מסע הקסם המסתורי עם ניידת נ-נח

אז איך זה מרגיש להיות בתוך ניידת נ-נח? כתבה שלי מתוך "קרוב אליך" הפורימי של שבת הקרובה (צו-זכור).

לחצו כאן לקריאת הכתבה

אני על רקע הניידת

אגב, ממליץ לקרוא את העלון כולו, הוא נחמד!

 

כל החסידים קופצים רוקדים

קיבלתי פניות רבות לאחרונה המבקשות שאסביר לאדם הפשוט מה זה כל הקטע הזה של ברסלב, אומן, נ-נח, מה הקשר לריקודים על ואנים ובתי חב"ד בתאילנד. כיוון שאחת ממטרות הבלוג שלי היא להסביר דברים כהווייתם, שינסתי מותניי. נכון, עבור הרבה מהקוראים זה יהיה פוסט טריוויאלי. יהיו גם מי שיגידו, שלא דייקתי בהרבה פרטים. כי המצב הרבה יותר מסובך כפי שאציג אותו מיד. ובטוח יגיע גם עוד פוסט הבהרה. אבל בעצם, יש פה יתרון גדול מאוד שדווקא אני אעשה את זה, לספר על חווית היכרותי עם ברסלב. תראו, כשאדם חוזר בתשובה הוא מתנתב דווקא לכיוון מסוים של קהילה. האנשים שמחפשים יותר רוחניות, אלו שהיו להם חיים צחיחים ממשמעות (לטענתם), נוטים ללכת לצד של ברסלב. הרציונלים יותר, יעדיפו את שיטת חב"ד המתוחכמת, שלא לומר כמעט מדעית. ואני נשאר אני. בין חב"ד לברסלב יש סוג של איבה עדינה מאוד-מאוד (כפי שהצגתי בפוסט על אוקראינה) לכן אוכל להציג את הצדדים כולם לטוב ולרע.

הקשר בין רבי נחמן מברסלב לג'יימס בונד

במאה ה18, היה מצב לא נעים בו היו יהודים חכמים ולמדנים מאוד, וכנגדם היו עמי-ארצות, יהודים פשוטים, שיודעים בקושי אלף-בית. זה גרם לסוג של אלטיזם, כאילו הלמדנים הם "יותר" יהודים מאלו שלא. אז קם צדיק אחד, רבי ישראל בעל-שם-טוב שמו, והקים את תנועת החסידות, שבגדול – פנתה לכל יהודי באשר הוא, גם אם הוא פשוט. הצלחת התנועה הייתה מסחררת, ומהר מאוד תוך כמה דורות יצאו הרבה ענפים והרבה זרמים חסידיים, שכל אחד מהם התיישב בעיירה משלו והקים שם "חצר", קומונה חסידית, וכל אחד ממרכז דבר אחר מתורתו של הבעל-שם-טוב. (אם כי, כחצי מהיהודים עדיין נותרו יהודים לא חסידיים, הקרואים "מתנגדים" או "ליטאים"). בראש עדת חסידים עומד מנהיג, האדמו"ר, או הרבי. כך יש את חסידי חב"ד (האלו מבית חב"ד, שיש להם כובע מאפיונרים שחור עם קפל, ומעודדים אתכם להניח תפילין), חסידי גור (יש להם כובע פרוותי גבוה) ועוד. אנחנו מתעניינים ברבי ספציפי, ר' נחמן.

ר' נחמן הוא הנין של הבעל-שם-טוב (הבעש"ט): הבעש"ט ילד את אדל (כן, כמו הזמרת), היא ילדה את פייגע, והיא אמו של ר' נחמן. עכשיו, מה מיוחד דווקא בר' נחמן? ר' נחמן היה דמות מסעירה. הוא מת בגיל 36 בלבד, אבל הספיק להותיר אחריו הגות נרחבת, ולא פחות, די גאונית.

ר' נחמן כוכב עליון

ר' נחמן מתחיל בעניינים פשוטים ואלמנטרים שכל אחד מבין ורוצה. קחו את המושג של שמחה – מי לא רוצה להיות שמח? מרה-שחורה ("דיכי"), יש מישהו שמצליח להינצל מזה? מהמושגים הפשוטים הללו, ר' נחמן טווה ביד אמן ממש, תיאוריה שמסבירה ומתארת את נפש האדם, מה מתחולל בתוך האדם שמרגיש את התחושות האלו, איך מגיעים אליהם, ממה צריך להיזהר ולחשוש, עצות שימושיות ועוד ועוד. חסידים נהגו להתבדח: ה"נועם אלימלך" (של רבי אלימלך מלז'ינסק) הוא ספר של צדיקים, ה"תניא" (של האדמו"ר הזקן מחב"ד) הוא ספר של בינוניים, והליקוטי מוהר"ן (של ר' נחמן) הוא ספר של רשעים. ר' נחמן באמת מדבר לכולם, גם לרשעים, בשפה ברורה.

