, אמונה באל טוב ובאל רע. בימי בית שני היה הדבר נפוץ בכתות מדבר יהודה. הם דאגו לשכתב את ספר בראשית ושמות כך שכל המעשים הרעים (כמו המבול או מכת בכורות) מיוחסים ל"משחית", בעוד המעשים הטובים מיוחסים לאל הטוב. האל הטוב, הם הודו, הוא האל החזק יותר, רק שהוא לא מתערב יותר מידי. המחשבה הדואלית של שני אלים נפוצה גם בדת הגנוטיסטית, מה שלימים נודע כדת זרתוסטרא. הזרתוסטריאנים, דת חביבה שהביאה לעולם את פרדי מרקורי, בשלב מסוים עידנו את התפיסה הכפולה שלהם והצהירו שמדובר ב"שתי פרסונות של אותו אל", בדומה לשילוש הנוצרי. המוסלמים, מבחינתם, קנו את זה והעניקו להם מעמד של "דימי", בני חסות כמו יתר "עמי הספר" (נוצרים ויהודים), בעוד קבוצות דתיות אחרות, כמו היזידים שהחליטו שדווקא האל הרע הוא השווה יותר, נותרו תחת הגדרת "כופרים".

נחזור לסביבה שלנו. הכוח שנתנו אנשי בית שני לשטן היה פתרון לא מושרש, זה היה דבר שאפשר לומר אותו מבלי למצמץ, אבל לא עקרון דתי. עם הולדת הנצרות, השטן כבר היה חובה תיאולוגית. מדוע? תרגיל פשוט בלוגיקה. ישו הוא בן האלוהים, והוא טוב. ישו נהרג ע"י אנשים רעים. אי אפשר להרוג את בן האלוהים אלא אם הייתה התערבות שמימית. האבא לא ירצח את הבן שלו, לכן שחייבת להיות ישות, שוות כוח לאל עצמו, כדי להסביר את מותו של בן האלוהים. כדי לקבל את הצליבה ואת אלוהותו של הבן, יש חובה להאמין ברע.

אבל אנחנו היהודים, חושבים שאנחנו חכמים. עזבו אתכם שטויות, אומר הנביא ישעיהו, יש אל אחד שעשה את הכול. הוא ריפא את הילד בשניידר והרג את הילדה ששכבה לידו. "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה". הדואליזם הוא סכנה ליהדות המונותאיסטית. אבל הוא גם סכנה לעולם, כי אם יש שטן, יש גם "בני שטן", שכמובן אפשר ורצוי לעשות בהם פוגרומים. כן, קשה להסביר את הימצאותו של רע בעולם. אבל עוד יותר קשה להסביר למה השטן האלילי מופיע במקורות.

מי אני ומה שמי?

איוב והחבר'ה

הזכרנו את ספר איוב. השטן מופיע בסיפור הרקע, הוא זה שמפיל על איוב את הצרות. לאחר הסיפור הקצר מתחיל הדיון הפילוסופי בין איוב לרעיו, שדנים בשאלת הרוע בעולם. אבל יש משהו מאוד מוזר. בכל הדיון הזה אף אחד לא מעלה את התשובה הברורה – "אה, מה אתה מתלונן, איוב? זה הכול השטן עשה!". גם התשובה הסופית של האל מתוך הסערה שונה בתכלית מתחילת הסיפור, היא לא: "שלחתי את השטן לעשות לך ניסיון". איוב והחברים מנסים להבין למה ה' עשה את הרע, ולמה העולם כפי שהוא. הם פילוסופים אמיתיים שלא מחפשים תשובות קלות. האל יוצא מן הסערה, אבל לא מן המכונה.

אבל השטן תקוע שם. אז הפרשנים ניסו להוציא אותו בכוח. הרלב"ג משתמש במילה כפשוטה. "שטן" זה משהו שמפריע בדרך, כמו המלאך של האתון של בלעם. וכיוון שכל ספר איוב "לא היה ולא נברא אלא משל היה" לפי חז"ל, אז גם השטן הוא משל.

"אלו הרעות המדומות אשר התחלתם מחוץ והוא השטן דרך משל. וקראו שטן להיותו מטה מן הדרך המכוון מהש"י [מהשם יתברך] כמו שהתבאר במה שקדם." (רלב"ג, איוב ב')

השטן הוא שם כולל לסיבות רעות. סיבות רעות יש בעולם. אם איוב שכח להשקות את הפרחים, אז הצמא הוא השטן. וכשהאל שולח את השטן לעשות שמות באיוב, הוא פשוט שולח את הצרות הטבעיות, והעולם מספיק קשה גם ככה, לא צריך איזה שדון עם קרניים. השטן יכול להיות גם שם כולל לחטאי איוב. איוב תם-וישר, אבל כמו כולם היו בו כמה עוונות. אותם עוונות מקבלות שם, "השטן", כי הם מזיזות את הדרך מלהקשיב לזכויות איוב במשפט השמיימי, וגורמות לאיוב לקבל את העונש הראוי לו.

קיצוץ תקנים

השטן מופיע חז"ל גם כדי להעביר מסרים דידקטיים דרך סיפורים, כמו "אל תכניס אורחים עם פסוריאזיס לסעודה מפסקת בערב יום כיפור". אבל אצלם קרה משהו מאוד מוזר. השטן יכול לעבור טרנספורמציות אדירות. הוא יכול להיות אורח נאג'ס או בחורה יפת-תואר, אבל גם מופיע בדמות מלאך המוות, ולפעמים בתור יצר הרע. אבל מהו יצר הרע? יצר הרע הוא דחף פנימי אנושי, הוא חלק מהאדם, הוא נמצא בלב וניתן לשליטה. הוא רע, אבל לפעמים כל כך קטן. "נדמה להם כקור עכביש". הגמישות הזאת, שהשטן ממלא כמה תקנים, מדגישים את הרעיון שיש רע בעולם, ואנחנו פשוט קוראים לו בשמות שונים. החטא הוא רע, המוות הוא רע, והשטן רק ממלא שליחות מבלי יותר מידי כוח. רבי יהושע בן לוי, שנכנס עוד בחייו לגן עדן, הצליח אפילו לעבוד עליו. אבל אתם לא חייבים להאמין בשטן, אמרו החכמים. מי שלא מאמין בשטן, השטן לא קיים מבחינתו, והוא לא כועס, כי אמונה באל אחד באמת זה דבר גדול. מי שכן מאמין בשטן, שידע שלפחות הנזק שהוא יכול לעשות לא גדול. אז אם פגשתם בשטן, תגידו לו "אני לא מאמין בך", ומובטח שהוא ילך בלי להיעלב.

הזה שלא קיים

הרמב"ם היה צריך אף הוא להתאמץ כדי להסביר את הימצאותו של השטן במקורות. לאחר שסיים להגיד לנו מהו אלוהים (או יותר נכון, מה הוא לא), הוא עושה תרגיל פילוסופי מבריק (מו"מ, ג', כ"ב). האל, אומר הרמב"ם, הוא הקיים. למי שלא שם לב, זאת אחת מההוכחות לקיום האל (הטיעון האונטולוגי בגלגולו המוקדם). האל, בהגדרתו, הוא הזה שקיים. (שפינוזה הפך את היוצרות ואמר שהקיים-העולם, הוא האל). להגיד "האל לא קיים", זהו פרדוקס. אם האל הוא היש, אז מהו השטן? טוב, זה צריך להיות ההפך – אז השטן הוא האין! כך נולד הקונצפט שהשטן, לא רק שהוא קטן וחסר כוח, לא רק שהוא מילה נרדפת לעוונות וסיבות מגובשות, אלא הוא בעצם…כלום. העדר. חוסר. מזכיר לי שהוריי יום אחד התווכחו על תליית תמונה בקיר הבית. אימי רצתה לדפוק מסמר, ואילו אבי הציע מקדחה. כששאלו לדעתי, עניתי להם כפילוסוף שהם בעצם מתווכחים על חור בקיר, שזה אומר שהם מתווכחים על כלום…

אז השטן הוא הכלום. ומיותר לציין שהכלום הזה כמובן לא קיים, כי איך יכול להיות קיים כלום? אבל כמו בסיפור על התמונה, הכלום הזה גורם לצרות. אם מישהו לא לומד מספיק, הוא עושה טעויות פאטליות – החיפזון מן השטן. אם הפרה לא תקבל אוכל, כלומר, לא תאכל כלום, אז הרעב יהרוג אותה – כמו שה"שטן" הרג את הפרות של איוב. אז השטן, גם בגלגולו החדש גורם צרות, אבל הוא לא באמת קיים. המלבי"ם, פרשן מהעת האחרונה, פירש בצורה רמב"מיסטית את הפרקים הקשים בספר איוב.

"השטן שהוא ההעדר שהוא מקור הרע וההפסד והחטא וכל ביטול ונזק…אין לו שורש בהוויה". (מלבי"ם, שם, שם)

למרות שהשטן הרמב"מיסטי הוא כלום, כמו השטן החז"לי הוא ממלא כמה תפקידים. הוא זה שמסמל את הרנדומליות, את ה"מקרה" (ההתנהגות הטבעית של העולם שלא מבדילה בין צדיק לרשע) ואת הדמיון המתעתע בנו. הדבר לא מנותק לגמרי ממה שחז"ל הנחילו לנו – מוות הוא העדר חיים מוחלט, ויצר הרע הוא דמיון. בקריצה נוספת לשפינוזה, את האתיקה שלו אפשר לסכם כך: הדבר הרע הוא הדבר שגורם העדר. טיפשות – העדר חוכמה, מוות – העדר חיים. עוד השפעה רמב"מיסטית על שפינוזה.

כמו עלוקה למת

בחסידות ובקבלה קרה משהו מוזר. הקבלה שהתחילה לדבר על אלוהות נזילה שעוברת ממקום למקום, דיברה גם על "סטרא אחרא" במקום על שטן, זה הצד השלילי בעולם, אבל עדיין הוא מתקיים ברצונו של האל. הצד הזה מתחזק כתוצאה מכל מיני דברים, ובין היתר גם מדיבור עליו, כך שאם אתה לא מדבר על זה, תיאורטית – זה יכול להעלם כליל. השטן, שהוא כבר לא ממש שטן פה אלא קליפות ומחיצות ביננו לבין הבורא, הוא מעין טפיל אלוהי, הוא יונק מהצד הטוב, גורם קצת נזק, אבל לא יותר מידי וכמובן שניתן להדברה. מהאפס הרמב"מיסטי השטן הופך להיות "שלילי ממש", כלומר –הקיום שלו הוא תלוי במישהו אחר, פרזיטיות. האדמו"רים הקפידו לכנותו ה"ניטש-גוט" (הלא-טוב) שתואם בצורה נפלאה להגדרה לעיל, או ה"בעל-דבר",  כלומר, הזה שרוצה ממנו משהו. קרציה השטן הזה.

השטן בפנסיה

היום השטן לא מפריע. הוא מופיע מידי פעם במשלים חסידיים או בקריאה בטקסטים העתיקים יותר. אבל לא תמצאו אותו ביהדות המדוברת (לגבי ראש השנה – אכן דורש הסבר). אנשים מפחדים מעין הרע, טוענים להתגלות עם צדיקים מעולם האמת, אבל השטן לא תוקף אותם. מי שמתעניין בו אלו מיסטיקנים הרחוקים מהמחשבה היהודית, נערים מרושעים שעושים מעשים זוועתיים בחיות בית, או חובבי בולגקוב. כפי שמספרת הבדיחה הידועה. רבי אחד פגש ב1880 את השטן על גשר באירופה. השטן רץ אנה ואנה ולא עצר לשנייה. הרבי שאל למעשיו, והלה ענה לו: "אין לי זמן! יש לי מלא עבודה! צריך לשכנע את היהודים לעבור עברות!". בערוב ימי במאה ה20, פגש שוב הרבי את השטן, אך הפעם הוא התבונן בנוחות על הנוף ועישן סיגריה. "מה קרה? אין לך עבודה?" שאל הרבי. "לא, עכשיו אתם עושים את כל העבודה בשבילי, אז יצאתי לפנסיה…"

גם ברוסיה מאסו – אין כניסה לשטן ופמליתו. (ע"פ בולגקוב)

אולי יש משהו נכון בבדיחה. התשובה של ספר איוב לשאלה: "למה יש רע בעולם?" היא על דרך היהדות – תשובה בשאלה: "מדוע אתם לא עוצרים את הרע?". יש מספיק פושעים שאנחנו מתעצלים להכניס לכלא, יש מספיק עוולות שאנחנו מעלימים עין מהם. לא צריך שטן כשיש בני אדם.

 

ודבר אחרון בהחלט

מתוך דומינו גרוס

בוכה או צוחק – הגרסא היהודית

בוכה או צוחק – הגרסא היהודית

תודה לאיתי על הרעיון.

יש לי יום יום חג

כאילו באמת לא היה חסר לנו שבעה ימים של פסח פלוס איזה שבת רצופה, הנה נפלנו לתקופה מוזרה מאוד. אנחנו היהודים אוהבים לציין חגים ומועדים, להגיד ולהצהיר: "היום ככה וככה!" (לכו לראות דתיים סופרים ספירת העומר). אוהבים להביא את הסקופ של: "היום לא אומרים תחנון כי קרה ככה וככה!", או בכלל – אוהבים לתקן אחד את השני.

