מכתב פתוח לטרול הממוצע

מכתב פתוח לטרול הממוצע

אילוסטרציה

אני רוצה לכתוב לך, טרול יקר. למרות שתאבד אותי מהשורה השנייה, וישר תקפוץ חסר-רסן אל התגובות לנעץ ולגדף. איך פרצת לעולמי ככה פתאום, איך אחרי כל פוסט שטותי שלך, שלא חשבת עליו יותר משתי שניות, אני מוצא את עצמי פגוע-חרדה, מהורהר, שואל את עצמי שאלות ועונה לעצמי תשובות, מסתובב אנה-ואנה בסלון שעות, ואתה אפילו לא יודע. לפעמים אני חולם שאני עוד יכול לגרור אנשים לדיון עמוק, אמיתי וכן, בו כל אחד מהצדדים מוכן להודות בנקודות החלשות בטיעונים שלו, בו נשמעים קולות חדשים ומעניינים. אבל אני כל פעם מחדש מתבדה, אתה מטיח את אותם טיעונים תפלים ופוגעים שוב ושוב, ואני יודע שהפתרון היחיד הוא לחרוג לצד השני, להקצין עוד ועוד, לנהום כחיות הנוהמות ביער, אבל לא לזאת הייתה כוונתי.

מה זה עושה לך, להגות את אותן מילים שאסור להגות? לשחוט על פרה קדושה ולפרסם תוכן שיזיז כל נפש בריאה מהכסא? כמו סם ממכר, תחושת הניצוח הקלה הזאת, אפשר לחשוב שזכית בויכוח נגד הרמב"ן בכבודו ובעצמו. לך תחפש את הסבתא הבאה שבטעות התחברה לפייסבוק וחושבת, באמת בתמימות, שאתה אדם הגיוני, אוהב ומכבד, אבל תפגוש במפלצת.

והאמת, אני יודע שאתה לא כזה. שאם אפגוש אותך פרונטלית יום אחד, אולי אצליח לדבר איתך בנועם. אולי נסכים שהאמת באמצע, שיש דברים שהם לא ברי-הכרעה. אני מוכן לפשרה. אבל המרחק ביננו, האנונימיות הזאת, לא עושה לך טוב.

אתה, איש העולם הגדול, לא קראת מימיך את קאנט שטען שלא ניתן לחשוב מחוץ לקטגוריות, את ויטגנשטיין שטען שמשמעות ניתנת רק מחוץ לעולם, או את ניטשה שהשכיל להבין את הדפקטים של התבונה המזוייפת שלנו. בכלל לא להזכיר את דיוודסון ותיאורית החסד שלו. ובכל זאת, אתה מתיימר לדבר בשם הנאורות, הקידמה, שלטון השכל הבלתי מתפשר. אבל אם אני קורא אותם, אז כנראה אני לא קורא אותם נכון. אם אני מפרסם מאמר עליהם, אז זה באיזשהי "הוצאת ביבים" שהדעת לא יכולה לסבול. וממלא, למה לבזבז זמן יקר בלקרוא ספר של 300 עמודים, אם אפשר לכתוב פוסט בעל שורותיים, שאת הנזק שלו אני בחיים לא אוכל לתקן?

האם אנשים באמת משתכנעים ממך? לא יודע. אבל אנשים אוהבים להיות בסביבתך. ליצור קהילה המתאחדת בשנאה. אבל כיוון שזה הדבר היחיד שמאחד אתכם, אתם מתפלגים בעצמכם לעוד ועוד קבוצות. מה שנראה לפעמים שאתם רבים כל כך. אמרת לי פעם שאמונה מעוורת את השכל. נכון, אבל יש דבר אחד שמעוות יותר – שנאה.

