הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק א'

האלים החדשים

מהי דת? מהו אותו מושג טעון שאנשים מתייחסים אליו ברצינות כל כך, בהדרת כבוד או בפחד וחשש? כנראה שהתשובה משתנה מדת לדת (ובעיקר בין הדתות הפרקטיות לבין הדתות האמוניות). אבל מה שנראה שהקנה לדת את הדרת הכבוד הוא דווקא ההילה הפילוסופית, התשובות הברורות, המשמעות הגדולה מהחיים ותחושת השגב וההוד המלווה את האדם הדתי.

אם כן, הדת היא אוסף של אמונות ודעות, לרוב ברורות וחזקות, העומדות איתן ולא זזות ימין ושמאל, ומכאן חוזקה לתת לאדם את התחושה רבת המשמעות. אך בתקופתנו המודרנית יש עוד מוסדות הנותנים לאדם שירותים דומים. הם אלו האלים החדשים, המלווים אף הם בתפיסות דוגמטיות ובעקרונות בל-יהיו מוחלפים, ואשרי המשכיל לדעת זאת. שני מוסדות אלו הם הפילוסופיה והמדע. נתחיל בבכירה כנהוג במקומותינו. הפילוסופיה תמיד הייתה בצד ואימה בשקט לטעת בלב האדם אתוס של רציונליות, חקרנות, השגת מסקנות וידיעות בכוח ובעוצם יד ועילאיות שכלית ותבונתית. ה"דת" (אם אפשר בכלל לדבר על ממוסדות של הדת, אבל וואטאבר), זיהתה את הפונטציאל הגלום בפילוסופיה ולכן נתנה לה להתקיים תחת השגחה צמודה. או שהעיסוק הפילוסופי היה עוד איזה דרך להגיע למסקנות דתיות, כי אם אתה מסיק מחשבה רציונלית, הרי בודאי שבודאי גם שם תמצא את השם יתברך. או, לחלופין, מדובר באיזשהו כלי עזר, מתמטי, אסטרונומי, מתודי, שיתן לך מושג קלוש על המציאות, ותוכל בזמנך החופשי להשתעשע אולי זה עוזר לך קצת להתפלא מנפלאות הבריאה. עד כאן היה אצל הנוצרים. היהודים, מלבד בודדים אך מאוד בולטים, לא עפו על הראיון להכניס את הפילוסופיה לתוך העיסוק הדתי התכוף. התחום הפילוסופי נותר איפשהו שהוא, ועד כמה שאולי קיימת השפעה מתודית או הבחנות שקיבלנו פה ושם, אנחנו מעדיפים להידבק בחשיבה התלמודית – הווה אומר, פלפולים, תירוצים וקושיות, עד לקבלת מסקנה דתית מוכתבת מראש. התלמוד הוא מאוד תכליתי, שלא לומר "תכל'ס", גם אם אינו מסרטט את המסקנות מראש, הרי שגבולות הגזרה מאוד ברורות, ומה שקורה ביניהם, אולי מאוד עשיר אינטלקטואלית, אבל לא פורץ משם.

פרדוקס העורבים מדגים את חולשתה של התפיסה הרציונלית. הלוגיקה אינה מתיישבת עם ההכרה המציאותית המדעית.

הפילוסופיה עצמה, עוד מימי אפלטון ובמיוחד הפילוסופיה החדשה, לא מסרטטת שום גבולות, כי אם גבולות הלוגיקה. תחילת המסע הפילוסופי ידועה ואחריתו מי ישורנו. וכפי שהזכרתי לעיל, המחשבה הרציונלית הפילוסופית נתפסת כמושא להערצה. הספקנות, החקירה, ההיגיון הבריא ונטרול הדעות הקדומות נחשבים כערך מודרני שיש להנחות את חיינו לפיהם. בראיונות עבודה מסתקרנים ביכולות ההגיון והחקירה של המועמד\ת ואופן המחשבה הדידקטי מופיע אצל גיבורי תרבות כשרלוק הולמס מגולם ע"י שחקן בריטי עם עצמות לחיים מהרסות. האם ניתן ליישב את המחשבה הדתית עם הרציונל? קיתונות של דיו כבר נשפכו על כך, אבל עוד אציע אני הקטון מחשבה שטרם נחשבה בעניין הנ"ל.

המודל ההליוצנטרי – רציונלי, אך לא אמפירי

נחזור לאליל השני – המדע. המדע היה בימי קדם סניף של הפילוסופיה. כלומר, היה פילוסופים שגם היו להם יומרות מדעיות. אבל מאותה סיבה המדע לא התקדם יותר מידי, כי היה בזה פחות מדי חשיבה פרקטית ויותר מדי אידאית. ישב לו הפילוסוף בחדר והצליח להוכיח שכל העורבים אדומים או משהו כזה. הוא יוצא לעולם האמיתי ולא מבין איך העורבים שחורים. ואם כאן הם נכשלו, אל תתפלאו למה המודל ההליוצנטרי הגיע כל כך מאוחר. יופי טופי והמהפכה המדעית הגיעה, משילה מעצמה מחויבות פילוסופיות רציונליות, ומתמסרים לדבר אחד – למה שעיננו רואות ואוזנינו שומעות. המודל האמפירי נולד. ראוי מאוד לציין כי למען האמת, ההפרדה בין המחשבה האמפירית לרציונלית הייתה עוד בראשית ימי הפילוסופיה. עוד הפילוסופים הקדם-סוקרטיים ביקשו לעצב את הפילוסופיה שלהם ע"פ תפיסת העולם והחוויה האמפירית. אריסטו מתאר את הטבע בדייקנות וממנו הוא מוציא את ההבחנות הפילוסופיות שלו וכן הלאה. אבל – הייתה זאת המהפכה המדעית שהפכה את הגלגל. הצפייה במציאות היא ערך בפני עצמו. לא האידאה או הצורה המסתתרת מאחורה, לא החוקים השמימיים של קפלר. חסידי המדע לא רק יעודדו ספקנות, אלא הספקנות שלהם מלווה בתשובות. אין לי אלא מה שרואות עיני. אין מציאות מעבר למציאות, אין משמעות, שהרי המשמעות היא רק מעבר לקיום עצמו.

בין השטן הרציונלי לים הספק גדול

הסגידה לאליל האמפירי כמובן יכולה להשתלב היטב עם האל הרציונלי, ככל מסורת פוליתאיסטית מימי קדם. אך ביניהם קיים מתח אדיר שרוב ההמון החופשי בדעותיו לא מודע אליו. הרצון ליישב את הכול מול עינינו ובה בעת לתת משמעות רציונלית חוקית, מוליד את בעיית הרציונליזם הנאיבי. התעקשות שהמדע יכול לתת תשובה לכל השאלות, דורשת התייחסות מוקדמת לאילו שאלות אנחנו יכולים בכלל לשאול, או באילו קטגוריות אנחנו משתמשים במדע. כך או אחרת, נראה שהאדם המודרני מעריך את שתי המתודות הנ"ל – שימוש באותות ומופתי השכל מול שימוש בעיניים. והיהדות? היא אומרת: ולא תתורו אחרי לבבכם (המיוחס לאיבר החשיבה) ואחרי עיניכם.

אז אמרה התורה מה שאמרה על הלב והעין. אבל את המחזירים בתשובה זה לא מעניין. הם צריכים את הצ'ק בסוף החודש. שגרירי הדת בימינו כמובן מדברים בשפה המובנית לעם ומנסים לאנוס את עצמם כדי להשתמש באותן קטגוריות מודרניות כדי לשכנע באמיתות הדתיות. אין לזלזל בפרקטיקה זאת לכשעצמה. שהרי שתי הפרקטיקות, הן הרציונלית והן האמפירית, הוכיחו את עצמן כל אחת בתחומה. אם כן, מדוע לא לבחון גם את האמיתות הדתיות לאורן? על פניו, המגמה מבורכת. יש אמת אחת, ככה אנחנו משוכנעים, הבה נעמיד את הטענות במבחן ונראה האם תרד אש מן השמים ותכריע. האם כל הדרכים הללו כשרות כדי להגיע אל ההכרה הדתית? על כך בחלק הבא.