אז יש לנו תקופה מעניינת. ספירת העומר – הידועה בתור תקופת אבל על מות תלמידי רבי עקיבא, ובתוך זה בכלל שפל לאומי בימי הכיבוש הרומאי. חודש ניסן – שעל פי המנהג ההלכתי (אין לי דרך אחרת לציין מה שקרה פה, אך בודאי מדובר בתופעה מיוחדת של מנהג שהשתרש עמוק) כולו נחשב חודש טוב ומבורך שנמנעים בו מחלק ממנהגי האבל. יום השואה ויום הזכרון (עצוב), יום העצמאות (שמח, לרוב היהודים), ערב ראש חודש אייר (עצוב), ראש חודש אייר (שמח), ל"ג בעומר (שמח), שבת בין לבין, שכחתי בטח איזה ייארצייט או הילולא?

בוכה או צוחק? חג או אבל?

אז מה קורה פה? מתי שמחים? מתי עצובים? והאם כל אחד יכול לקבוע חג מתי שבא לו?

מה שטוב בשבילנו, טוב בשביל המדינה

נתחיל מנקי. ע"פ ההלכה, יכול כל אדם לקבוע לו יום-טוב (חג) לזכר נס או יום-תענית ואבל לזכר מאורע רע שקרה לו. בעל "חיי אדם" כותב: "כל מי שאירע לו נס, וכל שכן בני עיר יכולים לתקן בהסכמה וחרם עליהם וכל הבאים אחריהם לעשות אותו יום לפורים. ונראה לי שאותה סעודה שעושים בשביל הנס היא סעודת מצווה."

ימים טובים שנקבעו לפי השיטה הזאת יש לא מעט. היו ימים כאלו ברמת הבן-אדם. הרמב"ם שהגיע לארץ ישראל, עגן בחוף עכו ביום ג' בסיוון וקבע לו ולבני משפחתו יום-טוב באותו יום למשך שנים, לעשות בו ששון ושמחה. ככה כל שנה הם זכרו וחגגו שהגיעו לארץ. היו ימים-טובים ברמת הקהילה. זאת תופעה הנקראת "פורים שני". על איזו הצלה מיוחדת, מצורר או אבק שריפה שהיה מוסתר במחסן, היו נוהגים בקהילות מסוימות לעשות באותו יום "פורים": לתת משלוח מנות, מתנות לאביונים, ויש שנהגו אף לקרוא מגילה מיוחדת המגוללת את סיפור ההצלה הקהילתי.

עבור מאורעות עצובים – הסיפור דומה. יחיד יכול לקבוע לעצמו יום אבל ותיקון עצמי. גם קהילה יכולה לקבוע לעצמה יום כזה. הלו"ז האשכנזי מלא בימים מיוחדים לזכר טבח כזה או אחר בימי מסעי הצלב. המפורסם הוא כ' בסיוון, שאף תיקנו לומר סליחות באותו היום. ביום תענית שכזה, צדיקים ואנשי מעשה נהגו אפילו לצום, ולהוציא ספר תורה עם קריאה מיוחדת. גם בתקופה האחרונה – חלק ממגורשי גוף קטיף מציינים את יום י"א באלול כיום חורבן קהילתם, ונוהגים באותו יום אבל.

אבל ימים טובים וימי אבל ברמת עם ישראל כולו זה כבר סיפור אחר. מסמך עתיק שקרוי "מגילת תענית", מתאר מלא פרטים היסטוריים, שמחים או עצובים, שהיו מציינים אותם בימי בית שני, והפך להיות בלתי רלוונטי לאחר החורבן. מחלקות מפה עד להודאה חדשה מצויים האם אפשר לקבוע יום-טוב או תענית לכל עם ישראל גם בזמן הזה. אבל בטוח מה שבטוח – אם אני יחיד או קהילה ומציין, וגם אתה יחיד או קהילה ומציין את היום, אז כבר כל עם ישראל מציין את היום, ובפועל הימים האלו מצוינים כ"הרבה בודדים" או "הרבה קהילות", וככה נוצר לו חג חדש. זה בקצרה סיפורו של ל"ג בעומר (לא ארחיב), שהולך מאוד שנים אחורה. החת"ם סופר אמנם התנגד, אבל עובדה שהחג בכל זאת תפס.

הדגמה

הדגמה

חינגות ביום כיפור, ורמאדן בפסח

ומה קורה כשימים מתנגשים? אנחנו מתכננים תוכניות, והקב"ה צוחק. המועדים האישיים שלנו יכולים ליפול על ימים שכבר נקבעו בלוח השנה. מה עושים? התשובה: אין בעיה! אם אפשר לשמור את שניהם, למה לא? הקביעה "יום טוב" או "יום אבל", היא עמומה. במה מתבטא אותו יום? חודש ניסן כולו מתבטא באי-אמירת תחנון, קטע מתוך התפילה, אך תו לא – זאת כל השמחה. יש ימי שמחה שמבוטאים באמירת פרקי הלל והודיה ללא סעודה (חנוכה, יום העצמאות), אבל פורים מצד שני – הוא בדיוק הפוך – סעודה בלי הלל. גם עבור מנהגים האבלות העניין מבולבל. יש ימים שצמים, יש ימים שאוכלים אבל אוכל מיוחד של אבלים. יש ימים שהולכים יחפים ומתנזרים מתשמיש המיטה אבל מותר לשיר ולרקוד, ויש ימים שכל אלו מותרים, אבל אסור לשיר ולרקוד. בלאגן. וההיסטוריה קורית. כמה דוגמאות:

  • הכהן הגדול כשהיה מצליח לצאת ביום כיפור מקודש הקודשים, היה עושה לאוהביו יום טוב ומשתה (יומא, ז', ד'). אני מאמין שאף אחד לא ציפה לכיבוד, לפחות לא עד צאת הצום. אז כנראה כל מה שהיה שם זה שירים וריקודים.
  • מי שסוף-סוף מצא את זיווגו, אך, אוי ויי, זה נפל על תשעה-באב, מותר לו להתארס בעיצומו של יום האבל, שמא יתפוס אדם אחר את אהובתו הטרייה.
  • אסתר המלכה ומרדכי היהודי קבעו שלושה ימי צום לביטול הגזירה, שנפלו – על ליל הסדר וימי פסח. זהו היה מקרה ייחודי שלא חזר, ובו דווקא מצוות ליל הסדר נדחו ע"י קביעת הצום.
  • אדם המוטרד מחלום רע שחלם בערב שבת, ראשי לצום בשבת – אף על שיש מצווה לאכול לעונג שבת. (וכעונש שהוא העיז לצום בשבת, עליו לצום ביום ראשון)

ולעניינו. הכלל – אם אפשר לשלב, וזה לא פוגע, אז נשלב. בחודש ניסן השמח, אנחנו לא אומרים תחנון כי הנה המשיח דופק בדלק האחורית, בעוד הרומאים פורצים בדלת הקדמית ולכבודם גידלנו זקן של ספירת העומר (ולאבל על תלמידי רבי עקיבא). בראש חודש אב נגיד הלל, כי כמה טוב לנו להיות יהודים המחדשים חודשים, ואז נלך לסעוד סנדוויץ' טונה, כי הבבלים גמרו את כל מלאי הבשר בירושלים הנצורה.

שמחה לאיד

ומה קורה אם אי אפשר לשלב? אם השילוב יוצר דיסוננס יותר מידי גדול? פה כבר הדעות חלוקות מאוד. בואו נתבונן בכמה מקרים.

כ' בניסן

תבדקו בלוח שנה ותראה שמדובר ביום מתוך חול המועד פסח. אז זה יום-ממש-טוב. למרות שזה גם ספירת העומר, לא מחשיבים אותה בכלל. (האיסור להסתפר נובע מקדושת המועד). אבל לאשכנזים באותו יום היה טבח אלים מאוד במסעי הצלב. (כן, עוד אחד). היו מי שנהגו "לא לאכול בו מעדנים". סורי דני.

יום השואה

התאריך שלו מעניין. הוא נקבע בתאריכו בניסן (א) כתאריך העברי לדיכוי מרד גטו ורשה, כדי לסמן את הגבורה. (ב) כדי להפרידו 10 ימים מיום העצמאות, וליצור מקבילה חילונית ל"עשרת ימי תשובה". אם תשאלו – רגע, למה לא לקבוע אותו בתחילת מרד גטו ורשה? אה, זה מתנגש עם פסח, שודאי לא מסתדר לראשי המדינה החדשה לקבוע 2 חגים ביחד, ועוד איזה חגים, ואם תחשבו את יום ההולדת העברי של היטלר תקבלו הפתעה. גם אם תסתכלו על יום הזיכרון בהולנד הצמוד ליום המלכה, תקבלו הפתעה. אז זה יום אבל – אבל במה הוא מתבטא כיום אבל? לא בשום אופן הלכתי- אין בו קריאה מיוחדת בתורה, אין בו צום או הימנעות ממאכלים מסוימים, אפילו אין קביעה חוקית לאסור בו השמעת מוזיקה, אלא אדרבא, חווה אלברשטיין חוגגת בראבק. קדיש אפשר לומר בכל יום. הוא יום עצוב, אבל לא עצוב הלכתית. יש בו גם את חודש ניסן, שאמרנו שכל השמחה בו זה לא להגיד תחנון. אבל גם בתשעה באב לא אומרים תחנון, כי אי-אמירתו מייחדת את היום, לטוב או לרע! זה לא כמו שאנחנו אומרים בו הלל, אז לא נוצרת סתירה ממש גדולה. אותו יום נופל גם בספירת העומר, אז האבל עם האבל מסתדר, והשמחה לרגע נשארת בצד. זה לא שכל ניסן עושים מסיבות.

האמרה ש"אין לקבוע את יום השואה בניסן", נשמעת לי מוזרה, בהתחשב שספירת העומר יוצאת בניסן. אבל מצד שני – את מותם של תלמידי רבי עקיבא לא קבענו בלו"ז, וגם לא את מועד צאתנו ממצרים, זה דבר שהתגלגל ככה, אז ניסינו לשלב ביניהם. קיימת גם דעה שאומרת שהעומר נדחה בפני ימי ניסן, ולכן מותר בו בגילוח. אבל זאת דעה לא נפוצה. בכל אופן, יום השואה מול זה נקבע ב"זדון", והתקופה שגם ככה טעונה מאוד – לא הייתה הכי מתאימה. היו דיבורים בתחילת ימי המדינה לקבוע את יום השואה בתשעה באב, כמעט מתבקש, אבל שוב – לא רצו להפגיש שתי מועדים יחד. אני מהמהדרין, בוכה גם בתאריך העברי וגם בתאריך הלועזי.

ראש חודש אייר

ראש חודש נחשב מעט שמח. בימי קדם היו נמנעים מלעשות בו מלאכה, וכיום אנחנו אומרים בו הלל, ביטוי מובהק לשמחה. אבל הוא מתנגש עם ספירת העומר. לכן היה מי שאמר שבאותו יום ספירת העומר יוצאת לחופשה, כי מנהגי ראש חודש קדומים יותר ממנהגי העומר, אנחנו מתגלחים וחוגגים, ואז חוזרים שוב לאבל. ובעצם, זה לא רעיון זר – גם אבל "אמיתי" שמת לו מת, יוצא להפסקה קצרה של האבלות שלו בשבת של שבעת ימי האבל, ובמוצאה הוא חוזר.

יום העצמאות

פה אנחנו נכנסים לפוליטיקה, וזה נושא לפוסט בפני עצמו. אבל בואו נניח שזה יום טוב, שקרה נס גדול ושעלינו לחגוג ולהודות לה' יתברך בשמחה בשירים בתוף ובכינור. אז יש מי שאמר שכמו ראש חודש אייר, גם יום העצמאות דוחה את העומר, ומותר בתספורת, תגלחת, ושמיעת שירים. יש מי שאמר שהוא מבטל ממש את העומר, בשל העצמאות המדינית. אבל לא רק עומר נכנס פה, אלא גם תענית בה"ב. שו-הדא? אה, יש כאלו שנהגו לצום בימי שני-חמישי-שני הראשונים של חודש חשוון ואייר. אז כשיוצא ה' באייר ביום חמישי, יש כאלו שצמים ואומרים סליחות. כיוון שמדובר במנהג יחסית צדדי, לא ראיתי הרבה עושים את זה, אבל שמעתי שמועה לא מבוססת על בחור ישיבה ממרכז הרב, שריקד על שתי החתונות (אמר הלל וסליחות ביום אחד).

יום העצמאות בבני ברק

כמו שראינו, שאי-אמירת תחנון יותר קלה מאמירת הלל. (כמובן, שב ואל תעשה עדיף, עדיף לא לעשות משהו רע מלהרוס משהו טוב). אז בין התומכים החרדים באי-אמירת תחנון, שזה קצת שמחה שלא עולה לנו כלום, היו: הרב כהנמן (ראש ישיבת פוניבז' הליטאית בבני ברק, שאף הורה לתלות דגל ישראל ביום העצמאות בראש בניין הישיבה),הרב עובדיה יוסף, האדמו"ר בבוסטון, וכל אדמו"רי רוז'ין.

