קרה לי כמה פעמים בודדות. אני צופה באיזה קטע ביוטיוב או בטלוויזיה, שומע איזה שיר בפלייליסט אוטומטי, מרגיש את זה בא וכל בשרי חידודים-חידודים. הם אמרו את זה. את השם. עם היו"ד והה"א וכל העניין. הקריאו אותו כמו שנכתב. חיללו את הקודש. כל כך קשה להעביר את תחושת הביזיון וחמיצות הלב למי שאינו מאמין. זה מרגיש אולי כמו איזה קטע סנאף שאיכשהו התגלגל לך בפיד או על המסך. אלימות גרפית קשה שמקהה את צלם האנוש. קטע אונס קשה בסרט. אתה מרגיש שלקחו לך משהו מהנשמה, וקשה מאוד לחזור לשגרה אחר כך. אבל כמה שהתחושה של חילול הקודש היא קשה, יותר קשה לי לנתח אותה פסיכולוגית. למה חילול הקודש הוא חמור כל כך? מה כל כך פוגע בי בלחבר כמה אותיות?
ארבע אותיות, שתי סיבות
אוקיי, נתחיל בלנסות להבין מה לא בסדר באמירת השם הקודש כחלק מסאטירה. מונטי פייטון, היהודים באים, תור יער, יו-ניים-איט. בהסתכלות ראשונית, עם ניטרול כל תחושה דתית, נראה באופן פשוט שיש פה התנשאות. הקומיקאי אומר – אני טוב יותר מכם. אני יכול להרשות לעצמי לעשות דברים שאתה חושבים שהם לא בסדר, והנה – לא פוגע בי ברק. האמונות שלכם חסרות בסיס, אני בז להם, והנה, אני אדגים את זה בחילול הקודש. זה נשמע נורא, אבל בעצם זה העניין הסאטירי-קומי. יש בו ביקורת על מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, ויש בו התנשאות תמידית. הרי צוחקים על עדות (בדיחות על אשכנזים הכי מצחיקות אותי, מודה), על מנהגים יהודיים (ואז אני תמיד מתמלא בגאווה שחגי ישראל עדיין רלוונטיים לרוב הציבור), על נטייה מינית, על מוצא, לאום, מקצועות. אני יכול להיות באחת הקבוצות האלו ועדיין לא לחוש עלבון. אבל על הדת – זה קו אדום. אבל למה? איך הקו האדום הזה פתאום מופיע?
אפשר אולי לדבר על פגיעה באינטימיות. אם מישהו היה לועג לזוגיות שלי, נגיד, הייתי מתפקע מעצבים או נעלב מאוד. אם מישהו היה מגלה את כינוי החיבה לאהבתכם, והיה מטריד אתכם באמצעות אותו כינוי, הרי שלא היינו עוברים על זה בשתיקה. יש בזוגיות שלנו ובגינוני האהבה טקסים רבים שאנחנו מייחדים ומוקירים. לא חולקים את זה עם כל העולם. אולי יש בכינוי הקדוש משהו דומה. המאמינים סוברים שהכינוי הזה שמור לאירועים מיוחדים, למקומות מיוחדים. לא סתם האהבה הדתית נמשלה לאהבה אירוטית בכל כך הרבה מקומות. אבל ההבדל הוא שיש בלבול – שהרי זוגיות היא בדרך כלל מערכת סגורה. דת, למרות שהיא נוגעת בנבכי הנפש, היא פתוחה. כל אחד מסוגל לחוות את הריגוש הדתי בדיוק כמו הזולת, אבל לא כל אחד יכול לחוות את הריגוש האירוטי מבן הזוג של הזולת (או לפחות לא ראוי). אם נוסיף לזה הכחשה אתאיסטית כי אין באמת אלוהים, וכי הריגושים האלו הם אשליות, הרי שאין כאן קבוצת רגשנים, אלא סתם קבוצה שניתן לעלוב בה כמו יתר הקבוצות. אולי העניין כאן הוא בורות.
ליצן מולטי-דתי
יש אמרה בגמרא במסכת מגילה הסוברת כי כל ליצנות אסורה, מלבד ליצנות על עבודה זרה. כשהייתי צעיר וחצוף, זה הדליק אותי. ליצנות היא רעה, סיפרו לנו, הסרקאזם דוחה את החוכמה, מעורר ספקנות מהסוג הלא בריא (נושא לפוסט אחר – אבל יש ספקנות המפריעה להסקה הלוגית). הוא מונע מאיתנו להגיע לידיעות ולהנאה רגשית ואותנטית. אז מה נעשה עם רגש הסרקאזם המצוי בנו? ננתב אותו לצחוקים על עבודה זרה, שהרי אין איכסה ממנה. אבל ככל שעבר הזמן התחלתי להסתייג מהאמרה הזאת. הגמרא התירה את הליצנות הזאת, אבל לא חייבה אותה. לא כל מה שמותר הוא מצווה – אמרו הליטאים, שהרי יכול להיות גם נבל בראשות התורה.