מודעות פרסומת

מכתב פתוח לטרול הממוצע

מכתב פתוח לטרול הממוצע

אילוסטרציה

אני רוצה לכתוב לך, טרול יקר. למרות שתאבד אותי מהשורה השנייה, וישר תקפוץ חסר-רסן אל התגובות לנעץ ולגדף. איך פרצת לעולמי ככה פתאום, איך אחרי כל פוסט שטותי שלך, שלא חשבת עליו יותר משתי שניות, אני מוצא את עצמי פגוע-חרדה, מהורהר, שואל את עצמי שאלות ועונה לעצמי תשובות, מסתובב אנה-ואנה בסלון שעות, ואתה אפילו לא יודע. לפעמים אני חולם שאני עוד יכול לגרור אנשים לדיון עמוק, אמיתי וכן, בו כל אחד מהצדדים מוכן להודות בנקודות החלשות בטיעונים שלו, בו נשמעים קולות חדשים ומעניינים. אבל אני כל פעם מחדש מתבדה, אתה מטיח את אותם טיעונים תפלים ופוגעים שוב ושוב, ואני יודע שהפתרון היחיד הוא לחרוג לצד השני, להקצין עוד ועוד, לנהום כחיות הנוהמות ביער, אבל לא לזאת הייתה כוונתי.

מה זה עושה לך, להגות את אותן מילים שאסור להגות? לשחוט על פרה קדושה ולפרסם תוכן שיזיז כל נפש בריאה מהכסא? כמו סם ממכר, תחושת הניצוח הקלה הזאת, אפשר לחשוב שזכית בויכוח נגד הרמב"ן בכבודו ובעצמו. לך תחפש את הסבתא הבאה שבטעות התחברה לפייסבוק וחושבת, באמת בתמימות, שאתה אדם הגיוני, אוהב ומכבד, אבל תפגוש במפלצת.

והאמת, אני יודע שאתה לא כזה. שאם אפגוש אותך פרונטלית יום אחד, אולי אצליח לדבר איתך בנועם. אולי נסכים שהאמת באמצע, שיש דברים שהם לא ברי-הכרעה. אני מוכן לפשרה. אבל המרחק ביננו, האנונימיות הזאת, לא עושה לך טוב.

אתה, איש העולם הגדול, לא קראת מימיך את קאנט שטען שלא ניתן לחשוב מחוץ לקטגוריות, את ויטגנשטיין שטען שמשמעות ניתנת רק מחוץ לעולם, או את ניטשה שהשכיל להבין את הדפקטים של התבונה המזוייפת שלנו. בכלל לא להזכיר את דיוודסון ותיאורית החסד שלו. ובכל זאת, אתה מתיימר לדבר בשם הנאורות, הקידמה, שלטון השכל הבלתי מתפשר. אבל אם אני קורא אותם, אז כנראה אני לא קורא אותם נכון. אם אני מפרסם מאמר עליהם, אז זה באיזשהי "הוצאת ביבים" שהדעת לא יכולה לסבול. וממלא, למה לבזבז זמן יקר בלקרוא ספר של 300 עמודים, אם אפשר לכתוב פוסט בעל שורותיים, שאת הנזק שלו אני בחיים לא אוכל לתקן?

האם אנשים באמת משתכנעים ממך? לא יודע. אבל אנשים אוהבים להיות בסביבתך. ליצור קהילה המתאחדת בשנאה. אבל כיוון שזה הדבר היחיד שמאחד אתכם, אתם מתפלגים בעצמכם לעוד ועוד קבוצות. מה שנראה לפעמים שאתם רבים כל כך. אמרת לי פעם שאמונה מעוורת את השכל. נכון, אבל יש דבר אחד שמעוות יותר – שנאה.

לותר – הטרול הראשון

אני רואה גם אנשים שמטרילים כנגדך, אבל איני טועה ואומר שהם מהמחנה שלי. כיוון שגם הם טוענים טיעונים רדודים שאינם יורדים לעומק הנושא עליו אנחנו מדברים. אני חושב שאני יודע מאיפה היוהרה הזאת מגיעה. אתה מבין, בדור שלנו כל הידע נגיש, אתה פשוט יכול לדעת הכול. יש גוגל, ויקיפדיה…אבל חכמינו (וסלח לי במחילה גמורה שאני מצטט מהם) הבדילו בין בינה לדעת. את העובדות יש לך כולן, אבל אתה לא מבין. כל הנתונים פרוסים לרגליך, אבל אתה פשוט לא רואה את התמונה. ולא, אני לא מדבר שטויות, כי אם כן, הרי שאנחנו לא צריכים את האוניברסיטאות שילמדו. כשעשיתי את התזה שלי למצוא את הידע היה קל. אבל למשך שנה וחצי רק עבדתי על ניסוח הטיעון. לעסתי אותו היטב היטב, כדי שתוכל אתה, בסופו של דבר, להגיד לי "איזה שטויות, הנה מאמר שאומר בדיוק להיפך". ידעתי, טרול שלי, ידעתי, אבל אתה ממשיך להשוות תפוחים ותפוזים.

ובעצם הבעיה הזאת, של הידע הנגיש כל כך מול הרדידות האיומה שבה אתה זורע את השקרים שאתה בעצמך לא מאמין בהם, היא בעיה עתיקה. הפרוטסטנטיות הולידה גל של אנטישמיות. נכון, זה היה בכלל לא נחמד מצד הכנסייה הקתולית לשמור לעצמה את כל הידע, אבל עם זאת, הם שמרו מההמון את הטקסטים הבעייתיים, את האפשרות להוציא פסוק מהקשרו ולהתפרע בכאוס. ברגע שלותר התחיל להפיץ את התנ"ך, זהו, אתה יכול להבין מה שאתה רוצה ולטעון שזה אבסולוטי כי זה כתוב בתנ"ך – ולכן גם האנטישמיות געתה. אם אתה טיפש, אתה תסיק מזה שהדת היא איומה. אבל אם אתה חכם קצת יותר, תבין כי אתה עושה בדיוק אותו דבר. "זה כתוב בויקיפדיה!" "אלו נתונים מאומתים!". נכון, אבל יש אבל, לא?

תבין, טרולי היקר, כי אתה כל כך מפספס את הנקודה. אתה מביא לי כל מיני אגדתות מהגמרא שמביכות אותי כל כך, שאני באימה פותח מהרש"א ומנסה לפרשן. אבל זה לא העניין. התלמוד לא היה מוקד גאווה לעמנו במשך דורות בשל גרעפסים של שום שתקעו התלמידים בבית המדרש של רבי יהודה הנשיא. אלא זאת המתודה, הפלפול, השקלא וטריא, גם אם זה עוסק בבניינים שעפים בשמיים, ואת זה אתה לא יכול להביא בפוסט בפייסבוק.

אתה אומר שאני מלא סתירות ובעיות, שחי בדיסוננס חזק. ובכן, מי לא? האם בתפיסת העולם האתאיסטית שלך אין קושיות? האם לא שמעת בימיך על בעיית הריאליזם הנאיבי שגם דוקינס הודה שאין לו פתרון עבורה? על שאלת האינדוקציה שיום וראסל שברו עליה את הראש? על תחום האפיגנטיקה שמזעזע את הקרקע תחת תיאורית האבולוציה הקדושה? אני לא בא ואומר שאלו דברים ניצחים שיגברו עליך, אדרבא, אם תכיר בחולשותיך, הדבר רק יחזק אותך. ואישית, אני אעריך אותך הרבה יותר.

התשובות שאני נותן לך הן לא אפולוגטיקה. כי אם הן היו, הייתי מודה שאתה בעקרון צודק. אני מפרשן ומתרץ, כי זאת חובתי וככה זה עובד אצלנו. אילו לא הייתי מפרש, היינו נשארים עם גרסה מאוד פונדמנטליסטית של החוק הדתי שלנו. זוכר מה סיפרתי לך על לותר? אז אותו דבר. מרגע שהיה טקסט, היה גם פירוש נלווה ומקובל. וזה לא תלוי אם זה טקסט קדוש או טקסט אחר. והנה וידוי אינטימי שלי, לפעמים אני אוהב להשתעשע ולחשוב על "בערוגת הגינה" של ביאליק כעל מסיבת חילופי זוגות, אבל אני ודאי לא מאמין שלזה ביאליק התכוון, אחרת לא הייתי קורא את זה בחיים לילדים שלי.

