איך החסידות הצילה את היהדות כולה – חלק ב'

איך החסידות הצילה את היהדות כולה – חלק ב'

רדו מעץ, רדו אל העם

בחלק שעבר ראינו איך החסידות לקחה מושגים נפיצים כגון הקבלה והמשיח, והביאה אותם לחיי היום-יום בצורה מפרה ומועילה רוחנית. חוץ מן הקבלה המיסטית, הייתה עוד תורת סוד במסורת היהודית: והיא תורת הסוד השכלתנית. הגאונים התפלפלו בפילוסופיה, בימי הביניים ספרות החקירה הייתה מגוונת, ובראשה הרמב"ם עם מורה נבוכים, הרצוף בסודות שרק מעטים הצליחו לדלות מתוכו.

היום כבר ידוע, החסידות היא מעבר לתנועה עממית – היא מכילה עומק פילוסופי רב, בניגוד למה שסברו המשכילים, וגם בניגוד למה שסוברים לא מעט אנשים היום, שתופסים את החסידות בתור תנועה של קרקור סביב אדמו"ר ושתיית "לחיים". החסידות, איפוא, הכניסה גם את היסודות הפילוסופים היהודיים לחיינו, ומהווה נדבך משמעותי בתולדות הפילוסופיה היהודית.

גם למעריץ ליבוביציאני שכמותי, יש ביקורת. לדעתי, ליבוביץ טיפס על עץ גבוה: כל ימיו הסתייג מהחסידות. אם בגלל השפעתה מהקבלה, אם בגלל היותה תנועה עממית, אם בכלל סתם מסורת "מתנגדת". אבל כאיש רוח, ידע לחרוג לעיתים רבות ממנהגו ובפיו היו שגורים אמרותיו של הרבי מקוצק ושל "צדקת הצדיק" מלובלין, לא לפני התנצלות רבתי של: "לעיתים ניתן למצוא גם אצל הוגים אלו דברי אמת…". בספר האחרון שיצא על ה"רוח חיים" ליבוביץ אפילו בורר איזה עמדה מתוך התניא.

יש ליבוביציאנים בברדיטשב

ראשוני החסידות התעסקו ב"ספרות החקירה" הפילוסופית כדי להגיע לאמת שתעורר את אהבת ה'. בעצם, אני רוצה להראות כמה דוגמאות לכך שיש אלמנטים ליבוביציאנים בחסידות עצמה. ניקח את התזה הליבוביציאנית המרכזית: עבודת ה' צריכה להיות "לשמה" – שום דבר בתווך, לא הנאה רוחנית או גשמית או מטרה מלבד עצם עבודת ה'. החסידות אומרת משהו דומה – המטרה היא לעבוד את ה' מתוך אהבה יוקדת, תשוקה אינסופית, וחיבור אמיתי. כפי שמיוחס לבעש"ט (כמדומני) שאמר: "גם אם היו נותנים על המצוות גיהנום ועל העבירות גן עדן, עדיין הייתי מקיים את המצוות כי הם דבר ה'". יש לקיים את המצוות מתוך רגש מפעפע של אהבה לאל. את הקיום הבלתי תלוי הזה, מכנה רבי לוי יצחק מברדיטשב לרוב "עבודה מאהבה", ולעיתים גם "לשמה". לא מפתיע.

ולכן העוסק בתורה לשמה…אזי מאיר על הנפש…אורות הרוחניות שבתורה אשר הוא עוסק בה ונתמלא הנפש באהבה ויראה  את שמו הבורא ב"ה ית"ש [=יתברך שמו] ובשמחת האל ית"ש…

(קדושת לוי, קדושה ראשונה)

ועוד היד נטויה בכמות הפעמים בהם הוא מדבר על לעשות רצון הבורא רק משום שזהו רצון הבורא. סתם דוגמא שמצאתי ב"שלוף":

ראוי ונכון לעשות רצון הבורא בעלות זאת על לבו שזכה להיות עבד לבורא ית"ש ושעושה לו נחת רוח בעבודתו אזי ראוי למסור נפשו ומאודו לעבודתו. ויש שעובד להשם מיראת עונש ומאהבת קבלת השכר, והאמת הוא בהתחלת עבודתו אין באפשר לאדם לעבוד בבחינה זאת…כי מכוח הגשמיות והחומריות שבו אינו משיג גודל רוממות הבורא ית"ש אבל בשכבר התחיל לעבוד השם מחמת יראתו ית"ש והוסר הגשמיות ממנו…אז יבוא האדם לעבוד אותו בבחינה זו…באהבה בלי מצפה לתשלום כמול כפועל אשר שכרו יקווה.

(קדושת לוי, פירוש הגדות)

להתבודד "לשמה"

ספורט אמוציונלי?

אז מה חרה לליבוביץ? האם זה עבודת ה' הבוערת שאצלו בוצעה בקרירות טכנית? נראה שההסתייגות הייתה עניין של העדפה אישית, ולא של שלילה פילוסופית. את התפילה הנרגשת כינה "ספורט אמוציונאלי", ואמר שאין הוא בא לבית הכנסת כדי לשפוך שיחו. המעניין הוא שגם רבי נחמן חשב ככה. רבי נחמן הפריד בין תפילת קבע, אותה יש להתפלל בחרדה ובאימה, לבין התפילה שבה באמת שופכים את הלב: התבודדות. ע"פ תורת ברסלב, את ההתבודדות מבצעים בנפרד מהתפילה הקבועה באופן ברור ומפורש: ביער ולא בבית הכנסת, בלשון אשכנז (יידיש) ולא בשפת הקודש. אין בה סדר: אפשר לכעוס, לצחוק ולהביע רגשות, וכל זה הכי "לשמה", כדי לעורר אהבה.

הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכּל דְּהַיְנוּ לִקְבּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת. בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַך, שֶׁיְּקָרְבוֹ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וּתְפִילָּה וְשִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ דְּהַיְנוּ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז כִּי בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ קָשֶׁה לוֹ לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְגַם אֵין הַלֵּב נִמְשָׁך אַחֲרֵי הַדִּבּוּרִים, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל כָּל כָּך בְּהַלָּשׁוֹן כִּי אֵין דַּרְכֵּנוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ אֲבָל בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁמְּסַפְּרִים וּמְדַבְּרִים בּוֹ קַל וְקָרוֹב יוֹתֵר לְשַׁבֵּר לִבּוֹ כִּי הַלֵּב נִמְשָׁך וְקָרוֹב יוֹתֵר אֶל לְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, מֵחֲמַת שֶׁהוּא מֻרְגָּל בּוֹ וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז יָכוֹל לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ וִיסַפֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַך הֵן חֲרָטָה וּתְשׁוּבָה עַל הֶעָבָר וְהֵן בַּקָּשַׁת תַחֲנוּנִים לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַך מֵהַיּוֹם וּלְהָלְאָה בֶּאֱמֶת

(ליקוטי מוהר"ן תנינא כ"ה)

אריסטו עם גרטל

וכעת לרמב"ם עצמו. חב"ד קשורה קשר עמוק לתורת הרמב"ם, דבר שנשמע בראשונה די תמוה, כי מי לנו רציונליסט כרמב"ם. אך ספר היסוד של חב"ד, התניא, הוא דוגמת מופת לפרשנות חסידית לרמב"ם. האדמו"ר הזקן נותן למושגים הרמב"מיסטים של "הוא ורצונו אחד" ושל תורת השלילה נופך עמוק ומפולפל, ובעצם מפתח רובד נוסף של תורת אלוהות על זו של הרמב"ם. זהו חיבור גאוני שמצליח ליישב את עולם הקבלה, יחד עם הרציונליזם הרמב"מי. גם בעיית גוף ונפש, היא מהנושאים המרכזיים של ספר זה, בו האדמו"ר הזקן שוטח את התורה המדוקדקת שלו המיטבה להבין מה קורה ממש "בפנים". להערכתי, זאת הסיבה שתורת חב"ד מדברת להרבה צעירים שמבקשים למצוא רוחניות שכלתנית יותר. ובעצם, הרעיון המרכזי של חב"ד זה "חכמה בינה ודעת"…

לאריסטו היה זקן (חסידי?)

וניתן דוגמא דווקא מה"שפת אמת" בה הוא מטיב להבין רעיון הלקוח מתוך "מורה נבוכים".

הסתכל בג' דברים כו' עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, פירוש כי השגחת הקב"ה בעצמו על בני ישראל, ונאמר לא הביט און ביעקב כו'…אם כן כשאדם חוטא יש עין רואה מסטרא אחרא ונמצא בחטאו חס ושלום…אבל כשאדם עושה טוב משגיח עליו הקב"ה בעצמו…הקב"ה ששולט על בני ישראל אין משגיח ברעתם רק בעת רע…ומכל מקום עיקר ההשגחה שעל בני ישראל אין בו קטרוג לעולם והבן ומצד זה צריך אדם שלא לחטוא כדי שלא יגרום ראיות העין הנ"ל ויש בזה סוד עמוק"

(שפת אמת, ליקוטים על פרקי אבות, ב', א')

ה"שפת אמת" נוגע פה בעובי הקורה של ההשגחה הפרטית כפי שהיא מנוסחת במורה נבוכים – ההשגחה היא דווקא ראיית המעשים הטובים, ואילו על הרשעים אין עליהם מה שקרוי "השגחה" (במובן הרמב"מי, אין השגחה פרטית על בעלי חיים, כפי שמשמע מדברי אריסטו, וגם רשעים קרואים חיות לצורך העניין הזה). ויש ישירות ניתוב לטובה – אותו סוד נורא שמספר לנו הרמב"ם אודות ההשגחה במורה נבוכים, כלומר שהקב"ה "אינו משגיח על הרשעים", דווקא פועל לטובתנו, כי המעשים הרעים לא נראים וזאת סנגוריה נפלאה.

צדיק הוא צדיק הוא צדיק – ולא רק

החסידות היא איפא, דרך ממוצעת בין הקבלה לרציונליות. יש עוד להבין את תפקידו של הצדיק בכל הסיפור. ה"נועם אלימלך" הוא ספר שכל מטרתו – להסביר את המושג החסידי "צדיק". זה לא באבא מחולל ניסים הנמצא מעל הטבע. אלא, הצדיק הוא בורג במערכת האלוהית. הנועם אלימלך מתאר לפרטים את המכניקה השמיימית שמורידה שפע עליון, ומתאר את הצדיק כחלק במערכת הזאת. לימוד בספר מראה את מורכבות התורה החסידית, גם אם בכיוון הזה זולגת יותר לקבלה מאשר לרציונאליות. הקטע החשוב הוא שגם הדברים האלו נובעים מתורה של סיבה ותוצאה, עילה ועלול. (אולי ארחיב פעם אחרת) האמונה בצדיק לא נשארת עמומה – יש לה הנמקה. וככל האמירות החסידיות: גם זה מנותב לחיינו הקונקרטיים, כי "עמך כולם צדיקים", כולנו שווים משהו, ולכולנו יש תפקיד.

