מכתב פתוח לטרול הממוצע

אילוסטרציה

אני רוצה לכתוב לך, טרול יקר. למרות שתאבד אותי מהשורה השנייה, וישר תקפוץ חסר-רסן אל התגובות לנעץ ולגדף. איך פרצת לעולמי ככה פתאום, איך אחרי כל פוסט שטותי שלך, שלא חשבת עליו יותר משתי שניות, אני מוצא את עצמי פגוע-חרדה, מהורהר, שואל את עצמי שאלות ועונה לעצמי תשובות, מסתובב אנה-ואנה בסלון שעות, ואתה אפילו לא יודע. לפעמים אני חולם שאני עוד יכול לגרור אנשים לדיון עמוק, אמיתי וכן, בו כל אחד מהצדדים מוכן להודות בנקודות החלשות בטיעונים שלו, בו נשמעים קולות חדשים ומעניינים. אבל אני כל פעם מחדש מתבדה, אתה מטיח את אותם טיעונים תפלים ופוגעים שוב ושוב, ואני יודע שהפתרון היחיד הוא לחרוג לצד השני, להקצין עוד ועוד, לנהום כחיות הנוהמות ביער, אבל לא לזאת הייתה כוונתי.

מה זה עושה לך, להגות את אותן מילים שאסור להגות? לשחוט על פרה קדושה ולפרסם תוכן שיזיז כל נפש בריאה מהכסא? כמו סם ממכר, תחושת הניצוח הקלה הזאת, אפשר לחשוב שזכית בויכוח נגד הרמב"ן בכבודו ובעצמו. לך תחפש את הסבתא הבאה שבטעות התחברה לפייסבוק וחושבת, באמת בתמימות, שאתה אדם הגיוני, אוהב ומכבד, אבל תפגוש במפלצת.

והאמת, אני יודע שאתה לא כזה. שאם אפגוש אותך פרונטלית יום אחד, אולי אצליח לדבר איתך בנועם. אולי נסכים שהאמת באמצע, שיש דברים שהם לא ברי-הכרעה. אני מוכן לפשרה. אבל המרחק ביננו, האנונימיות הזאת, לא עושה לך טוב.

אתה, איש העולם הגדול, לא קראת מימיך את קאנט שטען שלא ניתן לחשוב מחוץ לקטגוריות, את ויטגנשטיין שטען שמשמעות ניתנת רק מחוץ לעולם, או את ניטשה שהשכיל להבין את הדפקטים של התבונה המזוייפת שלנו. בכלל לא להזכיר את דיוודסון ותיאורית החסד שלו. ובכל זאת, אתה מתיימר לדבר בשם הנאורות, הקידמה, שלטון השכל הבלתי מתפשר. אבל אם אני קורא אותם, אז כנראה אני לא קורא אותם נכון. אם אני מפרסם מאמר עליהם, אז זה באיזשהי "הוצאת ביבים" שהדעת לא יכולה לסבול. וממלא, למה לבזבז זמן יקר בלקרוא ספר של 300 עמודים, אם אפשר לכתוב פוסט בעל שורותיים, שאת הנזק שלו אני בחיים לא אוכל לתקן?

האם אנשים באמת משתכנעים ממך? לא יודע. אבל אנשים אוהבים להיות בסביבתך. ליצור קהילה המתאחדת בשנאה. אבל כיוון שזה הדבר היחיד שמאחד אתכם, אתם מתפלגים בעצמכם לעוד ועוד קבוצות. מה שנראה לפעמים שאתם רבים כל כך. אמרת לי פעם שאמונה מעוורת את השכל. נכון, אבל יש דבר אחד שמעוות יותר – שנאה.

לותר – הטרול הראשון

אני רואה גם אנשים שמטרילים כנגדך, אבל איני טועה ואומר שהם מהמחנה שלי. כיוון שגם הם טוענים טיעונים רדודים שאינם יורדים לעומק הנושא עליו אנחנו מדברים. אני חושב שאני יודע מאיפה היוהרה הזאת מגיעה. אתה מבין, בדור שלנו כל הידע נגיש, אתה פשוט יכול לדעת הכול. יש גוגל, ויקיפדיה…אבל חכמינו (וסלח לי במחילה גמורה שאני מצטט מהם) הבדילו בין בינה לדעת. את העובדות יש לך כולן, אבל אתה לא מבין. כל הנתונים פרוסים לרגליך, אבל אתה פשוט לא רואה את התמונה. ולא, אני לא מדבר שטויות, כי אם כן, הרי שאנחנו לא צריכים את האוניברסיטאות שילמדו. כשעשיתי את התזה שלי למצוא את הידע היה קל. אבל למשך שנה וחצי רק עבדתי על ניסוח הטיעון. לעסתי אותו היטב היטב, כדי שתוכל אתה, בסופו של דבר, להגיד לי "איזה שטויות, הנה מאמר שאומר בדיוק להיפך". ידעתי, טרול שלי, ידעתי, אבל אתה ממשיך להשוות תפוחים ותפוזים.

