לא זקוקים לזכויות

לא זקוקים לזכויות

ב15 ליולי 1215, חתם ג'ון מלך אנגליה על המגנה כרטה בעל כורחו. זהו כתב המגביל את כוחו של המלך, ובעצם ג'ון נתפס לפינה והסתכן במרד אם לא היה חותם עליו. אותו יום נחשב כמפנה בכל שיח הזכויות של המערב. המלך כבר לא עושה מה שבא לו, סמכותיו מוגבלות, ויש דברים שהוא לא יכול לקחת מנתיניו, סליחה – אזרחיו. יש מי שאמר שזה היום בו נולדו זכויות האדם. אבל יש מי שלוקח את זה מאוחר עד למהפכה הצרפתית. ויש גם רומנטיקנים שהולכים עד לתנ"ך. אבל לדעתי, כדאי להפריד. בקצרה: אני סובר שבמחשבה היהודית התלמודית-גאונית-ראשונית, כפי שאנחנו נראה בתפילות הימים הנוראים הקרובים, לא קיים מושג הזכות כמו שאנחנו מכירים אותו. היהודים הסתדרו יפה, ואולי חלקם עדיין מסתדרים, בלי זכויות וטובות הנאה. לקראת ראש השנה – פוסט נטול זכויות.

זה זכות לקיים מצוות

מהי זכות כפי שאנו מבינים היום? זכות היא משהו שניתן לאדם (לאזרח, לתלמיד, לסטודנט) בלי שום תנאים, אלא מתוקף היותו מי שהוא. כל אדם זכאי לומר מה שבא לו, לנוע היכן שמתחשק לו, וכמובן לחיות. אין פה נימוק, יש פה מתנה שלא תלויה בדבר. ההסתכלות היא על האינדיבידואל – כל אחד לעצמו נוטל את זכויותיו לעצמו, בונה סביבו בועה משפטית של "מגיע לי". אם אין אני לי מי לי. השמירה על חברה תקינה נובע מכך שדואגים שהזכות של האחר לא תפגע. "ואהבת לרעך כמוך" – צריך לאהוב את עצמך, ואז תבין גם מה האחר מרגיש.

כמובן שאפשר להתאים גישות ליברליות לרוח מחשבה יהודית, ולדבר בשבחן. הם טובות אין ספק. אבל הן חדשות. כשאני פותח את התנ"ך, אני לא מגלה זכות לחיים או חופש תנועה. התנ"ך לא מספר לי שלבנות צלפחד היה חופש ביטוי או שקורח ניצל עד הגבול את הזכות לשוויון. המערכת המשפטית התנ"כית מבוססת על שתיים: ציוויים ואיסורים. עשה ואל תעשה. המצב הטבעי הוא חופש מוחלט. איש הישר בעיניו יעשה. אנרכיה. באנרכיה יש חופש וזכויות בלתי מוגבלות. על המצב הזה מוטלים על האדם ציוויים. גם כאן יש הסתכלות אינדיבידואלית. אבל לא של "מגיע לי", אלא של "אני חייב". ניקח רצח. על פי הגישה המאוחרת, רצח פוגע בזכות לחיים של מישהו אחר. על פי הגישה המוקדמת, הרצח הוא מעשה שאסור לאדם לעשות. או גניבה – פגיעה בזכות לקניין של הזולת מול מעשה נבילה שאתה היחיד מוזהר שלא לעשותו. האיסורים יוצרים מסגרת קשיחה הרבה יותר מן הזכויות שלפעמים ניתן לממשן ולפעמים לא. הזכות היא אף פעם לא אבסולוטית, תמיד היא מסוייגת ומוגבלת, בעוד האיסור הוא ברור ולא ניתן לכופף אותו. החיוב לעולם לא מתנגש עם משהו אחר – ואם כן הוא פשוט לא מנוסח טוב. בעוד הזכות בהגדרתה מתנגשת עם זכויות של אנשים אחרים.