ודבר אחרון לסיום

היום י"ט כסלו. היום בו מציינים את ראש השנה לתורת החסידות. זה גם יום ההילולא של תלמיד הבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש. הבעל שם טוב אמר, שהמשיח יבוא כשיפוצו מעיינותיו חוצה. המגיד ממעזריטש הלחין (ככל הנראה) את הלחן היהודי הידוע בתבל: הבה נגילה. אם זה לא "יפוצו", אני לא יודע מה.

תולדות ה"אוי" היהודי

תולדות ה"אוי" היהודי

מהי התכונה היהודית האולטימטיבית? מהו הדבר המשותף לכל יהודי ויהודיה בעולם כולו? אחרי שנקלף את לימוד התורה והמצוות, שכן גם חילונים רבים מבקשים לקרוא לעצמם יהודים, ואחרי שנקלף את המוצאים השונים והפזורות השונות, יסתכם ניסיוננו בהבהרה אחת (יותר נכון דיפתונג) – אוי. האנחה, התלונה, הקרעכצן, חוצה יבשות וגלויות, ומקבץ את כולנו תחת מטריה אחת צפופה ולא נוחה, אז תעשו מקום. באמת.

הפטיש העברי – סרט על גיבור על יהודי שנלחם בסנטה קלאוס מרושע. המילה הכי נפוצה בסרט היא כנראה אוי.

בתחילה, היו אבותינו טרחנים

בואו נתחיל מהראשית. מתי בעצם היינו לעם? אפשר לסכם פחות או יותר על יציאת מצרים. ומתי התחילה יציאת מצרים? הרי בים סוף הן היינו כבר לעם, וכן בליל השימורים בו אפינו את המצות. אבל כשירדו בני יעקב, זה לא בדיוק עם, אלא סוג של חמולה. מתי ההתייחסות לצאצאי יעקב הייתה התייחסות לעם ולא לפרטים? אני מציע את התשובה המסורתית, אותה אנו קוראים בהגדה.

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים, וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבודָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלהִים מִן הָעֲבדָה.

"שועתם" – ברבים, ואז אנו ממשיכים ואומרים:

וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּור אֱלהִים אֶת בְּרִיתו אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק ואֶת יַעֲקב.

אז יש לי תשובה: היינו לעם ברגע שהחליט יוצרנו לגאול אותנו מן המצרים. ומתי זה היה? ברגע שיצא "אוי, כמה זה קשה" מפינו. אמור מעתה: כמו תינוק היוצא לעולם הזה בבכי, כך גם עם ישראל נולד כאשר נאנחו לראשונה.

הנביא פולניהו

אף על פי שאנחות רבות ידעו בני ישראל מאז, ולפחות 10 פעמים במדבר שהיה להם איזה "איפה המים?", "למה יש נחשים?", "למה אין מן בשבת?". אנו מתעניינים דווקא בעדות ברורה למילה "אוי". במקרא המילה "אוי" מופיע 23 פעמים (לא כולל כמובן את שם העיר "אֶוִי"), ואילו הביטוי היותר נפוץ הוא "הוי" המופיע 48 פעמים. מילת קריאה גם נפוצה היא "אהה" המופיעה 15 פעמים. ומתי יש שימוש במילים האלו? בכל הזדמנות אפשרית. כשירמיהו מקבל את השליחות שלו הוא אומר "אהה…ה' אלוקים לא ידעתי דבר" (ירמיה א ו). הנביא ישעיהו מקונן על מנהגיהם הרעים של ישראל: "הוי גוי חוטא, עם כבד עוון" (ישעיה א ד), זכריה כופל את אנחותיו ואומר: "הוי הוי ונסו מארץ צפון" (זכריה ב י).

לאחר שכל אנחותיהם של הנביאים לא עזרו, ואפילו אחרי שירמיהו אמר לעם: "מֶה חָטָאתִי לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וְלָעָם הַזֶּה, כִּי-נְתַתֶּם אוֹתִי אֶל-בֵּית הַכֶּלֶא" (ל"ז, י"ח), שזאת הדרך היפה להגיד:  "טוב, אני לא מבין למה אני צריך לשבת כאן בקור, בחושך, בבית הכלא", הגיע החורבן. ומה עושים? נאנחים. ישב הנביא ירמיהו על הקרקע, ובסדר אלפביתי מופתי החל לקונן: "נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו" (איכה ה, ט"ז). גם פייטני הקינות לא חסכו באנחות מסורתיות וברפרטואר של תשעה באב אפשר למצוא את "אוי מה היה לנו", "אוי ויהי נועם נשבת במוצאי שבת", "אויה אצבעותיי שפלו", ""אוי אוי אבל אעורר". הערכה גסה שלי אומרת שבתשעה באב יהודי אומר 150-100 פעמים אוי בממוצע כחלק מהתפילה. לא כולל התלונות על הרעב מהצום, החום של אוגוסט, והשרפרף הלא נוח שסידר לו הגבאי.

ייסורי התנאים

חז"ל המשיכו להיאנח ללא הרף, וקצרה היריעה מלפרט כל אוי מדרשי ותלמודי. נסתפק בכמה דוגמאות. אוי שימש בהרבה מאוד מקומות לבטא תסבוכת שאין ממנה מוצא קל, תחושה אמביוולנטית מציקה. כך כשרבן יוחנן בן זכאי נדרש לפרט את טהרתם וטומאתם של כלי-רמאות (כלים של נוכלים שאיתם היו גונבים ומרמים את הבריות), הוא מוצא את עצמו בעמדה מאוד לו נוחה, שאפשר לבטא במילה אחת – אוי.