ובעצם הבעיה הזאת, של הידע הנגיש כל כך מול הרדידות האיומה שבה אתה זורע את השקרים שאתה בעצמך לא מאמין בהם, היא בעיה עתיקה. הפרוטסטנטיות הולידה גל של אנטישמיות. נכון, זה היה בכלל לא נחמד מצד הכנסייה הקתולית לשמור לעצמה את כל הידע, אבל עם זאת, הם שמרו מההמון את הטקסטים הבעייתיים, את האפשרות להוציא פסוק מהקשרו ולהתפרע בכאוס. ברגע שלותר התחיל להפיץ את התנ"ך, זהו, אתה יכול להבין מה שאתה רוצה ולטעון שזה אבסולוטי כי זה כתוב בתנ"ך – ולכן גם האנטישמיות געתה. אם אתה טיפש, אתה תסיק מזה שהדת היא איומה. אבל אם אתה חכם קצת יותר, תבין כי אתה עושה בדיוק אותו דבר. "זה כתוב בויקיפדיה!" "אלו נתונים מאומתים!". נכון, אבל יש אבל, לא?

תבין, טרולי היקר, כי אתה כל כך מפספס את הנקודה. אתה מביא לי כל מיני אגדתות מהגמרא שמביכות אותי כל כך, שאני באימה פותח מהרש"א ומנסה לפרשן. אבל זה לא העניין. התלמוד לא היה מוקד גאווה לעמנו במשך דורות בשל גרעפסים של שום שתקעו התלמידים בבית המדרש של רבי יהודה הנשיא. אלא זאת המתודה, הפלפול, השקלא וטריא, גם אם זה עוסק בבניינים שעפים בשמיים, ואת זה אתה לא יכול להביא בפוסט בפייסבוק.

אתה אומר שאני מלא סתירות ובעיות, שחי בדיסוננס חזק. ובכן, מי לא? האם בתפיסת העולם האתאיסטית שלך אין קושיות? האם לא שמעת בימיך על בעיית הריאליזם הנאיבי שגם דוקינס הודה שאין לו פתרון עבורה? על שאלת האינדוקציה שיום וראסל שברו עליה את הראש? על תחום האפיגנטיקה שמזעזע את הקרקע תחת תיאורית האבולוציה הקדושה? אני לא בא ואומר שאלו דברים ניצחים שיגברו עליך, אדרבא, אם תכיר בחולשותיך, הדבר רק יחזק אותך. ואישית, אני אעריך אותך הרבה יותר.

התשובות שאני נותן לך הן לא אפולוגטיקה. כי אם הן היו, הייתי מודה שאתה בעקרון צודק. אני מפרשן ומתרץ, כי זאת חובתי וככה זה עובד אצלנו. אילו לא הייתי מפרש, היינו נשארים עם גרסה מאוד פונדמנטליסטית של החוק הדתי שלנו. זוכר מה סיפרתי לך על לותר? אז אותו דבר. מרגע שהיה טקסט, היה גם פירוש נלווה ומקובל. וזה לא תלוי אם זה טקסט קדוש או טקסט אחר. והנה וידוי אינטימי שלי, לפעמים אני אוהב להשתעשע ולחשוב על "בערוגת הגינה" של ביאליק כעל מסיבת חילופי זוגות, אבל אני ודאי לא מאמין שלזה ביאליק התכוון, אחרת לא הייתי קורא את זה בחיים לילדים שלי.

אתה בסך הכול בחברה רעה, אתה חושב שאתה כל כך מגניב עם הקונספירציות שלך, עם הנונקונפורמיזם שלך, אבל כנגדך יש את האויבים שלנו, כאלו ששונאים אותך, תהיה אשר תהיה, ויפנו אליך את אותו נשק. "רק עם חכם ונבון", איפה? איפה?

