ראש השנה: האם אפשר להימלט מהאמת?

ראש השנה: האם אפשר להימלט מהאמת?

החזון האוטופי

מקובל שעניינו העיקרי של ראש השנה הוא קיומו של משפט עצום בשמיים בו כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון ועל כל אחד נגזר מה יהא עליו בשנה הקרובה. אולם, על אף שעניין זה מעוגן במקורות, נראה כי מנוסח התפילה המוקד הוא דווקא יום המלכת ה', הקשורה למצוות היום – תקיעה חגיגית בשופר כדרך שעושים למלכים.

המלכת ה' בראש השנה נעה על ציר זמן. מלבד ההמלכה העכשווית שהמתפללים מכוונים עליה, גם עבור העבר, מזכירים המתפללים את המעמד ההיסטורי של מתן תורה, ואיתו, ע"פ המסורת, פחד ויראה שירדו לעולם עם הידיעה נוכח ירידת אלוהים על הר סיני. אבל יותר מכל, המחזור מלא בניסוחים מליציים על עתיד אוטופי אודות יום בו כל העולם ידע באופן ברור על קיום אלוהים והנהגתו את העולם. למשל בתפילת "עלינו לשבח" הנאמרת בתוך התפילה:

וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפּוֹלוּ, וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ, וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עוֹל מַלְכוּתֶךָ, וְתִמְלוֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד:

וכן בתפילת מוסף:

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ, וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ, וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ, וְיֵדַע כָּל פָּעוּל, כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר, כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ, יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה:

האלמנט הפילוסופי של החזון הזה מרשים ביותר. זה אינו חזון של עושר ושגשוג או של שלום ואחווה. זאת שאיפה אפיסטמית נעלה. השכל רוצה להגיע למקום שמעבר לחומר הגשמי ולשלמות הגוף, המטרה היא לדעת. והתקווה הנמצאת בשולי השאיפה הזאת היא שמתוך הידיעה הנעלה הזאת, הדברים כבר יסתדרו מעצמם. כל ברוא ידע את התפקיד המוטל עליו ויבצע אותו ללא לאות, מתוך אותה ידיעה מושלמת – וממילא יבוא שלום עולמי ועץ השדה ייתן פריו.

לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. (ישעיהו י"א ט')

חזון אוטופי זה טומן בחובו שאלה פילוסופית ופסיכולוגית – האם ידע משפיע על התנהגות? האם בהיותי אדם מודע לעובדה מכרעת, אני משנה את ההרגלים שלי ואת היחס שלי כלפי אותו דבר הנוגע לידע? החזון האוטופי של "דעה את ה'" מדבר על תיקון כולל של העולם, אבל עוד הרבה לפני זה אנחנו נתקלים בשאלה זאת יום-יום. למשל, כשמשרד הבריאות מתריע על הנזק בעישון ועל הסכנות בהשמנת יתר, קמפיינים למניעת תאונות דרכים ואפילו פרסומות לעיצוב דעתנו כלפי מוצר מסוים. האם הידע החדש שלנו – הופך אותנו לאנשים אחרים? ברצוני להציע כי לא הידע לכשעצמו הוא הגורם לשינוי, אלא חווית הידע. המכלול הכולל ידע ויודע, אובייקט וסובייקט, אכן בכוחו לחולל שינוי.

ההוכחה שלא הצליחה

דקארט – הוכחה היא למשוכנעים

השאלה בה אנו עוסקים נוגעת גם למטא-פילוסופיה. פילוסופים רבים שאלו את עצמם: מה מועילה הפילוסופיה שלי? האם המסקנות שאני מציג עושות עולם טוב יותר או עצמי טוב יותר? חלק האמינו שכן, וראו בכך מוטיבציה להמשיך בחקירה שלהם, ולא עוד אלא גם לגיטימציה להתעסק בנושאי טאבו כמו קיום אלוהים. כך למשל רנה דקארט טוען, שהוכחה רציונלית לקיום האל מטרתה להנהיג בדרך ישרה את הלא-מאמינים:

…לעולם לא יעלה בידנו לשכנע את מי שאין אמונה בליבו כי יקבל עליו עול דת או אף מידת מוסרת כלשהי, אם לא נוכיח לו תחילה, באמצעות ההיגיון הטבעי, את שני הדברים הללו [- קיום האל והנפש, אי"ג]; והיות שבחיינו אלה דרך רשעים צלחה, ושכר למידה הטובה אין, מעטות הן הבריות שמבכרות היו צדק על-פני תועלת, לולא ריסן אותן מורא האל והתקווה לחיי העולם הבא. (הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, הוצאת ידיעות, 25)

רנה דקראט, בתוך שאר פילוסופים רבים שניסו להוכיח את קיום האל, העלו חרס בידם פעם אחר פעם בניסיון להנחיל ללא-מאמינים אמונה דתית, ולו קלושה ככל שתהיה. ההוכחות האלו יכולות להיות מרשימות ואפילו ללא רבב לוגי בעיני המתבונן.  לא חוסר-תקפותן של ההוכחות הוא שעורר אך במעט את נפש הלא-מאמינים. ההוכחה האונטולוגית של אנסלם, למשל, עמדה בתוקפה מאות שנים עד לתחילת המאה ה20, וגם לאחר ערעורה על-ידי הפוזיטביסטים, עדיין יוצאים שכלולים שלה.

מדוע הוכחות אלו לא הצליחו? התשובה נעוצה במה שהן עוררו בקרב שומעיהן. ההתנהגות היא תוצר רצוני הקשור לתגובה הנוצרת מהידיעה, וההוכחות, ככל הנראה – יצרו תגובה נגדית למה שרצו הפילוסופים ליצור. ההוכחה, אמר פרידריך ניטשה, מעוררת חשדנות. (אנושי, אנושי מידי, ב' 295). חווית הידע שיש אלוהים תחת הוכחה פורמלית מעורבות באפולוגטיקה, בתחושת התרפסות כלפי ההיגיון וכללים דוגמטיים. אין כאן את תחושת הרוממות והוודאות שמתוארת במחזור: כִּי אַתָּה אֱלֹהִים אֱמֶת, וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד – סוף פסוק. אלוהי אמת הופך להיות לאלוהי תקפות קטן ביותר, אשר מי יאות להאמין בו?

פילוסופיה היא דכאון זמני

דיוויד יום – ספקנות חזקה, אבל לא מספיק

העיסוק בפילוסופיה הביא חוקרים לתחושות רגשיות מגוונות. עוד מימי היוונים אנו מכירים סיפורים על פילוסופים שמסקנותיהם גרמו להם לעיתים לפעולות אבסורדיות. בעת החדשה המסקנות הפילוסופיות יכלו לגרום לעוגמת נפש של ממש. דוגמא מעולה היא הפילוסוף הבריטי דיוויד יוּם (Hume). יום שוטח פילוסופיה פסימית מאוד, בה אין יתרון של ממש להפעלת השכל ולהסתמכות על חוקי טבע, מדע, חוש או רציונל. תחת מסקנה פילוסופית עגומה זאת, האפשרות לידיעה, אפילו בזריחת השמש למחרת, נראית רחוקה, ומעוררת באדם דכדוך. אין זאת בלבד העמדה הספקנית שמדכדכת, אלא הדרך בה הספקנות מוטלת, כלומר, ערעור כל המתודות הנהוגות. אלו השיקולים המתוחכמים והמטאפיזיים, אומר יוּם, המשפיעים עלינו קשות.

