מול ארון הספרים – חלק א'

הקדמה

בעזרת ה' פוקח עוורים, נפתח בסדרת פוסטים חדשה (אחרי שהנסיון הקודם נכשל), שלמען האמת, איני יודע כמה דיו דיגילית תשפך עליה, כיוון שהסדרה הזאת אינה באה ללמד טריוויה, אלא להתבונן. ארון הספרים היהודי תמיד היה עבורי דבר מופלא. החל בכמות העצומה של ספרים שקיבלו דרגות שונות של קדושה וכלה באיכות הספרים – אגדה, פילוסופיה, מחשבה והלכה. אבל מיסתורין רב שוכן בין דפי הספרים האלו – ובסדרת הפוסטים הבאה אני רוצה להצביע על כל מיני סוגים ספרים: ספרים שנכנסו לרשימה בקושי רב, ספרים שנכנסו בקלות אבל לא רבים מודעים לתוכנם הרדיקלי, ספרים שהיו ראויים להיכנס לרשימה, אבל לא נכנסו, וגם סתם ספרים, שעלו על מדפי.

יודאה ספיאנס – יהודים אוהבי חכמה.

אחי, זאת אחותך!

שלמה אמר במשלי "אמור לחכמה אחותי את" – והפשט הוא, שאדם צריך להתקרב ולאהוב את החכמה כמו אחותו. ויש שדייקו, דווקא חכמה שלמד מאחרים. הוגים יהודים במשך השנים קיימו יחסי אהבה – שנאה עם החכמה החיצונית, ויש מי שעיוות קמעא את מאמר חז"ל ואמר שכפי שאחותי אסורה לי (לנישואין), כך גם הפילוסופיה אסורה לי. אבל למעשה, הפילוסופיה נותנת כלים להתמודד בכל תחומי החיים, ולאסור את ההגות של אדם מסויים זה דבר בלתי אפשרי, כיוון שבסופו של דבר היא תפרוץ. וכבר ראיתי יהודים (ורבנים) שנרתעים מר' צדוק הכהן מלובלין בגלל דעותיו הפילוסופיות (לדוג' – בחירה חופשית) אבל יצטטו את שפינוזה בלי לשים לב.

ניסיון לשים את עצמי במגפים של ברוך

אם כבר דיברנו על שפינוזה, אודה על האמת שדי קשה לי לקרוא אותו. הסיבה היא, כשאני נתקל באמרות שלו שאינן עולות בקנה אחד עם האמונה שלי, אני חושב "נו באמת, האפיקורס הזה אומר את זה 'להכעיס' ". ומצד שני, כשאני נתקל בנקודות יהודיות אצלו (וברוך ה', יש הרבה מאוד יהדות אצל שפינוזה, ואפילו קצת אהבת ה' למי שירצה למצוא בלי מאמץ), אני מהרהר בליבי "תראו את שפינוזה, אפילו פילוסוף אמיתי הוא לא יכול להיות, יהודי נשאר יהודי". עם זאת, ברור שלי שליבי מטעה אותי. כל פילוסוף מושפע מרבותיו ומהגירסא דינקותא שלו. וגם אם האדם עבר שינויים בחייו (כגון שפינוזה) אז עדיין אפשר לומר לגביו "הלומד זקן (= שיש לו רקע קודם) למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר מחוק". – גירסת הינקות עדיין נשמרת. קצת אירוני שהזכרתי את אלישע בין אבויה יחד עם שפינוזה, לא?

אבל אריסטו אמר…

בעולם העתיק כל מה שאריסטו אמר היה קדוש. הפילוסופים הימי-ביניימים פחדו לחלוק עליו, וגם אם עשו את זה, עשו את זה בזהירות. רבינו בחיי, בחיבורו "חובות הלבבות" מבשר רנסנס פילוסופי. לפני דקארט וניוטון אף אחד מהגויים לא חשב לצאת נגד אריסטו, אבל אבן פקודה (כן, זה רבינו בחיי) חולק על אריסטו בנונשלנטיות ואפילו בדברים מהותיים ביותר: החל ממבנה החומר ועד טבע האדם. חיבורו הנפלא עדיין לנגד עיננו, בשל חשיבותו המוסרית, ועל כן השתמר אצל היהודים, אבל על הגויים הוא לא עשה הרבה רושם נראה, למרות שהוא היה מאוד מפורסם גם אצלם. הסיבות רבות: זה לא רק שהוא חולק על אריסטו, הוא גם יוצא נגד הנצרות, האיסלם והגנוטיסטים. אבל כאמור, הספר השתמר, והוא עדות ניצחת שדווקא יהודי היה הראשון לחלוק על אריסטו.