"אמר רבן יוחנן בן זכאי: אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר. אם אומר- שמא ילמדו הרמאין [=כלומר, אם אלמד את ההלכה אודות אותם כלים, אנשים ילמדו לרמות]. ואם לא אומר – שמא יאמרו הרמאין: אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו [=אם לא אלמד את ההלכה הזאת, האנשים שכבר מרמים יחשבו שאנחנו החכמים לא מכירים את הקונצים שהם עושים]".

המעשה הנפלא הזה מראה לנו את פניה הכפולות של ההלכה: מצד אחד, היא חלה על המציאות, אי אפשר להתנגד למה שאנו רואים, יש לעסוק בענייני השעה. מצד שני – היא מכוונת אל המציאות האידיאלית.

רבי יהודה הנשיא גם ביטא את מצוקותיו הפילוסופיות אודות ההתפלגות המגדרית בעם ישראל:

"אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות. אשרי מי שבניו זכרים אוי לו מי שבניו נקבות".

כלומר, תבין, זה לא שאפשר לעשות משהו נגד זה, צריך שיהיו פה גם בנות. אם נולדה לך בת, מה חבל – אתה יכול רק להגיד "אוי". שמעתי לא מזמן שמישהו שאל את הרב מוצפי שאלה המתחילה במילים: "לאחי אין לו ילדים, יש לו רק בנות". אכן אוי.

מתוך קינות לט' באב

מתוך קינות לט' באב

טרחת נשים

אבל ה"אוי" הוא לא נחלתם של הגברים היהודים בלבד. אדרבא, הנשים היהודיות, ובמיוחד האימהות, המשיכו להיאנח עוד ועוד על גורל ילדיהם שטרם מצאו זיווג הגון וטרם סיימו את דיפלומת עורך הדין שלהם. ואם חשבתם שזאת תופעה פולנית בלבד, אז טעיתם. במדרש (ב"ר, כ"ו, ד) מסופר מעשה נפלא על רבן גמליאל:

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ. אָמְרָה לוֹ: אַבָּא, הִתְפַּלֵּל עָלַי. אָמַר לָהּ: [יהי רצון] שֶׁלֹּא תַּחְזְרִי לְכָאן [לבית אביך, ותשארי בביתך החדש]. [לאחר זמן,] יָלְדָה בֵּן זָכָר. אָמְרָה לוֹ: אַבָּא, הִתְפַּלֵּל עָלַי. אָמַר לָהּ: [יהי רצון] שֶׁלֹּא יִכְלֶה "אוֹי" מִפִּיךְ. [כלומר, שלא תפסיקי להגיד "אוי"] אָמְרָה לוֹ: שְׁתֵּי שְׂמָחוֹת בָּאוּ לִי וְאַתָּה מְקַלְּלֵנִי? אָמַר לָהּ: שְׁתֵּיהֶן תְּפִלּוֹת הֵן: מִתּוֹךְ שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם לָךְ בְּבֵיתֵךְ לֹא תַּחְזְרִי לְכָאן; וּמִתּוֹךְ שֶׁיְּהֵא בְּנֵךְ קַיָּם לֹא יִכְלֶה "אוֹי" מִפִּיךְ: "אוֹי שֶׁלֹּא אָכַל בְּנִי, אוֹי שֶׁלֹּא שָׁתָה בְּנִי, אוֹי שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּנִי לְבֵית הַכְּנֶסֶת".

מעשה נפלא! הברכה השנייה שנתן רבן גמליאל לביתו היא: בגלל שיהיה בנך קיים, שלא ימות, יחיה ויגדל, שלא תפסקי להתלונן ולדאוג לו. לכן, יהיה רצון שלא תפסיקי להגיד "אוי"! ואני נוהג לומר, שעצם זה שאומרים "הוי" זאת תפילה בפני עצמה, כי זה שלושת רבעים משם הוי"ה, וכמוה לקריאה אל ה' יתברך שיושיע אותנו מצרותינו.

אוי, גרסא 2.0

בק"ק אשכנז נהוג להגדיל ולומר לא סתם "אוי" אלא אפילו "אוי ויי" ולמהדרין "אוי ויי זמיר". מה המשמעות של המילים הללו ביידיש? אפילו ויקיפדיה לא יודעת בוודאות. "אוי" זאת מילת קריאה בסיסית, והיתר זה בטח עיוות של איזה משהו. (שם כתוב שזה כנראה עיוות של "אוי כואב לי" בצרפתית עתיקה). במחילה מחכמי ויקיפדיה, לדעתי ה"ויי" ב"אוי ויי" הוא עתיק יומין. בתחילת מדרש המגילה, אנו מוצאים דיון רציני מאוד על מתי צריך להגיד "ויי" ומתי לא. "ויי" משמש כמשמעות הנפוצה היום – קריאת אנחה בהתקלות עם צרה. ואיזו צרה זאת הייתה בימי אחשוורוש והמן הרשע בשושן הבירה…

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (משלי כט, ב): בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם, בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים נוֹטְלִין גְּדֻלָּה, חֶדְוָה וְשִׂמְחָה בָּעוֹלָם, בְשָׁעָה שֶׁהָרְשָׁעִים נוֹטְלִין גְּדֻלָּה, וַוי וַאֲנָחָה וַחֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וַוי שֶׁמָּלַךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.