המראה החריף של הסתירות והפגמים המרובים בשכל האדם כה השפיע עליי וכה וחימם את מוחי , עד שאני מוכן לדחות כל אמונה וכל שכילה , ואינני יכול להסתכל בשום סברה אפילו כמסתברת או סבירה יותר מאחרת . איפה אני , או מה אני ? מאילו סיבות אני שואב את קיומי , ולאיזה מצב אני עתיד לשוב ? לחסדיו של מי אשחר , ומזעפו של מי אירא ? אילו ישים סובבים אותי ? ועל מי מהם יש לי השפעה , או למי מהם יש השפעה עליי ? אני נבוך מכל השאלות האלה , ומתחיל לדמיין את עצמי במצב האומלל ביותר שאפשר להעלות על הדעת , מוקף בעלטה גמורה , בלא יכולת להפעיל את איבריי ואת כושרי ההכרה שלי . (מסכת על טבע האדם : ניסיון להנהיג בענפי הרוח את שיטת הטיעון הניסיונית, הוצאת שלם, 228)

נמצא איפוא, שטיעונים מתוחכמים מועילים לספקנות, אך לא מועילים לאמונה. אך, האמנם ניתן לחיות – באופן מתמיד תחת אותה ידיעה עגומה? איך אפשר לנהל את חיינו, לקבוע פגישות ביומן ולתכנן מיזמים ארוכי-טווח? המזל הגדול, אומר יוּם, שכיוון שהחוויה הפילוסופית היא כה שלילית, היא זמנית. למרות שהחוויה הספקנית היא חזקה ומטלטלת, היא לא נעימה, ולכן בני אדם לא חפצים בה, בדיוק כפי שיש בחוויית ההוכחה לקיום האל צד של קור ומכאניות:

למרבה המזל , אף שאין בשכל כדי לפזר את העבים האלה , הטבע מסוגל לכך בעצמו, ומרפא אותי מהמלנכוליה ומדמדומי הטירוף הפילוסופיים – אם בהרגעת הלך הרוח הזה , אם באמצעות עיסוק קליל ורושם חושי חי המגרשים את כל ההזיות האלה . אני אוכל צהריים , אני משחק שש בש , אני משוחח ומתלוצץ עם חברים – וכעבור שלוש או ארבע שעות בידור , כשאני מנסה לחזור להגיגים האלה , הם נראים כל כך קרים , מאולצים ומגוחכים , עד שכבר אין לי חשק לעסוק בהם עוד. (שם, 229)

לעניינו, למרות שיוּם חושף אמת גדולה מאוד, אין ביכולתה לפרוץ את גבולות חיי היום-יום ולהביא לתיקון עולם (או לחורבנו במקרה של יוּם). הפילוסוף נמלט מהאמת כל יום, אחרת חייו היו גיהינום.

מכון גמילה מעבודה זרה

ידע לא משנה התנהגות, אבל חווית הידע כן. לחבר טוב שלי הייתה בעיה תורשתית של נטייה להשמנה. הוא הכיר וידע את כל הסיכונים, הבריאותיים והחברתיים, אך עדיין המשיך לאכול כאוות נפשו, עד ליום בו קרוב משפחה עבר כריתת רגל סוכרתית. ההבנה של "לי זה לא יקרה ובכל זאת זה קרה" שהרבה אנשים שחוו פוסט טראומה מתארים, אינה דומה כלל לתחושת הידיעה של הסכנות העלולים לקרות. וכן להפך לעניין החיובי: קואצ'רים מדברים רבות על שיטות לקידום כל מה שאנחנו יודעים שאנחנו רוצים אבל לא מספיק רוצים לעשות בפועל. להבנתי, השיטות כולן מבוססות על יצירת חוויה בה אנחנו קולטים את ההבנה הזאת, שהדברים עובדים באמת בצורה שהיינו מצפים שהם יעבדו. שיטות כמו תגמול על הישג, מדידה הדרגתית של התקדמות, והפעלת לחץ חברתי, מטיחות באדם העובר את השינוי את הידיעה. הוא לא רק יודע בראש אלא כל עצמותיו יודעות וגופו מזדעזע כשמשהו משתבש.

החזון של ראש השנה הוא אוטופי, אך לא נאיבי כמו זה של דקארט. הפייטן מתאר את הדרכים בה החזון של ארץ מלאה בידיעת ה' אמור להתממש, וניתן לראות בפיוט זה את עוצמת החוויה המלווה את הידיעה. בני האדם אינן רובוטים ביהביוריסטים שפועלים בהתאם לקלט, אלא הם מתמלאים ברגש ובתשוקה לעבודת ה' ומתוך זה מייחדים שמו.

וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ. וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ. וְיַגִּידוּ בָאִיִּים צִדְקֶךָ. וְיִדְרְשׁוּךָ עַמִּים לֹא יְדָעוּךָ. וִיהַלְלוּךָ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יְהֹוָה. (וְיִזְבְּחוּ לְךָ אֶת זִבְחֵיהֶם.) וְיִזְנְחוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם. וְיַחְפְּרוּ עִם פְּסִילֵיהֶם. וְיַטּוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעָבְדֶךָ. וְיִירָאוּךָ עִם שֶׁמֶשׁ מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ. וְיַכִּירוּ כֹּחַ מַלְכוּתֶךָ. וִילַמְּדוּ תוֹעִים בִּינָה. וִימַלְלוּ אֶת גְּבוּרָתֶךָ. וִינַשְּׂאוּךָ מִתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ. וִיסַלְּדוּ בְחִילָה פָּנֶיךָ. וִיעַטְּרוּךָ נֵזֶר תִּפְאָרָה. וְיִפְצְחוּ הָרִים רִנָּה. וְיִצְהֲלוּ אִיִּים בְּמָלְכֶךָ. וִיקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתְךָ עֲלֵיהֶם. וִירוֹמְמוּךָ בִּקְהַל עָם. וְיִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים וְיָבוֹאוּ. וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה:

טקסט מלא פאתוס זה מתאר את הידיעה מתוך חוויה מעורבת. יש צד חברתי, מעין תיקון של מגדל בבל: התחברות העמים למטרה משותפת. תחושת "ביחד" ופידבק חברתי. ("ויטו שכם אחד לעבדך", "וירוממך בקהל עם") יש צד ספיריטואלי, של מלמול שפתיים בתפילה ובהלל. האדם מרגיש התחברות לאותנטי שבו ומתוך כך הוא עובד את ה'. על פי החזון האוטופי, באחרית הימים אולי ידיעת ה' תהיה קלה, אך סדרי בראשית לא ישתנו. כדי שידיעת ה' אכן תביא לתיקון עולם, היא צריכה להיות מלווה בחוויה כלל-עולמית טובה, וזה הדבר הנמצא במרכז תפילה ראש השנה.

סוף דבר

למרות שהחזון נראה רציונלי מאין כמותו, מסתבר שאותה "תפילה לידיעה" היא תפילה רגשית. אנו מבקשים גם להרגיש את ה' בחוש ובשכל, כך שאותה ידיעה לא תיתן לנו מנוח, כפי שיוּם תיאר על התורה הספקנית שלו וכפי שהרמב"ם מספר על מצוות אהבת השם. ומעבר לשופרות ולמלכויות מתגלה הצד השלישי של ראש השנה: הזיכרונות. זיכרון הוא מה שנותר מחוויית הידע. בניגוד לידע היבש, הוא זה שמניע את השינוי. אנחנו מבקשים בתפילה תמיד לזכור את ה' בצורה בלתי נפסקת. "אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֶךָּ, וּבֶן אָדָם יִתְאַמֶּץ בָּךְ". וכנגד, אנו גם מבקשים שזיכרונות הנעורים, חווית הידיעה הנעימה, יעמדו תמיד מול עיני ה':

וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר, הָלוֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהֹוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: וְנֶאֱמַר, וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ, וַהֲקִימוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם: וְנֶאֱמַר הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְהֹוָה:

שתי נקודות מבט על תופעה פיזיולוגית נפוצה

נקודת מבט א'

הוי…! כמה חיפשתי אותך ולקיריה יקרה שלי…! נישאת על כנפי הרוח הצפונית מבין גאיות הרי הצלמוות. הגעת לפתחי, מבשרת את בשורת המוזה שאיבדתי. איבדתי אותה, לא ידעתי על מה לכתוב – ואז את הגעת, בליטוף העורף מאחורה, מפתיעה, בדיוק כשלא ציפיתי, בדיוק כשכבר התייאשתי, כמו המוות. או אולי, המוות בכבודו ובעצמו – כמו אצל גתה, המוזה חזרה כרוכה ושלובה עם מלאך המוות.