כרזה שמצאתי תלויה באומן. משתייכת לזרם האנטי-ציוני של ברסלב

אבל ר' נחמן היה גם מגלומן לא קטן. ל"מתנגדים" (האלו שהתנגדו לתנועת החסידות, והעדיפו את היהדות הלמדנית) לא היה קשה למצוא חומר תעמולה נגד החסידים, תוך כדי הסתכלות מהירה בכתבי ר' נחמן. יחד עם חוכמה אין קץ, מוצאים דברים שגורמים להרים גבה. "ספר המידות" של ר' נחמן מכיל אמרות קצרות, שחלקן מיוסדות על אמרות חז"ל, וחלקן נראות על פניו מנותקות מכל שמץ של הגיון. ניתן למצוא אמרות שלו בסגנון: "אני הצדיק הגדול ביותר, ולא יהיה אחרי צדיק יותר גדול" או "כולם, כל עם ישראל, חייבים להיות אצלי בראש השנה", "מי שלא עושה תשובה לפני שהוא בא לבקר אותי, עונשו יהיה רע ומר", "אתה יכול לדבר עם הקב"ה דרכי, במקום לדבר איתו ישר" וכו' וכו'. לי אישית האמרות האלו די צרמו לי. ונתקפתי באמביוולנטיות האם לקבל את כל תורת ברסלב כפי שהיא, שהרי יש שם לא מעט גאוניות, אבל מה עם יתר הדברים שאני פשוט לא מבין?

מחוברים לאדמה

ר' נחמן, כמו כל אדם, בסופו של דבר נפטר. וכיוון שהוא אמר שהוא הצדיק הגדול ביותר, אז לא קם לו יורש. לחסידים שלו הוא היה הרבי היחיד, וזהו (נדבר על זה עוד רגע, האמנם כן). להיות חסיד ברסלב, זה לא היה קל. גם הרבי מת, וגם הוא השאיר עכשיו מורשת רצינית. תורת ברסלב המקורית מבוססת על 3 "מצוות" שכל חסיד חייב לקיימן. 2 ידועות יותר, והאחרונה ידועה פחות.

הראשונה, היא לעלות לקברו של רבי נחמן, הנמצא באומן – אוקראינה, בכל ראש השנה. השנייה, היא להתבודד כל יום שעה. התבודדות היא תרפיה מעולה, בה החסיד יוצא ליער ומשיח את ליבו עם ריבונו של עולם, בשפה פשוטה שהוא רגיל לדבר בה. בהתבודדות הוא יכול להודות, לצחוק, לבכות, וגם לכעוס על ה' – תפילה אמיתית. והשלישית, היא לימוד בעיון של "שולחן-ערוך", ספר ההלכה היסודי ביותר. שימו לב, אף על פי הרושם ה"מעופף" שנוצר לברסלב, במקור היא חסידות שמחוברת מאוד לאדמה. השולחן ערוך הוא ספר שאומר "תעשה את זה, את זה לא, תעשה את זה, את זה לא". אין שם מקום ליותר מידי שיגעונות. שלושת העקרונות הללו, יחד עם תורת ברסלב הכבדה מאוד, והיעלמותו של מנהיג בולט לחסידים לאחר מספר דורות (אחרי ר' נחמן, המשיך תלמידו ר' נתן בסוג-של הנהגה, וכך גם דור אחריו, אבל זה התפזר בקלות), יחד עם השואה, ההשכלה, שלטון הקומוניזם, מיעטה את חסידות ברסלב למתי-מעט ממש.

פתח לנו שער, אחויה

אז המצב של ברסלב היה על הפנים. בתחילת ימי המדינה, חסידי ברסלב חיו בתוככי מאה-שערים ובני ברק, סגורים ומסוגרים בתוך עצמם. הם ניהלו חיים חרדים ושקטים (אני מתעלם באופן גס מהמאבקים בתוך-ברסלב, ומפנה את הקורא לויקיפדיה). אבל כיוון שהייתה סכנה של ממש בהעלמות ברסלב, שכן נותרו כמה עשרות משפחות בלבד, התחילה מגמה של קבלת חוזרים בתשובה לתוך ברסלב. השער נפרץ. היו קבוצות חרדיות שהתנגדו בתוקף לערב-רב הנכנס במחנותיהם. היו קבוצות אנטי-ציוניות ממש. היו קבוצות מתונות יותר, היו קבוצות מתונות פחות. קמו ארגונים להחזרה בתשובה בסגנון ברסלב של חסידי ברסלב, קמו ארגונים להחזרה בתשובה שניהלו חוזרים בתשובה עצמם. בלאגן אחד גדול. המצב היום הוא שיש בערך 20 זרמים גדולים בברסלב, ועוד אינספור תת-זרמים.