את הפתיחה למגילה "ויהי בימי אחשוורוש" דורש המדרש כ"ווי היא בימי אחשוורוש". אוי ויי, אחשוורוש מלך. המדרש גם מייחס את ריבוי הפעלים בפרשת תולדות בה יעקב ואמו מרמים את אביו כנהי של יעקב על כך שהוא מרמה את אביו: "וילך ויקח ויבא לאמו" – לא פחות מ3 "ווי".

אוי, כמה טוב לי.

אוי יכול להיות גם חיובי. כי אוי כמוהו כתפילה כפי שציינתי קודם. וזה מה שהופך את האנחה הידועה ליהודית כל כך. היהודי בקשר מתמיד עם ריבונו של עולם. אמרו "אין מזל לישראל", כי כל מה שמתחולל לעם הזה הוא גזרה שמימית ישירה. ולכן בכל צרה, אנו ישר מפנים אצבע ושואלים את ריבונו של עולם- "למה?! אוי!" כמו לשאול "איו?" איפה הוא? למה הוא לא עוזר? עגנון מביא בספר סיפורי הבעש"ט אוסף סיפורים דומים במהותם. רובם הולכים כך:

יום אחד נסע הבעש"ט וקומץ מחסידיו בעגלה. הורה הבעש"ט לנסוע. נסעו ונסעו עד שהורה הבעש"ט לעצור. ראו שעצרו באיזה כפר קטן. נכנס הבעש"ט וכל פמלייתו לבית עלוב, ובעל הבית האביון שהשתכר ממכירת יי"ש לנוכרים, הוא ואשתו קיבלו אותם בשמחה. לא חסכו מהם דבר, אכלו איתם את לחמם ושיתפו איתם את כסותם. כך ישבו הבעש"ט וחסידיו אצל אותו יהודי ימים רבים, אך היהודי העני לא הוציא מילה מפיו, עד שגמרו את כל תכולת ביתו, ולא נותר כלום בבית להאכיל את היהודי, אשתו וילדיו. קם הבעש"ט ויצא חזרה לדרכו. אז קראה אשתו של אותו אביון: "שוטה שבעולם! לו אמרת לאותו צדיק שיברך אותך לפחות, אז היה לנו דבר לאכול, עכשיו לא אוכל ולא ברכה יש לנו". אמר אותו יהודי: "אכן את דוברת אשתי. אוי. ראה עניי ריבונו של עולם! לו הייתי רוטשילד!". באותו רגע דפק בדלת איוון הנוכרי ואמר "תן לי יי"ש". אמר היהודי: "אין לי מאומה". אמר איוון: "ראה אולי יש לך דבר מה ואשלם לך כפליים." חיפש היהודי בביתו ולא מצא אלא חבית עם שמרים של יי"ש. מילא את החבית במים, ערבב קמעא, ונתן לנוכרי. אמר איוון: "היי"ש הזה טוב מאוד." ונתן לו נפוליון אחד. למחרת בא שוב אותו איוון ואמר: "תן לי מן היי"ש שנתת לי אתמול", הלך היהודי, מילא שוב מים בחבית והגיש לנוכרי. והוא שילם לו כסף רב. לימים התעשר אותו יהודי ממי החבית עושר רב והלך לבקר את הבעש"ט. שאלו תלמידיו של הבעש"ט למעשה הזה. אמר – "יש עושר שמור לבעליו", לעיתים, יש בשמיים עושר גדול ששמור ליהודי, אך מה שזקוק זה שאותו יהודי יבקש אותו. ואותו יהודי היה צנוע ומסתפק במועט, לכן הוצרכתי לבוא אצלו ולצערו עד שיבקש את האוצר המגיע לו.

מסקנה: להתלונן זאת לא רק תרפיה מוצלחת, זה יכול גם להשתלם. ובעצם, ה"אוי" עצמו הוא השכר. כפי שסיפרו חברי להקת "אוי דיווז'ן" (להקת פאנקליזמר יהודי) בהופעתם האחרונה בחיפה, על אותו יהודי שלקחו ממנו את כל תכולות ביתו, אבל דבר אחד לא נלקח ממנו – הזכות להתלונן ולזעוק "אוי!". "ברוך שומע תפילה" אנו מברכים: וזהו מדויק, היהודי מאמין שהקב"ה לא בטוח יענה לו או יקיים את מבוקשו, אבל מה שכן הוא שומע, ואנחנו לא צריכים יותר מזה. כי בשביל להתלונן צריך שרק צד אחד ידבר, אחרת זה יהרוס את הכול.

ודבר אחרון בהחלט

סרטון (סטריאוטיפי למדי, אבל עדיין מצחיק) פרודיה על "בדרך לחתונה עוצרים ב…".

מעלות בלימוד התורה

מעלות בלימוד התורה – מחשבות על סיום הש"ס

פוסט זה הוא אוסף מחשבות מהורהר על רשומתו המעולה של מור"ת פרסיקו שליט"א (כאן).

שכיית חמדה בים

מי יודע, אולי קרוב למליון, אולי יותר יהודים סיימו את מחזור לימוד הש"ס. זה דבר לא קטן כלל – התלמוד, הוא פנינה מקורית מעולם היהדות שהיה פעם, המפולפלת, הנועזת והחצופה. כלל לא קשה לדמיין את אביי ורבא יושבים וצועקים זה על זה בקולי קולות, על איזו הלכה מונפצת של דיני טומאות וטהרות. התלמוד הוא כל-כך יהודי, מתחכם בסוגיותיו ומרגש באגדותיו ה(לרוב) ריאליסטיות הלא-קיטשיות על חברות אמת, גמילות חסדים וענווה לאומית. והיתרון הגדול, זה שזה לא נגמר – התלמוד קרוי "ים", הוא עצום, והוא ממשיך ומתרחב ע"י רש"י ותוספות, ראשונים ואחרונים. זה דבר מקורי, לא מזויף ושגם אי אפשר לזייפו (עבור מקרים בודדים, ראו את הפוסט של פרסיקו לעיל) – הוא אבן שואבת שאני, כפרט, גאה בה שהיא חלק מן המורשת שלי.

