לא זקוקים לזכויות

לא זקוקים לזכויות

ב15 ליולי 1215, חתם ג'ון מלך אנגליה על המגנה כרטה בעל כורחו. זהו כתב המגביל את כוחו של המלך, ובעצם ג'ון נתפס לפינה והסתכן במרד אם לא היה חותם עליו. אותו יום נחשב כמפנה בכל שיח הזכויות של המערב. המלך כבר לא עושה מה שבא לו, סמכותיו מוגבלות, ויש דברים שהוא לא יכול לקחת מנתיניו, סליחה – אזרחיו. יש מי שאמר שזה היום בו נולדו זכויות האדם. אבל יש מי שלוקח את זה מאוחר עד למהפכה הצרפתית. ויש גם רומנטיקנים שהולכים עד לתנ"ך. אבל לדעתי, כדאי להפריד. בקצרה: אני סובר שבמחשבה היהודית התלמודית-גאונית-ראשונית, כפי שאנחנו נראה בתפילות הימים הנוראים הקרובים, לא קיים מושג הזכות כמו שאנחנו מכירים אותו. היהודים הסתדרו יפה, ואולי חלקם עדיין מסתדרים, בלי זכויות וטובות הנאה. לקראת ראש השנה – פוסט נטול זכויות.

זה זכות לקיים מצוות

מהי זכות כפי שאנו מבינים היום? זכות היא משהו שניתן לאדם (לאזרח, לתלמיד, לסטודנט) בלי שום תנאים, אלא מתוקף היותו מי שהוא. כל אדם זכאי לומר מה שבא לו, לנוע היכן שמתחשק לו, וכמובן לחיות. אין פה נימוק, יש פה מתנה שלא תלויה בדבר. ההסתכלות היא על האינדיבידואל – כל אחד לעצמו נוטל את זכויותיו לעצמו, בונה סביבו בועה משפטית של "מגיע לי". אם אין אני לי מי לי. השמירה על חברה תקינה נובע מכך שדואגים שהזכות של האחר לא תפגע. "ואהבת לרעך כמוך" – צריך לאהוב את עצמך, ואז תבין גם מה האחר מרגיש.

כמובן שאפשר להתאים גישות ליברליות לרוח מחשבה יהודית, ולדבר בשבחן. הם טובות אין ספק. אבל הן חדשות. כשאני פותח את התנ"ך, אני לא מגלה זכות לחיים או חופש תנועה. התנ"ך לא מספר לי שלבנות צלפחד היה חופש ביטוי או שקורח ניצל עד הגבול את הזכות לשוויון. המערכת המשפטית התנ"כית מבוססת על שתיים: ציוויים ואיסורים. עשה ואל תעשה. המצב הטבעי הוא חופש מוחלט. איש הישר בעיניו יעשה. אנרכיה. באנרכיה יש חופש וזכויות בלתי מוגבלות. על המצב הזה מוטלים על האדם ציוויים. גם כאן יש הסתכלות אינדיבידואלית. אבל לא של "מגיע לי", אלא של "אני חייב". ניקח רצח. על פי הגישה המאוחרת, רצח פוגע בזכות לחיים של מישהו אחר. על פי הגישה המוקדמת, הרצח הוא מעשה שאסור לאדם לעשות. או גניבה – פגיעה בזכות לקניין של הזולת מול מעשה נבילה שאתה היחיד מוזהר שלא לעשותו. האיסורים יוצרים מסגרת קשיחה הרבה יותר מן הזכויות שלפעמים ניתן לממשן ולפעמים לא. הזכות היא אף פעם לא אבסולוטית, תמיד היא מסוייגת ומוגבלת, בעוד האיסור הוא ברור ולא ניתן לכופף אותו. החיוב לעולם לא מתנגש עם משהו אחר – ואם כן הוא פשוט לא מנוסח טוב. בעוד הזכות בהגדרתה מתנגשת עם זכויות של אנשים אחרים.

ואם תאמרו, כי הכול צד אחר של אותו מטבע? שמתוך "לא תרצח", נגזרת הזכות לחיים? ומתוך "ארור משיג גבול רעהו" נגזרת הזכות לפרטיות? ובכן, הדברים עומדים למשפט במבחן העונש. באתיקה מבדילים בין 2 גישות. הגישה הדאונטולוגית מול הגישה התועלתנית. אני רואה במוסר התנ"כי דאונטולוגי: כלומר, גנבה לכעצמה היא דבר רע, ומי שעשה מעשה רע "מגיע לו" להיענש. שופט דאונטולוגי היה נגיד חותך לגנב את היד. אבל שופט תועלתני מחפש דווקא לתקן את הנזק שנעשה. הוא היה מכריח את הגנב להחזיר את הגזילה ולהתחיל טיפולים פסיכולוגים לטפל בקלפטומניה שלו. אם מגיע עונש תועלתני, הוא כדי לצמצם נזק, בהווה או בעתיד, לחברה הכללית. במסורת היהודית אפשר לראות שילוב. התורה מדברת על "שן תחת שן" דאונטולוגית, אבל חז"ל מלמדים אותנו על תשלומי נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. גישת הזכויות נוטה לתועלתניות, כמו שאומר רש"י בפסוק על הרוצח: "לא תחוס עינך עליו. שלא תאמר, הראשון כבר נהרג, למה אנו הורגים את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים". (דברים י"ט) בעוד גישת החובות והמצוות היא דאונטולוגית יותר. בפועל, היינו רוצים לומר שכיום אנחנו תועלתנים. אבל אנחנו עדיין רודפים פושעי מלחמה נאצים גריאטריים שלא יכולים לפגוע בזבוב. ולמה? כנראה נשאר משהו מהדאונטולוגיה.