נאו-חסידים. לקוח מ:
http://www.aderaba.com/

זרמי המקור החרדיים, עודם מקיימים את מצוות ההתבודדות ולימוד השולחן-ערוך, יש גם כאלו שזוכרים שר' נחמן ציווה לא רק על ראש השנה, אלא גם על חנוכה ושבועות לבוא לבקר אותו. אבל ברור שקשה לצפות מההמונים לזכור את כל הדברים האלו. וכך נוצרה אנדרלמוסיה גדולה וכאוס בקשר להנחלת תורתו של ר' נחמן, ולא פחות חשוב – בלהפוך אותה ליותר מתונה. התורה של רבי נחמן, היא מושכת מאוד, אבל לא פחות נפיצה. תחת הדרכה לא נכונה, החסיד יכול להפוך לחסיד שוטה בקלות, וזה די מה שקורה היום עם הרבה זרמים, והרבה אנשים שקל להם להסתתר ולנמק את מעשיהם המקולקלים מאחורי רבינו הצדיק הגדול ביותר. נראה שכמו מה שקרה עם הבעש"ט, כל אחד לוקח את מה שהוא אוהב מתורתו של רבי נחמן ומאמץ לעצמו. ר' נחמן אמר שצריך להיות שמח תמיד? יאללה, נקפוץ על ואן או אפילו נספר בדיחה גסה. במובן הזה, כולנו איכשהו חסידים של ר'נחמן מברסלב. אוי, טאטע.

ודבר אחרון בהחלט.

הפוסט הזה פתח פֶּתח מעניין על סוגים של זרמים חסידיים, ואולי יגיע איזה פוסט על הביגוד החסידי. מי יודע. גם על הסדרה החדשה "מקימי" יש לי מה להגיד, ועל כך באיזה פוסט הבא. זרמי ברסלב הם מגוונים כל כך, ויש שנושקים ליוגה, בודהיזם, וגם ציונות. נעמי שמר הלחינה את "שירת העשבים" למילותיו של רבי נחמן.

מסתבר שלי ולרבי נחמן היה דבר משותף, שנינו לא מוותרים על חיפה. בספר המסעות שלו מתואר, איך כשעלה לביקור בארץ ישראל (בסופו הוא חזר לאוקראינה), הוא עגן בנמל חיפה, ולמרות כל ההפצרות מצד יושבי הארץ לחגוג את חגי תשרי במקום יותר נורמאלי כמו טבריה או ירושלים, הוא התעקש לשבת סמוך לשכונות בת-גלים של היום, ולהתפלל בבית כנסת בהדר הכרמל. לשם הזדהות, הרי לכם שירם של אלו המעדיפים את חיפה מערי אירופה. לפני כמה ימים שמעתי ברדיו על זוג חיפאים ששלחו לראש העיר יונה יהב 12 שקל, כיוון שהם שכחו לשלם כשעלו למטרונית. אךךך, מי צריך את לונדון כשיש את חיפה?

אוקראינה בקטע של קברים – רשמים מהמסע

מסכת טומאות. פרק א'.

הפסקה קלה מן סדרת הפוסטים על האורתודוקסיה. בחודש ספטמבר האחרון נסעתי לאוקראינה. אני בעצמי לא בדיוק יודע למה. איני מחפש ריגושים דתיים בחיים שלי. אבל בכל זאת יש כמה תירוצים. ראשית, התופעה של יהדות ימינו לבקר בקברי צדיקים באוקראינה מעניינת אותי ורציתי לראותה מקרוב. שנית, זאת הזדמנות מצויינת לראות מקרוב איפה פעלו אנשים גדולים שאני מעריץ את שכלם ולבבם. שלישית, קשה לצאת לחופשה בבית בפרט או בארץ בכלל. במסע באוקראינה הזמן תופס משמעות אחרת. כשסדר היום של לקום בבוקר – לעשות משהו – ללכת לישון מתפורר, אז באמת יצאת לחופשה, כי יצאת מן השגרה. במסע קברות צדיקים, חורשים את אוקראינה לאורכה ולרוחבה, חלק מן הלילות ישנים באוטובוס, ומידי פעם עוצרים לבקר בקבר או בשירותים.

אוקראינה משוקצת מכל הארצות. ובמה היא שיקוצה? שכל אדמה בה כבית הפרס מלאה עצמות ישראל, וכל נהר בה מלא דם עבדיו השפוך, ותחת כל עץ רענן גילולי עבודת כוכבים. אמרו חכמים: ה' מעלות יש באוקראינה. הגויים, ומעליהם הרוחניקים, ומעליהם הברסלבים, ומעליהם הערסים ומעל כולם החב"דניקים. שאלתי, ואני איה אנוכי? אמרו לי, בריה בפני עצמה אתה. ומה שאמרו חכמים ה' מעלות, ברסלבים וערסים מעלה אחת הן.

