לקהלת כואב הגב

שאלה ידועה היא מדוע נקבע לקרוא את קהלת בסוכות. ציניקנים יאמרו שכל שאר המגילות נתפסו, אך זה לא פוטר את עצמנו לתת תשובה טובה. יש שאמרו שקהלת המדוכדך בא לאזן את שמחת החג שלא תהיה חלילה פרועה מידי, אבל הבעיה שקהלת הוא לא מדכדך או עצוב, הוא מטרחן יותר מהכול. קהלת הוא מניפסט של איש זקן, ניהליסט וסרקסטי. ולמרות שהוא מן הספרים הפילוסופים ביותר שבתנ"ך, היה לי קשה להתרשם ממנו לעומקו עד שנפל דבר. כלומר עד שאני נפלתי והרגשתי את ה"קראנק" הזה בגב של הזקנים.

המסורת מייחסת כל ספר של שלמה לתקופה אחרת: שיר השירים לנערות האירוטית, משלי לבגרות המיושבת, וקהלת לזקנה הטרחנית. ובאמת זהו ספר של זקנים: הוא מלא בייאוש ובמבט חסר שאיפות, בפסימיזם איום ובעוד דברים רבים שהתחלתי להבין רק ממרומי גילי המופלג.

"קצת מעל החציון"

משכנתא וכאב גב באים יחד

אולי הדבר הכי קשה שאני חווה בגיל הזה הוא הבינוניות. זאת תחושה כללית שניתן לחלקה לעוד תחושות קטנות המלוות את חיי ההבל שלנו. אתה מביט על מה שאתה עושה ואומר לעצמך: זה לא מבריק. אולי עשיתי דברים טובים יחסית לאחרים, אולי אפילו הייתי עובד החודש אי שם בקריירה שלי, אבל אתה תמיד תהיה בין. והבינוניות היא תחושה מסוכנת מאוד: כי מצד אחד כשאתה יודע את ערכך אתה מתנשא על הפחותים ממך, ומצד שני אתה מתמלא בקנאה ובחוסר סיפוק מאלו שמעליך. ותמיד יהיו כאלו וכאלו. כל אדם הוא בינוני ברוב תחומי החיים שלו. גם אם אתה יזם בהייטק: יש כאלו שעשו את זה יותר בגדול. גם אם אתה בוגר אוניברסיטה נחשבת: יש כאלו שסיימו בהצטיינות. גם אם אתה המלך החכם באדם ובעל אלף נשים: יש אנשים עם זוגיות טובה יותר, יש אנשים שהצליחו להטביע חותם יותר גדול, יש אנשים שחיו יותר שנים והולידו בנים מוצלחים יותר וכו'. אפילו לשלמה כליל השלמות, יש מקום שהוא בינוני.

אבל הבינוניות הזאת מביאה גם זיק אופטימיות. למשל, אני מתמלא באושר כשאני יודע שאני שכיר. שיתהפך העולם ואני אקבל את הצ'ק בסוף החודש, שהפרשות פנסיוניות הן לא הדאגה שלי ושאני לא צריך להתאבל על כל יום מחלה או חופשת חול המועד. "מתוקה שנת העובד". הבינוניות משמחת לפעמים. בכל אופן, את תחושת הבינוניות מקבלים רק אחרי שאתה מתמקם בסולם הסוציו-אקונומי. וזה קורה רק לזקנים – אחרי הצבא, הלימודים ועבודה אחת או שניים. אתה מבין איזה משפחה תהיה לך, כמה ילדים, באיזה יישוב וכמה ריבית תשלם על המשכנתא. וזה מטיח בך – אני כמו כולם. כשהייתי בטכניון נהניתי לספר שהממוצע שלי היה מעט מעל הציון החציוני. מקום טוב באמצע, גורם לך להרגיש שייך, חלק מחברה, לא חריג – בתור צעיר זאת תחושה נהדרת, בתוך זקן זה אסון.