תזדכה ותקבל כסף

אז נראה שהתורה מכירה רק בחובות ולא בזכויות מולדות. אבל ככל דבר יהודי, זה נכון עד שזה מגיע לכסף. הזכות לקניין היא משהו עתיק. ולא רק היא, אלא זכויות כלכליות בכלל. היהודים הליבראלים נהוגים לצטט את ר' שמעון שקופ, שעוד במאה ה19 כתב על קניין רוחני, ובין היתר על קניין בכלל:

כל דיני המשפטים של דיני ממונות בין איש לרעהו, אינם כדרך כל מצוות התורה, דבכל המצוות הוא מה שהזהירה לנו תורה בעשה ול״ת, חיוב קיומם עלינו הוא העיקר לקיים מצות ה', ובדיני ממונות אינו כן, דקודם שחל עלינו מצות ה׳ לשלם או להשיב, צריך שיוקדם עלינו חיוב משפטי, דהרי אף אם קטן הוא הגוזל דאינו בר מצוות, מ״מ מוטל על בי״ד להציל עשוק מיד עושקו לכוף את הקטן להחזיר החפץ הגזול לבעליו, ועוד כלל עיקרי בזה דהיכא שאנו דנים על איזה זכות וקנין של אדם באיזה חפץ או שעבוד ממון, אין אנו דנים כלל על ענין שמירת איזו מצוה, אלא ענין מציאות למי קנוי הדבר, ומי ומי ראוי עפ״י תורת המשפטים להחזיק את החפץ (שערי יושר, חלק ב, שער ה', א')

הרב שקופ – ידע כבר במאה ה19 שאסור להוריד טורנטים.

כלומר – יש מושג קדמוני של קניין, שעליו רוכבות כל מצוות התורה הקשורים לממון. זהו עניין שקודם אפילו לקיום התורה. יש לכל אחד, עוד לפני שניתנה התורה, זכות לאגור בבית את כל השמאטעס שהוא רוצה, ועל זה באה התורה ומוסיפה – אל תגזול ממנו. המונח "זכות" כאן משמש באופן המודרני של דבר המגיע לי בלי שום תנאי. כנגד זה אפשר לטעון: רֶבּ שִׁימֶען מדבר על המצב הטבעי, האנרכי, הקודם לתורה, שמסתבר שהוא לא אנרכיה גמורה, כי גם לבני נוח יש נימוסין. בכל אופן, ראיה זאת חושפת משמעות אחרת לזכויות: דבר שאני יכול לתבוע אותו בדין. דבר שמגיע לי ואני לא מוותר עד שאקח אותו. המושג הזה מופיע גם בתלמוד. למשל, בפלפולי בבא קמא, מסופר על מלווה שמבקש לגבות את חובו מקרקע שבעל החוב כבר מכר למישהו אחר, ואותו מישהו כבר מכר חלק מהקרקע לאדם שלישי. עם מכירת הקרקע הוא מוכר גם "זכות" כלשון הגמרא "כל זכות שבאה לידו". מהי אותה זכות? הזכות היא, כמה יהודי, זכות להתלונן. בעל הקרקע הנוכחי יכול להפנות את המלווה לבעל הקרקע הראשון לגבות את חובו. במינוח פשוט – הזכות שלו היא "קייס". יש לו טענה מוצדקת ופיירית, למרות שבמבט ראשון זה לא נראה ככה. זאת הזכות החז"לית וההלכתית, פתחון פה במשפט.

אבל מהי אותה זכות אם לא בעצם חיוב נוסף? עוד סעיף קטן בחוק שבעצם כולם מחויבים אליו? ההבדל הוא שעל זכות אני יכול לוותר, אבל על חיוב לא. האחר מחויב לכבד את הזכות שלי אבל לא אני את של עצמי. כשאני תובע את זכויותיי אני בעצם מצביע על החובה של האחר. כשאני מתלונן על מי שהטריד אותי, אני מפנה לסעיף בחוק העונשין. הזכות היא מהלך משפטי שאני יכול לעשות כדי לצאת צודק, לנצח: אני הזכאי והוא החייב.

כף מלאה זכות

עכשיו נפתח את המחזור והכול הרבה יותר ברור. "יקראו לפניך זכויותינו" זה בעצם: נשלוף את כל הדברים הקטנים שיכולים להוציא אותנו צודקים. המעשים הטובים שהופכים אותנו לצדיקים לרגע אחד. אם נחטט טוב-טוב, נמצא איזה סעיף קטן שיכול להקל את הנסיבות שתחתן בוצע הפשע. על פי הקבלה, משפט הוא תהליך המשלב דין נוקב קשיח, עם גילוי אמפתיה וחסד כלפי הנידון. החסד מתבטא שהשופט פורס בפניו את הכול, לא רק את הדברים הרעים, את הדין, אלא גם את מה שטוב. לא רק מה שנוח כדי להוציא את הדין, אלא את מה שנכון כדי להוציא אמת. הקלה במשפט היא לא כי השופט מוותר על חלק מהעבירות ונותן מתנה, אלא כי השופט מסתכל עליהם בתמונה רחבה יותר של החוק או של הנידון, בזכות ולא בחסד.

רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה מעולה בזה. הוא היה מדבר משפטים אל ריבונו של עולם, ולא ביקש רחמנות – אלא דקדוק בדין האלוהי, כניסה לסעיפים הקטנים ביותר. כתוב בגמרא שלקב"ה יש תפילין שבהם כתוב "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", וכך ר' לוי יצחק היה אומר: "אם אתה מוחל עוונותיהם של ישראל הרי טוב ואם לאו אפרסם ואגלה שתפילין שלך אינם כשרים ח"ו". אחרי איום של כזה אני מקווה שלא הייתה עתירה לבג"ץ.

ודבר אחרון בהחלט

לימוד זכות הוא לחשוף את הצד הטוב שבבן אדם, לחשוב על "קייס" שתחתיו המעשים של האדם הם טובים וכשרים. זהו מונח מרכזי גם בנצרות, הטוב האנושי הגלום במשל השומרוני הטוב. האם הקביעה אינה יוצרת קושי?

מודעות פרסומת

מעלות בלימוד התורה

מעלות בלימוד התורה – מחשבות על סיום הש"ס

פוסט זה הוא אוסף מחשבות מהורהר על רשומתו המעולה של מור"ת פרסיקו שליט"א (כאן).

שכיית חמדה בים

מי יודע, אולי קרוב למליון, אולי יותר יהודים סיימו את מחזור לימוד הש"ס. זה דבר לא קטן כלל – התלמוד, הוא פנינה מקורית מעולם היהדות שהיה פעם, המפולפלת, הנועזת והחצופה. כלל לא קשה לדמיין את אביי ורבא יושבים וצועקים זה על זה בקולי קולות, על איזו הלכה מונפצת של דיני טומאות וטהרות. התלמוד הוא כל-כך יהודי, מתחכם בסוגיותיו ומרגש באגדותיו ה(לרוב) ריאליסטיות הלא-קיטשיות על חברות אמת, גמילות חסדים וענווה לאומית. והיתרון הגדול, זה שזה לא נגמר – התלמוד קרוי "ים", הוא עצום, והוא ממשיך ומתרחב ע"י רש"י ותוספות, ראשונים ואחרונים. זה דבר מקורי, לא מזויף ושגם אי אפשר לזייפו (עבור מקרים בודדים, ראו את הפוסט של פרסיקו לעיל) – הוא אבן שואבת שאני, כפרט, גאה בה שהיא חלק מן המורשת שלי.

ועכשיו התלמוד הוא נחלת הכלל – ואע"פ שיש לשמוח, יש בי צד שמקונן מעט. אך מיד נגיע לכך. אחת הנקודות הכואבות ביותר בשיח האורתודוקסי-רפורמי היא ברכות הבוקר: שלא עשני גוי, עבד, אישה. אחת הסיבות הפחות לא-משכנעות ששמעתי דווקא לשימור הנוסח הקיים הוא שהכוונה היא במניין המצוות (גוי מחוייב רק בשבע מצוות, עבד קצת יותר, אשה יהודיה עוד קצת, וגבר יהודי בן חורין במצוות כולן: 613). סיבה נוספת היא על התורה עצמה, שהיא פחות נחלת הגוי, ובהתאם יותר נחלת הגבר היהודי. נחלק את הדיון הזה לשלוש הברכות הנ"ל.

שלא עשני גוי \ באהלי ישמעאל

שישי ושמחי בת ישמעאל היושבת בארץ עוץ. ב' זכיות טובות גמל לך ה'. הראשונה (כאן), תרגום ספר התניא לערבית. על התרגום הזה אדבר בקצרה. התניא, אע"פ היותו ספר מיסטי לכאורה, מכיל לא מעט פילוסופיה ערבית מימי הביניים שאפיינה את הרמב"ם ואת רבנו בחיי שכתביהם נכתבו ערבית ותורגמו עברית ע"י אבן תיבון. התניא נכתבה עברית ותורגמה ערבית – ויש פה משום החזרת עטרה ליושבה, שכן הערבית יכולה להכיל הגות שכזאת. השאלה היא האם המונחים הרמב"מיסטים שבתניא תואמים בתרגומם למונחים שטבע אבן תיבון בתרגומו. את השאלה הזאת נשאיר לחוקרים.

תניא בהוצאת ח"א – בפנים הספר כתוב "בלמ"ס", איך זה הגיע לערבים?

תניא בערבית
תניא בערבית – חמדולילה!