האדיטש – מקום קבורת האדמו"ר הזקן בעל התניא. פסטורליה.

אומן של מטה – הסטלה, אחי.

באוקראינה יש היררכיה אנושית. הכי למעלה – החב"דניקים, אוקראינה מגרש ביתי עבורם. אפשר בנקל לחוש את המתח בין חב"ד לברסלב, במיוחד במקומות המשותפים. במז'יבוז', מקום קבורת הבעל שם טוב, נראה כאילו כל אחד מנסה לדחוף את ציביונו לחלקה. איני יודע מה יש שם יותר, ספרי תניא או ברכוני התיקון הכללי. אפילו מצאתי "תיקון הכללי" עם תמונה של הרבי מליובאוויטש. תאמינו או לא, יש אנשים שהצליחו ליפול ברשת הזאת. בהאדיטש, מקום קבורת האדמו"ר הזקן בעל התניא, מוסדות חב"ד מתכננים מזימה של ממש. יש רצון להפוך את המקום ל"אומן של חב"ד". נראה שזה חורה לכמה אנשים שם, שאומן מושכת אליה קצת יותר אנשים. אז חלקת הקבר הקטנה, האינטימית והפסטורלית בהאדישט משתדרגת – בית כנסת מפואר בתהליכי בנייה, חדרי הארחה, מקווה חדש. הכול כדי להתחיל מסורת חדשה של ראש השנה בהאדיטש. רק לברסלב מותר?

בזכות נשים צדקניות (שיודעות מה הן רוצות)

למזלי, המדריך לא היה חב"דניק, אלא חסיד "רגיל" של חסידות "סטנדרטית" (אם אפשר להגיד דבר שכזה בכלל). הוא דיבר לרוב לעניין, סיפר מעשיות מרתקות, ניגן ניגונים יפים, וחילק בירות חינם. האווירה באוקראינה הייתה זורמת, לא יותר מידי חרדית-דוסית. היינו קבוצה מעורבת מאוד, בנים ובנות, צעירים ומבוגרים, חרדים ומסורתיים. רשמית, היו אמורים להיות שני אוטובוסים – לגברים ולנשים. בפועל חילקנו את זה לאוטובוס של מבוגרים ואוטובוס של צעירים. באוטובוס ההולל שבו נסעתי הייתה אוירה מהנה מאוד, היו בנות שהגיעו למטרות ברורות מאוד, ומדי פעם נהגו לפלרטט, וזה דווקא הוסיף נופך חביב לטיול, שברובו היה קליל ונעים.

הגעתי למסקנות מעניינות באוקראינה. אחת מהם היא שצריך לחזור כמה שיותר למקור כדי לגלות את האמת והיופי האמיתיים. מושגים ותורות בחסידות, כמו רוב הדברים שאני יודע, למדתי באופן עצמאי. לקחתי את ה"קדושת לוי" או את ה"ליקוטי מוהר"ן", ופשוט קראתי והבנתי מה שהבנתי. אבל אוקראינה היא ארץ הצללים, כי נוכחתי לדעת שעל אור החסידות כל דור ודור, וכל מנהיג קהילה עכשווית מעמעם בפרשנותיו ועיוותם. עיוותים גדולים ואיומים ראיתי.

אומן של פנימה – תפילה חרישית לרוב. מידי פעם נכנס איזה מישהו להשתטח על הקבר בקול רעש גדול.

בדרך נלך, לא ניטה ימין ושמאל

ניקח לדוגמא את ברסלב. לפני קצת יותר מ30 שנה ברסלב לא היו מקבלים בעלי תשובה. הרעיונות הסוחפים (ולא פחות גם נפיצים) היו שמורים לחסידים שכללו מספר מועט של משפחות. בהגיעי לאומן השנה, ניתן לחלק את מתחם הקבר של רבי נחמן בגדול לשניים. בפנים יושבים החסידים השקטים, לומדים ברעדה, מתפללים בקול דממה דקה. לעומת זאת, בחוץ תמצא חסיד מפואת ומזוקן, לבוש בטרנינג וקרוקס, מתמקח בעברית עממית על קמע קדוש. כל אומן נראית כמו חושה ישראלית בסיני או בהודו. הנה עוד שני דברים מוזרים שראיתי בהקשר של ברסלב.