התסביך היהודי

ואולי, התשובה נעוצה באמרתו של הרבי מקוצק, שיהודי צריך ללכת עם 2 פתקים בכיסיו, על אחד כתוב "בשבילי נברא העולם", ועל השני כתוב "אנוכי עפר ואפר", וה"קונץ" הוא לדעת מתי לשלוף כל אחד. כולנו נושאים שמחה ועצב תמיד. מאז שנחרב בית המקדש – ישנם מנהגי אבלות שנוהגים כל השנה, כמו השארת אבן בלתי מסוידת, או הימנעות מתענוגות משולבות (הרבה נהגו לא לאכול ולשמוע מוזיקה ביחד, מלבד חתונות). מצד שני, רבי נחמן אמר ש"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", ואמר אחד האדמו"רים, שמצווה להתאבל על המקדש כל השנה, וכמו כל מצווה, יש לקיימה בשמחה, כפי שמצווה התורה בספר דברים. יש לנו את הכוס השבורה בחתונה, את הביצה הקשה בפסח (המרמזת לאוכל של אבלים, כי אנו אבלים על החורבן גם בחג), עת לצחוק ועת לבכות.

דבר אחרון

שמעתי פעם דבר מפעים כנגד אלו שמסרבים לעמוד בצפירה כנגד "מנהג גויים". זה סיפור על אחד מגדולי ישראל. בעיצומה של שמחה גדולה שכללה את המוני העם, יחד עם שני בניו הגדולים, קרה אסון ושני בניו נפגעו ומתו על המקום. הרב שהיה באותו מקום, העיר בפניו של האבא, שככה, זה מה שה' רוצה שיקרה, ועליו לקבל את הדין. ואותו אחד פשוט עמד ושתק. זה היה אהרון הכהן, ואחיו משה רבינו, כמו שמספרת התורה -"וידום אהרון".

הרבה שנים קראתי בצפירה תהילים. אבל בזמן האחרון מה שאני עושה זה להוציא את כל הכעס על ה', ואז לצדק את הדין, כמו שיהודי אמיתי עושה.

מוקדש לזכרם של חמש אחים ואחיות, בני משפחת גולדשטיין, שעלו על רכבת ברומניה בשנת תש"ד ולא חזרו מעולם לביתם.

זהו יום הבוחר – על מצוות בחירות

זהו יום הבוחר – על מצוות בחירות

כי בנו בחרת

ה"ציץ אליעזר" השכים באותו יום בבוקר מוקדם. מתוך מגירת העץ הקטנה הוציא את התעודה הכחולה, לבש את המעיל ואת הכובע של יום-טוב וצעד לבית הספר בשכונתו. בכניסה לאחת הכיתות רשימה ארוכה ושמו בה. הוא הגיש ל"בית דין" הקטן שם את התעודה, והם נתנו לו מעטפה. מבעד לפרגוד הוא הכניס פתק למעטפה בהתרגשות ובידיים רועדות. בטרם שלשל את המעטה לקלפי, בתוך ליבו הרגיש כעין אומר "לשם יחוד…לקיים מצוות שום תשים עליך מלך". הוא יצא, בהודאה גמורה לבורא עולם שזכה לקיים את המצווה הנדירה של "שום תשים", פנה לסעודה חגיגית בביתו לציון המאורע.

הסיפור הזה הוא אמנם שלי, אבל הוא מבוסס על עדות אמיתית של ה"ציץ אליעזר", שלצערי הרב גם לאחר חיפושים רבים לא הצלחתי להתחקות אחריה. (לא זוכר איפה קראתי אותה – מי שיוכל לעזור לי למצוא את המקור – אודה!) ביום הבחירות יש תחושת חג. שבת-שבתון. ברדיו שירים חגיגיים, כל ישראל ערבים ונחמדים, יוצאים לקניון ולפארקים לעשות על-האש, לא אחרי שכל אחד קיים את מצוות היום. השמיים של יום שלישי מחייכים, וכולם ממתינים לשעה שמונה לסקר של מינה צמח. ריטואל לאומי של ממש. אנחנו היהודים אוהבים חגים, תנו לנו רק עוד סיבה למסיבה, אבל האם יש פה משהו מהותי יותר? הציבור הדתי והחרדי מגלים התרגשות מהבחירות, זה לא עוד מעשה ריק, או מעשה שעושים "כי חייבים". האם יש מצווה או איזה ערך דתי להצביע בבחירות?

מי רוצה מלך?

בספר דברים משה רבינו אומר לבני ישראל:

כִּי תָבא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לקֶיךָ נתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבתָי: שוֹם תָּשִים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לקֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לא אָחִיךָ הוּא

מתקופת השופטים ועד ימינו לא ברור למה התכוון משה. האם הוא התכוון שיש מצווה למנות מלך – שזה דבר חיובי, או שיש היתר למנות מלך, למרות שהדבר עצמו שלילי, כי הרצון הוא להידמות לגויים סביב. שמואל הנביא, להזכירכם, לא עף על הרעיון של המלכת שאול, וגם טוב יותר מידי לא יצא מזה. לעומת זאת, דוד המלך היה אחלה מציאה. גם התנאים נחלקו האם יש פה מצווה משובחת או היתר לדבר מגונה, עם הגבלות מסוימות.

הרמב"ם קבע שזאת מצווה של ממש, והקדיש לה כמה פרקים עם דקדוקים על המצווה: צריך שהמלך יהיה זכר, שלא עסק בעברו במקצוע שהעם בז אליו, שיהיה יהודי עדיף מיוחס מבית דוד ועוד ועוד. אבל היה מי שסבר שאין מצווה כזאת בכלל. הסיפור של אברבנאל גרם לו להסתייג מכל העניין המלוכני. מלך ספרד ואישתו איזבלה גירשו אותו מפורטוגל (שהייתה עדיין עם ספרד) על אף היותו שר אוצר שמונה שנים, גם בנאפולי בעטו בו החוצה, ורק לאחר נדודים רבים הגיע לונציה. שם לראשונה ראה את שיטת הנסיכויות המתחלפות. אברבנאל אהב מה שראה:

"אינו מהבטל שיהיו בעם מנהיגים רבים מתקבצים ומתאחדים ומסכימים בעצה אחת, ועל פיהם תהיה ההנהגה והמשפט… ולמה לא תהיינה הנהגותיהם משנה לשנה או לג' שנים כשני שכיר או פחות מזה, ובהגיע תור שופטים ושוטרים אחרים יקומו תחתיהם ויחקרו את פשעי הראשונים באמונתם, ואשר ירשיעון ישלם כל אשר הרשיע לעשות… ולמה לא יהיה גם כן יכולתם מוגבל ומסודר כפי הדתות והנימוסים. הדין נותן שיחיד ורבים הלכה כרבים, ושיותר קרוב להיות הפשע באדם אחד כמו שאמר "חמת מלך מלאכי מות" משיחטאו אנשים רבים בהווסדם יחד כי אם האחד יטה מני דרך, ימחו האחרים בידו, ובהיות הנהגותיהם זמניות והם עתידים לתת את הדין אחרי ימים מועטים יהיה מורא בשר ודם עליהם. ומה לנו להביא על זה טענות שכליות, והנה הניסיון גובר על ההיקש: הביטו וראו הארצות שהנהגתם על ידי מלכים, והיום הזה ראינו כמה ארצות שהנהגותיהם על ידי השופטים ומושלים זמניים נבחרים ביניהם ומלך אלוקים עמהם… והנה המלכויות הנבחרות אשר אין בהם נפתל ועיקש, לא ירים איש את ידו ואת רגלו על כל דבר פשע, והמה כובשות ארצות בחוכמה בתבונה ובדעת"

למה צריך מלכים ושטויות, יש שיטות מלוכה טובות יותר, אומר האברבנאל, כמו רוטציה של נסיכים שיכולים להעדיף את מי שעושה שטויות. באחרית הימים, הוא אמר, " לא יהיו עוד מלכים ולא שרים בין בני אדם, אבל יהיו כולם שווין כמו שהיו בתחילת הבריאה."

נסיכים איטלקים – מתוך משחק מחשב.

בין הגישה של הרמב"ם שצריך מלך של ממש לגישה של אברבנאל שאין מצווה להמליך מלך ואדרבא, עדיף שלטון דמוקרטי (ואת דברי חז"ל הוא רואה כהוראת שעה בעת הכניסה לארץ ולא לדורות), יש גישה מפשרת. הנצי"ב בן המאה ה19, פירש את "ככל הגוים אשר סביבותיי", באופן הבא: אני מסתכל על הגוים סביב, איזה מלך שטוב להם – טוב לי. אם זה מלך ממש, נשיא, או ראש ממשלה, גם אני לוקח, ובזה אני מקיים מצוות מלך ממש:

"ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה, אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה אי אפשר לעשות על פי מצוות עשה, שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצוות עשה, משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך, כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך, על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון, או אז מצוות עשה לסנהדרין למנות מלך, ומשום הכי כתיב 'ואמרת', שיהא העם מבקשים כך, אז 'שום תשים'".

השיטה של הספורנו דומה – מצוות מלך היא לאו דווקא שלטון מלוכני, אלא כל שלטון שעם ישראל חפץ בו. כנראה גם הוא הושפע מהמודל האיטלקי המצליח.

שליטה מרחוק

אבל כל אלו דיונים בעלמא. מצוות מלך, אם קיימת, היא בזמן שעם ישראל חזר מהגלות. עבור רוב הציבור החרדי, כל הדיון הזה מחוץ לנושא, וניגע בדעתם אחר כך. גם חלק גדול מהציבור הדתי-לאומי, אפילו שסובר שאנחנו ב"אתחלתא דגאולה", הבחירות לכנסת הם לא בדיוק מה שהתכוונה התורה, שהמלך אמור להיות השליט האידיאלי הסופי, בזמן שקיים נביא, בעוד שאנחנו עוד לא שם. אבל יש מי שסבר שיש פה "מצווה קצת", כי הכנסת זה הדבר הקרוב ביותר שיש למלך. ויש מי שאמר, שאם העם כולו בוחר במלך, אין צורך לא בנביא ולא בסנהדרין.

אז עם ישראל החליט שהוא רוצה מלך בעל 120 כסאות. הדבר הזה מעלה שאלות רבות. למשל, האם המצווה היא למנות מלך, או דווקא מלך מסויים? האם נאמר שקיימתי את המצווה עם הצבעתי נגיד לבל"ד, מר"צ, או ציפי לבני? או שרק מלך ג'ינג'י מיוחס מבית דוד תופס?

עד לגבי בחירה של לא-יהודים, הדעות תמימות – התורה אומרת שאי אפשר לשים מלך שהוא "לא מזרעך". עבור אישה, הדברים מתחילים להסתבך. הרמב"ם דורש "מלך ולא מלכה". מצד שני, הכנסת לא בדיוק מלך, וגם דבורה הייתה מנהיגה מדינית (שופטת) של עם ישראל. והדבר תלוי במה שנכתב לעיל – אם שופט שמתחלף יש לו דין של מלך או לא. וגם אם נסגרנו על מלך יהודי זכר, אם נצביע לשמאל הקיצוני, קיימנו את המצווה? יודעי ספר מרננים את החיוב דווקא במלך ש"נוהג כישראל", כלומר שומר תורה ומצוות, אבל אין לנו בידנו את ה"דתומטר" הנחשק שיגיד לנו אם גודל הכיפה של בנט עונה לגדר ההלכתי של מלך ישראל.

מסכת דמוקרטיה

ובינתיים בגיזרה החרדית שמחה. מה מושך אותם להתייצב מידי ארבע שנים (פחות) בקלפי? יש מי שאמר, שכמו שיש לבני נוח מצווה להקים משטר ובתי דין, ודאי גם לישראל יש מצווה שכזאת שאינה תלויה בזמן ובמקום – והכנסת לא שונה במהותה משבעת טובי העיר שהיה באירופה, או כל מועצה יהודית מכובדת. ההלכות על נבחרי הציבור בספרי ההלכה הם מפורטות מאוד, ומתארות בדיוק את החובות על הנבחר ועל הבוחרים, את ההתייחסות שלו עם קופת התקציב, את האיסור על שוחד, ועוד. הרמ"א והחת"ם סופר כבר נאלצו להכריע בהצבעות כפולות בקלפי ובמתן טובות הנאה. אצל החרדים הלמדנים, דמוקרטיה היא מסורת של ממש.

הגדולים מצביעים

אבל כנראה המניע הגדול הוא קונצנזוס חרדי, המצווה "לשמוע בקול חכמים". וכיוון שעל מצוות מלך לא מוזכר השכר, אלא דווקא על מצוות שמיעה לחכמים, אז מפלגות מסוימות יכולות בכיף להתחייב בשליש גן-עדן על התנהגות טובה, כי על אילנות גבוהים הם נתלים, ולהתחייב בעונש להיפרע מאלו המצביעים למפלגות הלא ראויות.

אפשר להמשיך לנופף בידיים, אבל מה שבטוח שכל פעולה שעושה היהודי צריך להיות "לשם שמיים". ובוודאי פעולה חשובה המשפיעה על המקום בה הוא חי. ואמנם, כל יהודי יודע את הדרך שלו לקדש את השם בעולם ולהימנע מחילולו. יש מי שחושב שלימוד תורה מקדש את ה', ויש גם כאלו שחושבים ששליטה על עם אחר היא חילול ה' נורא. יוצא שהמאמין לו רק בוחר מפלגה, אלא בוחר דרך להביע את אמונתו.

