יום הולדת 5 שנים לבלוג!

מזל טוב!

לפני חצי עשור חשבתי שאני עומד לשנות את העולם. נכנסתי לבלוגוספירה וגיליתי שאני לא לבד ובעצם אני דג קטן. בעיקר החכמתי ואני שמח על ההזדמנות. הנה כמה עובדות ומספרים על הבלוג, והמלצה ל"טופ 10" של 5 השנים האחרונות:

הפוסט הכי פופולרי

הרשומה בעלת הכי הרבה כניסות (2,115) היא "ארבעה בנים – מה הם בעצם אומרים?" על פסח. כנראה זה בזכות ההפניה מויקיפדיה והחיפושים התכופים בגוגל מדי פסח. לקח: לכתוב עוד על נושאים שנוגעים לכולם ולקשר אותם לחיים שלנו.

הכי מרעיש

הפוסט "שדיים". הוא הצליח להוציא כמה אנשים מהכלים ולתת לי כמה טוקבקי נאצה. הטוקבקים הארסיים דווקא הכשילו את עצמם, מראים כמה יש להם "ראש כחול" כשאני התכוונתי בתמימות וחצי חיוך. הפוסט הזה מפגר אך במעט בפופולריות של "ארבעה בנים", ו267 אנשים (מתוך 795 קוראי הרשומה) חיפשו "שדיים" והגיע לבלוג שלי. מקווה שלא התאכזבו. לקח: תרבות זאת מילה גסה.

הכי באזזי

"שירת נשים" – הפוסט הכי צעיר. נתון די מפתיע. אם כי כיוונתי מיד לאחר תקרית בר-אילן והעברית. לקח: לתפוס את הרגע.

הכי שמח

כמה שניסיתי לארגן לעצמי מסעות וטיולים, הם לא הגיעו לעוצמה של "מסע הקסם המסתורי בניידת נ-נח". למעשה, זאת כתבה מ"קרוב אליך" של פורים של אותה שנה. לקח: לחפש אחרי חוויות מטורפות ולהיות ספונטני.

הכי יהודי

"תולדות האוי". מה יש במילה הזאת שאני משתמש בה מאות פעמים ביום? אפילו כשאני מדבר על הפוסט יוצאת לי אנחה של נחת. לקח: הפולקלור תמיד שווה התייחסות.

הכי צהוב

בעולם של "מעשה דרב", שעל אנפוף באפם של הגדויילים יוצאים סדרות של ספרות שו"ת, כדי לראות מה באמת עשו הגדולים. הפוסט "עמודים מעורערים" עוסק בדרך ארץ ומסביר מה הסתתר בתוככי עולם הפוסקים הראשונים, ולוואי שנהיה כמותם. לקח: הרכילות היא מזמן חלק מהחדשות.

הכי אישי

לפעמים ניסיתי להעביר בבלוג את התחושות המעורבות שלי, את היאוש וההקסמה שלי מהסביבה. חוץ מהתחושות הדתיות, תמיד טענתי שיש משהו קסום בבירוקרטיה. מישהו בעולם היה צריך לרשום פוסט על השם שלי ("איך הגיעה אייץ' לשם שלי?") ואני שמח שאני הראשון. בזכות הפוסט חסכתי הרבה שאלות, ויותר מכך – הכרתי עוד 5 "אור" שעברו לאיות שלי. עוד נהיה אימפריה. לקח: צרת רבים, מאות צפיות.

הכי סאטירי

כיף לכתוב סאטירה, אבל לפעמים זה קשה ויוצא סתם דוחף מידי. חוץ מהסאטירות שכתבתי לימי פאי, עולה על כולם ה"מדריך נבוכים לגלקסיה". איך אומרים מגבת בערבית ספרותית? לקח: כשהם מטרילים, שב בצד וצחק.