עלי דרך – סטייה מתורתו של ר' נחמן

1) "עלי דרך" – זאת חפיסת קלפים, שעל כל קלף ציטוט מרבי נחמן. הקופסא יכולה לשמש כבסיס לטיפול, להתבוננות, למסע רוחני וכו'. איך משתמשים? למה שאני אסביר? אצטט בפירוש מה שכתוב על הקופסא: "הוציאו עלה אקראי מתוך הקופסה. נסו להבין מדוע נבחר דווקא עלה זה, ואיך הוא מתקשר לחייכם כרגע". כלומר, תטילו גורל, תעשו הוקוס פוקוס ותנחשו למה יצא הקלף הזה. הדמיון לתרפי האלילים או לקלפי הטארוט מחריד. התורה מצווה אותנו: "תמים תהיה עם ה' אלוהיך", לא לפנות למגידי עתידות ולניחושים, אלא להתהלך בתמימות ולקבל כל מה שבא בלי חכמות. רבי נחמן לקח את הרעיון הזה ומירכז אותו בתורתו. האירוניה הגדולה היא שממש על הקופסא כתוב: "כי עיקר היהדות הוא לילך בתמימות ופשיטות בלי שום חוכמות (רבי נחמן, ליקוטי מוהר"ן)". יש פה עיוות ברור של תורתו של רבי נחמן.

על שפת הנהר באניפולי – ברשותי פק"ל אוקראינה שכולל: ספר תהילים, פרוטות לצדקה, מצלמה, וקליע למקרה שמישהו יזרוק עלי תניא.

2) עוד עיוות הוא ספר שמצאתי שם באומן, לכאורה לא חידוש: תהילים עם כוונות השמות הקדושים ושאר פירושים לפי רבי נחמן מברסלב. לעומת זאת, אומר רבי נחמן: "אבל העיקר הוא רק לכוון פרוש המלות כפשוטו, שזהו עיקר התפילה שמתפללים לפני השם יתברך על כל דבר ודבר, ועל ידי זה מתדבקין בו יתברך". עוד הוא אומר שם, שהכוונות שניתנו ע"י האריז"ל הם ממש נופלים לגדר מה שחז"ל אמרו על כשפים: ללמוד אותם, כדי להכיר את כוחם, אבל לא לעשותם.

איפריליזם חב"די

בקשר לנקודה החב"דית, שבה אגע אי"ה בפוסט הבא על המסע, אומר בקצרה שהרבי האחרון עשה מחסידותו, אשר הייתה קטנה וכמעט בסכנת הכחדה, אימפריה של ממש.

בואו נבין את המצב – בעל התניא, רבי זלמן שניאור מלאדי, יסד את שיטת חב"ד. תחת השיטה הזאת נוצרו חסידויות מספר, אשר רק חסידות ליובאוויטש, שמנהיגה האחרון הוא הרבי המפורסם מליובאוויטש, נותרה. התחילה מפולת של השתלטות – חסידי ליובאוויטש ניכסו לעצמם את תורת חב"ד. לדוגמא, ספר התניא הוא סמל מובהק של חסידי הרבי האחרון. למרות זאת, ניתן לראות הרבה לא-ליובאוויטשים שלומדים מהספר. המשוואה חב"ד = ליובאוויטש, היא פשוט לא נכונה. הרבי האחרון הכניס הנהגות ושיטות דרש שהיו זרות לחב"ד המקורית, ובחלקן אני מוצא אותן חריגה מן הדרך המקורית. אבל עבור החסידים ליובאוויטש שווה חב"ד. באוקראינה המשוואה עולה בריבוע. שם החסידים אומרים ליובאוויטש = חסידות. כל תורת הבעש"ט, היא בעצם תורת ליובאוויטש, מה שלימד אותנו הבעל שם טוב, אלו הסודות הטמירים בשיחות הרבי מליובאוויטש. העיוות הזה הרגיז אותי, שכן מתורתו של הבעש"ט אפשר למצוא בגור,  בויז'ניץ', בברסלב ובמקומות רבים נוספים. אבל עבור חסידי ליובאוויטש, כל אלו בוטנים קלויים לעומת תורת חב"ד, שהיא בגדר "יפוצו מעיינותיך".

הסכנה הגדולה, שכבר נראית באופק, היא המשוואה ליובאוויטש = יהדות. שליחי חב"ד המפוזרים ברחבי תבל, הם לרוב הנציגים היחידים בכל הנוגע ליהדות. ליובאוויטש גם מציעה רשת חינוך דתית, ששם, בנוסף ליהדות סטנדרטית, מועברים גם תכנית של חב"ד וליובאוויטש. כפי שטענתי רבות בעבר, חובה עלינו לשמר את המחלוקת לשם שמיים, ואסור להציג רק דרך אחת של יהדות. בביקורנו באניפולי, הקור הדמצברי וריח הפרפין של הנרות עשו אווירה של חנוכה. שרנו ניגון חרישי וביארנו את ההסכמה על ספר התניא. אותנטיות, זה כל מה שהיה חסר כדי לעורר את הנשמה שלי, שרוב המסע התעצבה מן העיוותים. צמאה לך נפשי.