אתה בסך הכול בחברה רעה, אתה חושב שאתה כל כך מגניב עם הקונספירציות שלך, עם הנונקונפורמיזם שלך, אבל כנגדך יש את האויבים שלנו, כאלו ששונאים אותך, תהיה אשר תהיה, ויפנו אליך את אותו נשק. "רק עם חכם ונבון", איפה? איפה?

אני מודה, אתה מצליח כל פעם לייאש אותי, להגיד לעצמי, "בשביל מה?". מחר יבואו בעבודה ויספרו לי שהם קראו באיזה אתר על איזה שטות, אני אכתוב על זה פוסט, שבמקרה הטוב יזכה לצפיות של אנשים שיש להם כוח לקרוא. אולי האינטרנט הוא לא המדיה הנכונה לפעול. בזירה הזאת ניצחת. הגיע הזמן לצאת לעולם האמיתי!

טוב, אולי מחר.

ודבר אחרון בהחלט

"בערוגת הגינה של ביאליק". תחליטו בעצמכם על מה הוא מדבר כאן.

טבעונות חילונית ובורות ברוכה

טבעונות חילונית ובורות ברוכה

הטרנד הטבעוני האחרון פוגש את העולם היהודי ביתר עוז. הטבעונים הדתיים מוצאים בדרך חייהם הצדקה, אם לא לומר, המשך ישיר, לערכים היהודיים – צער בעלי חיים, הלכה, רחמנות. בכלל, מסיבה מסוימת שלא ברורה לי, תמיד מצופה מהדתיים שיהיו יותר מוסריים מיתר האוכלוסייה. רב המואשם בפלילים, זוטר וצדדי ככל שיהיה, תמיד מושך יותר כותרת מפרופסור באוניברסיטה שהטריד סטודנטיות. לכן, יש מעין ציפייה שכזאת, שהדתיים, ככאלו שחיים חיים אקסטרה-מוסריים, יאמצו לעצמם את התורה המוסרית הטבעונית. הרי התורה אמרה לא תבשל גדי בחלב-אימו, אז למה לעצור כאן? למה לא להרחיב את העיקרון? ובעצם, מה זה שונה ממה שחז"ל עשו, ברגע שהם הבינו עיקרון כלשהו?

יש טענות הלכתיות בעד הצמחונות\טבעונות וגם בעד הקארניוריות (אכילת בשר). אך לא בהן אעסוק. כשאנחנו רוצים להבין התנהגות דתית (נגיד, אדם דתי שאוכל בשר), עלינו לזכור כי אנו בשר ודם ולא רובוטים הלכתיים. יש הקשר פסיכולוגי-חברתי שהוא חלק אינהרנטי מהדת, וניתוקו חוטא להבנת ההתנהגות הדתית. כלומר – אני לא אענה על השאלה: מה ההלכה אומרת על אכילת בשר, אלא למה אנשים דתיים אוכלים בשר?

מאזין לכל חי

הטבעונות והיהדות הן אחיות. שתיהן פורסות דרך חיים שרוצה לעשות את העולם ליותר טוב. שתיהן מלאות בהגבלות קולינריות ומערימות קשיים חברתיים. שתיהן נרדפות ונלעגות ע"י נהנתנים. אחוות הגורל יוצרת אמפתיה בין הטבעוניים לדתיים, הבנה של אני-אתה, ולעיתים אף איחוד. אבל יותר מזה, נוכל לסווג את היחס של ה"אנשים מבחוץ" לתורות האלו לשלושה סוגים.

אז יש שלושה סוגי חילוניים, וכנגדם שלושה סוגי אוכלי בשר. הסוג הראשון אלו המקשיבים. אנשים שאומנם לא מקיימים אורח חיים דתי (אולי מסורתי) אך נאותים להקשיב וללמוד עוד על הדת. הם מתעניינים, לפעמים ביוזמתם ולפעמים באופן סביל, בטעמי המצוות ובטיעונים ההלכתיים. הם "יודעים לדבר את השפה הדתית", את הקודים והג'סטות בין הדתיים, ומידי פעם יוצא להם להשלים מניין. בעיני הדתיים, הזן המסורתי הזה חי באיזשהו דיסוננס של כבוד למסורת אך אי-קיומה המלא. יש לציין – כי הם עצמם רואים באופי חייהם לגיטימי, וכן רוב הסביבה הישראלית. לעיתים רבות, הדיסוננס הזה מתעבה ויכול לקרות מצב של התעמקות במקורות, ובמקרים לא כל כך חריגים, אף חזרה בתשובה. (וידוי – זה חלק מהסיפור שלי למען האמת). המקשיבים הם רגל אחת בפנים, ולפעמים עידוד קל ימשוך אותם פנימה.

מים ביאליק – כוכבת וממובילי הצמחונות היהודית

למקבילה הטבעונית, יש גם מקשיבים אוכלי בשר. אלו אנשים הגונים שמודעים לעומק הטיעונים הטבעוניים, ראו סרטון או שתיים, מהנהנים לטיעוני פעילי גרינפיס ולקולגות הטבעוניות, חתמו על עצומה וקונים ביצי חופש בשביל הנשמה. הם מכירים את עולם הטבעונות מבחוץ, ומספיק ישרים (או פשוט נחמדים מידי מכדי לומר לא) כדי להתעמת, או להסכים, עם התורה הטבעונית. ועדיין, חיים עם הדיסוננס, לפעמים שוכחים מהדרשה ששמעת היום במשרד, וממשיכים לאכול בשר.

מה שאתה לא יודע לא יכול להזיק

הסוג השני אלו החוששים. חילונים שעמוסים בשאלות דתיות. מתים להתעמת עם איזה אמנון-יצחק, רוצים לברר מה באמת כתוב או לא כתוב, להציב תורה מול מדע, מסורת מול היסטוריה, אמונה תחת הגיון בריא. זה בוער להם בכל העצמות. אבל יש בעיה. כדי להתעמת מול הדת יש צורך בלהכיר את הדת, ועדיף לעומק. טיעונים אתאיסטיים רבים הם מנוכרים מהמציאות. כפי שהרב זקס מעיד בספרו "השותפות הגדולה", אם נקבל את הביקורת של הנאו-אתאיזם על הדת, הרי שאנשים דתיים הם מרושעים, משוגעים, בלתי נסבלים, מבולבלים ומזיקים. אך עובדה שזה לא כך. הסיבה לדעתי, שהטיעונים הם צעקה מול קיר. לרוב הם קוראים את הטקסטים בצורה פונדמנטליסטית חסרת הקשר דתי חי, מה שבבירור יוצר תמונה דתית מעוותת ומגוחכת. או לחלופין, הם נאבקים מול טחנת הרוח הלא-נכונה, ומעלים טיעונים כנגד עקרונות אמונה נוצריים (בריאתנות או גאוצנטריות) או דברים שאינם מהותיים לאמונה היהודית (גלגול נשמות, דילוגי אותיות).

בכל אופן, אותו אדם עמוס בשאלות, בסופו של דבר לא מסתפק בסרטונים ביו-טיוב ופונה לחקור, חקירה אמיתית ולא מתוך קנטרנות לשמה חלילה, את האנשים הדתיים או את הדת בצורה אותנטית. אבל כאן הוא לכוד בקונפליקט. הוא לא רוצה להיות דתי. טוב לו כמו שהוא. נוח לו ללכת לים בשבת או לא להקפיד על חוקי הכשרות המחמירים. הוא חושש שאם הוא יחקור, הוא עלול "לגלות את האמת" (בעיניו יש חשש ממשי שכזה), או אם לנסח זאת באופן פחות דרמטי – להפוך למסורתי. ומה יהיה על המשפחה, והחברים, והחברה, והוא יצטרך לעזוב את הלימודים, לעבור לישיבה…הלכו לו החיים. למה להיכנס לזה מלכתחילה? הוא לא רוצה לשמוע. אל תספרו לו משלים מחז"ל או מעשיות בעל שם טוב. הוא דוחה אותם בצורה אלגנטית ומנומסת, כי ידע עלול להשחית את נפשו. הוא מודע שיש עומק ועניין ביהדות, אך נמנע מלגלות אותו יותר ממה שהוא יודע. הבורות מבורכת, אל נא תלמדו את בניי פרשת שבוע או הגדה של פסח, טוב לי איך שאני ולא רוצה להשתנות, יש לי כבוד למסורת, כל עוד היא רחוקה ממני. חיה ותן לחיות.

