ניתוח תיאולוגי פשוט של הסוגיא ההומוסקסואלית

לרגל קריאת פרשת עריות השבוע, ראיתי לנכון להביא לפניכם ניתוח תיאולוגי פשוט, או שמא פשטני, של הסוגיא ההומוסקסואלית.

יש סוברים, בכסילות גמורה, שאין קושי גדול לדור אחרון זה מהשאלה שהסוגיא ההומוסקסואלית מציבה לפתחינו. על כן סוגיא זו תפוסת מקום לא פרופורציונלי בעליל בעיתונים, בעלוני שבת ובתקשורת. אישית, איני חושב שמדובר בסוגיא חשובה כל כך, כיוון שהאחוז היחסי של הומוסקסואלים דתיים באוכלוסייה הוא קטן מאוד, עד כדי זניח. אבל אם חז"ל ראו לנכון לעסוק גם באנדרוגינוס ובטומטום, הרי שלא נמנע מעצמנו לעסוק בסוגיות אשר רק במעט יותר נפוצות, אך נפיצות בהרבה.

כך או אחרת, לדעתי הסוגיא ההומוסקסואלית ניתנת לניתוח תיאולוגי פשוט בן ארבעה שלבים: אשר השלב הראשון מכיל ארבעה עקרונות, השני שלושה, השלישי שניים, והאחרון אחד, סך הכול 10 דברים שיש לדעת – ובכך לדעתי הנושא מכוסה לחלוטין ואין להוסיף בו מאומה, וכל מילה נוספת הנה בחינת טחינת מים והאכלת טרול.

לפני שאשטח את תפיסתי הצנועה בנושא, אדגיש: אני עוסק בסוגיא ההומוסקסואלית דייקא, ולא בסוגיא הלהט"בית. ראשית, כיוון שכל מקרה הוא בעל השלכות תיאולוגיות והלכתיות שונות, והדמיון בין הומוסקסואלים ללסביות, ביסקסואלים או טרנסג'נדרים הוא קלוש ביותר מבחינה זו. שנית, המקרה ההומוסקסואלי הוא החמור ביותר, לכאורה, מבחינה הלכתית ולכן מושך הרבה יותר אש. לכן אדבר רק עליו.

שלב א' – זוג השאלות

את הגישות לסוגיא ההומוסקסואלית ניתן לפרוס בקלות על ידי שאלת זוג שאלות: אחת מדעית ואחת תיאולוגית. המדעית – האם נטייה הומוסקסואלית ניתנת לשינוי? שימו לב, לא שאלתי על טבעה או מקורה, אלא על האם יש אופציה לשנותה בדרך שהיא מובהקת ולא מאוד מזיקה. זאת שאלה מציאותית. השאלה התיאולוגית – האם אסרה התורה מימוש התנהגות הומוסקסואלית?

מענה ב-כן\לא על השאלות האלו, יפרוס מרחב של ארבע גישות.

גישה א' – לא ניתן לשנות נטייה הומוסקסואלית והתורה אסרה כל התנהגות הומוסקסואלית.

זאת הגישה הרווחת בציבור הרחב, שמא נאמר "האורתודוקסית". רוב האנשים מקבלים את המוסכמה המדעית שאין דרך פשוטה ויעילה לשנות את הנטייה, ושהאיסור התורני אודות משכב זכר הוא פרט המלמד על הכלל, כלומר – הוא מצביע על גישה שלילית של התורה לגבי כל מימוש הומוסקסואלי, גם אם לא נאמר במפורש. זאת פרשנות סך הכול הגיונית בהתחשב בהיסטוריה ההלכתית ובהינתן מדרש וחצי המזכיר את פשעם של בני המבול. אבל בראייה הלכתית רחבה, הפרשנות הזאת אינה מחויבת.

כך או אחרת, הצרה בגישה זו היא שהיא פשוט מציבה קושי תיאולוגי קלאסי של בעיית הרוע. כלומר, איך יכול להיות שהטוב העליון מצפה מאדם למנוע אושר כל כך אינהרנטי מחייו? איך ייתכן אלוהים כזה שאוסר משהו שישנו? זאת שאלה שאנו חיים איתה בעיקר לגבי אירועים היסטוריים כמו השואה או מקרים מרוחקים מאיתנו כמו ילדים עם סרטן לא עלינו, אבל ההומוסקסואלים נוכחים בחיינו הרבה. הרב זקס זצ"ל נקט בשיטה זו, וכן גם רבנים רבים מן הזרם המרכזי. למעשה מדובר בשאלה תיאולוגית קלאסית היוצרת דיסוננס. כיוון שאף אחד רוצה להיות בקושי תיאולוגי, רבים בוחרים לענות על השאלות באופן אחר.

גישה ב' – ניתן לשנות נטייה מינית, והתורה אסרה כל התנהגות הומוסקסואלית

זאת הגישה השמרנית. הם ממשיכים לקבל את הפרשנות העממית, קרי, שמשכב זכר מורה על כל התנהגות הומוסקסואליות, ואיסור כולל זה הוא שריר וקיים, וכיוון שלא יתכן שהאל הטוב ציווה עלינו לסבול (האמנם?), אזי ודאי שניתן לשנות נטייה מינית, אלא מאי – יש לובי חזק של ארגוני שמאל שרוצה להפוך את כולם להומואים, ומפטרים רופאים שטוענים אחרת.

הצרה בגישה זאת היא שהיא מבוססת על קונספירציה. אני נוטה לא להאמין לקונספירציות, כפי שטען הרב חיים נבון, כי סוד סופו להתגלות. ישנם מספיק מקומות שניתן לחקור את הסוגיא ללא מורא הקרן החדשה, ועדיין לא נמצא פתרון יעיל. בנוסף, לא סביר שאדם, יהיה מוצאו אשר יהיה, יעדיף להתחיל באורח חיים הומוסקסואלי אם תהיה לו האופציה להיות הטרוסקסואל – גם אם הוא חי במרכז סן פרנסיסקו, משום עקרון פסיכולוגי מאוד פשוט: הטיית הקונפורמיזם. רוב רובם סביבך הטרוסקסואלים, גם אם אינך סבור שהומוסקסואלית היא שלילית – עדיין תרצה להיות דומה לרוב. בקצרה, גישה זאת מבוססת על השערות שווא כנראה.

גישה ג' – לא ניתן לשנות נטייה מינית, והתורה לא אסרה על התנהגות הומוסקסואלית

זאת הגישה הליברלית. היא מקבלת את המוסכמה המדעית, וכדי לא להיות בקושי תיאולוגי, פותחים את ההלכה לפרשנות מחודשת. כאן נמצא כמה גישות (שארחיב להלן), אבל המשותף לכולן הוא שהן מאפשרות התנהגות הומוסקסואלית במידה כזאת או אחרת: אם דורשות את איסור משכב זכר מעיקרו, אם משאירות אותו על כנו ומתירות זוגיות נטולת חדירה אנאלית, ואם כאלו שכופרים בזה שאמר והיה העולם ורואים באיסור התורני אמונה תפלה, וממילא אין איסור.

גישה ד' – ניתן לשנות נטייה מינית, והתורה לא אסרה על התנהגות הומוסקסואלית

נמצא מעט מאוד שנוקטים בגישה מוזרה זו. הבולט ביניהם הוא פרופ' אבשלום אליצור, אדם מוזר מאוד לכולי עלמא, שעשה את שמו כפיזיקאי מחיקוי חיוור של ניסוי החתול של שרדינגר. הוא כופר בתורה, ולכן לא רואה אותה כמחייבת כלל, אך מצד שני טוען שהנושא ההומוסקסואלי נמצא תחת מעטה שתיקה כבד שלא נחקר כראוי. באופן כללי הוא נוקט בתפיסה סטראוטיפית מביכה למדי, שמתמיהה את העובדה שהוא איש מדע. גם מנחם בן המשורר נוקט בעמדה דומה, אך קולו נאלם לאחרונה, וכנראה "עשה תשובה" בנושא הזה.

שלב ב' – הגישה הפרוגרסיבית

הגישה הכי מורכבת היא הגישה השלישית, הליברלית. זאת כיוון שכדי לנטרל את המוקש ההלכתי פה דרוש כשרון רב ויצירתיות. לכן, כשמדיינים עם פרוגרסיביים הנוקטים גישה זו, יש לדעת שבגדול מאוד הם מתחלקים לשלוש, כיוון שמטבע הדברים התפיסה התיאולוגית שלהם יותר מורכבת. הקבוצות האחרות יותר הומוגניות מבחינה תיאולוגית.

קבוצה א' – "מלכתחילה"

אלו הם יהודים הטוענים כי מימוש התנהגות הומוסקסואלית הוא מותר לכתחילה. כלומר, מותר (או אפילו מצווה) לקיים זוגיות חד-מינית משום "לא טוב היות האדם לבדו", הומוסקסואלים פטורים ממצוות פרו-ורבו משום "אנוס רחמנה פטריה", ואפילו איסורים מיניים מסוימים נדחים מטעמים שונים. (למשל, הקבלה למקרים בהם הוצאת זרע מותרת ביחסי מין הטרוסקסואלים). משום קוצר היריעה לא נרחיב באוסף הטיעונים ההלכתיים פה, והרוצה לעיין שיעיין.

הסכנה, לדעתי הענייה, בגישה זאת, היא שהיא מעין פריצת גדר. כיוון שמדובר בפרשנות מעט חריגה ומרחיקת לכת בנוף ההלכתי, למעשה ניתן להגיע דרכה לאבסורדים הלכתיים. היא ממהרת ללכת ואינה נתונה למערכת הבלמים ההלכתית שתשמור עלינו שנשמור על המטרה וטעם המקורי של המצווה.

קבוצה ב' – "בדיעבד"

גישה זאת מבקשת לדרוש את המצב ההלכתי של ההומוסקסואל באופן רחמני ומיקל. בניגוד לגישה הראשונה שמבקשת ליצור יצור הלכתי חדש ומצב הלכתי חדש, גישה זאת בוחנת את ההומוסקסואל בכלים שכבר יש לה, ומכוונת אל הצד המיקל יותר על מנת להקל על סבלו וכאבו. היתרון בגישה זאת ברור – הכלים ההלכתיים מוסכמים על כולם, ולכן אפשר לקיים פה סוג של חיים סבירים. הצרה עם הגישה הזאת היא כיצד מגיעים למצב של "בדיעבד"? נוכל להשתמש בכלי הזה רק עבור אנשים שכבר חיים כפי שהם חיים, אך לא ניתן להורות לאנשים לא-לעבור-על-איסור-בדיעבד. זה משהו שפשוט בלתי אפשרי. בנוסף, הדור הצעיר כבר לא מוכן לקבל אופציה כזאת.

קבוצה ג' – "איסור גמור"

למרות שנהוג לחשוב שדווקא קבוצה א' הדרשנית היא המסוכנת, לדעתי בקבוצה זאת הסכנה האמיתית. למעשה, מדובר באנשים שמקבלים את האיסור התורני כפי שהוא, כלומר – מודים שבכל מימוש הומוסקסואלי יש איסור ממש, אבל מוכנים להכיל את המורכבות התיאולוגית שלהם, ולחיות לצד מודעות נפשית שהם עוברים איסור. הצרה בגישה הזאת: ראשית, זה לא נשמע בריא כל כך, אבל מילא, אם זה היה טוב לאברהם אבינו בעקידה. שנית, פה באמת יש מסדרון חלקלק. אם אדם אומר שמבט באצבע קטנה של גבר אף הוא אסור ובכל זאת הוא עובר עליו, מהר מאוד הוא לא יבדיל בחומרתן של איסורים, ולא יראה במשכב זכר גופא דבר חמור לעצמו, באשר הוא כבר תופס מעצמו "בעל עבירה". זה עקרון פסיכולוגי-תיאולוגי ידוע ומוכר, וכבר חז"ל שמו את הטענה הזאת בפיו של הנחש: "לא תגעו ולא תאכלו", שע"י הוספת איסורים באים לעבור על האיסור החמור. והומוסקסואליות היא רק מקרה פרטי של זה.

שלב ג' – נצחיות התורה

גם בגישה הליברלית וגם בגישה השמרנית יש נקודה נכונה ונקודה חסרה. מה שיש בזו אין בזו ולכן שתיהן לא מושלמות. אני מכוון לעקרון הרמב"מי הידוע של "זאת התורה לא תהיה מוחלפת". למעשה, לעקרון זה יש שני מובנים, שניהם כאחד חשובים וקריטיים כעקרון אמונה. המובן הראשון של נצחיות התורה הוא קביעות הטקס. כלומר, המצוות עצמן, המעשה המכני שלהם, הוא לא ישתנה לעולם. שמירת שבת היא לעולם בל"ט מלאכות, הנחת תפילין היא לעולם בעור בהמה גסה, ומשכב זכר הוא לעולם בחדירה אנאלית גברית. לא יכול להיות שיבוא נביא ויבטל את אחת מהמצוות האלו, ואנו מצווים לקיימן באותו האופן שקיימו אותן אבותינו.

בעוד כולם מסכימים שהעיקרון הזה יסודי ביהדות, רבים שוכחים את המובן השני של נצחיות התורה והוא רלוונטיות החוק. כלומר, המאמין ביהדות חייב להאמין שהחוק התורני הוא רלוונטי בכל דור ודור. שקיימת פרשנות הגיונית וסדורה שמחברת את הטקסט לימינו אנו, ושאנחנו יכולים לשאוב משמעות ממנה. הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל, ציין בהקדמתו ל"חיי שעה", שיהודים נהוגים לקרוא את הגמרא בסוג של ריחוק, כאילו הדברים מדברים על יהודים שחיו פעם, ואילו הדברים לא נוגעים להם היום, בדומה להודעת הצנזורה שהגויים בש"ס הם לא הגויים של היום. אבל האמת שצריך למחוק את הגישה הזאת ולחבר את ההלכה לחיים שלנו, על ידי נימוקיה.

והנמשל ברור. הליברלים (לפעמים) לא מקבלים את המובן הראשון, והשמרנים (כמעט תמיד) לא מקבלים את המובן השני.