ואם תאמרו, כי הכול צד אחר של אותו מטבע? שמתוך "לא תרצח", נגזרת הזכות לחיים? ומתוך "ארור משיג גבול רעהו" נגזרת הזכות לפרטיות? ובכן, הדברים עומדים למשפט במבחן העונש. באתיקה מבדילים בין 2 גישות. הגישה הדאונטולוגית מול הגישה התועלתנית. אני רואה במוסר התנ"כי דאונטולוגי: כלומר, גנבה לכעצמה היא דבר רע, ומי שעשה מעשה רע "מגיע לו" להיענש. שופט דאונטולוגי היה נגיד חותך לגנב את היד. אבל שופט תועלתני מחפש דווקא לתקן את הנזק שנעשה. הוא היה מכריח את הגנב להחזיר את הגזילה ולהתחיל טיפולים פסיכולוגים לטפל בקלפטומניה שלו. אם מגיע עונש תועלתני, הוא כדי לצמצם נזק, בהווה או בעתיד, לחברה הכללית. במסורת היהודית אפשר לראות שילוב. התורה מדברת על "שן תחת שן" דאונטולוגית, אבל חז"ל מלמדים אותנו על תשלומי נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. גישת הזכויות נוטה לתועלתניות, כמו שאומר רש"י בפסוק על הרוצח: "לא תחוס עינך עליו. שלא תאמר, הראשון כבר נהרג, למה אנו הורגים את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים". (דברים י"ט) בעוד גישת החובות והמצוות היא דאונטולוגית יותר. בפועל, היינו רוצים לומר שכיום אנחנו תועלתנים. אבל אנחנו עדיין רודפים פושעי מלחמה נאצים גריאטריים שלא יכולים לפגוע בזבוב. ולמה? כנראה נשאר משהו מהדאונטולוגיה.

תזדכה ותקבל כסף

אז נראה שהתורה מכירה רק בחובות ולא בזכויות מולדות. אבל ככל דבר יהודי, זה נכון עד שזה מגיע לכסף. הזכות לקניין היא משהו עתיק. ולא רק היא, אלא זכויות כלכליות בכלל. היהודים הליבראלים נהוגים לצטט את ר' שמעון שקופ, שעוד במאה ה19 כתב על קניין רוחני, ובין היתר על קניין בכלל:

כל דיני המשפטים של דיני ממונות בין איש לרעהו, אינם כדרך כל מצוות התורה, דבכל המצוות הוא מה שהזהירה לנו תורה בעשה ול״ת, חיוב קיומם עלינו הוא העיקר לקיים מצות ה', ובדיני ממונות אינו כן, דקודם שחל עלינו מצות ה׳ לשלם או להשיב, צריך שיוקדם עלינו חיוב משפטי, דהרי אף אם קטן הוא הגוזל דאינו בר מצוות, מ״מ מוטל על בי״ד להציל עשוק מיד עושקו לכוף את הקטן להחזיר החפץ הגזול לבעליו, ועוד כלל עיקרי בזה דהיכא שאנו דנים על איזה זכות וקנין של אדם באיזה חפץ או שעבוד ממון, אין אנו דנים כלל על ענין שמירת איזו מצוה, אלא ענין מציאות למי קנוי הדבר, ומי ומי ראוי עפ״י תורת המשפטים להחזיק את החפץ (שערי יושר, חלק ב, שער ה', א')

הרב שקופ – ידע כבר במאה ה19 שאסור להוריד טורנטים.