אניפולי – שם באמת הרגשתי קצת רוחניות. הכפר כ"כ קטן, אין כניסה ברכבים אפילו. הגויים הרכיבו אותנו על סוסים, בעודי קורא "ככה יעשה לאיש".

בפוסט הבא – על השנור הרוחני באוקראינה.

ודבר אחרון בהחלט.

הזכרתי את ההיררכיה האוקראינית. עם הגויים יש יחסים מוזרים. נראה דווקא שהגויים אוהבי (כסף) ישראל. ביציאה מכל בית קברות עומדת שורה של גויים שאומרים מילים בעברית: "אני. יהודי. שבת. שלום. צדקה. בבקשה. אפשר. שקלים. מצווה." ממש "וכל עמי הארץ מתיהדים". הרבה מן התיירים הלא-מנומסים מתייחסים באכזריות לגויים, אשר הם רואים בהם כעם של משרתים. גם הגויים לא מתים על היהודים, אבל סובלים בשקט. מן יומן המסע שלי:

אין אוקראינה נראית שונה בעיני מישראל. השלטים ברוסית (כן, אני יודע, זאת אוקראינית) והמלצריות והמנקות המדברות וצועקות ברוסית עושות הרגשה של רובע י"ג באשדוד. מישהו פה התרעם על כך שמעסיקים גויים (גויות, רח"ל) במטבחים היהודים כאן בהכנסת אורחים. אבל נחה דעתו אח"כ שזה בסדר, כי כל ייעודם של הגויים זה לשרת אותנו, ואת זה אמר אחרי שאמרתי לו שלבעש"ט היה נהג עכו"ם. ואז נתרצתה דעתו, ואמר דים שמשרתים הם לנו. ואמרתי לו ממה נפשך, אם היה יהודי היית אומר משמש ולא משרת והיית אומר שכר מצווה בידו. ומ"מ כאן [ליד מקום קבורתו של הבעש"ט] תלו שלט יפה שהבעש"ט הקפיד מאוד באהבה לישראל ולאומות העולם. וכן, הם עדיין מתנהגים כמו קוזקים (הגויים, כוונתי) אבל לא איבדתי את אמונתי בהם, ובשום אדם. (11:15, 6/9, מז'יבוז')

רציתי לציין את המפגש הראשון שלי עם העם האוקראיני. עם הגיענו לקייב ופתיחת דלת השרוול התגלה לעיננו חייל אוקראיני בלונדיני וקצוץ ראש עם כלב רע קשור בידו לאחר מכן צעדנו לביקורת הדרכונים. רוב האוקראינים מדברים אנגלית קלוקלת. וכך כתבתי בזכרונותיי:

בביקורת הדרכונים נסיתי להבין מה רוצה האוקראיני המפחיד לשאול אותי. לאחר שהתגברתי על מחסום המבטא והבנתי שהוא שואל why did you come to Ukraine? כיוון שלא רציתי לציין קברים או רצח עם, עניתי בפשטות, כדי שהוא יבין, Pleasure. הוא הביע תמיהה- Pleasure? In Ukraine?! לאחר מכן הוא שאל Where are you going to sleep. טוב, פה זה כבר נהיה לא נעים.

הנה סרטון שמבטא מה קורה כשמנסים להפגיש מזרח ומערב.

אחרון אחרון חביב.

נזכרתי בזה ממש בדרך אגב בגלל הכלב. ישנה ההלכה הכתובה בשו"ע:

אסור לגדל כלב רע, אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם. (חושן משפט, ת"ט, ג')

דודי גר בשומרון בישוב שמועד לחדירות תכופות של שב"חים. בעבר הוא גידל זוג אמסטפים גדולים, שלכולי עלמא מדובר בכלב רע. יום אחד למדתי איתו את הרמב"ם שמדבר בנושא לעיל. שאלתי אותו: "דוד, אתה הרי שומר תורה ומצוות, האם אתה מקיים את ההלכה הזאת?". הוא ענה לי: "אכן, אני עושה כהלכה וקושר את הכלבים בשלשלאות של ברזל. אולם, לא כתוב בהלכה שהשלשלאות צריכות להיות קשורות לגדר". ניצחוני בני.

שבוע הספר השרוף

ארון הספרים היהודי חלק ב' – שבוע הספר השרוף

שבוע הבא יחול שבוע הספר – הפסטיבל של הספרות העברית למינה. דווקא במועד זה אני רוצה להקדיש את החלק השני בסדרת הפוסטים על ארון הספרים היהודי דווקא לא בשמחת הדפסת הספר אלא במעשה המנוגד בהחלט: שריפת ספרים. לא ולא, אני לא מדבר פה על שריפת איבה או אי-הסכמה, אלא בשריפה עצמית של אדם את כתביו, ולא לומר אלא את עצמו.

