ניתוח תיאולוגי פשוט של הסוגיא ההומוסקסואלית

לרגל קריאת פרשת עריות השבוע, ראיתי לנכון להביא לפניכם ניתוח תיאולוגי פשוט, או שמא פשטני, של הסוגיא ההומוסקסואלית.

יש סוברים, בכסילות גמורה, שאין קושי גדול לדור אחרון זה מהשאלה שהסוגיא ההומוסקסואלית מציבה לפתחינו. על כן סוגיא זו תפוסת מקום לא פרופורציונלי בעליל בעיתונים, בעלוני שבת ובתקשורת. אישית, איני חושב שמדובר בסוגיא חשובה כל כך, כיוון שהאחוז היחסי של הומוסקסואלים דתיים באוכלוסייה הוא קטן מאוד, עד כדי זניח. אבל אם חז"ל ראו לנכון לעסוק גם באנדרוגינוס ובטומטום, הרי שלא נמנע מעצמנו לעסוק בסוגיות אשר רק במעט יותר נפוצות, אך נפיצות בהרבה.

כך או אחרת, לדעתי הסוגיא ההומוסקסואלית ניתנת לניתוח תיאולוגי פשוט בן ארבעה שלבים: אשר השלב הראשון מכיל ארבעה עקרונות, השני שלושה, השלישי שניים, והאחרון אחד, סך הכול 10 דברים שיש לדעת – ובכך לדעתי הנושא מכוסה לחלוטין ואין להוסיף בו מאומה, וכל מילה נוספת הנה בחינת טחינת מים והאכלת טרול.

לפני שאשטח את תפיסתי הצנועה בנושא, אדגיש: אני עוסק בסוגיא ההומוסקסואלית דייקא, ולא בסוגיא הלהט"בית. ראשית, כיוון שכל מקרה הוא בעל השלכות תיאולוגיות והלכתיות שונות, והדמיון בין הומוסקסואלים ללסביות, ביסקסואלים או טרנסג'נדרים הוא קלוש ביותר מבחינה זו. שנית, המקרה ההומוסקסואלי הוא החמור ביותר, לכאורה, מבחינה הלכתית ולכן מושך הרבה יותר אש. לכן אדבר רק עליו.

שלב א' – זוג השאלות

את הגישות לסוגיא ההומוסקסואלית ניתן לפרוס בקלות על ידי שאלת זוג שאלות: אחת מדעית ואחת תיאולוגית. המדעית – האם נטייה הומוסקסואלית ניתנת לשינוי? שימו לב, לא שאלתי על טבעה או מקורה, אלא על האם יש אופציה לשנותה בדרך שהיא מובהקת ולא מאוד מזיקה. זאת שאלה מציאותית. השאלה התיאולוגית – האם אסרה התורה מימוש התנהגות הומוסקסואלית?

מענה ב-כן\לא על השאלות האלו, יפרוס מרחב של ארבע גישות.

גישה א' – לא ניתן לשנות נטייה הומוסקסואלית והתורה אסרה כל התנהגות הומוסקסואלית.

זאת הגישה הרווחת בציבור הרחב, שמא נאמר "האורתודוקסית". רוב האנשים מקבלים את המוסכמה המדעית שאין דרך פשוטה ויעילה לשנות את הנטייה, ושהאיסור התורני אודות משכב זכר הוא פרט המלמד על הכלל, כלומר – הוא מצביע על גישה שלילית של התורה לגבי כל מימוש הומוסקסואלי, גם אם לא נאמר במפורש. זאת פרשנות סך הכול הגיונית בהתחשב בהיסטוריה ההלכתית ובהינתן מדרש וחצי המזכיר את פשעם של בני המבול. אבל בראייה הלכתית רחבה, הפרשנות הזאת אינה מחויבת.

כך או אחרת, הצרה בגישה זו היא שהיא פשוט מציבה קושי תיאולוגי קלאסי של בעיית הרוע. כלומר, איך יכול להיות שהטוב העליון מצפה מאדם למנוע אושר כל כך אינהרנטי מחייו? איך ייתכן אלוהים כזה שאוסר משהו שישנו? זאת שאלה שאנו חיים איתה בעיקר לגבי אירועים היסטוריים כמו השואה או מקרים מרוחקים מאיתנו כמו ילדים עם סרטן לא עלינו, אבל ההומוסקסואלים נוכחים בחיינו הרבה. הרב זקס זצ"ל נקט בשיטה זו, וכן גם רבנים רבים מן הזרם המרכזי. למעשה מדובר בשאלה תיאולוגית קלאסית היוצרת דיסוננס. כיוון שאף אחד רוצה להיות בקושי תיאולוגי, רבים בוחרים לענות על השאלות באופן אחר.

גישה ב' – ניתן לשנות נטייה מינית, והתורה אסרה כל התנהגות הומוסקסואלית

זאת הגישה השמרנית. הם ממשיכים לקבל את הפרשנות העממית, קרי, שמשכב זכר מורה על כל התנהגות הומוסקסואליות, ואיסור כולל זה הוא שריר וקיים, וכיוון שלא יתכן שהאל הטוב ציווה עלינו לסבול (האמנם?), אזי ודאי שניתן לשנות נטייה מינית, אלא מאי – יש לובי חזק של ארגוני שמאל שרוצה להפוך את כולם להומואים, ומפטרים רופאים שטוענים אחרת.

הצרה בגישה זאת היא שהיא מבוססת על קונספירציה. אני נוטה לא להאמין לקונספירציות, כפי שטען הרב חיים נבון, כי סוד סופו להתגלות. ישנם מספיק מקומות שניתן לחקור את הסוגיא ללא מורא הקרן החדשה, ועדיין לא נמצא פתרון יעיל. בנוסף, לא סביר שאדם, יהיה מוצאו אשר יהיה, יעדיף להתחיל באורח חיים הומוסקסואלי אם תהיה לו האופציה להיות הטרוסקסואל – גם אם הוא חי במרכז סן פרנסיסקו, משום עקרון פסיכולוגי מאוד פשוט: הטיית הקונפורמיזם. רוב רובם סביבך הטרוסקסואלים, גם אם אינך סבור שהומוסקסואלית היא שלילית – עדיין תרצה להיות דומה לרוב. בקצרה, גישה זאת מבוססת על השערות שווא כנראה.

גישה ג' – לא ניתן לשנות נטייה מינית, והתורה לא אסרה על התנהגות הומוסקסואלית

זאת הגישה הליברלית. היא מקבלת את המוסכמה המדעית, וכדי לא להיות בקושי תיאולוגי, פותחים את ההלכה לפרשנות מחודשת. כאן נמצא כמה גישות (שארחיב להלן), אבל המשותף לכולן הוא שהן מאפשרות התנהגות הומוסקסואלית במידה כזאת או אחרת: אם דורשות את איסור משכב זכר מעיקרו, אם משאירות אותו על כנו ומתירות זוגיות נטולת חדירה אנאלית, ואם כאלו שכופרים בזה שאמר והיה העולם ורואים באיסור התורני אמונה תפלה, וממילא אין איסור.

גישה ד' – ניתן לשנות נטייה מינית, והתורה לא אסרה על התנהגות הומוסקסואלית

נמצא מעט מאוד שנוקטים בגישה מוזרה זו. הבולט ביניהם הוא פרופ' אבשלום אליצור, אדם מוזר מאוד לכולי עלמא, שעשה את שמו כפיזיקאי מחיקוי חיוור של ניסוי החתול של שרדינגר. הוא כופר בתורה, ולכן לא רואה אותה כמחייבת כלל, אך מצד שני טוען שהנושא ההומוסקסואלי נמצא תחת מעטה שתיקה כבד שלא נחקר כראוי. באופן כללי הוא נוקט בתפיסה סטראוטיפית מביכה למדי, שמתמיהה את העובדה שהוא איש מדע. גם מנחם בן המשורר נוקט בעמדה דומה, אך קולו נאלם לאחרונה, וכנראה "עשה תשובה" בנושא הזה.

שלב ב' – הגישה הפרוגרסיבית

הגישה הכי מורכבת היא הגישה השלישית, הליברלית. זאת כיוון שכדי לנטרל את המוקש ההלכתי פה דרוש כשרון רב ויצירתיות. לכן, כשמדיינים עם פרוגרסיביים הנוקטים גישה זו, יש לדעת שבגדול מאוד הם מתחלקים לשלוש, כיוון שמטבע הדברים התפיסה התיאולוגית שלהם יותר מורכבת. הקבוצות האחרות יותר הומוגניות מבחינה תיאולוגית.

קבוצה א' – "מלכתחילה"

אלו הם יהודים הטוענים כי מימוש התנהגות הומוסקסואלית הוא מותר לכתחילה. כלומר, מותר (או אפילו מצווה) לקיים זוגיות חד-מינית משום "לא טוב היות האדם לבדו", הומוסקסואלים פטורים ממצוות פרו-ורבו משום "אנוס רחמנה פטריה", ואפילו איסורים מיניים מסוימים נדחים מטעמים שונים. (למשל, הקבלה למקרים בהם הוצאת זרע מותרת ביחסי מין הטרוסקסואלים). משום קוצר היריעה לא נרחיב באוסף הטיעונים ההלכתיים פה, והרוצה לעיין שיעיין.

הסכנה, לדעתי הענייה, בגישה זאת, היא שהיא מעין פריצת גדר. כיוון שמדובר בפרשנות מעט חריגה ומרחיקת לכת בנוף ההלכתי, למעשה ניתן להגיע דרכה לאבסורדים הלכתיים. היא ממהרת ללכת ואינה נתונה למערכת הבלמים ההלכתית שתשמור עלינו שנשמור על המטרה וטעם המקורי של המצווה.

קבוצה ב' – "בדיעבד"

גישה זאת מבקשת לדרוש את המצב ההלכתי של ההומוסקסואל באופן רחמני ומיקל. בניגוד לגישה הראשונה שמבקשת ליצור יצור הלכתי חדש ומצב הלכתי חדש, גישה זאת בוחנת את ההומוסקסואל בכלים שכבר יש לה, ומכוונת אל הצד המיקל יותר על מנת להקל על סבלו וכאבו. היתרון בגישה זאת ברור – הכלים ההלכתיים מוסכמים על כולם, ולכן אפשר לקיים פה סוג של חיים סבירים. הצרה עם הגישה הזאת היא כיצד מגיעים למצב של "בדיעבד"? נוכל להשתמש בכלי הזה רק עבור אנשים שכבר חיים כפי שהם חיים, אך לא ניתן להורות לאנשים לא-לעבור-על-איסור-בדיעבד. זה משהו שפשוט בלתי אפשרי. בנוסף, הדור הצעיר כבר לא מוכן לקבל אופציה כזאת.

קבוצה ג' – "איסור גמור"

למרות שנהוג לחשוב שדווקא קבוצה א' הדרשנית היא המסוכנת, לדעתי בקבוצה זאת הסכנה האמיתית. למעשה, מדובר באנשים שמקבלים את האיסור התורני כפי שהוא, כלומר – מודים שבכל מימוש הומוסקסואלי יש איסור ממש, אבל מוכנים להכיל את המורכבות התיאולוגית שלהם, ולחיות לצד מודעות נפשית שהם עוברים איסור. הצרה בגישה הזאת: ראשית, זה לא נשמע בריא כל כך, אבל מילא, אם זה היה טוב לאברהם אבינו בעקידה. שנית, פה באמת יש מסדרון חלקלק. אם אדם אומר שמבט באצבע קטנה של גבר אף הוא אסור ובכל זאת הוא עובר עליו, מהר מאוד הוא לא יבדיל בחומרתן של איסורים, ולא יראה במשכב זכר גופא דבר חמור לעצמו, באשר הוא כבר תופס מעצמו "בעל עבירה". זה עקרון פסיכולוגי-תיאולוגי ידוע ומוכר, וכבר חז"ל שמו את הטענה הזאת בפיו של הנחש: "לא תגעו ולא תאכלו", שע"י הוספת איסורים באים לעבור על האיסור החמור. והומוסקסואליות היא רק מקרה פרטי של זה.