אבל היו יהודים שגם הלכו עם הזרם הכללי, הרבמ"ם, כשכבודו האדיר במקומו מונח לעולמי עד, היה אחד מהם. האמת, שאני לא מת על מורה נבוכים. החלק השלישי הוא חשוב מאוד בעיני, אבל רוב הספר אני חורק שיניים כשאני רואה את הרבמ"ם מנסה לאנוס את אריסטו על הכתוב. באופן שיטתי, הרבמ"ם מסכים עם כל טענות אריסטו. לפעמים גם נדמה לי שזה לא קשה לרמב"ם להגיד שהעולם קדמון. אבל עם כל זה, הרבמ"ם מקיים באופן מלא את דברי יוחנן במסכת שבת: "מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים' – איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות" – ז"א: להתעסק במדע ופילוסופיה זה ממש מצוות קידוש ה'! ברקלי, פילוסוף וגם כומר נוצרי אדוק הרבה להשתמש במשל שני הספרים: האלוהים נתן לנו שני ספרים: ספר הבילביה וספר המדע. כשמדען מוצא תגלית חדשה, הוא מגלה בכך משהו אודות בריאתו של האל, ולכן, גם המדע הוא מן האלוהים ולא בא לצאת נגדו או לכפור בו, ואפילו יש עניין דתי כלשהו להתעסק במדע. אני נוטה לקבל את הנימוק הזה, למרות שהוא די עתיק. רק אזכיר שבאותה תקופה של ברקלי (המאה הי"ז), אכן הקפידו להתעסק בשני הספרים. ניוטון (כן, הזה מהתפוח) השאיר אחריו שרטוטים של מבנה המשכן והמקדש, ואפילו ידע לדבר עברית (וקראתי פעם שיתכן והושפע ברבינו בחיי המוזכר לעיל).

שרטוט המקדש ע"פ ניוטון

קאנט ביידיש

במאה ה19, המשכילים והרפורמים שהתחילו לעוות ולגלות פנים בתורה איך שבא להם, איימו על היהודים המסורתיים, ואלו פחדו שאילו יתחילו להתעמק יותר מדי בתורה יגיעו לכפירה. אבל אז ניצנץ אור חדש על עולם פרשנות התורה. המגיד מקמפן, הידוע בכינויו 'המלבי"ם', היה רב מקובל מאוד בקרב היהדות האורתודוקסית, ויצא במלחמה נגד אחיו הרפורמים. המלחמה הייתה גם פיזית – למנוע מהם כל השפעה, ובשל כך סבל מבעיות בירוקטיות רבות ומקונסיפרציות נגדו, אבל המאבק הראשי שלו, היה דווקא בפירושו לתנ"ך. לכל הדעות זהו דבר מופלא שעם כל התלאות והנדודים שעבר המלבי"ם, הוא הצליח לכתוב פירוש מקיף ועמוק לכתבי הקודש. מהפירוש משתקפת הבנה פילוסופית עמוקה בשפה שגם הקורא הישראלי יוכל להבין. לפעמים נדמה שאיוב ושלושת רעיו מתחלפים בשפינוזה, יוּם, לייבניץ וקאנט. בפירושו הוא מציג משנה פילוסופית ותיאולוגית סדורה, אשר יכולה להשתיק כל רציונוליסט קיצוני, אך גם אליליסטים יהודים. הוא מזכיר לפעמים מפורשת את הפילוסופים מהם הוא שואב את רעיונותיו (או מתווכח איתם) מבלי לחשוש, ושוב, סיבה לגאווה יהודית.

ומפאת קוצר היריעה לא אזכיר את ה'משך חכמה' ואת ליבוביץ, אבל רק אגיד שספריהם ראויים לעלות על שולחנות החכמים.

"בני הזהר עשות ספרים הרבה" (קהלת י"ב, י"ב)

ודבר אחרון בהחלט – על שני ספרים

הזכרתי כאן את משל שני הספרים של ברקלי. פריי ולורי מקיימים שיחה על ספר בראשית וספר ביולוגיה (אזהרה: מכיל מעט גסויות).

 

הודעה מרגשת

פתחתי בלוג נוסף בו אפרסם מידי פעם מהשירה שכתבתי. חובבי השירה מוזמנים:

נהמא דכיסופא