הכי פילוסופי

למדתי פילוסופיה באקדמיה. אבל ניסיתי מאוד לא להכניס את קוראי הבלוג לשפה הפילוסופית הקשה ולהעריב אליהם את הקריאה. "איך היהודים רצחו את השטן" הוא דוגמא מעולה למה שאפשר לקרוא: "תמורות אונטולוגיות בקונטינגנטיות של הרוע בקרב תיאולוגים מערביים". או שאפשר להסביר בשפה פשוטה שינוי תפיסתי של דמות דתית. לקח: לרדת ממגדל השן.

הכי שובר מיתוסים

למעשה, אני חושב שזאת הייתה מטרת הבלוג מלכתחילה. לעצור ולומר: "היי! שכחנו את המקור! מישהו פעם פתח ספר או עשה מחקר כדי לראות אם המיתוסים האורבניים אודות יהדות ומודרנה נכונות?". הפוסט "אריסטו המשולש" הוא אחד מני נסיונות רבים שעשיתי כדי לשבור מיתוס. ע"פ מדד הכניסות הוא די פופולרי. לקח: לא כל ספר עם כריכה קשה הוא תורה מסיני.

ודבר אחרון בהחלט

כל פעם זה מדהים אותי מה ש22 אותיות יכולות לעשות. מילים הורגות ומחיות, עושות מהפכות ומובילות אנשים ממקום למקום. אני מקווה שהצלחתי לעשות משהו מכל זה. הנה 2 היבטים על התופעה.

יוצרות ליום פאי

יום פאי שמח!

כמנהגנו בקודש, אנחנו ממשיכים לחגוג את יום פא"י כמאמינים בני מאמינים. (ראו כאן את ההלכות משנים קדמוניות)

וברוח ארבע הפרשיות, נתאסף כולנו לבתי כנסיות ובתי מדרשות, ונאמר "יוצרות" ליום פא"י הבעל"ט.

יוצרות ליום פאי (ממליץ לקרוא קודם)

יוצרות ליום פאי – מבואר

שנזכה לקירוב טוב!

הַשיוותי

הערה: נזכרתי בפוסט שכתבתי לפני כשנה ולא פורסם משום מה. אז הרי הוא לפניכם. (השארתי גם את ההערה הפחות אקטואלית)

אני מתנצל על תקופת היובש האחרונה, יען ואני עומל על תזת המ"א שלי ולא נותר לי זמן פנוי. מקווה לשוב בקרוב בעזרת השם.

שיוותי

20160124_162807

ביה"כ אבוהב בצפת עטור במיני "שיוויתים"

הוא נמצא בכל בית כנסת, וכמעט בכל בית יהודי. ספרדים קוראים לו "שוויתי", אשכנזים קוראים לו "מזרח". השוויתי, או המזרח, ממוקם בבתים על הקיר הפונה לירושלים, כמציין את כיוון התפילה. אצל הרבה מהאשכנזים היה נהוג לשים איזה תמונה יהודית – מגדל דוד, קבר רחל, ודי היה בזה לסמן את הכוונה לתפילה – לשוב לירושלים. כנראה בהשפעה ספרדית, השוויתי קיבל נופך קליגרפי והתמלא בהרבה תוכן, שעבורי ועבור הרבה מהאנשים פשוט לא מובן. מטרת הפוסט הזה היא לעשות קצת סדר, ולהבין – מה בעצם אנחנו תולים בכל בית ובכל בית כנסת, ולמה?

ויקיפדיה מספרים, שתחילת השויתי היה כקלף-עזר למתפללים לזכור שהם בתפילה, ושיתנו דעתם שלא לסמס או סתם להסתלבט. לכן הפסוק המוביל הוא- "שויתי ה' לנגדי תמיד כמב"א [כי מימיני בל אמוט – סוף הפסוק בתהילים]", ואליו נוספים עוד אמרות ידועות שמעוררות את המתפלל לזכור את הסיטואציה בה הוא נמצא: "דע לפני מי אתה עומד", "תפילה ללא כוונה כגוף ללא נשמה" וכדומה. לפעמים יופיעו גם החיות מפרקי אבות: "הווה קל כנשר, גיבור כארי, עז כנמר וקל כצבי לעשות רצון אביך שבשמיים".