שלב ג' – נצחיות התורה

גם בגישה הליברלית וגם בגישה השמרנית יש נקודה נכונה ונקודה חסרה. מה שיש בזו אין בזו ולכן שתיהן לא מושלמות. אני מכוון לעקרון הרמב"מי הידוע של "זאת התורה לא תהיה מוחלפת". למעשה, לעקרון זה יש שני מובנים, שניהם כאחד חשובים וקריטיים כעקרון אמונה. המובן הראשון של נצחיות התורה הוא קביעות הטקס. כלומר, המצוות עצמן, המעשה המכני שלהם, הוא לא ישתנה לעולם. שמירת שבת היא לעולם בל"ט מלאכות, הנחת תפילין היא לעולם בעור בהמה גסה, ומשכב זכר הוא לעולם בחדירה אנאלית גברית. לא יכול להיות שיבוא נביא ויבטל את אחת מהמצוות האלו, ואנו מצווים לקיימן באותו האופן שקיימו אותן אבותינו.

בעוד כולם מסכימים שהעיקרון הזה יסודי ביהדות, רבים שוכחים את המובן השני של נצחיות התורה והוא רלוונטיות החוק. כלומר, המאמין ביהדות חייב להאמין שהחוק התורני הוא רלוונטי בכל דור ודור. שקיימת פרשנות הגיונית וסדורה שמחברת את הטקסט לימינו אנו, ושאנחנו יכולים לשאוב משמעות ממנה. הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל, ציין בהקדמתו ל"חיי שעה", שיהודים נהוגים לקרוא את הגמרא בסוג של ריחוק, כאילו הדברים מדברים על יהודים שחיו פעם, ואילו הדברים לא נוגעים להם היום, בדומה להודעת הצנזורה שהגויים בש"ס הם לא הגויים של היום. אבל האמת שצריך למחוק את הגישה הזאת ולחבר את ההלכה לחיים שלנו, על ידי נימוקיה.

והנמשל ברור. הליברלים (לפעמים) לא מקבלים את המובן הראשון, והשמרנים (כמעט תמיד) לא מקבלים את המובן השני.

שלב ד' – היסוד שאין לקעקע

יש נקודה אחת שחשוב לציין בסוגיא ההומוסקסואלית. כפי שפסל נבוכדנצר שהוא שקר כולו ניצב משום שעמד על יסודות של אמת, כך השקר של טיפולי ההמרה עומד על חתיכת אמת אחת שיש לשים עליה את הדעת. האמת היא שזהות דתית היא זהות חזקה מאוד, לפחות כמו זהות מינית. חילוניים לא מסוגלים להבין זאת. אבל הרצון לשמור את הזהות הדתית היא חזק כל כך, עד כדי שהוא כמעט אינו רצון, הוא כמעט כפוי על האדם. "כפה עליהם הר כגיגית", וכי יש ברית שאפשר לכפות? אלא, מי שחווה את המפגש עם אלוהים, את נועם הנשמות ועונג הנפשות, הדברים עליו כפויים. לכן, יש אמת במה שהם אומרים שויתור על הזהות הדתית הוא סבל גדול מאוד, אפילו עד כדי תחושת מוות וריקנות גדולה. ולכן, אף שאני ליברלי בדעותיי, אני סבור שהפתרון הוא לא לוותר על הזהות הדתית כל כך בקלות, וכיוון שאני גם מאמין במובנים לעיל של נצחיות התורה, אני סבור שיש אפשרות לקיום זהות דתית הוליסטית.

ודבר אחרון בהחלט

הבה לא ניתן לחילונים שאינם יודעים דבר בזהות דתית לקבוע לנו מי אנחנו! מערכון של היוצרים החרדים המוכשרים:

האם גם אתה נבוך?

במהלך שנותיו של הבלוג הזה יצא לי לקבל כמה תגובות בגלוי ובנסתר. התגובות הנסתרות היו מעניינות יותר, מאת אותם קוראים שהרגישו שמתחת למילים מסתתרת תחושה שגם הם מרגישים. עם חלק מהם אפילו נפגשתי פנים אל פנים מספר פעמים ודיברנו עמוקות. אחד מהקוראים היטב לתאר את הרגשתו ע"י ציטוט מהאיגרת הפותחת את הספר שהצית את הבלוג הזה.

ראיתי שלמדת מקצת מדברים אלה מפי זולתי, ואתה נבוך, מוכה תדהמה, ונפשך הנאצלת תובעת ממך למצֹוא דברי חפץ. לכן התמדתי להרחיקך. (מורה נבוכים, האגרת אל התלמיד)

קוראי הבלוג המזדהים היו נבוכים, ממש כמו שם הבלוג. מרגישים בדיסוננס הזה בין ההשכלה הכללית הנאורה והמפעימה בחוכמתה, ובין אמרות מביכות של רבנים בנוגע ללימודי חוכמות, או טיעונים משכנעים מאוד נגד הדת, או הפער הברור בין חוקי התורה למוסר המודרני.

ככה אט-אט הבנתי שהתחושה שלי לאחוז בזה וגם בזה לא להניח ידי, היא נחלת רבים. איני יכול להגיד במספרים כמה אנחנו, אבל אני פוגש מידי פעם עוד "נבוך" שכזה ונראה לי שכבר אפשר לדבר על תת-זרם חדש. עוד קווים לדמותו של הנבוך יכולים להיות הערצה של דמויות יהודיות שנויות במחלוקות (ליבוביץ', שפינוזה או הרב מיכאל אברהם ומשה רט יבדלו). הנבוכים נהנים מהריגוש בטיעונים כמעט-כפרניים, רוקדים על הקו הדק בין מונותאיזם רמב"מיסטי קיצוני לבין אתאיזם מוחלט, ועדיין יקיימו מצוות כהלכתן בחינת "פושט טלפיו ואומר טהור אני". זהו הריגוש האינטלקטואלי שקיים רק אם המתח האמוני הזה יישמר, ולכן התדל"שות אינה אופציה עבורם. זה לא שאין "נבוכים" שעוזבים את הדת. יש גם יש, אלא שעזיבתם היא סוג של מעבר שלב. הם מיצו את הריגוש הזה וכעת בשעת גזרות השמד (לתאבון, לתאבון!) פרצופם האמיתי נחשף. או לחלופין, באופן רומנטי למדי, הדיסוננס היה חזק כל כך עד שהיושרה האינטלקטואלית שלהם הכריחה אותם לעשות כן. הכרתי גם "נבוך" אחד ויחיד שעשה את הצעד ההפוך והתחרד, וזרק (אפילו לא לגניזה) את כל כתבי הפילוסופיה שברשותו. אבל הוא מקרה בודד מתוך שלל הנבוכים שפגשתי. בקצרה, אפשר להיות נבוך רק בשעת הדיסוננס הזה, ולכן עזיבת הדת היא מפקיעה את הסטטוס הזה.

הרב מיכאל אברהם – מהגורואים של נבוכי הדור

הנבוכות הזאת, היא מרד רציונלי קדוש. זה מרד כפול. זה נקמת היורמים. הנבוכים הם החנונים האלה, שבתוך ליבם התנשאו על הצו"לים שסיימו ש"ס, בעוד הם ממלמלים תחת שפמם "נבלה טובה הימנו". הם היו שולפים באוטובוס מול החילוני "הנאור" את "מאמר תיאולוגי מדיני" של שפינוזה, כאילו אומרים לו – מי באמת המשכיל מבין שנינו? הם מורדים. מורדים במסורת האבות בכך שהם ניגשים אל הטאבו של לימודי פילוסופיה ורתימת השכל לפני האמונה. ועוד יותר, הם מורדים בחברה הכללית, בהגמוניה החילונית השלטת, שטוענת שמחשבה רציונלית תוביל בהכרח להשקפות אתאיסטיות והומניות, והם מנפנפים בידע הכללי שלהם כדי להראות אחרת – וזהו מרד חדש שלא נראה כמותו. זה משהו מרענן שמצאתי ראשון כדוגמתו אצל ליבוביץ, גם אם לא התכוון לכך, וזה מה שמושך רבים אל דמותו.

אני חושב שאפשר לדבר על זרם דייקא, כיוון שיש כאן את האלמנט הזהותי החזק. אמנם אי אפשר לדבר על שייכות לקבוצה או קהילה (חבל, חבל, הייתי רוצה איזה שבת "נבוכים" כזאת). אבל אפשר לדבר על זהות שלילית – על תחושת התנשאות וגאווה על פני אחרים. "אני לא כמותם" כזה. "אני מייצג משהו נאמן". יש כאלו שייקחו מסורות עתיקות ויטענו שהם רק ממשיכים אותם. אם ה"נבוך" הוא במקרה תימני, הוא תמיד יכול לטעון שהוא דרדעי, אם הוא אשכנזי הוא עלול להתייחס לליטאים חמורי סבר. אך שאלה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן היא האם באמת זה דבר חדש, או שמא התחושות האלו, שגם אני שותף אליהם, אינן אלא רנסנס של תקופת ההשכלה?

להשכלה יש מוניטין גרוע. בטני מלאה על משרד החינוך שלא לימד את הפרק החשוב הזה בתולדות עמנו. כדתיים, שמענו מהצד שההשכלה היא שהביאה את החילון. אבל ספק אם המשכילים הראשונים חשבו כך. רבים היו שומרי מצוות אדוקים, ואפילו נפנפו בזה שאפשר גם וגם. מנדלסון בחייו זכה לכבוד ולתפארת גם מתוך הקהילה היהודית וגם מחוצה לה. "אז מה?" יאמרו הציניקנים, "סופו מעיד על תחילתו". דור אחד מיד אחרי המשכילים ובני המשכילים עזבו את הדת, וזה מראה שאי אפשר באמת לשלב. אמנם, זאת קביעה היסטורית חפוזה מדי לדעתי. לו מנדלסון היה זוכה גם לאחר מותו לכבוד מלכים ולא לקבורת חמור, יכול להיות שהיינו במקום אחר. לו היינו מחבקים את ההשכלה כמו שחיבקנו את הקבלה, אולי לא הייתה כרוכה בה עזיבה המונית של הדת. מצד שני, המשכילים הראשונים נמשכו דווקא למים הגנובים האלו, למורה נבוכים שנגנז, לשירי החול הספרדיים האירוטיים. אם אין אזוטריה, אין רומנטיקה. ואזוטריה אפשר לשמור רק דור אחד – זאת הצרה הגדולה ביותר של ההשכלה.

באשר לי, נראה לי שגם אני עברתי כברת דרך מאז פתחתי את הבלוג כ"נבוך קלאסי". נגיעתי החסידית לעניין והריגוש (ספורט אמוציונלי) שאני חש מהמצוות תרמו לריכוך תגובותיי. יש נבוכים שהם עדינים ונעימים, ויש "נבוכים" שהדרך שלהם להסתיר את המאבק הפנימי שלהם היא בהתקפה כלפי כל מי שקצת חורג מדעותיהם (מתודה שהושאלה מידידינו הטרוריסטים הליברלים). קחו למשל את סוגיית ההשתטחות על קברי צדיקים. יש רציונליסטים שיתנגדו בתוקף כדי להראות כמה הם עצמם נאורים ומתנערים מכל מה שריח עבודה זרה נודף ממנו. אבל לדעתי ההשתטחות היא מעשה יהודי לגיטימי. בעת היותי באוקראינה לפני כמה שנים, ליבי התמלא בוז. אבל ככל שהזמן עבר אותה חוויה זכורה אצלי כמשהו חיובי. רבי נחמן סיפר את סיפור "האוצר מתחת לגשר" והמשיל זאת לנסיעה לצדיק. ויש כאן אמת גדולה – נכון שמבחינה רציונלית אין יתרון לקבר של צדיק באוקראינה מאשר סניף ארומה ברמת החייל. אבל הנסיעה לשם, ההכנות, והאווירה היא שמוציאה ממך את המרב הרוחני שלך. וכשאתה נמצא בחור באוקראינה שאין שם פשוט כלום, באמת שאין לך מה לעשות חוץ מלהתפלל. לכן אתה מתפלל, ורק מתפלל, ללא שום כוונות זרות – וכך הכוונות הכי רציונליות שלך והכי "לשמה", יוצאות דווקא מהמקום שלא היית מצפה.