כמה חיכיתי לו, כמה ציפיתי לו, כמה תהיתי על מה משמעו, מתי יהיה, איך אמות. אי אפשר לתכנן מוות מפואר, משפט אחרון מפוצץ, המוות יפתיע אותך כשלא תהיה מוכן, ברגע הכי מכוער שלך, ואתה נופל, נשמט, הגוף הגולמי שלך צונח אל הכיסא או הרצפה כאילו היה בובה על חוט, גולם ללא שיווי משקל שנוטה ליפול, כלום, רק גוש עצמות ורקמה, אין לו משמעות, הוא מונח על הכסא ולא זז.

זה מה שקרה. ישבנו בישיבת צוות, ולאחר ישיבה רצופה קמנו להתמתח קצת – הרמתי את ידי ומאז איני זוכר כלום. הסרט הנע של החיים פתאום יצא ממסילת המקרן. המסך נמרח לשניה, ואז השחיר. מקטע שחור של כמה שניות, בהם אתה…בעצם לא אתה. Tu n'es pas. You are not. אין מחשבות, אין זכרונות, הRAM והROM הפסיקו לעבוד – כיבוי, שקיעה. אתה לא חושב, וכמה שזה קלישאתי – אתה גם לא קיים. אין לך נוכחות בעולם באותו רגע, אינך חלק מהמעגל ההשפעה, מאפקט הפרפר, אתה לא אומר, לא עושה ולא חושב – אין אתה, נשאר רק גוף דמוי קוף, שלפני רגע עוד התרגש מהבריות הנאות שבעולם.

ומה קרה באותן שניות ארוכות? מה היה יכול לקרות? ברגע הנפילה עוברות מחשבות של "רגע! לא הספקתי!" מה לא הספקת? שואל איזה קול בך. לקרוא תהילים? נו, עכשיו אתה מתחרט? יופי, יום המיתה מכפר. ומה יכולת לעשות באותן שניות של חוסר הכרה, מן הרגע הצניחה ועד ההתעוררות? יכולתי לקיים באותן שניות "בוחטה" של מצוות, או אולי עבירות. אבל לחיות, להיות אנושי. ועכשיו – לא זה ולא זה. אין משמעות לרגעים שאינך נתון להכרעות הערכיות – רצוניות שלך. פשוט כי אתה לא שם, לא חלק מהמשחק.

ולמה? האם עליי להיזהר במשאלותיי? האם זה בגלל שביקשתי מה' שלא יביאני לידי חטא באותו בוקר? האם זה בגלל שקראתי פוסט בנושאי מוות? האם זה בגלל שלמדתי לאחרונה את ספר יחזקאל וקצת התחרפתי מזה? (נסו גם אתם!) הסיבה כנראה שהמשרד לא היה מאוורר דיו. צינים פחים, זה הכלי שלך ולקיריה, ששרקת באוזני שירה צורמת.

לא ראיתי את האור, לא חזיתי בגופי בפרספקטיבה של 10 מטר מעל, לא פגשתי צדיקים בדרך – רק הפסקתי להיות, בפעם הראשונה בחיי, לא הייתה לי הוויה כלל. כשם שהסרט נקטע כך הוא חזר למסילתו בתמונה נמרחת כאשר הצופה, שזה אני, מרגיש שהוא פיספס משהו. מסביב המולה וטלפונים, וחבר אחד מולי מגיש כוס מים. אני לוקח ומברך מתוך הרגל "שהכול נהיה בדברו".

אפילפסיה.