לאחר שהמתפלל כיוון את דעתו הבסיסית, הוא יכול להתחיל לכוון כוונות קבליות גבוהות. במרכז השיוויתי מצוי מזמור "למנצח" בצורת המנורה, דבר שתפס פופולאריות גבוהה במאה השנים האחרונות, לא רק אצל המקובלים. המזמור מכיל שבע פסוקים, ו49 מילים, מה שיוצר מבנה סימטרי. ע"פ הקבלה, יש שבע מידות קבליות, שכל אחת מתחלקת לעוד שבע, וכל מידה שכזאת יש לה יום תואם בספירת העומר שבכולל מסתכמת לשבע שבועות. שבע שנים יש בשמיטה, שבע שמיטות ביובל, ובכלל 49 הוא מספר נפוץ ביהדות ובקבלה. ועכשיו למקדש – גם למנורה במקדש היה שבע קנים, והמקובלים הגדילו ברעיון לשלב את המזמור, שמדבר באופן כללי על ענייני ברכה, תודה ותפילה, בצורת המנורה. בקצה המנורה מופיעים הצירופים "צום" ו"הכם", שהם למעשה סופי התיבות של סוף הפרק, לאחר הסידור בצורת המנורה: "ארץ אלוקינו כולם" ו"סלה ישועתך כולם". לעיתים ל"צום" מוספים גם המילים "קול" ו"ממון", שווים בערך גימטרי כולם, ומכוונים לשלושת הדברים שעל ידיהם באה כפרה (תשובה, תפילה, וצדקה). מתחת למנורה מופיעים גם ציורי עזר – כלים שהיו בשימוש כדי להדליק את המנורה: פך שמן עם שמן חדש, כבשׁ(בשׁין ימנית, הכוונה למדרגות קטנות, כי המנורה הייתה גבוהה), מלקחיים שהיו משמשים להוציא את הפתילה הישנה מהמונה, ומחתה ששימשה ככלי לפסולת שנותרה כל יום. סביב ל"שיוותי", פסוק שמתאר את מעשה המנורה. זה שקורא את המזמור, נזכר בעבודת הכוהנים במקדש הנרמזת במזמור, ובצורת המנורה במקדש – ומיד עורג לירושלים ולבניין הבית.

ועם כבר בענייני כפולות של שבע, נוכל למצוא בשיוויתי גם את תפילתו של ר' נחוניא בן הקנה. מה שידוע בשם: "אנא בכוח". זהו פיוט בן 42 מילים, כאשר כל שבע מילים מקובצות לראשי תיבות יחד, מה שיוצר 49 צירופים. הייחודיות בפיוט הוא שראש כל מילה מהווה ע"פ הקבלה אחת מהאותיות מן השם הקדוש בן 42 אותיות, שידיעתו מסוגלת לחולל ניסים ע"פ הגמרא. על כן, בסוף הפיוט מוספים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כי בתוכו מוסתר השם הקדוש. הסימטריה הפיוטית שוב מכריחים לסדר את הפיוט ע"פ צורת המנורה, והרעיון להכניס את הפיוט ל"שיוויתי", הוא מעין השלמה למזמור למנצח, כיוון שהם הולכים תמיד ביחד בשל הדמיון הסימטרי, ואולי בכלל להסתכל על השם הקדוש ושוב, לזכור מול מי המתפלל עומד.

לאחר כל הקבלה, מתחיל להרגיש קצת מפחיד. אז השויתי מכיל כמה סימני שמירה מפני מזיקים. כמו שאמרו – השויתי היה מעין קמע, אז אם לא מספיק להיזכר בה', איזה שמירה לא תזיק. מזמור "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים", שמדבר על הביטחון באל המושיע, ומלווה עד היום את החיילים לפי הקרב, מופיע, איך לא, בצורת המנורה. ראשי תיבות של פסוקי שמירה גם מופיעים: כמי"ל לב"ד, הוא הפסוק – "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכך", לסילוק שדים. בפ"י בפ"ע עב"ץ על"ש, הוא הפסוק המסוגל להסיר עין הרע: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין, בנות צעדי עלי שור". ומיד לאחריו הקטע מגמרא שמדבר על כך שעל ישראל לא שולט עין הרע (אז למה צריך קמע?): אמ"ד קא"ד ש"ב עינא בישא= אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא, כלומר – אני מזרעו של יוסף שעליו נאמר שלו שולט בו עין הרע. וכמובן לסיום, שלושת הפסוקים של ברכת כהנים.