לותר – הטרול הראשון

אני רואה גם אנשים שמטרילים כנגדך, אבל איני טועה ואומר שהם מהמחנה שלי. כיוון שגם הם טוענים טיעונים רדודים שאינם יורדים לעומק הנושא עליו אנחנו מדברים. אני חושב שאני יודע מאיפה היוהרה הזאת מגיעה. אתה מבין, בדור שלנו כל הידע נגיש, אתה פשוט יכול לדעת הכול. יש גוגל, ויקיפדיה…אבל חכמינו (וסלח לי במחילה גמורה שאני מצטט מהם) הבדילו בין בינה לדעת. את העובדות יש לך כולן, אבל אתה לא מבין. כל הנתונים פרוסים לרגליך, אבל אתה פשוט לא רואה את התמונה. ולא, אני לא מדבר שטויות, כי אם כן, הרי שאנחנו לא צריכים את האוניברסיטאות שילמדו. כשעשיתי את התזה שלי למצוא את הידע היה קל. אבל למשך שנה וחצי רק עבדתי על ניסוח הטיעון. לעסתי אותו היטב היטב, כדי שתוכל אתה, בסופו של דבר, להגיד לי "איזה שטויות, הנה מאמר שאומר בדיוק להיפך". ידעתי, טרול שלי, ידעתי, אבל אתה ממשיך להשוות תפוחים ותפוזים.

ובעצם הבעיה הזאת, של הידע הנגיש כל כך מול הרדידות האיומה שבה אתה זורע את השקרים שאתה בעצמך לא מאמין בהם, היא בעיה עתיקה. הפרוטסטנטיות הולידה גל של אנטישמיות. נכון, זה היה בכלל לא נחמד מצד הכנסייה הקתולית לשמור לעצמה את כל הידע, אבל עם זאת, הם שמרו מההמון את הטקסטים הבעייתיים, את האפשרות להוציא פסוק מהקשרו ולהתפרע בכאוס. ברגע שלותר התחיל להפיץ את התנ"ך, זהו, אתה יכול להבין מה שאתה רוצה ולטעון שזה אבסולוטי כי זה כתוב בתנ"ך – ולכן גם האנטישמיות געתה. אם אתה טיפש, אתה תסיק מזה שהדת היא איומה. אבל אם אתה חכם קצת יותר, תבין כי אתה עושה בדיוק אותו דבר. "זה כתוב בויקיפדיה!" "אלו נתונים מאומתים!". נכון, אבל יש אבל, לא?

תבין, טרולי היקר, כי אתה כל כך מפספס את הנקודה. אתה מביא לי כל מיני אגדתות מהגמרא שמביכות אותי כל כך, שאני באימה פותח מהרש"א ומנסה לפרשן. אבל זה לא העניין. התלמוד לא היה מוקד גאווה לעמנו במשך דורות בשל גרעפסים של שום שתקעו התלמידים בבית המדרש של רבי יהודה הנשיא. אלא זאת המתודה, הפלפול, השקלא וטריא, גם אם זה עוסק בבניינים שעפים בשמיים, ואת זה אתה לא יכול להביא בפוסט בפייסבוק.

אתה אומר שאני מלא סתירות ובעיות, שחי בדיסוננס חזק. ובכן, מי לא? האם בתפיסת העולם האתאיסטית שלך אין קושיות? האם לא שמעת בימיך על בעיית הריאליזם הנאיבי שגם דוקינס הודה שאין לו פתרון עבורה? על שאלת האינדוקציה שיום וראסל שברו עליה את הראש? על תחום האפיגנטיקה שמזעזע את הקרקע תחת תיאורית האבולוציה הקדושה? אני לא בא ואומר שאלו דברים ניצחים שיגברו עליך, אדרבא, אם תכיר בחולשותיך, הדבר רק יחזק אותך. ואישית, אני אעריך אותך הרבה יותר.

התשובות שאני נותן לך הן לא אפולוגטיקה. כי אם הן היו, הייתי מודה שאתה בעקרון צודק. אני מפרשן ומתרץ, כי זאת חובתי וככה זה עובד אצלנו. אילו לא הייתי מפרש, היינו נשארים עם גרסה מאוד פונדמנטליסטית של החוק הדתי שלנו. זוכר מה סיפרתי לך על לותר? אז אותו דבר. מרגע שהיה טקסט, היה גם פירוש נלווה ומקובל. וזה לא תלוי אם זה טקסט קדוש או טקסט אחר. והנה וידוי אינטימי שלי, לפעמים אני אוהב להשתעשע ולחשוב על "בערוגת הגינה" של ביאליק כעל מסיבת חילופי זוגות, אבל אני ודאי לא מאמין שלזה ביאליק התכוון, אחרת לא הייתי קורא את זה בחיים לילדים שלי.