משוררים ממלאבס, פילוסופים מג'ורג'יה

חוץ מהבינוניות יש את תחושת ההבלות. כלומר, שלא באמת משנה מה שאתה עושה, זה לא ישאיר שום אימפקט. נהוג לספר על קפקא שהוא "כולה" סוכן ביטוח, ובכך לנחם את כל הבירוקרטים המתוסכלים שכותבים שירה למגירה. אבל האמת שזה שקר גדול. (ממליץ בחום על הפרק של חיות כיס בנושא!) קפקא היה כוכב עולה בשמי הביטוח. תפקידו היה שווה ערך לסמנכ"ל הביטוח הלאומי הצ'כי. הוא סוג-של המציא את ביטוח תאונות אישיות שהיום יש כמעט לכל אחד. הבן אדם היה גם גאון ספרותי וגם גאון פיננסי. וזה מייאש. מה אנחנו נשאיר אחרינו? האם הקוד שאני כותב יום יום בעבודה מועיל לאנושות? האם מחברת חידושי התורה שלי, ואפילו אם הרהבתי עוז והדפסתי איזה קונטרס קטן, הוא ישנה משהו בעולם התורה והמחשבה? האם עבודת הדוקטורט שלי תהיה שווה לטרקטטוס של ויטגנשטיין (שהוגש כעבודת דוקטור) או לתורת היחסות של איינשטיין (שהייתה בסך הכול עבודת מאסטר [!])? הבל הבלים הכול הבל. כמו הפילוסוף המינאטורי של אוף מונטיאול. למי יש זמן לניטשה או קאמי.

זאת גם תכונה זקנתית שכזאת. בתור צעיר כתבתי מלא. הייתי מלא בתחושה שהדברים שלי בעלי משמעות, שיש בהם חידוש, שהם מעניינים. ויכול להיות שבאמת כך היה. הספרות הטובה ביותר נכתבה לפני גיל 40. הסופרים (וגם ההוגים) הולכים ומתקלקלים עם השנים. אבל עכשיו, גם כשאני חושב על משהו – אני מהרהר בדעתי ואומר: זה לא שונה מהותי מאיזה פוסט שקראתי אי פעם, או "כל בר דעת יגיע למסקנה המתבקשת הזאת רק אם הוא יקרא זוג ספרים". ואתה מוותר. לעזאזל העולם, אם הוא רוצה לדעת שיחשוב לבד, הוא לא באמת צריך אותי. וגם אם הוא לא יגיע לזה בדור הזה, הוא יגיע לזה בדור הבא – יש זמן.

נסו להתעלם מקולות קוראים. זה הכול בראש שלכם.

העניין הזה גם נובע מכך שככל שאתה חי יותר – אתה מקבל יותר דחיות. מערכת מוסף שבת של מקור ראשון ומשיב הרוח מלאים בזבל ששלחו מהנדסים פיוטיים ממלאבס וגב"ש וקיבלו דחייה אחר דחייה. וגם אם זכית לחמש דקות של תהילה בגליון ויגש תשס"ט אי שם (ואני לא, אז אל תטרחו לחפש), נראה לך מאוד פתטי להיתלות בה כעת.

ככה אתה לא רוצה, וככה זה יהיה

הדבר האחרון שאני רוצה לספר לקוראי הצעירים הוא על כאב הגב שלי. שח לי קולגה לא מזמן המבוגר ממני בעשור: "אתה בגיל כזה שאתה יודע שאם משהו התחיל לכאוב לך, אז זה פשוט יישאר". בתור צעירים היינו נפצעים המון אבל לא היינו מרגישים את זה. הביקורים שלי אצל הרופא תכופים יותר ויותר. תנועה לא נכונה והגב כואב לחודשיים. ביקור במיון לאחר מצווה-טאנס. מה לעזאזל. הבית דולף ופשוט אין מה לעשות. זה חוסר אונים איום ונורא. אז אתה נרשם לחדר כושר והולך לשחות, אבל במקום לראות תוצאות תוך חודש כמו הבחורים עם העור המתוח ושני אחוזי השומן שלהם, אתה רופס, לא נפטר מהכרס הקטנטנה ולא יעזור כמה תלך על ההליכון. אתה מבין שהפיזיקה שלך היא כבר לא מה שהייתה פעם. וזה פוגע במוטיבציה, בדימוי גוף, בביטחון עצמי ובכל מיני דברים שלקח לך זמן לבנות בתור נער. וזה קורה לכולם.

