טבעונות חילונית ובורות ברוכה

טבעונות חילונית ובורות ברוכה

הטרנד הטבעוני האחרון פוגש את העולם היהודי ביתר עוז. הטבעונים הדתיים מוצאים בדרך חייהם הצדקה, אם לא לומר, המשך ישיר, לערכים היהודיים – צער בעלי חיים, הלכה, רחמנות. בכלל, מסיבה מסוימת שלא ברורה לי, תמיד מצופה מהדתיים שיהיו יותר מוסריים מיתר האוכלוסייה. רב המואשם בפלילים, זוטר וצדדי ככל שיהיה, תמיד מושך יותר כותרת מפרופסור באוניברסיטה שהטריד סטודנטיות. לכן, יש מעין ציפייה שכזאת, שהדתיים, ככאלו שחיים חיים אקסטרה-מוסריים, יאמצו לעצמם את התורה המוסרית הטבעונית. הרי התורה אמרה לא תבשל גדי בחלב-אימו, אז למה לעצור כאן? למה לא להרחיב את העיקרון? ובעצם, מה זה שונה ממה שחז"ל עשו, ברגע שהם הבינו עיקרון כלשהו?

יש טענות הלכתיות בעד הצמחונות\טבעונות וגם בעד הקארניוריות (אכילת בשר). אך לא בהן אעסוק. כשאנחנו רוצים להבין התנהגות דתית (נגיד, אדם דתי שאוכל בשר), עלינו לזכור כי אנו בשר ודם ולא רובוטים הלכתיים. יש הקשר פסיכולוגי-חברתי שהוא חלק אינהרנטי מהדת, וניתוקו חוטא להבנת ההתנהגות הדתית. כלומר – אני לא אענה על השאלה: מה ההלכה אומרת על אכילת בשר, אלא למה אנשים דתיים אוכלים בשר?

מאזין לכל חי

הטבעונות והיהדות הן אחיות. שתיהן פורסות דרך חיים שרוצה לעשות את העולם ליותר טוב. שתיהן מלאות בהגבלות קולינריות ומערימות קשיים חברתיים. שתיהן נרדפות ונלעגות ע"י נהנתנים. אחוות הגורל יוצרת אמפתיה בין הטבעוניים לדתיים, הבנה של אני-אתה, ולעיתים אף איחוד. אבל יותר מזה, נוכל לסווג את היחס של ה"אנשים מבחוץ" לתורות האלו לשלושה סוגים.

אז יש שלושה סוגי חילוניים, וכנגדם שלושה סוגי אוכלי בשר. הסוג הראשון אלו המקשיבים. אנשים שאומנם לא מקיימים אורח חיים דתי (אולי מסורתי) אך נאותים להקשיב וללמוד עוד על הדת. הם מתעניינים, לפעמים ביוזמתם ולפעמים באופן סביל, בטעמי המצוות ובטיעונים ההלכתיים. הם "יודעים לדבר את השפה הדתית", את הקודים והג'סטות בין הדתיים, ומידי פעם יוצא להם להשלים מניין. בעיני הדתיים, הזן המסורתי הזה חי באיזשהו דיסוננס של כבוד למסורת אך אי-קיומה המלא. יש לציין – כי הם עצמם רואים באופי חייהם לגיטימי, וכן רוב הסביבה הישראלית. לעיתים רבות, הדיסוננס הזה מתעבה ויכול לקרות מצב של התעמקות במקורות, ובמקרים לא כל כך חריגים, אף חזרה בתשובה. (וידוי – זה חלק מהסיפור שלי למען האמת). המקשיבים הם רגל אחת בפנים, ולפעמים עידוד קל ימשוך אותם פנימה.

מים ביאליק – כוכבת וממובילי הצמחונות היהודית

למקבילה הטבעונית, יש גם מקשיבים אוכלי בשר. אלו אנשים הגונים שמודעים לעומק הטיעונים הטבעוניים, ראו סרטון או שתיים, מהנהנים לטיעוני פעילי גרינפיס ולקולגות הטבעוניות, חתמו על עצומה וקונים ביצי חופש בשביל הנשמה. הם מכירים את עולם הטבעונות מבחוץ, ומספיק ישרים (או פשוט נחמדים מידי מכדי לומר לא) כדי להתעמת, או להסכים, עם התורה הטבעונית. ועדיין, חיים עם הדיסוננס, לפעמים שוכחים מהדרשה ששמעת היום במשרד, וממשיכים לאכול בשר.

מה שאתה לא יודע לא יכול להזיק

הסוג השני אלו החוששים. חילונים שעמוסים בשאלות דתיות. מתים להתעמת עם איזה אמנון-יצחק, רוצים לברר מה באמת כתוב או לא כתוב, להציב תורה מול מדע, מסורת מול היסטוריה, אמונה תחת הגיון בריא. זה בוער להם בכל העצמות. אבל יש בעיה. כדי להתעמת מול הדת יש צורך בלהכיר את הדת, ועדיף לעומק. טיעונים אתאיסטיים רבים הם מנוכרים מהמציאות. כפי שהרב זקס מעיד בספרו "השותפות הגדולה", אם נקבל את הביקורת של הנאו-אתאיזם על הדת, הרי שאנשים דתיים הם מרושעים, משוגעים, בלתי נסבלים, מבולבלים ומזיקים. אך עובדה שזה לא כך. הסיבה לדעתי, שהטיעונים הם צעקה מול קיר. לרוב הם קוראים את הטקסטים בצורה פונדמנטליסטית חסרת הקשר דתי חי, מה שבבירור יוצר תמונה דתית מעוותת ומגוחכת. או לחלופין, הם נאבקים מול טחנת הרוח הלא-נכונה, ומעלים טיעונים כנגד עקרונות אמונה נוצריים (בריאתנות או גאוצנטריות) או דברים שאינם מהותיים לאמונה היהודית (גלגול נשמות, דילוגי אותיות).

בכל אופן, אותו אדם עמוס בשאלות, בסופו של דבר לא מסתפק בסרטונים ביו-טיוב ופונה לחקור, חקירה אמיתית ולא מתוך קנטרנות לשמה חלילה, את האנשים הדתיים או את הדת בצורה אותנטית. אבל כאן הוא לכוד בקונפליקט. הוא לא רוצה להיות דתי. טוב לו כמו שהוא. נוח לו ללכת לים בשבת או לא להקפיד על חוקי הכשרות המחמירים. הוא חושש שאם הוא יחקור, הוא עלול "לגלות את האמת" (בעיניו יש חשש ממשי שכזה), או אם לנסח זאת באופן פחות דרמטי – להפוך למסורתי. ומה יהיה על המשפחה, והחברים, והחברה, והוא יצטרך לעזוב את הלימודים, לעבור לישיבה…הלכו לו החיים. למה להיכנס לזה מלכתחילה? הוא לא רוצה לשמוע. אל תספרו לו משלים מחז"ל או מעשיות בעל שם טוב. הוא דוחה אותם בצורה אלגנטית ומנומסת, כי ידע עלול להשחית את נפשו. הוא מודע שיש עומק ועניין ביהדות, אך נמנע מלגלות אותו יותר ממה שהוא יודע. הבורות מבורכת, אל נא תלמדו את בניי פרשת שבוע או הגדה של פסח, טוב לי איך שאני ולא רוצה להשתנות, יש לי כבוד למסורת, כל עוד היא רחוקה ממני. חיה ותן לחיות.

החילוני "לתאבון" מקבל משמעות מילולית בעולם הטבעונות. גם כאן יש אנשים שחוששים מההשלכות של היחשפות ל"תוכן מיסיונרי טבעוני", בדיוק כמו החשש ממפעלי ההחזרה בתשובה היהודית לעיל. הוא רוצה להמשיך לאכול בשר, לא רוצה את הכאב ראש של קניית טופו ונטילת כדורי ויטמינים. לא רוצה את לדמיין את משלוחי הבשר בעת נגיסת האנטרקוט, או את מגרסות האפרוחים בעת טיגון השניצל. הוא יודע שיש התעללות בלתי נסבלת בכל תעשיית המזון, אבל בבקשה, אל תספרו לו יותר. נמאס לו לשמוע. זה לא נעים לשמוע את זה ועוד לפני ארוחת הצהריים.

לעשות "דווקא"

הסוג השלישי הוא מה שקוראים ביהודית "להכעיס". אלו האפיקורסים עזי הפנים, טרולים לעגנים חצופים שכבוד האדם הוא ערך שהם רק מצהירים שהם מאמינים בו, אבל הם למעשה משתדלים לפגוע בכל אדם שלא לרוחם. מביטים בבוז בכל חובש כיפה, מספרים בקול כיצד בילו את יום כיפור האחרון. טוב, אנחנו מכירים, לא צריך לפרט. מדוע הם כל כך אנטי? אחת הסיבות היא הדיסוננס שהזכרתי. פתרון פשוט עבורו הוא כמובן הכחשת הצד הדתי, כיוון שהדת היא הבל גמור, אז ממילא כל החוקים הדתיים ריקים מתוכן, וכל המסורות והחגים הם סיפורי אגדות בדויות ופאגניות. וחשוב מאוד להזכיר את זה כל פעם, כמה שיותר, כדי שלא נתקרב אפילו לחשוב שיש עם מי לדבר. אלו הדתיים משוגעים, רצחו את גלילאו כי הוא טען שהארץ נעה (הם כנראה לא העמיקו וקראו את הפרוטוקול עצמו שם בכלל הוא נאשם בגין שורה אחרת לגמרי בספר) והם יצאו למסעי צלב רצחניים (שבמי בדיוק טבחו בהם? ו2 מלחמות עולם זה גם עסק דתי?). אין עם מי לדבר – אלו אנשים לא שפויים.

הטענה הכפרנית ש"אין עם מי לדבר" היא לא באמת טענה, אלא חומת מגן מפני טיעונים דתיים שעלולים לבוא. הרציונל לא תופס אצל דתיים ולכן ויכוח לא אפשרי. יותר מזה, המתודה הלעגנית והגאוותנית, אומר בכנות, היא די מפחידה. לא בא לי להסתובב עם אנשים כאלו – ואולי הם קצת מצליחים. לא שניסיתי להחזיר אותם בתשובה, אבל הם בטוחים שבגלל זה התגייסתי לצבא ולמדתי הנדסה באקדמיה.

וכנגדם יש את הכופרים בטבעונות. הם יבואו עם הטענה של "אבל מה..? בשר זה טעים רצח!", "העגל הכי טעים שהוא עדיין צעיר!". הם מתארים את הטבעוניים כיפי-נפש, יאפים מנותקים מהמציאות שאין להם באמת צרות גדולות יותר. "אלו לא אנשים אמיתיים, דפוקים בראש, מחבקי עצים", יאמרו לך. צוחקים עליהם, לועגים להם בכל הזדמנות שאפשר, ומנסים בכוח לעצבן בכל הזדמנות כל טבעוני שהם רק יכירו. זה כמובן, כי הם כל כך מפחדים להיתפס אפילו ככאלו שמקשיבים לטבעונות. זה יפגע בגבריות שלהם, במעמד שלהם וגם במסורת שלהם. האגו שלהם מוביל אותם ומסנוור אותם מכללי הנימוס הבסיסיים, והן מתאכזרים אפילו לבני אדם.

יהודים וצמחונים - אחים הגותיים

יהודים וצמחונים – אחים הגותיים

מבשרך לא תתעלם

טבעונות ויהדות אלו תורות מקבילות. לכן יכול להיות דתי אדוק שהוא אפיקורס טבעוני, או צדיק יסוד טבעוני שהוא שונא ישראל – וכולנו מכירים מאלו ומאלו. המגמות ביחסים דומות, ואנחנו כאנשים דתיים לפעמים מתייחסים לטבעוניים כפי שחילוניים מכל הסוגים מתייחסים אלינו. לכן, חזרה לשאלה בראש הרשומה – אדם דתי אוכל בשר, כי הוא בעצמו בסוג של הכחשה של התורה הטבעונית. ובכל זאת, אני מאמין שהחובה של האדם הדתי הוא קודם כל להיות קשוב. לסביבה, לכאב של האחרים, לעצמו במובן של כנות ויושרה. לשאלה מתמדת של "האם אני באמת מתכוון למה שאני אומר?".

האדם הדתי שיעשה כן, יגלה את הדיסוננס הטבעוני אצלו. והוא יראה שהוא גם נמצא שם על הסקאלה החילונית הטבעוניים. יכול להיות שהוא כופר עז פנים ולא מוכן לשמוע את הטיעון הטבעוני או מפחד על הצ'ולנט של שבת. ויכול להיות שהוא מקשיב ועדיין רגל פה-רגל קרושה שם.

ובאשר לי, נראה לי שעוד קצת אני נהיה טבעוני. רק דרושה דחיפה קלה והופ! לא אפרנס יותר מפעלים אכזריים. אני נמצא בין הסוג השני לראשון. מפחד לדמיין את החיים בלי בשר וחלב, אבל מזדעזע מהשמועות הנוראיות שמגיעות לאוזניי. האם יש דרך אמצעית? איני יודע. אבל אני חש את אותה תחושה לפני שנים, ערב חזרתי בתשובה. מכאן אני בתפילה שה' יעיר עיניי לדעת מה טוב.

ודבר אחרון בהחלט

נו, אני חילוני-טבעוני, אז אתם מרשים לי את הסרטון הבא, נכון?

לשתוק או לשאול? – השואה

השבת תתפרסם כתבה ב"קרוב אליך" בעקבות ראיון עם הרב ד"ר תמיר גרנות.

אך על פי שאיני מוסיף בדרך כלל, המקרה הזה הוא מיוחד, כיוון שהשיחה עם הרב גרנות שינתה את דעתי בנושא. עד עכשיו תפסתי את השואה כאירוע סתמי, כמעט מקרי, של שנאת זרים במימדים תעשייתיים. ראיתי בה את ההשגחה, בכך שהיא קרתה דווקא ליהודים, אך לא ראיתי בה כמשהו שיש לקחת ממנו לקח.

הרעיון עם הרב גרנות הזכיר לי ש"בכל דרכך דעהו", שצריך גם ללמוד שיעור מכל דבר שיש בעולם (מילים שכולנו יודעים לדקלם – אבל ליישם, זה קשה!) ובוודאי ובוודאי לשואה.

מזכיר מעט את שיטת הרב קוק והמדע המתנגש עם התורה. שיטתו היא שילוב בין אדישות ליבוביציאנית של "המדע מתעסק במשהו אחר מהאמונה", לבין "הפשט לא מתיישב עם המדע, אבל הדרוש של התורה כן". כיצד? הוא טען שההתפתחות המדעית מצביעה על התפתחות רוחנית בקו מקביל. למשל, גילוי מימדי היקום אמורים לעורר בנו השארה לגודל הבריאה.

וגם השואה, כפריט הסטוריה, יש לקחת אותו מצד אחד כעוד מאורע היסטורי שאינו מענייני האמונה ולכן אינו מקשה עליה, אך חובה דתית לשאוב מעוצמתה, כי אותו אחד שהצילנו בפורים מאחורי הקלעים, על היהודי להאמין שהיה גם באושוויץ.

הרב גרנות מציג את שיטתו הדתית ביחס לשואה בספרו. אני מסתייג מספרות שואה, אבל פתחתי את הספר ולא יכולתי להפסיק. חובה לכל מאמין.

הראיון כאן

מה? פרה אדומה!