החילוני "לתאבון" מקבל משמעות מילולית בעולם הטבעונות. גם כאן יש אנשים שחוששים מההשלכות של היחשפות ל"תוכן מיסיונרי טבעוני", בדיוק כמו החשש ממפעלי ההחזרה בתשובה היהודית לעיל. הוא רוצה להמשיך לאכול בשר, לא רוצה את הכאב ראש של קניית טופו ונטילת כדורי ויטמינים. לא רוצה את לדמיין את משלוחי הבשר בעת נגיסת האנטרקוט, או את מגרסות האפרוחים בעת טיגון השניצל. הוא יודע שיש התעללות בלתי נסבלת בכל תעשיית המזון, אבל בבקשה, אל תספרו לו יותר. נמאס לו לשמוע. זה לא נעים לשמוע את זה ועוד לפני ארוחת הצהריים.

לעשות "דווקא"

הסוג השלישי הוא מה שקוראים ביהודית "להכעיס". אלו האפיקורסים עזי הפנים, טרולים לעגנים חצופים שכבוד האדם הוא ערך שהם רק מצהירים שהם מאמינים בו, אבל הם למעשה משתדלים לפגוע בכל אדם שלא לרוחם. מביטים בבוז בכל חובש כיפה, מספרים בקול כיצד בילו את יום כיפור האחרון. טוב, אנחנו מכירים, לא צריך לפרט. מדוע הם כל כך אנטי? אחת הסיבות היא הדיסוננס שהזכרתי. פתרון פשוט עבורו הוא כמובן הכחשת הצד הדתי, כיוון שהדת היא הבל גמור, אז ממילא כל החוקים הדתיים ריקים מתוכן, וכל המסורות והחגים הם סיפורי אגדות בדויות ופאגניות. וחשוב מאוד להזכיר את זה כל פעם, כמה שיותר, כדי שלא נתקרב אפילו לחשוב שיש עם מי לדבר. אלו הדתיים משוגעים, רצחו את גלילאו כי הוא טען שהארץ נעה (הם כנראה לא העמיקו וקראו את הפרוטוקול עצמו שם בכלל הוא נאשם בגין שורה אחרת לגמרי בספר) והם יצאו למסעי צלב רצחניים (שבמי בדיוק טבחו בהם? ו2 מלחמות עולם זה גם עסק דתי?). אין עם מי לדבר – אלו אנשים לא שפויים.

הטענה הכפרנית ש"אין עם מי לדבר" היא לא באמת טענה, אלא חומת מגן מפני טיעונים דתיים שעלולים לבוא. הרציונל לא תופס אצל דתיים ולכן ויכוח לא אפשרי. יותר מזה, המתודה הלעגנית והגאוותנית, אומר בכנות, היא די מפחידה. לא בא לי להסתובב עם אנשים כאלו – ואולי הם קצת מצליחים. לא שניסיתי להחזיר אותם בתשובה, אבל הם בטוחים שבגלל זה התגייסתי לצבא ולמדתי הנדסה באקדמיה.

וכנגדם יש את הכופרים בטבעונות. הם יבואו עם הטענה של "אבל מה..? בשר זה טעים רצח!", "העגל הכי טעים שהוא עדיין צעיר!". הם מתארים את הטבעוניים כיפי-נפש, יאפים מנותקים מהמציאות שאין להם באמת צרות גדולות יותר. "אלו לא אנשים אמיתיים, דפוקים בראש, מחבקי עצים", יאמרו לך. צוחקים עליהם, לועגים להם בכל הזדמנות שאפשר, ומנסים בכוח לעצבן בכל הזדמנות כל טבעוני שהם רק יכירו. זה כמובן, כי הם כל כך מפחדים להיתפס אפילו ככאלו שמקשיבים לטבעונות. זה יפגע בגבריות שלהם, במעמד שלהם וגם במסורת שלהם. האגו שלהם מוביל אותם ומסנוור אותם מכללי הנימוס הבסיסיים, והן מתאכזרים אפילו לבני אדם.

יהודים וצמחונים - אחים הגותיים

יהודים וצמחונים – אחים הגותיים

מבשרך לא תתעלם

טבעונות ויהדות אלו תורות מקבילות. לכן יכול להיות דתי אדוק שהוא אפיקורס טבעוני, או צדיק יסוד טבעוני שהוא שונא ישראל – וכולנו מכירים מאלו ומאלו. המגמות ביחסים דומות, ואנחנו כאנשים דתיים לפעמים מתייחסים לטבעוניים כפי שחילוניים מכל הסוגים מתייחסים אלינו. לכן, חזרה לשאלה בראש הרשומה – אדם דתי אוכל בשר, כי הוא בעצמו בסוג של הכחשה של התורה הטבעונית. ובכל זאת, אני מאמין שהחובה של האדם הדתי הוא קודם כל להיות קשוב. לסביבה, לכאב של האחרים, לעצמו במובן של כנות ויושרה. לשאלה מתמדת של "האם אני באמת מתכוון למה שאני אומר?".

האדם הדתי שיעשה כן, יגלה את הדיסוננס הטבעוני אצלו. והוא יראה שהוא גם נמצא שם על הסקאלה החילונית הטבעוניים. יכול להיות שהוא כופר עז פנים ולא מוכן לשמוע את הטיעון הטבעוני או מפחד על הצ'ולנט של שבת. ויכול להיות שהוא מקשיב ועדיין רגל פה-רגל קרושה שם.

ובאשר לי, נראה לי שעוד קצת אני נהיה טבעוני. רק דרושה דחיפה קלה והופ! לא אפרנס יותר מפעלים אכזריים. אני נמצא בין הסוג השני לראשון. מפחד לדמיין את החיים בלי בשר וחלב, אבל מזדעזע מהשמועות הנוראיות שמגיעות לאוזניי. האם יש דרך אמצעית? איני יודע. אבל אני חש את אותה תחושה לפני שנים, ערב חזרתי בתשובה. מכאן אני בתפילה שה' יעיר עיניי לדעת מה טוב.

ודבר אחרון בהחלט

נו, אני חילוני-טבעוני, אז אתם מרשים לי את הסרטון הבא, נכון?

על תופעת השיבה למקורות בקיבוצים

על תופעת השיבה למקורות בקיבוצים

קולות מעורבים נשמעים סביב תופעת ההדתה של הקיבוצים. בקצרה, קיבוצים רבים, וביניהם כאלו שהיו אות וסמל לאידואולוגיה הקיבוצית החילונית, מראים סמני שבר בגישה האתאיסטית הבלתי-מתפשרת. חדרי אוכל מוכשרים לתיאבון האורחים, מקוואות נבנים לטהרת נשות הקיבוץ וחדרים הופכים לבתי כנסת מאולתרים הפעילים מדי שבת בשבתו.

איני מעוניין לקבוע האם מדובר בתופעה חיובית או שלילית. התופעה לדעתי מורכבת, ויש מקום לביקורת על כל אחת מההתייחסויות.

כיפורים כפורים

יש אלו המרננים על "ניצחון האמת". שגם הכופר העז-פנים ביותר לא עומד בפני מסורת אבותינו. אך אולי כל מה שיש פה זה התנסות מהפרי האסור. כל מה שלא היה מותר מתגלה, הדת מעניינת ומסקרנת, וטבעי שבני הקיבוצים יתאהבו. אבל איך אומרים ביידיש: אהבה חולפת כמו סמרטוט לח.