שלב ד' – היסוד שאין לקעקע

יש נקודה אחת שחשוב לציין בסוגיא ההומוסקסואלית. כפי שפסל נבוכדנצר שהוא שקר כולו ניצב משום שעמד על יסודות של אמת, כך השקר של טיפולי ההמרה עומד על חתיכת אמת אחת שיש לשים עליה את הדעת. האמת היא שזהות דתית היא זהות חזקה מאוד, לפחות כמו זהות מינית. חילוניים לא מסוגלים להבין זאת. אבל הרצון לשמור את הזהות הדתית היא חזק כל כך, עד כדי שהוא כמעט אינו רצון, הוא כמעט כפוי על האדם. "כפה עליהם הר כגיגית", וכי יש ברית שאפשר לכפות? אלא, מי שחווה את המפגש עם אלוהים, את נועם הנשמות ועונג הנפשות, הדברים עליו כפויים. לכן, יש אמת במה שהם אומרים שויתור על הזהות הדתית הוא סבל גדול מאוד, אפילו עד כדי תחושת מוות וריקנות גדולה. ולכן, אף שאני ליברלי בדעותיי, אני סבור שהפתרון הוא לא לוותר על הזהות הדתית כל כך בקלות, וכיוון שאני גם מאמין במובנים לעיל של נצחיות התורה, אני סבור שיש אפשרות לקיום זהות דתית הוליסטית.

ודבר אחרון בהחלט

הבה לא ניתן לחילונים שאינם יודעים דבר בזהות דתית לקבוע לנו מי אנחנו! מערכון של היוצרים החרדים המוכשרים:

הדתיים המיוסרים

הסערה הפייסבוקית האחרונה היא אודות הדתיים המיוסרים. כדרכן של סערות פייסבוק, הם נגמרות אחרי יום וחצי וחוזרות אחרי כמה חודשים בצורה אחרת. אבל למרות ההלוך ושוב הזה, הפעם לדעתי הצליחו לגעת יותר בלב הקרע בין הפלג השמרני לזה הליברלי בציונות הדתית.

כבר טענתי באחד הפוסטים הקודמים שאנחנו בפתחו של פיצול שיוליד זרם חדש, והטפטוף הופך לגשם קל.

מר משה רט, שמתפאר בסופרלטיבים של רב, ד"ר לפילוסופיה ומובטל, התמרמר כנגד הדתיים המיוסרים, כלומר, דתיים המרגישים חוסר נוחות תמידית ממה שהם תופסים כעוולות מוסריות המובְנות בתורת משה. למשל, יחס ללהט"בים, לנשים, לממזרים וכו'. ליבם הרך והמוטה תפיסות זרות מוביל אותם להתייסרות ולאפולוגטיקה אינסופית מול כהני הפוסט-מודרניזם, והם מנסים לדחות ולדחוק את פסוקי התורה הסותרים את המוסר העכשווי. ומדוע הוא נשאר דתי? אולי כדי להיות "דתי מחמד", לרקוד "מה יפית" מול הפריץ הליברלי, אולי לעשות דווקא לאורתודוקסים, אולי כדי לא לעשות קווצ' בלב להורים, אולי משום קשקושים על זהות וכו', אבל הוא לא באמת מאמין בכך. את הדתיים המיוסרים משווה דוקטורב רט לערפדים מיוסרים, בעלים בוגדניים, ורופאים סדיסטיים.

דתי ליברלי = ערפד מיוסר

מבין הטענות שהועלו נגדו, מיוחד בעל הפודקסט המשורר נדב הלפרין (להיות מובטל זה באופנה עכשיו, לא להתבאס), שמגייס אליו את כל מיוסריי העולם: הגרי"ד, הראי"ה, הרמב"ם, כל התנאים וכל הנביאים והרשימה עוד ארוכה. לדעתו, מיוסרות היא מצב דתי מן המשובחים, ולא רק שהוא נכון, הוא ראוי יותר ומצביע על רגש דתי בריא. קרי, המיוסרים הם יותר דתיים ממך שמרן שכמותך! הכול חוזר אליך וגו'.

אז מה הפריע לי בדיון הזה. כמה דברים.

מה למדת באוניברסיטה?

דווקא משום השכלתו הגבוהה של רט, הייתי מצפה לידע נרחב בעקבות תולדות המיוסרות הדתית. אך נראה שהוא מתהדר בתוארו השלישי כנזם זהב. הרמב"ם טוען שדווקא זה שמתגבר על יצרו הוא ראוי יותר ("אפשי ואפשי" הידוע – אם אני רוצה לחטוא ועוצר עצמי, עדיף מזה שלא רוצה לחטוא כלל). אבל מה בקשר לצווים מוסריים? אם אני חושב שמצווה היא לא מוסרית ובכל זאת פועל אותה, האם זאת מידה טובה? יש מעט דוגמאות. עקידת יצחק היא מעשה שזכה גם לפרשנות שכזאת מאת הפילוסוף הדני קירקגור, ואף אצלנו המלבי"ם כיוון לדעה דומה. דווקא משום שמעשה קורבן האדם היה לא אתי ופסול, פה נמדד הניסיון האברהמי, אם קיום הצו משמעו עצימת עיניים מוסריות, ושחיטת יצחק כמו שחיטת פר עם ביטול רצון ורגש כללי, מה הגודל בניסיון? לכן הקפיד הקב"ה לעורר אותו ברגשות צפים: "את בנך…את יחידך…אשר אהבת…".

והאם סיפור העקידה הוא חד פעמי? האם הוא בא לספר לנו את קורות אברהם אבינו בלבד? ובכן, התורה לא מתעסקת ביחצ"נות או בפולחן קדושים. דמויות האבות הנתונות בתורה הן די לקוניות ומשעממות, עם מעט מאוד מופתים והרבה מאוד עסקנות. סיפורו של אברהם נשמר לדורות כדי לתאר את המצב הדתי של המאמין. בכל אחד מאיתנו יש אברהם קטן, ואליו צריך לכוון בשעת אמירת "מגן אברהם", כמו ששמעתי מפי אחד החכמים.

טוב, אבל אברהם לא ניסה לדחות את הניסיון כמו המיוסרים בדורנו, כך תגידו? ומה הוא עשה במאבק על סדום? ומה עשה ירמיהו הנביא? ומה עשה יונה הנביא בבורחו?

בקצרה, השקפות של מיוסרות דתית נפוצות גם בהגות וגם בפילוסופיה, ותמהני שרט לא הכיר את שניהם, דווקא משום ההיסטוריה שלו. זה בסדר לחלוק אליהם, אבל חילוק כזה צריך להיעשות בזהירות תוך כדי בירור עמדות המוצא. הוא מניח, למשל, שמעגל אתי אינו קיים בנוסף למעגל הדתי, אלא משעה שנתנה תורה בסיני, אין תורה מוסרית אחרת בעולם, ומעשי התורה הם המוסר האבוסולוטי, כפי שטען ליבוביץ'. הספרים והמאמרים אודות אתיקה, אינם אלא תפלות וברבור חסר מושג בעלמא. הנחה שכזאת חייבת ליבון לפני.

בנוסף, ההתייסרות האמביוולנטית הזאת אינה מעידה על חוסר אמונה דווקא – כפי שרט מניח בקלות יתירה. הפילוסוף הארי פרנקפורט דיבר על שכבות של רצון שתתכן בהן סתירה. דמיונו מעשן כבד שרוצה להפסיק לעשן. ברגע קונקרטי מתמלאת בו "דודא", האם הוא רוצה לעשן? כן ולא -כן כי הוא רוצה סיגריה והוא ייקח אותה, ולא – כי ברמה גבוהה יותר הוא רוצה להפסיק לעשן. גם הדתי המיוסר מרגיש חוסר נוחות ממצווה מסוימת, אבל זה יכול להיות ברמה נמוכה יותר, והוא בכל זאת שם את המצווה הדתית במקום גבוה יותר. אין פה צביעות, אלא באמת שני רצונות שיכולים לסתור. ואם כבר ערפדים, למרות שאיני מומחה בנושא (רק רבע רומני), זה נראה לי המצב הקיומי של הערפד המיוסר.

להפסיק לעשן זה קל – אני מכיר מישהו שעשה את זה מלא פעמים

יחי ההבדל

אז הדתי המיוסר רוצה תורה חדשה. מה ההבדל בינו לבין הרפורמי? יש כאן בלבול בין כמה מושגים ובין כמה דעות שונות של אנשים. במקום עבודתי אני מקפיד לא לדבר בנושאי מיניות, פוליטיקה ותיאולוגיה. (גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה) – כיוון שנושאים אלו נפיצים מאוד ומעיבים על יחסי האנוש התקינים. כמה אגוזים קשים מנסים לגלות את דעתי הפוליטית, שלפי דעתם ברורה מעצם היותי חובש כיפה. ואמר לי קולגה נחמד מן השמאל: "אני דווקא בעד בנט, הוא דתי ליברלי". ופה חרגתי ממנהגי ונאלצתי להבהיר לו את ההבדל בין דתי ליברלי לבין דתי לייט, ועל הדרך בין דתי ליברלי לבין רפורמי או קונסרבטיבי.

הרפורמים, בנוסף לאי מחויבותם ההלכתית, טוענים יחד עם הקונסרבטיבים (זרמים מסוימים, יש לציין), שיהדות היא המגדלור המוסרי של העולם. כשניתנה התורה, חוקי התורה בעולם המופקר של עובדי האלילים היו המוסריים ביותר בעולם. כשהגיעו הנביאים הסוציאליסטים, הם קבעו מודל מוסרי חדש וכן הלאה. לדעתם, על היהדות לעמוד תמיד בחזית המוסרית העולמית – זאת המסורת האמיתית, ולכן ביטול מצוות או פרשנותן החדשה היא מעשה יהודי לכשעצמו, כי היהדות היא המוסר הוא היהדות.

לעומת זאת, הדתיים הליברליים אוחזים בזה ובזה, הם בעלי תפיסה דתית, מסורתית ואפילו מיסטית לעיתים אודות חוקי התורה אותם הם תופסים כמחייבים מחד וגמישים מאידך, ויחד עם זאת, בעלי תפיסה הומניסטית-ליברלית אותה הם תופסים כמתקבלת על הדעת ומחייבת באופן נימוסי. תפיסת העולם המוסרית מנחה את ההכרעות ההלכתיות שיש לקבל. המטרה היא לא להגיע לזהות מוחלטת שמטשטשת את ההבדל בין דת ההומניזם לדת ישראל, אלא לפסיקת הלכה המתחשבת בדבר הנכון "בעיני אלוהים ואדם". התפיסה המז'ורית היא היהדות, ובתוכה יש הכרעות ליברליות.

וזה ההבדל בין דתיים ליברליים, לדתי שהוא אדם ליברלי (ולרוב גם לייט). הדתי הליברלי רוצה אישה בבית הכנסת, שלוקחת תפקידי חזנות וגבאות. הדתי שהוא אדם ליברלי יחרד מעצם הרעיון הזה שהוא תופס כחילול קודש. נכון, נשים שוות לגברים במקומות העבודה, והוא לא יערוך אפליה שכזאת בחייו – אבל כשהוא דתי, הוא דתי כמו אבותיו ואין שם מקום לחדשנות, אם בדעותיו האישיות הוא חושב אחרת. תפיסה שכזאת אכן יוצרת דיסוננס עמוק יותר, וסופה לגרור ערעור ופירוק, ולכן הדתיים שהם גם אנשים ליברליים, בניגוד לדתיים הליברליים, נוטים יותר לכיוון הלייטי. רט, בתוך שאר הכללותיו הגסות, התבלבל בין הלייטיים לבין הדתיים הליברלים ה"אותנטיים".

לופט געשעפט

וכעת נתקיף גם את הצד השני. ההתנשאות היא הדדית. יש נטייה לדתיים ליברליים לחוש שהם נמצאים בעמדה מוסרית ועליונה יותר. שהם גם כאלו וגם כאלו. שיש להם על הכתפיים את האחריות על כל שטות שדמות תורנית שולית אומרת. אבל יחד עם הרשימה הארוכה שנתן הלפרין, נראה שהוא שכח משהו חשוב. בסופו של דבר, הדעה של רט, שהמוסר הוא אבסולוטי, ושהמצוות הן ציותיות ולא שמעיות – היא עמדה מסורתית, אפילו איתנה יותר, מהעמדה שהוא פרש עם כל האילנות הגבוהים שהוא נתנה בהם. בני ישראל אמרו "נעשה ונשמע" בהר סיני. החסידים דברו על התבטלות הרצון. הליברלים הם במיעוט מחשבתי וכמותי. המהלך שהם מנסים לעשות נראה צודק מאוד בעיניהם, באופן כמעט לניניסטי יש לציין. אבל יש להכיר את המקום ואת המאטריה שהם מתעסקים איתה, ופה נראה שהם לא מבינים במה מדובר. בכמה בתי כנסת מדברים על יהודה עמיחי בדרשת ליל שבת? כמה קהילות יסכימו להעלות נשים לתורה? מזכיר לי שפעם התגאיתי מול רב בית הכנסת שאני הולך לשיחה עם הרב זקס (עוד סופרלטיבים בשבילכם) – והוא עיקם אפו והמליץ לי ללכת לשיחה "עם טיפת מלח", כדבריו.

לליברליים אין מה למכור מלבד אמת פוסט-מודרנית (השגיאה במקור). הם הולכים למלחמה שמה שיש להם זה רק קול זעקת המיוסרים. העגלה המלאה, גם אם מנוהלת בעצלתיים ומקרטעת, יכולה להעיף אותם מהגשר בזכות המומנטום שלה.

אז מה לעשות? לאזן. אני מרגיש ליברלי בדברים מסוימים ושמרן בדברים אחרים. יש לבחור את המלחמות, יש לאסוף מודיעין, יש להכין כלי נשק, לכרות בריתות. לא להסתער בשם האמת והצדק. לא ככה נלחמים.

ודבר אחרון לסיום

שיר יפה של שלומי ברנד שמתאר את המאבק על ליבה של האמונה. קראו אותו פעמיים כמנהג ק"ק עין פרת.

דבר אחרון בהחלט

תודה לקוראי המסורים. אני יודע שהתשתי אתכם עם כל הפוסטים הכבדים האלו. מתנצל על התדירות הנמוכה – עסוק מעל הראש בעבודה ומחקר. בעזרת ה' הפוסט הבא אחרי שבועות יהיה קליל. נו טוב, לגליזציה זה לא נושא כזה קל.

להיות דתי זה לא בשבילכם

ככל שהזמן עובר בנעימים בימי כאדם דתי (החל מאי שם לפני עשור פלוס שהפכתי לחוזר בתשובה), מתחדדת לי הבנה מעט קשה לעיכול. עם תחושה קשה אני אומר זאת, תוך כדי סקירה בעין ביקורתית על היהודים בארץ ובחו״ל. המסקנה היא: הדת היא לא משהו להמונים, אלא רק לקצוות. מרקס טעה, גם בדבר הזה.