הגדולים מצביעים 2

ודבר אחרון בהחלט

אולי הכנסת זה לא בדיוק מלך, אבל גם התקווה אצל ליברמן זה לא בדיוק התקווה. גרסת הג'אז הידועה.

הערות קצרות על "היהודים באים"

ערוץ 1 החל בשידור תוכנית שהייתה במחלוקת, אם מסיבות של נטייה פוליטית, אם מסיבות של פגיעה ברגשות המאמינים.

התוכנית, "היהודים באים", מציגה מערכונים קצרים וסאטיריים על אפיזודות במהלך ההסטוריה היהודית – כולל התנ"ך, ימי התנאים, היישוב העברי עד לרצח רבין. אני חושב שדווקא יש לברך על סאטירה שלא ראינו הרבה זמן. לאנשים קל לקבל את הרעיון שיש תוכנית שהיא מיינסטירמית וקובעת להם מה מצחיק ומה לא, ועל פיה הם מתיישרים ומכריעים את עצמם בכוח לצחוק. ההומור בתוכניות כאלו קולע נמוך מאוד ואינו מגרה את האינטלקטום של הצופים. אבל סאטירה אמיתית, כל קשר בינה לבין הומור הוא מקרי בהחלט. לרוב באמת הסאטירה וההומור נפגשים, אבל המטרה של הסאטירה היא לקחת את האמירות והערכים הידועים לנו, ולעשות להם reductio ad absurdum – הבאה לידי גיחוך. התוצאה יכולה להיות מצחיקה, אבל עיקר ההנאה היא מהתהליך הטיעוני עצמו, מן המתיחה של הטענות עד כדי כך שהם הופכות להיות מגוחכות, וגורמות לנו לתהות – האם זה באמת ככה? למה אנחנו אוחזים בכך? התוכנית מחזירה את הצופים לסוג הומור אחר, בו דווקא לא חייב להיות פאנץ'. אלא הנונסונס הארוך הוא מה שיוצר את כל הצחוק. כמו במערכות "אופטימי" של החמישייה הקאמרית, לא נמצא פאנץ' בסוף, אבל המהלך בו החזרה המונוטונית על האדרת דמות, הוא יוצר גיחוך עד כדי שאנחנו מבינים שזה אבסורד לרומם דמות, ובשלב מסויים אין לזה משמעות כלל. כך גם במערכון על משפחת עמיר, בו ה"תרצחי אותו" חוזר עד לאובדן הגיון כולל. ה"חמישיה" באמת הביאה את הנונסנס לארץ, וכבודה יישאר, גם אם למעטים שהבינו שהמערכון עצמו מצחיק, ולא צריך לשמור את הצחוק לסוף הקורע.

מושונוב כאברהם אבינו

כדי לצפות בסאטירה נדרש מהצופה לשים בצד את ההגנות שלו לרגע, את הערכים שלו, כי אז יפסיד פעמיים – ימצא את עצמו גם פגוע וגם לא צוחק. רק רע יצא לו מזה. התוכנית ללא ספק מציגה תפיסת עולם חילונית, אנטי-תאיסטית ושמאלנית. אבל המאמין יודע שהאמונה היהודית מורכבת הרבה יותר ממה שמוצג בתוכנית. המורכבות היא אולי מה שלא עושה את הדת למגוכחת, אבל על נקודה פה ונקודה שם ראוי לדון ולהבין מה המקום שלה בתפיסת עולמנו. כך באמת יש לשאול – האם השליחה של אסתר לארמון לא עשתה ממנה בעצם אובייקט מיני? מלבד זאת, דמויות התנ"ך משמשות כשופר בפי היוצרים כדי להעביר מסר סאטירי, אם כדי להציג את המתח בין החיים שלנו לאותם סיפורי מופת. ראוי למאמין להתקומם על כך שנעשה "ליצנות" מהתנ"ך, ורח"ל, מהאל עצמו, אבל נראה שרק כמות ה'חוצפה' משתנה במהלך ההסטוריה – באירופה היה את ה"פורים שפיל", ואילו משיר אחד של החלונות הגבוהים כמעט פירקו את הקואליציה. בתכל'ס, הצחוק הוא עלינו כעם במהלך ההיסטוריה.

אדרבא, אני בכלל לא יודע האם רוב הצופים החילוניים ימצאו עניין בסדרה הזאת. כמה צופים פתחו מימיהם לקרוא את רש"י על העקידה? כמה מכירים את סיפורו של חוני המעגל? ולא רק בגזרה הדתית, גם המערכונים מיתר תולדות העם, המצחיקים לא פחות, דורשים ידע, אולי נקרא לא בסיסי, אבל לא מצוי בקרב רוב העם, וזה ההבדל בין הסדרה הזאת, נגיד ל"חמישייה".

מעט אנשים באמת יכולים גם להשתחרר מרגשות הנפגעים בעת הצפייה, גם להבין את התוכן המושא לסאטירה, וגם לצחוק.

אני לא יודע אם אני מסוגל, אבל חלק מהמערכונים באמת הצחיקו אותי. תנסו, כדאי מאוד – בסך הכול תוכנית מאוד מושקעת, וגם מעלים הכול ליו-טיוב.

לסמס בשבת ו(עדיין) לנוח

לסמס בשבת ו(עדיין) לנוח

המקרה המוזר של ראובן

דמיינו מצב כזה. בית המקדש יורד מהשמיים וכל דיני הסנהדרין חוזרים. שמעון ולוי הולכים להם בצהרי יום השבת החמים ורואים את ראובן עם האייפון ביד עומד לשלוח "send" ליששכר. הם מתריעים בו: "דין מחלל שבת הוא בסקילה, אל תעשה את זה". הוא אומר להם: "על מנת כן אני עושה", ומיד אחר השבת הוא מקבל זימון לבית הדין בעוון חילול השבת. בבית הדין יושבים רבנים מכל העדות והזרמים (נו, טוב, חזון אוטופי אמרנו) והם דנים האם ראובן חייב בסקילה. אבל, בדיני נפשות לא ממהרים – צריכים להיות בטוח שהאקט שראובן עשה הוא באמת חילול שבת מהסוג שהתורה מצווה להרוג עליו. כל מקום שאפשר ללמד זכות או להקל ולא להרוג נפש מישראל ימצאו. אז מה הוא עשה? הוא לא בישל ביצה קשה, הוא לא ארג בגד או שתל פרח. רבי א' אומר: "לפי ה'חזון איש' זה ממש מלאכת בונה!". רבי ב' מזכיר שהרב אוירבעך חלק על החזון איש, רבי ג' מציע פשרה לחייב את ראובן במלקות, ואילו רבי ד' רוצה בכלל לפטור את ראובן שלא עשה שום דבר, שהרי השתמש באפליקציה מיוחדת שגורמת לשליחת הסמס להיות 'גרמא'.

סקילה – חכו עם האבנים

אם באמת מקרה כזה היה במציאות, די סביר להניח שהיו עושים הכול כדי להוציא את המסמסים בשבת פטורים מעונש כבד. אבל, מצד שני – לשאלה "האם מותר לסמס בשבת?", תינתן לרוב תשובה ברורה: "לא". זהו פרדוקס שמצד אחד אוסר ומצד שני (יותר עיוני ופחות מעשי) לא מביט על אותה פעולה כחילול שבת גמור, כאילו שאין בדיוק מה לאסור. אז למה אסור?

חשמל זורם בכפות ידיך ולטוטפות בין עיניך

סיפור הטכנולוגיה בשבת – המכשור והחשמל, הוא ארוך וסבוך וניגע בנקודות מרכזיות בלבד. בראשית ימי החשמל רוב הפוסקים לא ראו טעם מיוחד לאסור את השימוש בחשמל, אלא אם היה כולל מלאכות שידועות כאסורות בשבת כחימום ברזל (בנורת להט) או כבישול. כך מצאנו אפילו מי שהתיר הדלקת פלורוסנט בשבת, כיוון שהאור אינו נובע מ"בישול" מתכת.

בקשר לחשמל באופן כללי – הייתה התכתבות מאלפת בין שני גאוני הדור, ה"חזון איש" לבין הרב אויערבך. ה"חזון איש" טען בין היתר, שבעת הפעלת מכשיר חשמלי, בעצם מבוצעת פעולה של "תיקון כלי" האסור בשבת, וכן גם "בונה"-שגורם לאלקטרונים לזרום בצורה מסודרת ולא לרוץ הלוך ושוב. הרב אויערבך השיב לו כי לדעתו אין הדברים דומים כלל, ולכן לא נראה שיש סיבה מוחשית לאסור את השימוש בשבת מן התורה. באיסור החשמל ראה הרב אויערבך בך איסור מדרבנן, גזירה מאוחרת, וככזאת, ניתן להקל בה כשיש צורך רב – כמו למשל הפעלת מכשירים לכבדי השמיעה.

ואכן, באחת התשובות של הרב אויערבך, הוא מדבר על "מן טלפון קטן שפועל ע"י אבן חשמלי", הוא מכשיר השמיעה שהרב אויערבך התיר לאמו להדליק ולכבות בשבת. אבל מה שמעניין בתשובה הזאת שהוא מסתייג רק מהעובדה שהמכשיר עובד על "אבן חשמלית" – כי בזה הייתה לו מחלוקת עם ה"חזון איש", אבל בדבר "טלפון קטן"…רק התקשורת ללא החשמל, האם היא אסורה?

הלו? היום שבת?

נחזור כמה שנים לאחור. כשהיו טלגרפים וטלגרמות, ודאי היה אסור לשלוח בשבת כי זה היה כרוך בהדפסת אותיות האסורה בשבת. אבל כשהגיע הטלפון בו נשמע רק הקול, איזה טעם יש לאסור? הרב חיים יהודה לייב ליטווין, הפוסק של חצר חב"ד דאז, ענה לאחר דין ודברים ש"על דבר שאלתו בההמצאה החדשה הנקרא טעלפאן, אם מותר להשתמש בו ולדבר על ידיו בשבת, הנה אחר התבוננות קצת לא מצאתי שום איסור בזה." גם הרב ירושלימסקי המקובל ברוסיה נענה להיתר, ורק הזהיר לצלצול בפעמון. בקפיצה מהירה לימינו, התירו הפוסקים לכתוב במחשב ולסמס בחול המועד, למרות שכתיבה בדיו אסורה, כיוון שהכתב האלקטרוני אינו באמת מתקיים (כלומר, הוא נעלם מהמסך מהר, גם אם נשמר). ובעזרת האפליקציה החדשה, ודאי אין פה חילול שבת ממש, שהכול נעשה בדרך עקומה כדי להרחיק שמץ של איסור. אמנם, ברור כי אין מטרת האפליקציה למצוא פתרון לסימוס כשר בשבת, אלא מטרתה רק להרחיק כמה שיותר את ראובן החפץ לסמס בשבת מחיוב כריתות או סקילה. אז למה לאסור? אני סבור שהאיסור על שליחת סמס בשבת הוא מהותי- יותר מסתם חומרא.

קצת התפלפלנו אבל שכחנו במה אנחנו מדברים. בשבת. ביום המנוחה, הרגוע, במאכלים המשפחתיים, במפגש עם החברים, בשלפשטונדה. הקשר בין השניים נראה פתאום תלוש. סיפור קטן מהזמן האחרון של "צוק איתן". נקלעתי לשבת אחת בקריה התל-אביבית. בערב שבת ירדתי מטה מטה אל מחסן כמעט סודי במרתפי הקריה כדי להשיג ציוד נדיר: מקלדת ועכבר שבת. הם עובדים ב"גרמא" – האותיות שאני מקליד נכנסות לתור, ובכל כמה זמן, הוא נפלטות ללא התערבות שלי אל המסך. ודאי שאם היה מצב של פיקוח נפש, או של אפילו ספק, לא הייתי זקוק למקלדת הזאת. ואם לא היה מצב כזה, ודאי שהיה אסור לי להשתמש במקלדת. אז מה מטרת המקלדת? למה חיברתי אותה בצורה הפגנתית והנחתי עליה על כוס הקידוש ואת הטלית שלי?

זכור VS שמור

בקצה הדיון ההלכתי אודות סימוס בשבת, אנחנו מוצאים את המושג "זילות השבת", ככזה שמוציא את הפוסקים מסיבוך ונותן להם לגיטימציה לאסור את הפעולות החדשות האלו. יש מי שרואה בזה פתרון מאולץ, דחוק, אבל אם כך, הוא יפספס את התמונה מרוב הסתכלות על הפרטים. שבת, אחרי הכול, זה יום אחר משאר הימים. במסורת היהודית שבת מורכבת משני חלקים: "שמור" ו"זכור". כמאמר הגמרא: "שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו" – שניהם בעלי חשיבות זהה. "שמור" הוא החלק הפאסיבי – הימנעות ממלאכה בשבת. "זכור" הוא החלק האקטיבי – ביצוע קידוש בשבת, ברכה על לחם משנה, בגדי שבת, ועוד. חווית השבת אינה שלמה אם אחד חסר – לא נדמיין את יום השבת ככזה שעושים קידוש ואז הולכים למשמרת ערב בעבודה, או כיום שנמנע מעשיית דברים מסוימים ועדיין נתעקש לשמור על שגרת היום-יום. קיימת גם "שאלת הגלולה" עבור שבת – אודות אותו אחד שנטל גלולת שינה וישן 24 שעות למשך כל השבת, והיה מי שאמר שבאופן תיאורטי היה לדון אותו כמי "שלא שמר שבת" (לאו דווקא חילול, אבל דיוק מעניין).