מה עוד צריך הבן-אדם? אה, כמובן, פרנסה. מעל המנורות מופיע השם הקדוש הנרמז בפסוק "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון". (ראשי תיבות פא"י, וסופי תיבות חת"ך). שאר ראשי התיבות מרמזים על ברכת האבות: ול"ה מה"ו הוד"ו=ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש, וש"י או"ו ול"ע=ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. גם השם הקדוש מראשי התיבות של "אתה גיבור לעולם א-דוני", מכוון לגבורות, כלומר לגשם שה' מוריד ונותן לבני האדם פרנסה. ראשי התיבות של הפסוק "צרי דבש נכאת לט בטנים שקדים", מכוונים גם הם לפרנסה, ויש מי שאומר שהם מכוונים לעשרים ושתיים אותיות בהם נברא העולם. לרבי נחמן יש תורה יפהפיה על הפסוק הזה, שהפכה להיות אולי התורה המפורסמת ביותר שלו בזכות הלחן של נעמי שמר. הכוונה כמובן ל"שירת העשבים".

ויש גם דברים יותר ברורים ב"שוויתי". לפעמים תופיע תפילת "בריך שמיה", שאמנם כתובה בארמית, אבל מכוונת כלפי הדברים הבסיסיים שצריך כל יהודי, ולכן תיקנו לומר אותה בשעה המרכזית של הוצאת ספר תורה. תוכנה בגדול – הצהרה באמונה בה' ובתורה, ובקשה לעבוד אותו ביושר. גם הפסוק המכוון לעבודה שלמה: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" מופיע. וגם מגן דוד קטן, הקרוי בפי עדות המזרח "ציון".

שיוויתי קלאסי

ודבר אחרון בהחלט

השבוע פרשת בשלח, וידוע הסגולה הפופולארית להגיד ביום שלישי בזה השבוע את פרשת המן, ועל ידי זה יושפע שפע רע ויפתחו שערי הפרנסה. מספרים שיהודי אחד שאל את הרבי מסאטמר: "אם זאת סגולה טובה, למה לא אומר כל יום את פרשת המן ואהיה עשיר?". ענה לו הרבי: "אכן כן, אבל עליך לדעת את כל הסגולה. קריאת הפרשה עובדת רק עד 8 בבוקר. ומיד אחרי שמונה, המשך הסגולה הוא לרוץ לעבודה…"

בניזרי טוב להומואים

בניזרי טוב להומואים

בערב תשעה באב האחרון שודרה בטלוויזיה תוכנית המבקשת להפגיש בין קצוות בחברה הישראלית במטרה להגיע להבנה ביניהם, ולו המינימאלית. כך נפגשו שם סרבן ולוחם מצטיין, סטלן ושוטר, שף זללן עם מאמנת כושר ועוד. משבצת דת-מדינה זכתה למילוי פופולארי ומסורתי: ח"כ בניזרי ההומופוב הנורא נפגש בגן העצמאות עם זוג הומואים המגדלים יחד ילדה. מן הסתם, החבר'ה בטלוויזיה מחויבים מתוקף תפקידם להראות את בניזרי כחשוך וגזען ואת ההומואים כנרדפים ומסכנים. ואחרי זה גם שיחה מופלצת גבוהה-גבוהה עם גואל פינטו שהסביר לצופים שהדרך ליישב את המחלוקת היא להתעלם מהדת, כי היא עתיקה ונוראית ולמה לנו בכלל לשים לב אליה.