הנבוכים הם כמו פטריות. הם יצורים מממלכה אחרת לגמרי, הם לפעמים מגיחים אחרי מאורעות מסוימים, וגם נעלמים מהר. אולי המרד הקדוש הזה הוא רוח נעורים, וברגע ההתברגנות ונשיאת האישה\הבעל, עיסוק במושכלות הוא עניין שבמותרות, והוא נשאר לטור בודד בעלוני שבת או לספר שקוראים כמה דפים בו לפני שקורסים על הספה. כך או אחרת, למרות שהוא "מרד", הוא מאוד נוסטלגי, וזאת גם נקודת קושי שלו. הוא רוצה לקבל את כל התשובות מספרות ימי הביניים, או מההוגים היהודיים של העת החדשה, אבל לא לוקח את עצמו ברצינות, אלא רק כשעשוע בתוך גבולות. הנכונות לפרוץ, לדבר את השפה התיאולוגית-פילוסופית של המחשבה העכשווית, לקבל את המסקנות באשר הן, היא עדיין נחלתן של נבוכים מעטים, גם אם הם מצהירים בכך. וכך אנחנו נשארים בין שמיים לארץ.

ודבר אחרון בהחלט

דברתי על הריגוש שקורה מהמתח בין להיות במקום אחד לבין הרצון להיות במקום אחר. הדבר הזכיר לי את הקטע הפילוסופי הידוע מ"רחוב סומסום". כשצפיתי בקטע באנגלית גיליתי הפתעה גדולה יותר: עוגיפלצת בעצם יהודי, וגם בחו"ל אוכלים עוגיות קוקוס בפסח.

פה זה לא אירופה

ישראלים אוהבים להרגיש אמריקה. או אירופה, לא משנה. העיקר לא כאן. אני נזכר בתמונות ההיסטוריות של מאות ישראלים צובאים על סניף מקדונלדס שנפתח כאן בשנות התשעים ועד לשבוע האחרון בו ספוטיפיי הגישה לישראלים רדיו אינטרנטי כמו באמריקה. אבל הגלובליזציה המערבית לא עוצרת בצרכנות. הלוואי. היא גוררת גם בורות במסווה אינטלקטואלי. אפילו הויכוחים שלנו הופכים להיות מערביים. קחו למשל את הויכוחים בנושאי דת (ומדינה, ומדע וכל דבר) בהתחלה היה זה נחלתם של כמה בורים שאינם יודעים נגד מי הם נלחמים. הדור הישן, מייסדי המדינה ומבקריה החריפים של היהדות, עוד ידעו נגד מה צריך להילחם, אבל הם חלפו ופינו את נחלתם לבורים שנמצאים עכשיו גם בתקשורת וקובעים לנו הציבור – הדתי והחילוני – על מה נריב. ועל זה אני רוצה להתווכח.

הסניף הראשון של מקדונלדס בארץ

הרב רפי אוסטרוף אמר פעם שפורנוגרפיה לא מזיקה למיניות הבריאה של האדם כמו הוליווד. ובאמת, בעוד כשאנחנו רואים או צופים בפנטזיות אנחנו יוצרים חסם ויודעים שזאת לא מציאות. אבל הוליווד נראית כל כך אמיתית. כי לגיבור יש רגשות ומחשבות בדיוק כמו לנו. ויש לו אהבה מושלמת…לא כמו לנו. ויש לו מאבק בין-דתי ובין גזעי…כמו לנו?

חיי העולם הזה

ארצות הברית היא מדינה מאוד דתית. האוונגליסטים לוקחים את הטקסט המקראי כפשוטו. לכן לימוד אבולוציה או תיאוריות על גיל העולם נחשב לנושא רגיש בארצות הברית כפי שכולנו יודעים. משום מה החבר'ה בעלי ההשפעה החליטו כי גיל העולם נחשב ליסוד ביהדות האורתודוקסית. כך אנחנו מוצאים את הנושא לניגוח ולעקצנות. יש חילונים שאף מבקשים ללמד את הנושא בבתי ספר לצד אבולוציה ושאר תיאוריות שבארצות הברית מעוררת מדנים. אבל בחיאת, כמה זה משנה לדוסים? ההתנגדות לתוכני הלימוד המדעיים נובעת בראש משמרנות ולא מהתוכן עצמו. גיל העולם מעולם לא היה אישיו מרכזי, ולתיאוריות מדעיות היה מקום של כבוד או של קרירות דעת ספקנית משהו. מובילי המאבקים חיים בסרט הוליוודי שבו הם לוחמים במלחמת צדק של ההגיון הישר כנגד הבורות הממאירה, לפחות כנגד הכנסיה ששרפה את גליליאו. אבל הסיפור האמיתי הרבה פחות רומנטי. המידע המדעי נגיש לכולם. רוב הישראלים אקדמאים ויחשפו למידע הזה במהלך התארים המתקדמים שלהם או בשיטוט מהיר בגוגל. רוצים ללמד אבולוציה? למדו! אבל ראו הוזהרתם – כל החשק יצא לכם. ברוך השם, לא חסרים לנו נושאים אחרים להתווכח עליהם כמו שבת, יחס לגויים או הדתה.

אמריקן ביוטי

עוד השלכה הוליוודית שנעשית על המאבקים הדתיים פה הוא הנושא הלהט"בי. אבל כאן העניין יותר מורכב. ראשית, אכן יש קושי גדול לדת היהודית להכיל או לאשר כל מה שקשור לנושא. ישנם איסורים ברורים וטקסים מוגדרים שלא ניתן לגעת בהם בניגוד לתיאוריות מדעיות שפירוש התורה יכול לסבול אותם. שנית, נראה שהדתיים עצמם נכנעו לתסריט ההוליוודי ושמחים להשיב בטיעוני נגד מן התרבות האמריקאית. האוזן התרגלה לשמוע על כמרים קתוליים הומופובים ביום ופדופילים בלילה. העין שבעה מלראות הפגנות של "כנסיות שנאה" בדרום ארה"ב נושאים שלטים נגד להט"בים. הקיבה כבר קיבלה בחילה ממטיפים נוטפי ארס המדברים בשם ישו. לכן, פה בארץ הקודש הרבנים יזכו לאותה אדרת בדיוק. נכון, יש רבנים שתקפו מינית. נכון, רוב הרבנים בעלי דעות הומופוביות. אבל לעזאזל, אל תעשו מהרבנות הראשית כאילו הייתה הותיקן. קל מאוד לחשוב בקטגוריות הוליוודיות, אבל המציאות היא לא כזאת. הדגש בדת היהודית הוא על הפרקטיקה ועל המסורת ולכן הדיון צריך להיות כזה ולא לעסוק בתיאוריות מגדריות על מבנה המשפחה. הציבור הלהט"בי אינו שונה מכלל הציבור הישראלי שרובו מסורתי, ולכן גם להט"בים רבים קשורים כך או אחרת לפרקטיקות מסורתיות. איך בכלל אפשר להשוות רבנים לכמרים קתולים? התיאולוגיה שונה, אורח החיים שונה, המגע עם העולם שונה, התרבות שונה. רק השנאה דומה. אבל זה לא אומר שההידברות צריכה להיות דומה.

והדוסים נכנעים. ככה רבנים החלו בהסבת מקצוע לפילוסופים חובבים שבאים להתקיף את התיאוריות המגדריות והפוסט-מודרניזם. הם מקשקשים על מיניות ומבנה המשפחה המסורתי ולוקחים תיאוריות ומחקרים אודות טיפולי המרה נוצרים אמריקאים. אבל זאת טעות גדולה והחטאת המטרה. זהו לא דיבור יהודי.

פעילת של כנסיית השנאה הידועה של קנטאקי (אין קשר לעוף)

פליז, גם תפסיקו לדבר על "הממסד הדתי". הרבנות הראשית כבודה במקומה מונח. אבל הציבור הדתי מתייחס אליה במקרה הטוב בכבוד ובמקרה הרע בזלזול. אין מזימה של הרבנים הראשיים להשתלט על העולם ולגרום לבניין המקדש השלישי. אלו רק פקידים שדואגים לחיים הדתיים במדינה. נכון, היום אפשר להצביע על בעיות ועל ליקויים רבים בתפקודה או בנחיצותה כדוגמת כשרות או נישואין. אבל זאת לא מפלצת תלת-ראשית שכל מי שכיפה על ראשו עומד דום למשמעתה. נראה לפעמים שכל מי שמדבר על ה"ממסד הרבני" אינו יודע את טיב הקשר בין יהודי לבין רבו. "עשה לך רב וקנה לך חבר" אינם נמצאים במקרה ביחד. הרב הוא ידיד-נפש רוחני. הוא מוליך אותך בדרך שלך אל המטרה המשותפת, היא הקדוש ברוך הוא. הוא מעשיר אותך בידע ובחוכמה. הוא לא אפיפיור. הוא לא כומר. הוא לא עורך טקסי מיסה, שומע וידויים או מוכר שטרות מחילה.

מיסטר נו-אינגליש

מה על הדתיים לעשות, אם כן? להתעלם. לא לנסות להגיב באותו מטבע. כי ממה נפשך, אמת מארץ תצמח. לא צריך להתגונן נגד התקפה על היהדות, כי אין התקפה על היהדות. יש התקפה בנוסח אמריקה. ואולי, ההתקפות האלו אפילו עושות טוב לדתיים. לא ממזמן שמעתי על מכר שלי שיצא בשאלה, וכחלק מהתהליך תרם את כל ספרי הקודש שלו. מדוע? כי האדם הדתי בעולם הזה נמצא במגננה אינטלקטואלית. הוא זה שצריך להוכיח את עצמו. הוא צריך להיות המשכיל יותר, היודע יותר, המבין יותר. החילוני נמצא בקבוצה השלטת ולכן הוא יכול להרשות לעצמו להיות בור יותר, לדעת פחות ולהתקיף בקש את הטענות הדתיות. על הדתי לכן להיות חד ומוכן, ולכן הטענות כאילו-נגד היהדות פותחות בפנינו עולם חדש שעלינו לחקור וללמוד וזה תמיד יותר טוב.

באופן מעניין, כל שלושת הדתות האברהמיות הגדולות רואות בעין שלילית את תרגום כתבי הקודש. היהודים מספרים שכשתלמי המלך תרגם את התורה ליוונית שרר חושך בעולם שלושה ימים. המוסלמים מזהירים בחרם מאת הנביא מוחמד למי שיתרגם את דברי האלוהים שקיבל מג'יבריל המלאך. והנוצרים הקתולים הרשו למאמיניהם לקרוא רק תפילות או קטעים מובחרים מהברית החדשה בלבד. מדוע? כי יש דברים שפשוט לא ניתן לתרגם והניסיון לייבא אותם בצורה המונית בטוח יביא לעיוות. נסו בעצמכם לתרגם לאנגלית את המונח "מצווה". מה זה? Command? לא בדיוק. זה לא בדיוק ציווי, זה לא בדיוק מעשה טוב. כשאני אומר למישהו "תעשה מצווה" – מה כוונתי? כבר ציטטתי את קיפלינג שאמר שמערב ומזרח לא יפגשו לעולם. ככה גם המונח הבודהיסטי של דוקהה לא ניתן לתרגם לעברית-מערבית. זה סבל? לא, כי סבל הוא בעל מטען שלילי. זה חוסר-סיפוק? לא בדיוק. את דתות המזרח אנחנו יודעים לקחת בכובד ראש אינטלקטואלי, אבל כשזה נוגע לעבודה בתוך הבית אנחנו מתעצלים וחושבים בקטגוריות מערביות. אפילו שלושת הדתות בסוף מצאו דרך מעקף על האיסור לתרגום. היהדות אימצה תרגומים קאנונים (אונקלוס), האסלאם מציע לכתוב "פירושים" לקוראן בשפות שונות, ואילו הנצרות נפרצה ע"י מהפכת הדפוס והפרוטסטנטיות בעקבותיה. טוב, חייבים לציין, בסופו של דבר אמריקאי או לא, ההמבורגר של מקדונלדס לא כזה נורא, אפילו טעים.