מכסה לאייפון לשבת קודש

ה"זכור" מגן על ה"שמור" ולהיפך כשהאחד לא מספיק לחוויית השבת. התחושה שנוצרת ששמירת השבת חשובה יותר מזכירת השבת היא מוטעית, ונוצרת כנראה בגלל שלחילול שבת יש עונש כבד במקורות. אמנם, במידה מסוימת דווקא אי-עשיית מצוות עשה של זכירת שבת חמורה יותר, עליהם אומרים חז"ל: מעוות לא יכול לתקון וחסרון לא יוכל להימנות. קלקול אפשר לתקן, אבל מה שלא נעשה בזמן, אי אפשר לעשות אחר כך.

וזאת היא תשובתי. יתכן מאוד שאין סיבה הלכתית להגדיר שליחת סמס כחילול שבת, כ"אי-שמירה". אבל היא פוגעת גם פוגעת בצד השני, החשוב באותה מידה, של זכירת השבת. באופי של השבת שמנתק מחיי השגרה. לו היה החשמל מותר לגמרי בשבת, היינו קמים עם השעון החשמלי שלנו, נוסעים ברכב החשמלי לעבוד במחשב החשמלי שלנו בשבת. הרי ברור שזה אבסורד. הגבלת השימוש בחשמל בשבת, לדעתי, היא בגבול ההגיוני, כדי לשמור על השבת כיום שובר-שגרה, גם אם ההגדרה ההלכתית עמומה.

יש מי שיקשה, כי אני מבקש לגרור אל תוך ה"זכור" איסורים – כאשר ה"זכור" הוא לרוב אקטיבי. אבל אין זה קושי כלל, כי יש עוד איסורים שנכנסים לתוך ה"זכור", ביניהם: רכיבת על סוס בשבת, שחייה (אלו נקראים אסורים משום "שבות" – שבשבת צריך לשבות, לשבת באיזור…), דיבורים פיננסיים בשבת, או האיסור לצום (הנפרד מהחובה לאכול). אם כך, זה לא רעיון חדש. הקושי הוא באמת לסווג את התקשורת הסלולארית לשם, אבל מבחינה רעיונית קל להתחבר.

עד כמה שזה נשמע תמים, איני חושש לומר שיש לי אמונה שלמה באותם פוסקים שאסרו את השימוש החשמלי בשבת, ובתוכו את שליחת ההודעות. אולי ניצוץ רוח הקודש הבזיק בקרבם באותו רגע, והראה להם מה יכול להיגרם אילו הם היו מתירים. אנחנו כל היום בטלפון הסלולארי. אז במה אפשר לייחד כבר את יום השבת? במכסה לבן לאייפון?

תזכורת

העמוד בפייסבוק ממשיך לפעול, לא חבל שתפסידו?

בניזרי טוב להומואים

בניזרי טוב להומואים

בערב תשעה באב האחרון שודרה בטלוויזיה תוכנית המבקשת להפגיש בין קצוות בחברה הישראלית במטרה להגיע להבנה ביניהם, ולו המינימאלית. כך נפגשו שם סרבן ולוחם מצטיין, סטלן ושוטר, שף זללן עם מאמנת כושר ועוד. משבצת דת-מדינה זכתה למילוי פופולארי ומסורתי: ח"כ בניזרי ההומופוב הנורא נפגש בגן העצמאות עם זוג הומואים המגדלים יחד ילדה. מן הסתם, החבר'ה בטלוויזיה מחויבים מתוקף תפקידם להראות את בניזרי כחשוך וגזען ואת ההומואים כנרדפים ומסכנים. ואחרי זה גם שיחה מופלצת גבוהה-גבוהה עם גואל פינטו שהסביר לצופים שהדרך ליישב את המחלוקת היא להתעלם מהדת, כי היא עתיקה ונוראית ולמה לנו בכלל לשים לב אליה.

אני סבור שאני נחשב סובלני ופתוח בדעותיי בנושא. אבל בויכוח הזה אין ספק שאני תומך בדעותיו של בניזרי, ויותר מכך – מתנגד נחרצות לגישה הנגדית המוצגת בכתבה. אולי זה נשמע מפתיע, אבל בואו נראה מה נאמר בכתבה.

ציטוטי בניזרי נבחרים:

  • "מה אעשה, בורא עולם קורא לזה תועבה"
  • "אין לך זכות להיות הורה".
  • "אני יכול לכבד אותם, אבל כלוא פה בתוך צו אלוקי".
  • "אני לא שונא אתכם, שבו בשקט, חיו את חייכם, תפסיקו להרעיש את העולם"
  • "מבחינה יהודית – איסור חמור, אין מה להתיר. מבחינת בן אדם – אתייחס אליהם בכבוד בצורה הטובה ביותר שלי".
  • "אני לא מטיל ספק באהבה שלכם."
  • "אני חושב שזה בעייתי שלילד יש 2 אבות".
  • "תפסיקו לשחק את הפגוע, זה בא במקום של נחיתות"

בניזרי מייצג עמדה מקורית ביהדות האורתודוקסית, מדרשי חז"ל אותם הוא ציטט הם מקוריים אף הם, וזה לא יהיה נכון לצווח שזה לא תקין פוליטית לצטט אותם. זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. אלא מאי? בניזירי אולי נרתע באופן אישי מהומואים, אבל מבין טוב מאוד שהגישה הליברלית לא רק שהיא זרה לגישה היהודית, אלא יכולה להיות אפילו מנוגדת לה.

באופן פשטני מאוד, הגישה הליברלית אומרת: "מגיע לי, יש לי חופש, זכויות לפעול כך וכך מתוקף היותי בן אנוש". כלומר החוק הוא למען האדם. הגישה הדתית היא הפוכה: האדם הוא למען החוק (האלוהי במקרה הזה). אין ביהדות זכויות או חירויות. יש רק חובות ומצוות, אילוצים אלוהיים תחתם מצווה היהודי לפעול, כפי שנסיבות החיים מאפשרות לו. את הרגשות אי אפשר למנוע, את זה גם בניזרי מבין. לא רגשות של אהבה ולא רגשות של גועל. הם שם. מה אנחנו עושים איתם זה כבר סיפור אחר.

המצעד בא לומר: גם לנו מגיע. הוא בא לשפר את התחושות של הצועדים ולהראות להם: הנה –  כולנו שותפים לזכויות הלקויות שלנו". אבל ע"פ הגישה הדתית, זה לא שיש פגיעה בזכויות, הם לא ניתנו אפילו מלכתחילה. זאת טעות איומה לנסות ליישב בין מושג הגאווה, המצעד, והליברליזם לעולם הערכי היהודי. זה לא מתיישב, זה מנוגד, ואין על מה להתנצל כאן.

בניזרי הוא לא הטיפוס הרע. את האמרות הדתיות שלו נוסח "הומוסקסואליות היא תועבה" איני מגנה, אלא ככל עמדה דתית, היא נתונה לשיפוט ופרשנות בבית המדרש. את הפולמוס של יחס ההלכה להומו' אפשר וראוי לערוך במסגרת דתית שתבין שיש אנשים שמבקשים לקיים את הצו האלוקי חרף נטייתם המינית. הדיון ההלכתי יבדוק האם הדבר אפשרי, אבל שם אלו ואלו דברי אלוהים חיים ותחושות של גועל או תקינות פוליטית הם מחוץ לתמונה. רק הדיון הטהור.

הטעות הגדולה היא שהומו חייב להיות ליברלי. הסיבות הן היסטוריות. הליברלים הם הראשונים שאימצו את ההומואים, בעוד הדת סילקה אותם, אע"פ שאולי במבט מדוקדק היא לא הייתה צריכה לעשות את זה. השאלה שצריך לשאול היא האם אפשר ליישב את ההומוסקסואליות עם הדת, ולא האם אפשר ליישב את הליברליזם עם הדת. לשאלה הראשונה יש לדעתי תשובה חיובית, ובכך אני ובנזירי חלוקים על הבנת הכתובים והפוסקים. אדרבא, לדעתי הפתרון המומלץ הוא לא ליברלי אלא דווקא דתי.

אז בקצרה: לבניזרי יש תחושת גועל. אז מה? כל אחד נגעל מדברים אחרים. בניזרי חושב שהתורה אוסרת על הנטייה? זה נתון לשיפוט בין הצדדים הדתיים בתוך בית המדרש ולא עניינם של ליברליים חילוניים שלא מעוניינים בתפיסה הדתית כלל. בשני אלו איני מוצא פסול. אולי אני חולק עליהם, אבל לא מוצא מה לגנות. מה עוד – בניזרי מתנגד לההתנהגות של הקהילה ההומו', ופה אין לי אלא להסכים שהשיטה הליברלית המעמידה את האדם במרכז, יהא אשר יהא, מנוגדת לשיטה היהודית. הוא לא אדם רע, ההפך, מהכתבה התרשמתי מאדם הגון ומאופק, חכם, ומלא כבוד. (הממ…מיתר ההסטוריה שלו אני מודע שלא מדובר במלאך ה' צבאות, אבל לא צריך להגזים גם לכיוון השני) יתכן ועיון קטן במקורות יאיר את עיניו של בניזרי באופן חיובי כלפי כל הנושא. מי שמבקש לקדם את הנושא בקרב הקהילה הדתית, צריך לפנות דווקא לאנשי ההלכה המובהקים, ולא לחזר אחר הליברלים. עוד תראו, בניזרי יהיה העוזר הגדול ביותר של ההומואים.

את המפגש אפשר לראות כאן

איך לקרוא את מורה נבוכים בחמישה שלבים

איך לקרוא את מורה נבוכים בחמישה שלבים

אצל הרבה חוזרים בתשובה, מורה נבוכים הוא תחנה שחובה לעבור דרכה. כשצצות שאלות מהותיות על האמונה, תמיד יבואו האלו שיגידו שבמורה נבוכים תמצא את התשובה המשכנעת ביותר. הם לא יגידו מה התשובה, אבל תדע שיש תשובה, כך שאתה יכול להיות רגוע. ובכלל, אצל חוזרים בתשובה יש תשוקה לדעת את כל הדברים המוסתרים והמוצנעים שלא לימדו אותנו בבית הספר הממלכתי. יש כאלו שבסוף מגיעים לחסידות וקבלה, ויש כאלו שמנסים את כוחם על הספר שנוצרה הילה של חוכמה כמוסה סביבו, שאין ללמוד אותו אלא מי שמילא כרסו ש"ס ופוסקים, והוא שילוב של המחשבה היהודית עם הפילוסופיה היוונית.

אבל מה קורה לרוב אצל אותם חוזרים בתשובה, או סתם מתעניינים, כשהם מנסים לגשת לספר? הם קונים אותו עם כריכה קשה, פותחים אותו על כוס תה ומתחילים לקרוא, ופשוט לא מבינים כלום. הכוונות מסורבלות, מהלך הטיעונים מבולבל, המושגים התורניים-פילוסופים רבים מידי, יש פרקים שנראים בנאליים לחלוטין, ויש פרקים שנראים מעניינים וחשובים, אבל לא מובנים בעליל. הם סוגרים את הספר והוא נשאר להעלות אבק על המדף. הערכה גסה היא ש90% עוצרים כאן.

עבור ה10% הנותרים, בשלב מאוחר יותר, יש מי שקורא את הספר ומגיע למסקנה שהוא בטוח לא מבין למה התכוון הרמב"ם. במבט ראשוני, הוא מזהה ערעור על עקרונות השכר-עונש, הנבואה וההשגחה העליונה שאותם הספיק כבר להכיר. הוא לא יכול למצוא או להבין בדיוק את הפתרונות שהרמב"ם מציע, אבל לא יכול להיות, כך הוא סובר לעצמו, שהרמב"ם התכוון למה שהבנתי. גם כאן הרבה מושכים את ידיהם מן הספר, אולי אפילו גונזים אותו.

ועבור יחידה הסגולה שכן מצליחים לקרוא את הספר – ההצלחה טבועה בכך שהם הכינו את עצמם לקריאה ע"י הרבה לימודים קודמים כפי שהרמב"ם כותב בעצמו בספר בפרק ל"ג חלק א'. אבל – האם באמת דרושים כ"כ הרבה לימודי הכנה כדי להתחיל לקרוא בספר, להבין, וליהנות מהלימוד ומהרעיונות הפילוסופיים של הרמב"ם? ויותר מכך, לקרוא ולא לטעות בהבנה ולומר על טמא-טהור ועל טהור טמא? הפוסט הבא, הוא מתיימר מאוד, ואני כבר משפצר לי תריס כנגד הפורענות, אך לשם הדיון, נראה לי שעם לימודי הכנה לא רבים, כלומר – ללא 40 שנה של השכלה ישיבתית או תואר שני בפילוסופיה יהודית, אפשר לקרוא את "המורה". אני מביא את הדברים לשם הדיון, אבל למען האמת איני יודע אם יש פתרון קסם שמתאים לכל אחד. איך אומרים, תנסו את זה בבית, ואם המטבח מתפוצץ, אל תאשימו אותי.