נקודת מבט ב'

אותו יום היה קריר, אך השמש בצבצה מידי פעם. חזרתי מהאפסנאות אל המבנה המקורה בו שהיתי רוב שעות היום. הספקתי להתיישב על הכיסא כשהמפקדת פנתה אליי בצעדים זהירים. "אבי רוצה לדבר איתך". "לעלות על א'?" שאלתי. "לא, בוא איתי". היא לוותה אותי אל משרדו של הסא"ל ונותרה מחוץ לדלת, נכנסתי. הסא"ל ישב על הכיסא הענקי שלו כשלימנו עמדו שני "ירוקים". כיוון שזה לא טבעי לראותם בבסיס חיל אוויר אפילו עלה לי חיוך קטן על הפנים. "שלום אור, שב.". החיוך ברח. לפני שהתיישבתי הבנתי. ועכשיו רק היה צריך למלא את הפרוטוקול. "מספר אישי" ואני מדקלם לו. הרגעים לפני הגילוי הרגישו כמו שליפת הגידים מתחת לעורי כאשר אסור לי לצרוח. כשקציני הנפגעים סיימו את שלהם אמר לי אבי "אני מכיר את ההרגשה, גם אני איבדתי אח, בלבנון". המשפט הזה, למרות שהיה אמיתי, חלף ליד האוזן. תן לי רגע לעכל, להבין, להתאבל, אמרתי לעצמי. לא רוצה להתנחם – רוצה לבכות, הכתפיים כבר רועדות, הקול שבור והגרון נחנק, אבל אני לא בוכה. פתאום הכול עולה, כל הרגעים היפים שהיו ביחד ולא יהיו יותר, הרגעים המשפחתיים שהוא לא יהיה חלק מהם, חלל היא מילה מדוייקת כל כך, מי ימלא את המקום שלו? היחסים באותו רגע משתפרים פלאים – אתה לא מצליח להיזכר בשום מריבה שהייתה לכם, רק בחזות המרשימה שלו, בחיוך הנערי הזה שלו. אני זועק מבפנים – אחי! אחי! תן לי לחבק אותך פעם אחרונה…אבל כשהוא היה יכול לחבק אותך, היה כבר היה רחוק מידי. זה מוזר כל כך, בדרך כלל, כשהאחים צעירים – אז הגדול שומר על הקטן. מישהו מציק לו בבית הספר? אתה תטפל בזה. אפילו תחזיק לו את היד כשהוא חוצה את הכביש. ככה זה שאתם קטנים, כי זה אחיך הקטן. ואז אתם גדולים והוא רובאי אפס שבע מאות ומתפז"ם עליך ועל ג'וביקיותך וקל"בך המרובות, והוא שם – במקום שהוא לא צריך להיות בו, במקום שְלמה לעזאזל אנחנו מחזיקים חיילים בו, והוא שומר עליך – ולא להיפך. ובכל זאת, כשקורה לו משהו, ובמיוחד אם זה הנורא מכל, אתה מרגיש אשמה, שלא שמרת עליו מספיק.

כשצפירת יום הזכרון תעלה היא תיכנס בי כמחט בבשר החי, תשתק אותי ותעלה בי דמעות, אני מפריד בין הרגש הדתי לרגש הלאומי שלי. אבל זה לא אומר שאני לא אוהב את המדינה, לפחות לפעמים. לא אוכל לדבר סרה עליה אל מול זרים, לא משנה כמה איומה תהיה. הצפירה הזאת, היא תתקוף אותי באמצע הרחוב, נישאת על גבי הרוח ומתקרבת אליך כקולות מים רבים אדירים, כגלי ים. קולה הולך וחזק, ואיתה באים הזכרונות הלאומיים הקולקטיביים, ועם בוא הזכרונות הללו והתייצבות הצפירה, אותו מחט בתוך הבשר שלך מתחדד ומסתובב סביב צירו. ואני יעמוד נוגה, וליבי יישבר בקרבי, על הכול, והשירים שיתנגנו ברדיו ביום הזה, היפים ביותר מכול השירים בעולם, נוגעים ללב וגורמים לך להזיל דמעה, וכל אחד מהם כאילו נכתב במיוחד בשבילך, בדיוק על המקרה שקרה לך. הסא"ל אומר "חשוב להוציא". ואני קצת בהתרסה וקצת ברצינות משיב לו: "השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט". תפקיד החייל הוא למות.