צרת רבים ושמה גוגל

יש צרה גדולה בדור הזה. מהפכת המידע הפכה את כל הידע נגיש. האדם היה תמיד סקרן, אבל היה גם עצלן. מי שיכול היה להתגבר על העצלנות, היה יכול לספק את סקרנותו וכך בדורות קודמים קמו להם גאונים, מדענים ופילוסופים. אבל היום לא צריך להתאמץ כדי לספק את הסקרנות. יש גוגל. כך יצא, שבני האדם הסקרנים העצלנים יכולים למלא את תאוותם בתשובות פלסטיק מן המוכן, ללא עמקות הדעת. מידע אינו שווה לידע. אינפורמציה היא נתונים יבשים, ורק יציקתה לתוך סכמות ופרדיגמות יוצרת ידע. לכן, בדור שלנו אין אנשים יותר חכמים, או יותר ידענים, אלא פשוט הרבה יותר אנשים בינוניים. פעם היו קצוות ברורים: האליטה האינטלקטואלית – שפעמים הייתה מזוהה עם הממסד הדתי (כנסיה, רבנים) ופעמים עם האצולה או הבורגנות, והאנשים הפשוטים, הבורים – ״טוביה״ שכאלו, או ״איוון״ שבכפרים. בינוניים כמו בדור שלנו, שידעו המון, אבל בעצם לא ידעו כלום – בקושי היו.

במודל הישן הדת הייתה אחלה רעיון. מה יש בדת? עבור פשוטי העם: סיפורי עם נחמדים, מסרים פשוטים, לקחים לחיים, ותקוות והבטחות גם במצבים קשים. כפי ששפינוזה סבר, הדת היא כלי מעולה עבור הפשוטים, שומרת אותם על דרך הישר, ועוזרת להם בקשיי היום יום.

מהמתרס השני, עבור האנשים החכמים – הדת הייתה הרבה יותר מזה. היא הכילה אזוטריזם, ידע נסתר, רעיונות פילוסופים ותיאולוגים בהם אפשר להתפלפל, עמקות משפטית ולוגית, ספרות והיסטוריה ענפה שניתן להשתלב כחלק ממנה, גישה בלתי אמצעית אל הדבר שמעבר, גירוי אינטלקטואלי עצום. הרמב״ם, אבולעפיה, האר״י, המהר״ל, כולם ראו את הניצוץ המדהים הזה ובכתביהם ניתן לראות במשהו את ההתרגשות והרוממות האופפת אותם בזמן שהם עוסקים ומקדשים את החול.

גם בתקופתנו יש קצוות כאלו – אנשים פשוטים המאמינים בסיפורי המעשיות ובמופתי צדיקים, ואינטלקטואלים דתיים הנהנים מזיו השכינה בעולם הזה. אבל הם מיעוט. הרוב הם פשוט בינוניים.

ומה הבעיה בבינוניים האלו? נהוג לומר שההשכלה גרמה לחילוניות. אבל אין הדבר מעיד שכל חילוני הוא משכיל דווקא. ההשכלה הביאה חוש ביקורת בריא, ובזכות חוש הביקורת הזה שכבת הבינוניים מביטה באופן סקפטי על הדת. היא רואה בה את אותו אינסטנס של דלת העם, אוסף של סיפורי מעשיות ובזה להם. תפיסתם היא מוגבלת, הם יכולים לדעת מספיק אודות הגרסא העממית של הדת, ויכולים לבקר אותה טוב מאוד, אבל אינם יכולים להתבונן מעבר. הם יכולים לקרוא על קבלה או פילוסופיה יהודית, אבל לא יכולים להחזיק ראש ולכן מסיקים שאין מעבר. הבינוניים תקועים באמצע. ואין להם מה לעשות עם זה.

מפלגת הבינוניים

כשהם נתקלים בממצא הסותר את הידוע להם: כלומר, אינטלקטואל דתי, הם מתקשים לשנות את תפיסתם המוגבלת. הם צריכים לתרץ זאת בעוד מושגים שקראו בגוגל, מבלי לדייק במשמעותם המחקרית. הם יגידו שהוא חיי בדיסוננס קוגניטיבי, שיש לו איזה סטייה פסיכולוגית או רוחנית, שקשה לו להשתחרר מגרסת ינקותו. הרי זה יותר קל מאשר להתחיל ללמוד את כל רזי היהדות.

סיפורי קטנרברי – גזענות, בדיחות גסות, אבל עדיין קלאסיקה

יש מוסדות וארגונים המבוססים על הבורות הזאת. כפי שהסברתי בעבודת המאסטר שלי העוסקת בבורות, בורות אינה יכולה להיווצר בוואקום. היא חייבת ידע התחלתי. ובאופן פרדוקסלי, ככל שהאדם יודע יותר – בורותו גדלה. לכן, דווקא בדור הזה, הבורות הלכה וגדלה. ובורות היא שימושית מאוד כדי לשלוט באנשים – נגיד, פוליטית. קחו למשל את הארגון שכבר עלה פה בבלוג: ״דעת אמת״ הידוע לשמצה. (האמת היא שגם ההיסטוריון בעל הנטיות הפילוסופיות נח-הררי עושה כן) כאשר הם מצטטים איזה שטות הכתובה בגמרא, הם מבססים על העובדה שרוב קוראיהם הם למעשה בינוניים שאינם מבינים את טיבו של החיבור הזה הקרוי גמרא. כפי שיש בסיפורי קנטברי האנגליים גזענות, ובאודיסאה היוונית שוביזם ופטרונות, מדוע יגרע חלקו של התלמוד? ראייה מפוכחת יודעת שהתלמוד אינו ספר קודש במובן שכל מה שכתוב בו הוא אמת או אידיאל, אלא התלמוד הוא ספר יסוד – נקודת פתיחה לעשייה ההלכתית. כמו טקסט ישן, יהיו בו אי-אמיתות מדעיות ותפיסות מיושנות, אבל יש בו גם שקלא וטריא, פלורליזם של דעות, ותקשורת בין-דורית. ואלו הערכים של התלמוד שעושים אותו גדול כל כך, לא קוריוז על המפלצת של עתליה או מדרש שוביניסטי על קהלת.

על הספקטרום הקדוש

למעשה, קריאה שטחית ופונדמנטליסטית של הטקסט אינה ייחודית ליהודים. שותפים לה דאע״ש אצל המוסלמים וזרמים פרוטסטנטיים קיצוניים בארה״ב אצל הנוצרים. אבל מה שייחודי ליהודים פה בארץ ישראל, זה הכמות הגדולה של היהודים (החילונים) שקוראים את הטקסט באופן פונדמנטליסטי – מה שלא קיים בדתות אחרות. ראו איזה זעזוע היה כאשר סמוטריץ׳ דיבר על מדינה הלכה. אנשים אשכרה חשבו שהולכים לסקול הומואים.

קשה מאוד להבין את הרעיון של טקסט מקודש. ההלכה היא קדושה כי היא נותנת מקום של קודש בחיינו, לא משום שאסור לגעת בה או ליצור אותה. מה שכתוב בתנ״ך הוא רק ההתחלה, וחז״ל הוסיפו עליו עוד גדרים, עד שהפכו לעיתים את הכתוב לאידיאל ולא למעשה. כמו בן סורר ומורה ומיתות בית דין. תפיסה כזאת שיכולה לראות בקודש ספקטרום ולא בראייה שטחית של ״כתוב-לא כתוב״ היא נחלת האינטלקטואלית בלבד – ועל כן אני נאנח מאוד שהתפיסה הדתית הזאת פשוט לא מתאימה לרוב הבינוני.

הטריפל של בית הכנסת

מבט מתנשא נוסף קיים מהבינוניים אל מחזיקי הדת. כיוון שהם מכירים רק בייצוגה של הדת ע״י השכבה התחתונה, ומכחישים אפשרות של אינטלקט דתי, הרי שהדת נתפסת כפונקציונלית עבור המדוכאים. כלומר, דת היא פתרון טוב עבור מי שצריך מסגרת תמיכה. השבת היא מוסד סוציאלי, וכן תשלומי היתום והאלמנה והאיסור על ריבית. גם בנצרות, התפיסה הפייסנית והסלחנית, רחמנות וחמלה, היא נזקקת משום שיש חלשים. החזקים, כלכלית, סוציולוגית ובוודאי אינטלקטואלית, אינם צריכים שהחוק יגן עליהם. לכן רק החלשים רוצים בחוק הדתי המגן.

עלוני שבת – חלק מחבילת הבסיס

האמת היא שדתיים רבים האמינו, ועדיין מאמינים, שלדת פונקציה שכזאת. ״מוסר הנביאים״ הוא דבר להתגאות בו. אבל בתקופה העכשווית, עם נפילת השמאל ועליית הקפיטליזם המעודד הגשמה עצמית, גם המוסד הדתי עבר טרנספורמציה. ממפלגת ״הפועל המזרחי״ שהייתה שותפה טבעית ליתר מפלגות הפועלים, הגענו למפלגה שהיא ימין כלכלי מובהק. הדתי הלאומי המצוי אינו גר יותר בקיבוץ דתי שיתופי או ביישוב בעל קהילה מחבקת מידי, אלא מעדיף להתמקם בנווה בורגנות גבעת שמואל פינת פתח תקווה. בתי הכנסת הפכו למוסד כלכלי הפועל על פי חוקי השוק: הם מתחרים זה בזה במתפללים, ועל כן מנסים לפנות לציבורים שונים ע״י תפילות קרליבך, שיעורים מעניינים וקידושים שווים. הם לא מוסדות תמחוי וקהילה, אלא הם מוסדות עניין. בית כנסת שאין בו עלונים? פחות מתפללים יבואו. זה כמו חבילת אינטרנט מוגבלת.

האדם הדתי רוצה לתפוס מעצמו מצליחן – ולכן מבקש להתנתק מהתדמית השמאלית החלשה. התפיסה הניטשיאנית הזאת עולה לא רק אצל בורגנים לייטים, אלא אפילו מעלה ימין קיצוני מובהק, כדוגמת יצחק גינזבורג שאינו חשוד בלייטיות. הוא רוצה להראות שדתיים הם חזקים, אולי אפילו עוצמתיים. ומזה השכבה הבינונית חוששת – כי למה לתת כוח לטיפשים? אבל על זה בפעם הבאה.

ודבר אחרון בהחלט

את נסיעותיי האחרונות באוטובוס אני מעביר בהאזנה ערבה לתוכניות "שעה הסטורית" האגדית של פרופ' הרסגור. מדובר באחד האנשים המופתיים שקמו לעם היהודי. דוגמא ומופת לעמקות מחשבה – ועדיין חילוני וסוציאליסט. מעטים היום האינטלקטואלים החילוניים הפופולריים שמבינים בהיסטוריה או מחשבה יהודית לעומקה, ואנשים כאלו כל כך חסרים לנו. יהי זכרו ברוך.

טייכר וזרחוביץ' במחווה הקורצת לרווח בין האינטלקט לפאן

 

יהודי טוב – סוציאליסט או קפיטליסט?

באחת הסצנות ב"כנר על הגג", יושב על גדת הנהר פרצ'יק, חתנו השני של טוביה החולב, ומספר לכלתו את סיפור יעקב ולבן. בהיותו מהפכן סוציאליסטי – הוא לא מהסס לתת נופך מהפכני לסיפור המקראי ולחתוך מסקנה – מסיפור לבן המעסיק הקפיטליסט ויעקב הפועל המדוכא, אנחנו לומדים לא לסמוך על המעסיקים ובעלי ההון! כששלום עליכם (או מפיקי הסרט ההוליוודי) הכניסו את שורות אלו לתסריט, היה ברור שמדובר בבדיחה. אבל משום מה יותר ויותר אנשים היום לא רואים את זה ככה.

פרצ'יק המהפכן היהודי

נתחיל ונאמר – מותר שיהיה ליהודי דעה, מה זה מותר, מצווה! ועדיף שזה יהיה הפוך מהדעה של חברו. מותר אפילו לרבנים שתהיה להם דעה, פוליטית, כלכלית וכו', ומותר להם גם להגיד מה הם חושבים. כל זה טוב ויפה ונכון, ואבוי למי שחושב אחרת. אבל האם תיאוריה כלכלית מסוימת היא ערך יהודי? היא מצווה אלוהית? אני סבור שלא – ואחת האינדיקציות הכי ברורות היא המהפך שעברה החברה הדתית המודרנית בישראל מסוציאליזם לליברטיניות קפיטליסטית. לו דעה אחת של המתרס הייתה דברי אלוהים חיים, איך התבצע מהפך שכזה? הא למדת שלא כן.

נתחיל מלהפריך את הטענות משני הצדדים, ונסיים בתשובה לשאלה – אז מה כן התורה מצווה?

כיס אחד, לעם אחד

המצדדים בתפיסה סוציאליסטית של התורה מתמקדת בפרקטיקות דתיות היכולות להיתפס כמכתיבות שוויון. למשל: מצוות שמיטת כספים פעם בשמיטה, יום המנוחה הסוציאלי, מצוות יובל, שחרור עבדים וכו'. הטענה היא שהפרט בא ללמד על הכלל. התורה הביאה דוגמאות המנתבות את העולם אל עבר שוויון מעמדי, ובוודאי שעלינו לעזור לה. מודלים סוציאליסטיים דתיים קיימים עד היום הזה בדמות הקיבוץ הדתי ועוד כמה נאמנים בודדים שמאמינים שאפשר להיות גם סוציאליסטים וגם דתיים. הבעיה היא שמול המצוות שתפיסה זאת מייצגת, ישנן מצוות ותיעודיים היסטוריים שלא מסתדרים עם התפיסה הכוללת הזאת. מצוות המלך שמנציחה מעמדות, הכוהנים והלוויים וכד'. בנוסף, הבטחת "ואספת דגנך" יחד עם "השמר לך פן תשכח את אחיך" מציגים מודל משולב שמתיר לצבור הון אישי, תוך כדי ערבות הדדית, אך לא מחיקת הרכוש. תשובת של הרב שקופ שכבר ציטטתי בעבר ידוע בקרב המתנגדים, באשר הוא טוען שמבנה כלכלי בסיסי, אותו הסוציאליסטים מבקשים להרוס עד היסוד, הוא קודם לתורה – המשמעות של החוקים הכלכליים של התורה הייתה חסרת משמעות ללא היה רכוש פרטי. "לא נחתם דין המבול אלא על הגזל" – וכדי לגזול, צריך להגיד – שלי שלי, שלך שלך.

ויש עוד – התורה מבטיחה באופן פסימיסטי "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". זאת אולי לא מציאות רצויה, אבל מציאות שלא ניתנת לשינוי, ולכן החזון הסוציאליסטי הוא לא ישים על פי התורה. ולסיכום, הצצה חפוזה בפרק הראשון של משלי תראה ששלמה המלך תפס מודל כלכלי חסר רכוש פרטי כמודל עברייני ("כָּל הוֹן יָקָר נִמְצָא נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל. גּוֹרָלְךָ תַּפִּיל בְּתוֹכֵנוּ כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ. בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם" כלשון משלי). רש"י מסביר שבעצם אם יש קופה משותפת, כולם גוזלים מכולם, ולכן זאת חברת רשע, לא פחות ולא יותר.