כלומר – יש מושג קדמוני של קניין, שעליו רוכבות כל מצוות התורה הקשורים לממון. זהו עניין שקודם אפילו לקיום התורה. יש לכל אחד, עוד לפני שניתנה התורה, זכות לאגור בבית את כל השמאטעס שהוא רוצה, ועל זה באה התורה ומוסיפה – אל תגזול ממנו. המונח "זכות" כאן משמש באופן המודרני של דבר המגיע לי בלי שום תנאי. כנגד זה אפשר לטעון: רֶבּ שִׁימֶען מדבר על המצב הטבעי, האנרכי, הקודם לתורה, שמסתבר שהוא לא אנרכיה גמורה, כי גם לבני נוח יש נימוסין. בכל אופן, ראיה זאת חושפת משמעות אחרת לזכויות: דבר שאני יכול לתבוע אותו בדין. דבר שמגיע לי ואני לא מוותר עד שאקח אותו. המושג הזה מופיע גם בתלמוד. למשל, בפלפולי בבא קמא, מסופר על מלווה שמבקש לגבות את חובו מקרקע שבעל החוב כבר מכר למישהו אחר, ואותו מישהו כבר מכר חלק מהקרקע לאדם שלישי. עם מכירת הקרקע הוא מוכר גם "זכות" כלשון הגמרא "כל זכות שבאה לידו". מהי אותה זכות? הזכות היא, כמה יהודי, זכות להתלונן. בעל הקרקע הנוכחי יכול להפנות את המלווה לבעל הקרקע הראשון לגבות את חובו. במינוח פשוט – הזכות שלו היא "קייס". יש לו טענה מוצדקת ופיירית, למרות שבמבט ראשון זה לא נראה ככה. זאת הזכות החז"לית וההלכתית, פתחון פה במשפט.

אבל מהי אותה זכות אם לא בעצם חיוב נוסף? עוד סעיף קטן בחוק שבעצם כולם מחויבים אליו? ההבדל הוא שעל זכות אני יכול לוותר, אבל על חיוב לא. האחר מחויב לכבד את הזכות שלי אבל לא אני את של עצמי. כשאני תובע את זכויותיי אני בעצם מצביע על החובה של האחר. כשאני מתלונן על מי שהטריד אותי, אני מפנה לסעיף בחוק העונשין. הזכות היא מהלך משפטי שאני יכול לעשות כדי לצאת צודק, לנצח: אני הזכאי והוא החייב.

כף מלאה זכות

עכשיו נפתח את המחזור והכול הרבה יותר ברור. "יקראו לפניך זכויותינו" זה בעצם: נשלוף את כל הדברים הקטנים שיכולים להוציא אותנו צודקים. המעשים הטובים שהופכים אותנו לצדיקים לרגע אחד. אם נחטט טוב-טוב, נמצא איזה סעיף קטן שיכול להקל את הנסיבות שתחתן בוצע הפשע. על פי הקבלה, משפט הוא תהליך המשלב דין נוקב קשיח, עם גילוי אמפתיה וחסד כלפי הנידון. החסד מתבטא שהשופט פורס בפניו את הכול, לא רק את הדברים הרעים, את הדין, אלא גם את מה שטוב. לא רק מה שנוח כדי להוציא את הדין, אלא את מה שנכון כדי להוציא אמת. הקלה במשפט היא לא כי השופט מוותר על חלק מהעבירות ונותן מתנה, אלא כי השופט מסתכל עליהם בתמונה רחבה יותר של החוק או של הנידון, בזכות ולא בחסד.

רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה מעולה בזה. הוא היה מדבר משפטים אל ריבונו של עולם, ולא ביקש רחמנות – אלא דקדוק בדין האלוהי, כניסה לסעיפים הקטנים ביותר. כתוב בגמרא שלקב"ה יש תפילין שבהם כתוב "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", וכך ר' לוי יצחק היה אומר: "אם אתה מוחל עוונותיהם של ישראל הרי טוב ואם לאו אפרסם ואגלה שתפילין שלך אינם כשרים ח"ו". אחרי איום של כזה אני מקווה שלא הייתה עתירה לבג"ץ.

ודבר אחרון בהחלט

לימוד זכות הוא לחשוף את הצד הטוב שבבן אדם, לחשוב על "קייס" שתחתיו המעשים של האדם הם טובים וכשרים. זהו מונח מרכזי גם בנצרות, הטוב האנושי הגלום במשל השומרוני הטוב. האם הקביעה אינה יוצרת קושי?