ואין לי אלא ההתנסות שלי עם בני הקיבוצים. שיתפתי את דירתי עם קיבוצניק חילוני מקיבוצי הדרום למשך כשנה (אולי יותר). בין היתר סיפר לי שהוא לעולם לא מפסיד את יום הכיפורים אצלו בקיבוץ. שאלתי למה, מה מיוחד כבר ביום כיפור אצלם? הוא סיפר לי שמידי שנה ערב יום הכיפורים הוא זמן קבוע למסיבה. כל הצעירים מקיבוצי הסביבה מתקבצים אצלם, לאירוע המאורגן היטב ע"י צעירי הקיבוץ. מדובר לא במשהו מאולתר, אלא במסורת קבועה עם הגברה, תאורה ובר משקאות עשיר. הם שותים ושמחים עד שנופלים מהרגליים. לקראת הצהריים הם מתעוררים עם הנגאובר, בדיוק בזמן לארוחת הצהריים. הארוחה מוגשת כבכל יום, אלא שביום כיפור באופן קבוע מידי שנה מוגשת מנה בשרית של חזיר. מדובר במסורת מכוונת, אשר אולי בזמנו נחשבת מתריסה מאוד, אבל הצעירים הקיבוצניקים היום כבר לא מבינים מה כל העניין, והוא בכלל מעדיף בקר. אני מקשיב לסיפור שלו בעניין רב. מנסה להתחקות אחר כל מנהג ומנהג ומנסה להבין מה המקור, כמה לאווים ניסו מייסדי הקיבוץ לעבור. נראה לפעמים שהניסיון כל כך שיטתי ומדוייק, עד כי הוא שקוף ולא טבעי.

  הגדת השומר הצעיר – השמטת השמות הקדושים – מתוך הספרייה הלאומית

בהגדות הקיבוציות העניין נראה בבירור. לפעמים הטקסטים המקראיים נלקחים במלואם כאשר פשוט כל אזכרה קדושה נמחקת. הקורא מרגיש שהטקסט לוקה. למי הטקסט פונה? מי הוציאנו ממצרים? מי עמדה לאבותינו?

אקסטזי להמונים

השאלות הללו נשאלות וצפות. התשובה לא בהכרח תהיה מספקת, אבל תהיה לפחות תשובה רשמית שאפשר לכפור בה. יש קיר לצעוק מולו. ולכן, לא רק שהאהבה הקיבוצית בדת תחלוף כסמרטוט לח, אלא יכול מאוד להיות שהאתאיזם הקיבוצי עוד יזכה לעדנה דווקא משום היכרותו החדשה עם הדת. אי אפשר להציג מבט חלקי, המפגש עם הדת הוא מזעזע ולפעמים בוטה מאוד. פעם אחת שעשינו שבת יחד בדירה, אחד החברים של שותפי, קיבוצניק אף הוא, הכיר ש"הדתיים קוראים כל שבוע סיפור מהתנ"ך", ושאל איזה סיפור יש השבוע. הוא עצמו לא הכיר שום סיפור חוץ מ"היה אחד שרצה להרוג את הבן שלו, ובסוף בא מלאך והביא לו בן אחר". בכל אופן, פרשת השבוע הייתה פנחס. ועכשיו קוראים יקרים – איך אני מסביר לבן התם פרשה המתארת יחסי-מין המוניים, רצח קנאי ומלחמת אחים על רקע דתי?

ההמלצה שלי היא להראות את המורכבות בחיינו דרך הדת שמספרת סיפור בעיקר אנושי. זה סיפור של אנשים עם תכונות טובות ורעות, וניסיונם המתמשך לפרוץ את עצמם. להחכים מכל אדם, להתנבא על העתיד, להיחלם על הטוב, או לגרום כמה שיותר רע. אל תציגו מבט שווא שהדת היא אופיום להמונים, היא מרגיעה וגורמת רק טוב ושנטי. הציגו את האקשן שבה, את העליות והירידות. דברו דוגרי. הציגו את השאלות שעדיין מטרידות אתכם. כשהשותף שאל אותי על יום כיפור שלי, מלמלתי ג'יבריש ואמרתי לו שיום כיפור מזכיר לי את יהודה עמיחי ושהמטאפורות מלפני אלף שנים עדיין נוגעות ומרגשות אותי. ויהודה עמיחי, אף פעם לא קל לעיכול אבל ממש מעביר את הרצון לחוות את הרוחני ביום יום. וכולי אמונה שמסורת של אלפי שנים, גם אם מיוסדת על טעויות והזיונות כלשונם, יכולה ללמד משהו על האנושיות.

הומניזם גם כשלא נוח

בגזרה השנייה מצויים אלו הזועקים על אובדן הערכים, על הכפייה הדתית במרווח הציבורי הנקי, על השתלטות עוינת של תיאוריות פרימיטיביות אלימות על העדינות הסוציאליסטית. טוב, עם ערכים לא הולכים למכולת, ותנו לי לגלות שגם בהלכה אפשר לגלות גמישות במקרים של הפסד מרובה. אולי יהיו שיאמרו שיהיה ציני לומר שההכרעה היא כלכלית, אך אני חושב שכסף הוא לא מילה גסה, ואת הדבר-האחר אפשר להמשיך לאכול גם בבית.

בי"כ בבית השיטה

אבל הדבר החשוב ביותר הוא הפנמה של המסר הקיבוצי האמיתי. בביקורי האחרון בקיבוץ-נופש המארחת הצהירה על עצמה כ"אתאיסטית מוחלטת התומכת בשריפת הר הבית". היא טענה כי הדבר הקדוש בעיניה הוא האדם, הוא הדבר היחיד שיש להילחם עבורו, ולא שום דת. האם זהו ההומניזם? אני לא חושב. אם ההומניזם זה לכבד כל אדם באשר הוא, הרי הכבוד מתחיל בלכבד את הדעות והאמונות של כל אדם באשר הוא. דא עקא, זה כולל גם דתיים. הגישה העוקצנית של: "הם לא מכבדים, אני לא מכבד". מלבה את השנאה משני הצדדים. היא יוצרת דמוניזציה ואנטיגוניזם בשם שתי אידיאולוגיות שדוגלות באהבה.

ומה הפתרון פה? ההזנה ההדדית. לא להיות מוזנים מתקשורת ומתעמולה. ללמוד אחד על השני, אחד עם השני. לתלות את ההכרה על דמות של חבר ולא דמות בדיונית של מתנחל עם סנדלים ועוזי או קיבוצניק אוכל שפנים. להילחם אחד בשביל השני, כפי שאמר וולטר על חופש הביטוי: "אינני מקבל את דבריך, אך אני מוכן להקריב את חיי כדי שתוכל לאמרם".

הערה מעניינת – כשבקיבוצים שמרו מצוות עוד לפני שזה היה קול

"מנהג ישראל דין הוא" נהגו לומר, אז כנראה שהוא דין. הסיפור על החזיר ביום כיפור הזכיר לי את מה שכתב "ערוך השולחן" בהלכות חנוכה על "אותם אלו המשחקין בקארטין [קלפים]". "ערוך השולחן" גוער במנהג העתיק שנפרץ וקורא לבטלו. ואולם, קראתי שמה שהעולם עדיין מקל ומשחק בקלפים וסביבונים בחנוכה הוא כדי לעשות היכר לדברי "ערוך השולחן", כלומר, שדבריו יהיה עדיין רלוונטיים – שהרי אם יפסיקו, על מה הוא יצעק בחנוכה? כך יוצא שהמנהג הרע הופך למצווה של ממש, לסמלי החג.

ואפילו בסיפור המתריס לעיל אני מוצא נקודת אור. קידוש שבת ויום-טוב לפי רוב הדעות הוא מצווה מהתורה. הקידוש על היין לדעת כולם הוא מצווה מדרבנן. מדאורייתא נראה שמספיק קידוש בפה שמבחין בין יום החול ליום הקדוש. כך אם לאחר תפילת ערבית אמרתי: "שבת שלום", נראה שיצאתי ידי חובת מצוות קידוש מדאורייתא, וכנ"ל בחגים. אם כן, נראה כשבן-קיבוץ אומר לחברו: "איזה קרחנה היום-כיפור הזה!", הרי שהוא יוצא ידי חובת מצוות עשה מדאורייתא של קידוש ליום הכיפורים, מה שאנחנו עושים בתפילת ערבית בברכת שהחיינו.

הערה מעניינת נוספת

לא כתבתי איך עניתי לזה ששאל אותי על פרשת השבוע. אז…נתתי לו לטעום קצת רגל קרושה והוא הלך לירוק הכול בשירותים. True story.

