הערות קצרות על "היהודים באים"

ערוץ 1 החל בשידור תוכנית שהייתה במחלוקת, אם מסיבות של נטייה פוליטית, אם מסיבות של פגיעה ברגשות המאמינים.

התוכנית, "היהודים באים", מציגה מערכונים קצרים וסאטיריים על אפיזודות במהלך ההסטוריה היהודית – כולל התנ"ך, ימי התנאים, היישוב העברי עד לרצח רבין. אני חושב שדווקא יש לברך על סאטירה שלא ראינו הרבה זמן. לאנשים קל לקבל את הרעיון שיש תוכנית שהיא מיינסטירמית וקובעת להם מה מצחיק ומה לא, ועל פיה הם מתיישרים ומכריעים את עצמם בכוח לצחוק. ההומור בתוכניות כאלו קולע נמוך מאוד ואינו מגרה את האינטלקטום של הצופים. אבל סאטירה אמיתית, כל קשר בינה לבין הומור הוא מקרי בהחלט. לרוב באמת הסאטירה וההומור נפגשים, אבל המטרה של הסאטירה היא לקחת את האמירות והערכים הידועים לנו, ולעשות להם reductio ad absurdum – הבאה לידי גיחוך. התוצאה יכולה להיות מצחיקה, אבל עיקר ההנאה היא מהתהליך הטיעוני עצמו, מן המתיחה של הטענות עד כדי כך שהם הופכות להיות מגוחכות, וגורמות לנו לתהות – האם זה באמת ככה? למה אנחנו אוחזים בכך? התוכנית מחזירה את הצופים לסוג הומור אחר, בו דווקא לא חייב להיות פאנץ'. אלא הנונסונס הארוך הוא מה שיוצר את כל הצחוק. כמו במערכות "אופטימי" של החמישייה הקאמרית, לא נמצא פאנץ' בסוף, אבל המהלך בו החזרה המונוטונית על האדרת דמות, הוא יוצר גיחוך עד כדי שאנחנו מבינים שזה אבסורד לרומם דמות, ובשלב מסויים אין לזה משמעות כלל. כך גם במערכון על משפחת עמיר, בו ה"תרצחי אותו" חוזר עד לאובדן הגיון כולל. ה"חמישיה" באמת הביאה את הנונסנס לארץ, וכבודה יישאר, גם אם למעטים שהבינו שהמערכון עצמו מצחיק, ולא צריך לשמור את הצחוק לסוף הקורע.

מושונוב כאברהם אבינו

כדי לצפות בסאטירה נדרש מהצופה לשים בצד את ההגנות שלו לרגע, את הערכים שלו, כי אז יפסיד פעמיים – ימצא את עצמו גם פגוע וגם לא צוחק. רק רע יצא לו מזה. התוכנית ללא ספק מציגה תפיסת עולם חילונית, אנטי-תאיסטית ושמאלנית. אבל המאמין יודע שהאמונה היהודית מורכבת הרבה יותר ממה שמוצג בתוכנית. המורכבות היא אולי מה שלא עושה את הדת למגוכחת, אבל על נקודה פה ונקודה שם ראוי לדון ולהבין מה המקום שלה בתפיסת עולמנו. כך באמת יש לשאול – האם השליחה של אסתר לארמון לא עשתה ממנה בעצם אובייקט מיני? מלבד זאת, דמויות התנ"ך משמשות כשופר בפי היוצרים כדי להעביר מסר סאטירי, אם כדי להציג את המתח בין החיים שלנו לאותם סיפורי מופת. ראוי למאמין להתקומם על כך שנעשה "ליצנות" מהתנ"ך, ורח"ל, מהאל עצמו, אבל נראה שרק כמות ה'חוצפה' משתנה במהלך ההסטוריה – באירופה היה את ה"פורים שפיל", ואילו משיר אחד של החלונות הגבוהים כמעט פירקו את הקואליציה. בתכל'ס, הצחוק הוא עלינו כעם במהלך ההיסטוריה.

אדרבא, אני בכלל לא יודע האם רוב הצופים החילוניים ימצאו עניין בסדרה הזאת. כמה צופים פתחו מימיהם לקרוא את רש"י על העקידה? כמה מכירים את סיפורו של חוני המעגל? ולא רק בגזרה הדתית, גם המערכונים מיתר תולדות העם, המצחיקים לא פחות, דורשים ידע, אולי נקרא לא בסיסי, אבל לא מצוי בקרב רוב העם, וזה ההבדל בין הסדרה הזאת, נגיד ל"חמישייה".

מעט אנשים באמת יכולים גם להשתחרר מרגשות הנפגעים בעת הצפייה, גם להבין את התוכן המושא לסאטירה, וגם לצחוק.

אני לא יודע אם אני מסוגל, אבל חלק מהמערכונים באמת הצחיקו אותי. תנסו, כדאי מאוד – בסך הכול תוכנית מאוד מושקעת, וגם מעלים הכול ליו-טיוב.