הזכיה השניה שזכו דוברי הערבית הוא לא פחות ולא יותר מתרגום התלמוד לערבית (כאן). יזעקו כולם עכשיו: "הידד! יפוצו מעיינותיך! איזו נחת רוח! איזה קידוש ה'!". אבל אני אשב בצד ואבכה מכמה סיבות. התלמוד הוא מחמד ליבי, והיא נקודת ההבדל הקריטית בין דתות אחרות שמקבלים הוראות מן השמיים לבין דתנו היהודית שמצמיחה לעצמה את ההלכה. התלמוד הוא, איפוא, הדבר (או לפחות אחד מן הדברים העיקריים) שמבדיל בין ישראל לעמים. ובואו נראה מה קורה באיסלאם (בצורה מהירה מעת התפתחותו): המאמינים הבינו שלא ניתן לחיות ע"פ ספר אחד או הבל פיהם של בשר ודם שמתחלפים כל 120 שנה. לכן אט-אט התפתחה סיסמטמה של פסיקת חוקי-הדת המוסלמית, שהיום היא כבר מגובשת, וגם כל חכמי האסלאם (נתעלם מן השבר הסוני-שיעי) יכולים לדבר בשפה משותפת. יש גם אתרי שו"תים מוסלמיים, אשר יש לומר שקדמו לאתרי השו"תים המרובים המשמשים אותו לשאול את הרב שרלו האם מותר לגדל חזיר ויטואלי בפארם-וויל בפייסבוק. (כאן, ואגב, התשובה המוסלמית לשאלה היא שאסור). ועכשיו יש להם את הגמרא – כולי חרדה שאט אט תתפתח תרבות של פלפול מוסלמי, וגם היהדות לא תהיה עוד ייחודית בעניין הזה. חדרה דומה הביעו חז"ל על תרגום השבעים (התורה ליוונית). בעבר, לא הבנתי מה הצרה הגדולה בעניין, "כולה" תרגום, ומה, האם אין לנו סיבה להתגאות בכתבי הקודש שלנו? אז האמת שיש נקודות בעייתיות: התורה (וספרות חז"ל לא פחות) הם טקסטים אינטמיים ברמה הדתית והלאומית, והחדירה הזאת לקשר ישראל-הקב"ה היא מעיקה ואפילו מאיימת. כמו שניסחו רבותינו: לפי שצפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יוונית והם אומרים "אנו ישראל, ועד עכשיו המאזנים מעויין". ראו גם כאן מאמר מצויין על הסכנות בכתיבת התורה שבע"פ, ובינהם התלמוד. אני לא קנאי לידע, שהרי ראינו שאפילו ילדי בית-ספר קוראנים לומדים על השור שנגח את הפרה – אבל המשמעות הדתית שמאחרי זה, היא רבת משמעות.

שלא עשני עבד \ יש כרטיס חבר מועדון?

אין היום עבדות. אבל אתייחס לעבדות מודרנית – מעמדות. מעמדות אולי זה לא נעים, אבל זה הכרחי. אין מה לעשות – לא מלמדים את התלמיד אלא לפי כוחו, אלא לפי מה שהוא מסוגל להכיל ולדעת. היהדות סיגלה לעצמה גישה פרקטית – יש תלמידי חכמים, ויש דבע'ים, עמי הארץ. התלמידי חכמים יתפלפלו להם בעולמות עליונים, יוסק'ה הסייס ילמד אלף-בית, והקב"ה ישלם את החשבון לפום צערא אגרא. יש להדגיש נקודה חשובה – לימוד תורה, לא משנה באיזו רמה, היא המצווה הבסיסית ביותר בחיים הדתיים, כדי שאדם ידע לפחות מה מותר ומה אסור, ועליה נאמר "כנגד כולם". כל אדם דתי חייב ללמוד תורה באופן קבוע, ומכיוון שהמבחר רב, אז כל אחד מוצא את הנישה שלו. אסור להיגרר למצב של "זה בסדר, הוא לומד תורה בשבילי, תלמידי הישיבות לומדים בשביל כל עם ישראל…". זהו מצב שמרחיק את התורה מהעם, וקורא לאלטיסטיות מוחלטת ולהרס היהדות. (י"ל) אי אפשר לסבול מצב שחצי לומד והחצי השני לא לומד כלל, אלא כולם צריכים ללמוד, כל אחד לפי יכולתו ורמתו וזמנו הקצוב לו. התורה היא החיבור הפרקטי לחיים הדתיים של היהודי הדתי. ובכל זאת, יש את התלמידי חכמים, ויש את בעלי המקצוע, שבספרות חז"ל הקדומה נתפסים לרוב כהדיוטות. המעמדות הללו לא מסתכמות בהגדרה, אלא אף היה להם השלכות לעולם ההלכה ממש. תלמידי חכמים כונו "חברים", ויש דברים שהיו נשארים בין ה"חברים". היה קשה לקנות את המעמד (ראה ע"ז לט:), ואפילו העבדים של החברים היו נחשבים יותר מעמי הארץ. האכילה עם עמי הארץ הוגבלה, כיוון שחששו שאינם מקפידים במעשרות, והנה נולדה מסכת שלמה במשנה: "דמאי", שזה בעברית: "למה צריך להיזהר מפרות של עם הארץ". על נישואין, הרי אין מה לדבר – זה ברור. ואפילו נגיעה בלבושו של עם הארץ, היה מטמא את תלמיד-החכם לאכילת חולין.

מוטל ואהובתו מ"כנר על הגג" – פשוט ויפה.

הגישה לא נגמרה פה, והמשיכה בשנים, עד הופעת הבעש"ט, שבעצם אמר שלא חייבים להיות תלמידי חכמים גדולים כדי לעבוד את ה', וזה נכון – רק שהנקודה הזאת הוחמצה למשך שנים (ועודנה…). "אפילו ריקנין שבך, מלאים מצוות כרימון". "ישרים דרכי ה'" – יש כמה דרכים לעבוד את ה', צריך לבחור "איזהו היא דרך ישרה שיבור לו האדם". אז לסיכום – לא צריך לכפות לימוד תורה אחיד על כולם, ובטח שלא לגייס את כולם לפוניביץ', תשאירו מקום לתמימות.