זהו יום הבוחר – על מצוות בחירות

זהו יום הבוחר – על מצוות בחירות

כי בנו בחרת

ה"ציץ אליעזר" השכים באותו יום בבוקר מוקדם. מתוך מגירת העץ הקטנה הוציא את התעודה הכחולה, לבש את המעיל ואת הכובע של יום-טוב וצעד לבית הספר בשכונתו. בכניסה לאחת הכיתות רשימה ארוכה ושמו בה. הוא הגיש ל"בית דין" הקטן שם את התעודה, והם נתנו לו מעטפה. מבעד לפרגוד הוא הכניס פתק למעטפה בהתרגשות ובידיים רועדות. בטרם שלשל את המעטה לקלפי, בתוך ליבו הרגיש כעין אומר "לשם יחוד…לקיים מצוות שום תשים עליך מלך". הוא יצא, בהודאה גמורה לבורא עולם שזכה לקיים את המצווה הנדירה של "שום תשים", פנה לסעודה חגיגית בביתו לציון המאורע.

הסיפור הזה הוא אמנם שלי, אבל הוא מבוסס על עדות אמיתית של ה"ציץ אליעזר", שלצערי הרב גם לאחר חיפושים רבים לא הצלחתי להתחקות אחריה. (לא זוכר איפה קראתי אותה – מי שיוכל לעזור לי למצוא את המקור – אודה!) ביום הבחירות יש תחושת חג. שבת-שבתון. ברדיו שירים חגיגיים, כל ישראל ערבים ונחמדים, יוצאים לקניון ולפארקים לעשות על-האש, לא אחרי שכל אחד קיים את מצוות היום. השמיים של יום שלישי מחייכים, וכולם ממתינים לשעה שמונה לסקר של מינה צמח. ריטואל לאומי של ממש. אנחנו היהודים אוהבים חגים, תנו לנו רק עוד סיבה למסיבה, אבל האם יש פה משהו מהותי יותר? הציבור הדתי והחרדי מגלים התרגשות מהבחירות, זה לא עוד מעשה ריק, או מעשה שעושים "כי חייבים". האם יש מצווה או איזה ערך דתי להצביע בבחירות?

מי רוצה מלך?

בספר דברים משה רבינו אומר לבני ישראל:

כִּי תָבא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לקֶיךָ נתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבתָי: שוֹם תָּשִים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לקֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לא אָחִיךָ הוּא

מתקופת השופטים ועד ימינו לא ברור למה התכוון משה. האם הוא התכוון שיש מצווה למנות מלך – שזה דבר חיובי, או שיש היתר למנות מלך, למרות שהדבר עצמו שלילי, כי הרצון הוא להידמות לגויים סביב. שמואל הנביא, להזכירכם, לא עף על הרעיון של המלכת שאול, וגם טוב יותר מידי לא יצא מזה. לעומת זאת, דוד המלך היה אחלה מציאה. גם התנאים נחלקו האם יש פה מצווה משובחת או היתר לדבר מגונה, עם הגבלות מסוימות.

הרמב"ם קבע שזאת מצווה של ממש, והקדיש לה כמה פרקים עם דקדוקים על המצווה: צריך שהמלך יהיה זכר, שלא עסק בעברו במקצוע שהעם בז אליו, שיהיה יהודי עדיף מיוחס מבית דוד ועוד ועוד. אבל היה מי שסבר שאין מצווה כזאת בכלל. הסיפור של אברבנאל גרם לו להסתייג מכל העניין המלוכני. מלך ספרד ואישתו איזבלה גירשו אותו מפורטוגל (שהייתה עדיין עם ספרד) על אף היותו שר אוצר שמונה שנים, גם בנאפולי בעטו בו החוצה, ורק לאחר נדודים רבים הגיע לונציה. שם לראשונה ראה את שיטת הנסיכויות המתחלפות. אברבנאל אהב מה שראה:

"אינו מהבטל שיהיו בעם מנהיגים רבים מתקבצים ומתאחדים ומסכימים בעצה אחת, ועל פיהם תהיה ההנהגה והמשפט… ולמה לא תהיינה הנהגותיהם משנה לשנה או לג' שנים כשני שכיר או פחות מזה, ובהגיע תור שופטים ושוטרים אחרים יקומו תחתיהם ויחקרו את פשעי הראשונים באמונתם, ואשר ירשיעון ישלם כל אשר הרשיע לעשות… ולמה לא יהיה גם כן יכולתם מוגבל ומסודר כפי הדתות והנימוסים. הדין נותן שיחיד ורבים הלכה כרבים, ושיותר קרוב להיות הפשע באדם אחד כמו שאמר "חמת מלך מלאכי מות" משיחטאו אנשים רבים בהווסדם יחד כי אם האחד יטה מני דרך, ימחו האחרים בידו, ובהיות הנהגותיהם זמניות והם עתידים לתת את הדין אחרי ימים מועטים יהיה מורא בשר ודם עליהם. ומה לנו להביא על זה טענות שכליות, והנה הניסיון גובר על ההיקש: הביטו וראו הארצות שהנהגתם על ידי מלכים, והיום הזה ראינו כמה ארצות שהנהגותיהם על ידי השופטים ומושלים זמניים נבחרים ביניהם ומלך אלוקים עמהם… והנה המלכויות הנבחרות אשר אין בהם נפתל ועיקש, לא ירים איש את ידו ואת רגלו על כל דבר פשע, והמה כובשות ארצות בחוכמה בתבונה ובדעת"

למה צריך מלכים ושטויות, יש שיטות מלוכה טובות יותר, אומר האברבנאל, כמו רוטציה של נסיכים שיכולים להעדיף את מי שעושה שטויות. באחרית הימים, הוא אמר, " לא יהיו עוד מלכים ולא שרים בין בני אדם, אבל יהיו כולם שווין כמו שהיו בתחילת הבריאה."

נסיכים איטלקים – מתוך משחק מחשב.

בין הגישה של הרמב"ם שצריך מלך של ממש לגישה של אברבנאל שאין מצווה להמליך מלך ואדרבא, עדיף שלטון דמוקרטי (ואת דברי חז"ל הוא רואה כהוראת שעה בעת הכניסה לארץ ולא לדורות), יש גישה מפשרת. הנצי"ב בן המאה ה19, פירש את "ככל הגוים אשר סביבותיי", באופן הבא: אני מסתכל על הגוים סביב, איזה מלך שטוב להם – טוב לי. אם זה מלך ממש, נשיא, או ראש ממשלה, גם אני לוקח, ובזה אני מקיים מצוות מלך ממש:

"ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה, אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה אי אפשר לעשות על פי מצוות עשה, שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצוות עשה, משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך, כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך, על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון, או אז מצוות עשה לסנהדרין למנות מלך, ומשום הכי כתיב 'ואמרת', שיהא העם מבקשים כך, אז 'שום תשים'".

השיטה של הספורנו דומה – מצוות מלך היא לאו דווקא שלטון מלוכני, אלא כל שלטון שעם ישראל חפץ בו. כנראה גם הוא הושפע מהמודל האיטלקי המצליח.

שליטה מרחוק

אבל כל אלו דיונים בעלמא. מצוות מלך, אם קיימת, היא בזמן שעם ישראל חזר מהגלות. עבור רוב הציבור החרדי, כל הדיון הזה מחוץ לנושא, וניגע בדעתם אחר כך. גם חלק גדול מהציבור הדתי-לאומי, אפילו שסובר שאנחנו ב"אתחלתא דגאולה", הבחירות לכנסת הם לא בדיוק מה שהתכוונה התורה, שהמלך אמור להיות השליט האידיאלי הסופי, בזמן שקיים נביא, בעוד שאנחנו עוד לא שם. אבל יש מי שסבר שיש פה "מצווה קצת", כי הכנסת זה הדבר הקרוב ביותר שיש למלך. ויש מי שאמר, שאם העם כולו בוחר במלך, אין צורך לא בנביא ולא בסנהדרין.