אני סבור שאני נחשב סובלני ופתוח בדעותיי בנושא. אבל בויכוח הזה אין ספק שאני תומך בדעותיו של בניזרי, ויותר מכך – מתנגד נחרצות לגישה הנגדית המוצגת בכתבה. אולי זה נשמע מפתיע, אבל בואו נראה מה נאמר בכתבה.

ציטוטי בניזרי נבחרים:

  • "מה אעשה, בורא עולם קורא לזה תועבה"
  • "אין לך זכות להיות הורה".
  • "אני יכול לכבד אותם, אבל כלוא פה בתוך צו אלוקי".
  • "אני לא שונא אתכם, שבו בשקט, חיו את חייכם, תפסיקו להרעיש את העולם"
  • "מבחינה יהודית – איסור חמור, אין מה להתיר. מבחינת בן אדם – אתייחס אליהם בכבוד בצורה הטובה ביותר שלי".
  • "אני לא מטיל ספק באהבה שלכם."
  • "אני חושב שזה בעייתי שלילד יש 2 אבות".
  • "תפסיקו לשחק את הפגוע, זה בא במקום של נחיתות"

בניזרי מייצג עמדה מקורית ביהדות האורתודוקסית, מדרשי חז"ל אותם הוא ציטט הם מקוריים אף הם, וזה לא יהיה נכון לצווח שזה לא תקין פוליטית לצטט אותם. זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. אלא מאי? בניזירי אולי נרתע באופן אישי מהומואים, אבל מבין טוב מאוד שהגישה הליברלית לא רק שהיא זרה לגישה היהודית, אלא יכולה להיות אפילו מנוגדת לה.

באופן פשטני מאוד, הגישה הליברלית אומרת: "מגיע לי, יש לי חופש, זכויות לפעול כך וכך מתוקף היותי בן אנוש". כלומר החוק הוא למען האדם. הגישה הדתית היא הפוכה: האדם הוא למען החוק (האלוהי במקרה הזה). אין ביהדות זכויות או חירויות. יש רק חובות ומצוות, אילוצים אלוהיים תחתם מצווה היהודי לפעול, כפי שנסיבות החיים מאפשרות לו. את הרגשות אי אפשר למנוע, את זה גם בניזרי מבין. לא רגשות של אהבה ולא רגשות של גועל. הם שם. מה אנחנו עושים איתם זה כבר סיפור אחר.

המצעד בא לומר: גם לנו מגיע. הוא בא לשפר את התחושות של הצועדים ולהראות להם: הנה –  כולנו שותפים לזכויות הלקויות שלנו". אבל ע"פ הגישה הדתית, זה לא שיש פגיעה בזכויות, הם לא ניתנו אפילו מלכתחילה. זאת טעות איומה לנסות ליישב בין מושג הגאווה, המצעד, והליברליזם לעולם הערכי היהודי. זה לא מתיישב, זה מנוגד, ואין על מה להתנצל כאן.

בניזרי הוא לא הטיפוס הרע. את האמרות הדתיות שלו נוסח "הומוסקסואליות היא תועבה" איני מגנה, אלא ככל עמדה דתית, היא נתונה לשיפוט ופרשנות בבית המדרש. את הפולמוס של יחס ההלכה להומו' אפשר וראוי לערוך במסגרת דתית שתבין שיש אנשים שמבקשים לקיים את הצו האלוקי חרף נטייתם המינית. הדיון ההלכתי יבדוק האם הדבר אפשרי, אבל שם אלו ואלו דברי אלוהים חיים ותחושות של גועל או תקינות פוליטית הם מחוץ לתמונה. רק הדיון הטהור.

הטעות הגדולה היא שהומו חייב להיות ליברלי. הסיבות הן היסטוריות. הליברלים הם הראשונים שאימצו את ההומואים, בעוד הדת סילקה אותם, אע"פ שאולי במבט מדוקדק היא לא הייתה צריכה לעשות את זה. השאלה שצריך לשאול היא האם אפשר ליישב את ההומוסקסואליות עם הדת, ולא האם אפשר ליישב את הליברליזם עם הדת. לשאלה הראשונה יש לדעתי תשובה חיובית, ובכך אני ובנזירי חלוקים על הבנת הכתובים והפוסקים. אדרבא, לדעתי הפתרון המומלץ הוא לא ליברלי אלא דווקא דתי.