אני מודה, אתה מצליח כל פעם לייאש אותי, להגיד לעצמי, "בשביל מה?". מחר יבואו בעבודה ויספרו לי שהם קראו באיזה אתר על איזה שטות, אני אכתוב על זה פוסט, שבמקרה הטוב יזכה לצפיות של אנשים שיש להם כוח לקרוא. אולי האינטרנט הוא לא המדיה הנכונה לפעול. בזירה הזאת ניצחת. הגיע הזמן לצאת לעולם האמיתי!

טוב, אולי מחר.

ודבר אחרון בהחלט

"בערוגת הגינה של ביאליק". תחליטו בעצמכם על מה הוא מדבר כאן.

גולשים על ספות

שבוע הבא יחול בירושלים עיה"ק פסטיבל אינדי-סיטי שתכננתי לפקוד. בעמוד הפייסבוק של האירוע הופיעה הודעה מרגשת אודות couch-surfing לאורחים שמחוץ לעיר. מיד שראיתי את ההודעה הדמיון שלי פרח למחוזות חדשים. הנה אני, הבלוגר הזעיר, נוסע בין ערים, מכיר אנשים חדשים, ספונטני ורגיש, הרפתקן ופילוסוף, ובקיצור – כל מה שאני לא. אבל הרעיון הזה הדליק אותי, וכבר חשבתי על סדרת פוסטים מוצלחת שתתפרסם בעקבות השתרעותי על אחד מספות ירושלים. באתי למלא את פרטי החשבון וראיתי שאני נתקע בשאלה הראשונה ביותר – "ספר על עצמך". רגע, מי אני?

האדם במרכז

כולנו רוצים להיות חלק ממשהו גדול. יש לזה היבטים בכל פינת תרבות בחיינו. קחו לדוגמא קליפ אקראי של מוזיקה (מהשנים האחרונות). סיכוי גדול מאוד שבאיזשהו שלב בקליפ תראו קהל גדול של אנשים שר עם הסולן\ית את הפזמון. תופעות של flash-mob כגון הארלם-שייק ודומיו הם עניין שבשגרה. אנו מחפשים להיות חלק מהקהילה בעידן של אובדן קהילתיות. אבל הצורך הזה הוא לא רק חיצוני, הוא גם נוגע להגדרה הזהותית של האדם.

כולם ביחד – יוני בלוך וגאנגנם סטייל

עשו ניסוי: כששואלים אתכם "מי את\ה?" מה אתם עונים? דרך העולם היא שתתארו את עצמכם בתוך קבוצות של קבוצות של קבוצות. דוגמא- "אני סטודנט", הופ, כבר זכית להגנה של אגודת הסטודנטים, שיכולים להעמיד את ההסתדרות על הרגלים. כבר מרגיש בטוח הרבה יותר. אחר כך יבוא השיוך התעסוקתי, המעמדי, הדתי, המגדרי, שכבת הגיל…אבל מי אתה? לעת אתה נותרתי עם תשובה זמנית: האדם מוגדר כאיבר האמצעי בחיתוך כל הקבוצות שמתאימות לו. האם האיבר הזה יכול לחיות לו לבד?

גלות כיפית

שאלה טובה היא, האם קיים אדם לכשעצמו. אבהיר – איך אנחנו מתנהגים כשאנחנו לגמרי לבד? כשאנחנו מנותקים מכל קבוצה – לא בעבודה, לא בבית הכנסת, ולא ממלאים טופס קאוצ'סורפינג? כשאנחנו יושבים בחדר, מדברים עם עצמנו – מי אנחנו באמת? האם יש בכלל מושג כזה אדם ללא סביבה? ניסיתי אני למלא את הטופס, אבל כמו צייר מתחיל, הרבה צבע נשפך לי על בד הציור. ובמקרה יש גם קשר לתשעה באב – הגלות הזאת. הנדידה מבית לבית שאותה רציתי לחוות, מה היא בעצם? אין זאת גלות? אדרבא, יש שיאמרו, כעת המולדת שלך היא העולם כולו! כל מקום אתה בבית, אתה חלק ממשהו גדול, אתה חלק מהכלל. זה דבר מושך, אבל בהתבוננות נוספת, זאת הגלות הנוראה ביותר. יש גם גלות שהיא נוחה, אבל היא הורסנית כמו כל גלות. כשאדם יוצא מן ההגדרה הצרה שלו אל עבר הגדרה רחבה הרבה יותר, זהותו מתפוררת, הוא אינו יותר הוא. הוא לא חייב להידרס תחת מגפי הקוסמופוליטיקה, אבל הוא חייב לשנות את עורו כזיקית ובכך למחוק את רצונו-כבודו-עצמו האמיתי, אובדן האני שלי. אפשר לצאת לגלות גם מהבית, לוותר על ההגדרה המצומצמת שבשכונה ולהזדהות כבעל חשבון פייסבוק או יוטיוב עם אלפי כניסות ביום. אך, ככל שנרבה להגדיר את עצמנו בקבוצות אין-מספר, אין אנו אלא חברי אותה קבוצה, ומתרחקים מהזהות המקורית שלנו. כך גם אני יצאתי כמעט לגלות פיזית בבית מארח ירושלמי, עבור חלק מהזהות האמיתית שלי, שלא ניתן למלאה בטופס הרשמה אינטרנטי.