הזאות הזויות

אחת משבתות השנה היותר מיוחדת היא "שבת פרה". שבת שלמה לכבוד מצוות פרה אדומה. מילא שבת לזכר מחיית עמלק, מילא שבת לכבוד פסח, אבל למה מצוות פרה אדומה זוכה לכזאת תשומת לב מיוחדת? מה הסוד של הפרה?

מצוות פרה אדומה היא באמת מהמצוות הכי לא ברורות שיש. קראו לה "חוקה", כלומר, כזאת שאין לה רציונאל כלשהו מאחוריה, היא גזרה שמימית. אבל אפילו לחוקות אחרות, כמו מאכלות אסורות, יש הגיון פנימי כמו סימנים של מפריס פרסה ושוסע שסע. פה יש משהו ביאזרי לחלוטין. מה הקשר בין צבע הפרה לטהרת מתים? גם ככה שורפים הכול…ולמה צריך דווקא את העלים האלו? שום דבר פה לא מתחבר, שום דבר פה לא דומה למשהו אחר בתורה. יש דברים מוזרים בדת, אבל זה הולך רחוק ממש. באופן מסורתי, מייחסים שאפילו שלמה המלך, החכם באדם – הרים ידיו מלנסות להבין מה הולך שם ואמר: "היא רחוקה ממני".

פרה אדומה

מה-זה מזה?!

אז האמת שלדעתי יש סיבה שדווקא את המצווה הזאת בחרו חכמים למרכז. אבל נתחיל מכמה דינים פיקנטיים אודות הפרה האדומה. בגדול הקטע הוא פשוט: יש 2 מצבים של יהודי: טמא וטהור. יש דברים שמטמאים (בדרגה החמורה ביותר זהו הגוויה המתה או חלק ממנה), ואילו דבר אחד בלבד יכול לטהר אותך – אפר של פרה אדומה מעורב במים. היא צריכה להיות בעלת 100% שערות אדומות, וכמות מזערית של שערות בצבע אחר פוסל אותה. את הכהן שהיה אחראי לשרפתה, היו משכינים שבוע לפני בבית העשוי כולו מאבן, כולל כלים העשויים מאבן – כיוון שהדברים האלו לא "תופסים" טומאה. לפני השריפה היו מזים (זורקים) על הכהן מים עם מה שנשאר מאפר כל הפרות הקודמות (7 פרות סה"כ, החוזרות עד משה רבינו). מי היה מזה על הכהן? אה, הנשים הירושלמיות היו יולדות תינוקות שהיו גדלים על סלע חלול, ואותן ילדים היו עולים על שוורים, ושואבים על גביהם מים מהשילוח מבלי לרדת, ואת המים האלו היו זורקים על הכהן. כל זה כדי שגם הילדים לא יקבלו טומאה חס ושלום, וכך הכהן שמכין את האפר יהיה טהור כמה שאפשר. רגע, מה אם הדרך אל הכהן הילדים יעלה על איזה קבר? אין דאגה – היה שביל מיוחד העשוי קשתות חלולות החוצצות בפני כל מה שלא יהיה שם. ומה אם בכל זאת? טוב, היו לוקחים איל גדול קרניים, קושרים חבל בין הקרניים, קושרים מקל ומסבכים אותו בחבל, מותחים את החבל אל כד גדול של אפר הפרות העתיקות, נותנים צ'פחה לאיל, והוא משתולל וזורק את האפר, עם המים ישירות על הכהן. [הערה: ר' יוסי חולק שם בפרה פרק ג' משנה ב': "אל תתנו מקום לצדוקים לרדות!", והמפרשים אומרים שמעשה התעתועים הנ"ל היה רק כאשר הוחזקה טומאה בציבור, ולמעשה כנראה לעולם לא הוצרכו לשיטה המסובכת הנ"ל, ולכן הלכה כר' יוסי].

אחרי שהכינו את הכהן והשפריצו עליו משבע הפרות העתיקות עם אייל זכר ותינוקות על שוורים, אז הייתם אומרים שעכשיו הוא הכי "טהור" שיש להכין את הפרה, לא? כן…אבל יש אבל. חז"ל גזרו שרגע לפני שהוא בא לשרוף את הפרה, יש לקחת שרץ, אובייקט טומאה חמור וברור, ולטמא את הכהן. כן, כן, שמעתם נכון, אחרי שבועיים שהכהן אוכל אבנים לארוחת צהריים, מטמאים אותו בצורה ברורה. הוא אמנם טובל מיד במקווה, אבל נשאר בצורה כלשהי של טומאה (הקרויה "טבול יום" בשפה ההלכתית). אז מה הקטע? את כל זה עשינו בשביל מה?

עכשיו אתה טהור-עכשיו אתה לא

כאן אנחנו מגיעים לשאלה: מה זה טומאה וטהרה? זה אינו מצב פיזי, אף לא מצב מטאפיזי או מוסרי. להיות "טמא" או להיות "טהור" הוא מצב הלכתי גרידא. משום מה אנו מקשרים את הטהור לחיוב ואת הטמא לשלילה, אבל הלכתית זה לאו דווקא נכון. הטמא מוגבל מכמה דברים רציניים (כניסה למקדש, הקרבת קורבן פסח) ויכול לגרום נזק ממוני. טומאה יכולה להיגרם גם מסוגי עבירות שונות, אבל גם מביש מזל (במסכות טהרות מצוינים מקרים סטייל אדגר-אלן-פה אודות "תינוק הנמצא ליד בית הקברות והשושנים בידו"). טומאה וטהרה הם מושגים הלכתיים-ערכיים, מצופה מהיהודי להיות טהור, אבל זאת מילה עם הגדרה שנמתחת במקרים שונים למקומות שונים. ברגע אחד אתה יכול להיות פה וברגע אחר אתה יכול להיות שם. די דומה למאכל שיכול להיות כשר או טרף בהבדלים מינוריים (חמץ בפסח אסור, עם צאת החג מיד מותר). החשיבות של המושגים האלו, מלבד להיות עוד חובה הלכתית המאפשרת לנו לזכור ולעבוד את ה' בגופנו, היא בלהראות לנו שאותה חובה הלכתית היא משהו שאנחנו לוקחים על עצמנו ללא תלות בדבר שלכשעצמו. הפרה היא אב-טיפוס לכל המצוות.

טומאה וטהרה הם נטולים הגיון וסיבה מוצדקת וואט-סו-אבר. אין כל סיבה שבעולם לקיים אותם לכשעצמם, וגם אם מצאת איזה סיבה לקיים את מצוות פרה אדומה, לדוגמא – זאת גזירת הכתוב, אז שים לב שפתאום הכול "נדפק", והכהן מקבל טומאה. זה מה שקרה לצדוקים. הצדוקים, הכת היהודית הנפוצה בימי בית שני, כפרו בתורה שבעל פה ולמדו את כל דיניהם מן הכתוב בלבד ולכן הקפידו שהכהן יהיה טהור מכל רע. לפרושים, הכת ששרדה עד ימינו, היה עם זאת מסורת שכהן במצב של "טבול יום", יכול לשרוף את הפרה. וזאת הסיבה שטימאו את הכהן רגע לפני: כי הם היו יכולים. לעשות דווקא לצדוקים. היהודים האלו. תמיד לטמא, לטמא, לטמא. דבר מוזר נוסף הוא שכל מי שהיה עוסק במלאכת הפרה היא נטמא לאחר מכן, בעוד שהאלו שהיו מקבלים עליהם את האפר היו דווקא נטהרים. מוזר מאוד…

זה בא ללמד את היהודי, שעניין של קבלת מצוות, הוא מהסיבה הפשוטה שהדבר שאתה עושה הוא (א) מוסכם להיות מצווה. [כאן נכנס דיון ארוך על אורתודוקסיה] ו(ב) אתה רוצה לקיים אותו. כל דבר אחר שתכניס הוא בלבול, אתה בעצם עובד דבר אחר, עובד על עצמך.

יש חיים מעבר לכתוב, זה מה שאמרו הפרושים. זה הפוסט-מודרניזם במיטבו. התורה לא באה להורות לנו שחור-לבן, אלא להורות לנו הלכה. הלכה מלשון הליכה, הנתיב, הדרך, הוא העיקר, ולא היעד. ההכרה שאנחנו בעלי סטטוס של "עובדי ה'", "טהור", ולא המצב הפיזי עצמו. הלכה חשובה נוספת על הפרה, היא שהמים שהיו משמשים להזיית האפר על הטמאים, היו נפסלים רק ממחשבה זרה של מי שהיה מתעסק איתם. אפשר להיות צדיק ולעשות הכול 100%, אבל בעצם לא עשית כלום. אז הנה, אמרו שX זה טהור וY זה טמא, אבל מה בעצם אתה לקחת מזה? זה מזכיר לי את המשל שמספרים, שיהודי שלקח כדור שינה בערב שבת והתעורר במוצאי שבת, בעצם לא שמר שבת.

שמאל-ימין-שמאל

בשלב זה צריך להיות ברור למה אני מוצא את כל הדיונים של תורה ומדע מיותרים. המדע יחקור את העולם, וההלכה יכולה לקבל השארה ממנו לנסח את השפה ההלכתית, אבל למה שזה ישנה משהו? ההלכה הקדומה פסקה שמותר להרוג כינים בשבת, כיוון שהם נוצרים מזיעה. היום אנחנו יודעים שזה לא נכון, אבל האם זה משנה? ההלכה יכולה לקבוע לעצמה את השפה שלה, ולא ללכת ראש בקיר, לא להיות צדוקים. ספרי אומר לנו על החכמים: "אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין, ועל ימין שהוא שמאל – שמע להם". ויש להסביר. לא מדובר פה במצב שמימינך יש צוק והם אומרים לך: "זה בסדר, אתה יכול ללכת לשם, כי זה בעצם שמאל". המצב המתואר הוא יותר דומה לכך שאתה רואה את אור השמש בברור, אבל הלכתית אתה בעיצומו של הלילה. יכולות להיות סיבות שונות לעניין הזה, אבל האוטוריטה ההלכתית, היא זאת שתקבע בשאלה ההלכתית. "אפילו מזידין", אמרו בעיבור החודש – אפילו אם עשו טעות דווקא, זה תופס. על איזה טעות מדובר? על טעות פרגמטית, פיזית, על טעות במתודה ובתוכנית הטקסית הקלאסית, בדברים היבשים הקרים. ובוודאי היום זה תופס גם על הכינה, שאנחנו עושים "טעות" בכוונה וממשיכים לומר שהיא נוצרת מזיעה. ההשפעה היא על החיים ההלכתיים שלנו, ולאו דווקא על שאר תחומי החיים שלנו. אם כן, זה באמת משנה אם היה מפץ גדול, אם באנו מהקוף או אם פאי לא שווה בדיוק ל3 ושביעית? עבור דיני הסוכה, אפילו קירוב גס שכזה של פאי בסדר, כמו שזה למרוח את הכהן בממרח שרצים רגע לפני שהוא שורף את הפרה.

מהכינה נחמה ועד המפץ הגדול – זה לא משנה.

בזכות היותה של הפרה האמא של הטהרה, ובזכות היות הטהרה אם לכל המצוות, יש לה שבת מיוחדת. זאת סיבה נוספת שנראה לי לנכון להדגיש. אבל הסיבה המסורתית היא שקוראים את פרשת פרה לפני פסח כדי להזכיר לעם להיטהר לפני שהם מביאים את קורבן פסח. נו, התחלתם לנקות?

ודבר אחרון בהחלט

מצאתי במקרה מערכון של החמישייה הקאמרית שקולע לעניין. זהירות! אין פואנטה!

והנה עוד אחד, כדי שתצאו עם טעם טוב של קטניות לפני פסח…

כאן צריך לבכות – ביקורת על "שטיסל"

כאן צריך לבכות – ביקורת על "שטיסל"

אזהרה! הפוסט עוסק בסדרת הטלוויזיה "שטיסל". על כן, הוא מכיל פרטי עלילה ("ספויילרים"). ראו הוזהרתם.

בשצף הסדרות הטלוויזיוניות המנסות להציץ לתוך העולם הדתי והחרדי, עולה סדרה אחת עשויה היטב, הן מבחינת העלילה שלה והן מבחינת האותנטיות שלה (לרוב, כי דקי הבחנה יתהו מדוע חסידים אומרים "תיירע" ונפגשים בלובי כמו ליטאים). הסדרה מתארת את עלילתם של משפחה חסידית ירושלמית, משפחת שטיסל. בפרק האחרון, נושא אב המשפחה את הדברים הבאים בחגיגת חומש של ילדי החיידר (לקוח מתוך הסדרה):

השבוע הזה הוא שבוע לא פשוט בשבילי. אימי שתחיה מאושפזת בבית חולים. היא זקוקה להרבה תפילות. בימים האחרונים הכנתי את הדרשה לאירוע המרגש הזה. ורק אתמול הבנתי שאין בו "עמעס" (אמת). אני רוצה לספר לכם משהו. אמי שתחיה מאז שאני זוכר אותה כל יום שישי בשעות בין הערביים בזמן הדלקת נרות שבת היא בוכה. ולמה? פשוט מאוד. כי בסידור הישן שלה היה כתוב "כאן צריך לבכות". עד כדי כך פשוטה ותמימה האמונה שלה. את הדף הזה מצאתי בתהילים של אמי שתאריך ימים. הדף הזה נמצא אצלה כבר במשך שנים. היא רושמת עליו את כל השמות של הנכדים והנינים שלה, שתזכור להתפלל עד כל אחד מהם. הסתכלתי השבוע על הדף הזה ופתאום גיליתי כמה שמות שאני לא מכיר. שברתי את הראש וניסיתי לחשבו מי זה האנשים האלה ומאיפה אימא מכירה אותם? "רידג' בן סטפני", "ברוק בת סינתיה". ואז…אז גיליתי שהשמות האלה הם של דמויות מתוכניות טלוויזיה שאימא אהבה לראות.  מורי ורבותיי – כאן צריך לבכות! כמה עצומה האהבה שיש בך, אימא…! אהבה לכל אדם ואפילו לדמויות האלה, שהן דמויות שבכלל לא קיימות במציאות. גם על הצרות שלהם התפללת כל יום. כל יום. ילדים, אני מברך אתכם שהלב שלכם יהיה תמיד טהור. תמיד יהיה אכפת לכם אחד מהשני. שתמיד תתפללו.

מצאתי את עצמי, כמו הסבתא בסדרה שמתפללת על דמויות בדיוניות שלא ימותו, אף אני מתפלל על אותה סבתא שלא תמות. כי היא היחידה שנותרה מן הדור הקודם שאורו הולך ודועך, ולא מותיר לנו כיוון לאן ללכת. הכאב הוא לא על אנשים יקרים או קרובים, ולא על ידע שנעלם, אלא על אופי אמיתי, שאליו כיוונה התורה, אותו אנו מפספסים בגדול.

תמונה מתוך "שטיסל"

בסידור היה כתוב "כאן צריך לבכות". והבכי שלהם לא היה מזויף. כפי שהייתה חובה על הגוף כך הייתה חובה על הלבבות. ואת החובה על הלבבות הם קיימו בפשטות כמו החובה על הגוף. כשהתורה אמרה "ואהבת את ה' אלוהיך", זה היה ברור לאותם אנשים שצריך לאהוב את ה'. הם אהבו את ה' בצורה הכי פשוטה, כאילו היה חבר טוב, וכיוון שאהבו אותו, היה קרוב אליהם ולליבם.