מהמוות קהלת לא מפחד. הזקן חי חיים טובים ומלאים, ונו-כבר, שיביא השלד עם הקלשון ויסיים את הפארסה הזאת. אבל הצרה הגדולה היא שגם המוות לא משחרר אותך מכל הצרות שהזקנה הביאה. ולכן אני סובר שטענת ביקורת המקרא בנוגע לפסוק האחרון היא מופרכת. ספר קהלת שמביא את המסר המעגלי – שאין התחלה ואין סוף, הוא בעצמו מעגלי. "סוף דבר" הוא לא באמת סוף, אלא חזרה את ההתחלה. התחלנו עם יראת אלוהים, היה ברור לכולם שזה היה שם תמיד, אבל חוץ מזה לא היה כלום, וכל ניסיון להוסיף על זה הוא לריק. גם בסוף, אחרי המוות "כי יביאך האלוהים למשפט", ולכן הנואשות הקפקאית הזאת לא פוטרת אותך. המשפט האלוהי עצמו ממשיך את החיים המפתיעים-לרעה האלו. בדיוק כשחשבת שלא יכול להיות יותר גרוע. באיזשהו מקום הפסוק האחרון הוא יותר "כפירה" מאשר "אמונה".

תהא שנה פסדר

אז למה לקרוא את קהלת בסוכות? סוכות הוא תחילת השנה. ונכון שהשנה התחילה בהרבה רזולוציות, סליחות והתרות נדרים. אבל התורה יודעת שאנחנו בסופו של דבר בני אדם ובכ"ד בתשרי תתחיל השנה החדשה עם הבאנליות הישנה שלה. הדבר החדש היחיד הוא כאבים באיברים שלא ידעת שקיימים. וכמה נורא זה יהיה לקבל הטחה כזאת לקרקע אחרי האורות של החגים. אז חז"ל קצת מצננים אותנו ומכינים אותנו לנחיתה רכה בתוך השנה החדשה, מזכירים לנו צרות רבים ונותנים לנו חצי נחמות. גם שלמה המלך היה יכול להינות באופן בינוני למדי מספרדי כפול של בורגראנץ' ומבינג' של בית הנייר. באשר לי, לפחות בכ"ה בתשרי יש לי שלושים. הגב כואב, אמרתי?

ודבר אחרון בהחלט

נראה שהיהודים באים קלעו לתחושת הבינוניות הקפקאית במערכון הבא.

ואני חייב לצטט פה את שירם של אוף מונטריאול (מג'ורג'יה) אודות הפילוסוף המינאטורי, באשר אני כל כך מזדהה עם המילים.

מוזיקה חופשית מדת

מוזיקה חופשית מדת – אינדי ואמונה

בשמחה וצהלה קיבלתי בראשית החודש את השמועה הנפלאה שלהקת of Montreal לה ציפיתי שנים מגיעה להופעה חד פעמית לארץ. למזלי הרב, ההופעה לא "נפלה" בשבת, כך שאוכל להתייצב ולראות פני קווין בארנס לפחות פעם בחיי. כבר כמה שנים אני מאזין למוזיקה הנהדרת של אוף מונטראול, שמצליחה לשמור על "אינדיות" החל משנות התשעים ועד ימינו, עם הקול הצפצפני של הסולן החמוד, הצבעוניות והתארטרליות שמאפיינת כל הופעה וכל עטיפת אלבום. קיצר, כיף שאין כמותו. זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. האמנם? קחו נשימה, הפוסט היום קצת ארוך, אבל מקווה שמעניין.

פסל החירות

'אינדי' הוא קיצור של "אינדיפנדנט" – חופשי, עצמאי. מוזיקת אינדי היא מוזיקה שמשוחררת מכל מוסכמה מוזיקלית. הקצב יכול להשתנות במהלך השיר, המילים לא חייבים להיות הגיוניות או שלמות, אפשר להשתמש בכלים מכלים שונים או אפקטים מוזיקליים הזויים, הסיפור המועבר בשיר הוא חסר הגיון או איגיוני. אבל בשביל חופש צריך לשלם. המוזיקה קיבלה את הכינוי "אינדי" מסיבות ברורות – בראשית דרכה האולפנים לא הסכימו לקחת סיכון עבור מוזיקה אוונגרדית שלא יהיו לה יותר מידי קונים וקבלתה לוטה בערפל. לכן רוב המוזיקה נוצרה באופן עצמאי, בחברות הפקה עצמאיות או קטנות. היום כבר המצב מעט שונה, כיוון שיש ביקוש למוצר המוזר הזה, אבל יש שאומרים שמוזיקה, ברגע שנגע בה יותר מידי כסף, היא כבר לא אינדי. ונכון, אדם שלא מחוייב להופעות ולכמות מינימלית של דיסקים יעשה מוזיקה יותר טובה. אם כן, פה בישראל האינדי פורח. הרכבים כמו "ג'ק אין דה בוקס" [אינדי טהור – גם מילים נונסיות וגם אינסטרומנטים לא שגרתיים כלל], שרבים מחכים לאלבום שפשוט לא יוצא, ממשיך לעשות מוזיקה מצויינת. פסטיבל "אינדינגב" מוכר כרטיסים כל שנה ונותן במה להרבה צעירים מוכשרים. הקהל הישראלי חכם, הוא יכול לסבול גם להקות כמו "הג'ירפות" למרות מילות השירים הלא מובנות בעליל.

