להיות דתי זה לא בשבילכם

ככל שהזמן עובר בנעימים בימי כאדם דתי (החל מאי שם לפני עשור פלוס שהפכתי לחוזר בתשובה), מתחדדת לי הבנה מעט קשה לעיכול. עם תחושה קשה אני אומר זאת, תוך כדי סקירה בעין ביקורתית על היהודים בארץ ובחו״ל. המסקנה היא: הדת היא לא משהו להמונים, אלא רק לקצוות. מרקס טעה, גם בדבר הזה.

צרת רבים ושמה גוגל

יש צרה גדולה בדור הזה. מהפכת המידע הפכה את כל הידע נגיש. האדם היה תמיד סקרן, אבל היה גם עצלן. מי שיכול היה להתגבר על העצלנות, היה יכול לספק את סקרנותו וכך בדורות קודמים קמו להם גאונים, מדענים ופילוסופים. אבל היום לא צריך להתאמץ כדי לספק את הסקרנות. יש גוגל. כך יצא, שבני האדם הסקרנים העצלנים יכולים למלא את תאוותם בתשובות פלסטיק מן המוכן, ללא עמקות הדעת. מידע אינו שווה לידע. אינפורמציה היא נתונים יבשים, ורק יציקתה לתוך סכמות ופרדיגמות יוצרת ידע. לכן, בדור שלנו אין אנשים יותר חכמים, או יותר ידענים, אלא פשוט הרבה יותר אנשים בינוניים. פעם היו קצוות ברורים: האליטה האינטלקטואלית – שפעמים הייתה מזוהה עם הממסד הדתי (כנסיה, רבנים) ופעמים עם האצולה או הבורגנות, והאנשים הפשוטים, הבורים – ״טוביה״ שכאלו, או ״איוון״ שבכפרים. בינוניים כמו בדור שלנו, שידעו המון, אבל בעצם לא ידעו כלום – בקושי היו.

במודל הישן הדת הייתה אחלה רעיון. מה יש בדת? עבור פשוטי העם: סיפורי עם נחמדים, מסרים פשוטים, לקחים לחיים, ותקוות והבטחות גם במצבים קשים. כפי ששפינוזה סבר, הדת היא כלי מעולה עבור הפשוטים, שומרת אותם על דרך הישר, ועוזרת להם בקשיי היום יום.

מהמתרס השני, עבור האנשים החכמים – הדת הייתה הרבה יותר מזה. היא הכילה אזוטריזם, ידע נסתר, רעיונות פילוסופים ותיאולוגים בהם אפשר להתפלפל, עמקות משפטית ולוגית, ספרות והיסטוריה ענפה שניתן להשתלב כחלק ממנה, גישה בלתי אמצעית אל הדבר שמעבר, גירוי אינטלקטואלי עצום. הרמב״ם, אבולעפיה, האר״י, המהר״ל, כולם ראו את הניצוץ המדהים הזה ובכתביהם ניתן לראות במשהו את ההתרגשות והרוממות האופפת אותם בזמן שהם עוסקים ומקדשים את החול.

גם בתקופתנו יש קצוות כאלו – אנשים פשוטים המאמינים בסיפורי המעשיות ובמופתי צדיקים, ואינטלקטואלים דתיים הנהנים מזיו השכינה בעולם הזה. אבל הם מיעוט. הרוב הם פשוט בינוניים.

ומה הבעיה בבינוניים האלו? נהוג לומר שההשכלה גרמה לחילוניות. אבל אין הדבר מעיד שכל חילוני הוא משכיל דווקא. ההשכלה הביאה חוש ביקורת בריא, ובזכות חוש הביקורת הזה שכבת הבינוניים מביטה באופן סקפטי על הדת. היא רואה בה את אותו אינסטנס של דלת העם, אוסף של סיפורי מעשיות ובזה להם. תפיסתם היא מוגבלת, הם יכולים לדעת מספיק אודות הגרסא העממית של הדת, ויכולים לבקר אותה טוב מאוד, אבל אינם יכולים להתבונן מעבר. הם יכולים לקרוא על קבלה או פילוסופיה יהודית, אבל לא יכולים להחזיק ראש ולכן מסיקים שאין מעבר. הבינוניים תקועים באמצע. ואין להם מה לעשות עם זה.