היום יש מחסומים. הציניות והיוהרה הם עורלת הלב של ימינו. הם לא פותחים את הלב לקבלת רעיון כלשהו, אפילו לא אחר. ייתכן אפילו אדם רגיש מאוד, אבל בעל עולם רגשי משלו, ובכך הוא רגיש ומתנשא כאחד. הציניות עוזרת לנו להימנע מדברים שאנו יודעים בוודאות שדרושים להתמודדות מאיתנו. היוהרה נותנת לנו תחושה שאנו לא צריכים להתמודד עם שום דבר. ואנו ממשיכים לחיות בתוך בועה, בתוך פנטזיה שהכול טוב או שפשוט כולם שונאים אותנו.

הדברים מכוונים גם לחילונים וגם לדתיים. האדם הדתי יעשה לו את החשבון מתי בפעם האחרונה דרש את אלוהיו ולא דרש איזו התחסדות או חומרא לכאורה. כפי שכינה הרבי מקוצק: "השמר פן תעשה פסל תמונה כל אשר צוך ה' אלוהיך" – להיזהר מלעשות את המצוות פסל.

בבית הכנסת בו אני מתפלל ישנו זקן אחד, יזכהו ה' לאורך ימים ושנים, שהלבוש המסורתי הולם אותו ללא יותר מידי פוזה, והיא תהילתו. בימות השבוע הוא עם כיפת "ליבוביץ" שחורה, ובימי שבת הוא מחליף את הכיפה בכיפה לבנה. את ההלל הוא קורא מילה ומילה מהסידור, מחליף באמצע עמוד כאילו הייתה זאת הפעם הראשונה שהוא פותח את הסידור שהודפס עוד תחת הצנזורה הרוסית. זה לא שאין פה רגש. אדרבא, יש פה מטען רגשי עצום. אפילו לא צריך את הסימון בסידור איפה צריך לרעוד בתפילת הימים הנוראים. כי אם שליח הציבור לא יעשה אפילו בכאילו, הם ירגישו את זה. אין טררם, רק שלווה, כנהר זורם, כחלק מהחיים, להיות יהודי זה קודם כל להיות.

כאשר הלבוש הדתי הופך ללבוש גרידא, אז מתקבלות צורות חיים שעלולות לגרום חילול ה' של ממש. גאווה מוחצנת היא פסולה. גאווה מוחצנת בהיותך דתי עוד יותר – האם בעצם איננו בטוחים בזהותנו ולכן מחצינים אותה? אם כך, עלינו לחשוש כי מצבנו רע ביותר.

הרב רון יוסף, ראש ארגון אורתודוקסי הנותן מענה לצעירים הומוסקסואלים, סיפר פעם שבבית הכנסת שהוא התפלל בו, יצאו כמה אנשים כנגדו בטענה שלא ראוי שאדם כמותו יעמוד בראש הקהילה. בצר להם הם פנו לזקן-המתפללים בבית הכנסת ושאלוהו. הזקן הרים את ראשו הכבד מן הספר בו היה שקוע, תפס בידו חומש ויקרא, פתח בפרשת אחרי-מות-קדושים וקרא בקול גדול לרב: "הרב! אתה עושה מה שכתוב פה?". הרב נד בראשו לשלילה. "אז הכול בסדר", סיכם הזקן.

אבל אנחנו יודעים שהכול לא בסדר. כי אנחנו פחדנים ועצלנים. פחדנים לקחת אחריות על החלטות שאנחנו עושים בחיים, ולכן מחפשים להאשים את ההלכה או את המסגרת הדתית בכך שהיא כפתה עלינו דרך חיים מסוימת. בשו"ת-סמס טיפשי שאנחנו שואלים את הרבנים. מרגישים מוגנים במקום להתמודד עם העולם, מציבים את התורה כמגן לנו מפני האתגרים, במקום להציב את עצמנו כמגיני התורה והמסורת.

והדור הולך ופוחת. על הפלפול התלמודי נוכל לשמור, אבל על הרגש של קיום מצוות תמים, פסיעה קלה לבית המדרש בבוקר, טעם של שבקיה ותה-נענע לפני הסליחות של אלול, אותו אנו עלולים לשכוח. כדי לקבל סמיכה לרבנות, אחד התנאים היה מאז ומעולם לשמש תלמיד חכם. כי דרך ארץ, במובן של הכלי בו מועברת התורה, קדמה לתורה. לראות הנהגות של מורה רוחני, היא המורשה האמיתית. פרקי אבות פותחים במטא-מסורת, כי גם אם נגיע למצב שבו תשכח התורה, תמיד אפשר לשחזר כמו בימי חזקיהו, עזרא, שמעון הצדיק ורבי יהודה הנשיא. אבל את הדרך בא מעבירים את התורה, שהיא ייחודית לעמנו, אנו עלולים לאבד. וכאן, רבותיי, כאן צריך לבכות.

הודעה משמחת

עלון חדש בשם "קרוב אליך" יופץ החל מהשבת הזאת (וירא ה'תשע"ד) בבתי הכנסת הקרובים לבתיכם. העלון יעסוק בחסידות ובעבודת ה', ועבדכם הנאמן יכתוב שם, בסיעתא דשמיא, כתבות מידי פעם. כדאי לעקוב…

הודעה משמחת נוספת

למעוניינים בלבד: סיימתי לכתוב חיבור (ספרון קצר האמת) המכיל ביקורת בסגנון ניטשאני על מצב היהדות בימינו. כיוון שאיני יודע עד כמה הוא עלול לעניין את הקהל, כיוון שהוא כתוב בצורה פילוסופית, ולפעמים נושכת, מה גם שכדאי להכיר קצת את ניטשה לפני כן, איני מפיצו ברבים לעת עתה, אבל אשמח לקבל עליו ביקורת. הרוצה לקבל העתק (במייל ואפילו בדואר!) ישלח לי מייל לכתובת בעמוד "מי אני?".

ודבר אחרון בהחלט

את התמימות הזאת שאבדה, אפשר לראות בעטיפת האלבום המצורף. ילד וילדה הולכים בערב שבת לבית הכנסת ואוחזים ידיים. ניכר מהלבוש (החושפני יחסית?) שהם אינם דתיים, אבל ודאי לאף אחד זה לא היה פעם מפריע בבית הכנסת. בית הכנסת לא צריך להיות מקום של צדקנות-יתר, מקום שבו אנו מתחפשים לדתיים פעם בשבוע, אלא מקום אמיתי, שבו אפשר להוריד את השכבות לכמה רגעים ולראות מעבר ללבוש, נשמה יהודית. להתחבר לשורש – לשבת שנותנת לנו פרופורציות. ימים של פסטיבל הזמר החסידי בסגנון עדות-החסידים.

שמרנות והתחדשות דתית

(נכתב לצורך דיון כלשהו… הרי הוא מובא לפניכם…)

ג' אב ה'תשע"ג

שמרנות והתחדשות דתית

מאת אור י. גולדשטיין

הקדמה

בכל עידן ועידן, ובייחוד בעידן המודרני, נאלצו היהודים להתמודד עם מציאות משתנה: גילויים מדעיים, מכשור מתקדם, תמורות חברתיות וערכים חדשים. בראותם את עצמם כפופים להלכה, כדרך החיים היהודית, חיפשו חכמי כל דור ודור פתרונות הלכתיים חדשים. 'מגדלים פורחים באוויר' הפכו למציאות, ואיתם הצורך לדלות מים חיים ורעננים ממעיין התורה. מושג מרכזי ביותר בעולם היהדות הוא 'חידושי תורה', דהיינו, צד חדש שלא הכרנו בתורה, בין אם לא נגענו בעניינו, בין אם לא הוצרכנו לגעת.

אמנם, המושג "חידוש תורה" נשמע כאוקסימורון. מצד אחד, התורה במובנה הרחב ככלל פרוגראמת החיים היהודיים, היא עדות למסורת ולשמרנות. שורשיה נטועים עמוק בעבר זכר לאירועים ואישים קדומים. מצד שני, בעיון לעומקה של אותה תורה ממש יכולים לעלות פינות שלא שערום אבותינו, אם כי יש לציין שאבותינו ידעו גם ידעו שזהו אחד ממאפייני התורה. יש לשאול שאלה פונדמנטלית יותר – מה מתחדש ומה נשאר מסורתי? האם התורה עצמה מתחדשת? אנסה בעז"ה לשפוך אור על השאלה הזאת.

קדמות התורה וקדמות החידוש

האם קדמותה של התורה היא התוקף לקיומה כיום? מסופקני. למרות שמעשי אבותינו מפוארים היו ומצד הדין עלינו לחלוק כבוד עימם, אין הכרעותיהם הערכיות והדתיות יכולות לחייב גם אותנו. על כן משה אומר במעמד המתואר בפרשת ניצבים "ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת". יש ברית שנכרתה עם האבות, אבל זה רק עבורם. מאידך, באותו מעמד נכרתה ברית גם עימנו. הכיצד?[1] בהתבוננות בדברי משה אנו רואים מוטיב חוזר – ההווה: "אתם נצבים היום וגו'", "למען הקים אותך היום לו לעם וגו'", "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום וגו'" וכהנה. הברית תקפה לא משום שנחתמה עם האבות, אלא משום שנחתמה היום, עובדת היותנו חיים כיהודים בעולם הנוכחי הזה, אמנם ממשיכים את מסורת אבותינו, אבל בצורה ייחודית שהדור הזה קובע.

השאלה האם "חידוש התורה" היה שם מראשית, היא כמו לשאול האם המשפט היסודי של האריתמטיקה היה קיים לפי שגילו אותו או הוכיחו אותו. לולא המסורת ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני"[2], לא היה תוקף לחידושים, ויותר מכן – לא הייתה לנו הזכות לחדש. וזהו חידוש בפני עצמו, שהפלפול היוצא כהבל פה מתקדש מייד כאילו אמרו משה ששכינה דיברה מגרונו. ואכן, השוואה בין חכמות התורה והנבואה התנ"כית מתבקשת. משה בן עמרם נקרא בשני שמות: משה רבינו ואדון הנביאים. הנביא נתפס במשנת הרמב"ם כאדם שלם, המאמץ את כל שכלו לעיסוק בה' יתברך, לחתור אל עבר הבנה הנעלה ביותר והיא הכרת ה'. החכם הוא נביא זוטרא, הוא 'שובר את הראש' בסוגיה הלכתית, שם מול עיניו את כל הכללים ההלכתיים בעת הפסיקה ובעצם מאמץ את כל כוחותיו לעסוק בתורה, ואומר הרמב"ם במורה נבוכים, כי המתעסק בתורה כאילו עסק בו יתברך ממש. אם כן, באיזה אופן "חכם עדיף מנביא"? באופן הזה שאופי ההתעסקות בתורה הוא אנושי, "לא בשמיים היא". רק כאשר ניתן להסביר את הפסיקה המחודשת (אף על פי שאין זה חייב להיעשות בפועל) ראוי להורות אותה להמוני העם.[3]

אמרתי כי החידוש מקבל תוקף כאילו היה קדום אף על פי היותו מאוחר. מדוע בכלל נתנה התורה רשות לחדש? המדרש מספר לנו כי כשעלה משה לקבל את התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר ושאל להקב"ה על זה ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם[4]. כלומר, יש פנים (צדדים, דגשים) שונים בכל דור לפי צורכו, למרות שהתורה עדיין אחת. אילו היה ניתן בסיני השולחן ערוך, לא יכולנו לזוז ימין ושמאל והתורה הייתה הופכת לטורח עלינו.

מועדון חברים ותלמידי חכמים

אחת הטענות הנפוצות היום בגנות הדת הממוסדת היא שהדת יוצרת אליטה דתית אשר שולטת באורח חייהם של האנשים הפשוטים. על פניו, נראה כי גם היהדות נופלת לקטגוריה הזאת. אולם, חלילה לנו מלומר כדבר הזה, אם כי יש להתריע פן ייווצר מצב כזה. חז"ל שברו את מחסום הייחוס בימי בית שני, ואפשרו לכל אחד ואחד, עני ועשיר, כהן וממזר ליטול חלק בעולם התורה, "מונח בקרן זווית כל הרוצה ליטול יבוא ויטול". אותו חלק הוא הזכות לעיצוב הברית. הברית אינה רק ברית בין עם ישראל לאלוהיו. אלא היא ברית בין עם ישראל לעצמו, שמתוקף היותה כזאת היא תקיפה גם כלפי שמיים. אולי זאת אחת הסיבות שנושאים בין אדם לחברו היו נדבך חשוב במערכת המצוות וההנהגות המוקדמות והמאוחרות. המסורת היהודית היא חיה בחברה, היא חיי שיתוף של אורחות חיים, שותפות דתית בבניין העם, אשר בה "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק". כולנו בוחרים לחיות כיהודים שומרי תורה ומצוות, בדומה לחברים במועדון או שחקנים במשחק.

כמו חברים במועדון, כולנו רואים את עצמנו כמקבלים את החוקים וכאחראים עליהם (לקיימם או לבארם). לא ניתן לבקר על התנהלות המועדון מן החוץ, אך כולם מוזמנים להצטרף לתוכו ולהיות  חלק ממפעלו הגדול – יצירת תמונת המסורת הגדולה, בה כל חלקי העבר והווה משתתפים. אולי אפשר להשוות את היהדות גם ל"משחק השפה" מתוך הפילוסופיה של ויטגנשטיין, אשר הבנה חייבת לבוא מפנים, ורק לאחר ההבנה הרשות (והאפשרות) נתונה לביצוע שינויים וחידושיים.

היחס לזרמים השונים

חדשנות לא הייתה נחלתו של העולם ההלכתי-אורתודוקסי בלבד. בזמן הזה ישנם זרמים אחרים ביהדות שנתנו מענה לשאלות חדשות שצצו. אף על פי שבחדשנות לכשעצמה אין פסול, אני כן מזהה בעייתיות מסוימת ספציפית בזרמים האחרים.

יש לעשות הפרדה ברורה בין תוכן למסגרת. התוכן היהודי הוא אותם עקרונות שאבותינו מסרו את נפשם עליהם, דהיינו, המונותיאיזם, קדושת הטקסטים הדתיים, וגם חלק מהמצוות החשובות. המסגרת הם חיינו כפרטים בחברה אנושית, סיפורי התנ"ך וחלק מההנהגות היהודיות. המסגרת היא לדוגמא מה שנקרא בפי פרופסור ישעיהו ליבוביץ "יהודיוּת"[5], כלומר – פולקלור. הרפורמים מבטאים את יהדותם בעזרת המסגרת, שהיא יהודית למהדרין, אבל היא חסרת תוכן דתי. זאת תרבות יהודית, שיכולה לקבל גם אופנים ריטואליים, אבל תהיה נטולה עבודה דתית. למה הדבר דומה? למשחק שחמט "משופר". במשחק המשופר, משתמשים בחלק מהכלים מהמשחק המקורי, מוסיפים כלים חדשים, נוספות אפשרויות מהלכים חדשים על הלוח וחלק מהחוקים המקוריים משתנים. אין ספק שהמשחק החדש הוא "שחמטי" לחלוטין, הלוח הוא אותו לוח והצריח הוא אותו צריח. זאת גרסא של שחמט, ואיני נכנס לשאלות האם זאת גרסא טובה יותר או גרועה יותר, אבל זה לא שחמט. כך גם במשל המועדון לעיל (שלעניות דעתי יותר קולע לתיאור חברה דתית). חברי המועדון יכולים לשנות את חוקיו המקוריים, לערוך "תיקוני חוקה" , אמנם לעיתים קרובות הם יעדיפו להימנע מכך, לא רק משום כבוד לראשונים, אלא משום ששינויים דרסטיים ומהירים פוגעים במהותו של המועדון. שינוי שיתבצע, אמור להתבצע בשיקול זהיר ובבחינה קרובה מה בין השינוי לבין המהות – התוכן עליו דיברנו.