ועכשיו התלמוד הוא נחלת הכלל – ואע"פ שיש לשמוח, יש בי צד שמקונן מעט. אך מיד נגיע לכך. אחת הנקודות הכואבות ביותר בשיח האורתודוקסי-רפורמי היא ברכות הבוקר: שלא עשני גוי, עבד, אישה. אחת הסיבות הפחות לא-משכנעות ששמעתי דווקא לשימור הנוסח הקיים הוא שהכוונה היא במניין המצוות (גוי מחוייב רק בשבע מצוות, עבד קצת יותר, אשה יהודיה עוד קצת, וגבר יהודי בן חורין במצוות כולן: 613). סיבה נוספת היא על התורה עצמה, שהיא פחות נחלת הגוי, ובהתאם יותר נחלת הגבר היהודי. נחלק את הדיון הזה לשלוש הברכות הנ"ל.

שלא עשני גוי \ באהלי ישמעאל

שישי ושמחי בת ישמעאל היושבת בארץ עוץ. ב' זכיות טובות גמל לך ה'. הראשונה (כאן), תרגום ספר התניא לערבית. על התרגום הזה אדבר בקצרה. התניא, אע"פ היותו ספר מיסטי לכאורה, מכיל לא מעט פילוסופיה ערבית מימי הביניים שאפיינה את הרמב"ם ואת רבנו בחיי שכתביהם נכתבו ערבית ותורגמו עברית ע"י אבן תיבון. התניא נכתבה עברית ותורגמה ערבית – ויש פה משום החזרת עטרה ליושבה, שכן הערבית יכולה להכיל הגות שכזאת. השאלה היא האם המונחים הרמב"מיסטים שבתניא תואמים בתרגומם למונחים שטבע אבן תיבון בתרגומו. את השאלה הזאת נשאיר לחוקרים.

תניא בהוצאת ח"א – בפנים הספר כתוב "בלמ"ס", איך זה הגיע לערבים?

תניא בערבית
תניא בערבית – חמדולילה!

הזכיה השניה שזכו דוברי הערבית הוא לא פחות ולא יותר מתרגום התלמוד לערבית (כאן). יזעקו כולם עכשיו: "הידד! יפוצו מעיינותיך! איזו נחת רוח! איזה קידוש ה'!". אבל אני אשב בצד ואבכה מכמה סיבות. התלמוד הוא מחמד ליבי, והיא נקודת ההבדל הקריטית בין דתות אחרות שמקבלים הוראות מן השמיים לבין דתנו היהודית שמצמיחה לעצמה את ההלכה. התלמוד הוא, איפוא, הדבר (או לפחות אחד מן הדברים העיקריים) שמבדיל בין ישראל לעמים. ובואו נראה מה קורה באיסלאם (בצורה מהירה מעת התפתחותו): המאמינים הבינו שלא ניתן לחיות ע"פ ספר אחד או הבל פיהם של בשר ודם שמתחלפים כל 120 שנה. לכן אט-אט התפתחה סיסמטמה של פסיקת חוקי-הדת המוסלמית, שהיום היא כבר מגובשת, וגם כל חכמי האסלאם (נתעלם מן השבר הסוני-שיעי) יכולים לדבר בשפה משותפת. יש גם אתרי שו"תים מוסלמיים, אשר יש לומר שקדמו לאתרי השו"תים המרובים המשמשים אותו לשאול את הרב שרלו האם מותר לגדל חזיר ויטואלי בפארם-וויל בפייסבוק. (כאן, ואגב, התשובה המוסלמית לשאלה היא שאסור). ועכשיו יש להם את הגמרא – כולי חרדה שאט אט תתפתח תרבות של פלפול מוסלמי, וגם היהדות לא תהיה עוד ייחודית בעניין הזה. חדרה דומה הביעו חז"ל על תרגום השבעים (התורה ליוונית). בעבר, לא הבנתי מה הצרה הגדולה בעניין, "כולה" תרגום, ומה, האם אין לנו סיבה להתגאות בכתבי הקודש שלנו? אז האמת שיש נקודות בעייתיות: התורה (וספרות חז"ל לא פחות) הם טקסטים אינטמיים ברמה הדתית והלאומית, והחדירה הזאת לקשר ישראל-הקב"ה היא מעיקה ואפילו מאיימת. כמו שניסחו רבותינו: לפי שצפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יוונית והם אומרים "אנו ישראל, ועד עכשיו המאזנים מעויין". ראו גם כאן מאמר מצויין על הסכנות בכתיבת התורה שבע"פ, ובינהם התלמוד. אני לא קנאי לידע, שהרי ראינו שאפילו ילדי בית-ספר קוראנים לומדים על השור שנגח את הפרה – אבל המשמעות הדתית שמאחרי זה, היא רבת משמעות.

שלא עשני עבד \ יש כרטיס חבר מועדון?