מוזיקה חופשית מדת

מוזיקה חופשית מדת – אינדי ואמונה

בשמחה וצהלה קיבלתי בראשית החודש את השמועה הנפלאה שלהקת of Montreal לה ציפיתי שנים מגיעה להופעה חד פעמית לארץ. למזלי הרב, ההופעה לא "נפלה" בשבת, כך שאוכל להתייצב ולראות פני קווין בארנס לפחות פעם בחיי. כבר כמה שנים אני מאזין למוזיקה הנהדרת של אוף מונטראול, שמצליחה לשמור על "אינדיות" החל משנות התשעים ועד ימינו, עם הקול הצפצפני של הסולן החמוד, הצבעוניות והתארטרליות שמאפיינת כל הופעה וכל עטיפת אלבום. קיצר, כיף שאין כמותו. זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. האמנם? קחו נשימה, הפוסט היום קצת ארוך, אבל מקווה שמעניין.

פסל החירות

'אינדי' הוא קיצור של "אינדיפנדנט" – חופשי, עצמאי. מוזיקת אינדי היא מוזיקה שמשוחררת מכל מוסכמה מוזיקלית. הקצב יכול להשתנות במהלך השיר, המילים לא חייבים להיות הגיוניות או שלמות, אפשר להשתמש בכלים מכלים שונים או אפקטים מוזיקליים הזויים, הסיפור המועבר בשיר הוא חסר הגיון או איגיוני. אבל בשביל חופש צריך לשלם. המוזיקה קיבלה את הכינוי "אינדי" מסיבות ברורות – בראשית דרכה האולפנים לא הסכימו לקחת סיכון עבור מוזיקה אוונגרדית שלא יהיו לה יותר מידי קונים וקבלתה לוטה בערפל. לכן רוב המוזיקה נוצרה באופן עצמאי, בחברות הפקה עצמאיות או קטנות. היום כבר המצב מעט שונה, כיוון שיש ביקוש למוצר המוזר הזה, אבל יש שאומרים שמוזיקה, ברגע שנגע בה יותר מידי כסף, היא כבר לא אינדי. ונכון, אדם שלא מחוייב להופעות ולכמות מינימלית של דיסקים יעשה מוזיקה יותר טובה. אם כן, פה בישראל האינדי פורח. הרכבים כמו "ג'ק אין דה בוקס" [אינדי טהור – גם מילים נונסיות וגם אינסטרומנטים לא שגרתיים כלל], שרבים מחכים לאלבום שפשוט לא יוצא, ממשיך לעשות מוזיקה מצויינת. פסטיבל "אינדינגב" מוכר כרטיסים כל שנה ונותן במה להרבה צעירים מוכשרים. הקהל הישראלי חכם, הוא יכול לסבול גם להקות כמו "הג'ירפות" למרות מילות השירים הלא מובנות בעליל.

אינדואיזם

אז מה לאינדי ודת? אז יוצרי האינדי היו די ממורמרים שלא נתנו להם לעשות מה שהם רוצים, אז ביצירה שלהם הם יצאו נגד מוסכמות החברה. לא מדובר בפאנק, שמשמעו נגטיב מלא של המוסכמות, אלא בביקורת רצינית והסתכלות על בעיות החברה: בעיקר מעמדות, כסף ודת. מה לעשות, ככל שהדבר יותר עתיק, ככה יותר "יצאו עליו". אלוהים עתיק מאוד, אם לא ידעתם.

מתוך הקליפ של Imagine

מתוך הקליפ של Imagine – הכול רגוע ולבן…

איפה זה התחיל? אני, כחסיד ק"ק ליברפול (סליחה שלא אייתתי את זה ביידיש), אוהב להציג את הביטלס כראשית וגורם לכל דבר תרבותי בחיינו (וראה כאן על הקשר בין הביטלס לצה"ל). ג'ון לנון הי"ד ואישתו יוקו שתחי', צברו את המוניטין שלהם בתקופת הביטלס, אז בשנות השבעים יכלו ליצור מוזיקה חופשית, ולהגיד מה שבא להם. פעילותם הציבורית העניפה כתובה כבר על ספרי ההסטוריה (שביתת מיטה, צילומי עירום, מה לא). אחד השיאים הוא ללא ספק השיר הידוע Imagine. מהשיר נודף ריח מתוק וחם של סופלה שוקולד, עם נגינת הפסנתר המלודית, יחד עם הקירות הצבועים לבן בקליפ, כאילו הרגע הגענו לאברבנאל. אבל למעשה השיר אומר דברים נוראיים, מתריס בחוזקה כנגד המוסכמות הדתיות. המילים:

Imagine there's no Heaven
It's easy if you try
No hell below us
Above us only sky
Imagine all the people
Living for today

Imagine there's no countries
It isn't hard to do
Nothing to kill or die for
And no religion too
Imagine all the people
Living life in peace

ג'ון לנון, ואולי נכון לגבי רוב אמני האינדי, רואה בדת הממוסדת, המציעה בד"כ חבילת נופש בגן עדן לחוסים בצילה, גורם מסכסך המפריע לאנשים לחיות ועל כן יש להיפטר ממנה, או לפחות לשנותה – זה בדיוק רעיון האינדי! התלם, הנורמה – היא לא בסדר, היא רקובה ומעוותת. אנחנו לא יוצאים נגדה (לא פאנק, כמו שאמרנו) אבל חושבים שצריך לעשות את זאת קצת אחרת, דת אינדי. ג'ון לנון אף פעם לא הציג את עצמו כאתיאסט, אלא רק רצה לעבוד את ה' בדרכו שלו, כפי שאמר.

אינדי-קץ-יה

התחלנו בבריטניה, ונמשיך בה- להקת אינדי (אם כי קרובה יותר לרוק) שאני ממש מת עליהם, Franz Ferdinand. השירים שלהם יחסית מיינסטרים: אהבה, אכזבה, רכבות הרים בסתיו. גם הנגינה שלהם היא לא שונה בהרבה משאר להקות בריט-רוק, יש גיטרות, תופים. אבל הם אינדי, כי הם התחילו בקטן וניגנו מוזיקה מסחררת, סוחפת ומצליחה. הם עלו וגדלו עד שיצא עליהם קול שהם לא באמת אינדי. אז הם דאגו לפתוח את אלבומם השני דווקא בשיר אינדי משובח היוצא נגד הנצרות הממוסדת, ומי כמו הבריטים, יוצרי האנגליקניות ותומכי הפרוטסטניות, יכול לעשות את זה? רבים ממילות השיר שאובות מהברית החדשה ומסיפורי האוונגליונים המתארים את חייו של ישו, הקרוי בשיר The Fallen. וכבר משם השיר אפשר לראות את היחס הביקורתי כלפי הדת הממוסדת, הפעם הנצרות. נביא רק כמה קטעים כדי לא להלאות את הקורא:

Some say you're trouble, boy
Just because you like to destroy
All the things that bring the idiots joy
?Well, what's wrong with a little destruction

אמרה מפורשת על ההרס שהביאה הנצרות ע"י האידיוטים – הכוונה היא למסע הצלב הראשון, שרוב משתתפיו היו איכרים חסרי השכלה שלחמו מלחמות קודש והרסו כל מה שבדרכם. גם היום רק אדיוטים הורסים בשם הדת. ראיתי טוקבק יפה שאומר שמטרת הדת היא דווקא לבנות. מוחמד עזר לבנות אפילו כנסיות שנחרבו, והרב קוק אמר אותו דבר אחר כך: שיש דווקא להרבות אור ולא להמעיט בחושך. הגישה היהודית היא דווקא תשובה – תיקון, בנייה מתוך ההריסות והמשבר.

And the Kunst won't talk to you
Because you kissed St Rollox Adieu
Because you robbed a supermarket or two
?Well, who gives a damn about the prophets of Tesco

אין באמת הרבה משמעות, אבל הסממנים הנוצרים (דווקא הקתולים) הקלסיים של השראה אלוהית, קדושים ונביאים מוצגים כמבלבלים ומסיטים את האדם דווקא מהיושרו האמיתי. (קצת ניטשה, לא?)

Did I see you in a limousine
Flinging out the fish and the unleavened
Turn the rich into wine

Five thousand users fed today
As you feed us
Won't you lead us
?To be blessed

עוד ציניות על הנצרות: ניסי המצות והיין, המשפט הגדול, והמשיח המהלך בינותינו.

So we stole and drank Champagne
On the seventh seal you said you never feel pain
"?I never feel pain, won't you hit me again"
"I need a bit of black and blue to be a rotation"

צליבת ישו בשבע מסמרים – אם לפי הגישה הנוצרית, צריך לתת את הלחי השניה, למה הצליבה זה דבר רע?