ייתכן והזרם הרפורמי יכול לספר את סיפור המסגרת היהודי אפילו בצורה טובה יותר מאשר הזרם האורתודוקסי, אבל קשר בינו לבין הרעיון הדתי המקורי כמוהו כקשר בין "ריצ'רד השלישי" של שייקספיר וההיסטוריה האקטואלית של בית טיודור. זה הרבה יותר זוהר, הרבה יותר מושך, אבל זה לא זה.

בין הזרם הרפורמי לזרם הקונסרבטיבי ישנה תהום מהותית[6]. בעוד הרפורמים מוותרים על התוכן, הקונסרבטיבים מבקשים לשמור (ומכאן שמם) עליו. אבל, בניגוד לאורתודוקסים, הם בוחרים קרקע יותר נוחה לקידום הקהילה היהודית. יש מנגנון של פסיקת הלכה, אבל הוא פחות מרוסן ומבוקר מהמנגנון האורתודוקסי, ועל כן הקונסרבטיבים רואים את עצמם כ"חלוצים לפני המחנה" – המנסים לשמר את יהדותם גם תחת הנושאים החדשים עימם היהדות צריכה להתמודד, בעוד האורתודוקסים נותרים נבוכים אודות שאלות מסוימות.

עלינו האורתודוקסים להכיר טובה אמיתית לקונסרבטיבים. הקונסרבטיבים היו הראשונים להצביע לא רק על בעיות שעומדות בפתחה של היהדות בימינו, אלא גם על כיוונים הלכתיים לפתרונות. חלק מהכיוונים הללו מנחים את היהדות האורתודוקסית להתמודד עם האתגרים החדשים במסורה ובמתינות הלכתית נכונה. את התוצאות רואים לאורך זמן, טיפין טיפין, אך עדיין לא לאורך זמן גדול מידי. אציין כי לדעתי, אם נעקור מן היהדות את הכת המכנה את עצמה "חרדיוּת"[7] אשר היא מעוות ומנוות את מורשת חכמינו, אז ייתכן כי לא יהיה צורך יותר בזרם הקונסרבטיבי, כיוון שלא יהססו להעלות שאלות נוקבות. בקיצור, אני חושב שכל "חטאה" של התנועה הקונסרבטיבית היא אהבת התורה. אך לדעתי יש לאמץ את מידתו של אהרן אשר "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" אך לא להיפך "אוהב את התורה, ומקרבה לבריות". הדרך האורתודוקסית היא דרך מבוקרת וזהירה, אולי לעיתים יותר מידי, אך זאת היא תוקפה וזהו חוסנה. בהמשך למשל השחמט, האורתודוקסיה בוחנת בזהירות מהלכים אפשריים על לוח השחמט המסורתי לבעיות חדשות, מהחשש ש"מהלכים מהירים" נוסח הקונסרבטיבים עלולות לגרום לאבדות חמורות מאשר לפתרון.

סיכום

היהדות מאפשרת חדשנות בתוך הסכֶמָה השמרנית[8]. הסכמה ההלכתית היא שמרנית, ורק בעקבות זעזוע גדול מאוד יכול להתרחש בה שינוי כלשהו. אמנם, הסכמה עצמה, השיטה היהודית, מאפשרת מהיותה כזאת חדשנות מובנית. עם שינוי הסכמה, עלול להשתנות אופייה, ואפילו אפשרות תכונת החדשנות. עלינו לשמור כדי שנוכל לחדש. התורה היא כלי חזק, נמשלה למים שיכולים להזין אדם ולחצוב אבן, לנבוע כאשר עולה צורך ולתת מרגוע כאשר נדרש. זהו מעיין טוב שאל לנו להחליף, אבל חובתנו להשתמש בו כסם חיים. היא זאת שמאפשרת לנו להיות בעלי משמעות, וגם לחיות אותה לתווך הארוך – ולא לנבול ולמות. היא חיינו ואורך ימינו.

הכותב הוא סטודנט לתואר מאסטר בפילוסופיה של המדע באוניברסיטת חיפה ובעל בלוג בנושא יהדות ומסורת בזמן הזה


[1] השאלה הועלתה ע"י הרב ג'ונתן זקס בספרו "רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו". ראה את תשובתו שם.

[2] חדי התפיסה ישימו לב כי אני לוקח את שיטת הרמב"ם באופן מאוד ברור. אם כי יש גם את שיטת החזון אי"ש שהתייחס אחרת לנושא.

[3] ראה רשומתי בהרחבה: "גשר ההלכה – האם הדתיים עובדים על א-לוהים?", בבלוג "התלמיד הנבוך".

[4] ראה הריטב"א על עירובין יג: , ראה הרחבתו של אסא כשר בספרו "יהדות ואלילות", פרק שביעי "שורשי הגמישות הדתית".

[5] ראה לדוגמא אסופת המאמרים בספרו "יהדות, תורה ומצוות בזמן הזה." ("היהדות, העם, המדינה" החל מעמוד 246).

[6] עם זאת, "בתוך עמי אנוכי יושב", ורוב הקונסרבטיבים בארץ ומחוצה לה ממהרים לאמץ הנהגות רפורמיות מתוך לחץ פנימי ששורה בקהילותיהם. הקהילות הקונסרבטיביות משתנות מאחת לשניה, ויש קהילות אשר נחשבות לשמרניות למדי, בעוד שיש כאלו הקרובות לזרם הרפורמי ממש. באופן פרקטי, כאשר חלק מהחוקים של העולם הישן נשברים בקלות, קשה לשמור על יתר החוקים, "ובאין חזון יפרע עם".

[7] שימו דעתכם שאני מבדיל בין שלושה התנהגויות: הלכה, אורתודוקסיה (שאותן אני מקבל) וחרדיות (אותה אני מקצה). להרחבה ראו אוסף רשומותיי בנושא "התשובה האורתודוקסית" בבלוג "התלמיד הנבוך" (ובעיקר את חלק ג' והחלק המסכם). בקצרה, שני מאפיינים יש בהתנהגות החרדית אותה אני מבקש לגנות. האחת היא התלבשות של חומרות חרדיות על אובייקטים מעולם ההלכה והאורתודוקסיה, כגון מתן כשרויות "מהדרין" שאין בהם שום צד הלכתי אלא חברתי בלבד. השנייה היא קביעת נימוסין וגינונים חרדיים כמעצבי הזהות האמונתית-דתית.

[8] אני משתמש במונח "סכמה" בשונה ממונח "מסגרת" שעשיתי לעיל אודות הרפורמים. כאן ה"סכמה" היא יותר במובן המטא-הלכתי, המכאני, ולא דווקא המסגרת הזהותית-יהודית.

שולט בכיפה

 שולט בכיפה

 "כונסים אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומי לחץ…"

החובש החושב

הכיפה הארורה הזאת שניצבת על ראשי. למה אני צריך אותה?! רק בעיות היא גורמת. בתהליך החזרה בתשובה שלי, היא הייתה האחרונה להיכנס לרשימה – אחרי כשרות, שבת, נגיעה, תפילה, לימוד – רק אחרי שממש הייתי דוס גמור, אז צצה לי על הראש כפטריה. וגם אז לא הרגשתי נוח איתה – כי היא מגדירה. היא מכניסה אותי למסגרת. עם הזמן כבר התרגלתי אליה, וגם הסביבה הקרובה שלי לא מבחינה אותי בגללה, כיוון שאני דברן ופלספן "הוא לא כמו כל הדוסים" הם אומרים. אבל הסביבה הזרה לעולם תתייחס אחרת לחובשי הכיפה. האם הם יודעים מה יש מתחת לכיפה – שם בראשו של האדם החובש אותה? האם הכיפה היא רק סטייטמנט אופנתי עבורו? אולי חברתי? אולי הוא כופר בתחפושת? לאנשים יש את הנטייה להשליך את כל המחשבות שלהם על החברה הדתית אל עבר אותו חובש כיפה רנדומלי שהם ימצאו ברחוב. הם מכריחים את העולם הפנימי שלהם, כלומר – תפיסת הדת, החברה היהודית ואלוהים עצמו, להיות תקף גם עבור האדם הדתי אותו פגשו. "רבים לבקרים רבה אמונתך" – ופירוש חכמים, שאמונתו של אדם משתנה כל בוקר. אם לאדם אחד אין אותה אמונה כל יום, האם כל הדוסים מאמינים באותו דבר? ברור שלא.

אוסף הכיפות שלי

אמונת רחוב

לאנשים רבים יש קושיות ובעיות שגורמים דיסוננס בעולם הפנימי שלהם. כשהם פוגשים את חובש הכיפה, לעיתים קרובות הם דורשים ממנו להשקיט את אותו רעש רוחני. כאשר לי קורה מקרה שכזה, אני מנסה לגרום לאנשים לשנות את התפיסה הכוללת שלהם, שינוי פאזה, שיטת מחשבה חדשה – דרך אחרת להתבונן על הבעיות האלו – ואם יאמצו את הדרך החשיבתית הזאת, אולי מעט ירווח להם. אבל הם עקשנים – "תפתור לי את הקושיות שלי, אבל תישאר במערכת הייחוס שלי" הם דורשים. נתתי דוגמא בפוסטים הקודמים על עקרונו של הרמב"ם: נקצין את העניין. אם אדם חושב שלאל יש גוף, אז ברור שיצוצו לו בעיות פילוסופיות. כל עוד הוא לא יסכים להיפטר מהמחשבה הזאת, ולקבל את העקרון שאין לו גוף, תוותר הבעיה הזאת. כך גם בדברים אחרים, לאנשים יש דעות קדומות, פרמיטיביות על היהדות, שמא הייתה עבודת אליל שמוריד גשמים כתוצאה מהקרבת חיות תמימות. הם מסרבים להאמין שיש עומק בהגות היהודית, יש מושגים שצריך להתאמץ כדי לתפוס אותם – מבחינתם, היהדות היא מה שאני מבין, ומה שאיני מבין בו, הוא מלל ריק ומבלבל. שימו לב לחגים היהודיים – זה הרבה מעבר לקלישאה "ניסו להרוג אותנו. לא הצליחו. בואו נאכל". הרבה מן החגים משמעותם בפינמיות ושכלתנות נוראה – בראש השנה אנחנו מתפללים את התפילה האיומה: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" – אין לנו שום רצון בעולם הזה, אלא שכל הברואים יבינו, הבנה שכלית, שיש להם מסובב. כמה פילוסופיה במשפט אחד. יום כיפור הוא מסע אל תוך האני הפנימי שלי כפי שרמזתי בפוסט על ט' באב. וכך הלאה.

א מחייה, משה.

מהו האלוהים? זאת גם שאלה כואבת. אנשים לעיתים תופסים אותו בצורה פרסונלית, זקן שיושב בשמיים ואחראי שהכול יעבוד בעולם לפי שכר ועונש. עבורם, האדם הדתי, יש לו איזשהו השפעה עליו – אז הוא יכול ללכת בלי מטריה היום, לא ירד גשם. הם אינם שמים על ליבם את הטקסטים המזעזעים במסורת היהודית. אביא 3 דוגמאות:

א) לאחר חטא העגל משה מתיר נדר לקדוש ברוך הוא – שום אדם עם תפיסה מסורתית של האל לא יבלע בנחת טקסט שכזה, שהוא ממש בגדר חילול הקודש עבורו, אבל זה שוב משום שהוא מסרב "לפתוח את הראש" ולחשוב קצת אחרת.

"'ויחל משה', מהו כן? אמר ר' ברכיה בשם ר' חלבו בשם ר' יצחק: שהתיר נדרו של יוצרו. כיצד? אלא בשעה שעשו ישראל העגל עמד משה מפיס האלהים שימחול להם. אמר האלהים: משה, כבר נשבעתי 'זובח לאלקים יחרם', ודבר שבועה שיצא מפי איני מחזירה. אמר משה: רבון העולם, ולא נתת לי הפרה של נדרים ואמרת 'איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו' – הוא אינו מוחל אבל חכם מוחל את נדרו בעת ישאל עליו? וכל זקן שמורה הוראה – אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו צריך הוא לקימה תחילה [צריכה להיות דוגמא אישית], ואתה ציויתני על הפרת נדרים דין הוא שתתיר את נדרך כאשר ציויתני להתיר לאחרים. מיד נתעטף בטליתו וישב לו כזקן, והקדוש ברוך הוא עומד כשואל נדרו, וכן הוא אומר 'ואשב בהר'". (מדרש רבא, כי תבוא)

זהו טקסט לא פחות ולא יותר מזעזע, אבל העיקר מדגיש לנו שהאל הוא לא מושג פשוט כל כך.

ב) מקור שני, שגם נוגע באותו נושא הוא מן מסכת ברכות דף ל"ב ע"א – שם לאחר שמשה מתיר את הנדר אומר לו הקב"ה משהו מדהים:

"'ואולם חי אני' אמר רבא, אמר רב יצחק: מלמד שאמר לו הקדוש ב"ה למשה: 'משה, החייתני בדבריך'".

רגע, רגע – מה ז"א "החייתני"?! איך אמר ניטשה – רק במקום שיש מתים יש קמים לתחייה. רש"י, מלך המינימליזם מבאר: "בעיני האומות" – אנחנו מגלים, שגם ביהדות ישנה מציאות כזאת שם האל חשוב כמת – גם בתפיסה מיסטית קצת של "קב"ה וישראל כולהו חד" – שאם אין ישראל, אז עבור האומות אין אלוהים. אבל חשוב להבין את התפיסה הרעיונית, שגם היהדות תופסת את האל בצורה פילוסופית נועזת. אני יושב בהרצאה עם עוד 50 סטודנטים לפילוסופיה, רובם ככולם אין להם סמרטוט על הראש. ופתאום הם מבינים שמה שהם חשבו עד עכשיו זאת דעה קדומה אינפנטילית. הם מבינים עד כמה האלוהים של דקארט, לדוגמא, מורכב – עד כמה הוא לא טריוויאלי ונהיר – ופה אני מוצא תועלת רבה. אתם יכולים לעשות בעצמכם את ההכרעות הערכיות-הדתיות או האפסטמולוגיות-אמונתיות בהתאם לרוח ליבכם, אני מקבל את הכרעותיו של כל אדם – אבל לא לפני שבאמת חשבתם והבנתם על מה אתם מדברים. אנשים תופסים דתיים כפרמיטיבים לרוב כי הם עצם פרמיטיבים במחשבתם כלפי הדת. כל הכופרים ההגונים כבר אינם. טומי לפיד, איכָּה?!