אתה בסך הכול בחברה רעה, אתה חושב שאתה כל כך מגניב עם הקונספירציות שלך, עם הנונקונפורמיזם שלך, אבל כנגדך יש את האויבים שלנו, כאלו ששונאים אותך, תהיה אשר תהיה, ויפנו אליך את אותו נשק. "רק עם חכם ונבון", איפה? איפה?

אני מודה, אתה מצליח כל פעם לייאש אותי, להגיד לעצמי, "בשביל מה?". מחר יבואו בעבודה ויספרו לי שהם קראו באיזה אתר על איזה שטות, אני אכתוב על זה פוסט, שבמקרה הטוב יזכה לצפיות של אנשים שיש להם כוח לקרוא. אולי האינטרנט הוא לא המדיה הנכונה לפעול. בזירה הזאת ניצחת. הגיע הזמן לצאת לעולם האמיתי!

טוב, אולי מחר.

ודבר אחרון בהחלט

"בערוגת הגינה של ביאליק". תחליטו בעצמכם על מה הוא מדבר כאן.

מודעות פרסומת

דברים שהאהבה תלויה בהם

דברים שהאהבה תלויה בהם

"איזו היא אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר"

אי שם בחדר קטן בהוליווד

קח ת'גלובוס. לקחתָ? יופי. עכשיו עצום את העיניים וסובב אותו, כן ככה חזק. שים את האצבע. בחרת מדינה? יופי. גם אם נפלת באמצע האוקיינוס תדמיין שגילית אי בודד סודי. עכשיו קח את הספר הזה. אל תשים לב לכריכה, או אפילו לתוכן, זה לא חשוב וזה סתם משעמם – זה ספר שסוקר את ההסטוריה כולה מראשית הבבלים דרך רומא, ימי הביניים, שנות השישים עד נפילת חומת ברלין. דפדף במהירות ותעצור כשאני אגיד סטופ. סטופ! עכשיו תכניס הרבה דם, אלימות, כריתת ראשים, צליית איברים והקטרת חלבים. אה, ואל תשכח להכניס זימה. הרבה זימה ומיניות. סקס? מה פתאום! לא נראה פה אפילו חדירה קטנה, חלילה לנו, הרי זהו מעשה אינטימי המבטא אהבה. פשוט כדי להמחיש את העלילה, למלא זמן מסך וסתם למשוך אנשים, תכניס פה קטע, שם קטע, פה פרק שלם, גילוי עריות, אפשר גם מאותו המין, פרו ורבו ומעשים טובים. סיימת? מזל טוב, יש לך סדרה חדשה של HBO.

סדרות של HBO - יש אחת בלי עירום?

סדרות של HBO - יש אחת בלי עירום?

 

עכשיו מעונן

אמרו לי שכל כך חבל שאני לא רואה "משחקי הכס", אבל גם מזל כי זה לא בשבילי. אמרו לי שגם את הספר לא כדאי לקרוא בשל ריבוי קטעי גילוי עריות, אונס ורצח. (אף על פי שגם בתנ"ך יש כמות לא מבוטלת מאותו החומר). לא, אני לא בא להתמרמר ולזעוק על אובדן מוסריות החברה שלנו – כי אני לא רשאי לקבוע זאת. אני גם לא עומד להפנות אצבע מאשימה לכיוון מישהו או משהו עקב המקרה הבוגרשובי האחרון. אבל מה יש לדור שלנו שאובססבי בעיסוק המיני? זה נוגע לכולם לא משנה אם זה מגיע מהצד המתיר כגון פוקו, ילדי וודסטוק, אנדי וורהול, יוצרי התרבות. או מהצד האוסר – בעיקר מן המגזר הדתי והמוסרי הכלל-עולמי. מה יש במנגנון הזה שמעסיק את הדור שלנו? בדורות קדומים יותר, אף על פי שתמיד חוסר-מוסריות מינית נחשב בעייתי, ההתמודדות מול היצר המפעפע, נחשבה להתמודדות קלה יותר מאשר שאר המעשים הלא מוסריים. משנת חז"ל: "הרוב בגזל, מיעוט בעריות וכולם באבק לשון הרע" – שמה את העניין המיני במקום של כבוד, אבל לא דחוף. גם הרמח"ל מזכיר את העניין המיני כבדרך אגב במסילת ישרים. נראה שחלק מן התנאים, לפחות אלו בעלי יכולות סוציאליות גדולות מעמיתיהם, דיברו עם נשים בלי התגרות רבתי של היצר (והיו גם איספור מקרים הפוכים, יש לציין). ההתייחסות למין הייתה דבר טבעי. קשה לאדם עם זה, ולכן גם אלו ששלטו ביצרם נכנסו להיכל התהילה. לאנשים שחטאו, הייתה אפשרות לתקן – וייתכן שהיו נושאים מעמד מיוחד עקב חטאם. אבל זה עדיין לא כזה ביג דיל.