שלא עשני אישה (עם טלית)

לדידי, העניין די פשוט. אין מקום כלל למנוע מהנשים ללמוד תורה – אדרבא, זה הכרחי בדיוק כמו לגברים. "חכמת נשים בנתה ביתה". לנשים תפקיד ודרכים שונות לבניין הלאומי-יהודי-דתי, אבל הן שותפות מלאות בעסק. ואין חדש, גם נשים היו שייכות למועדון האקסלוסיבי שהזכרנו (לדוגמא, ברוריה). אני שמח לראות יותר טוענות רבניות, ויותר רבניות אורתודקסיות שפוסקות בענייני נשים לנשים. (תחי המלכה פיוטרקוסבקי).

אבל יש שיוויון, ויש אדיוטיות מתריסה. בפשטות: "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט". אל תהי צדיק הרבה, למה תשומם? יש דרכים לשלב ולהתחפתח (חגיגה טז ב:, נשים סומכות) אבל תוך הישמרות מיציאה מן הכלל ומן דרך הרבים שיודעת לרסן ולשמור על התפתחות אבולוציונית תקינה. יש להישמר ממחלוקת של קורח ועדתו שהייתה במסווה של "כי כל העדה כולם קדושים", ולא מכירה בחשיבות השבטיות של עם ישראל, ולמעשה נובעת מרצונות פנימיים של אותו "עובד ה'" לבוא על סיפוקו הדתי, ולהתכבד יותר.

נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא

ודבר אחרון בהחלט

וכיוון שסיימנו בנשים והזכרנו את הבעש"ט, אז לכבוד יום האהבה שעבר, הרי לכם אהבה חסידית. ואמרו "אוווווווווו……".

"השחוק המשולש" \ מעשה מהבעש"ט.

פעם אחת ישב הבעש"ט בסעודת ליל שבת עם תלמידיו ולפתע צחק צחוק גדול מאוד עד שכלתה נפשו כמעט. כול תלמידיו התשוממו, אחר כך צחק בשנית ובשלישית ותמהו לדבר. במוצ"ש לקח את תלמידיו לעיר אחת וציווה לקרוא את ר' שבתי כורך ספרים ואת אשתו. אמר לו פרנס־החודש: ״מה לך ולזקן זה, שאדם פשוט הוא, בלא תורה ?״ אמר לו: ״ואף־על־פי־כן״. שלחו אחריהם. כיון שנכנסו שניהם, אמר הבעש״ט לרבי שבתי: ״ספר לנו, מה היו מעשיך בליל שבת שעבר? ובלבד שתאמר האמת,  אל תירא ואל תפחד. וכל העם מרכינים אזנם לשמוע מה שיספר. וגם החברים נתקרבו, שהיו משתוקקים לידע מה יהא בסופו של דבר.

פתח רבי שבתי ואמר: ״אין אני מעלים מרבינו כלום. ואם נתקלתי חם ושלום, בדבר עבירה יתן לי תיקון. כל ימי הייתי מתפרנס מאומנות הכריכה, וכל זמן שכוחותי עמדו לי, פרנסתי מצויה לי ברווח. עד שהיתר לי גם קצת עשירות. והיה מנהגי לקנות ביום חמישי כל צרכי שבת. כגון: קמח, בשר ודגים, נרות ויין, וכיוצא בהם. ובערב שבת קודש הייתי מפסיק ממלאכתי בשעה מוקדמת והולך לבית הכנסת לומר ״שיר השירים״ ו״תיקוני שבת״, והייתי שוהה שם ואיני חוזר לביתי, אלא לאחר שסיימו תפלת מעריב של ליל שבת. עכשיו, לעת זקנה, ככלות כוחי. נהפך עלי הגלגל ואני חי חיי צער ואין באפשרותי להכניס לביתי כל הצטרכות השבת ביום חמישי. עם כל זה אין אני משנה ממנהגי ומקדים לבית־הכנסת. ערב שבת קודש שעבר, משהגיעה שעתי לילך לבית הכנסת לא היתה. עדיין אפילו פרוטה אחת בידי ליציאות השבת וגם קמח לא הכנתי מאתמול. והואיל וכל ימי לא הייתי נצרך לבריות, גמרתי בלבי: מוטב שאתענה ביום השבת ולא ליקח מתנת בשר ודם אלא שחושש הייתי לאשתי הזקנה שמא אין היא עומדת בנסיון ושואלת משכנותיה נר או חלה דגים או בשר. לכן בקשתי הימנה, שלא תקבל דבר משום אדם. ולא זזתי הימנה עד שנתנה לי תקיעת כף על כך. וביציאתי אמרתי לה: ״לכשאני חוזר מבית הכנסת עם כל הקהל, אפשר מישהו שואלני: ״מפני מה אין נר דולק בביתך?״ מוטב לי לשהות עד שהכל יוצאים ואני חוזר יחידי ונקבל באהבה מה שנגזר עלינו מן השמים״. עד שאני יוצא, עמדה זוגתי לכבד הבית לכבוד שבת ומצאה בקרן זוית אחת מלבוש ישן, שנתעלם מעינינו ימים רבים וכפתורים של כסף היו בו. מיד הלכה אצל הצורף ומכרה לו את הכפתורים וקנתה בדמיהם חלה. בשר ודגים ושאר צרכי השבת. והואיל וידעה מלכתחילה שאתעכב בבית הכנסת קנתה שני נרות גדולים, שיהיו דולקים שעה ארוכה. כיון שחזרתי ראיתי מרחוק אור בביתי והרהרתי בלבי: ודאי לא עמדה הזקנה שלי בנסיון.