ג) גם בחירה חופשית אינה קאפ-קייקס ביהדות. אני מזמין את הקהל לעיין בפירושו של ליבוביץ לקהלת (ובסוף התייחסות לתהילים). בכל אופן, אדגים בקטנה ע"פ דברי הגמרא להלן:

"הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים, שנאמר צינים פחים בדרך עיקש, שומר נפשו ירחק מהם". (כתובות ל' ע"א)

תרגום פשוט – הכול בידי שמים חוץ ממזג האוויר ("צינים", מלשון צינה וקור) ומלכודות ("הפח נשבר ואנחנו נלמטנו" – פחים הם מלכודות היונים). אם אדם רואה שיורד גשם בחוץ – שיקח מעיל. הוא לא יכול לטעון ולומר: "אני אלך כמו שאני ויהיה בסדר בעזרת ה'". אם אתה רואה מלכודת ניצבת מולך, אינך יכול לדרוך בה ולהרהר: "אני מקיים מצוות והכול, ה' לא יעניש אותי סתם". קיצר, הגמרא אומרת לנו – אל תהיה אידיוט. ומה יעשה מי שלא שפר מזלו והוא באמת אידיוט? עליו הכתוב אומר: "שומר פתאים ה'".

ד) אמרתי שלוש, אבל אציין במילה אחת שיש מקור שם כתוב שגם הקב"ה מתפלל. ביארתי את זה במקור אחר והדגשתי את הרעיון הגדול שם. אבל בכל אופן, שימו לב לתעוזה.

מה אתה יודע?

כשזה מגיע לקשקשת על דת-אמונה-אלוהים וכאלו דברים, פתאום כולם מרשים לעצמם להיות מומחים גדולים, הגיונות ליבם הם האמת האבסולוטית, והם ילכו אחריה וישכנעו בצורה מיסיונרית את הצד המאזין. האם הם היו מדברים באותה ניחותא על תיאוריות קוונטיות בפיזיקה? יש דברים באלוהות שכולנו מבינים – לדוגמא, כולנו מסכימים שאם יש אל, אז הוא ברא את העולם. זאת אחת מהתכונות שלו. אבל דיון עמוק אני דורש רק מאנשי מקצוע – כלומר, פילוסופים בלבד. גם לא כל הרבנים לדעתי רשאים לדון בשאלות כאלו, במיוחד עם הכשרתם היא לרוב להגיד לי האם חתיכת בשר כשרה או לא. אבל אם יש רבנים עם נטייה פילוסופית, שלקחו ברצינות את תפקידם כמנהיגי קהילה אמונית אז ראוי לשמוע מה האם אומרים. וגם פילוסופים מעולם האקדמיה, גם הם צד בשיחה העליונה הזאת. אבל המדען הגדול ביותר הוא הפילוסוף הגרוע ביותר. יש נטייה להרבה אנשי מדע להביע את דעתם בסוגיות פילוסופיות. מי שאל אתכם?! אתם צריכים בסך הכול לברר איך העולם עובד – למה ומדוע, זה לא התחום שלכם. המחשבה המדעית שונה מהמחשבה הפילוסופית. דווקא בין הפילוסופים מצאתי סביבה חמה יותר לדיון אמיתי ועמוק בשאלות תיאולוגיות. אבל עדיין, הכיפה…

קבוצת כל הקבוצות

גם באולם ההרצאות קרה לי מקרה שכזה. "אתם הדתיים מאמינים ש…" נאמר לי. יש פה פרגמטיות לא קטנה. השואל יש קיטרג אותי לקבוצת הדתיים – ז"א יש "אתם" ויש "אנחנו". יריבות שכזאת, חלוקה. הדובר, ברגע ששם אותי עם כל הדוסים שיש בעולם, כפה עליי דעות מסויימות שאולי לא מתאימות לי. אני מציע אחת מהשניים: או שיעשה הפרדה מלאה, כלומר – כל יהודי הוא עולם ומלואו ויש לו אמונה בפני עצמו: דבר שנכון כפי שהצגנו. או שיאגד את כולנו יחדיו – שהרי היהדות היא מסורת משותפת לכולנו, דתיים וחילונים, ולכולנו הרשות להפוך בה והפוך בה, דכולי בה. טייק איט או ליב איט, באמאש'ך.

הבעיה היא לא רק עם הציבור החילוני, אלא בעיקר עם הציבור הדתי שמדקדק להגדיר כל מתפלל שנכנס לבית הכנסת לפי צבע כיפתו והשתלשלות ציציותיו. להרבה בתי כנסיות אני נכנס עם הכיפה הסרוגה שלי וכובע המגבעת האפור שלי, עטור בחליפה שחורה – אבל עם חולצה אדומה מתחת, וגורר אלפי עיניים צופיות אליי. "צריך ללבוש לבן בשבת, כתוב: בכל עת יהיו בגדיך לבנים" אומר לי יהודי – ואני אומר לו: "הא כתיב ביום המיתה דווקא, שכל יום יהיה בעינך כיום המיתה לעשות בו תשובה. אבל על לבוש אדום נאמר 'מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת' וכתיב 'כיבס ביין לבושו ובדם ענבים כסותו'" ועוד ראיות רבות אני מביא לו. ברור שזה לא ברצינות. אני פשוט אוהב אדום.

ביקור במלא שערים – מישל קישקה (http://he.kichka.com)

למה לעזאזל להתעסק בקטנות האלו? מה נותן לכם העיסוק החברתי הרכילותי הצהוב (במקרה שלנו, אדום) הזה? האנשים הפשוטים האלו מעייפים אותי. אני חולם על קהילה קטנטנה איכותית, כמה בני עלייה, בעלי הבנה חדה, ברורה ומעמיקה. שאלו פעם את הרבי מלובביץ' איך הוא לא מתעייף משעות של קבלת קהל, והוא השיב – שלא מתעייפים מלספור יהלומים. אבל ריבונו של עולם, כמה יהלומים לא מלוטשים, ואילו היו רוצים שילטשו אותם – מילא, אבל גושי עופרת נופלים על פניי. בקהילה החרדית אנו רואים שלא כל יהודי יכול לסבול מעמד וחיים של תלמיד חכם – המונח הזה עובר זילות איום בימינו שלנו. גם יוצא שהרבה יהודים ש"נגזר" עליהם להיות בחורי ישיבה, פשוט נפלטים משם, כי הם לא מתאימים, ולכן צריך למצוא להם מסגרת אחרת – חיים של פרנסה טובה וכלכלה, ולא של פת במלח תאכל ועל הארץ תישן.

ולמדור השו"ת (המזדמן, ואולי יעשה קבוע):

ש: "מה אתה?" ת: "אנא עבדא דקודשא בריך הוא".

ש: "מי אבא שלך?" ת: "ארמי אובד אבי".

ש: "מאיפה אתה?" ת: "מתחת כיסא הכבוד".

הייתי צריך להוציא את הדברים במפורש – מקווה שלא פגעתי. די לחכימה ברמיזה!

ודבר אחרון בהחלט

דיברנו על סטודנטים לפילוסופיה. "האוניברסיטה המשודרת" מתוך תוכניתם של הצמד המבדר במיוחד: טייכר וזרחוביץ'. הרפרנס לליבוביץ ברור, וזה עושה את המערכון הרבה יותר מצחיק.

אוקראינה בקטע של קברים – עצור! פולקלוריזם לפניך.

אוקראינה בקטע של קברים – עצור! פולקלוריזם לפניך.

בראשית הפוסט

עם ישראל נטה לפולקלוריזם מראשית הימים: הם אלו שאמרו לאהרן קום "עשה לנו אלוהים" ו"אתם המתם את עם ה'". הם אלו שפסחו בין הסעיפים של אליהו והם אלו שמהווים את הפלח הגדול ביותר של האוכלוסיה הנוסעת לסיורי צדיקים באוקראינה. מיהו פולקלוריסט ומדוע אני נגד היישות הדתית הזאת? זה לא המקום להרחיב, אם כי זה אחד הדברים שמעסיקים אותי במיוחד. פולקלוריסט הוא אדם שבדומה לרפורמי, לוקח חלקים מן הריטואל הדתי, או מבצע מעשים בעלי אופי דתי, בכדי לשמור על זהותו היהודית-חברתית-תרבותית, אך לא דווקא דתית-ערכית. מדוע הם עושים זאת? סיבות רבות, שאחת מהם היא דומה לרצון עבור "דרכון זר" – הם אינם בטוחים מספיק בזהות היהודית-ישראלית ולכן מחפשים זהות נוספת. סיבה נוספת היא רצון לחוויה דתית, אבל בהתאמה אישית.

ציבור נוסף שהעיק עלי מאוד במסע לאוקראינה היה מיסיונרים: כן, יש גם יודו-מיסיונרים. כבר אמרו חכמי הגמרא שבדורינו איננו יודעים איך להוכיח, אבל הוא צדיק ויש לו כובע וזקן, אז כנראה שהוא יודע מה הוא עושה. עליהם כתבתי קצת כאן. ומה משותף לשניהם? וכעת אתחיל ברשותכם פשוט לצטט קטעים מיומן הנסיעה. (הערות מקוריות יסומנו בסוגריים עגולים, והערות בשעת ההעתקה בסוגריים מרובעים, וכן קטעים מדולגים). הערה – ייתכנו שגיאות הקלדה, כיוון שהעתקתי את הכל מן הכתב.

משגל השכינה

מוצש"ק כי-תבוא, מז'יבוז', 21:15

הוא מתחיל את את הפיוט בסעודה שלישית ב"עושה נפלאות לבדו" ומסיים ב"בעש"ט צדיק יסוד עולם". היא מברך את הפצוע ב"כל המחלה אשר [שמתי במצרים לא אשים עליך]". ובספר שמות הצדיקים הוא גם מזכיר את אלישע בן אבויה. יש איזה פגם מרחף, על זה כבר התלוננתי הרבה, אבל השבת פה אצל הבעש"ט מתקנת. נכון, לקח זמן עד שהאוכל הגיע. כאשר שאל פלוני למתי יבוא העוף עניתי לכשיתפוצצו מעייך חוצה. הלכתו להתפלל תפילת ערבית של ער"ש בבית הכנסת העתיק. פשטות עצית ואבנית שורה על המקום. מעט התקשו לשבת על כסאות מעץ כי רגילים היו לבתי כנסת הספרדיים המעטרים זהב וארגמן. מ"מ לפחות הקפידו לדבוק במנהג אבותם ולהתפלל במניין ספרדי, אשר קולו גבר על הניגון החסידי המזדייף מפיו של שליח הציבור. לאנשים יש נטייה לבקש את הדרך הקלה.הפולקלוריסטים ישטתחו על קברי צדיקים, כי זה לא קשה כ"כ, רק כרטיס. המסיונרים דורשים הרבה מאחרים, כי ברגע שיבקשו את זה מעצמן, אז כבר מרגישים בהם שהם אנשי אמת, שהתורה שינתה אותם לטובה, ותרצה להידבק בהם, אבל הרבה מהם אנשי שקר. תפילה?! לכוון?! ללמוד תורה?! (ובאמת, לא ג'אנק על פנימיות אלא רש"י ותוספות) זה יותר מידי. התפילה אכן מעולה. רצפת הבטון הפשוטה עוטפת אותך בתחושה של חקל תפוחין קדישין בעת שאתה עוצם את העיניים. השבת בבעש"ט מטבילה אותך בשלווה. כל הזכרונות המעולים, כל התחושות הטובות שחווית אי פעם עולות וצפות מעלה, מבעבעות ומתגשמות בפנים מאירות וחיוך אדיוטי. במקווה נראה שכל טבילה וטבילה הולכת ונהיית עמוקה יותר, מן החלום אתה מתעורר עם ניגון מתוק מדבש ששמעת כל החלום אבל עם נטילת ידיים הוא נשכח. בשחרית, הייתה לי ברירה האם להתפלל עם הפולקלוריסטים ב8:00 או החב"דניקים המשיחיים (בחלקם, ברור) ב10:00. אוי ויי, מה 10? קמתי ב8:00 לעבודת הבורא ולא סבלתי הרבה, כיוון שחולק אני הרבה כבוד לבני ספרד ולמורשתם המפוארת, ואיני חש תחושת גזענות כלל. לקראת יוצר אור חשתי תחושה לפייט מעט בעצמי והלכתי מאחור אל עבר חדרון קטן ששם היה הבעש"ט מתפלל מאחורי כולם. אךךך, הצדיקים יודעים נפש בהמותיהם. מאחור אפשר להתפלל בשקט, כי יש נטייה להרבה גאוונתים לתפוס העמוד ולהתעלל בקהל הקדוש כדי למרק עוונותיהמו. וההולך להתפלל מאחריהם ניצול מכך. ומ"מ יש להיזהר לא להתנתק מהקהל כלל לחלוטין, כפי שכתבתי. [במקום אחר, וכאן לא מקומו] ואחזור לער"ש. התפללנו כמה מניינים יחדיו, ז"א גם קבוצתי שלי וגם עוד קבוצות. הרוב חב"דניקים, ואולי שנייים-שלושה שטריימלין לרפואה, זכר לבעש"ט. הדרשה הייתה בעלה אופי סודי – שמור ביותר (כיוון שזה שבת, לא נדרשנו להותיר את הפלאפונים בחוץ). לבסוף חתם הדרשן: "זאת תורתו של הבעש"ט!". מה?! הלא הוא האדיר את הפשטות! טוביה החולב יכול להבין ספירות ועולמות? תן פשטות, ריבונו של עולם. בעת שירת לכה דודי הותר הרסן ושוב התחילו המחולין […] בדיעבד חבל שנותרתי בחוץ, כך לא הייתי מושך תשומת לב, אבל הייתי נוהג בשקר אילו הייתי מצטרף מלכתחילה למעגל הריקודים. ושקר שונא אנוכי […] מ"מ עמדתי בחוץ וחשבתי לעצמי כמה עצוב מראה חסידים ללא רבם, שלוחים, מפוזרים, עושים כילדים קטנים. […] שם בבית הכנסת רקדו בו עשרות, ונראה האי-סדר, וניכר כ"כ, עד כדי שזה מעציב. מעט ברסלבים עשו תנועות מוזרות, אבל לא אוכל להעיד נגדם, כי תפילתי היא עיקר העבודה, ואני כולי רגש בתפילה, נע ונד. לכן, אנשים המתרגשים כמוני (או שעושים כאילו, ודים) אין לי קטגוריא עליהם כלל. איתנו הגיעה עוד קבוצה, ועליהם ארחיב מיד. אבל אציין דבר שראיתי בשבת כולה, אם בסעודות, אם בתפילות, אם בכל אתר ואתר.