ודבר אחרון בהחלט

נתתי את הדוגמה של כנסיות שנאה אמריקאיות כשנאה דתית. אז אם כבר הוליווד, יוצרי הסרט "קינגסמן" לקחו את הקלישאה הזאת עד הסוף ממש. מסצנות האקשן הטובות בקולנוע של כל הזמנים. (מכיל אלימות גרפית, לא לבעלי לב חלש)

דברים שאני לא מבין

אני מאמין גדול בעיקרון הרציונליות כפי שהוצג ע"י פילוסופים רבים, למשל דיווידסון. בעברית, אני משוכנע שכל בן אדם מדבר מתוך הגיון קוהרנטי וברור, גם אם הוא לא ברור לי. ניסיון הגישור, נגיד בין דתיים לחילוניים, ימין ושמאל וכו', הוא לא בעזרת העמדת הטענות אחת נגד השנייה וויכוח חסר טעם מי צודק ומי לא, או איזה טענה תקפה או לא. צורה כזאת של ויכוח יעילה אך ורק עם שני הצדדים אוחזים באותה מערכת לוגית (לרבות אותן אקסיומות) ורק אם באמת אחד מהם צודק. אבל בעולם שלנו כל אחד יש לו אקסיומות שונות ובמערכות הלוגיות יש פרדוקסים ואנטינומיות רבות. איני טוען לפוסט-מודרניות. הפוסט-מודרניזם משמעו שאין שום טענה צודקת. אני טוען שכדי שנוכל באמת לשפוט, צריך מערכת לוגית מאוד מוגדרת, דבר שאינו תמיד בנמצא. אפילו ראסל נכשל בניסיונו להוכיח את הלוגיות של האריתמטיקה בגלל משפט אי השלמות של גדל. אז לטעון שנוכל באמצעים לוגיים לקיים דיון פוליטי? נראה לי מאוד מיותר.

לכן אני מנסה להבין את המערכת הרציונלית של זולתי. כשדתי וחילוני מתווכחים, הדיון שלהם נשמע באוזניי תפל כי אף אחד לא מכניס את עצמו לנעליים של חברו – הם מתבצרים במקומות ומבקשים: תוכיח את הטענה שלך תחת ההנחות שלי – מה שלרוב לא אפשרי. בימי הביניים ויכוחים בין-דתיים היו אפשריים, כי היהודים והנוצרים חלקו את אותן הנחות יסוד של הלוגיקה והפילוסופיה האריסטוטלית, לכן אפשר לדון האם ע"פ האסכולה היוונית המקובלת השילוש אפשרי וכדומה.

בדרך ניסיון ההבנה של האחר הלכתי, ולרוב הצלחתי להיות גשר בין עולמות, ואני מאוד גאה על כך. אבל – יש דברים שאני פשוט לא מבין. לא מצליח להיכנס לראש של הזולת, לא מצליח למצוא סיבה קלושה רציונלית למחשבות האחרות. אני נכשל כישלון חרוץ ונשאר נפעם.

בתוך מגפי הקלגס

הראשון – אנטישמיות על רוב צורותיה. יוצא לנו לפגוש בסרטונים מידי פעם אנטישמים עזי פנים שטוענים טענות משונות. הכחשת שואה, הכחשת מקדש מצד איסלמיסטים, עלילות דם מודרניות, קונספירציות על מדינת ישראל. איך אפשר להכחיש העלמות של מיליונים? איך אפשר להכחיש עדויות מוקצות לקיום של מקדש יהודי? איך לעזאזל ממשלת ישראל יכולה לשלוט בכל העולם? אני מנסה לשים את עצמי בנעליים של האנטישמי המודרני כתרגיל מחשבתי. אני מצליח להגיע להבנה חלקית: הציונות היא תנועה לאומית-אירופאית. הגענו למזרח התיכון והפרנו את האופי המוסלמי השמרני ששרר פה. כבשנו והרחבנו את גבולנו. עד כאן אני מבין למה יכולה להיות יריבות פוליטית. אבל יותר מזה, שנאה תהומית, היא פלא בעיניי. כל התיאוריות האנטישמיות המודרניות מניחות שיש משהו שמסתירים מעיננו. שזקני ציון יושבים וזוממים מזימה – ולך תוכיח שאין לך סבא שיושב שם. הבעיה עם קונספירציות היא שהן לא ניתנות להפרכה, כי בהגדרתן הן טוענות שמושא התיאוריה הוא סודי ומוסתר.

מנפלאות הטיעונים הקונספירטיביים

הייתי פעם בהרצאה של חבר'ה מSpaceIL. הם סקרו את תולדות חקר הירח. ע"פ העובדות היבשות, רוב רובם של ניסיונות הנחיתה על הירח נכשלו. מספר בודד של חלליות הצליח לנחות על הירח, אך לא כולם חזרו. אבל למרות זאת – משימת אפולו 11, בה האמריקאים הנחיתו אדם על הירח, שעוד הצליח לחזור, הצליחה (ועוד כמה משימות בודדות שהיו בסמוך לה). משימת ההנחתה על הירח היא משימה הנדסית מורכבת, שהמהנדסים היום מנסים להבין איך לבצע אותה בצורה טובה, ועדיין לרוב נכשלים ושורפים כסף רב. בעת ששמעתי את הנתונים האלו לא יכולתי לעצור את המחשבה שאולי כל ההזויים האלו צודקים, אולי באמת הנחיתה הייתה זיוף. אבל איך נפלתי לתוך הקונספירציה הזאת? בעצם, הסתכלתי על עובדות יבשות וחלקיות מאוד, דרך עיניים של אדם שלא מבין יותר מידי בתעופה וחקר חלל. לכן חשבתי שהנחיתה על הירח הייתה פיקציה. אבל לא חשבתי, נגיד, שכדור הארץ שטוח, כי יש לי מספיק ידע מדעי על כך ואני יכול לבחון את זה בצורה מדעית. ההזויים שחושבים שהארץ שטוחה, טוענים שהמדענים עושים יד אחת עם השלטון, אבל אלו טענות חסרות שחר כי ניתן פשוט לבדוק ולהיווכח.

והאנטישמים? כנראה שגם להם יש חורים רבים שממולאים בשנאה. אושוויץ זה לא כל השואה. הציונות זה לא תנועת סתרים, אלא בין 7 ל14 תנועות שונות זו מזו עם הבדלי אידואולוגיות עמוקים. המקדש הוא לא המצאה יהודית, אלא מופיע גם בהיסטוריה רומאית ויוונית. בהרצאה של ד"ר מרדכי קידר הוא ציין פעם שהמראיין באל ג'זירה עדיין זוכר אחרי עשרות שנים את הראיון הראשון שהוא נתן שם, כנראה כי הצליח לדבר בשפה המוסלמית ונגע בנקודות רגישות. החסרון היחיד, כמובן, הוא שאנחנו משתמשים בזה להתקפה חזיתית (מה שיגרום להם לעצום עיניים חזק יותר) ולא לחינוך הדור הבא בעובדות פשוטות.

הרבי מת, יחי הרבי!

דבר נוסף שגורם לי מבוכה אינטלקטואלית ודתית כאחד היא התנועה המשיחית בחב"ד. באחד הסרטונים המפורסמים של ליבוביץ' הוא מעלה בקול את השאלה האם הרבי מלובביץ' הוא נוכל או פסיכופט. המראיין צוחק, כנראה חושב שליבוביץ' סיפר בדיחה. אבל ליבוביץ' מתעקש. לא! אני באמת לא מבין! הוא נוכל או פסיכופט? כשצפיתי פעם בסרטון הזה נעתי בחוסר נוחות בכיסא. איך הוא אומר דבר כזה? ליבוביץ' הכיר את חב"ד דרך גורמים משיחיים שניסו "להחזיר אותו בתשובה". בחלופת המכתבים אנחנו מוצאים שחסידי חב"ד משיחיים שלחו חומרים רבים לליבוביץ' והוא בתגובה ענה להם בקור רוח להיזהר ממשיחי ונביאי שקר. ואם הרבי אישר את משיחיותו (שזאת שאלה פתוחה לויכוח, נכון להיום), האם הוא לא הכיר בדיוק את דברי הרמב"ם? ודאי שהכיר! יאמר ליבוביץ'. אז יש שתי אופציות: או שהוא לא מבין מה שהוא קורא, או שהוא מבין והוא מרמה את כולם.

זאת הייתה המחשבה של ליבוביץ'. אבל כשאני רואה ופוגש משיחיסטיים היום מאוד לא ברור לי מה עובר להם בראש. דברי הרמב"ם שהוא מאוד מרכזיים בחב"ד הם מאוד ברורים. רק עם פרשנות מאוד יצירתית אפשר להכריז על הרבי כ"ספק משיח", ואפילו לא משיח ודאי. איך הם מתכחשים למה שכתוב שחור על גבי לבן? חוץ מזה, הנמצא בהיסטוריה אדם שהוא לא מת? כלום הרבי צדיק יותר ממשה רבינו שנקבר באדמה? יש את הדרשנות והפלפול על "זרעו בחיים" ועל "יעקב אבינו לא מת", אך ברור שאלו מדרשים שבאים להדגיש שמותם של צדיקים הוא לא כמותם של שאר אנשים, אבל בסופו של דבר "הכול שב אל העפר".

והם יאמרו לי: "אבל גם את השם אתה לא רואה ומאמין בו!". וכאן אני נכנס למבוכה גדולה מאוד. כי מה באמת האמונה שלי בקב"ה לבין האמונה ברבי הבלתי נראה, בפיות או במפלצת הספגטי? לשאלה הזאת אני יכול באמת לענות בכל מיני צורה פילוסופיות. התער של אוקהם יוריד את הפיות. חורים בתורת התיאורים של ראסל ודבקות במציין הקשיח של קריפקי יפסול את אופציית מפלצת הספגטי וישאיר אותי עם אלוהי ישראל, ושלילת התארים הקלאסית משמשת כלי הגון נגד השוואת האל לרבי מלובביץ'. אבל כאן שוב נפלתי בטיעונים לוגים, ולא ניסיתי להבין את החסיד השוטה. עבורי, מעבר לכל הטיעונים הפילוסופיים, אלוהים נוכח בעולם שלי ואני חי את חיי תחת תחושת ההשגחה וערכי המסורת בהם אני מאמין ודרכם את מנתח את כל מה שאני רואה. (הדבר הכי קרוב לזה הוא ההוכחה האונטולוגית). ועבור החסיד שגדל על ערכי חב"ד המשיחית – קשה מאוד לצאת מהפרדיגמה אלא אם יש מה שיזעזע את עולמו או לא יהיה ניתן להסבר. עד כאן לימוד זכות – אבל הדבר עדיין קשה. כי אני חושב, אולי בטעות, שאני והחסיד חולקים את אותה מערכת לוגית. שנינו מקבלים את הרמב"ם, את דברי חז"ל ואפילו את עקרונות החסידות של הבעל-שם-טוב, ומה שנשאר זה רק להתווכח על הדקויות. אני לא מצליח להבין איך הוא לא רואה את מה שאני רואה. ואני עדיין נשאר במבוכה כשאני רואה שבין החסידיים המשיחיים נמצאים אנשים משכילים מאוד בחוכמות העולם והתורה, כותבים דברי טעם בצורה מסעירת את הדמיון, מבינים בנגלה ובנסתר…אז איך הם הגיעו למסקנה האבסורדית הזאת? לאלוהים פתרונים.

ודבר אחרון בהחלט

המירוץ לחלל ממשיך להסעיר את דמיון האנושות. בחודש האחרון חזינו בשיגור חללית של היזם אלון מאסק, המתיימר יום אחר לא רחוק ליישב את מאדים. דיוויד בואי שר את שירו האלמותי על המסע בחלל.

הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק אחרון

יש בעיה מהותית עם המתודה האמפירית – היא מבוססת על החושים שלנו. גם אם ראינו וחווינו חוויה מטאפיזית שלמה, בין אם זה מעמד הר סיני, בין אם זה התגלות הבתולה בכפר ספרדי, יכול להיות שאנחנו טועים. חולמים. שד מתעתע בנו. הטיעון הספקני יכול לערער בקלות כל טענה אמפירית. וממלא, אין טעם לנסות את אלוהים בדברים של העולם הזה. "המאמין באותות יש בליבו דופי". מלבד זאת, הרמב"ם מזכיר במורה נבוכים את כת הפילוסופים שסבורים שאל-לו לאלוהים להתעסק בדברים של מה בכך. אנחנו יכולים להגיע אליו בכוחות השכל הנעלה והטהור, הזך והישר. המתודה הרציונלית נתפסת כנעלה, אינטלקטואלית, מורמת מעם. האמנם זאת הדרך להגיע לאלוהים?