Be they Magdalene or virgin you've already been

מריה המגדלית, הבתולה.

So I'm sorry if I ever resisted
I never had a doubt you ever existed
I only have a problem when people insist on
Taking their hate and placing it on your name

בסוף השיר, נקודת האינדי מועברת בצורה טובה: אני מצטער אם אני מתנגד, אין לי ספק שאתה קיים, רק יש לי בעיה עם כך שאנשים לוקחים את השנאה שלהם בשמך.

מחלות קרדיאולוגיות

אוף מונטראול האמריקאים (כן, לא קנדים), לעומת הסקוטים החביבים לעיל מנסחים את נקודת העצבים הדתית שלהם בצורה יותר חריפה. בשירם gronlandic edit הם מקוננים על כך שהם רוצים לגעת באל, לאחוז בקדושה, אבל ההדיוטות והמסחור מעכבים את זה כל כך. השיר עצמו פותח בהצהרה:

The surrealists were just nihilists with good imaginations

הסוריאליסטים היו רק ניהיליסטים עם דמיון טוב.

I Guess it would be nice to give my heart to a god – but which one do I choose? All the churches fill with losers, psycho or confused. I just want to hold the divine in mine and forget all of the beauty's wasted.

השיר עצמו, כמו רבים משירים, כולל אפקטים כנסייתיים (אקו שמרגיש כמו מקהלת מלאכים קתולים מעל הראש), כדי להמחיש את הנקודה שיש אלטרנטיבה לדת הקיימת. גם אצלהם יש עקיצה לתרבות הקדושים הנוצרית (קדוש נוצרי שחושב מחשבות זימה, טרנסג'נדר שמתפלל לקדוש שהוא המציא).

אלבומם האחרון של אוף מונטראול – העיצוב הסוריאליסטי עקבי לאורך כל שנות הלהקה

בשיר אחר שלהם (באלבום האחרון לעת עתה, False Priest – שאף השם מבטא סלידה מהדת) המסר מועבר בברירות:

When will certain people realize
An afterlife is nothing to live for
Nothing to die for, nothing to fight for
If those in this life are not sacred
Then nothing that's a part of it is sacred either

If you think God is more important than your neighbor
You're capable of terrible evil
If you think some prophet's words are more important
Than your brother and your sister
You're ill and you're wrong

המילים צורמות לאדם מאמין, אבל שימו לב – היציאה היא נגד הממסדיות. הם לא אומרים "אין אלוהים" אלא "בואו נראה מה באמת יותר חשוב". אולי באמת כדאי קצת פנסתר כדי לבלוע את הגלולה המרה הזאת. בכל מקרה, כך שאנחנו "חולים" אינו חידוש גדול כ"כ. שלמה גם כתב בשיר השירים "חולת אהבה אני". וואלה, שלמה, לך תחתום אצל אלפנט6.

לוחמי חירות ישראל

מה אצלנו בישראל? הזכרנו את הג'ירפות, בשירם ("שיטין", כמדומני) הם אומרים "אני שונאת יהדות, אני רוצה להיות מקורית". אבל השיר מלא בנונסנס גם ככה, אז אני לא יודע אם לקחת את המשפט הזה ברצינות. שלום חנוך בשירו על המשיח שכנראה אין לו בלקברי ולכן לא מטפלן, יוצא מנקודת מבט רוקיסטית-אישית על אמונת ה"סמוך" הישראלית. ה"חזון איש", אפשר להגדירו כמייסד החרדיות במדינת ישראל, אמר שבטחון בה' משמעו לא "אני מאמין שיהיה טוב", אלא "אני מאמין שמה שה' עושה זה טוב, גם אם זה נראה רע". כמו שאמרנו, האינדי בישראל פורח, יש קרקע פוריה ודשנה במלא אמונות טפלות. בסוכות לפני 3 שנים התקיים פסטיבל אינדי בת"א: אושפיזינויז, שהוגדר כ "פסטיבל כפירה מיוחד לסוכות בהשתתפות מחללי הקודש" (הרגעו, קוראים חושבי כיפות, זה לא היה פסטיבל של כת השטן, בסך הכול כמה חבר'ה יהודים עושים "ושמחת בחגיך". אפילו חילול שבת לא היה שם). להקות אינדי ישראליות מתעסקות בנושאים מהחצר האחורית של היהדות: שדים, רוחות, פולחן המוות היהודי וכד'.

אז למה אני הולך לשם?

כן. אני הולך להופעה של אוף מונטראול. אני עומד להגיע לשם בצורה רגילה. עם כיפה וציציות בחוץ, עם זקן ופאות (ברוך ה'…קצת גדלו לאחרונה). כי בעצם גם אני עושה אלטרנטיבה, מראה שאפשר ביחד, מראה שהיהדות היא פלורליזם ומאפשרת הרבה חופש פעולה ויצירתיות. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". בזכות המצוות אני חופשי באמת, אני יכול לבחור ולשלוט אם למלא צורך ודחף גשמי שלי ולא חייב לעשות מה שהגוף שלי מרגיש באותו רגע בתחומים הכי אנושיים: אוכל, עבודה, סקס וכד'. זה הוורט שלי לפרשת השבוע, בשלח. יציאה נעימה ממצרים.

ובאותו הקשר

חופשי מכשרות. אוכל איך שבא לנו.

יש אנשים שפשוט לא מבינים. הנה מכונית של רשת מעדניות עם כיתוב מצחיק "חופשי מכשרות".

הודעה נרגשת לציבור

אתם (לא כולם, אבל רובכם) באמת תת רמה. הפוסט הקודם היה בנושא "שדיים". מעניין שדווקא אז כמות הכניסות לבלוג פתאום נסקה השמיימה. כ-100 כניסות לבלוג היו מחיפוש במנועי חיפוש אחר המונח "שדיים". היה גם מישהו שהגדיל וחיפש "סיפורי זימה זקנות" והגיע לפוסט. באמת תתביישו. אבל גם תודה רבה נתונה לאדם אלמוני, אשר חפץ אני מאוד שיחשוף לי את זהותו, שמפרסם את הפוסטים האחרונים שלי בפייסבוק. אני רואה כמות נכבדת של כניסות מפייסבוק, אבל לא יודע מאיפה זה מגיע. אנא הזדהה (יכול להשיב לי מייל בפרטיות bdsshh@gmail).

ודבר אחרון בהחלט.

הייתי (ואהיה) בהופעות של כמעט כל האמנים המוזכרים לעיל. אצל ג'ון לנון לא הייתי, יען והוא נרצח הרבה לפני שנולדתי. אבל הייתי אצל פול מקרטני. בהופעה הוא שר כמה שירים של ג'ון. זה לא טוב כמו המקור. אז הנה משהו קרוב למקור.

מסע ההרג של ניטשה

מסע ההרג של ניטשה

בבא בובה BA

אינטרנט בגימטריה

א(י)נטרנט = סרטן?