אינדואיזם

אז מה לאינדי ודת? אז יוצרי האינדי היו די ממורמרים שלא נתנו להם לעשות מה שהם רוצים, אז ביצירה שלהם הם יצאו נגד מוסכמות החברה. לא מדובר בפאנק, שמשמעו נגטיב מלא של המוסכמות, אלא בביקורת רצינית והסתכלות על בעיות החברה: בעיקר מעמדות, כסף ודת. מה לעשות, ככל שהדבר יותר עתיק, ככה יותר "יצאו עליו". אלוהים עתיק מאוד, אם לא ידעתם.

מתוך הקליפ של Imagine – הכול רגוע ולבן…

איפה זה התחיל? אני, כחסיד ק"ק ליברפול (סליחה שלא אייתתי את זה ביידיש), אוהב להציג את הביטלס כראשית וגורם לכל דבר תרבותי בחיינו (וראה כאן על הקשר בין הביטלס לצה"ל). ג'ון לנון הי"ד ואישתו יוקו שתחי', צברו את המוניטין שלהם בתקופת הביטלס, אז בשנות השבעים יכלו ליצור מוזיקה חופשית, ולהגיד מה שבא להם. פעילותם הציבורית העניפה כתובה כבר על ספרי ההסטוריה (שביתת מיטה, צילומי עירום, מה לא). אחד השיאים הוא ללא ספק השיר הידוע Imagine. מהשיר נודף ריח מתוק וחם של סופלה שוקולד, עם נגינת הפסנתר המלודית, יחד עם הקירות הצבועים לבן בקליפ, כאילו הרגע הגענו לאברבנאל. אבל למעשה השיר אומר דברים נוראיים, מתריס בחוזקה כנגד המוסכמות הדתיות. המילים:

Imagine there's no Heaven
It's easy if you try
No hell below us
Above us only sky
Imagine all the people
Living for today

Imagine there's no countries
It isn't hard to do
Nothing to kill or die for
And no religion too
Imagine all the people
Living life in peace

ג'ון לנון, ואולי נכון לגבי רוב אמני האינדי, רואה בדת הממוסדת, המציעה בד"כ חבילת נופש בגן עדן לחוסים בצילה, גורם מסכסך המפריע לאנשים לחיות ועל כן יש להיפטר ממנה, או לפחות לשנותה – זה בדיוק רעיון האינדי! התלם, הנורמה – היא לא בסדר, היא רקובה ומעוותת. אנחנו לא יוצאים נגדה (לא פאנק, כמו שאמרנו) אבל חושבים שצריך לעשות את זאת קצת אחרת, דת אינדי. ג'ון לנון אף פעם לא הציג את עצמו כאתיאסט, אלא רק רצה לעבוד את ה' בדרכו שלו, כפי שאמר.

אינדי-קץ-יה

התחלנו בבריטניה, ונמשיך בה- להקת אינדי (אם כי קרובה יותר לרוק) שאני ממש מת עליהם, Franz Ferdinand. השירים שלהם יחסית מיינסטרים: אהבה, אכזבה, רכבות הרים בסתיו. גם הנגינה שלהם היא לא שונה בהרבה משאר להקות בריט-רוק, יש גיטרות, תופים. אבל הם אינדי, כי הם התחילו בקטן וניגנו מוזיקה מסחררת, סוחפת ומצליחה. הם עלו וגדלו עד שיצא עליהם קול שהם לא באמת אינדי. אז הם דאגו לפתוח את אלבומם השני דווקא בשיר אינדי משובח היוצא נגד הנצרות הממוסדת, ומי כמו הבריטים, יוצרי האנגליקניות ותומכי הפרוטסטניות, יכול לעשות את זה? רבים ממילות השיר שאובות מהברית החדשה ומסיפורי האוונגליונים המתארים את חייו של ישו, הקרוי בשיר The Fallen. וכבר משם השיר אפשר לראות את היחס הביקורתי כלפי הדת הממוסדת, הפעם הנצרות. נביא רק כמה קטעים כדי לא להלאות את הקורא:

Some say you're trouble, boy
Just because you like to destroy
All the things that bring the idiots joy
?Well, what's wrong with a little destruction

אמרה מפורשת על ההרס שהביאה הנצרות ע"י האידיוטים – הכוונה היא למסע הצלב הראשון, שרוב משתתפיו היו איכרים חסרי השכלה שלחמו מלחמות קודש והרסו כל מה שבדרכם. גם היום רק אדיוטים הורסים בשם הדת. ראיתי טוקבק יפה שאומר שמטרת הדת היא דווקא לבנות. מוחמד עזר לבנות אפילו כנסיות שנחרבו, והרב קוק אמר אותו דבר אחר כך: שיש דווקא להרבות אור ולא להמעיט בחושך. הגישה היהודית היא דווקא תשובה – תיקון, בנייה מתוך ההריסות והמשבר.

And the Kunst won't talk to you
Because you kissed St Rollox Adieu
Because you robbed a supermarket or two
?Well, who gives a damn about the prophets of Tesco

אין באמת הרבה משמעות, אבל הסממנים הנוצרים (דווקא הקתולים) הקלסיים של השראה אלוהית, קדושים ונביאים מוצגים כמבלבלים ומסיטים את האדם דווקא מהיושרו האמיתי. (קצת ניטשה, לא?)

Did I see you in a limousine
Flinging out the fish and the unleavened
Turn the rich into wine
…
Five thousand users fed today
As you feed us
Won't you lead us
?To be blessed

עוד ציניות על הנצרות: ניסי המצות והיין, המשפט הגדול, והמשיח המהלך בינותינו.

So we stole and drank Champagne
On the seventh seal you said you never feel pain
"?I never feel pain, won't you hit me again"
"I need a bit of black and blue to be a rotation"

צליבת ישו בשבע מסמרים – אם לפי הגישה הנוצרית, צריך לתת את הלחי השניה, למה הצליבה זה דבר רע?

Be they Magdalene or virgin you've already been

מריה המגדלית, הבתולה.

So I'm sorry if I ever resisted
I never had a doubt you ever existed
I only have a problem when people insist on
Taking their hate and placing it on your name

בסוף השיר, נקודת האינדי מועברת בצורה טובה: אני מצטער אם אני מתנגד, אין לי ספק שאתה קיים, רק יש לי בעיה עם כך שאנשים לוקחים את השנאה שלהם בשמך.

מחלות קרדיאולוגיות

אוף מונטראול האמריקאים (כן, לא קנדים), לעומת הסקוטים החביבים לעיל מנסחים את נקודת העצבים הדתית שלהם בצורה יותר חריפה. בשירם gronlandic edit הם מקוננים על כך שהם רוצים לגעת באל, לאחוז בקדושה, אבל ההדיוטות והמסחור מעכבים את זה כל כך. השיר עצמו פותח בהצהרה:

The surrealists were just nihilists with good imaginations

הסוריאליסטים היו רק ניהיליסטים עם דמיון טוב.

I Guess it would be nice to give my heart to a god – but which one do I choose? All the churches fill with losers, psycho or confused. I just want to hold the divine in mine and forget all of the beauty's wasted.

השיר עצמו, כמו רבים משירים, כולל אפקטים כנסייתיים (אקו שמרגיש כמו מקהלת מלאכים קתולים מעל הראש), כדי להמחיש את הנקודה שיש אלטרנטיבה לדת הקיימת. גם אצלהם יש עקיצה לתרבות הקדושים הנוצרית (קדוש נוצרי שחושב מחשבות זימה, טרנסג'נדר שמתפלל לקדוש שהוא המציא).

אלבומם האחרון של אוף מונטראול – העיצוב הסוריאליסטי עקבי לאורך כל שנות הלהקה

בשיר אחר שלהם (באלבום האחרון לעת עתה, False Priest – שאף השם מבטא סלידה מהדת) המסר מועבר בברירות:

When will certain people realize
An afterlife is nothing to live for
Nothing to die for, nothing to fight for
If those in this life are not sacred
Then nothing that's a part of it is sacred either

If you think God is more important than your neighbor
You're capable of terrible evil
If you think some prophet's words are more important
Than your brother and your sister
You're ill and you're wrong

המילים צורמות לאדם מאמין, אבל שימו לב – היציאה היא נגד הממסדיות. הם לא אומרים "אין אלוהים" אלא "בואו נראה מה באמת יותר חשוב". אולי באמת כדאי קצת פנסתר כדי לבלוע את הגלולה המרה הזאת. בכל מקרה, כך שאנחנו "חולים" אינו חידוש גדול כ"כ. שלמה גם כתב בשיר השירים "חולת אהבה אני". וואלה, שלמה, לך תחתום אצל אלפנט6.