ישנה תופעה שאני מכנה בשם "זרות תיאורית". יש שיודעים על מה אני מדבר, ויש שמושג זה אינו ברור כלל. אני מדבר על אותה תחושה מוזרה, ברגע שמישהו קורא בשמך. זאת תחושה נוקבת ודוקרת, האדם מזדעזע כולו, ונבוך לרגע קט מן הקשר בין השם הזה להוא עצמו, הוא מרגיש זר למילה המוזרה הזאת, תהיה אשר תהיה, אשר מכוונת נגדו ומביעה את כל מהותו. ואותה מילה נתונה ביד זרים, והם אומרים אותה, כמעט מחללים אותה בפיהם. האדם מרגיש זר לשמו. במקרים קיצוניים האדם אפילו בוחר לעצמו כינוי או שם אחר, כדי לגבור על המבוכה. ברוב המקרים האדם מדחיק את הקושי הפילוסופי שיש בקשר המטאפיזי בין שמו החיצוני לקיומו שלו. אם אדם אפילו לא שמו, אז מה הוא? שואלים אותי "מי אתה?" אפילו "אור" איני יכול להגיד.

מהפכת המידע הביאה עלינו עולם חדש. למעשה, אנחנו בעיצומה ועוד נראה ניסים גדולים ועצומים. ריבוי המידע והנגישות הוליד חלום חדש – להיות מפורסם, מוכר. כי איך אפשר לפרוץ בעולם אדיר שכזה? מי יאזין למה שיש לך להגיד? אפשרויות החשיפה הקטנות מייאשות, ונדמה שאפילו לנביאים היה יותר קל להגיד את דבריהם ברחובות העיר, כי הרחובות היום הרבה יותר גדולים מפעם, ורבים האנשים שקולם לא נשמע. לכן, אנחנו רוצים להיות חלק ממשהו. כי לרוב יש כוח. הנה גיליתי שהרעיון הזה לא חדש, ויש לו שורשים גם אצל מרקס, כמו שטענתי בימי המהפכה החברתית של הקיץ שעבר.

אני, איינשטיין

כולנו חיים ביחד, אבל כל אחד בנפרד. משמעותו של פלורליזם הוא קיום מגוון, תוך כדי שמירה בלתי מתפרשת של המיעוטים על מאפייניהם השונים ומתן כבוד והבנה לפרטים השונים מכל קבוצה וקבוצה. אבל חייבת להיות שמירה על האינדיבידואל, אחרת הוא יאבד.

ואני? סגרתי את החשבון עוד לפני שפתחתי אותו. כמו שאמר איינשטיין פעם, אני מעדיף את התה והלימון והספרים הישנים. זה מי שאני. לא בלוגר מגניב שגולש על ספות. סורי.

מסע ההרג של ניטשה

בבא בובה BA

א(י)נטרנט = סרטן?