תמיד לחקור, לחקור, לחקור

בעולם הפילוסופיה העכשווי די מוסכם שהשאלה האונטולוגית (קיום האל) הוא אנטינומיה, כלומר, ניתן להוכיחו וגם ניתן להוכיח את ההפך. כיוון שהפילוסופיה לא סובלת אנטינומיות סביר להניח שחלק מההוכחות לוקות בבעיות לוגיות, מניחות את המבוקש, או שלוקות בחוסר של הנחות יסוד מתאימות. יתכן גם שהמושג "אלוהים" הוא לא מוגדר היטב – בהוכחות הרציונליות אנחנו מבקשים להוכיח תכונה יחידה, אלוהית למדי, כגון "המושלם בשלמותו" או "סיבת הסיבות". מאידך, גם ההוכחות ההפוכות מנסות לסתור תכונה אלוהית מהותית בודדת כמו "כל יכול". התעסקות פילוסופית עם אלוהים כמוה כחילוק באפס למתמטיקאי. אמת, נמצא כאלו היום שממשיכים את הדיון העקר מסיבות זהותיות בעיקר (דתיות או אתאיסטיות), תוך התעלמות גסה מהמסורת הפילוסופית העכשווית. ויטגנשטיין כבר אמר שמה שאין מה להגיד עליו, עליו יש לשתוק. למשפט החותם את הטרקטטוס הנפלא מתח כמעט של תפילה. וגם תאיסטים ואתאיסטים מוכנים לחתום עליו וללכת להתעסק בשאלות פילוסופיות שבאמת יצא מהן משהו.

הרב יחיא קאפח – מלומד תימני שדבר בחקירה רציונלית בלעדית ועורר סערות בעולם יהדות תימן עקב שיטתו.

בין אם יש או אין משהו בהוכחות הפילוסופיות לקיום אלוהים, נראה שהן היו שם ברקע תמיד, מרגישות כמו מצווה עליונה, מלחמת קודש בספק הוא הוא עמלק. בעוד המתודה האמפירית היא מגונה – מה אתה מעיז לנסות את ה'?!, המתודה הרציונלית היא מכובדת: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוהים" אומר הכתוב, והפרשנים ממהרים לנחס למשה רבינו יומרות פילוסופיות. בעל חובות הלבבות אומר שזאת מצווה להסיק בדעתנו את קיום האל, וזהו מעשה בריא וטבעי. הרמב"ם אפילו מגייס את הדיבר הראשון: "אנוכי ה' אלוהיך" כדי לכלול אותו במצווה לדעת באופן רציונלי את קיומו של האל.

אבל, כנגד המיעוט הפילוסופי הרעשני עמדו רבים במשך כל הדורות והזכירו את דרך ישראל סבא, הרחוקה מהחוכמה היוונית, מהסילוגיזמים האריסטוטלים שמובילים למסקנה ברורה ויחידה. האם הם חששו שמא העיון המתמיד יוביל למסקנות כפרניות? ובכן, ישאל השואל, מי כאן המאמין עכשיו? אם אנחנו באמת מאמינים – אז מה יש לנו לחשוש כל כך מעיון?

המהר"ל טען שיש סיבה לחשוש. הסיבה היא סיבה קוניאנית למדי. הוא התכתב עם טיכו ברהה וממשיכו גלילאו והיה מודע לתמורות המדעיות בתקופתו. העיון המדעי והפילוסופי, הוא דבר חיובי שהביא הרבה דברים, אבל הוא לא יציב. אפילו הגויים כל הזמן מחליפים דעות. פעם השמש במרכז ופעם הארץ היא שטוחה. כל הדעות טובות לתקופתן, אבל אחר כך מתערערות. גם הדעות והמוסכמות הפילוסופית מתחלפות. למה לנו, אומר המהר"ל, לבזבז את הזמן בעיונים שעוד 200 שנה מי יזכור אותם, והיום אנחנו בכלל לא בטוחים אם הם נכונים או לא? (יש לציין שיחד עם הדעה הזאת, המהר"ל לא נמנע מהוכחות פילוסופיות מדוקדקות ומרשימות הנוגעות לאמיתות התורה בספריו).

משטרת המחשבות

אם כן, לא רק החוש יכול לטעות, אלא אדם לטעות יולד. יחד עם תחושת השגב וההוד בפנטזיה הרציונלית הנפלאה, כמעט נבואית, ראוי לשאול שאלה נוקבת – האם יש משטרת מחשבות? ראינו בפוסט הקודם את האיסור לנסות את ה', אבל האיסור הזה הוא בדיעבד, שהרי עיננו רואות את עוולות העולם הרחוק ממה שהיינו תופסים כהשגחה. אבל בעולם הרציונלי הטהור – האם יכולות להשתרבב להן תפיסות שהם גם נכונות וגם סותרות את האמונה היהודית?

חז"ל התייחסו בחומרה למי שקורא ספרים חיצוניים. ספרי עבודה זרה ופילוסופיה. על הרמב"ם הגאון מוילנה אמר שהפילוסופיה שיגעה לו את השכל. על שפינוזה הקימו חכמי אמסטרדם חרם ואסרו לעיין בכתביו. אבל כמו ילד שדווקא אומרים לו לא, היהודים המלומדים לא יכלו להימנע מהפיתוי לקרוא דווקא במה שאסור. אותה החוברת מתחת לסטנדר. בינם לבין עצמם תירצו שזה "לאו שאין בו מעשה", ושהם עדיין שומרים שבת ומקיימים מצוות במלואן. אלא שתפיסת האלוהות קצת השתנתה, וקצת התערערה אצלם עדות קיומם של אירועי התורה.

התשובה לשאלת משטרת המחשבות היא מורכבת. יש מצד אחד מסורת של פתיחות מחשבתית. גם לבן הרשע בפסח יש פתחון פה לשאול שאלות ספקניות וכפרניות. הצנזורה היא לא על השאלות, אלא על התשובות. התשובות צריכות להיות קנוניות – אפילו הייתי אומר מעצבנות. "הקהה את שיניו" או "דע מה שתשיב לאפיקורס". המחשבה חופשית כדי לשאול שאלות ולחקור, אבל תמיד צריכה לחזור ולעגון במקום בטוח כדי שלא תתרחק יותר מידי. כמוה כצלילה עמוקה לדליית פנינים. צוללים עמוק כדי להביא פנינה, שאלה שלא מהעולם שלנו, וחוזרים לעולם המושגים שלנו ולמסורת כדי להתמודד איתה. המתודה הזאת חוזרת גם אצל השמרנים יותר (שאצלם התשובות  לא השתנו אלפי שנים), אבל גם אצל הוגים מהקצה המחקרי של היהדות. יש מי שאמר שהוא מאמץ את הרעיון הקבלי של "ליקוט ניצוצות", והוא בסך הכול חושף את הנקודה היהודית הקדושה, את החלק האלוהי המחייה, שיש בכל החוכמות החיצוניות של אבולוציה וביקורת המקרא.

הספקנות, אם כן, היא חד צדדית. אנחנו מתרצים את מה שאנחנו רוצים לתרץ, ומטילים ספק במה שלא נוח לנו. אבל המתודה הזאת היא לא יהודית דווקא, אלא אנושית. גם הספקנים החדשים, הרי, בחרו להם צד מסוים בו הם מטילים ספק.

מחשבה עמוקה – תוביל אתכם לתשובה האולטימטיבית

הצעה לסיכום

אם כן, מה זאת אמונה? האם זה belief – רמת שכנוע בעובדות שונות שיש לי סבירות טובה להאמין בהן? (רציונלית או אמפירית) או האם זה faith – בטחון בסט מסויים של ערכים שינחה אותי בדרך טובה? האמונה היא ודאי לא מעשה רציונלי. הרציונליות היא מעשה זמני, כפי שכתבתי בפוסט על ראש השנה. האמפיריות היא דבר שנמשך רק לזמן שהוא נמשך. האמונה היהודית היא שילוב בין שניהם. היא חווית התגלות אמפירית (יש מי שיאמר חד פעמית ויש מי שיאמר מתמשכת), והיא נימוק רציונלי להמשכיות הברית (מסורה בין אב לבנו, או מעידה על עצמה מהותית). שניהם יוצרים זהות יהודית גאה שהיא זאת המושכת את האדם המאמין לחיי היומיום שלו.

ומה היא הדרך הכשרה להגיע לאלוהים? חקר פילוסופי? חיפוש ניסים או צפונות בתורה? אולי תרגול מדיטציה? אמרה התורה "תמים תהיה עם ה' אלוהיך". ואולי על דרך הדרש אפשר לומר שכשתהיה "תמים", כלומר שלם בכל מה שיש עליך ללמוד ולנסות, רק אז "תהיה עם ה' אלוהיך". ואפשר גם לדרוש את זה על דרך מה שאמרו "שומר פתאים ה'", ה' נמצא עם התמימים, או כפי שאמי מורתי אומרת: אין שכל אין דאגות. וכמו תמיד, מעמד הביניים נדפק.

ודבר אחרון בהחלט

השילוב הרציונלי והדתי קיים בעוצמה גדולה מאוד בעולם האקדמיה הישראלי. כדוגמת החוג הדמיוני לביולוגיה מקראית בבר אילן:

הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק ב'

בפוסט הקודם נגענו בשתי דרכים מקובלות לאימות ואמינות של ידע. הדרך הרציונולית, היא הדרך הפילוסופית יותר, המתאפיינת בלוגיות, הטלת ספק וחשיבה ישרה. הדרך האמפירית, היא הדרך המדעית, העוסקת בתצפית, הכרה עם המציאות וחיבור אינטואיטיבי עם החוש והמוחש. בפוסט זה ניגע בדרך האמפירית ונבחן האם היא מסתדררת עם האמיתות המסורתיות שיש ליהדות להציע למאמיניה.

ראשית, יש לזכור שאין אנו עוסקים בשאלת קיומם של ניסים. יום ואחריו ראסל מבינים שתופעת הנס היא משהו שהמדע האמפירי אינו כלי להתמודד איתו, שהרי תפקידו הוא לתת חוקיות, ולו היה רואה נס, ישר היה מנסה להחריגו לתוך חוקיות משלו, ומיד הנס היה נעלם. כלומר, במשקפיים המדעיות לא ניתן בכלל לצפות בנס. (ואני ממליץ על מאמרו של נדב שנרב בהקשר זה). אך בואו נניח, כהנחתו של ראסל עצמו, שנס הוא ברור כשאנו רואים אותו. ים סוף נבקע לשניים, אש יורדת מן השמיים ומלככת את הקורבן על הכרמל, חבורת קנאים ממודיעין מכניעה את הצבא היווני וכדומה.

צו איסור פרסום

כעת יש לשאול – מה עמדת היהדות בעניין? מבחינת הכלי האמפירי להשיג את הדעה האמיתית ע"י תצפית בעולם, הכול כשר. ואם ראיתי איזשהי תופעה שמאששת את התזה שלי – אני כבר יכול להוציא מאמר בשלושה עותקים. בנוסף, מותר לי – ואף כדאי מאוד, לערוך כמה סימולציות וכמה ניסויים כדי לקבל את אותה תופעה שוב ושוב.
במבט ראשון נראה שיש משהו מאוד חשוד, אפילו סותר, בגישה היהודית לגבי ניסויים אמפיריים. הבייסיק של האמונה היהודית הוא באותות ובמופתים. תחילת הסיפור היהודי הוא בהצבעות אמפיריות שבאות להורות על עליונות הבורא ואמיתות התורה. משה נותן 10 מכות במטהו והפרgונים משתגעים. העם נדהם בקול השופר תחת הר סיני. המן מכסה את המחנה. ולא רק זאת, אלא עלינו לזכור את כל הניסים שארעו לאבותינו, כאילו אנו אומרים: החוויה האמפירית שחוו אבותינו, מעידה על אמיתות האמונות הדתיות שלנו. אבותינו סיפרו לנו מה התצפית שהם ראו, ועל סמך זה אנו מסיקים את הדעות האמיתיות שלנו. בנוסף, נראה שהגישה הזאת נשמרה לאורך זמן וגם בימי חז"ל הפליגו במצוות "פרסום הנס" על סיפורי חנוכה ופורים. כלומר, יש מצווה ממש לספר אם ראינו משהו שמוכיח את הקשר בין עם ישראל לבורא או את השגחתו. יש אפילו דעה בפוסקים שפרסום הנס נוהגת גם היום, ואם אירע למישהו נס, עליו לפרסם אותו, עדיף בעלון שבת שאנשים יקראו בזמן התפילה.