נכנסתי וראיתי שולחן ערוך וחלה ודגים ויין עליו. אמרתי לעצמי: ״אם אני מקניטה בדברים אני מפיר את מנוחת השבת לפיכך כבשתי תרעומת שבלבי ואמרתי: ״שלום עליכם״ וקידשתי על היין. אחר כך אמרתי לה במענה רך: כפי הנראה, אין את יכולה לקבל את הרע… ולא הינחתני לסיים דברי, עד שספרה לי מעשה מציאת המלבוש, מתחילתו ועד סופו. כיון ששמעתי כך, נתקשרו עיני בדמעות והודיתי להשם יתברך, שסיפק לנו צרכנו לשבת קודש. ולא הייתי יכול לכבוש שמחה שבלבי, עד שתפסתי ביד זוגתי ויצאתי עמה בריקוד שעה רצופה. וכך עשיתי בשעת אכילת המרק, וכך בשעת אכילת הלפת. שלוש פעמים הייתי מרקד עם זוגתי באותו הלילה. ועכשיו, רבינו, אם עבירה היתר, בידי, חם ושלום, יתן לי תיקון ואני מקיימו לכל פרטיו ודקדוקיו".

כיון שסיים רבי שבתי כורך הספרים את סיפורו. אמר הבעש״ט לתלמידיו: "חייכם, שכל הפמליא שלמעלה היו שוחקים ומרקדים עמהם באותה שעה״. — וקרא הבעש״ט לזוגתו של הכורך ואמר לה: ״מה בקשתך? חיים של עושר וכבוד כל ימיך, או בן?״ אמרה לו: ״בן אני רוצה, שיאמר ״קדיש״ אחרי״. אמר לה: ״לשנה הבאה תלדי בן ותקראי שמו: ״ישראל״, כשם שלי. והוא יאיר לך הרבה בעולם האמת. ולכשאתם מודיעים לי בזמנו, אני בא לברית המילה ואהיה סנדק״. וכך היה, שלשנה הבאה ילדה זוגתו של רבי שבתי, כורך הספרים בן זכר. וגדל ונעשה המגיד מקוזניץ.

נשיקה חסידית – מתוך "רבי יעקב"

נשיקה חסידית – מתוך "רבי יעקב"

גשר ההלכה – האם הדתיים עובדים על אלוהים?

גשר ההלכה – האם הדתיים עובדים על אלוהים?

יש לי יותר מידי אמונה בבני אדם. אני מאמין שאוכל לתקן את ראשם המעוות של כל עמך-ישראל ולגרום להם להבין באמת מה זאת יהדות. המצב מחוץ לבלוגספירה, קוראים יקרים, הוא מחפיר. הפוסט הזה הוא "כיבוי שרפות" מהיר על שאלות שקיבלתי לאחרונה, והוא מהווה תימצות מקונטרס שאני כותב בימים האלו (השני במספרו). אמרות כמו "פלטת שבת זה לא בעצם לעבוד על אלוהים?" או "אז מותר לאכול עוף וחלב, זה הרי לא כתוב בתורה אז זה פחות חזק" פשוט מקוממות אותי. בואו, יהודים יקרים, נבין מה זאת הלכה בעצם. ובדרך נעצבן עוד כמה רבנים.

אוי השכינה, כי בניתי עלייך.

תורה או דת – כולם מילים המתארות מערכת חוקים לפיהם אנשים מנהלים את חייהם (בפורים נקרא על "דת המלך" – חוקי המדינה). ע"פ המסורת, התורה נמסרה למשה מסיני. ומה המשמעות של זה? שכל מערכת החוקים ניתנה לו בסיני. למערכת החוקים הזאת יסוד שמיימי המתומצת בצורת "תורה שבכתב" – מעין תרכיז שמשם אפשר להבין בערך מה זאת התורה. אבל עיקר התורה היא דווקא התורה שבעל פה. ההלכה, אמנם יסודותיה בשמיים, אך רובה מעשה אדם היא. כשחז"ל אמרו ש"'כל מה שעתיד תלמיד חכם לחדש כבר ניתן למשה מסיני", הכוונה היא שהכל היה ברור ומכוון מול משה רבינו כדי להגיע לאותם מסקנות כפי שאנחנו מגיעים גם היום, כי בסך הכול – ההלכה מכילה כלים "בילט-אין" לדרוש ולבנות את עצמה עוד ועוד. ההלכה היא הכלי שלנו לעבוד את ה', יצירת פרדיגמת חיים מבוקר עד ערב המוקדשת לעבודתו, שאם תשאלו אותי, נראית לי הדרך הסבירה ביותר לעבוד את אלוקינו. אבל כטבעו של ציווי או פקודה המוטלת על האדם – אין זה מן הראוי להטיל על האדם ציווי אלוהי ולצפות שהוא יקיים אותו. "מי ה' כי אשמע בקולו". אנחנו בדורינו לא יודעים עליו כלום, זהו דבר לא סביר בעליל שנענה למצוותיו ונקיימן. ובכל זאת, אנחנו עושים את זה. למה?

משה, אחד משלנו

אחד מיסודות האמונה היא נבואת משה המיוחדת. נבואת משה מתאפיינת בכך שהיא הייתה ב"real-time". משה התעלה על שאר בני האדם בכך שבדרגתו הנבואית יכול היה ממש להבין מה ה' רוצה מעם ישראל, מה הוא דורש, איך ראוי לעבוד אותו. הדרגה הנבואית הגבוהה הזאת היא שהובילה את מתן תורה דווקא ע"י משה. ובכל זאת, משה היה בשר ודם, לא מלאך. התורה היא מהשמיים – מההבנה וההשכלה השמיימית של משה, אבל היא הובאה לנו באמצעות בן אדם כמונו. "דבר אתה עמנו ונשמעה" אומרים ישראל למשה. "נשמעה" במובן של "נבין". הם בעצם אומרים: "עזוב אותנו מה'. אנחנו לא ברמה שלו כמוך, לא יכולים לדבר איתו. אנחנו לא מבינים מה כל הקטע בתורה הזאת. תסביר לנו אתה, משה, מה זאת התורה, אתה בן אדם, א מענטש, אחד משלנו". עיקר התורה הוא מסורת הדרש, ההתעסקות באנושיותה של התורה והרלוונטיות שלה לחיי היום-יום שלנו. תורה שבעל פה – כיצירה אנושית מובהקת, היא הדבר היחיד שבני אדם כמונו יכולים להתעסק איתו, לא חומר אלוהי גבוה. אפשר אולי להקשות על כך שמדרש תנחומא אומר שעניין "נעשה ונשמע" היה דווקא לתורה שבכתב, ואילו על תורה שבעל פה נאמר "כפה עליהם הר כגיגית". אבל למעשה, זה מחזק את הרעיון. תורה שבכתב, לא היה הרבה מה להבין. נו שויין, נעשה ונשמע. תורה שבעל פה, שכבר מכילה דקדוקים והתקטננויות, שזה דבר שעם ישראל הבין טוב מאוד מה זאת אומרת, כבר היה ויכוח אם כדאי או לא כדאי לקבל תורה שנכנסת לכל פרט בחיים. אבל אשרינו מה טוב חלקנו, קיבלנו את התורה.

ההלכה כתת-נבואה

המשך ההתעסקות בתורה לאחר משה רבינו הייתה אך ורק בעלת אופי אנושי. הסיפור הידוע על תנורו של עכנאי מדגיש את הנקודה ש"לא בשמיים היא". רק בני אדם רשאים לבנות את ההלכה, ולא בונים אותה בצורת וודו. את ההלכה בונים בצורה שבני אדם יבינו, ולכן ישכילו גם לקיים אותה. כי מה לעשות, קשה לנו לעשות משהו שאנחנו לא מבינים. למעשה, ניתן להסתכל על פסיקת ההלכה, על כל שלביה המרובים (13 מידות, כללי היסק, "ניתן לצמצם", "ר' עקיבא וחברו, הלכה כר' עקיבא" וכו'), כנבואה זוטרא. הנבואה הגדולה של משה רבינו, היא ההבנה העמוקה ביותר שיכול לבן אנוש להיות. להבין את ה', להינבא, היא תכונה אופיינית רק לבני אדם, כפי שהרמב"ם מציין – וזה מותר האדם מהבהמה. (מו"נ) ולמעשה, כך משתמע מדבריו, ראוי לכל אדם להיות כמשה רבינו, כל אדם, רק אם יתאמץ מספיק, יגיע לרמה הזאת (הקדמה ח' פרקים). אבל גם אדם ששובר את ראשו בפסיקת ההלכה על סמך עקירת הרים וטחינתם זה בזה, שאין ספק שזהו הישג מרשים כמעט כמו נבואה, יפה כוחו בלהגיד לנו אם הכלי כשר או טרף – זה הכי קרוב לנבואת משה רבינו, ולמעשה, זאת גם סוג של נבואה, באופן מסויים.

ההלכה כיצירת מופת

בספרו האחרון הרב ליכטנשטיין אומר דבר יפה, וברשותכם ארחיב את דיברו. (אם כי אומר שברוב הספר לא מצאתי עניין רב). כל זה אינו משל ולא חלום, כי למען האמת לא מצאנו דבר מדהים שכזה בכל תרבויות העולם כמו ההלכה. ההלכה היא למעשה יצירה מופת אנושית מדהימה. שורשיה הולכים אלפי שנים אחורה. כל דור ודור מוסיף משהו ליצירה הזאת, ממשיך לעצב את התמונה הנפלאה הזאת. דורות שלמים, ארצות ויבשות שונות, מצטרפים יחד ונותנים את ידם במפעל הזה. תלמיד מרוקאי במאה ה21 יכול לחדש משהו אצל חכם אשכנזי מהרנסנס, המתבסס על דיוק מהתוספות הצרפתי החולק על סבו רש"י, שפירש מאמר של אמורא מבבל בשנות התרפפ"ו. אני עודני עומד נפעם מול הדבר האדיר הזה. כולם שותפים! כולם יכולים להצטרף ליצור את היצירה הזאת שנקראת הלכה. ומיותר להגיד ש-כן! גם אתם יכולים! כבר כתבתי בעבר שאין עניין של מונופול – כל אחד יכול ללמוד את הדרך לפסוק הלכה ולנסות לראות היכן הוא משתלב, גם אם זאת הלכה לביתו שלו. כמובן שיש מנגנון של ביקורת, כדי שלא נגיע לאנרכיה בה "איש כל הישר בעיניו", ולכן לעיתים צריך לפסוק הלכה ממש, מלשון "להפסיק". לעיתים צריך להכריע. אבל לא ננעלו שערי בית המדרש. גם אם לא תנצחו, אתם חלק מהמשחק. אולם, ברור כשמש שהשלב הראשון בהשתלבות במפעל ההלכתי לדורות הוא קודם כל – קיום ההלכה. לשם כך נוצרה ההלכה, זה לא ספורט אינטלקטואלי, אלא בתכל'ס היא נועדה שנקיים אותה, ואם לא היינו מקיימים אותה, אז היא הייתה נעלמת מהר מאוד.

רבי-פאוור!

ממה שתיארנו, די ברור שלחכמים יש "נשק" בידם. יש להם כוח שהם יכולים להפעיל. ואל לנו לטעות, הכוח ההלכתי הוא כוח עצום, עד שלעיתים חז"ל אומרים דברים שישמעו לאזניים לא-דתיות על גבול הכפירה, אבל כפי שאמרנו – כשמדובר בהלכה, זה מגרש ביתי לבני האדם. מצוות מדרבנן, אמנם לעיתים מבחינת עונש הם קלות יותר, כדי להזכיר לנו עדיין שיש בוס אחד לעולם, אבל אין המשמעות שהן פחות חשובות או שלחכמים אין כוח בכלל. במסכת שבועות מזכירה הגמרא את הפסוק בתורה "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא". ה' לא סולח למי שעובר את העבירה הזאת, אין מצב. אבל אז הגמרא אומרת דבר מזעזע: "בית דין של מעלה [=ה'] אין מנקין אותו אבל בית דין של מטה [=החכמים] מלקין אותו [=מענישים] ומנקין אותו". Booya! מי אמר שרבנים הם רכיכות? גם על מצוות מדרבנן, כגון מקרא מגילה , דורשת הגמרא ואומרת "קיימו וקיבלו" – כתוצאה מההחלטה למטה, פה אצלנו, גם שם למעלה החליטו שזה רעיון טוב. או כמאמר הגמרא במסכת מכות: "שלושה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם. אלו הן מקרא מגילה, ושאלת שלום בשם והבאת מעשר".

יאללה רבי!

נובו-רבי או רובו-רבי

עם זאת, אני מודה על האמת, המצב היום בעייתי משהו. בזמני קדם יהודים שהתנגדו לדרוש ולחדש את ההלכה, מלבד הבנה בסיסית של הכתוב, נקראו "צדוקים". להישאר תקוע עם מה שהראשונים כתבו לנו ולא לנסות להמציא את הגלגל מחדש. היום אנחנו גם נוטים לקצת "צדוקיות" שכזאת. רק רבנים מועטים נחושים מספיק להביט באותה תמונה רבת שנים של ההלכה ולהגיד "את הכתם הזה צריך להעיף או להסתיר". יש פחד מפני החידוש בהלכה בימינו, ודי בצדק, כי צריך להיזהר לא ליפול לבירא עמיקתא של רפורמיות, שכפי שליבוביץ תיאר אותה "עבודת האדם". הרפורמים משנים את ההלכה כדי שיהיה נוח לאדם לעבוד את ה'. אבל בחייאת, אם ככה אז לכו עם זה עד הסוף. מה זה ה"כל נדרי" המעפן הזה? הרבה אנשים לא מתחברים לזה. אולי תקרינו בטמפל שלכם "יוסי וג'אגר" במקום? זה הרבה יותר פופולרי. מול זה, ההלכה האורתודוקסית נותנת כבוד לראשונים, אבל יודעת לעשות רגרסיה כשצריך. אצל ר' פיינשטיין ור' עקיבא איגר אפשר למצוא דברים מדהימים, פסיקות מלאי מעוף וחסרות פחד – אבל המטרה היא בסך הכול אחד: לעבוד את ה'. לזכור אותו בכל צעד שלנו, ולהמשיך לחיות איתה "וחי בהם ולא שימות בהם". כשבאים לפסוק הלכה, צריך בהתחלה לנטרל את כל הסביבה החיצונית, לא לערבב שאלות של השפעות מדיניות, חברתיות או תרבותיות. לנתח את המצב בצורה הכי יבשה – רק ככה אפשר להגיע לאמת הצרופה. ואחרי שהגענו למסקנה – אפשר לראות אם היא מסתדררת עם החיים שלנו. ותמיד יש אפשרות לפסוק "לפנים משורת הדין" מול "יקוב הדין את ההר". כאמור, ההלכה היא הלך חייהם של בני האדם. אני אופטימי, בכל אופן.

מדור השו"ת – הלכה עם הרוח

לסיכום, הנה מה שתענו כשהדיוט שואל אתכם את השאלות הבאות.

ש: "איפה כתוב בתורה ש-X?"

ת: "בשולחן-ערוך. בזה אתה לא יכול לכפור גם אם תרצה מאוד".

ש: "למה אם אמא שלי לא יהודיה ואבא שלי כן אני לא יהודי? הרבנים מעוותים!"

ת: "מה זה משנה לך אם אתה אומר שהרבנים מעוותים? אם אתה רוצה להיות חלק מההלכה, תצטרף ותקבל אותה. אם אתה לא רוצה להיות חלק ממנה, מה אתה מתלונן? שבת שלום. 'ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר' ".

ש: "אתם לא עובדים על אלוהים?"

ת: "לא, הוא דווקא זורם איתנו."

סיפור מצחיק וסרטון יגיע בפוסט קצרצר שיפורסם בקרוב. בינתיים תהנו משירו הנפלא של קובי אוז.

הל(י)כות עולם לו,

אוריץ.