שלב א' –  פירוש רש"י

אני מניח שהלומד מגיע טבולה ראסה. וגם אם לא, חשוב שיכיר שייתכן שהראש שלו היה מלא דעות קדומות. עליו ראשית כל להכיר את העולם האמוני היהודי. פירוש רש"י, עד כמה שזה נשמע קלישאה, הוא מעט המחזיק את המרובה. חידושים ודיוקים על רש"י יוצאים עד ימינו. רש"י בפירושו לתורה מלקט מן המדרשים והגמרא, מן הדרש שהמסורת היהודית מנתחת וקוראת את הפסוקים, שהיא שונה מהדרש שאנחנו כקוראים מודרניים ניגשים לטקסט. הלימוד ברש"י מכונן לקורא את הלך המחשבה, הקל וחומר, הגזירה שווה, והשקלא וטריא הבסיסי ללא להיכנס ללימוד גמרא. הוא נותן לו גם ידע מספק באגדות מהותיות אודות סיפורי ודמויות בתורה, ומלמד אותנו שדברים לא תמיד בדיוק כפי שהם נראים.

מה? פירוש רש"י על התורה (ומומלץ גם שיר השירים).

איפה להשיג? בכל מקום.

כמה זמן זה לוקח? אמרתי שלבים פשוטים, אבל לאו דווקא מהירים. אפשר למרוח את הלימוד ללימוד שבועי בפרשת השבוע, כך שתוך שנה מסיימים את השלב הזה. אבל החפץ מאוד, יכול לסיים את הלימוד ברש"י תוך שלושה חודשים, אם הקפדה על לימוד יומי קבוע.

שלב ב' – מבוא לפילוסופיה יוונית

אחרי שהלומד (והלומדת, לא פחות) כבר "אחד משלנו", ויכול לצחוק מבדיחות שרק דוסים מבינים, הוא צריך לזכור שמורה נבוכים הוא ספר פילוסופיה אחרי הכול. עליו לדעת מה זה "חומר היולי" או "צורה וחומר", או "סיבות הגלגלים" וכל מיני דברים מוזרים כאלו. פילוסופיה יוונית זה לא דבר מסובך אם מסבירים אותו כפי שצריך. יש חיבורים רבים שנותנים סקירה למטאפיזיקה וללוגיקה היוונית בצורה בהירה ומאירת עיניים. הקורא שיגיע עם רקע כללי בפילוסופיה יוונית לא יבזבז זמן בהבנת התבניות הפילוסופיות ששם מכניס הרמב"ם את המושגים התורניים, שכבר למדנו עליהם ברש"י.

מה? אפשר את ספרי האוניברסיטה המשודרת \ הפתוחה על פילוסופיה יוונית. יש גם הקדמה מטאפיזית מעולה אצל סמבורסקי. לרוב, גם קורסים בפילוסופיה מודרנית (החל מדקארט) מלמדים הקדמה מהירה על המטאפיזיקה של אריסטו ואפלטון. לא צריך יותר מזה.

איפה להשיג? חפשו באוניברסיטה את הסילבוס של הסטודנטים שנה א' לפילוסופיה. קחו ספר שנראה מעניין אבל לא קשה וקראו בו בקצב שלכם. עיינו בו והרהרו עליו.

כמה זמן זה לוקח? ספר קצר יכול לקחת אפילו כחצי סמסטר, בקריאה מתונה.

שלב ג' – הקדמות לפירוש המשנה

עכשיו נכנסים לעולם האמוני של מורה נבוכים עצמו. בחיבוריו המוקדמים יותר של הרמב"ם אפשר למצוא ניצנים לרעיונות שפותחו בגדול יותר במורה נבוכים, אותם הוא מביא בדרך ברורה לכל קורא. קריאה בהקדמות של הרמב"ם לפירוש המשנה נותנת היכרות עם הנושאים שמעניינים את הרמב"ם, עם השאלות שעולות ועם הקושיות שלהם הוא ינסה לתת מענה מאוחר יותר במורה נבוכים. החיבור הזה מקשר בין שלב א' לשלב ב', הוא מספר את הסיפור היהודי בעיניים פילוסופיות, והוא בעצמו חיבור פילוסופי של הרמב"ם, אבל בקטנה. מלבד זאת, ההקדמות מלמדות דברים מעניינים ומעוררות את הקורא לגיבוש דעות פילוסופיות משלו על מבנה נפש האדם, השתלשלות ההלכה והאמונה ועוד.

מה? הקדמה למשנה עצמה (סדר זרעים), הקדמה לפרק חלק, והקדמה למסכת אבות (הקרוי לרוב "שמונה פרקים").

איפה להשיג? שלושתם יצאו כרוכים יחד בהוצאת הרב קוק, בתוספת ביאור קצר וקל. ניתן למצוא את הטקסט גם בויקיפדיה בחופשיות.

כמה זמן? הקריאה לא דורשת עיון עמוק, אבל כן הרהור והטמעת החומר. מורה נבוכים ממשיך להשתמש במונחים השאולים משם. ההקדמות לא ארוכות, ואפשר לקרוא אותם תוך חודשיים-שלושה ברמה מספקת.

שלב ד' – ספר כנגדו

חשוב מאוד לבוא לקריאת מורה נבוכים עם ראש פתוח, נקי מדעות קדומות בנוגע לתוכן הספר. לשוק הספרים יש להציע הרבה ספרים על מורה נבוכים. אפשר לקרוא אותם, ואפילו מומלץ, כיוון שהם מסרטטים קווים עליהם יכול הקורא ללכת בעת הקריאה. אבל אותם קווים עלולים גם להסיט את הקורא מלחוות בעצמו את הספר, להרגיש את העוצמה האינטלקטואלית שיש בספר, ואכן – מורה נבוכים יכול להיות מרגש עד מאוד. אז איך מחסנים את השכל מליפול לתוך מלכודות שמישהו הכין לנו? איך נבוא לקרוא את מורה נבוכים בעצמנו, ולא דרך עיניים של מישהו אחר? התשובה היא יצירת נגטיב. זה לא בריא לקרוא במורה נבוכים לבדו "על בטן ריקה". צריך לקרוא ספר הפוך למורה נבוכים, וכאשר נבוא לקרוא את מורה נבוכים יקשה לנו, ונתאמץ להבין טוב יותר את השיטה של הרמב"ם בעצמנו. אודה כי התלבטתי מאוד אודות הצעד הזה: האם עדיף לקרוא ספר עזר כמו זה של מיכה גודמן או ישעיהו ליבוביץ', אך החלטתי להשאיר את הקריאה בספרי העזר כהמלצה.

ברוך שפינוזה – מציג תמונה מבוססת על הרמב"ם, אבל לדידי מעוותת ומבולבלת (ומבלבלת) למדי. לא מומלץ בשלב הזה. אני נוהג להגיד ששפינוזה זה לגוים. מי שמבין את הרמב"ם כמו שצריך, לא מתרשם יותר מדי מהגותו של שפינוזה.

מה? אפשר לקרוא מספרות ימי הביניים את "הכוזרי" של רבי יהודה הלוי. אפשר לקרוא גם ספרות חסידית כדי להכיר צדדים אחרים במחשבה היהודית. למתחילים אני ממליץ על רבי נחמן (אם כי אין זה ספר למתחילים!) למתקדמים, אני ממליץ על פירוש למסכת אבות של ה"שפת אמת", שם הוא מציג לפעמים פרשנות חסידית למורה-נבוכים עצמו.

איפה להשיג? ספרות העזר קלה להשגה בחנויות הספרים הגדולות. בחרו מה שנראה לכם מעניין.

כמה זמן? זהו שלב "מילוי הכרס", עליו המליצו הקדמונים לפני שקוראים את מורה נבוכים. זה אמנם לא 40 שנה, אבל זה שלב ארוך יחסית, כדי לבנות חוסן הנדרש לקריאת הספר המבלבל. קחו את הזמן בסבלנות.

שלב ה' – שחייה במים הרדודים

יש אין ספור ספרי פילוסופיה יהודיים, ורבים שמתבססים על הרמב"ם עצמו: ספר האמונות הדעות, ספר העיקרים, דרך ה' לרמח"ל ועוד. אבל כל אחד מהספרים האלו הוא עולם בפני עצמו, ארוך וכבד. אם כי כל קריאה בספר שכזה יוסיף רבות לקורא, הוא יסיט אותו מהמטרה המקורית לקרוא את מורה נבוכים. לפני קריאה במורה נבוכים עצמו, כדאי לנסות לשחות במים רדודים, לקרוא ספר פילוסופיה יהודי שמושפע ממורה נבוכים, ולוקח ממנו רעיונות קלים. לאחר שהקורא יישר את כל העקמומיות שבדעתו ויוכל לקרוא קריאה רציפה בטקסט פילוסופי יהודי, הוא ייהנה הרבה יותר מהקריאה במורה נבוכים.

מה? פרשנים רמב"מיסטים כדוגמת מלבי"ם או רלב"ג על שיר השירים (שתופס בעצמו מקום חשוב אצל הרמב"ם) או ספר איוב (שהוא פילוסופי בעצמו). אפשר לקרוא את בנו של הרמב"ם, רבי אברהם בן הרמב"ם, שמכוון לדעת אביו בהרבה מקומות (הקדמות לאגדות חז"ל, או ספר המשביר).

איפה להשיג? כאן צריך קצת יותר לחטט ולחפש מציאות. אבל כיום, אין דבר שאי אפשר להזמין דרך האינטרנט…

כמה זמן? תלוי במה קוראים. גם אין צורך לסיים חיבור פילוסופי שלם, אלא לתרגל קריאה פילוסופית. ברגע שהאדם מרגיש נוח עם הטקסט, הוא יכול לנסות לעבור לשלב הבא.

התחלתם! או שבעצם כבר סיימתם…?

לאחר כשנה של לימודי הכנה, אתם מוכנים לקרוא את מורה נבוכים. אבל יכול להיות שעכשיו כבר לא באמת בא לכם. יכול להיות שגיליתם שיש נושאים אחרים שמעניינים אתכם יותר. ויכול להיות שהתחלתם לקרוא ולא התלהבתם כל כך. אולי המטרה המקורית הייתה להרבות בלימודי הכנה ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. אתם לא באמת צריכים את הסודות הנשגבים שיש במורה נבוכים, כי יכול להיות שכבר הבנתם אותם והפנמתם אותם, והקריאה תוסיף לכם מעט מאוד. וזה בעצם אחת המטרות בספר, ללמד את מי שכבר יודע. עכשיו תרתיחו שוב את הקומקום, תכינו לכם תה ותתחילו לקרוא לאט לאט את מורה נבוכים לבד או בחברותא.

ודבר אחרון בהחלט

ספרים עוזרים להרבה דברים בחיים. אבל לפעמים יותר מידי ספרים זה מטרף את הדעת. סרטון של קומיקאי יהודי אמריקאי שמבקר את תופעות ספרי ברסלב המרובים (האלו שאתם מקבלים ברמזור). לא ידעתי שגם בתפוצות סובלים מזה…

עמודים מעורערים – מחלוקות שלא לשם שמיים בהלכה

עמודים מעורערים – מחלוקות שלא לשם שמיים בהלכה

בשיחה שניהלתי עם נערה חביבה, דתל"שית שכזאת, טענה באוזניי כך: אבותינו היו תמימים ונקיים מחטא ועוון, ועל כן היה מתאים להם להיות אנשים דתיים. אולם בדורנו, אשר דור תהפוכות המה, אין הדת תפארת ליהודים, כיוון שכולם רמאים וחברי גנבים.

לא אשאל השאלה האם אכן הדת היא עבור אנשים תמימים בלבד, אלא דבר אחד הפריע לי בטענה: היא מלאה בערגה, אך לא במציאות. הצגתי בכמה פוסטים קודמים את הערגה לשטעטעל בו גרו אבותיי או לספר ה"חוק לישראל" שהיו לומדים תמימי צפון-אפריקה. אבל האמת היא שאף פעם לא היה לנו טוב. זה התחיל עוד מההתחלה. משה רבינו כבר הפטיר: "ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי". הרבה חושבים שבית הלל גברו על בית שמאי בגלל שהיו מקילים יותר או נעימים לעם, אך האמת שלא מעט דם ובריונות הייתה שם. גם רבן יוחנן בן זכאי לא יכול היה לעשות דבר מול קרוב המשפחה שלו שהשליט אימה בתוך ירושלים בעיצמו של המצור הרומאי ושרף את כל התבואה של תושבי העיר הנצורה. היה רע, בואו לא נכחיש. כמה רעים היינו? מסתבר שכמעט כל דמות מהותית בעולם היהודי סבלה היטב מהעם, אבל בכל זאת – הצליחו לעלות. זהו סיפורם של שלושת העמודים המעורערים.

כשבא ר' יוסף קארו לכתוב את ה"שולחן ערוך", ספר ההלכה האולטימטיבי של היהדות, נאזר במקורות רבים. הרבה פעמים כשרצה לפסוק הלכה, נתקל במחלוקת אצל החכמים הראשונים שהיה צריך להכריע. איך הוא הכריע? משלוש-יוצא-אחד! הוא הסתכל מה כתב הרמב"ם, מה כתב הרי"ף ומה כתב הרא"ש, כל אחד מהם היה ענק בדורו, ופסק את ההלכה ע"פ שיטת הרוב. לדוגמא, אם שניים מהפוסקים אמרו שדבר מה מסוים מותר, והשלישי אמר שאסור – ההלכה תהיה לרוב שמותר. (מיותר לציין שזהו כלל אצבע בלבד, ושיטת ההלכה של השולחן ערוך הרבה יותר מסובכת ולעיתים חורגת מכך…בכל מקרה, לרוב הכלל הזה תקף). אלו שלושת האישים עליהם עומדת ההלכה האורתודוקסית כבר מאות בשנים. אבל מסתבר שכל השלושה שעליהם הסתמך ר' יוסף קארו בחיבורו, חוו התקפות אישיות על המפעל ההלכתי שלהם והתמודדו עם בעיות לא קטנות נוכח הציבור שאף פעם לא היה תמים.