פנים בית המדרש של הבעש"ט

אם רואה אדם שליבו כבד עליו, ישנה לבושו, ילבש שחורים, וילך למקום אומן, היכן שאין מכירין בו כפי שהוא לבוש ויעשה מה שליבו חפץ. אומן (או אוקראינה על קברותיה בכלל). היא גן העצמאות של הרוחניות, אנשים שבישראל לא יעיזו לעשות דברים ברוח שהם עושים פה, מגיעים למקומות האלו. פה הם פורקים את הצרכים הדתיים שלהם, האם ראוי להתייחס ליהדות כמו זונה? רק שצריך, בסתר בסתר ללכת אליה, אבל הסתר הזה הוא מעין הפרהסיא, ושם לפרוץ עם כולם במשגל של השכינה? משלי מבהיר די הרבה, ע"י משלי הנשים שלו, שיש כל מיני התנהגויות רוחניות. את המינות הוא באמת ממשיל לזונה (ייתכן שטרם כתבתי את פירושי על הפרק הנהדר הזה, ואולי בקרוב אכתבנו בעז"ה), ואת דרך היהדות והתורה הוא ממשיל לאישה נאמנה, וגם עדיין אשת חיל. כולם יודעים שהיא אישתי, בכל מקום שאלך, אני לא מתבייש כי היא אישתי בדין. זהו סטטוס, תווית: "נשוי", ואתה לא יכול להיפרד ממנו. ובעילתך, כולם יודעים שאתה בועל את אישתך, אבל אתה מקפיד לעשות זאת בסתר, מן הצניעות. הנמשל ברור. מצוות ראויות להיעשות, וזה ברור לכולם, ועדיין הן ממקום אינטימי נורא, בכלל, עבודת ה' שלי היא אינטימית, ולמרות שפה ושם יוצאת לי איזה נשיקה לאהובתי בפרהסיא, אבל שויין, זה בחברה הרגילה שלי, וזאת לא בעילה. אם נמשיך עם אנשי גן העצמאות, אתה מוצא אותם מגיעים לכאן, משתוללים, צועקים בקול, שרים בבהמיות גסה, ערגה דתית גדולה מאוד, שהם עושה רק פה. פגשתי מקבוצם חלק מהאנשים ורציתי לדבר איתם, אחרי הכול, אני במחקר רוחני. הם קבוצה שלומדים ע"פ שיטת ימימה, שלא הייתה יודעה לי לפני כן. אתה יכול לראות שם עורכי דין מכובדים, אנשי היי-טק, שחקנים (ופגשתי, נו, הזה עם הפלולה מטירונות [גולן אזולאי]). עו"ד אחד אמר לי כשישבתי עימו, שהוא היה איש אמת, שרבים לא דתיים בקבוצה, והוא קיבל על עצמו לא מזמן לשמור שבת. הוא דיבר בנוחות ובקלסיות [??? מ"מ דיבורו היה רגיל, לא מתנשא, לא יהיר או זר] ואמר לי ולבנות שהסבו עימי לשולחן שם לאחר קידושא רבא: תביטו בקבוצה, הם ניראים לך דתיים? לו עצמו היה ראש קירח וכיפה קטנה שאמרה הכול, אבל לפחות הוא איש אמת. לאחר שינת הצהריים דיברתי עם עוד יהודי מקבוצתם. הוא ישב עם איזה בחור מתולתל וכיפת נ-נח, אשר בתפילה עשה קונצים וריקודים וניסה להסביר לו איזה עקרון, התבטלות או עבדות לה', עקרון קבלי-חסידי משהו, באנגלית. האנגלית שלו הייתה די בסיסית, אבל טובה. מ"מ ראיתי אותו מסתבך מעט להסביר לו את הרעיון. זה הזכיר לי פרנציפ שפעם הנחה אותי כדי להינצל מלשון הרע ושאר דיבור סרק. העקרון אומר, אם אתה רוצה להגיד משהו, העלה אותו על הכתב והתבונן בו, לחלופין, תרגם אותו לאנגלית (העקרון דומה). ככה אתה מתבונן בהשלכות של מה שאתה אומר, וחשבתי, זה נשמע מה-זה רע באנגלית, כנראה הרעיון הזה לא היה צריך להיאמר. אבל הספרים של בעל הרעיון כבר תורגמו לאנגלית. לא יודע מה הולך פה. קיצר, דיברתי איתו מעט וניסיתי להבין את השיטה שהיא משהו פסיכולוגי, עבודה פנימית-שקר-כלשהו, בהתחלה לא נוגעים ביהדות, ואז איכשהו מקשרים הכול. חלק חוזרים מזה בתשובה, חלק לא, וזה מושך מוחות חריפים ביותר, טרנדי מאוד בת"א. "מה מטרת המצוות?" הוא שואל אותי. ואני עונה לו: "לעבוד את ה'". הוא קישקש לי על מניואָל לאדם, משל פופולרי יודע. נחמד בתור שיטה ראשונית, תתקדמו הלאה. לא הבנתי את השיטה שלו, וכשניסיתי להקשות (מתוך לדעת, לא לקנתר או לתקוף) הוא נע באי נוחות בכסא ולבסוף הלך לו למנחה. [בסעודה רביעית לפני שיצאנו ממז'יבוז' הזדמן לי לפגוש אותו שוב, והוא איחל לי "להצטרף לכוחותינו", בטח הוא הבין שאני סוג של כופר {בעבודה זרה}.] נזכרתי פתאום בחסידים בסעודת ליל שבת שבקושי אוכלים ושותים הרבה כ"כ, פניהם מאדימות עוד לפני הלחם, והם קופצים כהבלים ללא מורא משבת מלכתא. פולקלוריסט צרפתי שהיה לידי ביקש רשות מהשבת והבעש"ט, האם אכן הוא נחשב פנים חדשות? לא יודע. צ"ע. […]

משחקים קדושים

אמרות כנף יצאו מאנשים במשך הטיול, שמבטאים את עיסוקם בטפל ולא בתפילה. חלק מהם ממש העיפו לי את האידאה לאודסה. להלן חלק מהם:

  • ר' נחמן היה רוסי?! (פלוני, במטוס. אם הייתי ר' נחמן הייתי אומר: לא רוסי, אוקראיני.)
  • ש: אז איך הבן קבור רחוק כ"כ מהאבא? ת: האבא ניסה לרצוח אותו אז הוא ברח ומת שם (שיחה באוטובוס בדרך לניז'ין- מקום קבורת ר' דובער, בנו של בעל התניא הקבור בהאדיטש. כנראה מישהו בלבל בין הקורפוסים הקדושים.)
  • הבן: "אבא, למה הכול פה באדום?" האבא: "הרוסים משתמשים הרבה באדום כי הם מאמינים שזה נגד עין הרע". (המפלגה הקומוניסטית לא לוקחת סיכונים בבחירות האלו)
  • "אתה מתכוון לבאבא יגה, המכשפה הסלבית, נכון?" (אני, מנסה להבין למה מישהו התחיל לדבר איתי על בבא-יוגי, צדיק אמיתי שלא הכרתי).

ההתעסקות מצד אותם אנשים היא באמת בטפל, בחיפוש אחר סמלים, פסל ומסכה. כך כתבתי כשהיינו בניז'ין:

5/9, 15:25, ניז'ין

הדרך לניז'ין מהאדיטש היא ארוכה מאוד, וגם התארכה בשל תקלות טכניות. הנוף בדרך מדהים. שדות ירוקים ועצים שאין האישון שבע מהם, האופק כולו ירוק, ולעיתים זהוב משדות שעורה וחיטה אינסופיים. הכביש הצר והארוך שמחבר בין הכפרים-ערים שאנו נוסעים אליהם הוא מאסף בין שאר כפרים שכוחי-אל. ואפשר לראות בהם עגלים ואווזים, וגם מבנה כנסיתי אורתודוקסי לפעמים שמושך את העין. (או טנק מימי מלחמת העולם שניצב בכמה כיכרות ניצחון). כאשר מראה מלובב של פסל ברונזה ניצב באמצע כיכר עולה לעפעפי, אני ממהר להוציא את המצלמה, אבל סובביי לא מבינים מה אני מתעניין באלילים, באר מים (שמראיה האותנטי די מושך האמת) שלפי השלט הטרי שעליה , שימש שנים את תושבי הכפר (שכולם חב"דניקים מדורי דורות, באמת, מה אתם לא מאמינים?) לנטילת ידיים. כן, וגם הייתה להם נטלה מתחת למיטה. נו שויין. בית הקברות שאליו נסענו הוא מחוץ לעיר ניז'ין. העיר עצמה מרתקת, לא כי היא שוברת במעט מאוד את הנוף הכפרי עם הבבושקות עם המטפחת, אלא גם, וגם כי היא עיר, באוקראינה החופשית מבה"מ זה מאז שאני חי, אשר מתקיימות בה בחירות (כאילו) דמוקרטיות והאופי שלה הוא קומוניסטי מובהק. באמצע העיר, כיכר גדולה ובה פסל ברור של לנין, עם כיתוב Ленин ! ואין מקום לטעות כלל. גם שלטים אדומים עשויים פטיש ומגל בfavor of המפלגה הקומוניסטית מצויים מאוד, הסבתות לבושות מטפחת אדומה, וגיבורי העיר הם גנרלים בצבא האדום, והם? הם משחקים עם הבאר. ניסיתי לברר מה טובו של הצדיק הטמון כאן, מלבד היותו "הבן של". ואילו זה היה ספר אחד או גמילות חסדים מיוחדת, אבל כל שקיבלתי זה שהוא היה בעל הבנה בחסידות. שוב המונופול החב"די משחק – חסידות = חב"ד. והצדיק הוא צדיק הוא צדיק הוא צדיק. כיוון שאין לי במה להתקשר אליו, ניצלתי את רגע המצוקה שהסיטואציה המביכה הזאת גרמה לי והתפללתי על קברו ש[ה'] יבדילנו מן התועים ויורנו את תורתו אמת, ושנעבוד רק אותו ולא אחר חלילה.

הבאר – הללוה נדיבי העם

במקום אחר כתבתי כך:

6/9, אניפולי, 19:45

[…] נדמה כי לפעמים הם משחקים משחק. ככה משחקים בו: כל אחד אומר משהו, מרמת הגיחוך הנמוכה ביותר, עד לגבוהה ביותר, אבל שישָמע עדיין הגיוני איכשהו. לדוגמא, מסביר את עקרון השכר והעונש וכד', והראשון שמראה הרהורים אחר המעשה, מחוץ למשחק. דוגמא: "ענפים מהעץ של הצדיק X מביא לך תאומים", "Y קם באמצע ההלוויה שלו והטביע חצי כפר באדמה", "אינטרנט זה אסון ליהודים, ומביא סרטן" וכד'. גם הורג אותי שהם מצפים כך להתעוררותא דעילא, כאילו שהמהרש"א היה סופרמן. לא! תנסו אתם להיות מהרש"א או מגיד ממעזריטש, הם לא אלילים. הם בני אדם כמוכם, וההתעמקות בדמותם נותנת תקווה ביכולות האנושיות העצומות הגלומות בכם. האם ה' הוא האלוקים הוא מס שפתים בלבד? שימו לבבכם על דרכיכם, שמא תכשלו בהם. אני מוצא פה שיחות מענינות עם אנשים, מעט הבנתי בר' נחמן, בתניא ובש"ס, אז המוח והשכל מעורר את ההערכה העצומה אודות אותם אנשים. יש יתרונות לכאן, מצאתי עצמי מעט מתאגד עם עמי. לעשות אגודה לפני ר"ה ולזעוק יחדיו על הצרות, וכל ישראל ערבים זל"ז וכל המבקש על חבירו נענה תחילה, ודי לדבר הזה.

המשך יבוא…

ודבר אחרון בהחלט

מספיק שטנה להיום. יש לי גם דברים טובים להגיד על עמי האהוב. באוקראינה זכינו להכנסת אורחים כמו מלכים, והנעימו לנו את זמננו במאכלים ערבים ובמנגינות מתפייטות. הסולידריות גדלה פי כמה כשיהודים (או בפרט ישראלים) נמצאים בניכר. לדוגמא – יצא לי לנהל שיחה קלילה וכיפית בבוקר נעים על הדשא עם תלמיד ישיבה של סאטמר מניו-יורק. ציונות? תשאירו לפוליטיקאים.

כיוון שבמכשפות עסקינן…

התשובה האורתודוקסית – חלק ב'

התשובה האורתודוקסית – חלק ב'

בחלק הקודם עסקתי במה שלדעתי היה המשבר הראשון שהיווה יריית הפתיחה לאורתודוקסיה כפי שאנו מכירים אותה היום. בחלק הזה אעסוק בעז"ה במשבר השני, הנוגע דווקא לקהילות החרדיות. (באורתודוקסיה שאינה חרדית אעסוק מאוחר יותר).

המשבר השני – פיזי

היהדות החלה להסתעף. זרמים ופלגים הגעישו את העולם היהודי, קהילות יהודיות בכל הגלובוס, חצרות חסידיות שונות, ישיבות ותלמודי תורה שמשה רבינו לא העלה על דעתו. המשכילים היו שם, אבל באותה תקופה החשש לא היה מהותי מכמה סיבות. א', זה לא היה קוסם כ"כ להיות משכיל – רק הסקרנים ביותר שיכלו לסבול עולם של ניכור מן המקור היהודי ומן היעד הנוכרי עשו את הצעד ועזבו את היהדות. [היו גם ניסיונות לשלב חיים יהודים ומשכילים, אבל מעט מאוד ולא אעסוק בזה.]

בעולם היהודי היו מספיק נישות שכל אחד שליבו המה בקרבו יכול היה לבחון. העולם החסידי, לדוגמא, היה למרד נעורים עבור הרבה בחורים "מתנגדים". אז גיוונו של העולם היהודי, ותפארתו ע"י ראשי קהילות מרשימים וחכמים שנונים, החזיקו קהילות אורתודוקסיות מרשימות. גם בל נתעלם מן הגורם המהותי – רוב היהודים עודיהם היו אורתודוקסים, כן שהטון היהודי היה לכיוון הנ"ל. רעיונות חדשניים צמחו בקרב היהודים – רפורמיזציה, קומוניזם, ציונות ועוד, אבל הם לרוב התקבלו בחשדנות גם אם באו "מבית".

רובו של העולם היהודי המפואר שחי באירופה נמחה בין השנים 1939-1945 לאחר רדיפות של כמה שנים לפני כן. על השואה נשפכו נהרות דיו, ולכן אין לי מה להאריך. מן הסתם, אובדן גדול שכזה העלה שאלות תאולוגיות נוספות. אבל הנקודה הכואבת לא הייתה דתית, לפחות לא בהתחלה. פליטי השואה בעלי זיקה למסורת היהודית הרגישו שהעולם היהודי המפואר מתמוטט כמו בניין קלפים מול עיניהם. כל רצונם היה להציל משהו מאותה מורשת. תיאור יפה ומזעזע גם יחד של דוד הלבני מדגיש את הנקודה.

אל מחנה וולפסברג, תת-מחנה בגוש המחנות גרוס-רוזן שבשלזיה תחתית, הגיע דוד הלבני "מספר ימים לפני חג השבועות, חג מתן תורה", כפי שהוא טורח לציין במפורש. הוא עבד שם בהעברת מקדחים לתוך מנהרה והחוצה ממנה. הסיפור שבעיני רוב קוראי הספר מהווה את גולת הכותרת של קורות אותם ימים הוא מעשה בדף מ'שולחן ערוך' אורח חיים, מהדורת פעסיל בלבן, דף מהלכות הפסח (אורח חיים, תלד) שהגיע לידי הלבני, הנער, בדרך פלאית.

בשעת ארוחת-הביניים שסעד השומר הגרמני הוציא הלה כדרכו כריך, והשליך ארצה את נייר העטיפה. הנער שהבחין באותיות עבריות על גבי הנייר המוכתם בשומן, נפל לרגלי השומר והתחנן בפניו שייתן לו אותו. "הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. 'בבקשה', התייפחתי, 'תן לי אותו בתור מזכרת'. הוא נתן לי את הדף ואני לקחתי אותו למחנה … באותם ימי ראשון שבהם היינו משוחררים, היתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב. הבלעטל הפך לסמל מוחשי לקשר שבין המחנה ובין מעשיהם היהודים במהלך ההיסטוריה". במהלך השבוע הופקד הדף בידי אחד היהודים עד שאותו יהודי התמוטט ונלקח למשרפות. "וכאשר גופו של מר פינקלשטיין עלה בעשן", חותם הלבני את סיפורו, "הדף עלה אתו".