היחשתי פעמי לבית הכנסת להתפלל תפילת מנחה. זה לא בית הכנסת שאני מתפלל בו בדרך כלל, פשוט הפעם הייתי צריך לתפוס מניין מוקדם יותר. הקדמתי בדקות מעטות ועמדתי בפינה מכין עצמי לתפילת מנחה ע"י קריאת שגיונו של חבקוק הנביא. בינתיים, אחד המתפללים מסיים את שיעורו על פרשת השבוע (נוח כמדומני). ואוי לאזניים שכך שמעו. "הזהרו מהאינטרנט!" זעק המלמד. "מה זה אינטרנט? אינטר – זה להיכנס." התחיל לבאר (הדיסטרנסילציה במקור), "נ' זה 50 בגימטריה וט' זה טומאה – מי שנכנס לאינטרט נכנס ל50 שערי טומאה". למרות שהקורא יקרא את הסיפור ויצחק, לי יש כמה וכמה סיבות לבכות. האחת, שהמלמד החביב (שעוד פנינים הרבה יצאו מפיו) הוא תוכניתן מדופלם, שלא לומר חס ושלום "משכיל". השניה היא שדברי בלע שכאלו, שמקומם אצל מטיפים נוצרים, מגיעות לאוזניים יהודיות בשיעור שבועי בבית כנסת – מקום שלדעתי, האמונה בו צריכה להיות משלנו, ולא טיעונים מיסיונרים שקל להמציא וקל להפריך. הפניתי פניי לארון הספרים וחיפשתי ספר מעניין בין הרי התיקון הכללי וסידורי "כוונת הכליות" עם כל השמות והכוונות הקדושים. דעו נא רבותיי, כי אמנם בתי כנסת הם לא ספריית גרשם שלום אבל לעיתים ניתן למצוא בהם אוצרות של ממש. ואכן מצאתי מונח בקרן זווית ספר קטן שעליו כתוב "הגות". אלו הספרים שאני אוהב. בשנות ה-80 יצאו מידי פעם בצורת ספרונים קטעים מכתבי עת בנושא מחשבה, הגות ופילוסופיה יהודית. חוברות קטנות אלו הם סיפור הצלחה אשר קשה מאוד להשיגם היום (ובוודאי שלא מדפיסים אותם שוב), למרות שהם מכילים תוכן חשוב מאוד ומעניין. עלעלתי בחוברת וקראתי מאמר מעניין מאוד (של ד"ר לא זוכר מה שמו) על מושג ה"אמת" ביהדות (לא אפרט, אך בקצרה – כיצד גם משל כפי ספר איוב או "אפרו של יצחק" יכול להיות אמת נוקבת). דיפדפתי בספר וראיתי מאמר אחד עם התייחסות להוגי דעות מערביים, בינהם ניטשה ו"מותו של האל". אך המילה "מותו" הייתה מחוקה בדיו כחולה, בליווי הערה "חס ושלום!!". תפילת מנחה התחילה. נישקתי את הספר והחבאתי אותו במקום שאף אחד לא ימצא, כך אני מקווה אם אבקר בבית הכנסת הזה עוד פעם.

אז הוא מת, אז מה?

למה שיהודי יזדעזע מזה שניטשה הרג את אלוהים? זה יזעזע אותו אם האלוהים של ניטשה זה גם האלוהים שלו. האם נזדעזע כשנראה עובד כוכבים שובר את הפסל שלו? כל התיאוריה של ניטשה היא בגדר עובד ע"ז שהניח פסל אחד והלך לעבוד פסל אחר. כי, לאמיתו של דבר, אי אפשר לעולם הזה ללא אלוהים. ולמעשה, ע"י שהרג את האל שלו, ניטשה ברא לעצמו אל חדש בעיניו האפיקורסיות, וזהו אל יותר טוב, יותר נכון, יותר חזק, זה המוסר – המוסר הוא האל החדש של ניטשה, והאל שהיה על הצלב (או אבא שלו) מת. (הערת אגב: ניטשה לא התחיל בכך, אלא השורש של העניין הוא עוד בוולטר). בכל אופן, על דרך מה שאמר הבעל שם טוב, גם מניטשה אפשר ללמוד משהו. הדברים שניטשה הצביע עליהם, אפשר לקחתם ולהבדיל בין טוב לבין רע, וע"י זה לזכך את האמונה שלנו לכדי אמונה טהורה יותר ונקייה יותר משאר אמונות זרות ומרושעות שנתערבבו באמונת הייחוד היהודית הטהורה. נשים לב – כתוב בתנ"ך "אני ה' לא שניתי" – האל עצמו אינו משתנה כתוצאה מהבנתנו אותו או על ציר הזמן (בניגוד לאל של ניטשה – המוסר האוברמענטשי, או האל של שפינוזה – הטבע), אבל התארים שאנו מצמידים לאל משתנים גם משתנים, וזה מה שניטשה עוזר לנו לעשות – להגיע לתיאור חדש ע"י פסילת התיאור הקודם (לפחות בחלקו). ראיה לכך שהתארים משתנים קראנו בפרשת השבוע ("חיי שרה"), שלפני מסעו של אברהם להפצת המונותאיזם נקרא האל "אלוקיי השמיים" – ששלט, כביכול, רק בשמיים. ולאחר מכן: "אלוקיי השמיים והארץ".

לסגור פינה אחרונה בכ'עבה

ריצ'ארד דוקינס - האמנון יצחק של האתאיסטים

דיברנו על אברהם אבינו ועל ניטשה- אז בואו ונאחד בינהם. כפי שאמרנו (ואבאר כבר בזמן אחר) שאי אפשר לעולם הזה ללא אלוקים. תורת הספקנות והפופ-אתאיזם הנהוגה היום ע"י אנשים שחושבים שהם חושבים, ולמעשה אינם יודעים שהפילוסופיה שואלת שאלות חוצות אמונות, דתות וחוסר-אמונה, ומנכסים בטעות זדונית לעצמם את המחשבה והחשיבה, כאילו שמי שמאמין לא חושב (אולי בגלל זה הוא גם לא מפחד 🙂 ), היא שום דבר מלבד פאנקיזם של מרידה במוסכמות (גירסא גיקית של וודסטוק, אם תרצו). על הנצרות כבר דיברתי רבות שאיננה בגדר אמונת ייחוד, ואולי אפילו בגדר עבודה זרה כלילה, בעלת טעויות תאולוגיות חמורות ביסודה, אשר אני מתנגד נחרצות להתחלחלותם לתוך היהדות (דבר שלעיתים קורה, לצערנו). ומה לגבי האיסלם? מקורביי כבר שמעו ממני עשרות פעמים שתי רעיונות שאני חוזר עליהם שוב ושוב. הראשון – הרס הפולקלוריזם (שעל כך אני פשוט חייב לכתוב בקרוב!) והשני – האקסטרניות של האל. אני תופס בדעה שהאל היהודי הוא אקסטרני ליקום, שנאמר – בראשית ברא וכו' – בין האל ליקום יש יחסי בורא-נברא, הוא אינו חלק מהטבע (פאגניזם) או לא חדר לטבע (נצרות, סיינטולוגיה), והוא אינו הטבע (שפינוזה, אתאיזם למעשה). הפעם היחידה שהייתה אינטרווינציה אלוהית הייתה בבריאה (ואולי גם בקיקיון של יונה, אומר בחצי חיוך וחצי רצינות). אמנם, האמונה המוסלמית גורסת שהתורה ניתנה לאותו ישמעאלי ע"י מגיד, המלאך גבריאל, בעוד שאצלנו התורה והמצוות ניתנו ע"י משה, בשר ודם, מכוח נבואתו בלבד – ולא ע"י חדירה אלוהית לתחום האנושי – השמיים שמיים לה', והארץ נתן לבני אדם. משה היה היחיד שהיה ראוי לתת את התורה, שכן הגיע לרמת נבואה שלא הייתה לפניו ולא תהיה אחריו, ורק בעזרת הבנת אלוקים שכזאת אפשר להנחיל את התורה – חוכמה קדומה, אלוקית וניצחית. וכך אנו אומרים: "תורה ציווה לנו משה" – משה ממש! בשר ודם כמונו! לא מלאך! (הערה קטנה: לדור המדבר ניתנו שתי מצוות מפי הגבורה עצמה – "אנוכי ה'" ו"לא תעשה לך פסל" – ולכן באותו דור, לא הייתה להם זכות בחירה לעבור על המצוות האלו, וגם מעשה העגל היה עבירה לשמה לפי דעת הרבה מהמפרשים, שרצו לעבוד ולהידבק בה' ולא להכעיסו, אך לא ידעו כיצד לעשות כן. גם בבעל פעור כתיב רק "ויצמד" וכו' וכו'). הרוצה לעיין בקושיה מהי תורת הנבואה ביהדות, שאינה התעוררות מלמעלה, אלא דווקא התעוררות התחתונים, יעיין ברמב"ם (מורה נבוכים, איך לא? אבל גם בתחילת משנה תורה כתוב בתמצות נפלא ומובן לכל נפש חושבת מעט מהתיאוריה הזאת של הרמב"ם). גם ליבוביץ מביא דברים נפלאים בשמו של הרמב"ם ובשמו שלו.

ולנו נשאר רק לבכות על השכינה שבגלות שמקטינה דעתנו עוד ועוד, וכדברי הרבי מקוצק (האהוב עלי עד מאוד): בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד אלוקים כזה, שדרכיו יהיו מובנים על פי שכל של כל טיפה סרוחה.

ברוך המחזיר שכינתו לציון.

ודבר אחרון בהחלט: לחובבי גימטריות…