געבן צו טון

התפיסה הליברטיאנית שלאחרונה פושטת על הציבור הדתי דרושה ביאור. שהרי עם כל החסרונות של התפיסה הסוציאליסטית, הרי משהו מנצנץ בנו ואומר שבסך הכול דאגה לזולת ועזרה לנדכאים הוא ערך עברי. אבל שוק חופשי? איך דת של הגבלות יכול לאפשר משהו חופשי? ואיך מנגנון שמושמץ בגין היותו דורך על החלש (אם כי הקפיטליסטים יכולים לענות טוב מאוד כנגד הטענה הזאת), ידור בכפיפה אחת עם "גרים הייתם בארץ מצרים"?

לחיבור המוזר הזה כמה הסברים. ראשית, יש מי שמצביע על הקשר הקיים בין ימין פוליטי לימין כלכלי. בעלי הדעות הימניות-פוליטית חברו להוגים ימניים כלכליים ומזהים את הפטריוטיות יחד עם צמיחה כלכלית של המשק. חוזק העם היהודי הוא לא רק בתורה, אלא גם באחיזתו בארץ, המתגלמת בקפיטליזם. כבר ניתן להצביע על בעייתיות מסוימת בה המאמין מצוי בדיסוננס שהוא חייב לפתרו – איך אפשרי הדבר שהתורה לא תתיישב עם הקפיטליזם שבסך הכול מחזק את האינטרסים התורניים? חיבור כפוי שכזה מחייב כל מיני פרשנויות יצירתיות שלאו דווקא משכנעות.

הסבר שני לחיבור המוזר הזה הוא דווקא החופש. הרבה דתיים חוו אכזבה כשגילו שהאידיאולוגיה שלהם והאידאולוגיה של המשטר בה הם חיים אינה תואמת. הציבור הדתי חטף מהלומות כשגילה כשראשית צמיחת גאולתנו עוקרת ישובים, עוצרת יהודים ומממנת בתי עבודה זרה. היהודים הממלכתיים עדיין מאמינים שכל הדוגמאות האלו הן סטייה, או מיעוט רע הטובע ברוב טוב, ושבאמת בלב ליבם הפוליטיקאים רק רוצים לקיים את התורה, אלא צריך לכפות עליהם בהסכמים קואליציוניים עד שיאמרו "רוצה אני". אבל הליברטיאנים אומרים שאם גם ככה אין סינכרון בין הדעות שלנו, לפחות תנו לנו את מירב החופש. אל תתערבו בפולחן שלנו, בקהילה שלנו, במקומות אליהם אנחנו הולכים או מתיישבים. הם מוכנים "לשלם את המחיר" ולאפשר גם לבעלי דעות מנוגדות לחיות בסביבתם כל עוד גם להם יינתן החופש המירבי. כלומר, הליברטיאנים נוהגים כך מתוך פרגמטיות ופסימיזם (שכבר הוזכר גם בהקשר יהודי), ולא מתוך אידיאולוגיה דתית. הליברטיאניות היא "הכשר מצווה", ולא "מצווה עצמה".

בכל אופן, יש קפיטליסטים שמאוד רוצים להגיד שהתורה עצמה היא בעד שוק חופשי, ואדרבא, שהשוק החופשי הוא זה שמאפשר לעשות צדק באופן הרחב יותר ולכן מממש יותר טוב את התורה וכוונותיה. בעל הסופר המסחרי הגדול מאפשר לגר, ליתום ולאלמנה לעבוד בסידור מוצרים על המדף, מקצועות שלא היו קיימים אילולי המודל הקפיטליסטי. זה הלקט, שכחה ופאה של היום – הם יגידו. חלקם אף יצביעו על ההתפתחות ההיסטורית של ההלכה שהלכה והפכה יותר "לסה-פר". התקנת הפרוזבול או תקנת היתר עסקה, הכול הולך בדרך אל ההבנה שהיד הנעלמה פועלת יותר טוב מאיתנו. תנו לאלוהים לנהל את העולם – יש פה אפילו אמרה תאולוגית למרחיקי לכת.

ואיך ניתן להתווכח עם זה? בקלות יתר. אין דת שמתערבת יותר בשוק מאשר היהדות. תרומות, מעשרות, השמיטה הכלכלית הנוהגת מדרבנן גם בדור הזה. יגידו הקפיטליסטים, טוב, תרומות דתיות זה מחוץ למשחק – אז אל תבוא לי עם המעשרות. הם אוהבים לצטט ש"קנאת סופרים תרבה חוכמה", אבל שוכחים את "היורד לאומנות חברו" – זה הפותח עסק דומה ליד חברו, ולמרות השבח הקפיטליסטי על התחרות, הגמרא רואה בזה דבר שלילי מאוד.

תורת הנסתר

תבינו לבד

אז איפה האמת? אצל הסוציאליסטים או הקפיטליסטים? לא שם ולא שם. לדעתי, צריך להודות ולומר שהתורה מצווה מצוות על החיים שאנחנו חיים פה, ולאו דווקא מצווה על אופי החיים שלנו (לכל הפחות בתחום הכלכלי). המודל הכלכלי שהיה בימי קדם, אם אפשר לקרוא לא כך, הביא לריאליזם במה שקשור למצוות התורה. הרי בעולם העתיק היה זה בלתי אפשרי ליצור כלכלה מתוכננת. השליט או החברה הקטנה יכלה ליצור רגולציה מצומצמת, וגם ככה המשק לא היה מסובך כמו היום. ככה שהשוק היה כמעט חופשי, עד כדי התערבות של המלך ללקיחת מיסים או הגבלות אחרות. הדברים ודאי לא התגבשו לכדי תיאוריה כלכלית מסודרת. לכן פרשנות כלכלית לתורה, כל פרשנות שכזאת, היא לוקה באנכרוניזם חריף. ניתן לחיות עם התורה ועם אחת הפרשנויות הכלכליות, אבל לא צריך לאנוס את הכתוב כדי לתת צידוק ולעשות קרדום לחפור בו.

בכלל אני חושב, וזה משום היותי בור שאינו מבין בכלכלה כמעט ודבר, שיש יומרה גדולה בן מצד השמאל והן מצד הימין הכלכלי, לבסס תפיסה שתסביר את המציאות הכלכלית ואת המגמות שלה. האדם אינו פועל באופן רציונלי, הטבע מביא הפתעות מדי פעם, והכלכלה לא הולכת לשום מקום מוגדר, אלא כל פעם נמצאת במקום אחר. נכון, אפשר להמציא מודלים מתמטיים שמטפלים בחוסר-ודאות מסוגים כאלו ואחרים, אבל הם כלי עזר בלבד בתוך נישה כלכלית צנועה למדי. ה"איזמים" הגדולים מתו מזמן, לא משום שאין אמת, אלא משום שהם לא מדעיים, כפי שחשב פופר. כלכלה משתמשת בכלים מתמטיים אבל היא לא מתמטיקה וגם לא פיזיקה. ולדעתי היא גם לא פילוסופיה כיוון שישויות האונטולוגיות שלה הן מוסכמות בלבד, והאמיתות האפיסטמיות שלה כולן קונטינגנטיות וניתן לתפור עליהם טלאי על טלאי של הסברים. הדבר הכי קרוב שאני יכול לראות בתפיסת עולם כלכלית היא דת. ואולי מכאן הרצון העז להראות שאין ביניהן סתירה.

ודבר אחרון בהחלט

ההתנגשות בין הסוציאליזם והקפיטליזם היה גם נושא להתנגשות בין אמריקה והמזרח. אבל גם בין אמריקה לבריטניה יש איבה לא מבוטלת. נראה לי שפריי ולורי מטיבים לנסח ב3 מילים את האיבה במערכון הבא.

פה זה לא אירופה

ישראלים אוהבים להרגיש אמריקה. או אירופה, לא משנה. העיקר לא כאן. אני נזכר בתמונות ההיסטוריות של מאות ישראלים צובאים על סניף מקדונלדס שנפתח כאן בשנות התשעים ועד לשבוע האחרון בו ספוטיפיי הגישה לישראלים רדיו אינטרנטי כמו באמריקה. אבל הגלובליזציה המערבית לא עוצרת בצרכנות. הלוואי. היא גוררת גם בורות במסווה אינטלקטואלי. אפילו הויכוחים שלנו הופכים להיות מערביים. קחו למשל את הויכוחים בנושאי דת (ומדינה, ומדע וכל דבר) בהתחלה היה זה נחלתם של כמה בורים שאינם יודעים נגד מי הם נלחמים. הדור הישן, מייסדי המדינה ומבקריה החריפים של היהדות, עוד ידעו נגד מה צריך להילחם, אבל הם חלפו ופינו את נחלתם לבורים שנמצאים עכשיו גם בתקשורת וקובעים לנו הציבור – הדתי והחילוני – על מה נריב. ועל זה אני רוצה להתווכח.

הסניף הראשון של מקדונלדס בארץ

הרב רפי אוסטרוף אמר פעם שפורנוגרפיה לא מזיקה למיניות הבריאה של האדם כמו הוליווד. ובאמת, בעוד כשאנחנו רואים או צופים בפנטזיות אנחנו יוצרים חסם ויודעים שזאת לא מציאות. אבל הוליווד נראית כל כך אמיתית. כי לגיבור יש רגשות ומחשבות בדיוק כמו לנו. ויש לו אהבה מושלמת…לא כמו לנו. ויש לו מאבק בין-דתי ובין גזעי…כמו לנו?

חיי העולם הזה

ארצות הברית היא מדינה מאוד דתית. האוונגליסטים לוקחים את הטקסט המקראי כפשוטו. לכן לימוד אבולוציה או תיאוריות על גיל העולם נחשב לנושא רגיש בארצות הברית כפי שכולנו יודעים. משום מה החבר'ה בעלי ההשפעה החליטו כי גיל העולם נחשב ליסוד ביהדות האורתודוקסית. כך אנחנו מוצאים את הנושא לניגוח ולעקצנות. יש חילונים שאף מבקשים ללמד את הנושא בבתי ספר לצד אבולוציה ושאר תיאוריות שבארצות הברית מעוררת מדנים. אבל בחיאת, כמה זה משנה לדוסים? ההתנגדות לתוכני הלימוד המדעיים נובעת בראש משמרנות ולא מהתוכן עצמו. גיל העולם מעולם לא היה אישיו מרכזי, ולתיאוריות מדעיות היה מקום של כבוד או של קרירות דעת ספקנית משהו. מובילי המאבקים חיים בסרט הוליוודי שבו הם לוחמים במלחמת צדק של ההגיון הישר כנגד הבורות הממאירה, לפחות כנגד הכנסיה ששרפה את גליליאו. אבל הסיפור האמיתי הרבה פחות רומנטי. המידע המדעי נגיש לכולם. רוב הישראלים אקדמאים ויחשפו למידע הזה במהלך התארים המתקדמים שלהם או בשיטוט מהיר בגוגל. רוצים ללמד אבולוציה? למדו! אבל ראו הוזהרתם – כל החשק יצא לכם. ברוך השם, לא חסרים לנו נושאים אחרים להתווכח עליהם כמו שבת, יחס לגויים או הדתה.

אמריקן ביוטי

עוד השלכה הוליוודית שנעשית על המאבקים הדתיים פה הוא הנושא הלהט"בי. אבל כאן העניין יותר מורכב. ראשית, אכן יש קושי גדול לדת היהודית להכיל או לאשר כל מה שקשור לנושא. ישנם איסורים ברורים וטקסים מוגדרים שלא ניתן לגעת בהם בניגוד לתיאוריות מדעיות שפירוש התורה יכול לסבול אותם. שנית, נראה שהדתיים עצמם נכנעו לתסריט ההוליוודי ושמחים להשיב בטיעוני נגד מן התרבות האמריקאית. האוזן התרגלה לשמוע על כמרים קתוליים הומופובים ביום ופדופילים בלילה. העין שבעה מלראות הפגנות של "כנסיות שנאה" בדרום ארה"ב נושאים שלטים נגד להט"בים. הקיבה כבר קיבלה בחילה ממטיפים נוטפי ארס המדברים בשם ישו. לכן, פה בארץ הקודש הרבנים יזכו לאותה אדרת בדיוק. נכון, יש רבנים שתקפו מינית. נכון, רוב הרבנים בעלי דעות הומופוביות. אבל לעזאזל, אל תעשו מהרבנות הראשית כאילו הייתה הותיקן. קל מאוד לחשוב בקטגוריות הוליוודיות, אבל המציאות היא לא כזאת. הדגש בדת היהודית הוא על הפרקטיקה ועל המסורת ולכן הדיון צריך להיות כזה ולא לעסוק בתיאוריות מגדריות על מבנה המשפחה. הציבור הלהט"בי אינו שונה מכלל הציבור הישראלי שרובו מסורתי, ולכן גם להט"בים רבים קשורים כך או אחרת לפרקטיקות מסורתיות. איך בכלל אפשר להשוות רבנים לכמרים קתולים? התיאולוגיה שונה, אורח החיים שונה, המגע עם העולם שונה, התרבות שונה. רק השנאה דומה. אבל זה לא אומר שההידברות צריכה להיות דומה.

והדוסים נכנעים. ככה רבנים החלו בהסבת מקצוע לפילוסופים חובבים שבאים להתקיף את התיאוריות המגדריות והפוסט-מודרניזם. הם מקשקשים על מיניות ומבנה המשפחה המסורתי ולוקחים תיאוריות ומחקרים אודות טיפולי המרה נוצרים אמריקאים. אבל זאת טעות גדולה והחטאת המטרה. זהו לא דיבור יהודי.

פעילת של כנסיית השנאה הידועה של קנטאקי (אין קשר לעוף)

פליז, גם תפסיקו לדבר על "הממסד הדתי". הרבנות הראשית כבודה במקומה מונח. אבל הציבור הדתי מתייחס אליה במקרה הטוב בכבוד ובמקרה הרע בזלזול. אין מזימה של הרבנים הראשיים להשתלט על העולם ולגרום לבניין המקדש השלישי. אלו רק פקידים שדואגים לחיים הדתיים במדינה. נכון, היום אפשר להצביע על בעיות ועל ליקויים רבים בתפקודה או בנחיצותה כדוגמת כשרות או נישואין. אבל זאת לא מפלצת תלת-ראשית שכל מי שכיפה על ראשו עומד דום למשמעתה. נראה לפעמים שכל מי שמדבר על ה"ממסד הרבני" אינו יודע את טיב הקשר בין יהודי לבין רבו. "עשה לך רב וקנה לך חבר" אינם נמצאים במקרה ביחד. הרב הוא ידיד-נפש רוחני. הוא מוליך אותך בדרך שלך אל המטרה המשותפת, היא הקדוש ברוך הוא. הוא מעשיר אותך בידע ובחוכמה. הוא לא אפיפיור. הוא לא כומר. הוא לא עורך טקסי מיסה, שומע וידויים או מוכר שטרות מחילה.