אוי ויי! כולנו נוצרנו ממגע מיני?

היו חלוצים בתחום עד שהגענו עד הלום, אבל העניין התעצם, לדעתי, רק לאחר מהפכת "הכפר הגלובלי" שבעצם הכניס את כולנו לסירת ערכים אחת – לכל העולם יש הסטוריית ערכים משותפת. כל זאת לכאורה, וברור שלמרות שהיום לבחור הישיבה מבני-ברק, לנער בית הספר מטוקיו ולנזיר הצעיר מכיכר פטרוס פחות או יותר אותה השקפה על הנושא המיני (כי זה מה שמביאה איתה הפרסומת לקוקה קולה), ברור שלאבותם היו מסרים שונים. אבל זה נשכח ולא נראה – כיוון שההווה משכתב את העבר. המחשבה השלטת הגיעה, לדעתי, מן ההסתכלות הנוצרית-קתולית למין, שהיא הסתכלות של בושה, אשמה, לפשוטי העם, בהמתיות, איכסה-פיכסה. אף ה"נועם אלימלך" אומר על "דע מאין באת – מטיפה סרוחה", שחטאי טיפה סרוחה, כלומר: חטאים מיניים, הם המזכירים לנו הכי טוב מאין באנו, כלומר – השפעתם כ"כ חזקה עלינו, עד שמיד אחרי החטא אנחנו מחפשים להתוודות ולחזור בתשובה. ואיזה מזל שיש כומר לבוא להתוודות אליו. אה, שכחנו, למרות שאנחנו אוחזים בגישה הזאת, אנחנו לא נוצרים. טוב, נוכל להסתמך בדבריו של אוסקר ווילד שאמר: "לא הכומר מכפר, אלא עצם הוידוי מכפר".

אוסקר ווילד - ראשית הדרך

אוסקר ווילד - ראשית הדרך

 

היא לא עונה

ומה אצלנו? התורה היא מאוד ראליסטית. היא יודעת עם איזה חומר היא מתעסקת – בני אדם. לבני האדם יש צרכים, רגשות, ולפעמים הם עושים שטויות. לכן התורה מאפשרת לכל מיני יצורים הלכתיים לחיות בקרבה, עדיין תחת כותרת "יהודים". התורה לא חיה באשליה או בבועה שאדם יתאפק ויכבוש את יצרו, אלא מכירה גם בצדדים הפחות נעימים או פחות רוחניים, לדוגמא אדם עתיד ליפול ולחטוא עם אישה, ולכן התורה מבדילה בין בעילת זנות לבעילה לשם קידושין. הגמרא מתארת מקרים של אישה שבא עליה מניין גברים – מה דינה? מה דינם? גם בחובות עוסקת ההלכה: גבר שלא מצליח לספק את אישתו, רשאית היא לבוא לבית הדין ולדרוש גט (מצוות "עונה"). התורה שבכתב מציינית מקרים של אונס ושידול, וגם מקרים שהיו נפוצים בעולם העתיק של אישה בשבי. בעוד שהסיפורים על התגבשותה של הנצרות עוסקים בקדושים מעונים מינית, הקורפוס שלנו כולל את בנות לוט, תמר כלת יהודה, האורגיה ההמונית עם בנות מואב, דוד ובת שבע ועוד ועוד. כי זה חלק מהחיים שלנו, אין מה להייפייף…לפעמים צריך להתעסק גם בקקי (ברכת אשר יצר, אמרתם היום?)

פנויים ונהנים, ארוסים ומתבאסים.

טוב, עכשיו שברור שאנחנו לא מסתירים כלום, מה האג'נדה? מין הוא צורך אנושי. כמו אוכל, אם לעשות השוואה די בנאלית. המטרה של האדם הוא שיחיה בעולם הזה בקדושה. ולמעשה המטרה היא שתיים: שיחיה, ובקדושה. אם אתה אוכל, תכניס את האכילה שלך לגדרים של עבודת ה' – תן מעשר, תברך, תמנע מעצמך מספר תענוגות בכדי לעבוד את ה' תחת ההקרבה הזאת, ובכך אתה חי – ובקדושה. "עתיד אדם ליתן את הדין על מה שראו עיניו ולא אכל" אומרים חז"ל. האדם היהודי צריך להכניס את פעולות חייו למסגרת, ובכך הוא גם עובד את ה' ע"י חייו הגשמיים, כי זאת למעשה הדרך היחידה: אתה יכול לתת לו רק מהגשמיות שלך, כי אתה בעיקרך יצור גשמי. אז גם במין, תתחום את זה: תגדר את זה על מה מותר ומה אסור, לפני זה לכו תטבלו, ואז תהנו אתה ואשתך מהחיים! ועל הדרך, זכיתם במצווה.

איזה יופי?

ונחזור להתמרמרות שלי על הסצנות המוגזמות על המרקע. הרבה מכנים את זה אומנות. אנסה שניה להגדיר מהי אומנות בזהירות, ולבדוק אם אני יכול לקבל את זה. לדעתי, מטרת האומנות היא אחת ויחידה – לבדר את הקהל. בידור, עבורי, אינו רק צחוק והיתול, אלא כל התעוררות רגש פנימי: גם שמחה ובדיחות, אך גם צער, כאב, בכי, מחשבות מהורהרות, זעזוע או גועל: כל עוד אדם יוצא מסרט, או לאחר קריאת ספר או שיר, או שמע מנגינה נוגעת, והוא יוצא לא כפי שנכנס, הרי האומן עשה את שלו. אומנות לשם אומנות, כפי שהגדירו אותה אנשי המאה ה-19, היא בזויה בעיניי (אף על פי שהם העריצו את היופי, ועל כך מתישהו בפעם הבאה). המטרה, כאמור, היא לא לתת לאמן פורקן, אלא לשעשע ולעורר, ואת זה אפשר לעשות, כמובן, אם לאמן יש מה להגיד והוא נוקב, והוא יודע איך להעביר את זה טוב: פה ללא ספק צריך כשרון ורעיון, אבל אם זה לא מצליח להגיע אל הקהל, חבל על המאמץ.

יונה וולך - תקראי, יבוא לך

יונה וולך - תקראי, יבוא לך

 

אלטרנטיבה לסדרות

אתם רוצים אלימות ודם? קחו את "בעיר ההריגה" של ביאליק. יש שם תיאורים שלא יתנו לכם לישון, וגם תצאו עם מסקנה אמיתית לחיים. אתם רוצים מין וחילול הקודש? קחו את "תפילין" של יונה וולך. בשיר הזה היא בעצם מצליחה לגרום לאדם לתהות ולהזדעזע, עד כמה הוא מרסן את המחשבות שלו מלצוף ולדאות, עד כמה רחוק וגבוה הן יכולות להגיע ובעצם כמה אנו מוגבלים מחשבתית ממה שהחברה מכתיבה לנו, ועל זה דיברתי למעלה – חסמים יש מלמעלה ומלמטה.

התפאורה, הסאונדטרק, המשחק, כל זה ב"משחקי הכס" הוא אומנותי, כיוון שהוא משובב נפש. אבל הסקס? לא, זה סתם מעורר את חושינו הגשמיים, ולא נסיק מזה משהו חשוב, זה לא שונה מתקופה לתקופה וממדינה למדינה. איך אמרה וולך, אומרים ישנו סקס אחר, נו שויין, אז אומרים.

דבר אחרון בהחלט

צר לי ידידיי, לא היה לי קשה למצוא סרטונים בנושא הפוסט: אז אני מביא לכם לא פחות משלושה:

על מין ונצרות – מתוך בלאקאדר עונה 2. (שימו לב למשפט הגאוני מ1:35)

הזכרתי את אוסקר ווילד – אז זה פשוט חובה.

ואם כבר אוסקר ווילד, מין ונצרות – קבלו מיגרציה של שני הסרטונים הראשונים (וזה פשוט חייב צפייה!)

 מה הקשר לספירת העומר?