נקודת המשבר שלי הייתה כשנתקלתי במקרה בפרק של סאות' פארק. קללות ומצ
ישו גרסת סאות' פארק
ויירים לא עשו לי את זה אף פעם, אז לא באמת צפיתי בפרק מהסדרה אי פעם. באותו פרק לועגים למריה הקדושה, אם ישו. מתארים אותה באופן מאוד בוטה כזונה, ואין כאן המקום להאריך. עכשיו, כמו כל הנערים הסקרנים, גם אני קראתי את ספר תולדות ישו הימי-ביניימי. גם אני מכיר את רש"י בפסחים על "בן-פטדא", הרומז שאימו של ישו נבעלה לסרדיוט רומאי. הרינונים אחרי בתוליה של מריה מצידנו היהודים לא חדשים. אבל בכל זאת משהו כאב לי בפרק הזה. אנחנו היהודים השתמשנו בטיעונים כנגד הנצרות כדי להציל את עצמנו מגירושים ופוגרומים, כדי ללכד את עצמנו כעם, כדי לעבור תקופות קשות. הליצנות שהייתה מותרת – הייתה מוצדקת בתקופות מסוימות בהיסטוריה. אבל יוצרי סאות' פארק משתמשים בליצנות כדי למלא את המשבצת הסאטירית של שידורי הערב. אני לא באמת יודע מי יוצא נשכר מהליצנות הזאת ומה מטרתה. נראה כאילו משהו שם לא היה נכון. אתם לא באמת צריכים ללעוג לקודש אם אין לכם מטרה המוסכמת כגבוהה לפחות מבחינה הומניסטית.
נראה לי שמה שנגע בי הוא שאני יכול להזדהות עם הפגיעה באינטימיות. אני מכיר נוצרים שונים ואת אמונותיהם. חלקם הקתולי אפילו מתפלל ישירות למריה. היא מבחינתם דמות של אם, כתף תומכת לבכי. אנחנו יכולים לצקצק ולהגיד שאלו הבלים, אבל אנחנו לא יכולים להכחיש שתחושות הצורך של המאמינים הנוצרים הן אמיתיות ושהם מוצאים נחמה בזרועותיהם של מריה או של ישו. אנחנו היהודים מעדיפים אולי קשר בלתי אמצעי עם אלוהים בעצמו, אבל אני יכול להרגיש את הביזיון בלעג למריה כיוון שאני יודע שעבור הנוצרים היא קשורה איכשהו לאלוהים, שהוא אותו אל עבורי. אולי בגלל זה, הדבר מציק לי יותר מצחוקים על עבודה זרה פר-אקסלנס כמו אצל הנביאים.
לא פוליטי
אגיד משהו לגמרי לא פופולרי. לא הצטערתי על הפיגוע בצרפת במשרדי שארלי הבדו. כלומר, מותם של אנשים הוא דבר קשה, ואני יכול לגלות אמפתיה עם משפחות הקורבנות. אבל כשנחשפתי לתכנים האנטישמים של העיתון המסתתרים מאחורי חופש הביטוי, אמרתי לעצמי, טוב שמישהו נתן להם בראש. העיתון שלעג למוחמד רצה לעשות את זה כדי לשלול את הלגיטימציה של המוסלמים במדינה בדרך הכי שפלה שיש – נעקור מהם את הנשמה. ניקח מהם את הצד הכי פנימי שלהם, נהרוס אותו, ונשים בפנים נשמה אירופית צרפתית טהורה. ככה תצא כל הפראיות המוסלמית הזאת. עכשיו, נכון שהמוסלמים באירופה לא טובים ליהודים, אבל במקום לעודד אותם לסגל איסלאם מתון יותר, הפגיעה בציפור נפשם של המאמינים רק תגרור קיצוניות ורצון להסתגר מפני החברה.
שארלי הבדו נגד דתות העולם
אז פורים עוד מעט. יהיו ליצנים ובדחנים. אפשר לצחוק על דתיים ועל מנהגים דתיים. אבל כדי שההומור הזה ישמר, צריך לשמר כל גם את התשתית שלו בה לא נוגעים, אחרת אין עוד על מה לצחוק. וחשוב לצחוק, הרי זה מה שהחזיק אותנו בגלות, לא?
ודבר אחרון לסיום
רציתי להדגים שאפשר בכל זאת – מתוך Family Guy
התלמיד הנבוך 