מיסטר נו-אינגליש

מה על הדתיים לעשות, אם כן? להתעלם. לא לנסות להגיב באותו מטבע. כי ממה נפשך, אמת מארץ תצמח. לא צריך להתגונן נגד התקפה על היהדות, כי אין התקפה על היהדות. יש התקפה בנוסח אמריקה. ואולי, ההתקפות האלו אפילו עושות טוב לדתיים. לא ממזמן שמעתי על מכר שלי שיצא בשאלה, וכחלק מהתהליך תרם את כל ספרי הקודש שלו. מדוע? כי האדם הדתי בעולם הזה נמצא במגננה אינטלקטואלית. הוא זה שצריך להוכיח את עצמו. הוא צריך להיות המשכיל יותר, היודע יותר, המבין יותר. החילוני נמצא בקבוצה השלטת ולכן הוא יכול להרשות לעצמו להיות בור יותר, לדעת פחות ולהתקיף בקש את הטענות הדתיות. על הדתי לכן להיות חד ומוכן, ולכן הטענות כאילו-נגד היהדות פותחות בפנינו עולם חדש שעלינו לחקור וללמוד וזה תמיד יותר טוב.

באופן מעניין, כל שלושת הדתות האברהמיות הגדולות רואות בעין שלילית את תרגום כתבי הקודש. היהודים מספרים שכשתלמי המלך תרגם את התורה ליוונית שרר חושך בעולם שלושה ימים. המוסלמים מזהירים בחרם מאת הנביא מוחמד למי שיתרגם את דברי האלוהים שקיבל מג'יבריל המלאך. והנוצרים הקתולים הרשו למאמיניהם לקרוא רק תפילות או קטעים מובחרים מהברית החדשה בלבד. מדוע? כי יש דברים שפשוט לא ניתן לתרגם והניסיון לייבא אותם בצורה המונית בטוח יביא לעיוות. נסו בעצמכם לתרגם לאנגלית את המונח "מצווה". מה זה? Command? לא בדיוק. זה לא בדיוק ציווי, זה לא בדיוק מעשה טוב. כשאני אומר למישהו "תעשה מצווה" – מה כוונתי? כבר ציטטתי את קיפלינג שאמר שמערב ומזרח לא יפגשו לעולם. ככה גם המונח הבודהיסטי של דוקהה לא ניתן לתרגם לעברית-מערבית. זה סבל? לא, כי סבל הוא בעל מטען שלילי. זה חוסר-סיפוק? לא בדיוק. את דתות המזרח אנחנו יודעים לקחת בכובד ראש אינטלקטואלי, אבל כשזה נוגע לעבודה בתוך הבית אנחנו מתעצלים וחושבים בקטגוריות מערביות. אפילו שלושת הדתות בסוף מצאו דרך מעקף על האיסור לתרגום. היהדות אימצה תרגומים קאנונים (אונקלוס), האסלאם מציע לכתוב "פירושים" לקוראן בשפות שונות, ואילו הנצרות נפרצה ע"י מהפכת הדפוס והפרוטסטנטיות בעקבותיה. טוב, חייבים לציין, בסופו של דבר אמריקאי או לא, ההמבורגר של מקדונלדס לא כזה נורא, אפילו טעים.

ודבר אחרון בהחלט

נתתי את הדוגמה של כנסיות שנאה אמריקאיות כשנאה דתית. אז אם כבר הוליווד, יוצרי הסרט "קינגסמן" לקחו את הקלישאה הזאת עד הסוף ממש. מסצנות האקשן הטובות בקולנוע של כל הזמנים. (מכיל אלימות גרפית, לא לבעלי לב חלש)

הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק אחרון

יש בעיה מהותית עם המתודה האמפירית – היא מבוססת על החושים שלנו. גם אם ראינו וחווינו חוויה מטאפיזית שלמה, בין אם זה מעמד הר סיני, בין אם זה התגלות הבתולה בכפר ספרדי, יכול להיות שאנחנו טועים. חולמים. שד מתעתע בנו. הטיעון הספקני יכול לערער בקלות כל טענה אמפירית. וממלא, אין טעם לנסות את אלוהים בדברים של העולם הזה. "המאמין באותות יש בליבו דופי". מלבד זאת, הרמב"ם מזכיר במורה נבוכים את כת הפילוסופים שסבורים שאל-לו לאלוהים להתעסק בדברים של מה בכך. אנחנו יכולים להגיע אליו בכוחות השכל הנעלה והטהור, הזך והישר. המתודה הרציונלית נתפסת כנעלה, אינטלקטואלית, מורמת מעם. האמנם זאת הדרך להגיע לאלוהים?

תמיד לחקור, לחקור, לחקור

בעולם הפילוסופיה העכשווי די מוסכם שהשאלה האונטולוגית (קיום האל) הוא אנטינומיה, כלומר, ניתן להוכיחו וגם ניתן להוכיח את ההפך. כיוון שהפילוסופיה לא סובלת אנטינומיות סביר להניח שחלק מההוכחות לוקות בבעיות לוגיות, מניחות את המבוקש, או שלוקות בחוסר של הנחות יסוד מתאימות. יתכן גם שהמושג "אלוהים" הוא לא מוגדר היטב – בהוכחות הרציונליות אנחנו מבקשים להוכיח תכונה יחידה, אלוהית למדי, כגון "המושלם בשלמותו" או "סיבת הסיבות". מאידך, גם ההוכחות ההפוכות מנסות לסתור תכונה אלוהית מהותית בודדת כמו "כל יכול". התעסקות פילוסופית עם אלוהים כמוה כחילוק באפס למתמטיקאי. אמת, נמצא כאלו היום שממשיכים את הדיון העקר מסיבות זהותיות בעיקר (דתיות או אתאיסטיות), תוך התעלמות גסה מהמסורת הפילוסופית העכשווית. ויטגנשטיין כבר אמר שמה שאין מה להגיד עליו, עליו יש לשתוק. למשפט החותם את הטרקטטוס הנפלא מתח כמעט של תפילה. וגם תאיסטים ואתאיסטים מוכנים לחתום עליו וללכת להתעסק בשאלות פילוסופיות שבאמת יצא מהן משהו.

הרב יחיא קאפח – מלומד תימני שדבר בחקירה רציונלית בלעדית ועורר סערות בעולם יהדות תימן עקב שיטתו.

בין אם יש או אין משהו בהוכחות הפילוסופיות לקיום אלוהים, נראה שהן היו שם ברקע תמיד, מרגישות כמו מצווה עליונה, מלחמת קודש בספק הוא הוא עמלק. בעוד המתודה האמפירית היא מגונה – מה אתה מעיז לנסות את ה'?!, המתודה הרציונלית היא מכובדת: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוהים" אומר הכתוב, והפרשנים ממהרים לנחס למשה רבינו יומרות פילוסופיות. בעל חובות הלבבות אומר שזאת מצווה להסיק בדעתנו את קיום האל, וזהו מעשה בריא וטבעי. הרמב"ם אפילו מגייס את הדיבר הראשון: "אנוכי ה' אלוהיך" כדי לכלול אותו במצווה לדעת באופן רציונלי את קיומו של האל.

אבל, כנגד המיעוט הפילוסופי הרעשני עמדו רבים במשך כל הדורות והזכירו את דרך ישראל סבא, הרחוקה מהחוכמה היוונית, מהסילוגיזמים האריסטוטלים שמובילים למסקנה ברורה ויחידה. האם הם חששו שמא העיון המתמיד יוביל למסקנות כפרניות? ובכן, ישאל השואל, מי כאן המאמין עכשיו? אם אנחנו באמת מאמינים – אז מה יש לנו לחשוש כל כך מעיון?

המהר"ל טען שיש סיבה לחשוש. הסיבה היא סיבה קוניאנית למדי. הוא התכתב עם טיכו ברהה וממשיכו גלילאו והיה מודע לתמורות המדעיות בתקופתו. העיון המדעי והפילוסופי, הוא דבר חיובי שהביא הרבה דברים, אבל הוא לא יציב. אפילו הגויים כל הזמן מחליפים דעות. פעם השמש במרכז ופעם הארץ היא שטוחה. כל הדעות טובות לתקופתן, אבל אחר כך מתערערות. גם הדעות והמוסכמות הפילוסופית מתחלפות. למה לנו, אומר המהר"ל, לבזבז את הזמן בעיונים שעוד 200 שנה מי יזכור אותם, והיום אנחנו בכלל לא בטוחים אם הם נכונים או לא? (יש לציין שיחד עם הדעה הזאת, המהר"ל לא נמנע מהוכחות פילוסופיות מדוקדקות ומרשימות הנוגעות לאמיתות התורה בספריו).

משטרת המחשבות

אם כן, לא רק החוש יכול לטעות, אלא אדם לטעות יולד. יחד עם תחושת השגב וההוד בפנטזיה הרציונלית הנפלאה, כמעט נבואית, ראוי לשאול שאלה נוקבת – האם יש משטרת מחשבות? ראינו בפוסט הקודם את האיסור לנסות את ה', אבל האיסור הזה הוא בדיעבד, שהרי עיננו רואות את עוולות העולם הרחוק ממה שהיינו תופסים כהשגחה. אבל בעולם הרציונלי הטהור – האם יכולות להשתרבב להן תפיסות שהם גם נכונות וגם סותרות את האמונה היהודית?

חז"ל התייחסו בחומרה למי שקורא ספרים חיצוניים. ספרי עבודה זרה ופילוסופיה. על הרמב"ם הגאון מוילנה אמר שהפילוסופיה שיגעה לו את השכל. על שפינוזה הקימו חכמי אמסטרדם חרם ואסרו לעיין בכתביו. אבל כמו ילד שדווקא אומרים לו לא, היהודים המלומדים לא יכלו להימנע מהפיתוי לקרוא דווקא במה שאסור. אותה החוברת מתחת לסטנדר. בינם לבין עצמם תירצו שזה "לאו שאין בו מעשה", ושהם עדיין שומרים שבת ומקיימים מצוות במלואן. אלא שתפיסת האלוהות קצת השתנתה, וקצת התערערה אצלם עדות קיומם של אירועי התורה.

התשובה לשאלת משטרת המחשבות היא מורכבת. יש מצד אחד מסורת של פתיחות מחשבתית. גם לבן הרשע בפסח יש פתחון פה לשאול שאלות ספקניות וכפרניות. הצנזורה היא לא על השאלות, אלא על התשובות. התשובות צריכות להיות קנוניות – אפילו הייתי אומר מעצבנות. "הקהה את שיניו" או "דע מה שתשיב לאפיקורס". המחשבה חופשית כדי לשאול שאלות ולחקור, אבל תמיד צריכה לחזור ולעגון במקום בטוח כדי שלא תתרחק יותר מידי. כמוה כצלילה עמוקה לדליית פנינים. צוללים עמוק כדי להביא פנינה, שאלה שלא מהעולם שלנו, וחוזרים לעולם המושגים שלנו ולמסורת כדי להתמודד איתה. המתודה הזאת חוזרת גם אצל השמרנים יותר (שאצלם התשובות  לא השתנו אלפי שנים), אבל גם אצל הוגים מהקצה המחקרי של היהדות. יש מי שאמר שהוא מאמץ את הרעיון הקבלי של "ליקוט ניצוצות", והוא בסך הכול חושף את הנקודה היהודית הקדושה, את החלק האלוהי המחייה, שיש בכל החוכמות החיצוניות של אבולוציה וביקורת המקרא.

הספקנות, אם כן, היא חד צדדית. אנחנו מתרצים את מה שאנחנו רוצים לתרץ, ומטילים ספק במה שלא נוח לנו. אבל המתודה הזאת היא לא יהודית דווקא, אלא אנושית. גם הספקנים החדשים, הרי, בחרו להם צד מסוים בו הם מטילים ספק.

מחשבה עמוקה – תוביל אתכם לתשובה האולטימטיבית

הצעה לסיכום

אם כן, מה זאת אמונה? האם זה belief – רמת שכנוע בעובדות שונות שיש לי סבירות טובה להאמין בהן? (רציונלית או אמפירית) או האם זה faith – בטחון בסט מסויים של ערכים שינחה אותי בדרך טובה? האמונה היא ודאי לא מעשה רציונלי. הרציונליות היא מעשה זמני, כפי שכתבתי בפוסט על ראש השנה. האמפיריות היא דבר שנמשך רק לזמן שהוא נמשך. האמונה היהודית היא שילוב בין שניהם. היא חווית התגלות אמפירית (יש מי שיאמר חד פעמית ויש מי שיאמר מתמשכת), והיא נימוק רציונלי להמשכיות הברית (מסורה בין אב לבנו, או מעידה על עצמה מהותית). שניהם יוצרים זהות יהודית גאה שהיא זאת המושכת את האדם המאמין לחיי היומיום שלו.

ומה היא הדרך הכשרה להגיע לאלוהים? חקר פילוסופי? חיפוש ניסים או צפונות בתורה? אולי תרגול מדיטציה? אמרה התורה "תמים תהיה עם ה' אלוהיך". ואולי על דרך הדרש אפשר לומר שכשתהיה "תמים", כלומר שלם בכל מה שיש עליך ללמוד ולנסות, רק אז "תהיה עם ה' אלוהיך". ואפשר גם לדרוש את זה על דרך מה שאמרו "שומר פתאים ה'", ה' נמצא עם התמימים, או כפי שאמי מורתי אומרת: אין שכל אין דאגות. וכמו תמיד, מעמד הביניים נדפק.

ודבר אחרון בהחלט

השילוב הרציונלי והדתי קיים בעוצמה גדולה מאוד בעולם האקדמיה הישראלי. כדוגמת החוג הדמיוני לביולוגיה מקראית בבר אילן:

הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק ב'

בפוסט הקודם נגענו בשתי דרכים מקובלות לאימות ואמינות של ידע. הדרך הרציונולית, היא הדרך הפילוסופית יותר, המתאפיינת בלוגיות, הטלת ספק וחשיבה ישרה. הדרך האמפירית, היא הדרך המדעית, העוסקת בתצפית, הכרה עם המציאות וחיבור אינטואיטיבי עם החוש והמוחש. בפוסט זה ניגע בדרך האמפירית ונבחן האם היא מסתדררת עם האמיתות המסורתיות שיש ליהדות להציע למאמיניה.