היחשתי פעמי לבית הכנסת להתפלל תפילת מנחה. זה לא בית הכנסת שאני מתפלל בו בדרך כלל, פשוט הפעם הייתי צריך לתפוס מניין מוקדם יותר. הקדמתי בדקות מעטות ועמדתי בפינה מכין עצמי לתפילת מנחה ע"י קריאת שגיונו של חבקוק הנביא. בינתיים, אחד המתפללים מסיים את שיעורו על פרשת השבוע (נוח כמדומני). ואוי לאזניים שכך שמעו. "הזהרו מהאינטרנט!" זעק המלמד. "מה זה אינטרנט? אינטר – זה להיכנס." התחיל לבאר (הדיסטרנסילציה במקור), "נ' זה 50 בגימטריה וט' זה טומאה – מי שנכנס לאינטרט נכנס ל50 שערי טומאה". למרות שהקורא יקרא את הסיפור ויצחק, לי יש כמה וכמה סיבות לבכות. האחת, שהמלמד החביב (שעוד פנינים הרבה יצאו מפיו) הוא תוכניתן מדופלם, שלא לומר חס ושלום "משכיל". השניה היא שדברי בלע שכאלו, שמקומם אצל מטיפים נוצרים, מגיעות לאוזניים יהודיות בשיעור שבועי בבית כנסת – מקום שלדעתי, האמונה בו צריכה להיות משלנו, ולא טיעונים מיסיונרים שקל להמציא וקל להפריך. הפניתי פניי לארון הספרים וחיפשתי ספר מעניין בין הרי התיקון הכללי וסידורי "כוונת הכליות" עם כל השמות והכוונות הקדושים. דעו נא רבותיי, כי אמנם בתי כנסת הם לא ספריית גרשם שלום אבל לעיתים ניתן למצוא בהם אוצרות של ממש. ואכן מצאתי מונח בקרן זווית ספר קטן שעליו כתוב "הגות". אלו הספרים שאני אוהב. בשנות ה-80 יצאו מידי פעם בצורת ספרונים קטעים מכתבי עת בנושא מחשבה, הגות ופילוסופיה יהודית. חוברות קטנות אלו הם סיפור הצלחה אשר קשה מאוד להשיגם היום (ובוודאי שלא מדפיסים אותם שוב), למרות שהם מכילים תוכן חשוב מאוד ומעניין. עלעלתי בחוברת וקראתי מאמר מעניין מאוד (של ד"ר לא זוכר מה שמו) על מושג ה"אמת" ביהדות (לא אפרט, אך בקצרה – כיצד גם משל כפי ספר איוב או "אפרו של יצחק" יכול להיות אמת נוקבת). דיפדפתי בספר וראיתי מאמר אחד עם התייחסות להוגי דעות מערביים, בינהם ניטשה ו"מותו של האל". אך המילה "מותו" הייתה מחוקה בדיו כחולה, בליווי הערה "חס ושלום!!". תפילת מנחה התחילה. נישקתי את הספר והחבאתי אותו במקום שאף אחד לא ימצא, כך אני מקווה אם אבקר בבית הכנסת הזה עוד פעם.

אז הוא מת, אז מה?

למה שיהודי יזדעזע מזה שניטשה הרג את אלוהים? זה יזעזע אותו אם האלוהים של ניטשה זה גם האלוהים שלו. האם נזדעזע כשנראה עובד כוכבים שובר את הפסל שלו? כל התיאוריה של ניטשה היא בגדר עובד ע"ז שהניח פסל אחד והלך לעבוד פסל אחר. כי, לאמיתו של דבר, אי אפשר לעולם הזה ללא אלוהים. ולמעשה, ע"י שהרג את האל שלו, ניטשה ברא לעצמו אל חדש בעיניו האפיקורסיות, וזהו אל יותר טוב, יותר נכון, יותר חזק, זה המוסר – המוסר הוא האל החדש של ניטשה, והאל שהיה על הצלב (או אבא שלו) מת. (הערת אגב: ניטשה לא התחיל בכך, אלא השורש של העניין הוא עוד בוולטר). בכל אופן, על דרך מה שאמר הבעל שם טוב, גם מניטשה אפשר ללמוד משהו. הדברים שניטשה הצביע עליהם, אפשר לקחתם ולהבדיל בין טוב לבין רע, וע"י זה לזכך את האמונה שלנו לכדי אמונה טהורה יותר ונקייה יותר משאר אמונות זרות ומרושעות שנתערבבו באמונת הייחוד היהודית הטהורה. נשים לב – כתוב בתנ"ך "אני ה' לא שניתי" – האל עצמו אינו משתנה כתוצאה מהבנתנו אותו או על ציר הזמן (בניגוד לאל של ניטשה – המוסר האוברמענטשי, או האל של שפינוזה – הטבע), אבל התארים שאנו מצמידים לאל משתנים גם משתנים, וזה מה שניטשה עוזר לנו לעשות – להגיע לתיאור חדש ע"י פסילת התיאור הקודם (לפחות בחלקו). ראיה לכך שהתארים משתנים קראנו בפרשת השבוע ("חיי שרה"), שלפני מסעו של אברהם להפצת המונותאיזם נקרא האל "אלוקיי השמיים" – ששלט, כביכול, רק בשמיים. ולאחר מכן: "אלוקיי השמיים והארץ".