שאלו אותי, אז אני עונה. טוב… זקן זה סקסי. (באדיבות משחקי הכס)

מתוך משחקי הכס

מתוך משחקי הכס

שתי נקודות מבט על תופעה פיזיולוגית נפוצה

נקודת מבט א'

הוי…! כמה חיפשתי אותך ולקיריה יקרה שלי…! נישאת על כנפי הרוח הצפונית מבין גאיות הרי הצלמוות. הגעת לפתחי, מבשרת את בשורת המוזה שאיבדתי. איבדתי אותה, לא ידעתי על מה לכתוב – ואז את הגעת, בליטוף העורף מאחורה, מפתיעה, בדיוק כשלא ציפיתי, בדיוק כשכבר התייאשתי, כמו המוות. או אולי, המוות בכבודו ובעצמו – כמו אצל גתה, המוזה חזרה כרוכה ושלובה עם מלאך המוות.

כמה חיכיתי לו, כמה ציפיתי לו, כמה תהיתי על מה משמעו, מתי יהיה, איך אמות. אי אפשר לתכנן מוות מפואר, משפט אחרון מפוצץ, המוות יפתיע אותך כשלא תהיה מוכן, ברגע הכי מכוער שלך, ואתה נופל, נשמט, הגוף הגולמי שלך צונח אל הכיסא או הרצפה כאילו היה בובה על חוט, גולם ללא שיווי משקל שנוטה ליפול, כלום, רק גוש עצמות ורקמה, אין לו משמעות, הוא מונח על הכסא ולא זז.

זה מה שקרה. ישבנו בישיבת צוות, ולאחר ישיבה רצופה קמנו להתמתח קצת – הרמתי את ידי ומאז איני זוכר כלום. הסרט הנע של החיים פתאום יצא ממסילת המקרן. המסך נמרח לשניה, ואז השחיר. מקטע שחור של כמה שניות, בהם אתה…בעצם לא אתה. Tu n'es pas. You are not. אין מחשבות, אין זכרונות, הRAM והROM הפסיקו לעבוד – כיבוי, שקיעה. אתה לא חושב, וכמה שזה קלישאתי – אתה גם לא קיים. אין לך נוכחות בעולם באותו רגע, אינך חלק מהמעגל ההשפעה, מאפקט הפרפר, אתה לא אומר, לא עושה ולא חושב – אין אתה, נשאר רק גוף דמוי קוף, שלפני רגע עוד התרגש מהבריות הנאות שבעולם.

ומה קרה באותן שניות ארוכות? מה היה יכול לקרות? ברגע הנפילה עוברות מחשבות של "רגע! לא הספקתי!" מה לא הספקת? שואל איזה קול בך. לקרוא תהילים? נו, עכשיו אתה מתחרט? יופי, יום המיתה מכפר. ומה יכולת לעשות באותן שניות של חוסר הכרה, מן הרגע הצניחה ועד ההתעוררות? יכולתי לקיים באותן שניות "בוחטה" של מצוות, או אולי עבירות. אבל לחיות, להיות אנושי. ועכשיו – לא זה ולא זה. אין משמעות לרגעים שאינך נתון להכרעות הערכיות – רצוניות שלך. פשוט כי אתה לא שם, לא חלק מהמשחק.

ולמה? האם עליי להיזהר במשאלותיי? האם זה בגלל שביקשתי מה' שלא יביאני לידי חטא באותו בוקר? האם זה בגלל שקראתי פוסט בנושאי מוות? האם זה בגלל שלמדתי לאחרונה את ספר יחזקאל וקצת התחרפתי מזה? (נסו גם אתם!) הסיבה כנראה שהמשרד לא היה מאוורר דיו. צינים פחים, זה הכלי שלך ולקיריה, ששרקת באוזני שירה צורמת.

לא ראיתי את האור, לא חזיתי בגופי בפרספקטיבה של 10 מטר מעל, לא פגשתי צדיקים בדרך – רק הפסקתי להיות, בפעם הראשונה בחיי, לא הייתה לי הוויה כלל. כשם שהסרט נקטע כך הוא חזר למסילתו בתמונה נמרחת כאשר הצופה, שזה אני, מרגיש שהוא פיספס משהו. מסביב המולה וטלפונים, וחבר אחד מולי מגיש כוס מים. אני לוקח ומברך מתוך הרגל "שהכול נהיה בדברו".

אפילפסיה.