תזכורת הניסים השנתית בחנוכה מעידה על חשיבות המתודה האמפירית בתפיסה היהודית האותנטית

נראה ממבט ראשון שהגישה האמפירית היא מקובלת בראי המסורת היהודית. אך כאן מגיע הקטע המחשיד. ניסים אפשר לפרסם רק אם הם קורים. רוב הזמן לא קורים ניסים, ואפילו די להיפך, קורים אסונות וטרגדיות. מתגלות שאלות על ההשגחה ועל האמונה. כאן "לך דומיה תהילה". לא מדברים ולא מפרסמים. יתרה מזאת, פרקטיקת הניסוי הנפוצה היא אסורה, יש אומרים אפילו מדאורייתא. "לא תנסו את ה' אלוהיכם" זועק הכתוב. אסור ליהודי לערוך ניסויים בהשגחה. כמשל הבדיחה הידועה על מאן דהוא הנודר נדרים בזמן חיפוש חנייה בתל אביב . כאילו ריבונו של עולם אומר: "אל תעמידו אותי במצב לא נעים. אולי לא באמת מגיע לכם נס, אז שלא נצא אני ואתה פארש". גם חז"ל ממשיכים את הקו ואומרים לא לסמוך על הנס, לא להגיד שמא עושים לו נס. הם מפקיעים את רשות השמיים ממקרי מזג האוויר וקונסטלציית הרחובות ("הכול בידי שמיים חוץ מצינים פחים"). גם הרמב"ן מבקש להרחיק את הפרקטיקה הדתית – ההלכה, ממציאות של נס. כלומר – יש תחושה שהיהדות מנסה לתפוס גל על ניסים מזדמנים. אם קורה איזשהו משהו מגניב – איזה יופי! בואו נפרסם ונעשה כותרות. ואם לא…אז אנחנו חוזרים שוב לשחק אותה רציונליסטים חמורי-סבר, החכמולוגים של כיתת הדתות המערביות, מתעלמים בגסות מכל ההיסטוריה הניסית שלנו שם במדבר סיני.

תיאולוגיה אקפרמנטלית וחוקרי ביקורת הבעל

אלא שהרגלם של יהודים יש חריגות גם כאן. קחו למשל את אליהו בהר הכרמל. העם מתחבט בשאלה התיאוסופית רמת המעלה – מי האלוהים השליט? כיוון שכולם חכמים ולמדו את המופתים ברמב"ם ובחובות הלבבות, הם יודעים שיכול להיות רק אחד בדיוק. אז האם זה "השם", האל המצווה עליהם התנהגות מוגבלת תזונתית ומינית, עם חיבה בלתי מוסברת ליתומים ואלמנות, או האם זה ה"בעל" – ששליחיו לבושים בקוסט-פלאי מגניב, ומתחייב להוריד גשם בשנה הראשונה למינוי ללא התחייבות? מבחינה פילוסופית נראה שבאמת הבעיה לא ניתנת להכרעה רציונלית. כולם מסכימים שיש אל אחד. כולם מסכימים שהוא לא מראה צורה גשמית כלשהי בעולם. הם מאוד דומים פילוסופית. אז למה, למען השם או הבעל, שנעדיף אחד על פני השני? אנחנו חיים בדור של צריכה, אומרים הישראלים לאליהו הנביא, מי שמציע את החבילה הכי טובה – לו נשלם את מיטב כספנו ולו נקריב את ילדינו, אם ידרש. אליהו מבין שנימוקים רציונליים לא יעזרו פה. אז נשארת רק האופציה האמפירית. "בואו נעשה ניסוי" הוא אומר. והעם מסכים. בין הר שוקף לדרך אבא חושי, מתכנסים כל העם לחזות בניסוי המדעי – מי יצליח להוריד אש מן השמיים ויוכיח כי אלוהי האמת שלח אותו. הכתובים ממש מלמדים אותנו איך נסיין אמור לעבוד. אליהו מנטרל את ההפרעות. הוא נותן לכוהני הבעל לבחור פר, הוא לא מגביל אותם בזמן או בפרקטיקה. לאחר שנכשלו, אליהו אף הוא מנטרל סיבות אחרות – הוא מרטיב את האבנים ואת הקורבן, כדי למנוע מתופעות מדעיות אחרות להפריע בניסוי שלו. לאחר תפילה קצרה – אש יורדת מן השמיים. הניסוי הצליח והעם נופל על יד שמאלו (כי בכל זאת, מנחה) ומכריז: "תוצאות חדשות בעולם התיאולוגיה האקספרמנטלית: השם הוא האלוהים".
הזוהר, מצידו, מאוד מוטרד מהסיפור היפה הזה. באחרית הימים, הוא אומר, צפוייה לכם סיטואציה דומה, אבל שם הניסוי יכשל, קרי, האש תיפול על קרבן נביאי הבעל. מה תעשו אז? האם תמשיכו להאמין? איזה ניסיון קשה! האם הזוהר בעצם כופר בפרקטיקה האמפירית? כן ולא. כן – כי ניסוי של אלוהים הוא לא מקובל, אבל לא – כי ניסוי של בני אדם דווקא כן מקובל. הניסוי כאן הוא של אלוהים על בני האדם. הוא יתברך, אומר הזוהר, יושב בשמיים וצופה – איך מתנהגים בני האדם כשהם תחת סיטואציה כזאת או אחרת? כמובן, ניסוי הוא טוב ביותר אם לוקחים אותו לתנאי הקיצון, וירחם השם, לכמה מצבי קיצון הגענו. כך או אחרת, נראה שיש כאן חוסר סימטריה לגבי הפרטיקה האמפירית, אבל עדיין הודאה שיש בה משהו.

אליהו בכרמל – נסיין תיאולוגי

אג"ח = גמ"ח

עוד חריגה מעניינת באיסור לנסות את ה', היא במצוות המעשר. אומר הנביא: "בחנוני נא בזאת". מותר, ואף רצוי לבחון את אלוהים במבחן המעשר- לתת 10% מן התבואה ולקבל בתמורה "ברכה עד בלי די". מה נשתנה? האם אכן כדאי לשנות סדרי עולם, ואולי למוטט חוקים של כלכלה שלמה כדי להוכיח לבני האדם שאלוהים מנהיג את הטבע? איפה הרחמנות? עד שפתחנו פקולטה לתעשייה וניהול כדי ללמוד בה מודלים סטוכסטים, אתה בא והורס הכול?
לדעתי התשובה היא שקודם כל, הנביא יודע שאנשים לא ישישו להתחיל בניסוי. הניסוי הנ"ל דורש הוצאה כספית לא מבוטלת. חוץ מזה, תנאי הניסוי לא ברורים. מתי הברכה תגיע? איך אני מודד את הברכה? לאורך כמה זמן זה עובד? באיזה דרך תגיע הברכה? ובכלל, האם הברכה היא גשמית? כמו הטענה ש"כסף של שבת אין בו ברכה" – מה זה? אנו מאמינים, כמובן, שדברי הנביא אמת הן, אך שבעים פנים להבין את דבריו, וכל סיפור מתאר את הברכה המסתורית תחת המעשר בדרך אחרת. (האם ירושה מקרית מסבתי האהובה היא אכן ברכה?)
אבל פן יותר עמוק ויותר אמיתי של השאלה הוא שחריגות בהתנהגות העליונה אפשריות לצורך דברים קריטיים באמת. לסדר החברתי. לסדר המשפחתי. העניים, האלמנות והיתומים רעבים. הערבות ההדדית מתמוססת תחת טיעונים קפיטליסטיים של שוק חופשי. הנביא רואה והלב נחמץ. האם זהו העם הנבחר? ודאי, אומרת רוח הקודש בגרונו של הנביא, שה' לא חפץ במציאות כזאת. אתם רוצים את הכסף שלכם לעצמכם? אתם רוצים אפיק השקעה סולידי? אין בעיה, אני מוכן לחרוג ממנהגי ולתת לכם את הכסף חזרה, רק אם קודם תדאגו לחוסן הלאומי. המעשר בעיניו של הנביא, הוא לא מעשה של צדקה, אלא הוא למעשה אגרות חוב. כמו שה' מוחה את שמו כדי להשכין שלום-בית במי הסוטה, ככה הוא מרשה לערער קצת את הסדר הכלכלי, כדי לתקן עוולות סוציליות. שלטון ניסי מופרע, כמוהו כשיטה קומניסטית אלימה ומאוד יומרנית שמחליטה מה מגיע לכל אחד. ככה אי אפשר להתנהל – ולכן ניסים הם לא חלק מהטבע שלנו.
זוהי גם התשובה לשאלה הראשונה שהצגנו – האין זה חשוד שרק ניסים מקרים אנחנו מפרסמים, ולא מחפשים ניסים בעצמנו? התשובה היא שאם היינו מצליחים להפעיל את הפרקטיקה המדעית על הנס, זה לא היה נס אלא טבע ובעצם השטיח המדעי היה נשמט מתחתינו, בדיוק כפי שציינתי את ראסל בראשית דבריי. ניסוי הוא טוב בקטנה, ניסוי של אלוהים נראה מזיק מידי. זה כמו לנסות פצצת גרעינית. במושג שאול מעולם התוכנה, אי אפשר לעשות לזה mocking. אבל מה זה משנה גם ככה, היה אומר ליבוביץ, כי תוצאות מדעיות גם ככה לא משפיעות על האמונה. אחרי ים סוף היה עגל. אם רוצים תוצאות לטווח ארוך – יש לנסות את השיטה הרציונלית. ועל כך בפוסט הבא.

הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק א'

האלים החדשים

מהי דת? מהו אותו מושג טעון שאנשים מתייחסים אליו ברצינות כל כך, בהדרת כבוד או בפחד וחשש? כנראה שהתשובה משתנה מדת לדת (ובעיקר בין הדתות הפרקטיות לבין הדתות האמוניות). אבל מה שנראה שהקנה לדת את הדרת הכבוד הוא דווקא ההילה הפילוסופית, התשובות הברורות, המשמעות הגדולה מהחיים ותחושת השגב וההוד המלווה את האדם הדתי.

אם כן, הדת היא אוסף של אמונות ודעות, לרוב ברורות וחזקות, העומדות איתן ולא זזות ימין ושמאל, ומכאן חוזקה לתת לאדם את התחושה רבת המשמעות. אך בתקופתנו המודרנית יש עוד מוסדות הנותנים לאדם שירותים דומים. הם אלו האלים החדשים, המלווים אף הם בתפיסות דוגמטיות ובעקרונות בל-יהיו מוחלפים, ואשרי המשכיל לדעת זאת. שני מוסדות אלו הם הפילוסופיה והמדע. נתחיל בבכירה כנהוג במקומותינו. הפילוסופיה תמיד הייתה בצד ואימה בשקט לטעת בלב האדם אתוס של רציונליות, חקרנות, השגת מסקנות וידיעות בכוח ובעוצם יד ועילאיות שכלית ותבונתית. ה"דת" (אם אפשר בכלל לדבר על ממוסדות של הדת, אבל וואטאבר), זיהתה את הפונטציאל הגלום בפילוסופיה ולכן נתנה לה להתקיים תחת השגחה צמודה. או שהעיסוק הפילוסופי היה עוד איזה דרך להגיע למסקנות דתיות, כי אם אתה מסיק מחשבה רציונלית, הרי בודאי שבודאי גם שם תמצא את השם יתברך. או, לחלופין, מדובר באיזשהו כלי עזר, מתמטי, אסטרונומי, מתודי, שיתן לך מושג קלוש על המציאות, ותוכל בזמנך החופשי להשתעשע אולי זה עוזר לך קצת להתפלא מנפלאות הבריאה. עד כאן היה אצל הנוצרים. היהודים, מלבד בודדים אך מאוד בולטים, לא עפו על הראיון להכניס את הפילוסופיה לתוך העיסוק הדתי התכוף. התחום הפילוסופי נותר איפשהו שהוא, ועד כמה שאולי קיימת השפעה מתודית או הבחנות שקיבלנו פה ושם, אנחנו מעדיפים להידבק בחשיבה התלמודית – הווה אומר, פלפולים, תירוצים וקושיות, עד לקבלת מסקנה דתית מוכתבת מראש. התלמוד הוא מאוד תכליתי, שלא לומר "תכל'ס", גם אם אינו מסרטט את המסקנות מראש, הרי שגבולות הגזרה מאוד ברורות, ומה שקורה ביניהם, אולי מאוד עשיר אינטלקטואלית, אבל לא פורץ משם.