מפלגת הבינוניים

כשהם נתקלים בממצא הסותר את הידוע להם: כלומר, אינטלקטואל דתי, הם מתקשים לשנות את תפיסתם המוגבלת. הם צריכים לתרץ זאת בעוד מושגים שקראו בגוגל, מבלי לדייק במשמעותם המחקרית. הם יגידו שהוא חיי בדיסוננס קוגניטיבי, שיש לו איזה סטייה פסיכולוגית או רוחנית, שקשה לו להשתחרר מגרסת ינקותו. הרי זה יותר קל מאשר להתחיל ללמוד את כל רזי היהדות.

סיפורי קטנרברי – גזענות, בדיחות גסות, אבל עדיין קלאסיקה

יש מוסדות וארגונים המבוססים על הבורות הזאת. כפי שהסברתי בעבודת המאסטר שלי העוסקת בבורות, בורות אינה יכולה להיווצר בוואקום. היא חייבת ידע התחלתי. ובאופן פרדוקסלי, ככל שהאדם יודע יותר – בורותו גדלה. לכן, דווקא בדור הזה, הבורות הלכה וגדלה. ובורות היא שימושית מאוד כדי לשלוט באנשים – נגיד, פוליטית. קחו למשל את הארגון שכבר עלה פה בבלוג: ״דעת אמת״ הידוע לשמצה. (האמת היא שגם ההיסטוריון בעל הנטיות הפילוסופיות נח-הררי עושה כן) כאשר הם מצטטים איזה שטות הכתובה בגמרא, הם מבססים על העובדה שרוב קוראיהם הם למעשה בינוניים שאינם מבינים את טיבו של החיבור הזה הקרוי גמרא. כפי שיש בסיפורי קנטברי האנגליים גזענות, ובאודיסאה היוונית שוביזם ופטרונות, מדוע יגרע חלקו של התלמוד? ראייה מפוכחת יודעת שהתלמוד אינו ספר קודש במובן שכל מה שכתוב בו הוא אמת או אידיאל, אלא התלמוד הוא ספר יסוד – נקודת פתיחה לעשייה ההלכתית. כמו טקסט ישן, יהיו בו אי-אמיתות מדעיות ותפיסות מיושנות, אבל יש בו גם שקלא וטריא, פלורליזם של דעות, ותקשורת בין-דורית. ואלו הערכים של התלמוד שעושים אותו גדול כל כך, לא קוריוז על המפלצת של עתליה או מדרש שוביניסטי על קהלת.

על הספקטרום הקדוש

למעשה, קריאה שטחית ופונדמנטליסטית של הטקסט אינה ייחודית ליהודים. שותפים לה דאע״ש אצל המוסלמים וזרמים פרוטסטנטיים קיצוניים בארה״ב אצל הנוצרים. אבל מה שייחודי ליהודים פה בארץ ישראל, זה הכמות הגדולה של היהודים (החילונים) שקוראים את הטקסט באופן פונדמנטליסטי – מה שלא קיים בדתות אחרות. ראו איזה זעזוע היה כאשר סמוטריץ׳ דיבר על מדינה הלכה. אנשים אשכרה חשבו שהולכים לסקול הומואים.

קשה מאוד להבין את הרעיון של טקסט מקודש. ההלכה היא קדושה כי היא נותנת מקום של קודש בחיינו, לא משום שאסור לגעת בה או ליצור אותה. מה שכתוב בתנ״ך הוא רק ההתחלה, וחז״ל הוסיפו עליו עוד גדרים, עד שהפכו לעיתים את הכתוב לאידיאל ולא למעשה. כמו בן סורר ומורה ומיתות בית דין. תפיסה כזאת שיכולה לראות בקודש ספקטרום ולא בראייה שטחית של ״כתוב-לא כתוב״ היא נחלת האינטלקטואלית בלבד – ועל כן אני נאנח מאוד שהתפיסה הדתית הזאת פשוט לא מתאימה לרוב הבינוני.