אז עם ישראל החליט שהוא רוצה מלך בעל 120 כסאות. הדבר הזה מעלה שאלות רבות. למשל, האם המצווה היא למנות מלך, או דווקא מלך מסויים? האם נאמר שקיימתי את המצווה עם הצבעתי נגיד לבל"ד, מר"צ, או ציפי לבני? או שרק מלך ג'ינג'י מיוחס מבית דוד תופס?

עד לגבי בחירה של לא-יהודים, הדעות תמימות – התורה אומרת שאי אפשר לשים מלך שהוא "לא מזרעך". עבור אישה, הדברים מתחילים להסתבך. הרמב"ם דורש "מלך ולא מלכה". מצד שני, הכנסת לא בדיוק מלך, וגם דבורה הייתה מנהיגה מדינית (שופטת) של עם ישראל. והדבר תלוי במה שנכתב לעיל – אם שופט שמתחלף יש לו דין של מלך או לא. וגם אם נסגרנו על מלך יהודי זכר, אם נצביע לשמאל הקיצוני, קיימנו את המצווה? יודעי ספר מרננים את החיוב דווקא במלך ש"נוהג כישראל", כלומר שומר תורה ומצוות, אבל אין לנו בידנו את ה"דתומטר" הנחשק שיגיד לנו אם גודל הכיפה של בנט עונה לגדר ההלכתי של מלך ישראל.

מסכת דמוקרטיה

ובינתיים בגיזרה החרדית שמחה. מה מושך אותם להתייצב מידי ארבע שנים (פחות) בקלפי? יש מי שאמר, שכמו שיש לבני נוח מצווה להקים משטר ובתי דין, ודאי גם לישראל יש מצווה שכזאת שאינה תלויה בזמן ובמקום – והכנסת לא שונה במהותה משבעת טובי העיר שהיה באירופה, או כל מועצה יהודית מכובדת. ההלכות על נבחרי הציבור בספרי ההלכה הם מפורטות מאוד, ומתארות בדיוק את החובות על הנבחר ועל הבוחרים, את ההתייחסות שלו עם קופת התקציב, את האיסור על שוחד, ועוד. הרמ"א והחת"ם סופר כבר נאלצו להכריע בהצבעות כפולות בקלפי ובמתן טובות הנאה. אצל החרדים הלמדנים, דמוקרטיה היא מסורת של ממש.

הגדולים מצביעים

אבל כנראה המניע הגדול הוא קונצנזוס חרדי, המצווה "לשמוע בקול חכמים". וכיוון שעל מצוות מלך לא מוזכר השכר, אלא דווקא על מצוות שמיעה לחכמים, אז מפלגות מסוימות יכולות בכיף להתחייב בשליש גן-עדן על התנהגות טובה, כי על אילנות גבוהים הם נתלים, ולהתחייב בעונש להיפרע מאלו המצביעים למפלגות הלא ראויות.

אפשר להמשיך לנופף בידיים, אבל מה שבטוח שכל פעולה שעושה היהודי צריך להיות "לשם שמיים". ובוודאי פעולה חשובה המשפיעה על המקום בה הוא חי. ואמנם, כל יהודי יודע את הדרך שלו לקדש את השם בעולם ולהימנע מחילולו. יש מי שחושב שלימוד תורה מקדש את ה', ויש גם כאלו שחושבים ששליטה על עם אחר היא חילול ה' נורא. יוצא שהמאמין לו רק בוחר מפלגה, אלא בוחר דרך להביע את אמונתו.

הגדולים מצביעים 2

ודבר אחרון בהחלט

אולי הכנסת זה לא בדיוק מלך, אבל גם התקווה אצל ליברמן זה לא בדיוק התקווה. גרסת הג'אז הידועה.