פרדוקס העורבים מדגים את חולשתה של התפיסה הרציונלית. הלוגיקה אינה מתיישבת עם ההכרה המציאותית המדעית.

הפילוסופיה עצמה, עוד מימי אפלטון ובמיוחד הפילוסופיה החדשה, לא מסרטטת שום גבולות, כי אם גבולות הלוגיקה. תחילת המסע הפילוסופי ידועה ואחריתו מי ישורנו. וכפי שהזכרתי לעיל, המחשבה הרציונלית הפילוסופית נתפסת כמושא להערצה. הספקנות, החקירה, ההיגיון הבריא ונטרול הדעות הקדומות נחשבים כערך מודרני שיש להנחות את חיינו לפיהם. בראיונות עבודה מסתקרנים ביכולות ההגיון והחקירה של המועמד\ת ואופן המחשבה הדידקטי מופיע אצל גיבורי תרבות כשרלוק הולמס מגולם ע"י שחקן בריטי עם עצמות לחיים מהרסות. האם ניתן ליישב את המחשבה הדתית עם הרציונל? קיתונות של דיו כבר נשפכו על כך, אבל עוד אציע אני הקטון מחשבה שטרם נחשבה בעניין הנ"ל.

המודל ההליוצנטרי – רציונלי, אך לא אמפירי

נחזור לאליל השני – המדע. המדע היה בימי קדם סניף של הפילוסופיה. כלומר, היה פילוסופים שגם היו להם יומרות מדעיות. אבל מאותה סיבה המדע לא התקדם יותר מידי, כי היה בזה פחות מדי חשיבה פרקטית ויותר מדי אידאית. ישב לו הפילוסוף בחדר והצליח להוכיח שכל העורבים אדומים או משהו כזה. הוא יוצא לעולם האמיתי ולא מבין איך העורבים שחורים. ואם כאן הם נכשלו, אל תתפלאו למה המודל ההליוצנטרי הגיע כל כך מאוחר. יופי טופי והמהפכה המדעית הגיעה, משילה מעצמה מחויבות פילוסופיות רציונליות, ומתמסרים לדבר אחד – למה שעיננו רואות ואוזנינו שומעות. המודל האמפירי נולד. ראוי מאוד לציין כי למען האמת, ההפרדה בין המחשבה האמפירית לרציונלית הייתה עוד בראשית ימי הפילוסופיה. עוד הפילוסופים הקדם-סוקרטיים ביקשו לעצב את הפילוסופיה שלהם ע"פ תפיסת העולם והחוויה האמפירית. אריסטו מתאר את הטבע בדייקנות וממנו הוא מוציא את ההבחנות הפילוסופיות שלו וכן הלאה. אבל – הייתה זאת המהפכה המדעית שהפכה את הגלגל. הצפייה במציאות היא ערך בפני עצמו. לא האידאה או הצורה המסתתרת מאחורה, לא החוקים השמימיים של קפלר. חסידי המדע לא רק יעודדו ספקנות, אלא הספקנות שלהם מלווה בתשובות. אין לי אלא מה שרואות עיני. אין מציאות מעבר למציאות, אין משמעות, שהרי המשמעות היא רק מעבר לקיום עצמו.

בין השטן הרציונלי לים הספק גדול

הסגידה לאליל האמפירי כמובן יכולה להשתלב היטב עם האל הרציונלי, ככל מסורת פוליתאיסטית מימי קדם. אך ביניהם קיים מתח אדיר שרוב ההמון החופשי בדעותיו לא מודע אליו. הרצון ליישב את הכול מול עינינו ובה בעת לתת משמעות רציונלית חוקית, מוליד את בעיית הרציונליזם הנאיבי. התעקשות שהמדע יכול לתת תשובה לכל השאלות, דורשת התייחסות מוקדמת לאילו שאלות אנחנו יכולים בכלל לשאול, או באילו קטגוריות אנחנו משתמשים במדע. כך או אחרת, נראה שהאדם המודרני מעריך את שתי המתודות הנ"ל – שימוש באותות ומופתי השכל מול שימוש בעיניים. והיהדות? היא אומרת: ולא תתורו אחרי לבבכם (המיוחס לאיבר החשיבה) ואחרי עיניכם.

אז אמרה התורה מה שאמרה על הלב והעין. אבל את המחזירים בתשובה זה לא מעניין. הם צריכים את הצ'ק בסוף החודש. שגרירי הדת בימינו כמובן מדברים בשפה המובנית לעם ומנסים לאנוס את עצמם כדי להשתמש באותן קטגוריות מודרניות כדי לשכנע באמיתות הדתיות. אין לזלזל בפרקטיקה זאת לכשעצמה. שהרי שתי הפרקטיקות, הן הרציונלית והן האמפירית, הוכיחו את עצמן כל אחת בתחומה. אם כן, מדוע לא לבחון גם את האמיתות הדתיות לאורן? על פניו, המגמה מבורכת. יש אמת אחת, ככה אנחנו משוכנעים, הבה נעמיד את הטענות במבחן ונראה האם תרד אש מן השמים ותכריע. האם כל הדרכים הללו כשרות כדי להגיע אל ההכרה הדתית? על כך בחלק הבא.

מכתב פתוח לטרול הממוצע

מכתב פתוח לטרול הממוצע

אילוסטרציה

אני רוצה לכתוב לך, טרול יקר. למרות שתאבד אותי מהשורה השנייה, וישר תקפוץ חסר-רסן אל התגובות לנעץ ולגדף. איך פרצת לעולמי ככה פתאום, איך אחרי כל פוסט שטותי שלך, שלא חשבת עליו יותר משתי שניות, אני מוצא את עצמי פגוע-חרדה, מהורהר, שואל את עצמי שאלות ועונה לעצמי תשובות, מסתובב אנה-ואנה בסלון שעות, ואתה אפילו לא יודע. לפעמים אני חולם שאני עוד יכול לגרור אנשים לדיון עמוק, אמיתי וכן, בו כל אחד מהצדדים מוכן להודות בנקודות החלשות בטיעונים שלו, בו נשמעים קולות חדשים ומעניינים. אבל אני כל פעם מחדש מתבדה, אתה מטיח את אותם טיעונים תפלים ופוגעים שוב ושוב, ואני יודע שהפתרון היחיד הוא לחרוג לצד השני, להקצין עוד ועוד, לנהום כחיות הנוהמות ביער, אבל לא לזאת הייתה כוונתי.

מה זה עושה לך, להגות את אותן מילים שאסור להגות? לשחוט על פרה קדושה ולפרסם תוכן שיזיז כל נפש בריאה מהכסא? כמו סם ממכר, תחושת הניצוח הקלה הזאת, אפשר לחשוב שזכית בויכוח נגד הרמב"ן בכבודו ובעצמו. לך תחפש את הסבתא הבאה שבטעות התחברה לפייסבוק וחושבת, באמת בתמימות, שאתה אדם הגיוני, אוהב ומכבד, אבל תפגוש במפלצת.

והאמת, אני יודע שאתה לא כזה. שאם אפגוש אותך פרונטלית יום אחד, אולי אצליח לדבר איתך בנועם. אולי נסכים שהאמת באמצע, שיש דברים שהם לא ברי-הכרעה. אני מוכן לפשרה. אבל המרחק ביננו, האנונימיות הזאת, לא עושה לך טוב.

אתה, איש העולם הגדול, לא קראת מימיך את קאנט שטען שלא ניתן לחשוב מחוץ לקטגוריות, את ויטגנשטיין שטען שמשמעות ניתנת רק מחוץ לעולם, או את ניטשה שהשכיל להבין את הדפקטים של התבונה המזוייפת שלנו. בכלל לא להזכיר את דיוודסון ותיאורית החסד שלו. ובכל זאת, אתה מתיימר לדבר בשם הנאורות, הקידמה, שלטון השכל הבלתי מתפשר. אבל אם אני קורא אותם, אז כנראה אני לא קורא אותם נכון. אם אני מפרסם מאמר עליהם, אז זה באיזשהי "הוצאת ביבים" שהדעת לא יכולה לסבול. וממלא, למה לבזבז זמן יקר בלקרוא ספר של 300 עמודים, אם אפשר לכתוב פוסט בעל שורותיים, שאת הנזק שלו אני בחיים לא אוכל לתקן?

האם אנשים באמת משתכנעים ממך? לא יודע. אבל אנשים אוהבים להיות בסביבתך. ליצור קהילה המתאחדת בשנאה. אבל כיוון שזה הדבר היחיד שמאחד אתכם, אתם מתפלגים בעצמכם לעוד ועוד קבוצות. מה שנראה לפעמים שאתם רבים כל כך. אמרת לי פעם שאמונה מעוורת את השכל. נכון, אבל יש דבר אחד שמעוות יותר – שנאה.

לותר – הטרול הראשון

אני רואה גם אנשים שמטרילים כנגדך, אבל איני טועה ואומר שהם מהמחנה שלי. כיוון שגם הם טוענים טיעונים רדודים שאינם יורדים לעומק הנושא עליו אנחנו מדברים. אני חושב שאני יודע מאיפה היוהרה הזאת מגיעה. אתה מבין, בדור שלנו כל הידע נגיש, אתה פשוט יכול לדעת הכול. יש גוגל, ויקיפדיה…אבל חכמינו (וסלח לי במחילה גמורה שאני מצטט מהם) הבדילו בין בינה לדעת. את העובדות יש לך כולן, אבל אתה לא מבין. כל הנתונים פרוסים לרגליך, אבל אתה פשוט לא רואה את התמונה. ולא, אני לא מדבר שטויות, כי אם כן, הרי שאנחנו לא צריכים את האוניברסיטאות שילמדו. כשעשיתי את התזה שלי למצוא את הידע היה קל. אבל למשך שנה וחצי רק עבדתי על ניסוח הטיעון. לעסתי אותו היטב היטב, כדי שתוכל אתה, בסופו של דבר, להגיד לי "איזה שטויות, הנה מאמר שאומר בדיוק להיפך". ידעתי, טרול שלי, ידעתי, אבל אתה ממשיך להשוות תפוחים ותפוזים.

ובעצם הבעיה הזאת, של הידע הנגיש כל כך מול הרדידות האיומה שבה אתה זורע את השקרים שאתה בעצמך לא מאמין בהם, היא בעיה עתיקה. הפרוטסטנטיות הולידה גל של אנטישמיות. נכון, זה היה בכלל לא נחמד מצד הכנסייה הקתולית לשמור לעצמה את כל הידע, אבל עם זאת, הם שמרו מההמון את הטקסטים הבעייתיים, את האפשרות להוציא פסוק מהקשרו ולהתפרע בכאוס. ברגע שלותר התחיל להפיץ את התנ"ך, זהו, אתה יכול להבין מה שאתה רוצה ולטעון שזה אבסולוטי כי זה כתוב בתנ"ך – ולכן גם האנטישמיות געתה. אם אתה טיפש, אתה תסיק מזה שהדת היא איומה. אבל אם אתה חכם קצת יותר, תבין כי אתה עושה בדיוק אותו דבר. "זה כתוב בויקיפדיה!" "אלו נתונים מאומתים!". נכון, אבל יש אבל, לא?

תבין, טרולי היקר, כי אתה כל כך מפספס את הנקודה. אתה מביא לי כל מיני אגדתות מהגמרא שמביכות אותי כל כך, שאני באימה פותח מהרש"א ומנסה לפרשן. אבל זה לא העניין. התלמוד לא היה מוקד גאווה לעמנו במשך דורות בשל גרעפסים של שום שתקעו התלמידים בבית המדרש של רבי יהודה הנשיא. אלא זאת המתודה, הפלפול, השקלא וטריא, גם אם זה עוסק בבניינים שעפים בשמיים, ואת זה אתה לא יכול להביא בפוסט בפייסבוק.