הטריפל של בית הכנסת

מבט מתנשא נוסף קיים מהבינוניים אל מחזיקי הדת. כיוון שהם מכירים רק בייצוגה של הדת ע״י השכבה התחתונה, ומכחישים אפשרות של אינטלקט דתי, הרי שהדת נתפסת כפונקציונלית עבור המדוכאים. כלומר, דת היא פתרון טוב עבור מי שצריך מסגרת תמיכה. השבת היא מוסד סוציאלי, וכן תשלומי היתום והאלמנה והאיסור על ריבית. גם בנצרות, התפיסה הפייסנית והסלחנית, רחמנות וחמלה, היא נזקקת משום שיש חלשים. החזקים, כלכלית, סוציולוגית ובוודאי אינטלקטואלית, אינם צריכים שהחוק יגן עליהם. לכן רק החלשים רוצים בחוק הדתי המגן.

עלוני שבת – חלק מחבילת הבסיס

האמת היא שדתיים רבים האמינו, ועדיין מאמינים, שלדת פונקציה שכזאת. ״מוסר הנביאים״ הוא דבר להתגאות בו. אבל בתקופה העכשווית, עם נפילת השמאל ועליית הקפיטליזם המעודד הגשמה עצמית, גם המוסד הדתי עבר טרנספורמציה. ממפלגת ״הפועל המזרחי״ שהייתה שותפה טבעית ליתר מפלגות הפועלים, הגענו למפלגה שהיא ימין כלכלי מובהק. הדתי הלאומי המצוי אינו גר יותר בקיבוץ דתי שיתופי או ביישוב בעל קהילה מחבקת מידי, אלא מעדיף להתמקם בנווה בורגנות גבעת שמואל פינת פתח תקווה. בתי הכנסת הפכו למוסד כלכלי הפועל על פי חוקי השוק: הם מתחרים זה בזה במתפללים, ועל כן מנסים לפנות לציבורים שונים ע״י תפילות קרליבך, שיעורים מעניינים וקידושים שווים. הם לא מוסדות תמחוי וקהילה, אלא הם מוסדות עניין. בית כנסת שאין בו עלונים? פחות מתפללים יבואו. זה כמו חבילת אינטרנט מוגבלת.

האדם הדתי רוצה לתפוס מעצמו מצליחן – ולכן מבקש להתנתק מהתדמית השמאלית החלשה. התפיסה הניטשיאנית הזאת עולה לא רק אצל בורגנים לייטים, אלא אפילו מעלה ימין קיצוני מובהק, כדוגמת יצחק גינזבורג שאינו חשוד בלייטיות. הוא רוצה להראות שדתיים הם חזקים, אולי אפילו עוצמתיים. ומזה השכבה הבינונית חוששת – כי למה לתת כוח לטיפשים? אבל על זה בפעם הבאה.

ודבר אחרון בהחלט

את נסיעותיי האחרונות באוטובוס אני מעביר בהאזנה ערבה לתוכניות "שעה הסטורית" האגדית של פרופ' הרסגור. מדובר באחד האנשים המופתיים שקמו לעם היהודי. דוגמא ומופת לעמקות מחשבה – ועדיין חילוני וסוציאליסט. מעטים היום האינטלקטואלים החילוניים הפופולריים שמבינים בהיסטוריה או מחשבה יהודית לעומקה, ואנשים כאלו כל כך חסרים לנו. יהי זכרו ברוך.

טייכר וזרחוביץ' במחווה הקורצת לרווח בין האינטלקט לפאן

 

מודעות פרסומת

הבית השני – לחזור אל "מקדש מעט"

הבית השני – לחזור אל "מקדש מעט"