אז בקצרה: לבניזרי יש תחושת גועל. אז מה? כל אחד נגעל מדברים אחרים. בניזרי חושב שהתורה אוסרת על הנטייה? זה נתון לשיפוט בין הצדדים הדתיים בתוך בית המדרש ולא עניינם של ליברליים חילוניים שלא מעוניינים בתפיסה הדתית כלל. בשני אלו איני מוצא פסול. אולי אני חולק עליהם, אבל לא מוצא מה לגנות. מה עוד – בניזרי מתנגד לההתנהגות של הקהילה ההומו', ופה אין לי אלא להסכים שהשיטה הליברלית המעמידה את האדם במרכז, יהא אשר יהא, מנוגדת לשיטה היהודית. הוא לא אדם רע, ההפך, מהכתבה התרשמתי מאדם הגון ומאופק, חכם, ומלא כבוד. (הממ…מיתר ההסטוריה שלו אני מודע שלא מדובר במלאך ה' צבאות, אבל לא צריך להגזים גם לכיוון השני) יתכן ועיון קטן במקורות יאיר את עיניו של בניזרי באופן חיובי כלפי כל הנושא. מי שמבקש לקדם את הנושא בקרב הקהילה הדתית, צריך לפנות דווקא לאנשי ההלכה המובהקים, ולא לחזר אחר הליברלים. עוד תראו, בניזרי יהיה העוזר הגדול ביותר של ההומואים.

את המפגש אפשר לראות כאן

ועכשיו, גם בפייסבוק

כן, יש עמוד פייסבוק לדף וזה.

עכשיו אפשר לשלוח לינקים גם לחברים הוירטואלים, לאירני שאוהב את ישראל, לאפיקורס שעושה טרולינג לדברי מינות מימי הביינים, לצדקן שיגיב לו עם שיר מרגש של פרחי לונדון ברקע, ולשאר מרעין בישין.

התמונה, אגב, מתוך "מורה נבוכים" בתרגומו של פינס.

התמונה, אגב, מתוך "מורה נבוכים" בתרגומו של פינס.

נו שויין, אולי זה לא כ"כ נורא.

התלמיד הנבוך בפייסבוק

הודעה – הרצאה: 'רש"י, תוספות וויטגנשטיין'

לקוראים שלום.

רציתי להביא לידיעתכם שמחר (12.6.2013 למיניינם) מתישהו בסביבות 16:00-17:00 אעביר הרצאה באונירסיטת חיפה בעקבות מאמרו הידוע של גלעד ברעלי "לימוד תורה שחולן". ההרצאה מועברת כחלק מהקורס אותו מנחה ד"ר גדי פרודובסקי. ההרצאה תעסוק בשאלה המתודולוגית מאחורי ניתוח מושגים של חילוניות ולימוד תורה.

סתם אם למישהו בא להגיד שלום, שישלח לי מייל, ראו דף"מי אני?"