אתה אומר שאני מלא סתירות ובעיות, שחי בדיסוננס חזק. ובכן, מי לא? האם בתפיסת העולם האתאיסטית שלך אין קושיות? האם לא שמעת בימיך על בעיית הריאליזם הנאיבי שגם דוקינס הודה שאין לו פתרון עבורה? על שאלת האינדוקציה שיום וראסל שברו עליה את הראש? על תחום האפיגנטיקה שמזעזע את הקרקע תחת תיאורית האבולוציה הקדושה? אני לא בא ואומר שאלו דברים ניצחים שיגברו עליך, אדרבא, אם תכיר בחולשותיך, הדבר רק יחזק אותך. ואישית, אני אעריך אותך הרבה יותר.

התשובות שאני נותן לך הן לא אפולוגטיקה. כי אם הן היו, הייתי מודה שאתה בעקרון צודק. אני מפרשן ומתרץ, כי זאת חובתי וככה זה עובד אצלנו. אילו לא הייתי מפרש, היינו נשארים עם גרסה מאוד פונדמנטליסטית של החוק הדתי שלנו. זוכר מה סיפרתי לך על לותר? אז אותו דבר. מרגע שהיה טקסט, היה גם פירוש נלווה ומקובל. וזה לא תלוי אם זה טקסט קדוש או טקסט אחר. והנה וידוי אינטימי שלי, לפעמים אני אוהב להשתעשע ולחשוב על "בערוגת הגינה" של ביאליק כעל מסיבת חילופי זוגות, אבל אני ודאי לא מאמין שלזה ביאליק התכוון, אחרת לא הייתי קורא את זה בחיים לילדים שלי.

אתה בסך הכול בחברה רעה, אתה חושב שאתה כל כך מגניב עם הקונספירציות שלך, עם הנונקונפורמיזם שלך, אבל כנגדך יש את האויבים שלנו, כאלו ששונאים אותך, תהיה אשר תהיה, ויפנו אליך את אותו נשק. "רק עם חכם ונבון", איפה? איפה?

אני מודה, אתה מצליח כל פעם לייאש אותי, להגיד לעצמי, "בשביל מה?". מחר יבואו בעבודה ויספרו לי שהם קראו באיזה אתר על איזה שטות, אני אכתוב על זה פוסט, שבמקרה הטוב יזכה לצפיות של אנשים שיש להם כוח לקרוא. אולי האינטרנט הוא לא המדיה הנכונה לפעול. בזירה הזאת ניצחת. הגיע הזמן לצאת לעולם האמיתי!

טוב, אולי מחר.

ודבר אחרון בהחלט

"בערוגת הגינה של ביאליק". תחליטו בעצמכם על מה הוא מדבר כאן.

וידאו – הבריאה הפיזיקלית

בשורה משמחת לקוראי הבלוג!

בשעה טובה ומוצלחת, נכנס שדרוג חדש לבלוג. החלטתי להעלות מידי פעם סרטונים קצרים של שיחה עם אנשים מעניינים בנושאים שונים. לחובבי הקריאה, אל דאגה, הבלוג ימישיך לפעול גם במתכונתו הרגילה, פשוט פתח זירה גם ביוטיוב 🙂

כך או כך, אני מקווה שתפיקו עונג ועניין מן הסרטונים, ושתפו אם בא לכם….

אם מישהו רואה את הסרטונים ואומר לעצמו – "למה הוא לא מראיין גם אותי?" ויש לו (א) מה להגיד ו-(ב) פרצוף יפה (אחד מהם גם מספיק) שישלח לי מייל, ואשמח לבוא ולשוחח גם איתו…

הרי לפניכם פרק 1. תהנו.

מול ארון הספרים – חלק א'

מול ארון הספרים – חלק א'

הקדמה

בעזרת ה' פוקח עוורים, נפתח בסדרת פוסטים חדשה (אחרי שהנסיון הקודם נכשל), שלמען האמת, איני יודע כמה דיו דיגילית תשפך עליה, כיוון שהסדרה הזאת אינה באה ללמד טריוויה, אלא להתבונן. ארון הספרים היהודי תמיד היה עבורי דבר מופלא. החל בכמות העצומה של ספרים שקיבלו דרגות שונות של קדושה וכלה באיכות הספרים – אגדה, פילוסופיה, מחשבה והלכה. אבל מיסתורין רב שוכן בין דפי הספרים האלו – ובסדרת הפוסטים הבאה אני רוצה להצביע על כל מיני סוגים ספרים: ספרים שנכנסו לרשימה בקושי רב, ספרים שנכנסו בקלות אבל לא רבים מודעים לתוכנם הרדיקלי, ספרים שהיו ראויים להיכנס לרשימה, אבל לא נכנסו, וגם סתם ספרים, שעלו על מדפי.

יודאה ספיאנס – יהודים אוהבי חכמה.

אחי, זאת אחותך!

שלמה אמר במשלי "אמור לחכמה אחותי את" – והפשט הוא, שאדם צריך להתקרב ולאהוב את החכמה כמו אחותו. ויש שדייקו, דווקא חכמה שלמד מאחרים. הוגים יהודים במשך השנים קיימו יחסי אהבה – שנאה עם החכמה החיצונית, ויש מי שעיוות קמעא את מאמר חז"ל ואמר שכפי שאחותי אסורה לי (לנישואין), כך גם הפילוסופיה אסורה לי. אבל למעשה, הפילוסופיה נותנת כלים להתמודד בכל תחומי החיים, ולאסור את ההגות של אדם מסויים זה דבר בלתי אפשרי, כיוון שבסופו של דבר היא תפרוץ. וכבר ראיתי יהודים (ורבנים) שנרתעים מר' צדוק הכהן מלובלין בגלל דעותיו הפילוסופיות (לדוג' – בחירה חופשית) אבל יצטטו את שפינוזה בלי לשים לב.

ניסיון לשים את עצמי במגפים של ברוך

אם כבר דיברנו על שפינוזה, אודה על האמת שדי קשה לי לקרוא אותו. הסיבה היא, כשאני נתקל באמרות שלו שאינן עולות בקנה אחד עם האמונה שלי, אני חושב "נו באמת, האפיקורס הזה אומר את זה 'להכעיס' ". ומצד שני, כשאני נתקל בנקודות יהודיות אצלו (וברוך ה', יש הרבה מאוד יהדות אצל שפינוזה, ואפילו קצת אהבת ה' למי שירצה למצוא בלי מאמץ), אני מהרהר בליבי "תראו את שפינוזה, אפילו פילוסוף אמיתי הוא לא יכול להיות, יהודי נשאר יהודי". עם זאת, ברור שלי שליבי מטעה אותי. כל פילוסוף מושפע מרבותיו ומהגירסא דינקותא שלו. וגם אם האדם עבר שינויים בחייו (כגון שפינוזה) אז עדיין אפשר לומר לגביו "הלומד זקן (= שיש לו רקע קודם) למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר מחוק". – גירסת הינקות עדיין נשמרת. קצת אירוני שהזכרתי את אלישע בין אבויה יחד עם שפינוזה, לא?

אבל אריסטו אמר…

בעולם העתיק כל מה שאריסטו אמר היה קדוש. הפילוסופים הימי-ביניימים פחדו לחלוק עליו, וגם אם עשו את זה, עשו את זה בזהירות. רבינו בחיי, בחיבורו "חובות הלבבות" מבשר רנסנס פילוסופי. לפני דקארט וניוטון אף אחד מהגויים לא חשב לצאת נגד אריסטו, אבל אבן פקודה (כן, זה רבינו בחיי) חולק על אריסטו בנונשלנטיות ואפילו בדברים מהותיים ביותר: החל ממבנה החומר ועד טבע האדם. חיבורו הנפלא עדיין לנגד עיננו, בשל חשיבותו המוסרית, ועל כן השתמר אצל היהודים, אבל על הגויים הוא לא עשה הרבה רושם נראה, למרות שהוא היה מאוד מפורסם גם אצלם. הסיבות רבות: זה לא רק שהוא חולק על אריסטו, הוא גם יוצא נגד הנצרות, האיסלם והגנוטיסטים. אבל כאמור, הספר השתמר, והוא עדות ניצחת שדווקא יהודי היה הראשון לחלוק על אריסטו.

אבל היו יהודים שגם הלכו עם הזרם הכללי, הרבמ"ם, כשכבודו האדיר במקומו מונח לעולמי עד, היה אחד מהם. האמת, שאני לא מת על מורה נבוכים. החלק השלישי הוא חשוב מאוד בעיני, אבל רוב הספר אני חורק שיניים כשאני רואה את הרבמ"ם מנסה לאנוס את אריסטו על הכתוב. באופן שיטתי, הרבמ"ם מסכים עם כל טענות אריסטו. לפעמים גם נדמה לי שזה לא קשה לרמב"ם להגיד שהעולם קדמון. אבל עם כל זה, הרבמ"ם מקיים באופן מלא את דברי יוחנן במסכת שבת: "מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים' – איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות" – ז"א: להתעסק במדע ופילוסופיה זה ממש מצוות קידוש ה'! ברקלי, פילוסוף וגם כומר נוצרי אדוק הרבה להשתמש במשל שני הספרים: האלוהים נתן לנו שני ספרים: ספר הבילביה וספר המדע. כשמדען מוצא תגלית חדשה, הוא מגלה בכך משהו אודות בריאתו של האל, ולכן, גם המדע הוא מן האלוהים ולא בא לצאת נגדו או לכפור בו, ואפילו יש עניין דתי כלשהו להתעסק במדע. אני נוטה לקבל את הנימוק הזה, למרות שהוא די עתיק. רק אזכיר שבאותה תקופה של ברקלי (המאה הי"ז), אכן הקפידו להתעסק בשני הספרים. ניוטון (כן, הזה מהתפוח) השאיר אחריו שרטוטים של מבנה המשכן והמקדש, ואפילו ידע לדבר עברית (וקראתי פעם שיתכן והושפע ברבינו בחיי המוזכר לעיל).

שרטוט המקדש ע"פ ניוטון

קאנט ביידיש

במאה ה19, המשכילים והרפורמים שהתחילו לעוות ולגלות פנים בתורה איך שבא להם, איימו על היהודים המסורתיים, ואלו פחדו שאילו יתחילו להתעמק יותר מדי בתורה יגיעו לכפירה. אבל אז ניצנץ אור חדש על עולם פרשנות התורה. המגיד מקמפן, הידוע בכינויו 'המלבי"ם', היה רב מקובל מאוד בקרב היהדות האורתודוקסית, ויצא במלחמה נגד אחיו הרפורמים. המלחמה הייתה גם פיזית – למנוע מהם כל השפעה, ובשל כך סבל מבעיות בירוקטיות רבות ומקונסיפרציות נגדו, אבל המאבק הראשי שלו, היה דווקא בפירושו לתנ"ך. לכל הדעות זהו דבר מופלא שעם כל התלאות והנדודים שעבר המלבי"ם, הוא הצליח לכתוב פירוש מקיף ועמוק לכתבי הקודש. מהפירוש משתקפת הבנה פילוסופית עמוקה בשפה שגם הקורא הישראלי יוכל להבין. לפעמים נדמה שאיוב ושלושת רעיו מתחלפים בשפינוזה, יוּם, לייבניץ וקאנט. בפירושו הוא מציג משנה פילוסופית ותיאולוגית סדורה, אשר יכולה להשתיק כל רציונוליסט קיצוני, אך גם אליליסטים יהודים. הוא מזכיר לפעמים מפורשת את הפילוסופים מהם הוא שואב את רעיונותיו (או מתווכח איתם) מבלי לחשוש, ושוב, סיבה לגאווה יהודית.

ומפאת קוצר היריעה לא אזכיר את ה'משך חכמה' ואת ליבוביץ, אבל רק אגיד שספריהם ראויים לעלות על שולחנות החכמים.

"בני הזהר עשות ספרים הרבה" (קהלת י"ב, י"ב)

ודבר אחרון בהחלט – על שני ספרים

הזכרתי כאן את משל שני הספרים של ברקלי. פריי ולורי מקיימים שיחה על ספר בראשית וספר ביולוגיה (אזהרה: מכיל מעט גסויות).

 

הודעה מרגשת

פתחתי בלוג נוסף בו אפרסם מידי פעם מהשירה שכתבתי. חובבי השירה מוזמנים:

נהמא דכיסופא