לפני שנים כשהייתי חילוני, בית כנסת היה דבר מפחיד. הייתי פוקד אותו בדרך כלל ביום כיפור ואולי בעוד איזה אירוע. מבטים ננעצים בחשדנות. בלבול עוטף לגבי סדר התפילה וההגייה האשכנזית הכבדה. התחושה היא כמו של פיל בחנות חרסינה. לא לעשות צעד לא נכון. להסתיר את עצמך. ובוודאי שתחת התנאים האלו אי אפשר לתפוס טיפת רוחניות. אבל אז התחלתי להגיע לבית הכנסת סתם, בשבתות רגילות, בראשי חודשים. למזלי – זה היה בית כנסת מושלם. ראיתי את אותם אנשים שבנו לעצמם קהילה, מתבדחים, מנהלים את אותם מליצות לשון כל פעם, מעודדים ומסבירים, נהנים ללמד ולשמוע את הסיפור שלך. זה היה בית כנסת שהגיל הממוצע בו היה 80 והשפה המדוברת בו הייתה רוסית, ומאז רוב המתפללים חלפו מן העולם. מה ייחד אותו? היהודים של פעם – כאלו שזכרו מה זה בית כנסת כקהילה ולא כאינסטרומנט למילוי מצוות התפילה שאין טעם להכיר את האנשים שם כל עוד הם יהודים. בית כנסת שהיה בית של כינוס.

עניין של גאוגרפיה

מדוע בתי הכנסת מפחידים? מדוע הם לא מושכים ונתפסים כמוקד של אימה בעיניים חילוניות או מסורתיות? אחת הסיבות היא שינוי המיקוד. פעם היו יותר בתי כנסת שכונתיים. האנשים שהתפללת איתם היו האנשים שחיית איתם. החלבן והזבן, הספר והמורה, השכנים והחברים מהבית-ספר. מה שאיחד את המתפללים זה הקרבה הפיזית ביניהם. תחושת השכונה הופכת את בית הכנסת למקום נעים ונוח. כיום, המוקד הפך להיות אידיאולוגי. בתי כנסת נפתחים תחת כותרת מסוימת. יש בית כנסת "חסידי" (שיש שם בעיקר חב"דניקים) ובית כנסת שהוא של "חסידים אמיתיים", אחד "מפד"ל", אחד של ש"ס, אחד "צעיר" ואחד שמצביעים שם רק ג'. מי שנכנס לבית הכנסת לאו דווקא אוחז בדעות האידיאולוגיות של המתפללים, או שהוא לא חפץ לאחוז באחת, במיוחד שהוא בא להתפלל. בית הכנסת הופך למקום של פילוג שאינו ענייני, יוצר ניכור במקום להיות מקום ניטרלי.

בית כנסת ברמלה – חילו ברעדה

העניין העדתי הוא לאו דווקא מפלג. דווקא שמירה על ייחודיות אומנותית: הפיוט, העיצוב, הניחוח, מושך אליו אנשים בשאיפה למציאת אותנטיות. כל עוד שמדובר שה"מחלוקת" היא לשם שמיים.

תבואו איך שאתם

עניין הלבוש. חלק ממורא בית הכנסת הוא מורא שאחוז היטב בהלכה שאין עוברים לפני התיבה פוחח (הכוונה לגלוי ברכיים ומרפקים). לכן נדמה כי עניין הלבוש בבית הכנסת הוא קשיח. לרוב הציבור אין חליפת שלושה חלקים בארון, וחולצה לבנה היא לפעמים יותר מידי לבקש. הלבוש המקומי של כל בית כנסת כמנהגו יוצר אחידות שמרתיעה את המבקרים. זה שהם לבושים אחרת, גם אם הם לבושים הלכתית למדי עם מכנס ארוך וכיפה למהדרין, יוצרת תחושת אי-נוחות. אין זה משנה אם באת עם מגבעת למניין קרליבך או אם חולצה ורודה למניין חרד"לי. השינוי שנדרש הוא תפיסתי, על המתפללים הותיקים פחות לנעוץ עיניים, ובחייכם, אף פעם לא להגיב לאורח לחוץ על הביגוד שלו אם אתם לא חייבים – אין דבר יותר נורא מזה. הרי הוא לא יכול עכשיו ללכת להחליף בגדים. הוא לא ידע איפה לקבור את עצמו והלבנת פנים היא עבירה חמורה, כן?