התמונה של ספר עולה בלהבות מעוררת ברובנו חלחלה וזכרון לתקופות פחות נעימות, ואולם, מסתבר שהתופעה הייתה מאוד נפוצה בתולדות עמנו: ברוכים הבאים למסע הקסם המסתורי בעקבות אדם המאבד את עצמו.

גוילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר – זה לא יהיה פה.
ר' חנינא בן תרדיון, מתוך מנורת הכנסת

תחנה א' – אש בוערת בקוצק.

מי, איפה ומתי?

הרבי מקוצק, אדמו"ר חסידי מהמאה ה-18-19, הוא דמות לא שגרתית אפילו בעולם החסידי הצבעוני דאז. לשונו החריפה והתבטאויותיו העוקצניות דחו הרבה חסידים אבל יותר מכך קרבו וסקרנו יהודים שחיפשו אקשן רוחני בחיים שלהם. הוא סירב בכל תוקף לחולל ניסים ודרש מחסידיו שלמות. ערב שבת אחת במעמד ה"טיש" המסורתי, השליך את כוס היין וגירש בצעקות את חסידיו. מאותו ערב טראומתי נשאר סגור בחדרו למשך 20 שנה עד שנקרא לבית דין של מעלה. באותן שנים התרועע רק עם מספר מועט של אנשים והשקיע את זמנו בכתיבת רעיוניותיו וחידושיו. הרבי מקוצק היה עוף מוזר – אף על פי שזרמים חסידיים מרכזיים מאוד דהיום כגון סוכושטוב וגור הם פלגים של קוצק, לאחר מותו רק מעטים עמדו מול גלי ההתנגדות (ואפילו מבית) שבדמות האולי מאיימת הזאת, אבל מה שבטוח – אין לה אפילו שקר קטן אחד. אצל רבי מנדל מקוצק אין שלום, רק האמת כעוגת קצפת על הפרצוף.

מה האבידה?

מסתבר שהרבי מקוצק היה פירומן לא קטן. היסטורית, השריפה התחילה עוד לפני תקופת הסגר שלו. אחד מחסידיו ר' יצחק מאיר, כתב חיבור נפלא על ה"חושן משפט", אמנם חשש להדפיסו שמא יש בו צד קטן של חוסר כבוד לש"ך (מאושיות ההלכה שעליו התבסס). הלך ר' יצחק מאיר להוועץ ברבי והלה יעץ לו לשרוף את הספר. מיד רץ החסיד, הדליק מדורה בחצר ושרף את הספר.

כאשר הרגיש הרבי מקוצק שזמנו קרב, קרא שוב לאותו ר' יצחק מאיר והורה לו לשרוף את כל כתביו (של הרבי מקוצק). יצאו השניים החוצה ושרפו עבודה של עשרות שנים. הרבי מקוצק יצא במחול שמחה גדולה עד שהושלך לאש עמוד אחד. זה היה הספר "תורת האדם". על חיבור זה עמל הרבי מקוצק שנים רבות ולטענתו, זהו ספר בעל עמוד אחד "המכיל את כל האדם" כדבריו. זהו, אבד ואינו עוד. הרבי נפל לדכאון ופרח את נשמתו לאחר שבוע.

למה, לעזאזל?

אצל הרבי מקוצק אין טעם לשאול שאלות. הוא אמנם לא תפס מעצמו כרבי ומנהיג, אבל אמר שאין בני האדם ראויים לחיבוריו. הרבי מקוצק איבד לקראת הסוף את התקווה למצוא אדם אחד שיעמוד במודל האדם השלם שהוא הציב. אם כל העולם רשעים, למה לטרוח?

במילה אחת: ייאוש.

תחנה ב' – ההלכה הלכה

הייתה טבעת?

ר' השיל מקראקא פעל בין המאה ה16 ל17. מבחינה ציבורית היה מקובל ונוח לבריות, ומבחינה למדנית נחשב לחריף ומיוחד מאוד. אחד מתלמידיו הבולטים הוא הש"ך (לעיל). את רוב חידושיו קיבץ בספר שתכנן לקרוא לו "חנוכת התורה". פסקיו היו מקובלים על רוב הציבור.

יום אחד בא אליו מקרה של עגונה "מצויידת" בשני עדים שראו במות בעלה (דבר שהיה די נפוץ בהתחשב כשמדובר בשנים של ת"ח ות"ט). ר' השיל התיר את העגונה, ודווקא אז החליט הקב"ה לקיים את נבואת יחזקאל בן בוזי הכהן והבעל חזר בריא ושלם והולך על שני רגליו. ר' השיל עשה חושבים והגיע למסקנה שכנראה הוא פשוט לא מוצלח כמו שאומרים לו. יצא אף הוא לחצר ושרף את כל כתביו ומאז לא פרסם עוד מאמר אחד.