נקודת מבט ב'

אותו יום היה קריר, אך השמש בצבצה מידי פעם. חזרתי מהאפסנאות אל המבנה המקורה בו שהיתי רוב שעות היום. הספקתי להתיישב על הכיסא כשהמפקדת פנתה אליי בצעדים זהירים. "אבי רוצה לדבר איתך". "לעלות על א'?" שאלתי. "לא, בוא איתי". היא לוותה אותי אל משרדו של הסא"ל ונותרה מחוץ לדלת, נכנסתי. הסא"ל ישב על הכיסא הענקי שלו כשלימנו עמדו שני "ירוקים". כיוון שזה לא טבעי לראותם בבסיס חיל אוויר אפילו עלה לי חיוך קטן על הפנים. "שלום אור, שב.". החיוך ברח. לפני שהתיישבתי הבנתי. ועכשיו רק היה צריך למלא את הפרוטוקול. "מספר אישי" ואני מדקלם לו. הרגעים לפני הגילוי הרגישו כמו שליפת הגידים מתחת לעורי כאשר אסור לי לצרוח. כשקציני הנפגעים סיימו את שלהם אמר לי אבי "אני מכיר את ההרגשה, גם אני איבדתי אח, בלבנון". המשפט הזה, למרות שהיה אמיתי, חלף ליד האוזן. תן לי רגע לעכל, להבין, להתאבל, אמרתי לעצמי. לא רוצה להתנחם – רוצה לבכות, הכתפיים כבר רועדות, הקול שבור והגרון נחנק, אבל אני לא בוכה. פתאום הכול עולה, כל הרגעים היפים שהיו ביחד ולא יהיו יותר, הרגעים המשפחתיים שהוא לא יהיה חלק מהם, חלל היא מילה מדוייקת כל כך, מי ימלא את המקום שלו? היחסים באותו רגע משתפרים פלאים – אתה לא מצליח להיזכר בשום מריבה שהייתה לכם, רק בחזות המרשימה שלו, בחיוך הנערי הזה שלו. אני זועק מבפנים – אחי! אחי! תן לי לחבק אותך פעם אחרונה…אבל כשהוא היה יכול לחבק אותך, היה כבר היה רחוק מידי. זה מוזר כל כך, בדרך כלל, כשהאחים צעירים – אז הגדול שומר על הקטן. מישהו מציק לו בבית הספר? אתה תטפל בזה. אפילו תחזיק לו את היד כשהוא חוצה את הכביש. ככה זה שאתם קטנים, כי זה אחיך הקטן. ואז אתם גדולים והוא רובאי אפס שבע מאות ומתפז"ם עליך ועל ג'וביקיותך וקל"בך המרובות, והוא שם – במקום שהוא לא צריך להיות בו, במקום שְלמה לעזאזל אנחנו מחזיקים חיילים בו, והוא שומר עליך – ולא להיפך. ובכל זאת, כשקורה לו משהו, ובמיוחד אם זה הנורא מכל, אתה מרגיש אשמה, שלא שמרת עליו מספיק.

כשצפירת יום הזכרון תעלה היא תיכנס בי כמחט בבשר החי, תשתק אותי ותעלה בי דמעות, אני מפריד בין הרגש הדתי לרגש הלאומי שלי. אבל זה לא אומר שאני לא אוהב את המדינה, לפחות לפעמים. לא אוכל לדבר סרה עליה אל מול זרים, לא משנה כמה איומה תהיה. הצפירה הזאת, היא תתקוף אותי באמצע הרחוב, נישאת על גבי הרוח ומתקרבת אליך כקולות מים רבים אדירים, כגלי ים. קולה הולך וחזק, ואיתה באים הזכרונות הלאומיים הקולקטיביים, ועם בוא הזכרונות הללו והתייצבות הצפירה, אותו מחט בתוך הבשר שלך מתחדד ומסתובב סביב צירו. ואני יעמוד נוגה, וליבי יישבר בקרבי, על הכול, והשירים שיתנגנו ברדיו ביום הזה, היפים ביותר מכול השירים בעולם, נוגעים ללב וגורמים לך להזיל דמעה, וכל אחד מהם כאילו נכתב במיוחד בשבילך, בדיוק על המקרה שקרה לך. הסא"ל אומר "חשוב להוציא". ואני קצת בהתרסה וקצת ברצינות משיב לו: "השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט". תפקיד החייל הוא למות.