(מתוך ההקדמה לספרו "שבירת הלוחות").

(הערת אגב: משבר השואה השתלב עם המשבר החברתי בעקבות הקמת מדינת ישראל,  שהיא הייתה נקודת המשבר אצל יהודי מדינות האסלאם, שהמושג אורתודוקסיה כמעט ולא נגע אליהם עד למאה ה20).

 המלך הוא עירום

השואה, איפוא, הייתה מעשה קיצוני וטראומטי ליהודי הדתי. התגובה הייתה בהתאם. עולם התורה נגדע, יש להקים אותו מחדש בכל כוחנו. הוראת שעה יצאה בפי הרבנים: כעת, כל יהודי ירא שמיים ילמד תורה ללא הפסקה. יישוב העולם יפסק – הפרנסה נדחקת, הילודה גדלה – הכול מתוך פאניקה: להחזיר עטרה ליושנה. המצב שבו חרדי אינו עובד היה אמור להיות זמני, עד שהעולם היהודי ישתקם, אבל זה לא קרה. זה גם לא יקרה. It's a brave new world.

מעטים היו ניצולי השואה, והדורות הבאים לא הבינו על מה הם מבלבלים להם את המוח. דור הניצולים לימד שיעור מוסר עם ברק בעיניים, כיסוף וערגה לרבותיו האמיתים, הזכים מכל רבב. הדור השני קיבל את הנוסטלגיה הזאת כתורה מסיני, שהרי דם האחים נשפך. צריך לתת משמעות לכך. כשבאו להעביר את המסרים לדור השלישי, הבעיה הופיעה. אנחנו מאמינים, בכל ליבנו, שהעולם התורני לפני השואה היה נפלא מכל. אבל אף אחד לא מעז להרים את ראשו, להתבונן בעולם התורני של היום ולהגיד שהוא פשוט לא כך. המפעל התורני של היום הוא דומה לפס ייצור שבו לכל תלמיד חכם מדקלמים את המנטרות של – אתם בני תורה, תורה קדושה, תורה היא סם חיים, אין לנו שיור אלא התורה הזאת. אבל האמרות ריקות מתוכן. אבותינו סיפרו לנו שהם למדו באירופה לפני המלחמה תורה שטעמה דבש. אבל מדוע לתורה היום אין טעם כזה? "כנראה שהפגם בנו" יסבירו.

הסיבה האמיתית היא שפס הייצור לתלמידי חכמים שוכח (לרוב) לתת לתלמידיו גם אהבה. ראש הישיבה פעם היה אבא שני לתלמיד, ידיד נפש אמיתי. היום הוא מלך, נעטה עליו שלל תארים ובל נתקרב אליו פן נכווה. עולם התורה מציג לתלמידיו פרצוף זועף של "פת במלח תאכל" במקום "דרכיה דרכי נועם" ו"עקיצתם עקיצת עקרב" במקום "דברי חכמים בנחת נשמעים". תלמידי ישיבות רבים נכנסים למלכוד – מדוע אני לא מרגיש כלום? האם ייתכן שכל מה שאומרים לי הוא שקר? שאלות כאלו מבעבעות בחברה החרדית היום. וכפי שאני טוען, אפשר להאשים את הנאצים גם בצרה הזאת. היהדות החרדית ניסתה להקים עולם תורני שהיה בדיוק כמו לפני המלחמה, אבל נכשלה כשלון חרוץ. העולם התורני היום הוא עולם מלאכותי ומזוייף. מורה שאינו מאמין במה שהוא אומר לתלמידיו גורם להם נזק אמוני. העולם החרדי עודנו מנסה לסחוט מעט רגשות ולהעמיד פנים שכל אדם ואדם מרגיש את מתיקות התורה, למרות שלרוב זה לא נכון, אבל לאף אחד לא נעים לומר שהוא לא מרגיש יתרון בלהיות תלמיד חכם. המלך הוא עירום.

עבור כל בחור חרדי הדרך סלולה להיות תלמיד חכם. אבל "ופושעים יכשלו בם" – גם בדרכי ה' טמונות סכנות. אף על פי היומרנות שבדבר, ניקח דוגמא מאלישע בן אבויה. בירושלמי מסופר על אביו, אבויה, שהיה אדם בעל מעמד. בברית של בנו נאספו חכמים וחשובים, ומתוך רצון להרשים את הנוכחים (או אמונה מאגית בכוח של לומדי התורה) הקדיש את בנו לתורה. אלישע גדל והתחנך בתלם שהתווה לו אביו – והוא מעיד על עצמו "לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיימה [התורה]". התורה היא גם סם חיים וגם סם מוות. על כל אדם החובה לגלות את נתיבות החוכמה שלו, לפני שהוא מקבל אותם מאבותיו ורבותיו (הרבי מקוצק)  בבחינת "זה אלי ואנווהו" ואח"כ "אלוהי אבי וארוממהו".

הפתרון

בזמן האחרון הנזקים נחשפים, כיוון שסופו של השקר להתגלות. בהסכמת הרבנים, חרדים שאינם מוצאים את עצמם בין כותלי הישיבות רודפים אחר פרנסה והשכלה. גם בעולם הישיבות מתרחש מהפך של ממש. גם הקמת ישיבות לבחורים שחוו משבר אמוני, ששם נותנים יותר יחס לתלמיד, ועונים לו על שאלות תאולוגיות שצצות אצלו וגם הקדמת רפואה למכה והכנסת תכנים מחשבתיים בתוכניות הלימוד של הבחורים בישיבות.

בקיצור, העולם החרדי ניסה להשתקם אחר השואה, אבל החמיר את הפגיעה. כעת הוא משתקם מהשיקום הלא מוצלח הזה. אני אופטימי עד מאוד, שאני סבור שלדברים יש נטייה לחזור למצב שיווי משקל, אבל ככל תהליך אבולוציוני זה לוקח זמן. אל לנו ללחוץ על החברה החרדית שיצאו כולם לעבוד או להתגייס תוך יום אחד – זאת כסלות לשמה, וגם תעורר אנטגוניזם. יש לתת לזמן לרפא את פצעי השואה.

למרות הקושי שבדבר, הפרדתי בין המשבר הפיזי של השואה לבין המשבר החברתי בעקבות הקמת מדינת ישראל. שני המשברים קשורים זה בזה קשר בל ינתק, ואעסוק בפוסט הבא בשאלות של זהות חברתית והיבטים של יציאה בשאלה במגזר החרדי מתוך מועקה חברתית.

ארבעה בנים – אז מה הם באמת אומרים?

ארבעה בנים – אז מה הם באמת אומרים?

לאחר הפוסט הדיכאוני האחרון (והיה אפילו מי שכינה אותו "פוסט טראומתי") נחזור לענייני דיומא החגיגיים. בקרוב נתקבץ עלי מצה ומרור לקריאת ההגדה – טקסט דתי מובהק, אך "קדושתה" די מרתקת בעיקר בגלל ההסטוריה של התהוותה. ההגדה מכילה פשוט הכול. בין הקטעים המסורתיים יותר אפשר למצוא פרקי תהילים (הלל בגדלים S,M,L,XL לבחירתך, רוצה תוספת צ'יפס לאוכלי קטניות?)  ומדרשים (הערת אגב: עולם המדרשים הוא עולם נפלא כיוון שהוא שימש כ"ארגז חול" לכל מיני רעיונות ואסכולות שונות שהיו בראשית התפתחותן או כבר בהתפתחות מתקדמת. באוסף המדרשים אפשר למצוא כמעט כל רעיון שעולה על הדעת). מן הצד הפחות מסורתי נמצא שעשועים מתמטיים (עברה – אחד, זעם – שתיים, מה לקח הילד? לשים לכם משלחת מלאכי רעים בקנקן?) ופיוטי שרשרת (וואלה, פתאום כולם יודעים ארמית).

שמעתי פעם דעה שסוברת שמבט עוד יותר עמוק לתוך ההגדה יגלה לנו שיש שם גם תכנים שממש לא קשורים לפסח, כמו לדוגמא הסיפור על רבי עקיבא וחביריו בבני ברק. הסיפור הזה, כך לפי הקונספירציה שטרם איששתי, מדבר דווקא על מרד בר כוכבא, כש"הגיע זמן קריאת שמע של שחרית" הוא סוג של "צבע אדום, הרומאים באים".

אבל לפני שכל ההאלו-בולו מתחיל, עוד לפני שהדוד מספר את הבדיחה על הביצים הקשות, צריך לתהות על הקשר בין ההגדה לבין ליל הסדר.

פסטיגל יש גם בפסח

המצווה של ליל הסדר היא "והגדת לבנך" – לספר לבן את הסיפור. אבל איך עושים? מה כדאי? איך לעניין אותם? אז זאת בעצם המטרה הראשית של ההגדה – היא נחלצת לעזרת האבא (והאמא, אגב, לא פחות) בהסברת חג הפסח וסיפור יציאת מצרים (דיכוי? אנחנו?). ההגדה היא, איפוא, מתווה והמלצה מה לעשות כדי שהסדר יעבור בשלום. כלל מספר 1 – ביזאר. ליטול ידיים ואז לבצע על כרפס במקום על לחם (וגם לדבר אחר כך במקום לעשות "ממממ…", רחמנא ליצלן!!!). לשפוך יין? להכות את הבעל עם פטרוזיליה? הכול הולך. המטרה היא שהילדים ישאלו שאלות: למה עשית את זה? מה קורה פה? השתגעתם? יותר שאלות, כך יותר טוב. מטרת הסדר היא לא דקלום מההגדה, אלא שיח, דו-קרב של שאלות ותשובות בנושא יציאת מצרים בין האבא לבן, חידוד ושינון הנושא מתוך פולמוס אמיתי. היום קצת איבדנו את זה, כיוון שגם המנהגים המוזרים שמלכתחילה היו מכוונים להיות כאלו, השתרשו והיום זה נראה לנו די רגיל, אנחנו רגילים לאותו סדר כל סדר.

הגדת טארוט

הגדת טארוט - הבן החכם מוצג כדמות חיובית לחלוטין. הרשע הוא סתם נהנתן או "כופר לתאבון". התם עושה את שאומרים לו והבן הרביעי הוא אובד ויש לאצמו ולקרבו אל שורשיו ואל סדר פסח.

4 בריבוע

כפי שהסברנו, ההגדה היא טקסט עזר לאבא. הסיפור, לפחות בתיאוריה, הסדר צריך לבוא בצורה שוטפת וזורמת של שיחה בעוד שההגדה מסייעת לאבא. די בהתחלה ההגדה מציגה בפנינו את ארבע סנריואים אפשריים בהם ניתקל בבואנו לערוך את הסדר עם הילדים. בתורה מצויים 4 מקרים בהם ילד שואל את אביו שאלה ואביו עונה לו תשובה (או לפחות אחד מהם). זה מה שקרוי בלשון ההגדה: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה".

חכם: Mr Know-All

הסוג הראשון שאבא עלול להיתקל בו הוא הבן החכם. הבן חכם הוא בעצם חכמולוג. הוא למד בחיידר או בבית הספר הכול על פסח, הוא יכול להראות לך באטלס מאיפה הלכו בני ישראל ולאן, הוא יודע כל שלב צפוי בסדר, הוא היה בקורס לאפיית מצות, ובד"כ הוא גם קורא את הקטע המתאים לו. קיצר, אתה לא יכול לחדש לו כלום על פסח, ככה שהוא מגיע לסדר באווירת שיעמום והתנשאות. הפתרון שמציע בעל ההגדה הוא "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". "אין מפטירין" זהו החלק הסוגר את מסכת פסחים. כלומר, הוא חושב שהוא יודע הכול? יאללה, תכסח אותו. כנס איתו ברבאק ללימוד הלכות פסח, הכול: מהגעלת כלים ועד קורבן פסח. הוא כבר יכרע אל מול "הפירוק" המיועד לו ויבין שהוא לא יודע הכול. פתרון ראש בראש ישבור לו את הגאווה והוא יראה שגם אתה יודע משהו, ואולי יסכים להקשיב.

רשע: קשה להשגה

4 בנים - המאה ה20

4 בנים - המאה ה20. אחד התיאורים האהובים עלי. החכם מוצג כדמות רבנית אלטיסטית, די מתנשא בחוכמתו. הרשע הוא כהרגלם של המאיירים, מתבולל (השפם הקצר כנראה בכוונה בכדי לדמותו לצורר הידוע). התם הקלאסי עם ה"בייבי-פייס". והבן שאינו יודע לשאול ספק שייך לסדר וספק לא, וכנראה שאיבד את זהותו.

הבן הרשע הוא תעלומה. הוא מגיע לסדר, אבל נראה שהוא רק רוצה לעשות צחוקים או להקניט. למרות שיש ספק עד כמה "המנהגים הפאגניים האלו" מעניינים אותו, הוא בכל זאת בחר להגיע, אולי בגלל המשפחה. הוא מתמרמר ואומר: "מה העבודה הזאת לכם?" מה זאת כל השטויות שאתם עושים? בשביל מה? התשובה, כמו לבן החכם, היא באותו מטבע. הוא עוקץ, אז עוקצים חזרה: "אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו". אף אחד לא הכריח אותך להיות פה. אתה רוצה ללכת – בבקשה, הדלת פתוחה. זה עסק שלנו, ולא שלך. המשחק של "קשה להשגה" צריך לתפוס את הבן הרשע ולעורר בו שאלות כמו "מה זאת אומרת לא עסק שלי? תן לי תשובה אמיתית! אני רוצה להתווכח!". לכל הפחות זה יגרום לו להישאר ולהתעניין, ומי יודע, בפסח קורים ניסים.

תם: עולה חדש בבית חב"ד

התם הוא הדוגמא הקלאסית. האמא הלבישה את הילד לבן והוא מגיע לסדר אצל הסבתא ורואה את סבא עורך את הסדר. או לחילופין, עולה חדש שלא ראה סדר מימיו רואה לראשונה סדר. הוא לא מבין כל כך מה קורה ולמה עושים כל דבר. הוא שואל "מה זאת?". התשובה היא פשוטה: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". הסיבה היא: זכר ליציאת מצרים, לא יותר ולא פחות. עושים את הכול כדי לזכור את אותו אירוע. זהו המקרה הקל ביותר שהאבא צריך להתמודד איתו.

הערת אגב: שימו לב שבין שאלת התם לשאלת הרשע מפרידות רק שתי מילים. ללמדך שלפעמים הִתַּמְּמוּת גובלת ברשעות (למה להקטין ראש ולשחק אותה טמבל? אתה יודע שמה שאתה עושה זה בעייתי…)

שאינו יודע לשאול: לירות לכל הכיוונים

הבן הרביעי הוא אגוז קשה לפיצוח. הוא לא מדבר, הוא לא יודע מה לשאול, אין לו טענות, הוא יושב ושותק ונותן לאבא לנהל את הסדר. מה עושים איתו כדי לעניין אותו? ההגדה אומרת: "את פתח לו". זה יכול להתפרש כ"תפתח לו את הראש לרעיונות" או כ"תפתח את הסיפור, תתחיל לספר עד שיהיו לו שאלות". ובשלב הזה, שאין לאבא מה להגיד כי לא שאלו אותו כלום, בעל ההגדה מתחיל במתכונת המומלצת לבן שלא יודע לשאול, שזה בעצם שאר ההגדה, העיקר שנקלע למשהו.