נשינו וטפנו

שאלת מקומם של הנשים בתפילה עולה תמיד. אך גם תחת האורתודוקסיה הקלאסית נדמה שחלה החמרה שלא לצורך. אחרי הכול, הנשים הן חלק מהקהילה. הן הרעיות, הבנות, האחיות והאמהות שלנו. הן באות לחוות איתנו את הרוחניות, להתפלל ולשמוח בשמחתנו בצורת ארטילריית סוכריות. לציבור האורחות לרוב מספיק לשבת בעזרת הנשים, ויש בזה משהו גם מרגיע, כך הן מעידות, להיות במין "חצי בפנים חצי בחוץ". אבל לשם ככה דרוש גם ה"חצי בפנים". עזרת הנשים צריכה להיות חלק מבית הכנסת, מטופחת ומשקיפה היטב על החלק של הגברים. המחיצה, מבחינה הלכתית, יכולה להגיע לגובה מינימלי של 10 טפחים ומטרתה היא הפרדה מגדרית פרקטית ("תיקון גדול עשו"), אך נדמה כי ההחמרה שקבע הרבי מסאטמר לעשות מחיצה כדי לא לראות את הנשים הפכה לברירת מחדל. בתי כנסת היסטוריים מראים שעזרת הנשים הייתה נפרדת, אך עדיין חלק מבית הכנסת: אם בצורת חצי-קומה מדורגת או מחיצה נמוכה מחלקת. הוצאת הנשים מחוץ לתחום כליל והזנת עזרות הנשים מבחינה דקורטיבית, מוציאה גם את בעליהן ובני משפחותיהן.

אי של ממלכתיות

סמלי צה"ל – פעם עוד היו תולים אותם

ממלכתיות היא כבר מילה גסה בימינו. תוכניות הסטירה לועגות לכל רגש של לאומיות בריאה וכבוד למוסדות המדינה. ולא רק מוסדות המדינה נמצאות בשפל תדמיתי, אלא גם הדת והמסורת. בית הכנסת יכול להיות אי של שפיות בתוך כל השיגעון הריקני והפוסט-מודרניסטי הזה. להעביר מידי שבת תחושה חגיגית ומלאת תודה של שמחה במה שיש לנו. גאווה לאומית במדינת ישראל ובחיי העם הזה. משהו מעל כל המחלוקות הפוליטיות וההשקפתיות. אבל נראה שלאחרונה בתי הכנסת מתרחקים מאותו תפקיד שניתן להם, וממלא הופכים לפחות מסורתיים. התפילה לשלום המדינה כבר מגומגמת. חיילי צה"ל הופכים ל"כלל מגיני ארץ קודשנו". הדרשות מתעלמות במכוון מהמצב הביטחוני או מימי הזיכרון.

ואם כבר מציינים, הדרשות הם כלי נשק ביד בית הכנסת. שמירת שבת היא ערך חשוב שאין כמותו, אין ספק. וכן לימוד תורה ותפילה בכוונה. אך האם באמת אנחנו רוצים לנצל את יום השבת לשיחות מוסר? האורחים נעים בחוסר-נוחות במקומותיהם. שואלים את עצמם מה הם שווים אם גם ככה הם לא מקיימים את דברי התוכחה של הדרשן. וכשהדרשן בכלל דורש על חשיבות לימוד התורה, ברור שיש בזה משהו מתריס כנגד גיוס תלמידי ישיבות, והופ – עוד פעם הוא מכריח את כולם לתפוס צד. (וכן גם להפך לפעמים!).

עלינו כמתפללים ותיקים להימנע מתחושת התנשאות של "אנחנו נלמד אתכם" של "אני אותנטי, תעקוב אחרי". זה יוצר אוטומטית מעמדות בבית הכנסת, ולרוב אלו נוצרות גם ככה לפי צבע וגודל הכיפה והזקן. המתפללים החדשים יכולים להתפלל 5 שנים ועדיין להרגיש חדשים.

תפוס פה?