אין היום עבדות. אבל אתייחס לעבדות מודרנית – מעמדות. מעמדות אולי זה לא נעים, אבל זה הכרחי. אין מה לעשות – לא מלמדים את התלמיד אלא לפי כוחו, אלא לפי מה שהוא מסוגל להכיל ולדעת. היהדות סיגלה לעצמה גישה פרקטית – יש תלמידי חכמים, ויש דבע'ים, עמי הארץ. התלמידי חכמים יתפלפלו להם בעולמות עליונים, יוסק'ה הסייס ילמד אלף-בית, והקב"ה ישלם את החשבון לפום צערא אגרא. יש להדגיש נקודה חשובה – לימוד תורה, לא משנה באיזו רמה, היא המצווה הבסיסית ביותר בחיים הדתיים, כדי שאדם ידע לפחות מה מותר ומה אסור, ועליה נאמר "כנגד כולם". כל אדם דתי חייב ללמוד תורה באופן קבוע, ומכיוון שהמבחר רב, אז כל אחד מוצא את הנישה שלו. אסור להיגרר למצב של "זה בסדר, הוא לומד תורה בשבילי, תלמידי הישיבות לומדים בשביל כל עם ישראל…". זהו מצב שמרחיק את התורה מהעם, וקורא לאלטיסטיות מוחלטת ולהרס היהדות. (י"ל) אי אפשר לסבול מצב שחצי לומד והחצי השני לא לומד כלל, אלא כולם צריכים ללמוד, כל אחד לפי יכולתו ורמתו וזמנו הקצוב לו. התורה היא החיבור הפרקטי לחיים הדתיים של היהודי הדתי. ובכל זאת, יש את התלמידי חכמים, ויש את בעלי המקצוע, שבספרות חז"ל הקדומה נתפסים לרוב כהדיוטות. המעמדות הללו לא מסתכמות בהגדרה, אלא אף היה להם השלכות לעולם ההלכה ממש. תלמידי חכמים כונו "חברים", ויש דברים שהיו נשארים בין ה"חברים". היה קשה לקנות את המעמד (ראה ע"ז לט:), ואפילו העבדים של החברים היו נחשבים יותר מעמי הארץ. האכילה עם עמי הארץ הוגבלה, כיוון שחששו שאינם מקפידים במעשרות, והנה נולדה מסכת שלמה במשנה: "דמאי", שזה בעברית: "למה צריך להיזהר מפרות של עם הארץ". על נישואין, הרי אין מה לדבר – זה ברור. ואפילו נגיעה בלבושו של עם הארץ, היה מטמא את תלמיד-החכם לאכילת חולין.

מוטל ואהובתו מ"כנר על הגג" – פשוט ויפה.

הגישה לא נגמרה פה, והמשיכה בשנים, עד הופעת הבעש"ט, שבעצם אמר שלא חייבים להיות תלמידי חכמים גדולים כדי לעבוד את ה', וזה נכון – רק שהנקודה הזאת הוחמצה למשך שנים (ועודנה…). "אפילו ריקנין שבך, מלאים מצוות כרימון". "ישרים דרכי ה'" – יש כמה דרכים לעבוד את ה', צריך לבחור "איזהו היא דרך ישרה שיבור לו האדם". אז לסיכום – לא צריך לכפות לימוד תורה אחיד על כולם, ובטח שלא לגייס את כולם לפוניביץ', תשאירו מקום לתמימות.

שלא עשני אישה (עם טלית)

לדידי, העניין די פשוט. אין מקום כלל למנוע מהנשים ללמוד תורה – אדרבא, זה הכרחי בדיוק כמו לגברים. "חכמת נשים בנתה ביתה". לנשים תפקיד ודרכים שונות לבניין הלאומי-יהודי-דתי, אבל הן שותפות מלאות בעסק. ואין חדש, גם נשים היו שייכות למועדון האקסלוסיבי שהזכרנו (לדוגמא, ברוריה). אני שמח לראות יותר טוענות רבניות, ויותר רבניות אורתודקסיות שפוסקות בענייני נשים לנשים. (תחי המלכה פיוטרקוסבקי).

אבל יש שיוויון, ויש אדיוטיות מתריסה. בפשטות: "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט". אל תהי צדיק הרבה, למה תשומם? יש דרכים לשלב ולהתחפתח (חגיגה טז ב:, נשים סומכות) אבל תוך הישמרות מיציאה מן הכלל ומן דרך הרבים שיודעת לרסן ולשמור על התפתחות אבולוציונית תקינה. יש להישמר ממחלוקת של קורח ועדתו שהייתה במסווה של "כי כל העדה כולם קדושים", ולא מכירה בחשיבות השבטיות של עם ישראל, ולמעשה נובעת מרצונות פנימיים של אותו "עובד ה'" לבוא על סיפוקו הדתי, ולהתכבד יותר.

נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא

ודבר אחרון בהחלט

וכיוון שסיימנו בנשים והזכרנו את הבעש"ט, אז לכבוד יום האהבה שעבר, הרי לכם אהבה חסידית. ואמרו "אוווווווווו……".

"השחוק המשולש" \ מעשה מהבעש"ט.

פעם אחת ישב הבעש"ט בסעודת ליל שבת עם תלמידיו ולפתע צחק צחוק גדול מאוד עד שכלתה נפשו כמעט. כול תלמידיו התשוממו, אחר כך צחק בשנית ובשלישית ותמהו לדבר. במוצ"ש לקח את תלמידיו לעיר אחת וציווה לקרוא את ר' שבתי כורך ספרים ואת אשתו. אמר לו פרנס־החודש: ״מה לך ולזקן זה, שאדם פשוט הוא, בלא תורה ?״ אמר לו: ״ואף־על־פי־כן״. שלחו אחריהם. כיון שנכנסו שניהם, אמר הבעש״ט לרבי שבתי: ״ספר לנו, מה היו מעשיך בליל שבת שעבר? ובלבד שתאמר האמת,  אל תירא ואל תפחד. וכל העם מרכינים אזנם לשמוע מה שיספר. וגם החברים נתקרבו, שהיו משתוקקים לידע מה יהא בסופו של דבר.