ראשית, יש לזכור שאין אנו עוסקים בשאלת קיומם של ניסים. יום ואחריו ראסל מבינים שתופעת הנס היא משהו שהמדע האמפירי אינו כלי להתמודד איתו, שהרי תפקידו הוא לתת חוקיות, ולו היה רואה נס, ישר היה מנסה להחריגו לתוך חוקיות משלו, ומיד הנס היה נעלם. כלומר, במשקפיים המדעיות לא ניתן בכלל לצפות בנס. (ואני ממליץ על מאמרו של נדב שנרב בהקשר זה). אך בואו נניח, כהנחתו של ראסל עצמו, שנס הוא ברור כשאנו רואים אותו. ים סוף נבקע לשניים, אש יורדת מן השמיים ומלככת את הקורבן על הכרמל, חבורת קנאים ממודיעין מכניעה את הצבא היווני וכדומה.

צו איסור פרסום

כעת יש לשאול – מה עמדת היהדות בעניין? מבחינת הכלי האמפירי להשיג את הדעה האמיתית ע"י תצפית בעולם, הכול כשר. ואם ראיתי איזשהי תופעה שמאששת את התזה שלי – אני כבר יכול להוציא מאמר בשלושה עותקים. בנוסף, מותר לי – ואף כדאי מאוד, לערוך כמה סימולציות וכמה ניסויים כדי לקבל את אותה תופעה שוב ושוב.
במבט ראשון נראה שיש משהו מאוד חשוד, אפילו סותר, בגישה היהודית לגבי ניסויים אמפיריים. הבייסיק של האמונה היהודית הוא באותות ובמופתים. תחילת הסיפור היהודי הוא בהצבעות אמפיריות שבאות להורות על עליונות הבורא ואמיתות התורה. משה נותן 10 מכות במטהו והפרgונים משתגעים. העם נדהם בקול השופר תחת הר סיני. המן מכסה את המחנה. ולא רק זאת, אלא עלינו לזכור את כל הניסים שארעו לאבותינו, כאילו אנו אומרים: החוויה האמפירית שחוו אבותינו, מעידה על אמיתות האמונות הדתיות שלנו. אבותינו סיפרו לנו מה התצפית שהם ראו, ועל סמך זה אנו מסיקים את הדעות האמיתיות שלנו. בנוסף, נראה שהגישה הזאת נשמרה לאורך זמן וגם בימי חז"ל הפליגו במצוות "פרסום הנס" על סיפורי חנוכה ופורים. כלומר, יש מצווה ממש לספר אם ראינו משהו שמוכיח את הקשר בין עם ישראל לבורא או את השגחתו. יש אפילו דעה בפוסקים שפרסום הנס נוהגת גם היום, ואם אירע למישהו נס, עליו לפרסם אותו, עדיף בעלון שבת שאנשים יקראו בזמן התפילה.

תזכורת הניסים השנתית בחנוכה מעידה על חשיבות המתודה האמפירית בתפיסה היהודית האותנטית

נראה ממבט ראשון שהגישה האמפירית היא מקובלת בראי המסורת היהודית. אך כאן מגיע הקטע המחשיד. ניסים אפשר לפרסם רק אם הם קורים. רוב הזמן לא קורים ניסים, ואפילו די להיפך, קורים אסונות וטרגדיות. מתגלות שאלות על ההשגחה ועל האמונה. כאן "לך דומיה תהילה". לא מדברים ולא מפרסמים. יתרה מזאת, פרקטיקת הניסוי הנפוצה היא אסורה, יש אומרים אפילו מדאורייתא. "לא תנסו את ה' אלוהיכם" זועק הכתוב. אסור ליהודי לערוך ניסויים בהשגחה. כמשל הבדיחה הידועה על מאן דהוא הנודר נדרים בזמן חיפוש חנייה בתל אביב . כאילו ריבונו של עולם אומר: "אל תעמידו אותי במצב לא נעים. אולי לא באמת מגיע לכם נס, אז שלא נצא אני ואתה פארש". גם חז"ל ממשיכים את הקו ואומרים לא לסמוך על הנס, לא להגיד שמא עושים לו נס. הם מפקיעים את רשות השמיים ממקרי מזג האוויר וקונסטלציית הרחובות ("הכול בידי שמיים חוץ מצינים פחים"). גם הרמב"ן מבקש להרחיק את הפרקטיקה הדתית – ההלכה, ממציאות של נס. כלומר – יש תחושה שהיהדות מנסה לתפוס גל על ניסים מזדמנים. אם קורה איזשהו משהו מגניב – איזה יופי! בואו נפרסם ונעשה כותרות. ואם לא…אז אנחנו חוזרים שוב לשחק אותה רציונליסטים חמורי-סבר, החכמולוגים של כיתת הדתות המערביות, מתעלמים בגסות מכל ההיסטוריה הניסית שלנו שם במדבר סיני.

תיאולוגיה אקפרמנטלית וחוקרי ביקורת הבעל

אלא שהרגלם של יהודים יש חריגות גם כאן. קחו למשל את אליהו בהר הכרמל. העם מתחבט בשאלה התיאוסופית רמת המעלה – מי האלוהים השליט? כיוון שכולם חכמים ולמדו את המופתים ברמב"ם ובחובות הלבבות, הם יודעים שיכול להיות רק אחד בדיוק. אז האם זה "השם", האל המצווה עליהם התנהגות מוגבלת תזונתית ומינית, עם חיבה בלתי מוסברת ליתומים ואלמנות, או האם זה ה"בעל" – ששליחיו לבושים בקוסט-פלאי מגניב, ומתחייב להוריד גשם בשנה הראשונה למינוי ללא התחייבות? מבחינה פילוסופית נראה שבאמת הבעיה לא ניתנת להכרעה רציונלית. כולם מסכימים שיש אל אחד. כולם מסכימים שהוא לא מראה צורה גשמית כלשהי בעולם. הם מאוד דומים פילוסופית. אז למה, למען השם או הבעל, שנעדיף אחד על פני השני? אנחנו חיים בדור של צריכה, אומרים הישראלים לאליהו הנביא, מי שמציע את החבילה הכי טובה – לו נשלם את מיטב כספנו ולו נקריב את ילדינו, אם ידרש. אליהו מבין שנימוקים רציונליים לא יעזרו פה. אז נשארת רק האופציה האמפירית. "בואו נעשה ניסוי" הוא אומר. והעם מסכים. בין הר שוקף לדרך אבא חושי, מתכנסים כל העם לחזות בניסוי המדעי – מי יצליח להוריד אש מן השמיים ויוכיח כי אלוהי האמת שלח אותו. הכתובים ממש מלמדים אותנו איך נסיין אמור לעבוד. אליהו מנטרל את ההפרעות. הוא נותן לכוהני הבעל לבחור פר, הוא לא מגביל אותם בזמן או בפרקטיקה. לאחר שנכשלו, אליהו אף הוא מנטרל סיבות אחרות – הוא מרטיב את האבנים ואת הקורבן, כדי למנוע מתופעות מדעיות אחרות להפריע בניסוי שלו. לאחר תפילה קצרה – אש יורדת מן השמיים. הניסוי הצליח והעם נופל על יד שמאלו (כי בכל זאת, מנחה) ומכריז: "תוצאות חדשות בעולם התיאולוגיה האקספרמנטלית: השם הוא האלוהים".
הזוהר, מצידו, מאוד מוטרד מהסיפור היפה הזה. באחרית הימים, הוא אומר, צפוייה לכם סיטואציה דומה, אבל שם הניסוי יכשל, קרי, האש תיפול על קרבן נביאי הבעל. מה תעשו אז? האם תמשיכו להאמין? איזה ניסיון קשה! האם הזוהר בעצם כופר בפרקטיקה האמפירית? כן ולא. כן – כי ניסוי של אלוהים הוא לא מקובל, אבל לא – כי ניסוי של בני אדם דווקא כן מקובל. הניסוי כאן הוא של אלוהים על בני האדם. הוא יתברך, אומר הזוהר, יושב בשמיים וצופה – איך מתנהגים בני האדם כשהם תחת סיטואציה כזאת או אחרת? כמובן, ניסוי הוא טוב ביותר אם לוקחים אותו לתנאי הקיצון, וירחם השם, לכמה מצבי קיצון הגענו. כך או אחרת, נראה שיש כאן חוסר סימטריה לגבי הפרטיקה האמפירית, אבל עדיין הודאה שיש בה משהו.

אליהו בכרמל – נסיין תיאולוגי

אג"ח = גמ"ח

עוד חריגה מעניינת באיסור לנסות את ה', היא במצוות המעשר. אומר הנביא: "בחנוני נא בזאת". מותר, ואף רצוי לבחון את אלוהים במבחן המעשר- לתת 10% מן התבואה ולקבל בתמורה "ברכה עד בלי די". מה נשתנה? האם אכן כדאי לשנות סדרי עולם, ואולי למוטט חוקים של כלכלה שלמה כדי להוכיח לבני האדם שאלוהים מנהיג את הטבע? איפה הרחמנות? עד שפתחנו פקולטה לתעשייה וניהול כדי ללמוד בה מודלים סטוכסטים, אתה בא והורס הכול?
לדעתי התשובה היא שקודם כל, הנביא יודע שאנשים לא ישישו להתחיל בניסוי. הניסוי הנ"ל דורש הוצאה כספית לא מבוטלת. חוץ מזה, תנאי הניסוי לא ברורים. מתי הברכה תגיע? איך אני מודד את הברכה? לאורך כמה זמן זה עובד? באיזה דרך תגיע הברכה? ובכלל, האם הברכה היא גשמית? כמו הטענה ש"כסף של שבת אין בו ברכה" – מה זה? אנו מאמינים, כמובן, שדברי הנביא אמת הן, אך שבעים פנים להבין את דבריו, וכל סיפור מתאר את הברכה המסתורית תחת המעשר בדרך אחרת. (האם ירושה מקרית מסבתי האהובה היא אכן ברכה?)
אבל פן יותר עמוק ויותר אמיתי של השאלה הוא שחריגות בהתנהגות העליונה אפשריות לצורך דברים קריטיים באמת. לסדר החברתי. לסדר המשפחתי. העניים, האלמנות והיתומים רעבים. הערבות ההדדית מתמוססת תחת טיעונים קפיטליסטיים של שוק חופשי. הנביא רואה והלב נחמץ. האם זהו העם הנבחר? ודאי, אומרת רוח הקודש בגרונו של הנביא, שה' לא חפץ במציאות כזאת. אתם רוצים את הכסף שלכם לעצמכם? אתם רוצים אפיק השקעה סולידי? אין בעיה, אני מוכן לחרוג ממנהגי ולתת לכם את הכסף חזרה, רק אם קודם תדאגו לחוסן הלאומי. המעשר בעיניו של הנביא, הוא לא מעשה של צדקה, אלא הוא למעשה אגרות חוב. כמו שה' מוחה את שמו כדי להשכין שלום-בית במי הסוטה, ככה הוא מרשה לערער קצת את הסדר הכלכלי, כדי לתקן עוולות סוציליות. שלטון ניסי מופרע, כמוהו כשיטה קומניסטית אלימה ומאוד יומרנית שמחליטה מה מגיע לכל אחד. ככה אי אפשר להתנהל – ולכן ניסים הם לא חלק מהטבע שלנו.
זוהי גם התשובה לשאלה הראשונה שהצגנו – האין זה חשוד שרק ניסים מקרים אנחנו מפרסמים, ולא מחפשים ניסים בעצמנו? התשובה היא שאם היינו מצליחים להפעיל את הפרקטיקה המדעית על הנס, זה לא היה נס אלא טבע ובעצם השטיח המדעי היה נשמט מתחתינו, בדיוק כפי שציינתי את ראסל בראשית דבריי. ניסוי הוא טוב בקטנה, ניסוי של אלוהים נראה מזיק מידי. זה כמו לנסות פצצת גרעינית. במושג שאול מעולם התוכנה, אי אפשר לעשות לזה mocking. אבל מה זה משנה גם ככה, היה אומר ליבוביץ, כי תוצאות מדעיות גם ככה לא משפיעות על האמונה. אחרי ים סוף היה עגל. אם רוצים תוצאות לטווח ארוך – יש לנסות את השיטה הרציונלית. ועל כך בפוסט הבא.

הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק א'

האלים החדשים

מהי דת? מהו אותו מושג טעון שאנשים מתייחסים אליו ברצינות כל כך, בהדרת כבוד או בפחד וחשש? כנראה שהתשובה משתנה מדת לדת (ובעיקר בין הדתות הפרקטיות לבין הדתות האמוניות). אבל מה שנראה שהקנה לדת את הדרת הכבוד הוא דווקא ההילה הפילוסופית, התשובות הברורות, המשמעות הגדולה מהחיים ותחושת השגב וההוד המלווה את האדם הדתי.

אם כן, הדת היא אוסף של אמונות ודעות, לרוב ברורות וחזקות, העומדות איתן ולא זזות ימין ושמאל, ומכאן חוזקה לתת לאדם את התחושה רבת המשמעות. אך בתקופתנו המודרנית יש עוד מוסדות הנותנים לאדם שירותים דומים. הם אלו האלים החדשים, המלווים אף הם בתפיסות דוגמטיות ובעקרונות בל-יהיו מוחלפים, ואשרי המשכיל לדעת זאת. שני מוסדות אלו הם הפילוסופיה והמדע. נתחיל בבכירה כנהוג במקומותינו. הפילוסופיה תמיד הייתה בצד ואימה בשקט לטעת בלב האדם אתוס של רציונליות, חקרנות, השגת מסקנות וידיעות בכוח ובעוצם יד ועילאיות שכלית ותבונתית. ה"דת" (אם אפשר בכלל לדבר על ממוסדות של הדת, אבל וואטאבר), זיהתה את הפונטציאל הגלום בפילוסופיה ולכן נתנה לה להתקיים תחת השגחה צמודה. או שהעיסוק הפילוסופי היה עוד איזה דרך להגיע למסקנות דתיות, כי אם אתה מסיק מחשבה רציונלית, הרי בודאי שבודאי גם שם תמצא את השם יתברך. או, לחלופין, מדובר באיזשהו כלי עזר, מתמטי, אסטרונומי, מתודי, שיתן לך מושג קלוש על המציאות, ותוכל בזמנך החופשי להשתעשע אולי זה עוזר לך קצת להתפלא מנפלאות הבריאה. עד כאן היה אצל הנוצרים. היהודים, מלבד בודדים אך מאוד בולטים, לא עפו על הראיון להכניס את הפילוסופיה לתוך העיסוק הדתי התכוף. התחום הפילוסופי נותר איפשהו שהוא, ועד כמה שאולי קיימת השפעה מתודית או הבחנות שקיבלנו פה ושם, אנחנו מעדיפים להידבק בחשיבה התלמודית – הווה אומר, פלפולים, תירוצים וקושיות, עד לקבלת מסקנה דתית מוכתבת מראש. התלמוד הוא מאוד תכליתי, שלא לומר "תכל'ס", גם אם אינו מסרטט את המסקנות מראש, הרי שגבולות הגזרה מאוד ברורות, ומה שקורה ביניהם, אולי מאוד עשיר אינטלקטואלית, אבל לא פורץ משם.