יצחק ויצחק נגד יצחק

רבי יצחק אלפסי (רי"ף, 1013-1103) הוא האבא של ההלכה. היה מאחרון הגאונים ופתח את תקופת הראשונים. כל הבאים אחריו העריצו אותו. אבן-עזרא כתב עליו שירים והרמב"ם הרעיף עליו תשבחות. פסקיו היו מקובלים בכל תפוצות ספרד, גם כשחלק על הגאונים.

אבל החיים של הרי"ף לא היו קלים מההתחלה. על מקום "גדול הדור" התחרו עוד 4 רבנים שונים (שלכולם גם קראו יצחק, אגב), ועשו כנגד הרי"ף יד אחת כנגד המפעל ההלכתי שלו לכתוב הלכות מתומצתות. לא רק שהקולגות עשו לו צרות, אלא גם בארץ מולדתו בצפון אפריקה קמו נגדו מלשינים שלא היו מרוצים מהרב המכובד, ולכן נאלץ לברוח לספרד. בסופו של דבר אחד מהיצחקים (אבן אלבאליא) סלח לו וגם שלח את הבן שלו ללמוד אצלו, ועוד אחד מהיצחקים (אבן גיאת), שהיה מתנגד חריף לרי"ף, נפטר, והרי"ף מצדו מיהר לתפוס את מקומו כראש הישיבה.

אבל הצרות לא נגמרו כאן. אדרבא, הן קורות דווקא במשפחות הכי טובות. תורתו של הרי"ף לא ידעה מנוח גם לאחר מותו. ילד גאון בן 19 בשם ר' זרחיה העז לדקדק בהלכות של הרי"ף ולכתוב השגות עליהם. הדבר הזה קנה לר' זרחיה שונאים רבים, כולל הרמב"ן, שגלשו לפסים אישיים נגדו, ואף הוא נאלץ לעזוב את מולדתו וללכת ללוניל.

אל תדברו על הרמב"ם

היום כולנו מתגאים ברמב"ם: פוסק, פילוסוף, רופא, יהודי לתפארת. אבל הגישה הזאת של התפארות ברמב"ם והעלתו כדמות יהודית עילאית גם בפי חילוניים וגם בפי דתיים, היא גישה שהשורשים שלה היו רק בימי ההשכלה. המשכילים היו הראשונים שבנו את ההילה סביב הרמב"ם. לפניהם, הייתה גישה מכובדת מאוד לרמב"ם בתור פוסק וגאון ללא ספק, אבל עדיין מדי פעם התגעשו הגלים והחל כל פעם מחדש פולמוס על כתביו. הפולמוס הראשון, היה כנגד מפעלו הגדול: משנה תורה (הקרוי גם היד החזקה). טענות נגד ספרי הלכה מתומצתים היו גם כנגד הרי"ף לעיל, אבל הרמב"ם היה מקרה מיוחד. לא רק שהוא תמצת, הוא גם לא הביא מראי מקומות, כלומר – לא ציין מאיפה הביא כל הלכה. הוא נפטר מהלשון הארמית בכלל, וכתב בספרו את הדברים הבאים, שנשמעים קצת מתנשאים:

כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל; אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד… לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם.

מטרת הספר, לפי הרמב"ם, הייתה להוות גשר בין התורה שבכתב, להלכה – ובכך היהודי הפשוט יכול לוותר על המשנה, הגמרא, המדרש ותשובות הגאונים. הדבר הזה הרגיז לא מעט אנשים ששלחו מכתבים נוזפים מאוד לרמב"ם. היו מי שטען ששיטת ההלכה של הרמב"ם בספר הייתה נגועה ברקע אישי, רוצה לומר – שכפה דעתו על קהילות שלא קיבלו את מרותו, אבל בכל זאת יקראו את ספרו כיוון שהוא כתוב בצורה נוחה, מעין מלכודת דבש.

אבל נגד הרמב"ם היו גם טענות חמורות עוד יותר, כיוון ששלח ידו בפילוסופיה. גם הגאון מוילנא, שהיה לו כבוד לראשונים, אמר ש"הפילוסופיא הארורה הטעתו". עוד בחייו היה צריך לספק תירוצים אפולוגטיים כנגד הדעות הפילוסופיות שלו. (בין אם אגרת תחיית המתים שלו היא אוריגינאלית או זיוף). לאחר מותו של הרמב"ם, בשנת 1232 הוטל חרם בצרפת על ספרי הרמב"ם בעקבות הדעות האריסטוטליות המצויות במורה נבוכים וב"ספר המדע" שבמשנה תורה. החרם נפוץ לשאר אירופה. היה מי שהגן על הרמב"ם, והיו גדולים לא פחות שאמרו על הרמב"ם שיחד עם כל התורה שלו, גם היו כוהנים גדולים שהפכו לצדוקים בסוף.

קבר הרמב"ם ב1935. מועד לונדליזם עוד מהמאה ה13.

גם על גופתו של הרמב"ם לא חסו, ואת הכתובת שעל קברו בטבריה "פה נטמן רבי משה בן מיימון – מבחר המין האנושי" החליפו ב"רבי משה בין מיימון – מוחרם ומין". הדיון החריף, עד שבסופו של דבר מתנגדי הרמב"ם פנו לכנסייה ואמרו לה:

"אתם שורפים באש את האפיקורסים שלכם, ומדוע תעלימו עין מאפיקורסינו? בני עמינו רובם מינים וכופרים, כי נפתו לדברי רבי משה ממצרים (הרמב"ם) אשר כתב ספרי מינות. ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו נא גם את המינים שלנו וצוו לשרוף את הספרים ההם, והם ספר מדע וספר מורה."

ההלשנה היהודית על ספרי הרמב"ם ושריפתם, עוררה חלחלה גם אצל המתנגדים הראשונים, שמשכו ידם ברגע שזה הגיע לרמה הזאת. בדיעבד, כך מציין רבי יונה גירונדי שהיה מתנגד, ההלשנה היהודית על הרמב"ם היא שעוררה את הכנסייה לשרוף את התלמוד בפריז כמה שנים לאחר מכן שנחשב לאירוע כואב מאוד אשר האשכנזים אומרים עליו קינות מדי ט' באב.

נפל על הרא"ש

הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל, 1250-1327) הוא החוליה האשכנזית בשלישיה. אמו נהרגה על קידוש ה', אביו היה מחסידי אשכנז (תנועתו המוקדמת של ר' יהודה החסיד, לא של הבעש"ט). הוא היה מעורב מאוד בכל עסקי הציבור, וגם ניסה להתערב בעסקת חילופי השבויים של המהר"ם מרוטנבורג, שכידוע לא צלחה. אפילו בני טולדו הספרדים ביקשו ממנו להיות להם רב.

באופן מפתיע, כשלמישהו היה דין ודברים עם הרא"ש, דווקא הרא"ש לא ויתר ונכנס עימו לעובי הקורה. הוא תיעב חנופה וידע עם איזה חומר הוא מתעסק. כי יש חומרות ויש אנשים שרוצים להיות יותר צדיקים מהאפיפיור. וכך היה מעשה אחד עם רבי יעקב ברבי משה מהעיר אלינסיא, שהחליט יום אחד לא לסמוך על העירוב בעיר שלו ואמר – זהו! אין עירוב! אצלי בעיר אסור לטלטל שום דבר בשבת! אבל הרא"ש ידע שהיהודים לא פאריירים. אין עירוב? אז יטלטלו בכל מקרה, ובמקום ספק חילול שבת, יהיה חילול שבת ודאי. הוא שלח מכתב לרבי יעקב, אבל רבי יעקב עמד בתוקף על ההחלטה לא לסמוך על עירוב בשבת. המשמעות ההלכתית של הדבר היא גדולה מאוד – הוא עקר גוף תורה שלם (ראו גם כאן מה שכתבתי על השמיטה), וזהו מקום שבו אסור להחמיר. הרא"ש התעקש וכתב לו:

תשובה על שלא רצה לשוב מאולתו מענין העירוב. אתה רבי יעקב ברבי משה דבאלינסיא, כבר כתבתי לך על ענין העירוב, שנהגו בכל גליות ישראל להתיר מבואותיהם המפולשין בין הכותים בצורת פתח, ואתה אסרת אותו לקהל פריריש. וכתבת לי ראיותיך, ואני הודעתיך שאין בהם ממש. והזהרתיך שתחזור בך, ותאמר לקהל שיתקנו מבואותיהם כאשר הורגלו עפ"י גדוליהם, והנה הוגד לי שאתה עומד במרדך, ואתה מכשיל את הרבים בחלול שבת. לכן אני גוזר עליך, אחר שינתן לך כתב זה בעדים, שתתקן המבואות המפולשין לרשות הרבים של כותים בצורת פתח, תוך שבועיים אחר שתראה כתב זה; ואם לא תתקן המבואות כאשר כתבתי, אני מנדה אותך. ואם היית בימי הסנהדרין היו ממיתין אותך, כי אתה בא לעקור תלמוד שסידר רב אשי, ולחלוק על כל הגדולים שהיו עד היום הזה, אותם שמתו ז"ל, ואת אשר המה חיים עד הנה. לכן חזור בך ואל תטוש תורת משה רבינו ע"ה.

ממש כך: הרא"ש נתן לו דד-ליין, אחרת חבל, יש לך פרצוף יפה.

אותו רבי יעקב היה עקשן כפרד, כי עכשיו זה כבר לא עניין של הלכה, זה עניין של כבוד. אבל הוא לא ידע על מי הוא נפל. הרא"ש התחיל בסיבוב שני כנגדו וכתב לאחר ממכובדי עירו:

שלומך יהי נצח החכם רבי יעקב ס״ט בר׳ יצחק. הכתב ששלחתי לאותו חסר מוח אתה ואחר תנום לו, ואם לא יחזור בו אני מתרה בך ואת כל הקהל שינהגו בו נידוי באותו המשוגע יעקב בר׳ משה ירחיקוהו ויבדילוהו מעדת ישראל, כל דבר זה צריך חיזוק שלא יבא כל שוטה חסר דעת לבטל תורת מרע״ה, ואם יעמוד במרדו ולא ינהוג דין מנודה בעצמו אני גוזר עליו במצות אדונינו המלך יר״ה שיתן אלף זוז למושל העיר, ואני גוזר עליך ר״י שתמסור כתבי זה למושל העיר שיגבה ממנו קנם הנ״ז. ואם כל זה לא יועיל גוזרני עליך שתודיעני הכל ומצוה לנדותו בכל הקהלות ספרד וגם ידונו אותו למות בדין זקן ממרא כי אנו חייבין למסור נפשותינו על תורת האלהים ולבער עושה הרעה מקרבינו.

מסקנה: גם לאשכנזים יש סף עצבים. חשבתם על תהלים-זוגער בשטעטל? תחשבו שוב.

ש"ך נגד ט"ז

מכל המחלוקות הללו יש לשים לב למשהו מעניין – לרוב אנחנו שומעים רק על צד אחד. המתנגדים של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש אמנם הותיאו אחריהם כתבים, אבל אלו מועטים וזניחים. האם הם לא היו מתנגדים של ממש? לכך אני מוצא לתרץ לפי המאמר בפרקי אבות:

הש"ך – תנו כבוד לצעירים

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים"

ברגע שהחולקים הכניסו את דעותיהם האישיות, זה סוף הסיפור – זה כבר מחוץ למסורת היהודית ואין להם מקום שם. וזה דבר גדול שעליו אנו מתאבלים בעומר – אותם עשרות אלפי תלמידים שמתו "משום שלא נהגו כבוד זה בזה", כל אחד התווכח עם חברו, בעניינים הלכתיים אמנם, אבל מעורב באינטרסים אישיים של כבוד. בהלכה אין "אני צודק", אלא "אלו ואלו דברים אלוהים חיים". ולראייה, הרי לכם מחלוקת אחת שדווקא נותרה עד עצם היום הזה. הש"ך (שפתי כהן) והט"ז (טורי זהב) הם שניים מנושאי הכלים המרכזיים של השולחן ערוך.

הט"ז היה כבר חכם זקן ומקובל כשפרסם את ספרו על השולחן ערוך במאה ה17. הש"ך, בהיותו ילד צעיר בן 24 בלבד, פרסם השגות על הספר של הט"ז. כמובן, שהש"ך לא היה מוכר והמעשה שלו נחשב כחוצפנות גדולה מאוד. החלה חלופת מכתבים והשגות רצינית ביניהם. רוב ההתכתבות עסקה דווקא בעניינים הלכתיים, אך ניכרת השפה החריפה של הש"ך (עדיין ילדון!) שם הוא מכנה את שיטת ההלכה של הט"ז "כמי שאין לו עיניים", או "המשכיל יבין שלא זאת כך".