עניין כואב. למי שייך בית הכנסת? מגיע אורח, והוא רואה שבית הכנסת מרושת כולו בהקדשות. לוח הזיכרון מאיר בעשרות שמות, הפרוכת מעלה נשמות, המזגן מפיח זיווגים הגונים, ועד שהוא מצליח לשים את ישבנו איפשהו, הוא מבין שהוא יושב במקום של מר שוורץ שעתיד כל רגע לבוא ולגרשו מן המקום בבושת פנים. זה שם לא נחמד כזה. כאן אני שואל בקול רם – האם זאת מסורת טובה? האם אכן נכון להפוך את בית הכנסת שיהיה כולו "על-שם", במקום שיהיה מקום שמקבל את כולם? נראה לפעמים שבית הכנסת הוא לא יותר מאשר יד-זכרון עצומה, או פסיפס של תורמים שלא מתחברים בטבעיות. מספרים שבבית המקדש לא היו מניחים לתורמים לתרום חלקים שלמים כדי שלכל ישראל יהיה חלק שווה בבניין הבית, ומי שרצה תרם בסתר בלשכה. רק שער ניקנור נקרא על שם מישהו, וטכנית, זה היה שער, כלומר- חור בחומה, ככה שזה לא באמת משהו. אם את המחיצה של הנשים לקחנו מהמקדש, למה לא את זה? כאן המסורת היא הפוכה, אבל עוד אפשר לתקן. וע"י זה שנבנה את המקדש-מעט באהבת חינם, יבנה בעזרת השם המקדש הגדול.

ודבר אחרון בהחלט

ליבוביץ היה נוהג לומר שבית כנסת הוא לא סינמה. לא באים לשם כדי להנות. על כסאות מרופדים אין בכלל מה לדבר, רחמנא ליצלן. אבל בחיי, המגוון האנושי שיש בבתי כנסת הופך את זה לסצנה הוליוודית.

ועוד דבר למתקדמים

תנו קליק כאן – לא תתאכזבו.

פיוטים לימים נוראים – אוחילה לאל

פיוטים לימים נוראים – אוחילה לאל

התפילה בימים הנוראים יכולה להיות קשה. הַמלצָתי להרבה חברים שלא פוקדים את בתי הכנסת באופן קבוע היא לבחור פיוט מתוך המחזור, ללמוד אותו היטב, וכשהוא מגיע – לכוון בו את כל מה שהם למדו. כי תפסת מרובה לא תפסת. בפוסטים הבאים אפרסם כמה פיוטים ואגע בהם, אנסה בדחילו להסביר אותם כראות עיני הדלות.

אנחנו מתחילים דווקא מגבוה, דבר מהאחד הפיוטים שהוא אחד השיאים עבורי. לאחר רוב התפילה בראש השנה, המתפלל נכנס לשעמום של: הבנו, אתה המלך, מאיים לגזור עלינו גזרות קשות, אנחנו מתפללים שזה לא יקרה, הנה, פעם אחר פעם. אבל הפיוט הזה שובר את הרצף הזה. הוא פיוט אמוציונאלי מאוד. אפרש אותו בדרך פחות מסורתית. בפשטות, החזן מבקש מהאל להתחיל (עוד) פיוטים. ולאדם היחידי אסור להגיד אותו. אבל עבורי, זה דבר אחר לגמרי.

יש לי את הרגע הזה במוסף של ראש השנה. הרגע שבו אני קורס, מוכה בהלם ומרגיש בצער שפורץ מהחזה, כאילו הנשמה מתפרצת לצאת מהכלוב הגשמי שלה. הברכיים מרגישות חלשות, אבל אני לא רוצה לאחוז במשהו כדי לא להפסיד את הרגע. הפתעה שציפתה לה, עקמומיות שבלב שהתיישרה. התפילה רצה כמו סרט שמשנה תפאורה ודמויות, עד שמגיע הקטע המסעיר: הטחת ראש בקיר עד זוב דם, בום! קיבלתי מכה פתאום שמעוררת אותי מהשגרה ומחזירה את הראש בהטחה לאחור.

אצלי זה הפיוט "אוחילה לאל". בהתבוננות בו הוא אפילו לא פיוט, סתם כמה פסוקים שתקעו באמצע. הוא אפילו לא לציבור, אלא לחזן. אבל אין גורע ממנו. המילים מסודרות כמו בכי שהולך ומתפרץ, מקצר לארוך.