הגדה מערבית

יש קטעים מחייבים בליל הסדר (אמירת "פסח, מצה ומרור", אכילת אפיקומן). אך רבים מקטעי ההגדה הם רשות בכדי לנסות לעורר את הבנים המנומנמים. לענות להם על השאלות שמתעוררות, לנסות לחדש כל שנה בגימיקים חדשים, הייתי אומר שזה כמעט בגדר מצווה מדאורייתא. סדר דינאמי זה העתיד וגם העבר. ("הרי אני כבן שבעים שנה…").

אז מה אנחנו היום? איזה בן הוא הבן הממוצע? קשה לי לנסות לענות על זה. במיוחד שמעטים הסדרים שהייתי בהם שהאבא מודע לחובותו באותו ערב. פסח היום נושא דווקא אווירה גלותית של הבית של סבא, ההגדות שהגיעו ממרוקו או פולין, שמירה על הגחלת. אבל אני יותר מבטוח שאם הנכד קצת יגלה חוצפה וישאל "סבא, איך ניצלת מהנאצים?" או "טאטע, פארבוס מויישה רבינו לא מופיע בהגדה?" ראש הסדר ישמח להגיד לו משהו, לספר לו את סיפור יציאת מצרים האישי, ולחבר את החורף לאביב הנעורים.

דבר אחרון בהחלט

בליל הסדר אנו ניסב על כיסאות נוחים כבני מלכים וניזכר עד כמה רע היה לנו. מעניין שמונטי פייתון עשו דבר דומה…

גשר ההלכה – האם הדתיים עובדים על אלוהים?

גשר ההלכה – האם הדתיים עובדים על אלוהים?

יש לי יותר מידי אמונה בבני אדם. אני מאמין שאוכל לתקן את ראשם המעוות של כל עמך-ישראל ולגרום להם להבין באמת מה זאת יהדות. המצב מחוץ לבלוגספירה, קוראים יקרים, הוא מחפיר. הפוסט הזה הוא "כיבוי שרפות" מהיר על שאלות שקיבלתי לאחרונה, והוא מהווה תימצות מקונטרס שאני כותב בימים האלו (השני במספרו). אמרות כמו "פלטת שבת זה לא בעצם לעבוד על אלוהים?" או "אז מותר לאכול עוף וחלב, זה הרי לא כתוב בתורה אז זה פחות חזק" פשוט מקוממות אותי. בואו, יהודים יקרים, נבין מה זאת הלכה בעצם. ובדרך נעצבן עוד כמה רבנים.

אוי השכינה, כי בניתי עלייך.

תורה או דת – כולם מילים המתארות מערכת חוקים לפיהם אנשים מנהלים את חייהם (בפורים נקרא על "דת המלך" – חוקי המדינה). ע"פ המסורת, התורה נמסרה למשה מסיני. ומה המשמעות של זה? שכל מערכת החוקים ניתנה לו בסיני. למערכת החוקים הזאת יסוד שמיימי המתומצת בצורת "תורה שבכתב" – מעין תרכיז שמשם אפשר להבין בערך מה זאת התורה. אבל עיקר התורה היא דווקא התורה שבעל פה. ההלכה, אמנם יסודותיה בשמיים, אך רובה מעשה אדם היא. כשחז"ל אמרו ש"'כל מה שעתיד תלמיד חכם לחדש כבר ניתן למשה מסיני", הכוונה היא שהכל היה ברור ומכוון מול משה רבינו כדי להגיע לאותם מסקנות כפי שאנחנו מגיעים גם היום, כי בסך הכול – ההלכה מכילה כלים "בילט-אין" לדרוש ולבנות את עצמה עוד ועוד. ההלכה היא הכלי שלנו לעבוד את ה', יצירת פרדיגמת חיים מבוקר עד ערב המוקדשת לעבודתו, שאם תשאלו אותי, נראית לי הדרך הסבירה ביותר לעבוד את אלוקינו. אבל כטבעו של ציווי או פקודה המוטלת על האדם – אין זה מן הראוי להטיל על האדם ציווי אלוהי ולצפות שהוא יקיים אותו. "מי ה' כי אשמע בקולו". אנחנו בדורינו לא יודעים עליו כלום, זהו דבר לא סביר בעליל שנענה למצוותיו ונקיימן. ובכל זאת, אנחנו עושים את זה. למה?

משה, אחד משלנו

אחד מיסודות האמונה היא נבואת משה המיוחדת. נבואת משה מתאפיינת בכך שהיא הייתה ב"real-time". משה התעלה על שאר בני האדם בכך שבדרגתו הנבואית יכול היה ממש להבין מה ה' רוצה מעם ישראל, מה הוא דורש, איך ראוי לעבוד אותו. הדרגה הנבואית הגבוהה הזאת היא שהובילה את מתן תורה דווקא ע"י משה. ובכל זאת, משה היה בשר ודם, לא מלאך. התורה היא מהשמיים – מההבנה וההשכלה השמיימית של משה, אבל היא הובאה לנו באמצעות בן אדם כמונו. "דבר אתה עמנו ונשמעה" אומרים ישראל למשה. "נשמעה" במובן של "נבין". הם בעצם אומרים: "עזוב אותנו מה'. אנחנו לא ברמה שלו כמוך, לא יכולים לדבר איתו. אנחנו לא מבינים מה כל הקטע בתורה הזאת. תסביר לנו אתה, משה, מה זאת התורה, אתה בן אדם, א מענטש, אחד משלנו". עיקר התורה הוא מסורת הדרש, ההתעסקות באנושיותה של התורה והרלוונטיות שלה לחיי היום-יום שלנו. תורה שבעל פה – כיצירה אנושית מובהקת, היא הדבר היחיד שבני אדם כמונו יכולים להתעסק איתו, לא חומר אלוהי גבוה. אפשר אולי להקשות על כך שמדרש תנחומא אומר שעניין "נעשה ונשמע" היה דווקא לתורה שבכתב, ואילו על תורה שבעל פה נאמר "כפה עליהם הר כגיגית". אבל למעשה, זה מחזק את הרעיון. תורה שבכתב, לא היה הרבה מה להבין. נו שויין, נעשה ונשמע. תורה שבעל פה, שכבר מכילה דקדוקים והתקטננויות, שזה דבר שעם ישראל הבין טוב מאוד מה זאת אומרת, כבר היה ויכוח אם כדאי או לא כדאי לקבל תורה שנכנסת לכל פרט בחיים. אבל אשרינו מה טוב חלקנו, קיבלנו את התורה.

ההלכה כתת-נבואה

המשך ההתעסקות בתורה לאחר משה רבינו הייתה אך ורק בעלת אופי אנושי. הסיפור הידוע על תנורו של עכנאי מדגיש את הנקודה ש"לא בשמיים היא". רק בני אדם רשאים לבנות את ההלכה, ולא בונים אותה בצורת וודו. את ההלכה בונים בצורה שבני אדם יבינו, ולכן ישכילו גם לקיים אותה. כי מה לעשות, קשה לנו לעשות משהו שאנחנו לא מבינים. למעשה, ניתן להסתכל על פסיקת ההלכה, על כל שלביה המרובים (13 מידות, כללי היסק, "ניתן לצמצם", "ר' עקיבא וחברו, הלכה כר' עקיבא" וכו'), כנבואה זוטרא. הנבואה הגדולה של משה רבינו, היא ההבנה העמוקה ביותר שיכול לבן אנוש להיות. להבין את ה', להינבא, היא תכונה אופיינית רק לבני אדם, כפי שהרמב"ם מציין – וזה מותר האדם מהבהמה. (מו"נ) ולמעשה, כך משתמע מדבריו, ראוי לכל אדם להיות כמשה רבינו, כל אדם, רק אם יתאמץ מספיק, יגיע לרמה הזאת (הקדמה ח' פרקים). אבל גם אדם ששובר את ראשו בפסיקת ההלכה על סמך עקירת הרים וטחינתם זה בזה, שאין ספק שזהו הישג מרשים כמעט כמו נבואה, יפה כוחו בלהגיד לנו אם הכלי כשר או טרף – זה הכי קרוב לנבואת משה רבינו, ולמעשה, זאת גם סוג של נבואה, באופן מסויים.

ההלכה כיצירת מופת

בספרו האחרון הרב ליכטנשטיין אומר דבר יפה, וברשותכם ארחיב את דיברו. (אם כי אומר שברוב הספר לא מצאתי עניין רב). כל זה אינו משל ולא חלום, כי למען האמת לא מצאנו דבר מדהים שכזה בכל תרבויות העולם כמו ההלכה. ההלכה היא למעשה יצירה מופת אנושית מדהימה. שורשיה הולכים אלפי שנים אחורה. כל דור ודור מוסיף משהו ליצירה הזאת, ממשיך לעצב את התמונה הנפלאה הזאת. דורות שלמים, ארצות ויבשות שונות, מצטרפים יחד ונותנים את ידם במפעל הזה. תלמיד מרוקאי במאה ה21 יכול לחדש משהו אצל חכם אשכנזי מהרנסנס, המתבסס על דיוק מהתוספות הצרפתי החולק על סבו רש"י, שפירש מאמר של אמורא מבבל בשנות התרפפ"ו. אני עודני עומד נפעם מול הדבר האדיר הזה. כולם שותפים! כולם יכולים להצטרף ליצור את היצירה הזאת שנקראת הלכה. ומיותר להגיד ש-כן! גם אתם יכולים! כבר כתבתי בעבר שאין עניין של מונופול – כל אחד יכול ללמוד את הדרך לפסוק הלכה ולנסות לראות היכן הוא משתלב, גם אם זאת הלכה לביתו שלו. כמובן שיש מנגנון של ביקורת, כדי שלא נגיע לאנרכיה בה "איש כל הישר בעיניו", ולכן לעיתים צריך לפסוק הלכה ממש, מלשון "להפסיק". לעיתים צריך להכריע. אבל לא ננעלו שערי בית המדרש. גם אם לא תנצחו, אתם חלק מהמשחק. אולם, ברור כשמש שהשלב הראשון בהשתלבות במפעל ההלכתי לדורות הוא קודם כל – קיום ההלכה. לשם כך נוצרה ההלכה, זה לא ספורט אינטלקטואלי, אלא בתכל'ס היא נועדה שנקיים אותה, ואם לא היינו מקיימים אותה, אז היא הייתה נעלמת מהר מאוד.

רבי-פאוור!

ממה שתיארנו, די ברור שלחכמים יש "נשק" בידם. יש להם כוח שהם יכולים להפעיל. ואל לנו לטעות, הכוח ההלכתי הוא כוח עצום, עד שלעיתים חז"ל אומרים דברים שישמעו לאזניים לא-דתיות על גבול הכפירה, אבל כפי שאמרנו – כשמדובר בהלכה, זה מגרש ביתי לבני האדם. מצוות מדרבנן, אמנם לעיתים מבחינת עונש הם קלות יותר, כדי להזכיר לנו עדיין שיש בוס אחד לעולם, אבל אין המשמעות שהן פחות חשובות או שלחכמים אין כוח בכלל. במסכת שבועות מזכירה הגמרא את הפסוק בתורה "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא". ה' לא סולח למי שעובר את העבירה הזאת, אין מצב. אבל אז הגמרא אומרת דבר מזעזע: "בית דין של מעלה [=ה'] אין מנקין אותו אבל בית דין של מטה [=החכמים] מלקין אותו [=מענישים] ומנקין אותו". Booya! מי אמר שרבנים הם רכיכות? גם על מצוות מדרבנן, כגון מקרא מגילה , דורשת הגמרא ואומרת "קיימו וקיבלו" – כתוצאה מההחלטה למטה, פה אצלנו, גם שם למעלה החליטו שזה רעיון טוב. או כמאמר הגמרא במסכת מכות: "שלושה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם. אלו הן מקרא מגילה, ושאלת שלום בשם והבאת מעשר".

יאללה רבי!

נובו-רבי או רובו-רבי

עם זאת, אני מודה על האמת, המצב היום בעייתי משהו. בזמני קדם יהודים שהתנגדו לדרוש ולחדש את ההלכה, מלבד הבנה בסיסית של הכתוב, נקראו "צדוקים". להישאר תקוע עם מה שהראשונים כתבו לנו ולא לנסות להמציא את הגלגל מחדש. היום אנחנו גם נוטים לקצת "צדוקיות" שכזאת. רק רבנים מועטים נחושים מספיק להביט באותה תמונה רבת שנים של ההלכה ולהגיד "את הכתם הזה צריך להעיף או להסתיר". יש פחד מפני החידוש בהלכה בימינו, ודי בצדק, כי צריך להיזהר לא ליפול לבירא עמיקתא של רפורמיות, שכפי שליבוביץ תיאר אותה "עבודת האדם". הרפורמים משנים את ההלכה כדי שיהיה נוח לאדם לעבוד את ה'. אבל בחייאת, אם ככה אז לכו עם זה עד הסוף. מה זה ה"כל נדרי" המעפן הזה? הרבה אנשים לא מתחברים לזה. אולי תקרינו בטמפל שלכם "יוסי וג'אגר" במקום? זה הרבה יותר פופולרי. מול זה, ההלכה האורתודוקסית נותנת כבוד לראשונים, אבל יודעת לעשות רגרסיה כשצריך. אצל ר' פיינשטיין ור' עקיבא איגר אפשר למצוא דברים מדהימים, פסיקות מלאי מעוף וחסרות פחד – אבל המטרה היא בסך הכול אחד: לעבוד את ה'. לזכור אותו בכל צעד שלנו, ולהמשיך לחיות איתה "וחי בהם ולא שימות בהם". כשבאים לפסוק הלכה, צריך בהתחלה לנטרל את כל הסביבה החיצונית, לא לערבב שאלות של השפעות מדיניות, חברתיות או תרבותיות. לנתח את המצב בצורה הכי יבשה – רק ככה אפשר להגיע לאמת הצרופה. ואחרי שהגענו למסקנה – אפשר לראות אם היא מסתדררת עם החיים שלנו. ותמיד יש אפשרות לפסוק "לפנים משורת הדין" מול "יקוב הדין את ההר". כאמור, ההלכה היא הלך חייהם של בני האדם. אני אופטימי, בכל אופן.

מדור השו"ת – הלכה עם הרוח

לסיכום, הנה מה שתענו כשהדיוט שואל אתכם את השאלות הבאות.

ש: "איפה כתוב בתורה ש-X?"

ת: "בשולחן-ערוך. בזה אתה לא יכול לכפור גם אם תרצה מאוד".

ש: "למה אם אמא שלי לא יהודיה ואבא שלי כן אני לא יהודי? הרבנים מעוותים!"

ת: "מה זה משנה לך אם אתה אומר שהרבנים מעוותים? אם אתה רוצה להיות חלק מההלכה, תצטרף ותקבל אותה. אם אתה לא רוצה להיות חלק ממנה, מה אתה מתלונן? שבת שלום. 'ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר' ".

ש: "אתם לא עובדים על אלוהים?"

ת: "לא, הוא דווקא זורם איתנו."

סיפור מצחיק וסרטון יגיע בפוסט קצרצר שיפורסם בקרוב. בינתיים תהנו משירו הנפלא של קובי אוז.

הל(י)כות עולם לו,

אוריץ.