פרדוקס העורבים מדגים את חולשתה של התפיסה הרציונלית. הלוגיקה אינה מתיישבת עם ההכרה המציאותית המדעית.

הפילוסופיה עצמה, עוד מימי אפלטון ובמיוחד הפילוסופיה החדשה, לא מסרטטת שום גבולות, כי אם גבולות הלוגיקה. תחילת המסע הפילוסופי ידועה ואחריתו מי ישורנו. וכפי שהזכרתי לעיל, המחשבה הרציונלית הפילוסופית נתפסת כמושא להערצה. הספקנות, החקירה, ההיגיון הבריא ונטרול הדעות הקדומות נחשבים כערך מודרני שיש להנחות את חיינו לפיהם. בראיונות עבודה מסתקרנים ביכולות ההגיון והחקירה של המועמד\ת ואופן המחשבה הדידקטי מופיע אצל גיבורי תרבות כשרלוק הולמס מגולם ע"י שחקן בריטי עם עצמות לחיים מהרסות. האם ניתן ליישב את המחשבה הדתית עם הרציונל? קיתונות של דיו כבר נשפכו על כך, אבל עוד אציע אני הקטון מחשבה שטרם נחשבה בעניין הנ"ל.

המודל ההליוצנטרי – רציונלי, אך לא אמפירי

נחזור לאליל השני – המדע. המדע היה בימי קדם סניף של הפילוסופיה. כלומר, היה פילוסופים שגם היו להם יומרות מדעיות. אבל מאותה סיבה המדע לא התקדם יותר מידי, כי היה בזה פחות מדי חשיבה פרקטית ויותר מדי אידאית. ישב לו הפילוסוף בחדר והצליח להוכיח שכל העורבים אדומים או משהו כזה. הוא יוצא לעולם האמיתי ולא מבין איך העורבים שחורים. ואם כאן הם נכשלו, אל תתפלאו למה המודל ההליוצנטרי הגיע כל כך מאוחר. יופי טופי והמהפכה המדעית הגיעה, משילה מעצמה מחויבות פילוסופיות רציונליות, ומתמסרים לדבר אחד – למה שעיננו רואות ואוזנינו שומעות. המודל האמפירי נולד. ראוי מאוד לציין כי למען האמת, ההפרדה בין המחשבה האמפירית לרציונלית הייתה עוד בראשית ימי הפילוסופיה. עוד הפילוסופים הקדם-סוקרטיים ביקשו לעצב את הפילוסופיה שלהם ע"פ תפיסת העולם והחוויה האמפירית. אריסטו מתאר את הטבע בדייקנות וממנו הוא מוציא את ההבחנות הפילוסופיות שלו וכן הלאה. אבל – הייתה זאת המהפכה המדעית שהפכה את הגלגל. הצפייה במציאות היא ערך בפני עצמו. לא האידאה או הצורה המסתתרת מאחורה, לא החוקים השמימיים של קפלר. חסידי המדע לא רק יעודדו ספקנות, אלא הספקנות שלהם מלווה בתשובות. אין לי אלא מה שרואות עיני. אין מציאות מעבר למציאות, אין משמעות, שהרי המשמעות היא רק מעבר לקיום עצמו.

בין השטן הרציונלי לים הספק גדול

הסגידה לאליל האמפירי כמובן יכולה להשתלב היטב עם האל הרציונלי, ככל מסורת פוליתאיסטית מימי קדם. אך ביניהם קיים מתח אדיר שרוב ההמון החופשי בדעותיו לא מודע אליו. הרצון ליישב את הכול מול עינינו ובה בעת לתת משמעות רציונלית חוקית, מוליד את בעיית הרציונליזם הנאיבי. התעקשות שהמדע יכול לתת תשובה לכל השאלות, דורשת התייחסות מוקדמת לאילו שאלות אנחנו יכולים בכלל לשאול, או באילו קטגוריות אנחנו משתמשים במדע. כך או אחרת, נראה שהאדם המודרני מעריך את שתי המתודות הנ"ל – שימוש באותות ומופתי השכל מול שימוש בעיניים. והיהדות? היא אומרת: ולא תתורו אחרי לבבכם (המיוחס לאיבר החשיבה) ואחרי עיניכם.

אז אמרה התורה מה שאמרה על הלב והעין. אבל את המחזירים בתשובה זה לא מעניין. הם צריכים את הצ'ק בסוף החודש. שגרירי הדת בימינו כמובן מדברים בשפה המובנית לעם ומנסים לאנוס את עצמם כדי להשתמש באותן קטגוריות מודרניות כדי לשכנע באמיתות הדתיות. אין לזלזל בפרקטיקה זאת לכשעצמה. שהרי שתי הפרקטיקות, הן הרציונלית והן האמפירית, הוכיחו את עצמן כל אחת בתחומה. אם כן, מדוע לא לבחון גם את האמיתות הדתיות לאורן? על פניו, המגמה מבורכת. יש אמת אחת, ככה אנחנו משוכנעים, הבה נעמיד את הטענות במבחן ונראה האם תרד אש מן השמים ותכריע. האם כל הדרכים הללו כשרות כדי להגיע אל ההכרה הדתית? על כך בחלק הבא.

טבעונות חילונית ובורות ברוכה

טבעונות חילונית ובורות ברוכה

הטרנד הטבעוני האחרון פוגש את העולם היהודי ביתר עוז. הטבעונים הדתיים מוצאים בדרך חייהם הצדקה, אם לא לומר, המשך ישיר, לערכים היהודיים – צער בעלי חיים, הלכה, רחמנות. בכלל, מסיבה מסוימת שלא ברורה לי, תמיד מצופה מהדתיים שיהיו יותר מוסריים מיתר האוכלוסייה. רב המואשם בפלילים, זוטר וצדדי ככל שיהיה, תמיד מושך יותר כותרת מפרופסור באוניברסיטה שהטריד סטודנטיות. לכן, יש מעין ציפייה שכזאת, שהדתיים, ככאלו שחיים חיים אקסטרה-מוסריים, יאמצו לעצמם את התורה המוסרית הטבעונית. הרי התורה אמרה לא תבשל גדי בחלב-אימו, אז למה לעצור כאן? למה לא להרחיב את העיקרון? ובעצם, מה זה שונה ממה שחז"ל עשו, ברגע שהם הבינו עיקרון כלשהו?

יש טענות הלכתיות בעד הצמחונות\טבעונות וגם בעד הקארניוריות (אכילת בשר). אך לא בהן אעסוק. כשאנחנו רוצים להבין התנהגות דתית (נגיד, אדם דתי שאוכל בשר), עלינו לזכור כי אנו בשר ודם ולא רובוטים הלכתיים. יש הקשר פסיכולוגי-חברתי שהוא חלק אינהרנטי מהדת, וניתוקו חוטא להבנת ההתנהגות הדתית. כלומר – אני לא אענה על השאלה: מה ההלכה אומרת על אכילת בשר, אלא למה אנשים דתיים אוכלים בשר?

מאזין לכל חי

הטבעונות והיהדות הן אחיות. שתיהן פורסות דרך חיים שרוצה לעשות את העולם ליותר טוב. שתיהן מלאות בהגבלות קולינריות ומערימות קשיים חברתיים. שתיהן נרדפות ונלעגות ע"י נהנתנים. אחוות הגורל יוצרת אמפתיה בין הטבעוניים לדתיים, הבנה של אני-אתה, ולעיתים אף איחוד. אבל יותר מזה, נוכל לסווג את היחס של ה"אנשים מבחוץ" לתורות האלו לשלושה סוגים.

אז יש שלושה סוגי חילוניים, וכנגדם שלושה סוגי אוכלי בשר. הסוג הראשון אלו המקשיבים. אנשים שאומנם לא מקיימים אורח חיים דתי (אולי מסורתי) אך נאותים להקשיב וללמוד עוד על הדת. הם מתעניינים, לפעמים ביוזמתם ולפעמים באופן סביל, בטעמי המצוות ובטיעונים ההלכתיים. הם "יודעים לדבר את השפה הדתית", את הקודים והג'סטות בין הדתיים, ומידי פעם יוצא להם להשלים מניין. בעיני הדתיים, הזן המסורתי הזה חי באיזשהו דיסוננס של כבוד למסורת אך אי-קיומה המלא. יש לציין – כי הם עצמם רואים באופי חייהם לגיטימי, וכן רוב הסביבה הישראלית. לעיתים רבות, הדיסוננס הזה מתעבה ויכול לקרות מצב של התעמקות במקורות, ובמקרים לא כל כך חריגים, אף חזרה בתשובה. (וידוי – זה חלק מהסיפור שלי למען האמת). המקשיבים הם רגל אחת בפנים, ולפעמים עידוד קל ימשוך אותם פנימה.

מים ביאליק – כוכבת וממובילי הצמחונות היהודית

למקבילה הטבעונית, יש גם מקשיבים אוכלי בשר. אלו אנשים הגונים שמודעים לעומק הטיעונים הטבעוניים, ראו סרטון או שתיים, מהנהנים לטיעוני פעילי גרינפיס ולקולגות הטבעוניות, חתמו על עצומה וקונים ביצי חופש בשביל הנשמה. הם מכירים את עולם הטבעונות מבחוץ, ומספיק ישרים (או פשוט נחמדים מידי מכדי לומר לא) כדי להתעמת, או להסכים, עם התורה הטבעונית. ועדיין, חיים עם הדיסוננס, לפעמים שוכחים מהדרשה ששמעת היום במשרד, וממשיכים לאכול בשר.

מה שאתה לא יודע לא יכול להזיק

הסוג השני אלו החוששים. חילונים שעמוסים בשאלות דתיות. מתים להתעמת עם איזה אמנון-יצחק, רוצים לברר מה באמת כתוב או לא כתוב, להציב תורה מול מדע, מסורת מול היסטוריה, אמונה תחת הגיון בריא. זה בוער להם בכל העצמות. אבל יש בעיה. כדי להתעמת מול הדת יש צורך בלהכיר את הדת, ועדיף לעומק. טיעונים אתאיסטיים רבים הם מנוכרים מהמציאות. כפי שהרב זקס מעיד בספרו "השותפות הגדולה", אם נקבל את הביקורת של הנאו-אתאיזם על הדת, הרי שאנשים דתיים הם מרושעים, משוגעים, בלתי נסבלים, מבולבלים ומזיקים. אך עובדה שזה לא כך. הסיבה לדעתי, שהטיעונים הם צעקה מול קיר. לרוב הם קוראים את הטקסטים בצורה פונדמנטליסטית חסרת הקשר דתי חי, מה שבבירור יוצר תמונה דתית מעוותת ומגוחכת. או לחלופין, הם נאבקים מול טחנת הרוח הלא-נכונה, ומעלים טיעונים כנגד עקרונות אמונה נוצריים (בריאתנות או גאוצנטריות) או דברים שאינם מהותיים לאמונה היהודית (גלגול נשמות, דילוגי אותיות).

בכל אופן, אותו אדם עמוס בשאלות, בסופו של דבר לא מסתפק בסרטונים ביו-טיוב ופונה לחקור, חקירה אמיתית ולא מתוך קנטרנות לשמה חלילה, את האנשים הדתיים או את הדת בצורה אותנטית. אבל כאן הוא לכוד בקונפליקט. הוא לא רוצה להיות דתי. טוב לו כמו שהוא. נוח לו ללכת לים בשבת או לא להקפיד על חוקי הכשרות המחמירים. הוא חושש שאם הוא יחקור, הוא עלול "לגלות את האמת" (בעיניו יש חשש ממשי שכזה), או אם לנסח זאת באופן פחות דרמטי – להפוך למסורתי. ומה יהיה על המשפחה, והחברים, והחברה, והוא יצטרך לעזוב את הלימודים, לעבור לישיבה…הלכו לו החיים. למה להיכנס לזה מלכתחילה? הוא לא רוצה לשמוע. אל תספרו לו משלים מחז"ל או מעשיות בעל שם טוב. הוא דוחה אותם בצורה אלגנטית ומנומסת, כי ידע עלול להשחית את נפשו. הוא מודע שיש עומק ועניין ביהדות, אך נמנע מלגלות אותו יותר ממה שהוא יודע. הבורות מבורכת, אל נא תלמדו את בניי פרשת שבוע או הגדה של פסח, טוב לי איך שאני ולא רוצה להשתנות, יש לי כבוד למסורת, כל עוד היא רחוקה ממני. חיה ותן לחיות.

החילוני "לתאבון" מקבל משמעות מילולית בעולם הטבעונות. גם כאן יש אנשים שחוששים מההשלכות של היחשפות ל"תוכן מיסיונרי טבעוני", בדיוק כמו החשש ממפעלי ההחזרה בתשובה היהודית לעיל. הוא רוצה להמשיך לאכול בשר, לא רוצה את הכאב ראש של קניית טופו ונטילת כדורי ויטמינים. לא רוצה את לדמיין את משלוחי הבשר בעת נגיסת האנטרקוט, או את מגרסות האפרוחים בעת טיגון השניצל. הוא יודע שיש התעללות בלתי נסבלת בכל תעשיית המזון, אבל בבקשה, אל תספרו לו יותר. נמאס לו לשמוע. זה לא נעים לשמוע את זה ועוד לפני ארוחת הצהריים.