לסגור פינה אחרונה בכ'עבה

ריצ'ארד דוקינס - האמנון יצחק של האתאיסטים

דיברנו על אברהם אבינו ועל ניטשה- אז בואו ונאחד בינהם. כפי שאמרנו (ואבאר כבר בזמן אחר) שאי אפשר לעולם הזה ללא אלוקים. תורת הספקנות והפופ-אתאיזם הנהוגה היום ע"י אנשים שחושבים שהם חושבים, ולמעשה אינם יודעים שהפילוסופיה שואלת שאלות חוצות אמונות, דתות וחוסר-אמונה, ומנכסים בטעות זדונית לעצמם את המחשבה והחשיבה, כאילו שמי שמאמין לא חושב (אולי בגלל זה הוא גם לא מפחד 🙂 ), היא שום דבר מלבד פאנקיזם של מרידה במוסכמות (גירסא גיקית של וודסטוק, אם תרצו). על הנצרות כבר דיברתי רבות שאיננה בגדר אמונת ייחוד, ואולי אפילו בגדר עבודה זרה כלילה, בעלת טעויות תאולוגיות חמורות ביסודה, אשר אני מתנגד נחרצות להתחלחלותם לתוך היהדות (דבר שלעיתים קורה, לצערנו). ומה לגבי האיסלם? מקורביי כבר שמעו ממני עשרות פעמים שתי רעיונות שאני חוזר עליהם שוב ושוב. הראשון – הרס הפולקלוריזם (שעל כך אני פשוט חייב לכתוב בקרוב!) והשני – האקסטרניות של האל. אני תופס בדעה שהאל היהודי הוא אקסטרני ליקום, שנאמר – בראשית ברא וכו' – בין האל ליקום יש יחסי בורא-נברא, הוא אינו חלק מהטבע (פאגניזם) או לא חדר לטבע (נצרות, סיינטולוגיה), והוא אינו הטבע (שפינוזה, אתאיזם למעשה). הפעם היחידה שהייתה אינטרווינציה אלוהית הייתה בבריאה (ואולי גם בקיקיון של יונה, אומר בחצי חיוך וחצי רצינות). אמנם, האמונה המוסלמית גורסת שהתורה ניתנה לאותו ישמעאלי ע"י מגיד, המלאך גבריאל, בעוד שאצלנו התורה והמצוות ניתנו ע"י משה, בשר ודם, מכוח נבואתו בלבד – ולא ע"י חדירה אלוהית לתחום האנושי – השמיים שמיים לה', והארץ נתן לבני אדם. משה היה היחיד שהיה ראוי לתת את התורה, שכן הגיע לרמת נבואה שלא הייתה לפניו ולא תהיה אחריו, ורק בעזרת הבנת אלוקים שכזאת אפשר להנחיל את התורה – חוכמה קדומה, אלוקית וניצחית. וכך אנו אומרים: "תורה ציווה לנו משה" – משה ממש! בשר ודם כמונו! לא מלאך! (הערה קטנה: לדור המדבר ניתנו שתי מצוות מפי הגבורה עצמה – "אנוכי ה'" ו"לא תעשה לך פסל" – ולכן באותו דור, לא הייתה להם זכות בחירה לעבור על המצוות האלו, וגם מעשה העגל היה עבירה לשמה לפי דעת הרבה מהמפרשים, שרצו לעבוד ולהידבק בה' ולא להכעיסו, אך לא ידעו כיצד לעשות כן. גם בבעל פעור כתיב רק "ויצמד" וכו' וכו'). הרוצה לעיין בקושיה מהי תורת הנבואה ביהדות, שאינה התעוררות מלמעלה, אלא דווקא התעוררות התחתונים, יעיין ברמב"ם (מורה נבוכים, איך לא? אבל גם בתחילת משנה תורה כתוב בתמצות נפלא ומובן לכל נפש חושבת מעט מהתיאוריה הזאת של הרמב"ם). גם ליבוביץ מביא דברים נפלאים בשמו של הרמב"ם ובשמו שלו.

ולנו נשאר רק לבכות על השכינה שבגלות שמקטינה דעתנו עוד ועוד, וכדברי הרבי מקוצק (האהוב עלי עד מאוד): בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד אלוקים כזה, שדרכיו יהיו מובנים על פי שכל של כל טיפה סרוחה.

ברוך המחזיר שכינתו לציון.

ודבר אחרון בהחלט: לחובבי גימטריות…