אשרי – מדרש מודרני

אשרי \ א"י גולדשטיין

חצות הלילה. באותו לילה הוא טרם שכב לישון. לא שבשאר הלילות הוא ישן כ"כ טוב, אלא שבלילה הזה הוא מלכתחילה לא שכב לישון. היום שבא טרם אותו הלילה אף הוא לא היה מיוחד. ושוב, זה לא שימיו שלו היו רגילים בדך כלל. הארץ לעולם עומדת, לא נעה, סטטית, אלא רק הוא בקירבו נע הלוך ושוב. במחשבה שבצבצה בו עם שקיעת החמה החליט לעשות את זה הלילה. מחשבה חצופה מאוד, שכן דברים שבלב אי אתה רשאי לכותבם במגילת-ספר. ולכן הרהר בכך כל הערב ולא הלך לישון – האם לעשות את אותו מעשה או לא. ואילו לא יוסיף לו האלוהים ימים? שמא ידע מה פחד יראה מחר? לכן החציף והעיז את פניו לעשות את המעשה, לכתוב את מה שרצה לכתוב.  אבל זה הצעד הקל, מאיפה להתחיל לכתוב? המשפטים האלו, שהוא רצה לחברם ליצירה אחת – כ"כ שונים. הם מהבהבים בו, עולים בו עוד באשר הוא נער ולא משליכים אותו לעת זקנה גם לעת כזאת. חלקם מביאים ומביעים עצב, וחלקם שמחה. אבל כולם פונים אל האלוהים. בכל שלב, יכול אומר אפילו שבע פעמים ביום, הוא שולף איזה משפט שכזה, איזו אמרה – מוטו, מנטרה, יכול להיות שהוא שמע אותו מאיזה שיר מוכר, מאיזה חבר שאמר לו פעם, אולי מהספרים הקדושים, ויכול להיות שהוא בעצמו ברא את המשפט הזה, מתוך דחף ולחץ בעצמותיו, מתוך רצון עז לחדש משהו, אולי את עצמו, אולי לברוא מחדש את ליבו הטמא. אז היו לו מאות, לא, אלפי משפטים שכאלו – שלך תדע איך הם מתחברים יחדיו. הוא התבונן שעה קלה מבעד לחלון, שהיה גבוה משאר בתי העיר כולה – ביתו שלו, הוא חשב, נאה כ"כ, הוא התבונן מעלה אל הכוכבים האיתנים, וליבו נחמץ בקרבו על התנדנדותה של השכינה בעולם ללא מקדש. הוא אמר בלחש את כאבו הזה לאל עליון בעודו מרגיש לחץ בחזה. יש משהו ממכר במלנכוליה. להתמרמר עוד ועוד, וכאשר אין כבר על מה להתמרמר, מוצאים סיבה חדשה או חוזרים לסיבה הראשונה ואז עוד פעם נשברים. איזה משהו בתוכו, ואולי בתוך כולנו, מאמין שהאלוהים אוהב לב נשבר. שהוא מאזין ומקשיב ומתבונן בנו. גם המחשבה הלילית הזאת, בעוד כל היהודים ישנים בטח בעריסותיהם, הייתה מסוג המשפטים שהוא רצה לכתוב במאגנום אופוס שלו. לעת רגע שמח בליבו שמעין השירה שלו לא יבש, והעלה על דעתו – אולי לפתוח במשפט הזה. לא, הוא כולל יותר מידי רקע קודם. מה הקוראים יודעים עליו? מה הקוראים יודעים על המקדש? לאיזה קוראים הוא מייעד את זה? הרי כל החיבור הזה הוא משהו אינטימי בינו לבין אלוהיו. ובכל זאת, הוא החליט לכותבו, אז צריך להתחיל במשהו. הוא המשיך ללטף את זקנו, שכבר שערות לבנות תפסו בו ואולי הותירו שערה אדמונית אחת זכר למעשה בראשית. הוא התיישב על הכסא בחדרו הקטן, שמהחלון הבהיקו רק הכוכבים, והדלת סגורה בעדו, ואפילו לא כלב חורץ לשונו. מעט צרצרים אמרו שירה. שני נרות שמן האירו את השולחן, שעליו הייתה פרוסה חתיכת גוויל כבר מן הצהריים לצורכי מלאכתו. בראותו את הקלף נזכר במעמדו הנכבד. איך הציבור תופס אותו, איך עיני כולם נשואות אליו, איך מקרקרים סביבו כאפרוחים כל בחורי ישראל ומבקשים תורה מפיהו. הוא נקשר עליהם יותר מידי