לעשות "דווקא"

הסוג השלישי הוא מה שקוראים ביהודית "להכעיס". אלו האפיקורסים עזי הפנים, טרולים לעגנים חצופים שכבוד האדם הוא ערך שהם רק מצהירים שהם מאמינים בו, אבל הם למעשה משתדלים לפגוע בכל אדם שלא לרוחם. מביטים בבוז בכל חובש כיפה, מספרים בקול כיצד בילו את יום כיפור האחרון. טוב, אנחנו מכירים, לא צריך לפרט. מדוע הם כל כך אנטי? אחת הסיבות היא הדיסוננס שהזכרתי. פתרון פשוט עבורו הוא כמובן הכחשת הצד הדתי, כיוון שהדת היא הבל גמור, אז ממילא כל החוקים הדתיים ריקים מתוכן, וכל המסורות והחגים הם סיפורי אגדות בדויות ופאגניות. וחשוב מאוד להזכיר את זה כל פעם, כמה שיותר, כדי שלא נתקרב אפילו לחשוב שיש עם מי לדבר. אלו הדתיים משוגעים, רצחו את גלילאו כי הוא טען שהארץ נעה (הם כנראה לא העמיקו וקראו את הפרוטוקול עצמו שם בכלל הוא נאשם בגין שורה אחרת לגמרי בספר) והם יצאו למסעי צלב רצחניים (שבמי בדיוק טבחו בהם? ו2 מלחמות עולם זה גם עסק דתי?). אין עם מי לדבר – אלו אנשים לא שפויים.

הטענה הכפרנית ש"אין עם מי לדבר" היא לא באמת טענה, אלא חומת מגן מפני טיעונים דתיים שעלולים לבוא. הרציונל לא תופס אצל דתיים ולכן ויכוח לא אפשרי. יותר מזה, המתודה הלעגנית והגאוותנית, אומר בכנות, היא די מפחידה. לא בא לי להסתובב עם אנשים כאלו – ואולי הם קצת מצליחים. לא שניסיתי להחזיר אותם בתשובה, אבל הם בטוחים שבגלל זה התגייסתי לצבא ולמדתי הנדסה באקדמיה.

וכנגדם יש את הכופרים בטבעונות. הם יבואו עם הטענה של "אבל מה..? בשר זה טעים רצח!", "העגל הכי טעים שהוא עדיין צעיר!". הם מתארים את הטבעוניים כיפי-נפש, יאפים מנותקים מהמציאות שאין להם באמת צרות גדולות יותר. "אלו לא אנשים אמיתיים, דפוקים בראש, מחבקי עצים", יאמרו לך. צוחקים עליהם, לועגים להם בכל הזדמנות שאפשר, ומנסים בכוח לעצבן בכל הזדמנות כל טבעוני שהם רק יכירו. זה כמובן, כי הם כל כך מפחדים להיתפס אפילו ככאלו שמקשיבים לטבעונות. זה יפגע בגבריות שלהם, במעמד שלהם וגם במסורת שלהם. האגו שלהם מוביל אותם ומסנוור אותם מכללי הנימוס הבסיסיים, והן מתאכזרים אפילו לבני אדם.

יהודים וצמחונים - אחים הגותיים

יהודים וצמחונים – אחים הגותיים

מבשרך לא תתעלם

טבעונות ויהדות אלו תורות מקבילות. לכן יכול להיות דתי אדוק שהוא אפיקורס טבעוני, או צדיק יסוד טבעוני שהוא שונא ישראל – וכולנו מכירים מאלו ומאלו. המגמות ביחסים דומות, ואנחנו כאנשים דתיים לפעמים מתייחסים לטבעוניים כפי שחילוניים מכל הסוגים מתייחסים אלינו. לכן, חזרה לשאלה בראש הרשומה – אדם דתי אוכל בשר, כי הוא בעצמו בסוג של הכחשה של התורה הטבעונית. ובכל זאת, אני מאמין שהחובה של האדם הדתי הוא קודם כל להיות קשוב. לסביבה, לכאב של האחרים, לעצמו במובן של כנות ויושרה. לשאלה מתמדת של "האם אני באמת מתכוון למה שאני אומר?".

האדם הדתי שיעשה כן, יגלה את הדיסוננס הטבעוני אצלו. והוא יראה שהוא גם נמצא שם על הסקאלה החילונית הטבעוניים. יכול להיות שהוא כופר עז פנים ולא מוכן לשמוע את הטיעון הטבעוני או מפחד על הצ'ולנט של שבת. ויכול להיות שהוא מקשיב ועדיין רגל פה-רגל קרושה שם.

ובאשר לי, נראה לי שעוד קצת אני נהיה טבעוני. רק דרושה דחיפה קלה והופ! לא אפרנס יותר מפעלים אכזריים. אני נמצא בין הסוג השני לראשון. מפחד לדמיין את החיים בלי בשר וחלב, אבל מזדעזע מהשמועות הנוראיות שמגיעות לאוזניי. האם יש דרך אמצעית? איני יודע. אבל אני חש את אותה תחושה לפני שנים, ערב חזרתי בתשובה. מכאן אני בתפילה שה' יעיר עיניי לדעת מה טוב.

ודבר אחרון בהחלט

נו, אני חילוני-טבעוני, אז אתם מרשים לי את הסרטון הבא, נכון?

הבית השני – לחזור אל "מקדש מעט"

הבית השני – לחזור אל "מקדש מעט"

לפני שנים כשהייתי חילוני, בית כנסת היה דבר מפחיד. הייתי פוקד אותו בדרך כלל ביום כיפור ואולי בעוד איזה אירוע. מבטים ננעצים בחשדנות. בלבול עוטף לגבי סדר התפילה וההגייה האשכנזית הכבדה. התחושה היא כמו של פיל בחנות חרסינה. לא לעשות צעד לא נכון. להסתיר את עצמך. ובוודאי שתחת התנאים האלו אי אפשר לתפוס טיפת רוחניות. אבל אז התחלתי להגיע לבית הכנסת סתם, בשבתות רגילות, בראשי חודשים. למזלי – זה היה בית כנסת מושלם. ראיתי את אותם אנשים שבנו לעצמם קהילה, מתבדחים, מנהלים את אותם מליצות לשון כל פעם, מעודדים ומסבירים, נהנים ללמד ולשמוע את הסיפור שלך. זה היה בית כנסת שהגיל הממוצע בו היה 80 והשפה המדוברת בו הייתה רוסית, ומאז רוב המתפללים חלפו מן העולם. מה ייחד אותו? היהודים של פעם – כאלו שזכרו מה זה בית כנסת כקהילה ולא כאינסטרומנט למילוי מצוות התפילה שאין טעם להכיר את האנשים שם כל עוד הם יהודים. בית כנסת שהיה בית של כינוס.

עניין של גאוגרפיה

מדוע בתי הכנסת מפחידים? מדוע הם לא מושכים ונתפסים כמוקד של אימה בעיניים חילוניות או מסורתיות? אחת הסיבות היא שינוי המיקוד. פעם היו יותר בתי כנסת שכונתיים. האנשים שהתפללת איתם היו האנשים שחיית איתם. החלבן והזבן, הספר והמורה, השכנים והחברים מהבית-ספר. מה שאיחד את המתפללים זה הקרבה הפיזית ביניהם. תחושת השכונה הופכת את בית הכנסת למקום נעים ונוח. כיום, המוקד הפך להיות אידיאולוגי. בתי כנסת נפתחים תחת כותרת מסוימת. יש בית כנסת "חסידי" (שיש שם בעיקר חב"דניקים) ובית כנסת שהוא של "חסידים אמיתיים", אחד "מפד"ל", אחד של ש"ס, אחד "צעיר" ואחד שמצביעים שם רק ג'. מי שנכנס לבית הכנסת לאו דווקא אוחז בדעות האידיאולוגיות של המתפללים, או שהוא לא חפץ לאחוז באחת, במיוחד שהוא בא להתפלל. בית הכנסת הופך למקום של פילוג שאינו ענייני, יוצר ניכור במקום להיות מקום ניטרלי.

בית כנסת ברמלה – חילו ברעדה

העניין העדתי הוא לאו דווקא מפלג. דווקא שמירה על ייחודיות אומנותית: הפיוט, העיצוב, הניחוח, מושך אליו אנשים בשאיפה למציאת אותנטיות. כל עוד שמדובר שה"מחלוקת" היא לשם שמיים.

תבואו איך שאתם

עניין הלבוש. חלק ממורא בית הכנסת הוא מורא שאחוז היטב בהלכה שאין עוברים לפני התיבה פוחח (הכוונה לגלוי ברכיים ומרפקים). לכן נדמה כי עניין הלבוש בבית הכנסת הוא קשיח. לרוב הציבור אין חליפת שלושה חלקים בארון, וחולצה לבנה היא לפעמים יותר מידי לבקש. הלבוש המקומי של כל בית כנסת כמנהגו יוצר אחידות שמרתיעה את המבקרים. זה שהם לבושים אחרת, גם אם הם לבושים הלכתית למדי עם מכנס ארוך וכיפה למהדרין, יוצרת תחושת אי-נוחות. אין זה משנה אם באת עם מגבעת למניין קרליבך או אם חולצה ורודה למניין חרד"לי. השינוי שנדרש הוא תפיסתי, על המתפללים הותיקים פחות לנעוץ עיניים, ובחייכם, אף פעם לא להגיב לאורח לחוץ על הביגוד שלו אם אתם לא חייבים – אין דבר יותר נורא מזה. הרי הוא לא יכול עכשיו ללכת להחליף בגדים. הוא לא ידע איפה לקבור את עצמו והלבנת פנים היא עבירה חמורה, כן?

נשינו וטפנו

שאלת מקומם של הנשים בתפילה עולה תמיד. אך גם תחת האורתודוקסיה הקלאסית נדמה שחלה החמרה שלא לצורך. אחרי הכול, הנשים הן חלק מהקהילה. הן הרעיות, הבנות, האחיות והאמהות שלנו. הן באות לחוות איתנו את הרוחניות, להתפלל ולשמוח בשמחתנו בצורת ארטילריית סוכריות. לציבור האורחות לרוב מספיק לשבת בעזרת הנשים, ויש בזה משהו גם מרגיע, כך הן מעידות, להיות במין "חצי בפנים חצי בחוץ". אבל לשם ככה דרוש גם ה"חצי בפנים". עזרת הנשים צריכה להיות חלק מבית הכנסת, מטופחת ומשקיפה היטב על החלק של הגברים. המחיצה, מבחינה הלכתית, יכולה להגיע לגובה מינימלי של 10 טפחים ומטרתה היא הפרדה מגדרית פרקטית ("תיקון גדול עשו"), אך נדמה כי ההחמרה שקבע הרבי מסאטמר לעשות מחיצה כדי לא לראות את הנשים הפכה לברירת מחדל. בתי כנסת היסטוריים מראים שעזרת הנשים הייתה נפרדת, אך עדיין חלק מבית הכנסת: אם בצורת חצי-קומה מדורגת או מחיצה נמוכה מחלקת. הוצאת הנשים מחוץ לתחום כליל והזנת עזרות הנשים מבחינה דקורטיבית, מוציאה גם את בעליהן ובני משפחותיהן.

אי של ממלכתיות

סמלי צה"ל – פעם עוד היו תולים אותם

ממלכתיות היא כבר מילה גסה בימינו. תוכניות הסטירה לועגות לכל רגש של לאומיות בריאה וכבוד למוסדות המדינה. ולא רק מוסדות המדינה נמצאות בשפל תדמיתי, אלא גם הדת והמסורת. בית הכנסת יכול להיות אי של שפיות בתוך כל השיגעון הריקני והפוסט-מודרניסטי הזה. להעביר מידי שבת תחושה חגיגית ומלאת תודה של שמחה במה שיש לנו. גאווה לאומית במדינת ישראל ובחיי העם הזה. משהו מעל כל המחלוקות הפוליטיות וההשקפתיות. אבל נראה שלאחרונה בתי הכנסת מתרחקים מאותו תפקיד שניתן להם, וממלא הופכים לפחות מסורתיים. התפילה לשלום המדינה כבר מגומגמת. חיילי צה"ל הופכים ל"כלל מגיני ארץ קודשנו". הדרשות מתעלמות במכוון מהמצב הביטחוני או מימי הזיכרון.

ואם כבר מציינים, הדרשות הם כלי נשק ביד בית הכנסת. שמירת שבת היא ערך חשוב שאין כמותו, אין ספק. וכן לימוד תורה ותפילה בכוונה. אך האם באמת אנחנו רוצים לנצל את יום השבת לשיחות מוסר? האורחים נעים בחוסר-נוחות במקומותיהם. שואלים את עצמם מה הם שווים אם גם ככה הם לא מקיימים את דברי התוכחה של הדרשן. וכשהדרשן בכלל דורש על חשיבות לימוד התורה, ברור שיש בזה משהו מתריס כנגד גיוס תלמידי ישיבות, והופ – עוד פעם הוא מכריח את כולם לתפוס צד. (וכן גם להפך לפעמים!).

עלינו כמתפללים ותיקים להימנע מתחושת התנשאות של "אנחנו נלמד אתכם" של "אני אותנטי, תעקוב אחרי". זה יוצר אוטומטית מעמדות בבית הכנסת, ולרוב אלו נוצרות גם ככה לפי צבע וגודל הכיפה והזקן. המתפללים החדשים יכולים להתפלל 5 שנים ועדיין להרגיש חדשים.

תפוס פה?

עניין כואב. למי שייך בית הכנסת? מגיע אורח, והוא רואה שבית הכנסת מרושת כולו בהקדשות. לוח הזיכרון מאיר בעשרות שמות, הפרוכת מעלה נשמות, המזגן מפיח זיווגים הגונים, ועד שהוא מצליח לשים את ישבנו איפשהו, הוא מבין שהוא יושב במקום של מר שוורץ שעתיד כל רגע לבוא ולגרשו מן המקום בבושת פנים. זה שם לא נחמד כזה. כאן אני שואל בקול רם – האם זאת מסורת טובה? האם אכן נכון להפוך את בית הכנסת שיהיה כולו "על-שם", במקום שיהיה מקום שמקבל את כולם? נראה לפעמים שבית הכנסת הוא לא יותר מאשר יד-זכרון עצומה, או פסיפס של תורמים שלא מתחברים בטבעיות. מספרים שבבית המקדש לא היו מניחים לתורמים לתרום חלקים שלמים כדי שלכל ישראל יהיה חלק שווה בבניין הבית, ומי שרצה תרם בסתר בלשכה. רק שער ניקנור נקרא על שם מישהו, וטכנית, זה היה שער, כלומר- חור בחומה, ככה שזה לא באמת משהו. אם את המחיצה של הנשים לקחנו מהמקדש, למה לא את זה? כאן המסורת היא הפוכה, אבל עוד אפשר לתקן. וע"י זה שנבנה את המקדש-מעט באהבת חינם, יבנה בעזרת השם המקדש הגדול.

ודבר אחרון בהחלט

ליבוביץ היה נוהג לומר שבית כנסת הוא לא סינמה. לא באים לשם כדי להנות. על כסאות מרופדים אין בכלל מה לדבר, רחמנא ליצלן. אבל בחיי, המגוון האנושי שיש בבתי כנסת הופך את זה לסצנה הוליוודית.

ועוד דבר למתקדמים

תנו קליק כאן – לא תתאכזבו.