פתח רבי שבתי ואמר: ״אין אני מעלים מרבינו כלום. ואם נתקלתי חם ושלום, בדבר עבירה יתן לי תיקון. כל ימי הייתי מתפרנס מאומנות הכריכה, וכל זמן שכוחותי עמדו לי, פרנסתי מצויה לי ברווח. עד שהיתר לי גם קצת עשירות. והיה מנהגי לקנות ביום חמישי כל צרכי שבת. כגון: קמח, בשר ודגים, נרות ויין, וכיוצא בהם. ובערב שבת קודש הייתי מפסיק ממלאכתי בשעה מוקדמת והולך לבית הכנסת לומר ״שיר השירים״ ו״תיקוני שבת״, והייתי שוהה שם ואיני חוזר לביתי, אלא לאחר שסיימו תפלת מעריב של ליל שבת. עכשיו, לעת זקנה, ככלות כוחי. נהפך עלי הגלגל ואני חי חיי צער ואין באפשרותי להכניס לביתי כל הצטרכות השבת ביום חמישי. עם כל זה אין אני משנה ממנהגי ומקדים לבית־הכנסת. ערב שבת קודש שעבר, משהגיעה שעתי לילך לבית הכנסת לא היתה. עדיין אפילו פרוטה אחת בידי ליציאות השבת וגם קמח לא הכנתי מאתמול. והואיל וכל ימי לא הייתי נצרך לבריות, גמרתי בלבי: מוטב שאתענה ביום השבת ולא ליקח מתנת בשר ודם אלא שחושש הייתי לאשתי הזקנה שמא אין היא עומדת בנסיון ושואלת משכנותיה נר או חלה דגים או בשר. לכן בקשתי הימנה, שלא תקבל דבר משום אדם. ולא זזתי הימנה עד שנתנה לי תקיעת כף על כך. וביציאתי אמרתי לה: ״לכשאני חוזר מבית הכנסת עם כל הקהל, אפשר מישהו שואלני: ״מפני מה אין נר דולק בביתך?״ מוטב לי לשהות עד שהכל יוצאים ואני חוזר יחידי ונקבל באהבה מה שנגזר עלינו מן השמים״. עד שאני יוצא, עמדה זוגתי לכבד הבית לכבוד שבת ומצאה בקרן זוית אחת מלבוש ישן, שנתעלם מעינינו ימים רבים וכפתורים של כסף היו בו. מיד הלכה אצל הצורף ומכרה לו את הכפתורים וקנתה בדמיהם חלה. בשר ודגים ושאר צרכי השבת. והואיל וידעה מלכתחילה שאתעכב בבית הכנסת קנתה שני נרות גדולים, שיהיו דולקים שעה ארוכה. כיון שחזרתי ראיתי מרחוק אור בביתי והרהרתי בלבי: ודאי לא עמדה הזקנה שלי בנסיון.

נכנסתי וראיתי שולחן ערוך וחלה ודגים ויין עליו. אמרתי לעצמי: ״אם אני מקניטה בדברים אני מפיר את מנוחת השבת לפיכך כבשתי תרעומת שבלבי ואמרתי: ״שלום עליכם״ וקידשתי על היין. אחר כך אמרתי לה במענה רך: כפי הנראה, אין את יכולה לקבל את הרע… ולא הינחתני לסיים דברי, עד שספרה לי מעשה מציאת המלבוש, מתחילתו ועד סופו. כיון ששמעתי כך, נתקשרו עיני בדמעות והודיתי להשם יתברך, שסיפק לנו צרכנו לשבת קודש. ולא הייתי יכול לכבוש שמחה שבלבי, עד שתפסתי ביד זוגתי ויצאתי עמה בריקוד שעה רצופה. וכך עשיתי בשעת אכילת המרק, וכך בשעת אכילת הלפת. שלוש פעמים הייתי מרקד עם זוגתי באותו הלילה. ועכשיו, רבינו, אם עבירה היתר, בידי, חם ושלום, יתן לי תיקון ואני מקיימו לכל פרטיו ודקדוקיו".

כיון שסיים רבי שבתי כורך הספרים את סיפורו. אמר הבעש״ט לתלמידיו: "חייכם, שכל הפמליא שלמעלה היו שוחקים ומרקדים עמהם באותה שעה״. — וקרא הבעש״ט לזוגתו של הכורך ואמר לה: ״מה בקשתך? חיים של עושר וכבוד כל ימיך, או בן?״ אמרה לו: ״בן אני רוצה, שיאמר ״קדיש״ אחרי״. אמר לה: ״לשנה הבאה תלדי בן ותקראי שמו: ״ישראל״, כשם שלי. והוא יאיר לך הרבה בעולם האמת. ולכשאתם מודיעים לי בזמנו, אני בא לברית המילה ואהיה סנדק״. וכך היה, שלשנה הבאה ילדה זוגתו של רבי שבתי, כורך הספרים בן זכר. וגדל ונעשה המגיד מקוזניץ.

נשיקה חסידית – מתוך "רבי יעקב"

נשיקה חסידית – מתוך "רבי יעקב"