אבל יש הפי אנד: יום אחד נסע הט"ז בעגלה בוילנא והחשיך היום. חיפש מקום להתאכסן בו, והעגלון הציע את ביתו של הש"ך, כי בכל זאת – אם אתם מחליפים כל כך הרבה מכתבים סביר להניח שאתם חברים טובים. שם אכן ציפתה לט"ז הפתעה, כפי שכותב הש"ך בהקדמה לספרו:

אל יעלה על לב הקורא בספרי זה שמפני שהיה לי ח"ו מחלוקת עם הבעל טורי זהב או שיש לי בלבי איזו טינא עליו חברתי השגות על ספרו, כי הלא נודע לכל כי נתקיים בנו "את והב בסופה", והתורה מחזרת אחר אכסניה שלה, שנעשיתי אכסניה להבעל טורי זהב, והיה אצלי שלשה ימים וכבדתיו כבוד גדול אשר לא יאומן כי יסופר וגם הוא נתכבד בי הרבה עד שנשקני על ראשי ושמח בי ממש כשמחת בית השואבה. ואל אלהים יודע ועד שלא חיברתי ספרי נקדות הכסף הלז רק לשם שמים.

וכך, המחלוקת הגדולה המשיכה גם לאחר אותם שלושה ימים של אירוח שבסופם נישק הט"ז את הש"ך על ראשו. ככה, רבותיי, עושים הלכה.

ודבר אחרון בהחלט

מחלקות שלא לשם שמיים היו עוד במדבר אצל קורח ועדתו נגד משה רבינו. האם זה נראה ככה?

 

מה? פרה אדומה!

הזאות הזויות

אחת משבתות השנה היותר מיוחדת היא "שבת פרה". שבת שלמה לכבוד מצוות פרה אדומה. מילא שבת לזכר מחיית עמלק, מילא שבת לכבוד פסח, אבל למה מצוות פרה אדומה זוכה לכזאת תשומת לב מיוחדת? מה הסוד של הפרה?

מצוות פרה אדומה היא באמת מהמצוות הכי לא ברורות שיש. קראו לה "חוקה", כלומר, כזאת שאין לה רציונאל כלשהו מאחוריה, היא גזרה שמימית. אבל אפילו לחוקות אחרות, כמו מאכלות אסורות, יש הגיון פנימי כמו סימנים של מפריס פרסה ושוסע שסע. פה יש משהו ביאזרי לחלוטין. מה הקשר בין צבע הפרה לטהרת מתים? גם ככה שורפים הכול…ולמה צריך דווקא את העלים האלו? שום דבר פה לא מתחבר, שום דבר פה לא דומה למשהו אחר בתורה. יש דברים מוזרים בדת, אבל זה הולך רחוק ממש. באופן מסורתי, מייחסים שאפילו שלמה המלך, החכם באדם – הרים ידיו מלנסות להבין מה הולך שם ואמר: "היא רחוקה ממני".

פרה אדומה

מה-זה מזה?!

אז האמת שלדעתי יש סיבה שדווקא את המצווה הזאת בחרו חכמים למרכז. אבל נתחיל מכמה דינים פיקנטיים אודות הפרה האדומה. בגדול הקטע הוא פשוט: יש 2 מצבים של יהודי: טמא וטהור. יש דברים שמטמאים (בדרגה החמורה ביותר זהו הגוויה המתה או חלק ממנה), ואילו דבר אחד בלבד יכול לטהר אותך – אפר של פרה אדומה מעורב במים. היא צריכה להיות בעלת 100% שערות אדומות, וכמות מזערית של שערות בצבע אחר פוסל אותה. את הכהן שהיה אחראי לשרפתה, היו משכינים שבוע לפני בבית העשוי כולו מאבן, כולל כלים העשויים מאבן – כיוון שהדברים האלו לא "תופסים" טומאה. לפני השריפה היו מזים (זורקים) על הכהן מים עם מה שנשאר מאפר כל הפרות הקודמות (7 פרות סה"כ, החוזרות עד משה רבינו). מי היה מזה על הכהן? אה, הנשים הירושלמיות היו יולדות תינוקות שהיו גדלים על סלע חלול, ואותן ילדים היו עולים על שוורים, ושואבים על גביהם מים מהשילוח מבלי לרדת, ואת המים האלו היו זורקים על הכהן. כל זה כדי שגם הילדים לא יקבלו טומאה חס ושלום, וכך הכהן שמכין את האפר יהיה טהור כמה שאפשר. רגע, מה אם הדרך אל הכהן הילדים יעלה על איזה קבר? אין דאגה – היה שביל מיוחד העשוי קשתות חלולות החוצצות בפני כל מה שלא יהיה שם. ומה אם בכל זאת? טוב, היו לוקחים איל גדול קרניים, קושרים חבל בין הקרניים, קושרים מקל ומסבכים אותו בחבל, מותחים את החבל אל כד גדול של אפר הפרות העתיקות, נותנים צ'פחה לאיל, והוא משתולל וזורק את האפר, עם המים ישירות על הכהן. [הערה: ר' יוסי חולק שם בפרה פרק ג' משנה ב': "אל תתנו מקום לצדוקים לרדות!", והמפרשים אומרים שמעשה התעתועים הנ"ל היה רק כאשר הוחזקה טומאה בציבור, ולמעשה כנראה לעולם לא הוצרכו לשיטה המסובכת הנ"ל, ולכן הלכה כר' יוסי].

אחרי שהכינו את הכהן והשפריצו עליו משבע הפרות העתיקות עם אייל זכר ותינוקות על שוורים, אז הייתם אומרים שעכשיו הוא הכי "טהור" שיש להכין את הפרה, לא? כן…אבל יש אבל. חז"ל גזרו שרגע לפני שהוא בא לשרוף את הפרה, יש לקחת שרץ, אובייקט טומאה חמור וברור, ולטמא את הכהן. כן, כן, שמעתם נכון, אחרי שבועיים שהכהן אוכל אבנים לארוחת צהריים, מטמאים אותו בצורה ברורה. הוא אמנם טובל מיד במקווה, אבל נשאר בצורה כלשהי של טומאה (הקרויה "טבול יום" בשפה ההלכתית). אז מה הקטע? את כל זה עשינו בשביל מה?

עכשיו אתה טהור-עכשיו אתה לא

כאן אנחנו מגיעים לשאלה: מה זה טומאה וטהרה? זה אינו מצב פיזי, אף לא מצב מטאפיזי או מוסרי. להיות "טמא" או להיות "טהור" הוא מצב הלכתי גרידא. משום מה אנו מקשרים את הטהור לחיוב ואת הטמא לשלילה, אבל הלכתית זה לאו דווקא נכון. הטמא מוגבל מכמה דברים רציניים (כניסה למקדש, הקרבת קורבן פסח) ויכול לגרום נזק ממוני. טומאה יכולה להיגרם גם מסוגי עבירות שונות, אבל גם מביש מזל (במסכות טהרות מצוינים מקרים סטייל אדגר-אלן-פה אודות "תינוק הנמצא ליד בית הקברות והשושנים בידו"). טומאה וטהרה הם מושגים הלכתיים-ערכיים, מצופה מהיהודי להיות טהור, אבל זאת מילה עם הגדרה שנמתחת במקרים שונים למקומות שונים. ברגע אחד אתה יכול להיות פה וברגע אחר אתה יכול להיות שם. די דומה למאכל שיכול להיות כשר או טרף בהבדלים מינוריים (חמץ בפסח אסור, עם צאת החג מיד מותר). החשיבות של המושגים האלו, מלבד להיות עוד חובה הלכתית המאפשרת לנו לזכור ולעבוד את ה' בגופנו, היא בלהראות לנו שאותה חובה הלכתית היא משהו שאנחנו לוקחים על עצמנו ללא תלות בדבר שלכשעצמו. הפרה היא אב-טיפוס לכל המצוות.

טומאה וטהרה הם נטולים הגיון וסיבה מוצדקת וואט-סו-אבר. אין כל סיבה שבעולם לקיים אותם לכשעצמם, וגם אם מצאת איזה סיבה לקיים את מצוות פרה אדומה, לדוגמא – זאת גזירת הכתוב, אז שים לב שפתאום הכול "נדפק", והכהן מקבל טומאה. זה מה שקרה לצדוקים. הצדוקים, הכת היהודית הנפוצה בימי בית שני, כפרו בתורה שבעל פה ולמדו את כל דיניהם מן הכתוב בלבד ולכן הקפידו שהכהן יהיה טהור מכל רע. לפרושים, הכת ששרדה עד ימינו, היה עם זאת מסורת שכהן במצב של "טבול יום", יכול לשרוף את הפרה. וזאת הסיבה שטימאו את הכהן רגע לפני: כי הם היו יכולים. לעשות דווקא לצדוקים. היהודים האלו. תמיד לטמא, לטמא, לטמא. דבר מוזר נוסף הוא שכל מי שהיה עוסק במלאכת הפרה היא נטמא לאחר מכן, בעוד שהאלו שהיו מקבלים עליהם את האפר היו דווקא נטהרים. מוזר מאוד…

זה בא ללמד את היהודי, שעניין של קבלת מצוות, הוא מהסיבה הפשוטה שהדבר שאתה עושה הוא (א) מוסכם להיות מצווה. [כאן נכנס דיון ארוך על אורתודוקסיה] ו(ב) אתה רוצה לקיים אותו. כל דבר אחר שתכניס הוא בלבול, אתה בעצם עובד דבר אחר, עובד על עצמך.

יש חיים מעבר לכתוב, זה מה שאמרו הפרושים. זה הפוסט-מודרניזם במיטבו. התורה לא באה להורות לנו שחור-לבן, אלא להורות לנו הלכה. הלכה מלשון הליכה, הנתיב, הדרך, הוא העיקר, ולא היעד. ההכרה שאנחנו בעלי סטטוס של "עובדי ה'", "טהור", ולא המצב הפיזי עצמו. הלכה חשובה נוספת על הפרה, היא שהמים שהיו משמשים להזיית האפר על הטמאים, היו נפסלים רק ממחשבה זרה של מי שהיה מתעסק איתם. אפשר להיות צדיק ולעשות הכול 100%, אבל בעצם לא עשית כלום. אז הנה, אמרו שX זה טהור וY זה טמא, אבל מה בעצם אתה לקחת מזה? זה מזכיר לי את המשל שמספרים, שיהודי שלקח כדור שינה בערב שבת והתעורר במוצאי שבת, בעצם לא שמר שבת.

שמאל-ימין-שמאל

בשלב זה צריך להיות ברור למה אני מוצא את כל הדיונים של תורה ומדע מיותרים. המדע יחקור את העולם, וההלכה יכולה לקבל השארה ממנו לנסח את השפה ההלכתית, אבל למה שזה ישנה משהו? ההלכה הקדומה פסקה שמותר להרוג כינים בשבת, כיוון שהם נוצרים מזיעה. היום אנחנו יודעים שזה לא נכון, אבל האם זה משנה? ההלכה יכולה לקבוע לעצמה את השפה שלה, ולא ללכת ראש בקיר, לא להיות צדוקים. ספרי אומר לנו על החכמים: "אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין, ועל ימין שהוא שמאל – שמע להם". ויש להסביר. לא מדובר פה במצב שמימינך יש צוק והם אומרים לך: "זה בסדר, אתה יכול ללכת לשם, כי זה בעצם שמאל". המצב המתואר הוא יותר דומה לכך שאתה רואה את אור השמש בברור, אבל הלכתית אתה בעיצומו של הלילה. יכולות להיות סיבות שונות לעניין הזה, אבל האוטוריטה ההלכתית, היא זאת שתקבע בשאלה ההלכתית. "אפילו מזידין", אמרו בעיבור החודש – אפילו אם עשו טעות דווקא, זה תופס. על איזה טעות מדובר? על טעות פרגמטית, פיזית, על טעות במתודה ובתוכנית הטקסית הקלאסית, בדברים היבשים הקרים. ובוודאי היום זה תופס גם על הכינה, שאנחנו עושים "טעות" בכוונה וממשיכים לומר שהיא נוצרת מזיעה. ההשפעה היא על החיים ההלכתיים שלנו, ולאו דווקא על שאר תחומי החיים שלנו. אם כן, זה באמת משנה אם היה מפץ גדול, אם באנו מהקוף או אם פאי לא שווה בדיוק ל3 ושביעית? עבור דיני הסוכה, אפילו קירוב גס שכזה של פאי בסדר, כמו שזה למרוח את הכהן בממרח שרצים רגע לפני שהוא שורף את הפרה.

מהכינה נחמה ועד המפץ הגדול – זה לא משנה.

בזכות היותה של הפרה האמא של הטהרה, ובזכות היות הטהרה אם לכל המצוות, יש לה שבת מיוחדת. זאת סיבה נוספת שנראה לי לנכון להדגיש. אבל הסיבה המסורתית היא שקוראים את פרשת פרה לפני פסח כדי להזכיר לעם להיטהר לפני שהם מביאים את קורבן פסח. נו, התחלתם לנקות?

ודבר אחרון בהחלט

מצאתי במקרה מערכון של החמישייה הקאמרית שקולע לעניין. זהירות! אין פואנטה!

והנה עוד אחד, כדי שתצאו עם טעם טוב של קטניות לפני פסח…