חזק, יותר מידי מהר. כי שהם הולכים, עוזבים אותו – ברצונם או בעל כרחם – הוא נשבר, מלמל מילים לא ברורות, כושר הדיבור והליריקה המרתקת שלו נפגמת קשות. אבל עדיין, יש הוא של הקהל, ויש הוא של עצמו. וליבו נחמץ שוב בקרבו – מה הוא, אם לא אפס, אין, כלום – הם לא רואים אותו בעת המשברים שפוקדים אותו מידי יום ביומו, הם לא מביטים פנימה ללבב המתחפר בעפר. שיתפסו אותו איך שהם רוצים, הוא ידע שלמעשה הוא אינו כזה גדול, הוא נשאר התולעת של אבאל'ה. הוא הרבה לחשוב – האם יוכל לקחת מתישהו פסק זמן מן החיים הציבוריים האלה, ללבוש שק ולצום על חטאיו, להתוודות על עוונותיו. המדבר לא רחוק מביתו שלו – הוא מדי פעם השקיף לשם, מפנטז למשך דקות ארוכות על חופשה מסוג אחר, רוחני, שם – רחוק מחומריות וגשמיות העולם הזה. וכך קפץ למוחו עוד מן המשפטים שרצה לכותבם. מי מנה את כל השורות האלו? ומה אכפת לו בכלל מההנאה, אם תהיה כזאת, של בני אדם? הרי ה' שומע את כל מה שהוא אומר בלב. ה' שומע, אבל לא עונה. הוא אף פעם לא ענה. כל החיבור שהוא עומד לכתוב, אין שם משפט עליון אחד – הכול בא מן האדם וחוזר על האדם. האלוהים לא בן-שיח פעיל כ"כ. אבל הוא ידע, ידיעה ברורה, שה' שומע ומרחם, ודי לדבר הזה, זה סיפק אותו. מתוך כל המשפטים שהיו כבר מבולבלים בראשו התיישב שוב על הכסא, וזקף את גוו. מסר לכלל האנושות, מזה הוא יתחיל. משהו דידקטי ונוקב, אבל לא תוקף – משהו שמביא תקווה, שמחבר את הקורא ישירות לבורא, שמעורר אצלו נימי נשמה. הוא סילק מהגוויל את החפצים השונים שהיו עליו, לקח מעט דיו ושרטט על הקלף אל"ף אשורית גדולה ונאה. למראה האות המעוטרת נזכר במראהו של ספר תורה אחד, שהיה מונח בחיקו בחדר בו ישב. מחשבה זו גררה מחשבה על ברכת משה בסוף התורה, שלא מזמן קרא בה, שהרי היה קורא הרבה בספר דברים. "אשריך ישראל מי כמוך" מסיימת התורה. הוא נמלא הערצה למשה רבינו. ושוב התגמד – מי הוא הקטן שיבוא ויוסיף על התורה, על דברי משה? אבל הפור כבר נפל, והאל"ף הייתה משורטטת היטב על הקלף. אל"ף זאת אות טובה להתחיל בה. ואולי מתוך כבוד למשה רבינו הוא מצא איזה משפט להתחיל בו. משפט חדש, לא מבין השלאגרים שלו, אבל הוא נחיתה קלה לתוך עולמו הסוער שלו, שאדם אחר לא יבין. הוא טבל את הנוצה בקלמר ורכן אל עבר האל"ף שהספיקה להתייבש, אותה השלים למשפט שלם: "אשרי האיש, אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב". זה קרה מהר מידי, הוא חשב לעצמו. הוא התרחק מעט מביט במשפט כולו. ומיד ידע כבר איך ילך המשך המשפט, ידע את סוף הקטע כולו, ידע גם מה יבוא בקטע אחריו, וידע מה לרשום בספר כולו. המחשבות מכל חייו רצו מול עיניו. כשניסה לעצום אותן המצב רק החמיר, כאילו התקיפו אותו באמצע הלילה הדומם, והטריפו את רוחו שהייתה מתוחה ושקטה עד עתה. הוא נזכר במה שעשה לו בנו שלו, הוא נזכר במה שעשה לאחרים, איך פגע בהם, איך ניצל את מעמדו. אבל הוא לא יכול היה לכתוב את זה עכשיו מתוך הסערה שחש בפנים. הוא קם מהכיסא והתיישב על הקרקע. ולמשך שאר הלילה, המלך דוד ישב יחף על רצפת חדרו ובכה נוכח פני אלוהיו.