לוחמי חירות ישראל

מה אצלנו בישראל? הזכרנו את הג'ירפות, בשירם ("שיטין", כמדומני) הם אומרים "אני שונאת יהדות, אני רוצה להיות מקורית". אבל השיר מלא בנונסנס גם ככה, אז אני לא יודע אם לקחת את המשפט הזה ברצינות. שלום חנוך בשירו על המשיח שכנראה אין לו בלקברי ולכן לא מטפלן, יוצא מנקודת מבט רוקיסטית-אישית על אמונת ה"סמוך" הישראלית. ה"חזון איש", אפשר להגדירו כמייסד החרדיות במדינת ישראל, אמר שבטחון בה' משמעו לא "אני מאמין שיהיה טוב", אלא "אני מאמין שמה שה' עושה זה טוב, גם אם זה נראה רע". כמו שאמרנו, האינדי בישראל פורח, יש קרקע פוריה ודשנה במלא אמונות טפלות. בסוכות לפני 3 שנים התקיים פסטיבל אינדי בת"א: אושפיזינויז, שהוגדר כ "פסטיבל כפירה מיוחד לסוכות בהשתתפות מחללי הקודש" (הרגעו, קוראים חושבי כיפות, זה לא היה פסטיבל של כת השטן, בסך הכול כמה חבר'ה יהודים עושים "ושמחת בחגיך". אפילו חילול שבת לא היה שם). להקות אינדי ישראליות מתעסקות בנושאים מהחצר האחורית של היהדות: שדים, רוחות, פולחן המוות היהודי וכד'.

אז למה אני הולך לשם?

כן. אני הולך להופעה של אוף מונטראול. אני עומד להגיע לשם בצורה רגילה. עם כיפה וציציות בחוץ, עם זקן ופאות (ברוך ה'…קצת גדלו לאחרונה). כי בעצם גם אני עושה אלטרנטיבה, מראה שאפשר ביחד, מראה שהיהדות היא פלורליזם ומאפשרת הרבה חופש פעולה ויצירתיות. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". בזכות המצוות אני חופשי באמת, אני יכול לבחור ולשלוט אם למלא צורך ודחף גשמי שלי ולא חייב לעשות מה שהגוף שלי מרגיש באותו רגע בתחומים הכי אנושיים: אוכל, עבודה, סקס וכד'. זה הוורט שלי לפרשת השבוע, בשלח. יציאה נעימה ממצרים.

ובאותו הקשר

חופשי מכשרות. אוכל איך שבא לנו.

יש אנשים שפשוט לא מבינים. הנה מכונית של רשת מעדניות עם כיתוב מצחיק "חופשי מכשרות".

הודעה נרגשת לציבור

אתם (לא כולם, אבל רובכם) באמת תת רמה. הפוסט הקודם היה בנושא "שדיים". מעניין שדווקא אז כמות הכניסות לבלוג פתאום נסקה השמיימה. כ-100 כניסות לבלוג היו מחיפוש במנועי חיפוש אחר המונח "שדיים". היה גם מישהו שהגדיל וחיפש "סיפורי זימה זקנות" והגיע לפוסט. באמת תתביישו. אבל גם תודה רבה נתונה לאדם אלמוני, אשר חפץ אני מאוד שיחשוף לי את זהותו, שמפרסם את הפוסטים האחרונים שלי בפייסבוק. אני רואה כמות נכבדת של כניסות מפייסבוק, אבל לא יודע מאיפה זה מגיע. אנא הזדהה (יכול להשיב לי מייל בפרטיות bdsshh@gmail).

ודבר אחרון בהחלט.

הייתי (ואהיה) בהופעות של כמעט כל האמנים המוזכרים לעיל. אצל ג'ון לנון לא הייתי, יען והוא נרצח הרבה לפני שנולדתי. אבל הייתי אצל פול מקרטני. בהופעה הוא שר כמה שירים של ג'ון. זה לא טוב כמו המקור. אז הנה משהו קרוב למקור.