אוחילה לאל. [אני מצפה לתגובה מאת האל, שהוא רק יושב ושותק, רוצה שיגיד משהו ולא רק ישחק את תפקיד השופט]

אחלה פניו. [כדי להשיג את הצפייה, אני מביע את כל הרגשות שלי אל מול פניו, ולא רק הכנעה רשמית]

אבקשה ממנו מענה לשון. [יכול להתפרש גם כבקשה מהאל שיתן גם לי להגיד את מה שיש לי לומר, או שאשמע תשובה מאת האל]

אשר בקהל עם אשירה עוזו, אביעה רננות בעד מפעליו. [אותו אל כללי, שבציבור אני מהלל את כל מה שהוא עשה, אני מבקש אותו שיהיה לי גם אל פרטי, ולא רחוק]

כמו יבבה של ילד שאומר: "כן…כן, קרה לי…קרה לי משהו רע מאוד…" ורק לאחר כמה קינוחים הוא יכול לסדר את התפילה. ניקוי הצנרת הרגשית לפני המשך תחינת שליח הציבור.

כתב עצום

הוא תזכורת. אחרי שדיברנו ודיברנו, אנחנו צריכים לזכור להתפלל, ותחילת התפילה היא בעצם ההכרה שהמילים שלנו הוא מתת-אל, ועל כן אנחנו בוחרים אותם בקפידה ומתרגשים שאנחנו יכולים להשתמש בהם. כי מה יש לי? אין לי אלא רגשות גמלוניים, "מערכי לב". והנה הכול מסתדר. אוי, איך פחדתי שיגיע הרגע הגורלי הזה שצריך להגיד משהו, ופשוט לא אדע איך להגיד את זה. לא פחד מהמשפט שיש לי באותו רגע, אלא מהצבת מראה לקטנות המחשבה שלי, לביטחון השאנן הקטן שהרגע לא יגיע, אל מול הגופן העצום שבמחזור התפילה. ידעו המגיהים לבחור את גודל הכתב.

והניגון…עוצמתי כמו תזמורת שלמה. מאחורי האוזן כשאני נזכר בניגון אני שומע קול בס שמקדים את קול החזן, פמליא של מעלה מגלה אוזן ומקשיבה. החזן אומר שתי מילים, והקהל מחזיר את הניגון הידוע של ראש השנה, כאילו מאשר לשליח הציבור להמשיך.

מבכי הולך ומתגבר הוא ממשיך להתחננות, ל"אתה לא מבין, זה כל מה שיש לי, אין לי מה לעשות עם זה…", החזן עולה בסלסול ובמקום יבבה נשמעת התנצחות שהיא דרישה לראות דווקא בעוני שלך. חסד עם גבורה, כלומר רחמים.

לאדם מערכי לב [אדם יכול רק להרגיש ולהיות תקוע עם ההרגשה הזאת]

ומה' מענה לשון [אבל ה' יתן לו תשובה שתשחרר אותו מההרגשה המעיקה]

ה' שפתי תפתח [בבקשה, תן לי את היכולת לדבר]

ופי יגיד תהילתך [ואני אשתמש בה רק לטובה]

הדמעה נמחית. ונאמר משפט סיכום, משפט הסתלקות. כמבקש שקט ואומר: אני לא רוצה לגרום בלאגן. מצטער שהתפרצתי, אבל זה היה אותנטי, אני באמת מתכוון לזה. אחרי שאיימת עלינו עם כל ה"מי במים מי באש", אתה לא מצפה שנבלע את הכול. אנחנו הבנים שלך, תקשיב למה שיש לנו לומר.

יהיו לרצון אמרי פי

והגיון לבי לפניך

ה' צורי וגואלי. [אני מקווה שאתה ה', תהיה מרוצה ממה שאמרתי לך. ]

לרוב, אני אומר שהדת לא עוזרת יותר מידי בחיים. אבל נראה לי שדווקא אדם מאמין ניחן ביכולות רפלקציה גבוהות, התבוננות לתוך עצמו וזיהוי הקשיים. קריאה כנה אל ה', היא התבוננות פנימה. ויכולת הדיבור, היכולת לפרוק ולספר משהו, היא משחררת כל כך הרבה לחצים. תשאלו כל מי שהיה אצל פסיכולוג.

לשמיעת הניגון המסורתי

 

ניגון אחר: