שיר חדש – על מנגינות לועזיות בשירות הקודש

שיר חדש – על מנגינות לועזיות בשירות הקודש

ראש השנה של אימה

יום ראשון של ראש השנה. שליח הציבור חוזר על תפילת מוסף ותוקע תקיעות דמעומד של מלכויות (אחד הסטים של התקיעות בראש השנה). לאחר התקיעות הוא מתחיל לנגן ניגון "ארשת שפתנו". הניגון הזה נשמע מוכר, אבל אני לא מצליח להבין מאיפה. אני מפנה את מבטי לאחיי ואבי היושבים מהצד שני של בית הכנסת ורואה את אצבעותיהם הקמוצות. ואז הבנתי שהחזן בעצם ניגן את משפחת אדמס. בזכרונות ושופרות (הסטים הבאים של התקיעות) כבר כל המשפחה שלי נקשה באצבעותיה בהתאם לניגון שהחזן אימץ. הרבנית מעזרת הנשים ראתה את כל המעשה, ומיהרה לספר עוד באותו יום לבעלה, שביום השני של ראש השנה החליף ניגון לאחד מלהיטי הקאנטרי האמריקאי.

אני בתור חובב מוזיקה (ומוזיקה לועזית איכותית בפרט) מאוד התעיינתי בפולמוס שהתעורר סביב התופעה. זאת תופעה די רחבה – לקיחת לחנים לועזיים והכנסתן לתוך הקודש, תפילה ופסוקי תהילים. האמריקאים מצטיינים בזה ולא הייתה דיווה אחת שלא שגבה מהם, להכול הם מצאו פסוק או משנה מתאימה. כמה דוגמאות: (כדאי שתשמרu אותם לסוף כדי שתספיקו לקרוא את המשך הפוסט D:)

ועוד כהנה…

ניגון א-לה בונבון

לחסידות יש תפקיד של ממש בתופעה הזאת. מסופר עוד על הבעל שם טוב שלקח ניגונים מהגויים ופעל בהם ישועות, בטענה שהניגון הזה התגלגל עוד מנגינת הלווים במקדש. ניגון בחסידות הוא משהו אפילו מעל הלוגוס, המילה, הרציונל. הוא שייך לנשמה, ועל כן חייב להיות טהור. ולכן, כשראו החסידים ניגון יפה אצל עכו"ם, הצמידו לו מילים מן הקודש כדי "להוציא את הניצוץ מן הקליפות".

בעל התניא, מייסדה של חסידות חב"ד – כתב בחריפות כנגד ניגונים זרים, כמו על חוכמת אומות העולם (פילוסופיה, ל"ע) וחלב נוכרי: אותו אחד שנוגע באותם דברים של גויים, אומר עליו כי:

"הוא מלביש ומטמא בחי'[נת] חב"ד שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו שנפלו שמה בשבירת הכלי'[ם] מבחי'[נת] אחוריים של חכמה דקדושה כידוע ליודעי חן" (סוף פרק ח')

אבל, יש גם אבל:

"אלא א"כ [אם כן] עושה אותן קרדום לחתוך בהן דהיינו כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה' או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו וזהו טעמו של הרמב"ם ורמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן [בפילוסופיה]"

הסיבה היא מאגית, קבלית. ניגונים זרים מחלחלים ומטמאים את הנפש. אבל האמנם הקבלה השפעה של ממש על ההלכה? חב"ד עצמה יצאה מן ההוראה הזאת לפחות פעמיים. (זאת בלי לציין שהרבי מלובביץ' האחרון היה בעל תארים אקדמאים רבים).

הפעם הראשונה הייתה ע"י בעל התניא עצמו. בניסיונותיו של נפוליאון הצרפתי לכבוש את רוסיה, חב"ד הייתה דווקא לטובת הצד הרוסי, כנראה מחשש מכל הליברליות והמתירנות. אבל זאת לא הייתה רק נטייה פוליטית, אלא התגייסות ממש. בעל התניא שלח חסידים שלו לרגל בצבא נפוליאון, והיה מבוקש ע"י המצביא נמוך הקומה. נפוליאון ראה ברבי היהודי אויב ופושע שמקום ראשו הוא בגיליוטיניה, בעוד שבעל התניא ראה בנפוליאון שטן, קליפה קשה, מכשף ושאר מרעין בישין. מעבר למלחמה הפיזית, חב"ד הייתה סבורה שהמלחמה היא רוחנית, מאגית. מה אפשר לעשות כדי לקחת את כל הכוח מן הטומאה הצרפתית? לקחת את הניגון. הניגון השייך ל"שרה (שי"ן שמאלית) של צרפת", כך סבר בעל התניא,  הוא מה שמכונה בפיהם של החב"דינים היום "מארש נפוליאון". הרבי הורה לקחת את אותו מארש, שממנו שאבו הצרפתים את כוחם, ולגייר אותו, להסיר ממנו את טומאתו ע"י כך שישירו אותו בבית הכנסת בעיצומה של תפילת הנעילה ביום הכיפורים, לא פחות. הכנסה כל כך בוטה של ניגון גויי לתוך הרגע הקדוש ביותר בשנה ליהודים בטח תביס את צרפת. חורף 1812 אכן היה חורף קשה.

אבל יחסי חב"ד-צרפת לא רגעו מאז. בשנות ה80 צרפת יצאה ברפורמת חקיקה אנטי-דתית שאיימה לפגוע בתושבים היהודים וביחסים קרירים עם מדינת ישראל. הרבי מלובביץ' האחרון החליט לנקוט מעשה דומה לרבי-רבותיו, והחל לנגן בשמחת תורה של 1984 את הפיוט "האדרת והאמונה" במנגינת המארסייז (ההמנון הצרפתי). המארסייז הצרפתי עצמו כולל תיאורי זוועה על אדמה רוויה בדם ואיברים של אויבי הצרפתים, אבל זה לא התריע את הרבי לעלות את הניגון לקדושה מן הקליפות, ובכך להרגיע את שרה האלים של צרפת בשמיים שהשפיע על שריה הגשמיים.

(כאן עוד דוגמא לניגון גויי אצל חב"ד – לובביצ'ר ניגון).

הקולות של פיראוס מזכירים את רבי אבדימי דמן חיפה

אם כן, לחסידים היה תירוץ חסידי להשתמש בניגונים זרים. מה אומרים הפוסקים? מסתבר שהאשכנזים לא היו הראשונים לאותה "עבירה". עוד בספרד היו נפוצים ניגוני ישמעאלים שנכנסו לבית התפילה, עליהם נשאלו הראשונים. (דוגמא מפורסמת לפיוט לדינו אם כי מאוחרת מאוד – צור משלו). פסיקה זאת מובילה אותי לדבר על הרמב"ם שכתב בפירושו לפרקי אבות (סוף פרק א'):

"ראיתי זקנים וחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במשתה יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי אפילו עניין השיר ההוא שבח הגבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין [כלומר, שיר לועזי עם תוכן צנוע] ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקו ולא ירע בעיניהם עם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס [גם עם הפיוט בעברית מכיל תוכן בעייתי] וזה סכלות גמורה שהדיבור לא ייאסר… כי כשיהיו שני פיוטי ולשניהם עניין אחד מהעיר כוח התאווה ושבח אותה וישמח הנפש בה והוא העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלה הלשון אין צריך שישתמשו בו אלא במעלות כל שכן אם יצטרף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משירה שירים בעניין ההוא שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר פחיתות ובדברים מגונים…"

הרמב"ם מגנה את הצדקנים שמסרבים לשמוע שיר בערבית, אבל אם השיר בעברית, אפילו עמוס בתכנים גסים, הוא מותר לשיטתם (והביזיון גובר בשילוב פסוקים מן המקורות). מן הדברים הללו יש שהסיקו שלא העיקר הניגון, אלא העיקר המילים. אלישע בן אבויה, הכופר הידוע, הואשם בגמרא ש"זמר יווני לא פסק מפומיה [מפיו]" – ובגלל אותם השפעות הוא קיצץ בנטיעות. אבל כפי שמתבטא מדברי המהרש"א (בבא קמא פב:), עצם הזמר לא מורה על כלום, ובעצם הבעיה הייתה המילים היווניות שמשכוהו למינות.

הנה דוגמא לזמר יווני אפוף במסתורין (אריס סאן).

"נערה ממש אוצר", למי שלא זיהה.

כרגע מסתבר, שלא ראוי לשיר ניגונים שבמקור יש להם תוכן זימתי, כדי שלא יבואו לשיר את התוכן המקורי.(שו"ת הב"ח סי' קכז, יו"ד סימן קעח). שום מאמץ מיסטי לא יוכל להעלות מילים צורמות לכל נפש יהודית מן הקליפות. שבתאי צבי שר"י באחת מן הפרובוקציות שלו, שר שיר עגבים ספרדי בעודו מסביר את המשמעויות הקבליות העמוקות שלו, וניסיונו, למזלנו, לא צלח.

ישו כוכב עליון

הפוסקים הביעו את דעתם הלא נוחה משליחי ציבור המנגנים קדיש וקדושה ע"פ שירי נוכרים, אבל לא הצליחו למצוא איסור של ממש. אנשי ההלכה ניסו לתקוף את הסיפור מכיוון אחר – האיסור האולטימטיבי, עבודה זרה. אולי הניגונים הגיעו אליהם, רחמנא ליצלן, מבית עבודה זרה? חלק מהפוסקים כתבו שאסור לנגן ניגונים שהם מיוחדים לע"ז, אפילו ללא המילים (מתבסס על ספר חסידים סי' תשסח) משום שהם מכניסים הטינופת במקום הקדושה. אבל המציאות הוכיחה אחרת. רוב משפחות ישראל ישירו ללא משים דעת שיר פרוטסטנטי לאור נרות החנוכה, בעוד אין מוחה בידם. אז מה עם איסור ע"ז? ליבוביץ בספר השו"ת שלו מעלה הצעה (הוא אינו פוסק, אלא מהרהר בלבד) אולי מנגינות הגויים אינם "כסף וזהב עליהם" שאסורים בהנאה ע"י היהודי, אלא "נוי" המותר. כמו התירוץ של רבן גמליאל שרחץ במרחץ של אפרודיטי בעכו ואמר "אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומר נעשה אפרודיטי נוי למרחץ". (ע"ז, ג', ד')  ויש פה הגיון מסוים, בהתחשב בעובדה שהרבה מן המלחינים הגדולים ביותר של המוזיקה הכנסייתית היו בעלי דעות ואורך חיים חילוני וחיפשו בסה"כ פרנסה. בכל אופן, אם המנגינה מזוהה כמנגינה כנסייתית מובהקת, ע"פ ההלכה יש להימנע מלשלבה בקבלת שבת.

לא מצאתי לרעיון השחתת הנשמה השפעות בהלכה "היבשה", אולי רק כתוספות הנהגות. אבל לא רק מנגינות גויות נאסרו. בקהילות חרדיות מסוימות אף נזהרים מלשיר את ניגוני קרליבך, מחשש שאף הם מקורן מן הקליפות (שהרי הוא מוקצה בהרבה קהילות שכאלו). אבל נימוקים שכאלו מזכירים לי את מה שקרה פה בישראל ב1964. הביטלס היו אמורים להופיע בישראל, אך משרד החינוך התערב בטענה שהם "משחיתים את הנוער" ומנע מהם להגיע. אבל, לפני שהעוול תוקן בהופעתו של סר פול מקרטני ב2008, נחשף הסיפור האמיתי. החשש היה יותר מהשחתת הכבישים והתשתיות שנגרמה בעקבות הופעת להקת הצלליות כמה חודשים לפני כן. בנוסף, לפקיד בכיר במשרד החינוך היו קשרים משפחתיים עם אמרגן שהפסיד במכרז להבאת החיפושיות לארץ. מקרה? אולי. משרד החינוך נתן את פרס החינוך באותה שנה לצה"ל, כדי שהנוער ידע ערכים מהם. האם היום נגיד ששירי הביטלס גם משחיתים ואסורים בניגון? האמן כאן לא חושב:

בכל אופן, שירי הביטלס לא חשודים בעבודה זרה, להוציא ההתבטאות של ג'ון לנון. (More popular than Jesus)

קול רעש גדול

המסע עדיין לא תם. שירי רוק וקונספירציות הלכו תמיד יד ביד. מה קורה כאשר תיאוריית הקשר היא יהודית? האם מותר לשמוע שיר גויי המדבר על נושאי קודש? אחת מהתיאוריות היותר-הזויות ששמעתי על Stairway to Heaven של לד זפלין היא שהשיר מדבר על חורבן הבית ("עשן בין העצים") ומושר בפי הלווים על נהרות בבל (המביטים בשיר מערבה אל ארץ ישראל).

There's a feeling I get when I look to the west, And my spirit is crying for leaving. In my thoughts I have seen rings of smoke through the trees, And the voices of those who stand looking.

ודבר אחרון בהחלט

הרבה מוזיקה הייתה בפוסט הזה. אז נסיים במערכון האחרון של אנדרדוס שממש במקרה עוסק בנושא הזה.

קריאה נוספת:

על מאבק בעל התניא-נפוליאון

מקורות מעוז-צור

ניגונים ממקורות זרים בהלכה

תשובה של הרב שרלו בנושא

עוד דיון בנושא

מודעות פרסומת

איך הגיעה אייץ' לשם שלי?

איך הגיעה אייץ' לשם שלי?

משרד בפנים – משרד בחוץ

ישבתי שעות במשרד הפנים להנפקת דרכון. מנסה להסביר לפקידה החביבה שאת השם שלי, אור, מאייתים באנגלית Ohr. "אייץ'?! אין אייץ' באור!" היא התעקשה. ניסיתי לדבר הגיונית, אך ללא הועיל. היא הביאה את המנהלת, שפסקה שלפי הנחיות משרד הפנים, את השם שלי מעתיקים לאנגלית כפי ששומעים. Or. או שאני אקבל את זה, או שאני אלך. נכנעתי במשרד הפנים. וזה אילץ אותי גם להיכנע בהזמנת הכרטיסים לחו"ל.

H is for Hipster

אז למה לעזאזל אני מאיית עם H, אתם שואלים בטח, כמו כולם. נולדתי אור, ואת שמי אייתו Or. גם הדוד מאמריקה איית כך את שמי. אבל 20 שנים סבלתי מאמביוולנטיות של שמי. מילא אם המשמעות הייתה שם עצם מגוחך באנגלית כמו Guy או Dudu. אבל השם שלי הוא פשוט אופרטור לוגי, מילת יחס, דבר שלא עומד ברשות עצמו. אינני מיסטיקן שמייחס משמעות לגימטריאות ונומרולוגיות, אבל כשנקלעתי לשיחה באנגלית (דבר שקרה להפתעתי הרבה יותר ממה שציפיתי), היה קצת קשה לצד הדובר להרכיב משפט שנשמע לו הגיוני. זה נשמע ככה לרוב:

Mr. "English-Speaker-Lecturer": Please hand me the paper tomorrow, Or.

Me: Or what?

מתרגל צ'כי אחד החליט לאמץ את Mr. Goldstein – חרף התנגדותי הנחרצת.

אני מדגמן היפסטריות לשמה

אני מדגמן היפסטריות לשמה

אז התחלתי לחפש איות אחר לשם, כזה שלא ישנה את המשמעות, ישמור את המצלול, ויבהיר שזה שם-פרטי ולא חלק דיבר. רציתי גם משהו שיבדיל אותי, ידגיש את האישיות שלי – אני פה! אני שונה מכולכם! אני לא סתם עוד "אור"! קיצר, הייתי היפסטר גם אז.

קדם- אורוויזיון

אופציה אחת שראיתי פה-ושם הייתה האיות Orr. כל מי שיודע אנגלית, יודע שלא הוגים אות כפולה ולכן ההגייה תשאר. היה לי אפילו מרצה שאיית את שמו כך. (ראשון ברשימת גוגל אם תחפשו orr). אבל הסתייגתי מכמה סיבות: זה נחמד, זה אפילו שם נפוץ – אבל לא שם משלנו. השם הזה הוא ייבוא מן שם המשפחה הנפוץ (ערך בויקיפדיה) שמשמעות בגאלית עתיקה "אווז שחור" או אם להיות פחות פוליטקלי קורקט: black cock. אממ…לא. יש אמנם דמות מפורסמת מאוד שנקראת כך בספרו של ג'וזף הלר "מלכוד-22", אבל זאת הדמות המשוגעת ביותר שמעלליה אולי מעלים חיוך ומזכירים מעט את שגיונותיי שלי, אבל לא הייתי רוצה להזדהות עימה בכל עת. אצל היהודים מצאתי שתיים: את המרצה שלי כדלעיל, ואת שם מפלגתו האנטי-דתית של ירון ידען, מפלגת אור. באופן מוזר מאוד גיליתי כי המרצה שלי התנדב ב"דעת אמת", עוד ארגון אנטי-דתי, וכך הגעתי לפסילותו של השם הזה משום זרותו ליהדותי הגאה. עוד אופציה שהייתה היא Ore. אבל זאת נדחתה מהר מאוד, כיוון שמשמעותה באנגלית ידועה כמחצב העופרת. גם המצלול נשמע כמו Ower. אז אני אומר no.

אור שמח

ואז אורו עיניי. ערב פסח תש"ע (או ס"ט, אל תהיו קטנוניים) עמד חסיד ברסלב אחד בעמדה למחירת חמץ. הוא הגיש לי עלון, שבצידו האחד היה כתוב בעברית, ובצידו השני באנגלית. העלון תיאר את פועלה של ישיבת "אור שמח", או באנגלית "ohr sameyach". חיפוש בגוגל הניב תוצאות רבות של מוסדות יהודיים – Ohr Hatorah מתל-סטון, Migdal-Ohr של הרב גרוסמן שליט"א ועוד רבות תוצאות טובות!  כעת שוכנעתי שזהו התעתיק האנגלי של המונח העברי "אור". אבל זאת חצי דרך – מאיפה התעתיק הזה הגיע?

הסמליל של עמותת "מגדל אור" של הרב גרוסמן שליט"א

בוויקיפדיה ישנו ערך שמפנה למשמעות הקבלית של המילה. זה מספיק טוב – כי אור קבלי מכוון גם על אור פיזיקלי. מהרגע שגם הגויים החלו לעסוק בקבלה (שזה קרה די מהר אחרי שהיהודים התחילו), המושגים היהודיים הועתקו ללועזית, וגם את המילה אור ניתן למצוא בתעתיק Ohr עוד בספרי קבלה מן המאה ה13 (!). סומכני על המעתיקים שידעו מה שהם עשו. המילה Ohr לא אומרת דבר באנגלית מלבד מה שהיא אומרת – אור בעברית. בנוסף היא גם נשמעת אותו דבר. וכעת עלי לגעור במורה לאנגלית שלכם שלא לימדה אתכם שH שותקת אחרי O, נכון?

שתיקת האותיות הקדושות

לפי כללי ההגייה האנגלית, יש אותיות, שאם H מגיע אחריהן, הH לא נשמעת. למען האמת, כך זה ברוב המקרים, ובאילו שלא, האות שלפניה משתנה. לפניכם כמה מילים שאתם בטח יודעים איך להגיד, שומעים את האייץ'?

Exhaust, Rhapsody, Messiah, Pharaoh, Ghost, Vehicle, Humor, Technical

בכל המילים האלו, הH לא נשמעת. יש אומרים שאלו תעתיקים מיוונית או צרפתית, שם הם עושים טובה שהם בכלל אומרים את הH (הם אומרים, אבל ממש ממש בשקט ובעדינות, נסו להסכית). בתעתיקים בעברית (כמו פרעה) שמו את הH בסוף המשפט כנראה בגלל עיוות של השם הקדוש – כיוון שבעברית מאייתים אותו עם 4 אותיות, המעתיקים הלועזים ניסו לשמר אותו, כמו במילה hallelujah –שלכל הדעות לא צריך את הH בסוף, אבל השאירו אותה בשביל השם (סיומת -י'ה). אז אני גם השארתי אותה בשביל השם, שלי. בכל מילה עברית שהייתה האות ה"א, המעתיקים שמו H במקום. והכלל – הH היא סמנטית, באה לציין שהמילה היא במקור עברית, או אולי אפילו קדושה, ולכן אין להגות את הH. עבור המעתיקים הנוצרים הקדמונים, להגות את הH היה זה

פרסומת ישנה של תה ויסוצקי עם הביטלס

פרסומת ישנה של תה ויסוצקי עם הביטלס – שימו לב לאיות המוזר – האם הכרתם את החיפושית "יוהן לנון"?

כמעט כמו לשאת את השם לשווא. במילה "אור", המעתיקים שמו H כדי פשוט להבדיל בין המילה הלועזית למונח העברי. והרי, הקוראים הגויים הנבונים יודעים שבמונחים עבריים יש מלא H ללא סיבה ברורה. (אליהו הנביא קרוי Elijah, ויוחנן הוא John – ג'ון)

אשר בחרת באור ושמת שמו אוהר

מזל טוב! ויקרא שמו בישראל Ohr. עכשיו לך תלמד את הציבור שקוראים לך אור ולא אוהר. אנשים החלו להעלות ספקולציות, החל בהוספת "רוח" לשם, וכלה בהוספת אותיות מן השם הקדוש לשמי שלי. שכפי שהצגתי, זה די מוזר – כי הH נחשבה לתוספת קדושה גם ללא סיבה, פתאום חוזרת בהפוכה, כמו בשמה של העיתונאית שהרה בלאו. בראיון שנערך איתה שמעתי שהיא דורשת להמשיך להגות את שמה כרגיל, מבלי שום צורך לרוקן את הראות. אני צריך לארגן לה שיחה עם הזה בבית הכנסת שתמיד מתקן אותי כשאני מאריך יותר מידי את הטעם בפרשת לך-לך (מה לעשות?! אברם נשמע כמו אברהם!)

אהוי! (כלומר, אוי!)

אבל השינוי לא היה גורף. זה היה רק אצל דוברי אנגלית. כאשר אני מדבר צרפתית, או מתכתב בצרפתית, אני שומר על האיות Or, מהסיבה הפשוטה והיפה, שבצרפתית משמעות המילה היא זהב, וזה מתאים עם שם משפחתי, גולדשטיין. הצרה היא, שיש עוד 9 אור גולדשטיין בארץ. אולי להוסיף עוד H.

DSC00098

כרטיסים שהזמנתי – באתר כתבתי את השם באנגלית, וחברת הכרטיסים העתיקה את השם "אוהר"

ודבר אחרון בהחלט

ננצל את הבמה לפרסומת! פרסומת נוסטלגית של מנה-חמה, שעושה שימוש חכם בצורתו הפונטית של המוצר…

מוזיקה חופשית מדת

מוזיקה חופשית מדת – אינדי ואמונה

בשמחה וצהלה קיבלתי בראשית החודש את השמועה הנפלאה שלהקת of Montreal לה ציפיתי שנים מגיעה להופעה חד פעמית לארץ. למזלי הרב, ההופעה לא "נפלה" בשבת, כך שאוכל להתייצב ולראות פני קווין בארנס לפחות פעם בחיי. כבר כמה שנים אני מאזין למוזיקה הנהדרת של אוף מונטראול, שמצליחה לשמור על "אינדיות" החל משנות התשעים ועד ימינו, עם הקול הצפצפני של הסולן החמוד, הצבעוניות והתארטרליות שמאפיינת כל הופעה וכל עטיפת אלבום. קיצר, כיף שאין כמותו. זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. האמנם? קחו נשימה, הפוסט היום קצת ארוך, אבל מקווה שמעניין.

פסל החירות

'אינדי' הוא קיצור של "אינדיפנדנט" – חופשי, עצמאי. מוזיקת אינדי היא מוזיקה שמשוחררת מכל מוסכמה מוזיקלית. הקצב יכול להשתנות במהלך השיר, המילים לא חייבים להיות הגיוניות או שלמות, אפשר להשתמש בכלים מכלים שונים או אפקטים מוזיקליים הזויים, הסיפור המועבר בשיר הוא חסר הגיון או איגיוני. אבל בשביל חופש צריך לשלם. המוזיקה קיבלה את הכינוי "אינדי" מסיבות ברורות – בראשית דרכה האולפנים לא הסכימו לקחת סיכון עבור מוזיקה אוונגרדית שלא יהיו לה יותר מידי קונים וקבלתה לוטה בערפל. לכן רוב המוזיקה נוצרה באופן עצמאי, בחברות הפקה עצמאיות או קטנות. היום כבר המצב מעט שונה, כיוון שיש ביקוש למוצר המוזר הזה, אבל יש שאומרים שמוזיקה, ברגע שנגע בה יותר מידי כסף, היא כבר לא אינדי. ונכון, אדם שלא מחוייב להופעות ולכמות מינימלית של דיסקים יעשה מוזיקה יותר טובה. אם כן, פה בישראל האינדי פורח. הרכבים כמו "ג'ק אין דה בוקס" [אינדי טהור – גם מילים נונסיות וגם אינסטרומנטים לא שגרתיים כלל], שרבים מחכים לאלבום שפשוט לא יוצא, ממשיך לעשות מוזיקה מצויינת. פסטיבל "אינדינגב" מוכר כרטיסים כל שנה ונותן במה להרבה צעירים מוכשרים. הקהל הישראלי חכם, הוא יכול לסבול גם להקות כמו "הג'ירפות" למרות מילות השירים הלא מובנות בעליל.

אינדואיזם

אז מה לאינדי ודת? אז יוצרי האינדי היו די ממורמרים שלא נתנו להם לעשות מה שהם רוצים, אז ביצירה שלהם הם יצאו נגד מוסכמות החברה. לא מדובר בפאנק, שמשמעו נגטיב מלא של המוסכמות, אלא בביקורת רצינית והסתכלות על בעיות החברה: בעיקר מעמדות, כסף ודת. מה לעשות, ככל שהדבר יותר עתיק, ככה יותר "יצאו עליו". אלוהים עתיק מאוד, אם לא ידעתם.

מתוך הקליפ של Imagine

מתוך הקליפ של Imagine – הכול רגוע ולבן…

איפה זה התחיל? אני, כחסיד ק"ק ליברפול (סליחה שלא אייתתי את זה ביידיש), אוהב להציג את הביטלס כראשית וגורם לכל דבר תרבותי בחיינו (וראה כאן על הקשר בין הביטלס לצה"ל). ג'ון לנון הי"ד ואישתו יוקו שתחי', צברו את המוניטין שלהם בתקופת הביטלס, אז בשנות השבעים יכלו ליצור מוזיקה חופשית, ולהגיד מה שבא להם. פעילותם הציבורית העניפה כתובה כבר על ספרי ההסטוריה (שביתת מיטה, צילומי עירום, מה לא). אחד השיאים הוא ללא ספק השיר הידוע Imagine. מהשיר נודף ריח מתוק וחם של סופלה שוקולד, עם נגינת הפסנתר המלודית, יחד עם הקירות הצבועים לבן בקליפ, כאילו הרגע הגענו לאברבנאל. אבל למעשה השיר אומר דברים נוראיים, מתריס בחוזקה כנגד המוסכמות הדתיות. המילים:

Imagine there's no Heaven
It's easy if you try
No hell below us
Above us only sky
Imagine all the people
Living for today

Imagine there's no countries
It isn't hard to do
Nothing to kill or die for
And no religion too
Imagine all the people
Living life in peace

ג'ון לנון, ואולי נכון לגבי רוב אמני האינדי, רואה בדת הממוסדת, המציעה בד"כ חבילת נופש בגן עדן לחוסים בצילה, גורם מסכסך המפריע לאנשים לחיות ועל כן יש להיפטר ממנה, או לפחות לשנותה – זה בדיוק רעיון האינדי! התלם, הנורמה – היא לא בסדר, היא רקובה ומעוותת. אנחנו לא יוצאים נגדה (לא פאנק, כמו שאמרנו) אבל חושבים שצריך לעשות את זאת קצת אחרת, דת אינדי. ג'ון לנון אף פעם לא הציג את עצמו כאתיאסט, אלא רק רצה לעבוד את ה' בדרכו שלו, כפי שאמר.

אינדי-קץ-יה

התחלנו בבריטניה, ונמשיך בה- להקת אינדי (אם כי קרובה יותר לרוק) שאני ממש מת עליהם, Franz Ferdinand. השירים שלהם יחסית מיינסטרים: אהבה, אכזבה, רכבות הרים בסתיו. גם הנגינה שלהם היא לא שונה בהרבה משאר להקות בריט-רוק, יש גיטרות, תופים. אבל הם אינדי, כי הם התחילו בקטן וניגנו מוזיקה מסחררת, סוחפת ומצליחה. הם עלו וגדלו עד שיצא עליהם קול שהם לא באמת אינדי. אז הם דאגו לפתוח את אלבומם השני דווקא בשיר אינדי משובח היוצא נגד הנצרות הממוסדת, ומי כמו הבריטים, יוצרי האנגליקניות ותומכי הפרוטסטניות, יכול לעשות את זה? רבים ממילות השיר שאובות מהברית החדשה ומסיפורי האוונגליונים המתארים את חייו של ישו, הקרוי בשיר The Fallen. וכבר משם השיר אפשר לראות את היחס הביקורתי כלפי הדת הממוסדת, הפעם הנצרות. נביא רק כמה קטעים כדי לא להלאות את הקורא:

Some say you're trouble, boy
Just because you like to destroy
All the things that bring the idiots joy
?Well, what's wrong with a little destruction

אמרה מפורשת על ההרס שהביאה הנצרות ע"י האידיוטים – הכוונה היא למסע הצלב הראשון, שרוב משתתפיו היו איכרים חסרי השכלה שלחמו מלחמות קודש והרסו כל מה שבדרכם. גם היום רק אדיוטים הורסים בשם הדת. ראיתי טוקבק יפה שאומר שמטרת הדת היא דווקא לבנות. מוחמד עזר לבנות אפילו כנסיות שנחרבו, והרב קוק אמר אותו דבר אחר כך: שיש דווקא להרבות אור ולא להמעיט בחושך. הגישה היהודית היא דווקא תשובה – תיקון, בנייה מתוך ההריסות והמשבר.

And the Kunst won't talk to you
Because you kissed St Rollox Adieu
Because you robbed a supermarket or two
?Well, who gives a damn about the prophets of Tesco

אין באמת הרבה משמעות, אבל הסממנים הנוצרים (דווקא הקתולים) הקלסיים של השראה אלוהית, קדושים ונביאים מוצגים כמבלבלים ומסיטים את האדם דווקא מהיושרו האמיתי. (קצת ניטשה, לא?)

Did I see you in a limousine
Flinging out the fish and the unleavened
Turn the rich into wine

Five thousand users fed today
As you feed us
Won't you lead us
?To be blessed

עוד ציניות על הנצרות: ניסי המצות והיין, המשפט הגדול, והמשיח המהלך בינותינו.

So we stole and drank Champagne
On the seventh seal you said you never feel pain
"?I never feel pain, won't you hit me again"
"I need a bit of black and blue to be a rotation"

צליבת ישו בשבע מסמרים – אם לפי הגישה הנוצרית, צריך לתת את הלחי השניה, למה הצליבה זה דבר רע?

Be they Magdalene or virgin you've already been

מריה המגדלית, הבתולה.

So I'm sorry if I ever resisted
I never had a doubt you ever existed
I only have a problem when people insist on
Taking their hate and placing it on your name

בסוף השיר, נקודת האינדי מועברת בצורה טובה: אני מצטער אם אני מתנגד, אין לי ספק שאתה קיים, רק יש לי בעיה עם כך שאנשים לוקחים את השנאה שלהם בשמך.

מחלות קרדיאולוגיות

אוף מונטראול האמריקאים (כן, לא קנדים), לעומת הסקוטים החביבים לעיל מנסחים את נקודת העצבים הדתית שלהם בצורה יותר חריפה. בשירם gronlandic edit הם מקוננים על כך שהם רוצים לגעת באל, לאחוז בקדושה, אבל ההדיוטות והמסחור מעכבים את זה כל כך. השיר עצמו פותח בהצהרה:

The surrealists were just nihilists with good imaginations

הסוריאליסטים היו רק ניהיליסטים עם דמיון טוב.

I Guess it would be nice to give my heart to a god – but which one do I choose? All the churches fill with losers, psycho or confused. I just want to hold the divine in mine and forget all of the beauty's wasted.

השיר עצמו, כמו רבים משירים, כולל אפקטים כנסייתיים (אקו שמרגיש כמו מקהלת מלאכים קתולים מעל הראש), כדי להמחיש את הנקודה שיש אלטרנטיבה לדת הקיימת. גם אצלהם יש עקיצה לתרבות הקדושים הנוצרית (קדוש נוצרי שחושב מחשבות זימה, טרנסג'נדר שמתפלל לקדוש שהוא המציא).

אלבומם האחרון של אוף מונטראול – העיצוב הסוריאליסטי עקבי לאורך כל שנות הלהקה

בשיר אחר שלהם (באלבום האחרון לעת עתה, False Priest – שאף השם מבטא סלידה מהדת) המסר מועבר בברירות:

When will certain people realize
An afterlife is nothing to live for
Nothing to die for, nothing to fight for
If those in this life are not sacred
Then nothing that's a part of it is sacred either

If you think God is more important than your neighbor
You're capable of terrible evil
If you think some prophet's words are more important
Than your brother and your sister
You're ill and you're wrong

המילים צורמות לאדם מאמין, אבל שימו לב – היציאה היא נגד הממסדיות. הם לא אומרים "אין אלוהים" אלא "בואו נראה מה באמת יותר חשוב". אולי באמת כדאי קצת פנסתר כדי לבלוע את הגלולה המרה הזאת. בכל מקרה, כך שאנחנו "חולים" אינו חידוש גדול כ"כ. שלמה גם כתב בשיר השירים "חולת אהבה אני". וואלה, שלמה, לך תחתום אצל אלפנט6.

לוחמי חירות ישראל

מה אצלנו בישראל? הזכרנו את הג'ירפות, בשירם ("שיטין", כמדומני) הם אומרים "אני שונאת יהדות, אני רוצה להיות מקורית". אבל השיר מלא בנונסנס גם ככה, אז אני לא יודע אם לקחת את המשפט הזה ברצינות. שלום חנוך בשירו על המשיח שכנראה אין לו בלקברי ולכן לא מטפלן, יוצא מנקודת מבט רוקיסטית-אישית על אמונת ה"סמוך" הישראלית. ה"חזון איש", אפשר להגדירו כמייסד החרדיות במדינת ישראל, אמר שבטחון בה' משמעו לא "אני מאמין שיהיה טוב", אלא "אני מאמין שמה שה' עושה זה טוב, גם אם זה נראה רע". כמו שאמרנו, האינדי בישראל פורח, יש קרקע פוריה ודשנה במלא אמונות טפלות. בסוכות לפני 3 שנים התקיים פסטיבל אינדי בת"א: אושפיזינויז, שהוגדר כ "פסטיבל כפירה מיוחד לסוכות בהשתתפות מחללי הקודש" (הרגעו, קוראים חושבי כיפות, זה לא היה פסטיבל של כת השטן, בסך הכול כמה חבר'ה יהודים עושים "ושמחת בחגיך". אפילו חילול שבת לא היה שם). להקות אינדי ישראליות מתעסקות בנושאים מהחצר האחורית של היהדות: שדים, רוחות, פולחן המוות היהודי וכד'.

אז למה אני הולך לשם?

כן. אני הולך להופעה של אוף מונטראול. אני עומד להגיע לשם בצורה רגילה. עם כיפה וציציות בחוץ, עם זקן ופאות (ברוך ה'…קצת גדלו לאחרונה). כי בעצם גם אני עושה אלטרנטיבה, מראה שאפשר ביחד, מראה שהיהדות היא פלורליזם ומאפשרת הרבה חופש פעולה ויצירתיות. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". בזכות המצוות אני חופשי באמת, אני יכול לבחור ולשלוט אם למלא צורך ודחף גשמי שלי ולא חייב לעשות מה שהגוף שלי מרגיש באותו רגע בתחומים הכי אנושיים: אוכל, עבודה, סקס וכד'. זה הוורט שלי לפרשת השבוע, בשלח. יציאה נעימה ממצרים.

ובאותו הקשר

חופשי מכשרות. אוכל איך שבא לנו.

יש אנשים שפשוט לא מבינים. הנה מכונית של רשת מעדניות עם כיתוב מצחיק "חופשי מכשרות".

הודעה נרגשת לציבור

אתם (לא כולם, אבל רובכם) באמת תת רמה. הפוסט הקודם היה בנושא "שדיים". מעניין שדווקא אז כמות הכניסות לבלוג פתאום נסקה השמיימה. כ-100 כניסות לבלוג היו מחיפוש במנועי חיפוש אחר המונח "שדיים". היה גם מישהו שהגדיל וחיפש "סיפורי זימה זקנות" והגיע לפוסט. באמת תתביישו. אבל גם תודה רבה נתונה לאדם אלמוני, אשר חפץ אני מאוד שיחשוף לי את זהותו, שמפרסם את הפוסטים האחרונים שלי בפייסבוק. אני רואה כמות נכבדת של כניסות מפייסבוק, אבל לא יודע מאיפה זה מגיע. אנא הזדהה (יכול להשיב לי מייל בפרטיות bdsshh@gmail).

ודבר אחרון בהחלט.

הייתי (ואהיה) בהופעות של כמעט כל האמנים המוזכרים לעיל. אצל ג'ון לנון לא הייתי, יען והוא נרצח הרבה לפני שנולדתי. אבל הייתי אצל פול מקרטני. בהופעה הוא שר כמה שירים של ג'ון. זה לא טוב כמו המקור. אז הנה משהו קרוב למקור.

צה"ל צה"ל כבר באים

צה"ל צה"ל כבר באים

נעים להכיר, א. י. גולדשטיין, קמ"א.

"למה התגייסת?" שאלו אותי. שאלו אותי יותר מפעם אחת. אולי נכון להקדים לכך שאלה למה בכלל שאלו אותי שאלה כזאת. ובכן, אני פחות או יותר קומבינציה של כל הדברים שצה"ל לא רוצה. חרדי – דוס גמור. ליבוביציאני – מעורר מהומות. דרמטי בהתנהגות עד כדי פסיכוזה לעיתים (מבלי לתאר כיצד 5 דקות חינוך אצלי גרמו למפקד לקפוץ מהכיסא). ימני – כי אני חושב שלעולם לא יהיה שלום רומנטי עם הפלסטינים, אלא בסופו של דבר תהיה פה מלחמה חורמה. שמאלני – כי אני חושב שלא ניתן לדכא את יצר הלאומיות הפלסטינית וגם חושב פעמיים כשמדברים על יישובים במקומות שונים בארצנו המקודשת. ועוד רבות הסיבות למה לא, ומיודעיי יודעים אותן. אז למה כן? סיבה פשוטה – אחרי הכול, אני אזרח שומר חוק. החוק אומר שצריך להתגייס. 1+1 שווה 10 בבינארית. אה, והסיבה החשובה ביותר – עד כמה אדם סגור על עצמו ועל החלטותיו כשהוא בן 18? ככה מצאתי את עצמי במסלול העתודה, לא עלינו, אבל ניצלתי את 4 שנותיי באוניברסיטה להכרה והתחברות לתאים ומסגרות שונות שנתנו לי העצמה אזרחית. רשימה חלקית: המועצה לצרכנות, התוכנית לליווי גרים במשרד הקליטה, ארגון אורתודוכסי לזכויות אדם ועוד כהנה וכהנה. ואז התגייסתי, וראיתי שהצבא עומד בהרבה מאוד מקומות על כרעי ילדים שעתה סיימו י"ב, מלווים בקצינים דשוני שנים ושומן, בעלי שערות שיבה ועיטורי "סיטרואן", "פלאפל" ו"ארונות".

הצבא צריך אקדמאים, ויש לו כמה כאלו. העתודאים עושים חיל בצבא (אז מה עוד אפשר לעשות בצבא?) וכל מה שהם נוגעים – זהב. בגלל זה ממהרים להוציא אותם לקצונה. אבל כיוון שאני כעת חייב בשירות חובה (אוי ויי!) ועוד 6 שנים לפני, רשמית אסור לי להביע דעה פוליטית . אבל כבר עשיתי את זה, לא? בכל אופן, על עניין העתודה נדבר בפעם אחרת, כשאחכים עוד קצת ואראה מעט יבשה באופק (עוד משחק מילים מתוחכם למבינים בלבד).

סרבנות היא לא מילה גסה

הכותרת לא משהו, כי בטח מוחי התנוון מרוב ראשי התיבות שנאלצי לשנן. אבל למרות שסרבות היא לא מילה גסה, אסור להגיד אותה בבסיסי צה"ל. שומו שמיים, אני בחרתי להרצות על סרבנות אל מול מפקד היחידה, סא"ל בדרגתו.

אז אילו סרבניות יש לנו? יש את הבסיסית ביותר – סרבנות גיוס. לא באים ללשכה. ואז מתחיל משחק חתול עכבר עם המשטרה הצבאית. למעשה, ואפשר להגיד ולהכליל, שהרבה מהנוער פשוט לא רוצה להתגייס מלחתחילה כי זה קשה. גם תופעת הקב"ן (שהיום בבסיסי צה"ל נקרא כבר קפ"ס לידיעתכם) ידועה לרוב. אבל לא נעסוק באלו. אלא בסרבנות על רקע ערכי ועקרוני. אמירות כמו "אני מתנגד לכיבוש" (אבל אנא שמיניסטים יקרים, אם אתה אומרים דברים כאלו, תתכוונו! אל תתכסו באמתלה של 'אנחנו שמאלים ויש לנו דעה פוליטית', כי בגיל 18 רק מעטים מכם יודעים את ההסטוריה המלאה של הסכסוך כולל היסודות של חאג' אמין אל חוסני ידיד הנאצים ואחינו הטרוריסטים מהאצ"ל). לחלופין, אמירות כמו "אני מתנגד לפינוי ישובים", הם שקולות וליגיטימיות באותה מידה עבורי. מדוע? שיעור פשוט – מי מחליט מה צה"ל עושה? הממשלה. מי בוחר את הממשלה? אנחנו. צה"ל מבצע את מדיניות הממשלה, לטוב ולרע. אל תפנו אל חיילי צה"ל ככובשים או כמגרשים, הממשלה היא היחידה שאשמה. יש בעיות? לכו לקלפי.

למה כן?

כי במדינה שכולם חייבים להתגייס, בסך הכול החיילים הם חלק גדול וחשוב מאוד מכלל האזרחים. לשלול מהאזרחים זכות כל כך בסיסית של להתנגד להחלטות הממשלה, היא שלילה חצופה. אם העם לא מסכים עם פעולה מסויימת של צה"ל שכמובן נובעת ישירות מהממשלה (שוב: לימין או לשמאל), מה הוא צריך לעשות? הקושיה בעיני רבים שקולה לכל קושיה דומה. אם הממשלה רוצה לסגור את מפעל, נגיד לדוגמא, "טקסטיל דימונה" (לא רומז לשום דבר!!!), והעם כחובבי ג'ינסים, טי-שירטס ואורניום מעושר מאוד מתנגד. מה עושים? קודם הולכים נגד הממשלה. הפגנות, בלאגנים, עצרות. הממשלה לא עשתה כלום? לא רוצים בחירות? מה עושים? הולכים צעד קדימה, חוסמים בגופינו את ההריסה. קצת פאשיסטי-מרקסיסטי, אבל זאת דמוקרטיה. ואם אנשי הוצאה לפועל אף הם מתנגדים לתהלכים, אז הם יסרבו, כי בסך הכול הם גם אזרחים, והם רשאים לשבות או לא לעשות דבר שלא נראה ראוי להם. אבל כשמגיעים לחיילים העניין כבר מתחיל להשתנות. האם חיילים הם פשוט אזרחים במדים? הגישה שמבינה סרבנות (לא תומכת או מעודדת, אבל מבינה) אומרת שבעצם הדרך היחידה של החייל להביע את דעתו, דבר לגיטימי בדמוקרטיה, היא לסרב פקודה. שוב, כי יש יותר מידי חיילים ואי אפשר ליטול מהם את הזכות להתנגד לממשלה.

למה לא?

די ברור: אנרכיה. צבא חייב להיות מסודר, עם משמעת, אחר הוא לא יוכל לעבוד. אם כל אחד יעשה מה שבראש שלו, לא תהיה שליטה בסיסית במערכת, ואפשר להגיע לסכנת קיום ממשית. הצבא יהפוך להיות גרילה, פרטיזני. אמנם, גדול ומלא משאבים, אבל ללא סדר, כולם פורשים מתי שבא, כולם עושים מה שבא ואי אפשר להעביר טקטיקה או תורת לחימה מסויימת. אז צבא, מאופי הגדרתו צריך להיות בעל משמעת. אבל את זה קל להבין עבור צבא של שכירים, או אנשים שהקריירה שלהם היא צבאית. יש בעיה עם קריירה צבאית, הבעיה היא שאתה תמיד צריך לחשוב מה שהממשלה חושבת, הרי אתה מבצע את הוראותיה. למעשה, למשך כל ימי חייך אתה מסורס (פעם שכירי החרב באמת היו מסורסים, אגב). אתה לא יכול להגיד כלום, להביע כלום. תחשוב בלב מה שבא לך. תקשיב למה שמעבירים לך, תרצה תקבל, אם תרצה לא תקבל – אבל לעולם לא תוכל להשיב חזרה בתגובה. עבור חלק מהאנשים זה איום ונורא. ועבור שאר האנשים זה פשוט, ואפילו עדיף שאין להם דעה והם מנוונים פוליטית וחסרי אפשרות (אך לא יכולת!) הסקה הסטוריה. אנשים כאלו מצביעים "קדימה".  (שיט! עוד דעה פוליטית!)

זהו. מספיק פליטות פה להיום, למרות שיש לי בטן מלאה. הבלוג הבא על הצבא ידבר על בעיה הדת בצבא: מהם בעיותיה של הרבנות הצבאית ובעיות נוספות אודות הסטטוס קוו (מינוח גרוע, תסלחו לי, פשוט הוא נתקבע) שקיים כרגע בצבא בשילוש הקדוש של יהודי-צה"ל-אלוקים. עוד קצת על בינוניות דתית ועל מותה של הציונות הדתית. והבלוג על המשיח יגיע מתישהו. ואף על פי שיתמהמה.

חמש דקות חינוך

קיבלתי משימה. להעביר שיעור במשך חמש דקות על הרמטכ"לים שעמדו בראש צה"ל בין 57-67 (פרה-ששת-הימים). האמת, שלושת הרמטכ"לים דאז (לסקוב, צור, ורבין) לא עשו דבר משמעותי (מלבד אולי פיתוח של הצבא). תקופה משעמת ויבשה. המקראה שנתנו לי, מלבד שכללה רק רשימת תאריכים ופרטים יבשים, הייתה רצופה טעויות מביכות. (מישהו מכיר את המשורר אורי-צבי גינזבורג?) אגב, המקראה הוגדרה כחומר מסווג, ובכל זאת אני אסתכן, כי אם החומר הזה יגיע לידי אויב, רק תועלת תצא לנו מזה. החלטתי לקחת סיכון. העברתי הרצאה בנושא "הרמטכ"לות בתקופת ילדי הפרחים". הכנסתי את הקהל לאווירת השלום, המוזיקה והסמים באותה תקופה. תיארתי את הרגלי צריכת הניקוטין של רבין ואת הפזרנות של צבי צור לכיוון מכוניות יוקרה. ואז הגיע רגע השיא. שנת 65. עצרתי בפתאומיות. "ואז נשמע אקורד צורם, זה היה Dm". ירדתי מהבמה והתחלתי לדקלם את Hard Day's Night. הסתובבתי בין החיילים והתקרבתי למפקד. הגעתי לשורות: "Feeling you holding me tight". ושתקתי לשניה. ואז הרמתי את קולי בצווחת "Yeah!!!". המפקד קפץ ממקומו, ואני ניתרתי חזרה לבמה, מתאר את הביטלמניה הסיקסטיזית באמצעות ריקוד טוויסט. תיארתי את המאבק החינוכי של צה"ל בביטלס (לדוגמא, חלוקת פרס ישראל לחינוך לצה"ל בשנת 65, הוצאת פאזל משה דיין ועוד) תוך שימוש בגוזמאות והערות סרקסטיות. סיימתי את ההרצאה. "כמה זמן נשאר לי?" שאלתי את המפקד. הוא הביט עלי עלי בפה פעור ואמר "עברו 15 דקות…" הרמתי את ראשי לקהל ושאלתי אם יש שאלות. הקהל נותר פעור פה, כשלפתע התחיל למחוא כפיים ואפילו להשתחוות.

אמרו לי שיש לי אומץ. אבל לא כך העניין. אנשים פוחדים להרצות כי הם פוחדים להתבזות. אם אדם הוא בזוי בעיניי עצמו, ואין בו שום מידת גאווה, אז הוא לא פוחד להתבזות, ויהיה לו הרבה יותר קל לעמוד מול קהל, יהיה לו יותר נוח במעט הומור וליצנות. אני על הבמה הייתי חייל פשוט, לא יותר מזה. אולי כדי שבמקום לנפח את הקצינים בבה"ד 1 בגאווה, ילמדו אותם מעט חובות הלבבות או ר' נחמן מברסלב.

ודבר אחרון בהחלט

אם כבר שילבתי ביטלס וצבא, אי אפשר בלי גרסה של יהורם גאון לשיר ידוע של הביטלס.

ולמען מי שלא מכיר את Hard Day's Night…