אנחנו על המפה

רבי משה איסרליש (רמ"א, קראקוב, המאה ה16) ידוע גם לרובנו היום כפוסק האשכנזי המקובל ביותר. אבל פעם הוא לא יכול היה לפרסם את חידושיו בבלוג. כך יצא שבעת ובעונה אחד הרמ"א פעל באשכנז לכתיבת ספר המתמצת את השורות התחתונות של ההלכה, בעוד שבארץ ישראל רבי יוסף קארו עשה את אותו דבר. חודשים ספורים לפני שסיים הרמ"א את מלאכתו, פרסם רבי יוסף קארו את ה"שולחן ערוך". הרמ"א לא איבד את העשתונות, ובלי יותר מידי רעש שרף את חיבורו מבלי שאף אחד ידע שהוא היה קיים והתחיל לכתוב את ה"מפה" – הערות על השולחן ערוך המותאמות לאשכנזים.

במילה אחת לשני המקרים: ענווה.

תחנות ביניים – עוד כמה מקרים מהירים

הרב יאיר חיים בכרך חי בצרפת בסוף המאה ה17. נולד למשפחת חכמים ועבר תלאות רבות בחיים שלו. חיבר חיבורים אסטרונומיים ופילוסופים, אבל החליט לשרוף את כולם מתוך הבנה שהוא לא יודע מספיק וחשש להטעיה. על יתר כתביו שכן פרסם אמר "אפר כירה תמיד מוכן", כלומר אף הם ראויים לשריפה אם מישהו יחלוק עליו, מהסיבה שהוא כתבם שלא ביישוב הדעת.

קברו של ר' חיים ויטאל בסוריה – מכאן הוציאו את כתביו.

רבי נחמן מברסלב (תחילת המאה ה19), שעליו אין צורך להרחיב שרף פעמיים את כתביו. פעם ראשונה לאחר ביקור בארץ ישראל, החליט בצורה מוזרה שכל מה שאמר לפני כן זה שטויות והתחיל הכל מהתחלה. לפני מותו ציווה לשרוף את כל כתביו שוב, ואף אחד מספריו קיבל את השם "ספר הנשרף" על שום ששרף אותו מיד לאחר כתיבתו. את רבי נחמן מברסלב אי אפשר להאשים בענווה מפורזת, אבל אפשר בהחלט במצבי רוח משתנים. ככל הנראה חשב לעת מותו ששגיונותיו לא מתאימים לכלל הציבור. ובכל זאת היום, רבים קוראים את דבריו המסורים לנו ע"י תלמידו המסור, ר' נתן, שכתב את הכול. סיפור דומה יש עם האר"י ותלמידו ר' חיים ויטאל שהוא הביא אלינו בפועל את קבלת האר"י, ומעניין הדבר שכמו הרבי כך התלמיד. לפני מותו של ר' חיים ויטאל, גם הוא ציווה לשרוף את כל כתביו. משפחתו קיימה חלקית את צוואתו – קברו את כתביו עמו. לאחר כמה שנים שניים מן תלמידיו שאלו שאלת חלום, קיבלו תשובה חיובית, פתחו את הקבר ועימו את הקבלה הלוריאנית שהיא חלק מימינו אנו (תאהבו או לא).

תחנה סופית – שלהבתיה דווקא ממים

974 דורות לפני בריאת העולם שמר האל את התורה. יום אחד החליט לתת אותה לבשר ודם. כיוון שאין לו בעיה כלכלית כלל, נתן רשות להעתיק ולהפיץ. מידי פעם אצל כמה זוגות היו בעיות, כמו שקורה בדרך כלל. האלו הגיעו אל הכהן והוא היה כותב קטע מהתורה על קלף ומוחה אל תוך כוס מים עד שכל הכתב היה מתמסמס. היוצר סלח על זה שפעם אחרי פעם מחקו את היצירה הגדולה ביותר שלו, העיקר שבני האדם יודעים מה המטרה המקורית שלה ומה המסר שהסופר ניסה להעביר. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".

ודבר אחרון בהחלט

אם היינו מקיימים גם את צוואתו של האר"י וגם את צוואתו של ר' חיים ויטאל במלואם, היינו נשארים בלי ה"אתקינו סעודתא" שמלווה אותנו שלוש פעמים בכל שבת. הנה גרסא נפלאה ומתורגמת של אחד מפיוטי האר"י לערב שבת:

ואגב, לא שכחתי את קפקא, פשוט לא מצאתי מקום לדחוף אותו…