את פרשת הכסף– הרהורים על בית הנייר (ופורים)

זה עתה סיימתי לצפות בבית הנייר. וכיוון שאני מעצבן ולא יכול פשוט לראות סדרה מבלי להרהר אחריה או לכתוב פוסט, קוראי בלוג זה יאלצו לסבול את ייסורי המצפון שלי על זה שכיליתי את זמני מול המרקע במקום להמשיך בכתיבת הדוקטורט שלי.

שונאי הסדרה מרננים אחריה שהיא טלנובלה, עלילה רדודה, דמויות שטוחות, מערכות יחסים מתחלפות. אולי יש פה מן האמת, אבל בהצלבה עם מגילת אסתר אותה אני לומד לקראת פורים שמתי לב לנקודה מעניינת.

אין יותר טוב או רע

בית הנייר היא קול של תקופה. התקופה שלנו מרגישה מצד אחד מרדנית מאוד: במוסכמות, בלאום, במוסדות. מצד שני, המאבקים מרגישים צודקים מאין כמותם. אין סיבה הרי לשמר גזענות ואפליה, רק משום שאבותינו עשו כך. ולמרות שגם הרבה לפני בית הנייר היו עלילות בהן דווקא ה"רעים" הם הגיבורים, בבית הנייר עולים שלב – זה לא שה"רעים" הם הגיבורים, אלא שמה שבמחשבה ראשונה חשבת שהוא רע, הוא טוב. הם המוסריים, הם האנושיים, הם החומלים, והם בעלי המאבק הצודק.

ההמנון של בית הנייר הוא "בלה צ'או", המנון הפרטיזנים האיטלקיים. והדבר הזה לא מקרי בהחלט. מי היו הפרטיזנים? קבוצות שונות ומגוונות מאוד. אבל בכללי, מדובר היה בקבוצות אנרכיסטיות, מתנגדי משטר, שלחמו בעד סילוק המשטר הנוכחי. הפרטיזנים היו רחוקים מלהיות צדיקים. חלקם היו קומוניסטים רדיקליים, חלקם אנטישמיים, חלקים ביצעו פעולות של רצח ואונס, השתת טרור על הציבור שמא ישתפו פעולה עם המשטר ושאר פשעים. אבל, וזה אבל גדול, הם התנגדו לפאשיזם ולנאציזם. הפאשיזם הוא השטן הגדול, הדבר שאין רע ממנו. העריץ, רוצח ההמונים ברשיון, חומס הארץ והעם. כל מעשה שיעשו האנרכיסטים, הוא בגדר מצווה.

לכן אנו זוכרים את הפרטיזנים לטובה. בזמן אמת הם נראו ודאי בלגניסטים, פושעים, אבל בדיעבד – הם גיבורים. השודדים בבית הנייר מזדהים עם הפרטיזנים. נכון, הם נגד המשטר הנוכחי – נגד מערכת הבנקים ששודדת את הציבור – אבל עם כל זה שהם אנרכיסטיים, הם באמת הטובים, שרק בדיעבד אנחנו נבין זאת.

אסתר והמן?

כיום אנחנו מזדהים עם הרעיונות האלו. המאבקים שלנו שאולי מנוגדים לדרכי אבותינו (ואולי הם מאבקים באבותינו ובמוסדות הקיימים ממש) הם קשים. לעיתים אנו שומעים כינויים כמו "הטרור הליברלי". אבל הדור חושב שלמרות שזה טרור, זהו טרור מוצדק – כמו של הפרטיזנים, וכמו של שודדי בית הנייר.

וגם אנחל זכור לטוב

כמה סצנות בסדרה הזכירו לי את סיפור פורים. במחשבה עמוקה סיפור פורים הוא סיפור כל כך שבלוני שיכול להתלבש בהמון מקומות ולתת לכל מקום את התובנה שלו. זהו סיפור קלאסי – בו יש בדיוק מה שצריך מכל סיפור שכזה. יש בו עלילה מורכבת בניגוד לסיפורים קודמים בתנ"ך. יש בו עלילה נוסח סינדרלה, נקודת שפל הוליוודית, קליימקס ומהפך. יש בו אתנחתות של הומור (מרדכי והסוס), ויש בו קתרזיס של תחושת צדק. אם נלביש את הסמלים ממגילת אסתר על בית הנייר, מה נקבל?

מה שנקבל זה משהו מאוד מבלבל. כי במגילה הדמויות נשארות עם הסימון הראשוני שלהם, ומקבלות את הראוי להן. המן הוא הנבל שישאר מתוייג לעולם: "המן הרשע". גם אסתר אומרת "המן הרע הזה". אבל בבית הנייר (ספויילר)– כשראקל וסלבה יושבים במשתה היין, ואז ראקל מתכוונת לחשוף את זהותו: מי אסתר ומי המן? באופן טבעי הייתי אומר שודאי הפרופסור הוא המן בעל המזימה, וראקל בחוכמתה מגלה את יוזמתו, אבל היחס הוא הפוך. הפרופסור הוא זה שיש לו זהות בדויה (כמו אסתר במגילה). וברלין – במבט ראשון נראה שהוא מעשרת בני המן (יחד עם יתר השודדים), אבל אולי הוא דווקא מרדכי? הנה רמז: ימיהם של היהודים בפרס היו ספורים, כמו ימיו של ברלין החולה הסופני. פרט מעניין הוא שיוצר הסדרה אמר שהוא שקל שכל השודדים יהיו בעלי מחלות סופניות.

אולי הפרופסור הוא בעצם אלוהים – הוא שותף במבצע אבל מרחוק. מתכנן הכול אבל לא מופיע שם. הוא הדמות הנערצת ביותר בסדרה. מה שמראה שבכל זאת אנחנו אוהבים לחשוב שהכול מתוכנן, והכול חלק מתוכנית גאונית שמסתדרת בסופו של דבר. זה הכיף בבית הנייר, וזה אחרי הכול, גם המסר המרכזי של פורים. ואם אפשר לשים את השודד הגדול (שעדיין יוצא נקי מכל הסיפור) בתפקיד הכול-יכול, אז באמת אין יותר טוב ורע בעולם הזה.

ודבר אחרון בהחלט

טוב, זה מגניב. מרקו שר "בלה צ'או".

מודעות פרסומת

ברוידא: יונה הנביא, אליעזר בן דורדיא, ומשנה המלך

כמה הערות קצרות על "אוטונומיות". כצופה נהניתי פחות מאשר מ"שטיסל". נראה שעם "אוטונומיות" היו כמה בעיות. האחת, היא שהיא לא ענתה לדרישות הז'אנר הדיסטופי, אם להיות מבקר קלאסיסטי. ז'אנר אמור לקיים כמה תנאים, לחקות סכמות מיצירות ידועות, והיצירה הזאת לא מצליחה לעשות את זה.

הסיבה השנייה, היא שהיא לא משכנעת. אריסטו אמר שיצירה יכולה להיות בדיונית ו"מן הנמנעות", אבל היא צריכה להיות משכנעת. הדברים צריכים להיוולד אחד מהשני בצורה שתוליך אותנו הגיונית, ונראה שגם זה משהו שחסר.

אבל הקושי הגדול ביותר בסדרה הוא שהיא פשוט עמוסה בסימבוליזם. היא מפוצצת בסמלים, רפרנסים, רמזים ורזים. כמות הרמזים הגדולה פשוט מפריעה למהלך התקין של העלילה, ונראה שמדובר דווקא ביצירה שבאה ללמד אותנו מסרים על העולם שלנו דרך משלים קדומים, לשנות פרט או שניים בסיפור ידוע כדי שנתעורר להבין הבנה חדשה (כמו שרבי נחמן רצה מסיפורי המעשיות שלו). כמו יוליסס שהוא פשוט לא קריא, אלא הוא פשוט השתחצנות בעולם האינטלקטואלי האדיר של ג'ויס, ככה "אוטונומיות" של יהונתן אינדורסקי.

ואם לא נהנתי מהעלילה, אז לפחות אני רוצה לשתף במחשבה שעלתה לי על סימבוליות של הדמות הראשית שם – הלוא הוא יונה ברוידא.

* אזהרה – מכיל ספוילרים *

יונה הנביא

למעשה, מדובר בהקשר ישיר שנעשה בסדרה. השם הפרטי, והמונולוג של ברוידא בבטן המשאית, לא מתירים מקום לספק על הקשר בין יונה ברוידא ליונה הנביא. השליחות הכפויה, הנטיות האובדניות וכמובן הבריחה מחוץ לארץ ישראל. המטרה של מסעו של יונה הנביא היא דידקטית – ללמד את יונה הנביא שיעור, ולאו דווקא להחזיר את אנשי נינווה בתשובה, שנראה שהדבר היה קורה בלאו הכי. מאדם ציני, מדחיק כל רגש, בוגד באשתו ואפילו במאהבת שלו, הוא הופך לאדם רגיש, אוהב, פתוח, עושה חסד. כפי שיונה הנביא למד לחוס אפילו על הבהמה בעיר. (וברוידא חס על הגוי ש"נמשל כבהמות").

רבי אליעזר בן דורדיא

הסיפור התלמודי על רבי אליעזר בן דורדיא, למי שלא מכיר: (מסכת ע"ז י"ז ע"א)

אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים! אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו שנאמר כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה. אמר: שמים וארץ, בקשו עלי רחמים! אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה. אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.

קווי הדימיון לגיבור הסדרה: השם (ברוידא- דורדיא), התאבון המיני, המסע מחוץ לתחום בגין התאווה עוד. ברוידא ממשיך בסדרה ומבקש שיתפללו עליו, על הנשמה המסכנה שלו. ככה נראה שגם לרבי אליעזר בן דורדיא אין שום סיכוי לתשובה, הנשמה שלו מעולם התוהו. כל העולם כולו נגדו. סיום הסיפור התלמודי הוא מוזר. לא ברור כיצד מת אליעזר בן דורדיא, אולי אפילו מדובר בלשון נקיה להתאבדות פאסיבית. גם בסדרה למרות שאול התחתיות שהגיע ברוידא, מותו "בטהרה". אפילו מות קדושים כמו רבי חנינא בן תרדיון. הוא חזר בתשובה, הוא נשאר אותנטי, והוא מזומן לחיי העולם הבא.

סגן המלך

רפרנס נוסף לספרות היהודית הוא לסיפורו של רבי נחמן "מעשה מאבידת בת מלך". בקצרה, אותו סיפור מתאר את המשנה למלך שמנסה למצוא את בת המלך שהלכה לאיבוד, אבל בדרך יש שלל דברים שמעכבים אותו מהדבר, עד שלבסוף הוא מצליח. בין הסיפור הברסלבי לגיבור הסדרה יש קווי דמיון מוהבקים, כמו המסע המשותף ליונה ולבן דורדיא, אך פה נוספת במיוחד העובדה המיוחדת שברוידא נכנס לתרדמת עמוקה ומתעורר ממנה – בדיוק כמו המשנה למלך. הנמשל המסורתי של המעשה של רבי נחמן הוא הנשמה. המשנה למלך מחפש את הנשמה שלו ולא מצליח למצוא אותה. אבל שימו לב שבסדרה יש גם "בת מלך" אמיתית – ילדת המריבה. ברוידא באמת הולך להשיב את ה"בת מלך", כמו בסיפור של רבי נחמן, אבל הילדה מסמלת למעשה את הנשמה שלו. הילדה זועקת עליו כשהוא אוכל חזיר, ואין זאת אלא זעקת הנשמה שלו. כשהוא מאבד את הילדה, הוא מהר מאוד "מת" בפעם הראשונה – כי אין חיים ללא נשמה. שם הוא חווה את העולם הבא. (עם ציטוט מהתופת של דנטה מתורגם ליידיש). על הסימבוליות של העולם הבא גם ניתן להרחיב, אבל אני משאיר זאת לקוראי האינטלגנטיים.

האוטונומיה החרדית – למה לא תהיה פה בחיים מדינת הלכה?

האוטונומיה החרדית – למה לא תהיה פה בחיים מדינת הלכה?

בזמן הקרוב עתידה לעלות על המסך "הדיסטופיה הישראלית הראשונה" כלשונם, סדרה בשם "אוטונומיות". למרות שהתיאור חוטא למציאות, שהרי דיסטופיות עבריות קיימות שנים, העיבוד למסך נראה חי ואמיתי להחריד (תרתי משמע). משום מה, כמעט כל הדיסטופיות העבריות כוללות הקמת מדינת הלכה או אוטונומיה הלכתית. בסדרה דנן, המדינה מתפצלת לישראל החופשית מדת, ול"אוטונומיה החרדית" בה חוקי התורה שולטים, שערי המדינה נסגרים בשבת, ויידיש מדוברת בביקורת הדרכונים (אין ש"סניקים באוטונומיה?)

אין מראין ליוצרים אלא מהרהורי ליבם. תחושת החרדה של אוכלוסיות חילוניות מהקצנה דתית של סביבות ירושלים וערים אחרות בישראל, כאילו מדובר באזורים שאסור שכף רגל חילונית תדרוך שם, יצרה תחושה שתסריט אימים זה אפשרי וקרוב. אך עם כל ההפקה המושקעת – האם יש סיבה לדאגה?

ההיסטוריה של העמים דוברי יהודית

בואו נשים את הדברים על השולחן, האמת שלא הייתה פה מעולם מדינת הלכה. מבין השנים המעטות שהיהודים היו בעלי הבית (או ניתן להם חופש יחסי), סקירה מהירה תראה שמממלכה המנוהלת ע"פ שולחן ערוך שייכת להתרפקות נוסטלגית או משיחית. אם נדלג על מלכות שאול-דוד-שלמה (שאיננו יודעים איך בפועל הם ניהלו את ממלכתם בצורה אדמיניסטרטיבית), אז ממלכת ישראל הייתה פושעת באופן רציף, וממלכת יהודה ידעה מעט מאוד מלכים שנשמעו לדברי התורה (מה גם שעלינו להניח הנחה סבירה שההנהגות התורניות שלהם לא היו זהות לאלו של ימינו). בימי שיבת ציון והכיבוש הפרסי מספר התנ"ך שנשאו נשים נוכריות וסחרו בשבת. עזרא הוכיח אותם, אבל תחת שלטון זר, ודאי שלא יכלו לקבוע מדיניות חוקית.

להמשיך? יוספוס פלביוס מספר שהיהודים הצדיקים לא רצו להילחם בשבת קודש נגד האויב היווני ולכן ספגו אבדות רבות, עד שהחליטו החשמונאים לבצע חילול שבת אקטיבי כדי להתגונן בפני היוונים ומאוחר יותר להדוף אותם ולהותיר לנו את חנוכה. הדורות הבאים של החשמונאים כבר היו בסכסוך עם הסמכות הדתית העליונה שהייתה עקוב מדם והקדים את האקשן הטיודרני בכמה מאות שנים. התייוונות לא הייתה מילה גסה, שכן המלך רצה להנהיג מדינה ככל מדינות המערב המתוקנות. אלכסנדר ינאי כמעט והרג את גיסו שמעון בן שטח, וכבר הגענו לתקופת רומי בה מצוות התורה להקים מלך מזרע ישראל לא ממש עניינה את הורדוס. גם לא כל כך ברור איך הסנהדרין הייתה אחראית לצליבת ישו, שהרי אסור היה ליהודים לדון דיני נפשות. ולאחר תקופת יובש של אלפיים שנה מינוס, הקימו חבורת סוציאליסטיים את מדינת ישראל, ואת הרבנות הראשית הכפופה אליה שאינה שונה מהותית מכל משרד ממשלתי.

השוטר אזולאי, דור ב'

אז לעולם לא הייתה פה מדינת הלכה. ומדוע לא? כי זה פשוט לא אפשרי. יש כמה סיבות. האחת היא שמה שיש והשנייה היא מה שאין. מה שיש אלו חוקי ההלכה שנתגבשו באלפי השנים בגלות. אלו חוקים המקשים על קיום חברה מודרנית שאינה חיה בואקום ודורשת לקיים קשרים בין לאומיים. אי אפשר לנהל מערכת בנקאית ללא ריבית. נכון שהגמ"חים מתפקדים יפה מאוד כבנקים, אבל כבר התפרסם שגם גמ"חים "חוטאים" בהשקאות באג"חים ובמניות. "לנכרי תשיך"? לא בדיוק. מה עם הפקת חשמל בשבת? אי אפשר פשוט לעזוב את המפעל וללכת הביתה. בתי חולים? נכון, יש פיקוח נפש, אבל אם מגיע מקרה קל – אז לא נטפל בו? ומי יכריע? חוקי ההלכה הכווינו אותנו מעולה כשהיינו פרטים החיים בקהילות קטנות, ולא שאשכרה היינו צריכים לנהל מדינה. ניסיון להכיל אותם בסקאלה גדולה יותר פשוט נכשל.

השוטר אזולאי מפזר הפגנות שבת – היה פעם, יהיה בעתיד

וזה גם מה שאין – אין חוקיים הלכתיים למדינה. נכון, התורה מדברת על מלך ונותנת לו כמה מצוות בודדות. אבל היא לא נותנת מערכת שלטונית. היא אומרת "שופטים ושוטרים תתן לך", אבל לא אומרת מה הם יכולים לעשות ומה לא. בטריילר לסדרה רואים שוטרים חרדיים עם צו חיפוש בבית של עבריין – האם תסריט כזה אפשרי? כנראה שלא. החרדים לא יחדשו סנהדרין שתחדש הלכות, ובית דין של שלושה לא יכול בשום מצב לאשר הלכתית מישוש במטלטליו של יהודי אחר – פשוט כי אין התייחסות הלכתית לעניין. ללא מערכת משטרתית ומשפטית מתקדמת ושלמה – אוטונומיה שכזאת תקרוס.

בנימה אוטואנטישמיות לא מזיקה

אז מה בעצם קרה כל ההיסטוריה, ובעצם קורה עד היום הזה? אם נסלק את הטון האנטישמי צריך להודות שכדי להתקיים היינו חייבים להתעלק על המסגרת המדינית מסביבנו. כל עוד אלו היו הגויים אז הקטנו ראש. הם יצרו לנו את החשמל, הם העמידו שומרים על גבולות המדינה, הם ניהלו לנו את הבנקים (או בעצם לא, אם אנחנו בקלישאות אנטישמיות). בשטעטל יכלנו לנהל את חיינו בקטנה, לפתור סכסוכים ממוניים או לסחור בצורה אוטרקית. אבל עכשיו – אנחנו חייבים לשתף פעולה עם האומות, להכיל גם יהודים שלא רוצים לשמור קלה כבחמורה, ולהנות מחשמל שיוצר בשבת. ואנחנו היהודים, לא ממש נהנים מלהנות.

הפתרון החרדי הוא פשוט להמשיך. לשחק אותה כאילו אנחנו בשטעטל גדול, ולהמשיך להנות מההגנה הצבאית של המדינה (שבמקרה המגינים רובם יהודים) או מהחשמל שיוצר בשבת באשליות שווא שהוא יוצר על ידי גוי. לעיתים גם מוצאים פתרונות נקודתיים כמו ארגון "הצלה" או גנרטור שבת לשיטת החזונישניקים. אבל לרוב יש פה התעלמות ועצימת עין עד שזה מגיע לתקופת בחירות ואז משחקים יפה את "הקרב על השבת". חוץ מלהתלונן, אין פתרון של ממש. ואין זה בא מתוך רוע לב. החרדים מתאפיינים בשתי תכונות: היחס למודרנה והיחס לציונות כמדינה יהודית בארץ ישראל. ואלו שתי הבעיות שהצגתי לעיל. אם חרדי ירצה לשנות את ההלכה במילימטר, הוא לא חרדי. ואם הוא יטען שצריך להתעסק בהלכות מדינה יהודית, הוא בכלל ציוייני שזאת מילת גנאי. אז באמת שאין מה לעשות.

מזכיר לי שבשבתות בהן אני הולך מדירתי הצנועה בגבעת שמואל, עיר המופת לדו קיום חילוני-דתי (אולי הגזמתי?) לכיוון אוניברסיטת בר אילן, אני עובר על פני גשר קוקה קולה ואני רואה מראה אניגמטי במיוחד. על נתיב הכביש הנכנס לבני ברק מצוי מחסום המונע מרכבים להיכנס לעיר התורנית, אך מאידך, על נתיב המילוט מבני ברק אין מחסום, וכל הרוצה לצאת יצא. מדוע? אמנם לא ביררתי את העניין, אך יש לי השערה. עלולים, לא עלינו, להיות חולים ופצועים בבני ברק בזמן השבת, ולכן מדין "פיקוח נפש", ודאי יש צורך בלהוציא אותם אל בלינסון או תל השומר. אך אין סיבה שמישהו ירצה להיכנס אל בני ברק בזמן השבת. ומה עבור יולדות גבעת שמואל החפצות לחיות ב"מעייני הישועה"? או שמא לא כמצריות העבריות?

תחזית אופטימית

סערת עבודת הגשר בשבת חשפו את העצב הרגיש ביותר ביהדות בת זמננו. החרדים כמובילי הדגל ההלכתי נמצאים במלכוד רציני, הם יכולים להגיד מה לא, אבל לא יכולים להגיד מה כן. גם אין ניסיון מזרוחניקי לגשר ולמצוא פתרון, בשיטת "פייגעל המשוגעת ממאה שערים", ולכן אנחנו בשתיקה רועמת, מפחדים להיתפס רפורמים. זהו מצב משתק מחד, אבל מאידך הוא מחייב אותנו לבוא וליצור הלכה, הוא מחייב אותנו להמשיך ולעסוק בתורה ולתת לה ביטוי גם בדור הזה, למי שחשב שהלכה כבר קפאה ומנומנמת אלפי שנים. דווקא הקושי הזה מביא תקווה גדולה. מה שהוא לא יביא זה אוטונומיה חרדית, איך מה לדאוג.

עברתי כברת דרך ביחסי עם החרדים. בתחילה, בתוך חילוני, הייתי בחרדה החילונית הידועה מכך שיצעקו עלי קללות שאני לא מבין ויזרקו עלי חיתולים גם לא בשבת. ליד בית הספר שלי היה מבנה כולל של חסידות מעליץ שהיינו חותכים דרכו מידי פעם. אבל זה היה שמור רק לאמיצים (או לחוצפנים), כי עדיין היו מפחדים מן העיניים הסקרניות שהיו נעוצות בתלמידי התיכון החילוניים. מאז חוויתי תקופה של רומנטיזציה של החרדים, כמדומה שהם מזכירים תרבות אותנטית נשכחת של עיירה סטייל שלום עליכם, מוזיקה בלקנית מקפיצה, וסודות חיים גלומים בספרים עתיקים, והיום אני יותר מפוכח וביקורתי כלפי העיוורון הכמעט רצוני שהחברה הזאת שרוייה בה בקשר לסוגיות רבות. אבל בכל אופן אני לא מקבל את הטענות שמדובר בחברה מנוונת, או בנויה על כתות המבססות על פחד וכדומה. מהסיבה הפשוטה שלא ניתן לשמור על ניוון או מבנה של כת עם כזה גודל. ככל שהחברה החרדית תלך ותגדל, לא יהיה מנוס והיא תהיה מודרנית יותר ויותר דומה לחברה הכללית. התחזיות הדמוגרפיות בדרך כלל טועות.

ודבר אחרון בהחלט

בשוויץ מפגינים דרכי שלום

לא מזמן חזרתי מחופשה אירופאית קצרה בה קיוויתי לחוות את נפלאות האלפים השווצרים. בתקוות שווא ללהג בגרמנית רומנאשית עם אניה מדריכת טיפוס ההרים ואליזיה מדריכת הגלישה באגם, הותקפתי בהלם כשגיליתי שאלפי חרדים גודשים את שוויץ בחודשי הקיץ, וככה כאילו לא יצאתי אלא לחופשה בבני ברק השכנה. בסיור בעקבות חוואי האלפים, הראה לנו בן החוואי את דיר החזירים שהוא מגדל. אב חסידי פנה לבניו ואמר להם לא לדבר ביידיש ליד החוואים שכן גרמנית ויידיש דומות והוא לא רוצה שהגויים יעלבו שאנחנו נגעלים מהאוכל שלהם, והרי "מותר לשנות מפני דרכי שלום". הנה, גם חרדים יכולים אם הם רוצים.

הערות על הזכייה של ישראל באירוויזיון

מוצ"ש האחרון נאספנו כמה חברים לצפות במופע האירוויזיון ההיסטורי בו נטע ברזילי הביאה את הזכייה הרביעית לישראל. תחושה לאומית (שלא לומר, לאומנית) הייתה באוויר. הנה אוסטריה עוקפת אותנו בניקוד השופטים, כאילו לא מספיק חלקם במלחמת העולם השנייה. מתפללים ששמה של ישראל ישמע מאוחר בהצבעות הקהל. נדרנו נדרים והתפללנו חזק עד לרגע הזכייה המאחד והמרגש. כל היום למחרת הרגשתי אופוריה על הרגע ההיסטורי בו נכחתי, ודמעות של אושר זלגו מעיניי.

אבל לצערי הרב לא נתנו לי רגע של נחת מנטע. כל מחנה מיהר לקרוע משהו מהחלום המתוק הזה שהגיע לארץ. החרדים זעקו על חילול השבת ההמוני הצפוי (האמנם? חזרה גנרלית ע"י גויים במתחם סגור יותר חמור מהכנות להילולת רשב"י במירון?), הלהט"בים איימו בהחרמה אם לא יתנו להם זכויות מלאות (מי אמר שזאת תחרות שלכם?), הימניים ניכסו את הניצחון למטרות פוליטיות (הניצחון הוא הישג של המוסד?), השמאלנים טענו שזה בכלל בא ללמד אותנו על זכויות אדם וקבלת השונה (או ניצול מיטבי של הרגע?). בחייאת, לא יכלו לתת פשוט לשמוח?

ניצחון באירוויזיון לדעתי הוא אחד הרגעים המשמחים ביותר בתולדות אומה. ואין זאת קלישאה בכלל. כי הניצחון באירוויזיון בניגוד למאורעות אחרים הוא חסר תופעות לוואי. במלחמה יש הרוגים ופצועים. בשמחות דתיות מדירים מחנות שלמים מדתות (או חוסר-דת) אחרות. כנ"ל במאורעות פוליטיים. לפעמים אירועים אחרים גוררים גינויים או חוסר-סיפוק מאומות העולם. כך או אחרת, לא נמצא שמחה אחת בתולדות האומה שאין צער כלשהו, גדול או קטן, בצידה.

לעומת זאת, בתחרות האירווזיון אף אחד לא נפגע. המדינה שולחת נציג שנושא על כתפיו את כל מה שהמדינה מייצגת (או רוצה לייצג). הזכייה מביאה למדינה תיירים ($$$), הכרה בערכה התרבותי של המדינה, הכרה בקיום הלאומי ובמיוחדותו – אם זאת שפה או ערכים. כמו כן, הכרה בטריטוריה שלו ע"י אירוח בשנה הבאה. זהו נצחון שהוא מעל הפוליטיקה, נצחון שהוא מעל העדות, ולכן הוא מאחד כל כך – הוא מאפשר לנו להיות גאים כישראלים מבלי להשתייך לשום מחנה, מלבד השייכות הלאומית שלנו.

ונראה שאיבדנו את הרגש הזה. לא בזדון, פשוט הוא הלך וקהה עם המיליטנטיות של הרשתות החברתיות. כך קרה גם ליום ירושלים. ירושלים – מעיר שחוברה לה יחדיו, שהייתה בראש המאוויים הלאומיים ללא שום חילוק, הפכה לנושא רגיש ונפיץ. לכן גם יום ירושלים הפך ליום לא רלוונטי כלל בלוח השנה הישראלי, שגם בעיניי ימניים רבים הוא יום סמלי בלבד, וכבר בליבם לא מפעפע שום התרגשות על קיום נבואת זכריה ברחובות ירושלים.

הזכייה של נטע לא שייכת לאף מחנה – ולכן אף אחד לא יכול לבוא ולקחת את זה לרשותו. מצד שני, אף אחד גם לא יכול להתכחש שזה לא שייך לו. הדתיים שטוענים ש"מה להם ולתחרות שירה צבעונית", אינם מבינים שהערך ההסברתי מהמהלך הזה הוא בלתי יתואר. שיש פה מעיין קיום הנבואה של הגויים המבקשים את קרבת העם היהודי, גם אם לפעמים "מלך פורץ גדר לעשות לו דרך".

אז לא, אני לא שמח על חילולי שבת ועל מסיבות שיבואו לארצנו. אבל כן אני שמח על הגויים שיבואו לכאן ויראו שבמדינת האפרטהייד ששיווקו להם יש גם תושבים לא יהודים שחיים בחופשיות ויש עובדים מהרשות הפלסטינית, ויש יהודים גם בצבע שחור, ושבכלל היהודים הם נחמדים. וכשהם יחזרו לארצות הקרות שלהם, הם יאמרו: "עם ה' אלו ומארצו יצאו". אשרינו שזכינו! אשרי העם שככה לו!

עוד בחייהם – בעקבות עשרת הצדיקים של "חגיגה בסנוקר"

אף קטע תלמודי לא זכה לכבוד גדול כמו אותו מדרש נידח שלולא יוצרי "חגיגה בסנוקר" היה נשכח וידוע רק למעטים אי שם במסכתות הקטנות. עשרת הצדיקים שעזריאל מדקלם בבית הרב הם פריט טריוויה צבעוני – אבל מיהם באמת? ולמה הם זכו להיכנס "ככה סתם, חופשי?" ויותר מזה – איך היהודי הרציונלי מסביר את המדרש המיסטי הזה?

צדיקי הדור של חגיגה בסנוקר

אותם עשרה צדיקים, הם למעשה תשעה פלוס אחד (או אפילו רק 7 לפי מקור אחר):

תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן, ואילו הן, חנוך, אליהו, ומשיח, ואליעזר עבד אברהם, ועבד מלך הכושי, וחירם מלך צור, ויעבץ בן בנו של ר' יהודה הנשיא, וסרח בת אשר, ובתיה בת פרעה, ויש אומרים, הוצא חירם מלך צור, והכנס תחתיו ר' יהושע בן לוי. (מסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק א)

יש מי שאמר שיעבץ הוא אינו בן-בנו של ר' יהודה הנשיא אלא יעבץ המקראי ולכן המניין 10 מדוייק.

חלק מהדמויות ידועות יותר ואף הסיפור שלהם ידוע. לחלק המדרש מנסה להבין תירוץ דחוק מן המקורות, שבזכות לימוד פילולוגי של "גזרה שווה" אותם דמויות אלמוניות כמו יעבץ ועבד מלך הכושי. אבל במקום להביא את הלימוד המסורתי על כל אחד מהם, אני רוצה להציע קריטריון והסבר רציונלי לאותו מאורע שקרה לעשרת הצדיקים.

שאלוהים יקח אותו

הצדיק הראשון הוא המפתח – חנוך, אותה דמות מספר בראשית שנקשרו אגדות סביבה (מלאך? מכשף ואלכימאי?) רש"י מסרס את הכוונות המיסטיות ומבהיר – חנוך מת מוות רגיל, אלא שפשוט נלקח בטרם זמנו כדי שלא יתקלקל עם דור המבול, ולכן נאמר בו "כי לקח אותו אלוהים".

אני רוצה לטעון שעשרת הצדיקים בעצם נלקחו בהתערבות פרטנית של הקב"ה. לאו דווקא בטרם זמנן, אלא נעשתה פה מחשבה למה לקחת אותם דווקא כך ולא אחרת. אבל יש לשאול – הרי כל מה שקורה הוא ברצונו של הקב"ה. מבלי להיכנס לשאלת ההשגחה, אפשר אולי לתרץ כי יש מי שמת ברצונו של הקב"ה המתגלה בדרך הטבע, ויש מי שמותו הוא נס (אני מכיר כמה "צדיקים" כאלו בימינו), ומותו בא ללמד אותנו או את אנשי דורו לקח מיוחד.

קחו למשל את בתיה בת פרעה. וכך מסופר, שגם בתיה בת פרעה הייתה בכורה והיה ראוי שאף היא תמות במכת בכורות ככל המצרים. אבל כיוון שהתגיירה וגידלה את מושיען של ישראל, אז זכתה לחיי העולם הבא ככל ישראל. אבל אם אכן הייתה מתה במכת בכורות – היו אומרים המצרים שאלוהי ישראל לא עושה צדק. ואם הייתה מת גם זמן לאחר מכת בכורות היו אומרים שאלוהים חיכה ובסוף הרג אותה ככל בכורי מצרים. מה עשה ריבונו של עולם? לקח אותה בטרם זמנה כדי שלא ירננו אחר מידותיו, וכמובן – במסלול אקספרס לגן עדן, כדי שקיצור השירות בעולם הזה יהיה שווה.

עד שרואים שלושה כוכבים

אליהו הנביא הוא אתגר לרציונליסטים. בעוד הפסוק על חנוך מגומגם משהו, אצל אליהו כתוב במפורש שעלה בסערה השמיימה. האם יש בר אנוש שלא מת? איך נראה את הפרצוף שלנו מול הנוצרים? הפרשנים הרציונליים מאוד זהירים ומדברים בחידות כדי להסביר שנשמת אליהו הנביא היא שעברה תהליך ייחודי, אבל גופו ודאי שמת מוות רגילה כאחד האדם, ועניין מרכבת האש הרי הוא חזונו של אלישע הנביא, שבעצם החזון זכה לרוח הנבואה "כפליים מרבו", כפי שביקש. וזה גם פירוש קריאתו של אלישע "רכב ישראל ופרשיו" – כלומר, הוא היטב לפרש בין מראה הנבואה לנמשל. ועוד יתרצו הפלפלנים, כי אם אליהו הנביא לא באמת מת, איך אלישע קרע בגדו, הרי ללא אבל על המת זהו "בל-תשחית". לכן ודאי מתו מונח לפניו, וכל העניין של אליהו שנלקח "עוד בחייו", מפורש בצורה רחבה יותר, ז"א, שאליהו מת במוות מיוחד המלווה בחזון, כדי ללמד את אלישע שיעור במראות הנבואה.

עוד ברשימת הצדיקים מופיע המשיח בכבודו ובעצמו. האגדה בירושלמי מספרת על לידתו ש

חנוך מנופף לשלום

ל המשיח ביום חורבן הבית ועל העלמותו הפתאומית. גם כאן ההסבר הרציונלי מתבקש, דווקא מפי הבעש"ט שמסביר שהסיפור בא ללמדנו שברגע שיזכו המשיח כבר מוכן קומפלט, הוא בהקפאה ומחכה לרגע הגאולה ("המשיח מחכה ליהודים, ולא להפך!"). לכן מותו של המשיח (הקונקרטי או המיועד) הוא תלוי הקשר, כמו שגם כותב הרמב"ם בהלכות מלכים על בחזקת-משיח שמת בטרם זמנו.

לצדיק הבא – חירם מלך צור שתרם לבניין בית המקדש. גם עבד מלך הכושי (אם אכן היה גוי) עשה מעשה חסד עם ירמיהו הנביא וגאלו מהבור. אולי המדרש בא ללמדנו שגוי, הגם צדיק, מזומן לחיי העולם הבא, שזהו לקח יפה.

סביב הצדקת סרח בת אשר החשבונאים המקראיים פירגנו במתנת האנטי-אייג'ינג ונתנו לה מאות שנות חיים. אחת הסיבות היא כדי שיוכל משה לקיים את השבועה שהשביע יוסף את בני ישראל להעלות את ארונו אל כנען. המדרש מספר שמשה לא מצא את הארון עד שזאת התערבה, ואולי זאת הייתה סיבה מספיק טובה להשעות את מותה בכמה שנים בצורה חריגה. גם כאן המוות שלה היה חריג – ולכן נבחר הניסוח "בחייהם לגן עדן".

נפוטיזם בריא

אמנם, התיאוריה שלי מתקשה להסביר חלק מצדיקי הרשימה הקדושה. אני מנסה למצוא מכנה משותף, הסבר למינוח "עליה בחיים לגן עדן", ובד בבד אני רוצה להזכיר שיש פרשנויות אחרות הקושרות מדרשים ואירועים שונים מדמויות המופת שברשימה. כלומר, זהו פירוש אפשרי, אבל לא היחיד. אין לי סיבה מדוע אליעזר עבד אברהם היה צריך מוות מיוחד ומה מותו בא ללמדנו. גם יהושע בן לוי הנכנס בשל הטריק שהוא עשה למלאך המוות אינו מלמד איזה לימוד מיוחד, אדרבא, הוא הדמות היחידה שנכנסה לגן עדן ללא שום סיבה מיוחדת, כפי שהגמרא מסברת במסכת כתובות. יעבץ ובן בנו של רבי (בן אם הם אותו אדם בן אם לאו) הם דמויות אלמוניות שאיננו יודעים עליהם יותר מידי. ואולי יעבץ בן בנו של רבי הוא זה שגרס את המדרש הזה והוא הכניס את עצמו בין הצדיקים? הדבר מתקשר לדברי הגמרא על מותו של רבי – "משמת רבי בטלה ענווה", אבל מיד מוצאים ענווים חדשים שמכתירים את עצמם בתואר – כדוגמת רב יוסף ורב נחמן.  כך או אחרת, המדרש הזה מותיר כמה שאלות לא פתורות שאפילו לחכם חנוכה אין פתרון עליהם.

הערות קצרות על "היהודים באים"

ערוץ 1 החל בשידור תוכנית שהייתה במחלוקת, אם מסיבות של נטייה פוליטית, אם מסיבות של פגיעה ברגשות המאמינים.

התוכנית, "היהודים באים", מציגה מערכונים קצרים וסאטיריים על אפיזודות במהלך ההסטוריה היהודית – כולל התנ"ך, ימי התנאים, היישוב העברי עד לרצח רבין. אני חושב שדווקא יש לברך על סאטירה שלא ראינו הרבה זמן. לאנשים קל לקבל את הרעיון שיש תוכנית שהיא מיינסטירמית וקובעת להם מה מצחיק ומה לא, ועל פיה הם מתיישרים ומכריעים את עצמם בכוח לצחוק. ההומור בתוכניות כאלו קולע נמוך מאוד ואינו מגרה את האינטלקטום של הצופים. אבל סאטירה אמיתית, כל קשר בינה לבין הומור הוא מקרי בהחלט. לרוב באמת הסאטירה וההומור נפגשים, אבל המטרה של הסאטירה היא לקחת את האמירות והערכים הידועים לנו, ולעשות להם reductio ad absurdum – הבאה לידי גיחוך. התוצאה יכולה להיות מצחיקה, אבל עיקר ההנאה היא מהתהליך הטיעוני עצמו, מן המתיחה של הטענות עד כדי כך שהם הופכות להיות מגוחכות, וגורמות לנו לתהות – האם זה באמת ככה? למה אנחנו אוחזים בכך? התוכנית מחזירה את הצופים לסוג הומור אחר, בו דווקא לא חייב להיות פאנץ'. אלא הנונסונס הארוך הוא מה שיוצר את כל הצחוק. כמו במערכות "אופטימי" של החמישייה הקאמרית, לא נמצא פאנץ' בסוף, אבל המהלך בו החזרה המונוטונית על האדרת דמות, הוא יוצר גיחוך עד כדי שאנחנו מבינים שזה אבסורד לרומם דמות, ובשלב מסויים אין לזה משמעות כלל. כך גם במערכון על משפחת עמיר, בו ה"תרצחי אותו" חוזר עד לאובדן הגיון כולל. ה"חמישיה" באמת הביאה את הנונסנס לארץ, וכבודה יישאר, גם אם למעטים שהבינו שהמערכון עצמו מצחיק, ולא צריך לשמור את הצחוק לסוף הקורע.

מושונוב כאברהם אבינו

כדי לצפות בסאטירה נדרש מהצופה לשים בצד את ההגנות שלו לרגע, את הערכים שלו, כי אז יפסיד פעמיים – ימצא את עצמו גם פגוע וגם לא צוחק. רק רע יצא לו מזה. התוכנית ללא ספק מציגה תפיסת עולם חילונית, אנטי-תאיסטית ושמאלנית. אבל המאמין יודע שהאמונה היהודית מורכבת הרבה יותר ממה שמוצג בתוכנית. המורכבות היא אולי מה שלא עושה את הדת למגוכחת, אבל על נקודה פה ונקודה שם ראוי לדון ולהבין מה המקום שלה בתפיסת עולמנו. כך באמת יש לשאול – האם השליחה של אסתר לארמון לא עשתה ממנה בעצם אובייקט מיני? מלבד זאת, דמויות התנ"ך משמשות כשופר בפי היוצרים כדי להעביר מסר סאטירי, אם כדי להציג את המתח בין החיים שלנו לאותם סיפורי מופת. ראוי למאמין להתקומם על כך שנעשה "ליצנות" מהתנ"ך, ורח"ל, מהאל עצמו, אבל נראה שרק כמות ה'חוצפה' משתנה במהלך ההסטוריה – באירופה היה את ה"פורים שפיל", ואילו משיר אחד של החלונות הגבוהים כמעט פירקו את הקואליציה. בתכל'ס, הצחוק הוא עלינו כעם במהלך ההיסטוריה.

אדרבא, אני בכלל לא יודע האם רוב הצופים החילוניים ימצאו עניין בסדרה הזאת. כמה צופים פתחו מימיהם לקרוא את רש"י על העקידה? כמה מכירים את סיפורו של חוני המעגל? ולא רק בגזרה הדתית, גם המערכונים מיתר תולדות העם, המצחיקים לא פחות, דורשים ידע, אולי נקרא לא בסיסי, אבל לא מצוי בקרב רוב העם, וזה ההבדל בין הסדרה הזאת, נגיד ל"חמישייה".

מעט אנשים באמת יכולים גם להשתחרר מרגשות הנפגעים בעת הצפייה, גם להבין את התוכן המושא לסאטירה, וגם לצחוק.

אני לא יודע אם אני מסוגל, אבל חלק מהמערכונים באמת הצחיקו אותי. תנסו, כדאי מאוד – בסך הכול תוכנית מאוד מושקעת, וגם מעלים הכול ליו-טיוב.

הסתכל במטריקס וברא עלמא

ראיון עם רוני איילון, מקים אתר "אמתריקס", מייסד מכון "שמיים", מטפל אלטרנטיבי ועוד ועוד…

פורסם ב"קרוב אליך", ויצא תשע"ד

רוני איילון – מטריקס

כאן צריך לבכות – ביקורת על "שטיסל"

כאן צריך לבכות – ביקורת על "שטיסל"

אזהרה! הפוסט עוסק בסדרת הטלוויזיה "שטיסל". על כן, הוא מכיל פרטי עלילה ("ספויילרים"). ראו הוזהרתם.

בשצף הסדרות הטלוויזיוניות המנסות להציץ לתוך העולם הדתי והחרדי, עולה סדרה אחת עשויה היטב, הן מבחינת העלילה שלה והן מבחינת האותנטיות שלה (לרוב, כי דקי הבחנה יתהו מדוע חסידים אומרים "תיירע" ונפגשים בלובי כמו ליטאים). הסדרה מתארת את עלילתם של משפחה חסידית ירושלמית, משפחת שטיסל. בפרק האחרון, נושא אב המשפחה את הדברים הבאים בחגיגת חומש של ילדי החיידר (לקוח מתוך הסדרה):

השבוע הזה הוא שבוע לא פשוט בשבילי. אימי שתחיה מאושפזת בבית חולים. היא זקוקה להרבה תפילות. בימים האחרונים הכנתי את הדרשה לאירוע המרגש הזה. ורק אתמול הבנתי שאין בו "עמעס" (אמת). אני רוצה לספר לכם משהו. אמי שתחיה מאז שאני זוכר אותה כל יום שישי בשעות בין הערביים בזמן הדלקת נרות שבת היא בוכה. ולמה? פשוט מאוד. כי בסידור הישן שלה היה כתוב "כאן צריך לבכות". עד כדי כך פשוטה ותמימה האמונה שלה. את הדף הזה מצאתי בתהילים של אמי שתאריך ימים. הדף הזה נמצא אצלה כבר במשך שנים. היא רושמת עליו את כל השמות של הנכדים והנינים שלה, שתזכור להתפלל עד כל אחד מהם. הסתכלתי השבוע על הדף הזה ופתאום גיליתי כמה שמות שאני לא מכיר. שברתי את הראש וניסיתי לחשבו מי זה האנשים האלה ומאיפה אימא מכירה אותם? "רידג' בן סטפני", "ברוק בת סינתיה". ואז…אז גיליתי שהשמות האלה הם של דמויות מתוכניות טלוויזיה שאימא אהבה לראות.  מורי ורבותיי – כאן צריך לבכות! כמה עצומה האהבה שיש בך, אימא…! אהבה לכל אדם ואפילו לדמויות האלה, שהן דמויות שבכלל לא קיימות במציאות. גם על הצרות שלהם התפללת כל יום. כל יום. ילדים, אני מברך אתכם שהלב שלכם יהיה תמיד טהור. תמיד יהיה אכפת לכם אחד מהשני. שתמיד תתפללו.

מצאתי את עצמי, כמו הסבתא בסדרה שמתפללת על דמויות בדיוניות שלא ימותו, אף אני מתפלל על אותה סבתא שלא תמות. כי היא היחידה שנותרה מן הדור הקודם שאורו הולך ודועך, ולא מותיר לנו כיוון לאן ללכת. הכאב הוא לא על אנשים יקרים או קרובים, ולא על ידע שנעלם, אלא על אופי אמיתי, שאליו כיוונה התורה, אותו אנו מפספסים בגדול.

תמונה מתוך "שטיסל"

בסידור היה כתוב "כאן צריך לבכות". והבכי שלהם לא היה מזויף. כפי שהייתה חובה על הגוף כך הייתה חובה על הלבבות. ואת החובה על הלבבות הם קיימו בפשטות כמו החובה על הגוף. כשהתורה אמרה "ואהבת את ה' אלוהיך", זה היה ברור לאותם אנשים שצריך לאהוב את ה'. הם אהבו את ה' בצורה הכי פשוטה, כאילו היה חבר טוב, וכיוון שאהבו אותו, היה קרוב אליהם ולליבם.

היום יש מחסומים. הציניות והיוהרה הם עורלת הלב של ימינו. הם לא פותחים את הלב לקבלת רעיון כלשהו, אפילו לא אחר. ייתכן אפילו אדם רגיש מאוד, אבל בעל עולם רגשי משלו, ובכך הוא רגיש ומתנשא כאחד. הציניות עוזרת לנו להימנע מדברים שאנו יודעים בוודאות שדרושים להתמודדות מאיתנו. היוהרה נותנת לנו תחושה שאנו לא צריכים להתמודד עם שום דבר. ואנו ממשיכים לחיות בתוך בועה, בתוך פנטזיה שהכול טוב או שפשוט כולם שונאים אותנו.

הדברים מכוונים גם לחילונים וגם לדתיים. האדם הדתי יעשה לו את החשבון מתי בפעם האחרונה דרש את אלוהיו ולא דרש איזו התחסדות או חומרא לכאורה. כפי שכינה הרבי מקוצק: "השמר פן תעשה פסל תמונה כל אשר צוך ה' אלוהיך" – להיזהר מלעשות את המצוות פסל.

בבית הכנסת בו אני מתפלל ישנו זקן אחד, יזכהו ה' לאורך ימים ושנים, שהלבוש המסורתי הולם אותו ללא יותר מידי פוזה, והיא תהילתו. בימות השבוע הוא עם כיפת "ליבוביץ" שחורה, ובימי שבת הוא מחליף את הכיפה בכיפה לבנה. את ההלל הוא קורא מילה ומילה מהסידור, מחליף באמצע עמוד כאילו הייתה זאת הפעם הראשונה שהוא פותח את הסידור שהודפס עוד תחת הצנזורה הרוסית. זה לא שאין פה רגש. אדרבא, יש פה מטען רגשי עצום. אפילו לא צריך את הסימון בסידור איפה צריך לרעוד בתפילת הימים הנוראים. כי אם שליח הציבור לא יעשה אפילו בכאילו, הם ירגישו את זה. אין טררם, רק שלווה, כנהר זורם, כחלק מהחיים, להיות יהודי זה קודם כל להיות.

כאשר הלבוש הדתי הופך ללבוש גרידא, אז מתקבלות צורות חיים שעלולות לגרום חילול ה' של ממש. גאווה מוחצנת היא פסולה. גאווה מוחצנת בהיותך דתי עוד יותר – האם בעצם איננו בטוחים בזהותנו ולכן מחצינים אותה? אם כך, עלינו לחשוש כי מצבנו רע ביותר.

הרב רון יוסף, ראש ארגון אורתודוקסי הנותן מענה לצעירים הומוסקסואלים, סיפר פעם שבבית הכנסת שהוא התפלל בו, יצאו כמה אנשים כנגדו בטענה שלא ראוי שאדם כמותו יעמוד בראש הקהילה. בצר להם הם פנו לזקן-המתפללים בבית הכנסת ושאלוהו. הזקן הרים את ראשו הכבד מן הספר בו היה שקוע, תפס בידו חומש ויקרא, פתח בפרשת אחרי-מות-קדושים וקרא בקול גדול לרב: "הרב! אתה עושה מה שכתוב פה?". הרב נד בראשו לשלילה. "אז הכול בסדר", סיכם הזקן.

אבל אנחנו יודעים שהכול לא בסדר. כי אנחנו פחדנים ועצלנים. פחדנים לקחת אחריות על החלטות שאנחנו עושים בחיים, ולכן מחפשים להאשים את ההלכה או את המסגרת הדתית בכך שהיא כפתה עלינו דרך חיים מסוימת. בשו"ת-סמס טיפשי שאנחנו שואלים את הרבנים. מרגישים מוגנים במקום להתמודד עם העולם, מציבים את התורה כמגן לנו מפני האתגרים, במקום להציב את עצמנו כמגיני התורה והמסורת.

והדור הולך ופוחת. על הפלפול התלמודי נוכל לשמור, אבל על הרגש של קיום מצוות תמים, פסיעה קלה לבית המדרש בבוקר, טעם של שבקיה ותה-נענע לפני הסליחות של אלול, אותו אנו עלולים לשכוח. כדי לקבל סמיכה לרבנות, אחד התנאים היה מאז ומעולם לשמש תלמיד חכם. כי דרך ארץ, במובן של הכלי בו מועברת התורה, קדמה לתורה. לראות הנהגות של מורה רוחני, היא המורשה האמיתית. פרקי אבות פותחים במטא-מסורת, כי גם אם נגיע למצב שבו תשכח התורה, תמיד אפשר לשחזר כמו בימי חזקיהו, עזרא, שמעון הצדיק ורבי יהודה הנשיא. אבל את הדרך בא מעבירים את התורה, שהיא ייחודית לעמנו, אנו עלולים לאבד. וכאן, רבותיי, כאן צריך לבכות.

הודעה משמחת

עלון חדש בשם "קרוב אליך" יופץ החל מהשבת הזאת (וירא ה'תשע"ד) בבתי הכנסת הקרובים לבתיכם. העלון יעסוק בחסידות ובעבודת ה', ועבדכם הנאמן יכתוב שם, בסיעתא דשמיא, כתבות מידי פעם. כדאי לעקוב…

הודעה משמחת נוספת

למעוניינים בלבד: סיימתי לכתוב חיבור (ספרון קצר האמת) המכיל ביקורת בסגנון ניטשאני על מצב היהדות בימינו. כיוון שאיני יודע עד כמה הוא עלול לעניין את הקהל, כיוון שהוא כתוב בצורה פילוסופית, ולפעמים נושכת, מה גם שכדאי להכיר קצת את ניטשה לפני כן, איני מפיצו ברבים לעת עתה, אבל אשמח לקבל עליו ביקורת. הרוצה לקבל העתק (במייל ואפילו בדואר!) ישלח לי מייל לכתובת בעמוד "מי אני?".

ודבר אחרון בהחלט

את התמימות הזאת שאבדה, אפשר לראות בעטיפת האלבום המצורף. ילד וילדה הולכים בערב שבת לבית הכנסת ואוחזים ידיים. ניכר מהלבוש (החושפני יחסית?) שהם אינם דתיים, אבל ודאי לאף אחד זה לא היה פעם מפריע בבית הכנסת. בית הכנסת לא צריך להיות מקום של צדקנות-יתר, מקום שבו אנו מתחפשים לדתיים פעם בשבוע, אלא מקום אמיתי, שבו אפשר להוריד את השכבות לכמה רגעים ולראות מעבר ללבוש, נשמה יהודית. להתחבר לשורש – לשבת שנותנת לנו פרופורציות. ימים של פסטיבל הזמר החסידי בסגנון עדות-החסידים.

שיר חדש – על מנגינות לועזיות בשירות הקודש

שיר חדש – על מנגינות לועזיות בשירות הקודש

ראש השנה של אימה

יום ראשון של ראש השנה. שליח הציבור חוזר על תפילת מוסף ותוקע תקיעות דמעומד של מלכויות (אחד הסטים של התקיעות בראש השנה). לאחר התקיעות הוא מתחיל לנגן ניגון "ארשת שפתנו". הניגון הזה נשמע מוכר, אבל אני לא מצליח להבין מאיפה. אני מפנה את מבטי לאחיי ואבי היושבים מהצד שני של בית הכנסת ורואה את אצבעותיהם הקמוצות. ואז הבנתי שהחזן בעצם ניגן את משפחת אדמס. בזכרונות ושופרות (הסטים הבאים של התקיעות) כבר כל המשפחה שלי נקשה באצבעותיה בהתאם לניגון שהחזן אימץ. הרבנית מעזרת הנשים ראתה את כל המעשה, ומיהרה לספר עוד באותו יום לבעלה, שביום השני של ראש השנה החליף ניגון לאחד מלהיטי הקאנטרי האמריקאי.

אני בתור חובב מוזיקה (ומוזיקה לועזית איכותית בפרט) מאוד התעיינתי בפולמוס שהתעורר סביב התופעה. זאת תופעה די רחבה – לקיחת לחנים לועזיים והכנסתן לתוך הקודש, תפילה ופסוקי תהילים. האמריקאים מצטיינים בזה ולא הייתה דיווה אחת שלא שגבה מהם, להכול הם מצאו פסוק או משנה מתאימה. כמה דוגמאות: (כדאי שתשמרu אותם לסוף כדי שתספיקו לקרוא את המשך הפוסט D:)

ועוד כהנה…

ניגון א-לה בונבון

לחסידות יש תפקיד של ממש בתופעה הזאת. מסופר עוד על הבעל שם טוב שלקח ניגונים מהגויים ופעל בהם ישועות, בטענה שהניגון הזה התגלגל עוד מנגינת הלווים במקדש. ניגון בחסידות הוא משהו אפילו מעל הלוגוס, המילה, הרציונל. הוא שייך לנשמה, ועל כן חייב להיות טהור. ולכן, כשראו החסידים ניגון יפה אצל עכו"ם, הצמידו לו מילים מן הקודש כדי "להוציא את הניצוץ מן הקליפות".

בעל התניא, מייסדה של חסידות חב"ד – כתב בחריפות כנגד ניגונים זרים, כמו על חוכמת אומות העולם (פילוסופיה, ל"ע) וחלב נוכרי: אותו אחד שנוגע באותם דברים של גויים, אומר עליו כי:

"הוא מלביש ומטמא בחי'[נת] חב"ד שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו שנפלו שמה בשבירת הכלי'[ם] מבחי'[נת] אחוריים של חכמה דקדושה כידוע ליודעי חן" (סוף פרק ח')

אבל, יש גם אבל:

"אלא א"כ [אם כן] עושה אותן קרדום לחתוך בהן דהיינו כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה' או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו וזהו טעמו של הרמב"ם ורמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן [בפילוסופיה]"

הסיבה היא מאגית, קבלית. ניגונים זרים מחלחלים ומטמאים את הנפש. אבל האמנם הקבלה השפעה של ממש על ההלכה? חב"ד עצמה יצאה מן ההוראה הזאת לפחות פעמיים. (זאת בלי לציין שהרבי מלובביץ' האחרון היה בעל תארים אקדמאים רבים).

הפעם הראשונה הייתה ע"י בעל התניא עצמו. בניסיונותיו של נפוליאון הצרפתי לכבוש את רוסיה, חב"ד הייתה דווקא לטובת הצד הרוסי, כנראה מחשש מכל הליברליות והמתירנות. אבל זאת לא הייתה רק נטייה פוליטית, אלא התגייסות ממש. בעל התניא שלח חסידים שלו לרגל בצבא נפוליאון, והיה מבוקש ע"י המצביא נמוך הקומה. נפוליאון ראה ברבי היהודי אויב ופושע שמקום ראשו הוא בגיליוטיניה, בעוד שבעל התניא ראה בנפוליאון שטן, קליפה קשה, מכשף ושאר מרעין בישין. מעבר למלחמה הפיזית, חב"ד הייתה סבורה שהמלחמה היא רוחנית, מאגית. מה אפשר לעשות כדי לקחת את כל הכוח מן הטומאה הצרפתית? לקחת את הניגון. הניגון השייך ל"שרה (שי"ן שמאלית) של צרפת", כך סבר בעל התניא,  הוא מה שמכונה בפיהם של החב"דינים היום "מארש נפוליאון". הרבי הורה לקחת את אותו מארש, שממנו שאבו הצרפתים את כוחם, ולגייר אותו, להסיר ממנו את טומאתו ע"י כך שישירו אותו בבית הכנסת בעיצומה של תפילת הנעילה ביום הכיפורים, לא פחות. הכנסה כל כך בוטה של ניגון גויי לתוך הרגע הקדוש ביותר בשנה ליהודים בטח תביס את צרפת. חורף 1812 אכן היה חורף קשה.

אבל יחסי חב"ד-צרפת לא רגעו מאז. בשנות ה80 צרפת יצאה ברפורמת חקיקה אנטי-דתית שאיימה לפגוע בתושבים היהודים וביחסים קרירים עם מדינת ישראל. הרבי מלובביץ' האחרון החליט לנקוט מעשה דומה לרבי-רבותיו, והחל לנגן בשמחת תורה של 1984 את הפיוט "האדרת והאמונה" במנגינת המארסייז (ההמנון הצרפתי). המארסייז הצרפתי עצמו כולל תיאורי זוועה על אדמה רוויה בדם ואיברים של אויבי הצרפתים, אבל זה לא התריע את הרבי לעלות את הניגון לקדושה מן הקליפות, ובכך להרגיע את שרה האלים של צרפת בשמיים שהשפיע על שריה הגשמיים.

(כאן עוד דוגמא לניגון גויי אצל חב"ד – לובביצ'ר ניגון).

הקולות של פיראוס מזכירים את רבי אבדימי דמן חיפה

אם כן, לחסידים היה תירוץ חסידי להשתמש בניגונים זרים. מה אומרים הפוסקים? מסתבר שהאשכנזים לא היו הראשונים לאותה "עבירה". עוד בספרד היו נפוצים ניגוני ישמעאלים שנכנסו לבית התפילה, עליהם נשאלו הראשונים. (דוגמא מפורסמת לפיוט לדינו אם כי מאוחרת מאוד – צור משלו). פסיקה זאת מובילה אותי לדבר על הרמב"ם שכתב בפירושו לפרקי אבות (סוף פרק א'):

"ראיתי זקנים וחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במשתה יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי אפילו עניין השיר ההוא שבח הגבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין [כלומר, שיר לועזי עם תוכן צנוע] ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקו ולא ירע בעיניהם עם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס [גם עם הפיוט בעברית מכיל תוכן בעייתי] וזה סכלות גמורה שהדיבור לא ייאסר… כי כשיהיו שני פיוטי ולשניהם עניין אחד מהעיר כוח התאווה ושבח אותה וישמח הנפש בה והוא העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלה הלשון אין צריך שישתמשו בו אלא במעלות כל שכן אם יצטרף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משירה שירים בעניין ההוא שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר פחיתות ובדברים מגונים…"

הרמב"ם מגנה את הצדקנים שמסרבים לשמוע שיר בערבית, אבל אם השיר בעברית, אפילו עמוס בתכנים גסים, הוא מותר לשיטתם (והביזיון גובר בשילוב פסוקים מן המקורות). מן הדברים הללו יש שהסיקו שלא העיקר הניגון, אלא העיקר המילים. אלישע בן אבויה, הכופר הידוע, הואשם בגמרא ש"זמר יווני לא פסק מפומיה [מפיו]" – ובגלל אותם השפעות הוא קיצץ בנטיעות. אבל כפי שמתבטא מדברי המהרש"א (בבא קמא פב:), עצם הזמר לא מורה על כלום, ובעצם הבעיה הייתה המילים היווניות שמשכוהו למינות.

הנה דוגמא לזמר יווני אפוף במסתורין (אריס סאן).

"נערה ממש אוצר", למי שלא זיהה.

כרגע מסתבר, שלא ראוי לשיר ניגונים שבמקור יש להם תוכן זימתי, כדי שלא יבואו לשיר את התוכן המקורי.(שו"ת הב"ח סי' קכז, יו"ד סימן קעח). שום מאמץ מיסטי לא יוכל להעלות מילים צורמות לכל נפש יהודית מן הקליפות. שבתאי צבי שר"י באחת מן הפרובוקציות שלו, שר שיר עגבים ספרדי בעודו מסביר את המשמעויות הקבליות העמוקות שלו, וניסיונו, למזלנו, לא צלח.

ישו כוכב עליון

הפוסקים הביעו את דעתם הלא נוחה משליחי ציבור המנגנים קדיש וקדושה ע"פ שירי נוכרים, אבל לא הצליחו למצוא איסור של ממש. אנשי ההלכה ניסו לתקוף את הסיפור מכיוון אחר – האיסור האולטימטיבי, עבודה זרה. אולי הניגונים הגיעו אליהם, רחמנא ליצלן, מבית עבודה זרה? חלק מהפוסקים כתבו שאסור לנגן ניגונים שהם מיוחדים לע"ז, אפילו ללא המילים (מתבסס על ספר חסידים סי' תשסח) משום שהם מכניסים הטינופת במקום הקדושה. אבל המציאות הוכיחה אחרת. רוב משפחות ישראל ישירו ללא משים דעת שיר פרוטסטנטי לאור נרות החנוכה, בעוד אין מוחה בידם. אז מה עם איסור ע"ז? ליבוביץ בספר השו"ת שלו מעלה הצעה (הוא אינו פוסק, אלא מהרהר בלבד) אולי מנגינות הגויים אינם "כסף וזהב עליהם" שאסורים בהנאה ע"י היהודי, אלא "נוי" המותר. כמו התירוץ של רבן גמליאל שרחץ במרחץ של אפרודיטי בעכו ואמר "אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומר נעשה אפרודיטי נוי למרחץ". (ע"ז, ג', ד')  ויש פה הגיון מסוים, בהתחשב בעובדה שהרבה מן המלחינים הגדולים ביותר של המוזיקה הכנסייתית היו בעלי דעות ואורך חיים חילוני וחיפשו בסה"כ פרנסה. בכל אופן, אם המנגינה מזוהה כמנגינה כנסייתית מובהקת, ע"פ ההלכה יש להימנע מלשלבה בקבלת שבת.

לא מצאתי לרעיון השחתת הנשמה השפעות בהלכה "היבשה", אולי רק כתוספות הנהגות. אבל לא רק מנגינות גויות נאסרו. בקהילות חרדיות מסוימות אף נזהרים מלשיר את ניגוני קרליבך, מחשש שאף הם מקורן מן הקליפות (שהרי הוא מוקצה בהרבה קהילות שכאלו). אבל נימוקים שכאלו מזכירים לי את מה שקרה פה בישראל ב1964. הביטלס היו אמורים להופיע בישראל, אך משרד החינוך התערב בטענה שהם "משחיתים את הנוער" ומנע מהם להגיע. אבל, לפני שהעוול תוקן בהופעתו של סר פול מקרטני ב2008, נחשף הסיפור האמיתי. החשש היה יותר מהשחתת הכבישים והתשתיות שנגרמה בעקבות הופעת להקת הצלליות כמה חודשים לפני כן. בנוסף, לפקיד בכיר במשרד החינוך היו קשרים משפחתיים עם אמרגן שהפסיד במכרז להבאת החיפושיות לארץ. מקרה? אולי. משרד החינוך נתן את פרס החינוך באותה שנה לצה"ל, כדי שהנוער ידע ערכים מהם. האם היום נגיד ששירי הביטלס גם משחיתים ואסורים בניגון? האמן כאן לא חושב:

בכל אופן, שירי הביטלס לא חשודים בעבודה זרה, להוציא ההתבטאות של ג'ון לנון. (More popular than Jesus)

קול רעש גדול

המסע עדיין לא תם. שירי רוק וקונספירציות הלכו תמיד יד ביד. מה קורה כאשר תיאוריית הקשר היא יהודית? האם מותר לשמוע שיר גויי המדבר על נושאי קודש? אחת מהתיאוריות היותר-הזויות ששמעתי על Stairway to Heaven של לד זפלין היא שהשיר מדבר על חורבן הבית ("עשן בין העצים") ומושר בפי הלווים על נהרות בבל (המביטים בשיר מערבה אל ארץ ישראל).

There's a feeling I get when I look to the west, And my spirit is crying for leaving. In my thoughts I have seen rings of smoke through the trees, And the voices of those who stand looking.

ודבר אחרון בהחלט

הרבה מוזיקה הייתה בפוסט הזה. אז נסיים במערכון האחרון של אנדרדוס שממש במקרה עוסק בנושא הזה.

קריאה נוספת:

על מאבק בעל התניא-נפוליאון

מקורות מעוז-צור

ניגונים ממקורות זרים בהלכה

תשובה של הרב שרלו בנושא

עוד דיון בנושא

סקר ספרי הבית – חלק א'

סקר ספרי הבית – חלק א'

לכבוד שבוע הספר, רציתי לחלוק עם הקוראים היקרים את מבחר הספרים שבביתי הדל. יש לנו מספר ספריות \ מדפים שונים בבית. בהתחלה חשבתי לסדר את הספרים שרק הולכים ומתרבים לפי א"ב. אבל אז ניטשה ישב ליד ר' נחמן מברסלב וקאנט ישב ליד הרבי מקאצק, ומשום כבודם של אלו ושל אלו, החלטתי להפרידם. המדפים אצלנו בבית מחולקים לפי נפשות ונושאים. נתחיל.

הספריה הכללית של אור (עבדכם הנאמן)

מה מכיל? ספרות קלאסית (דיקנס, שייקספיר ושות'), העשרה פופולרית (האוניברסיטה המשודרת) וספרות קלה.
כמה ספרים? 60 לערך.
הספר הראשון בספריה? אוסף באנגלית של אגת'ה קריסטי. עזבו אנטישמית, ידעה לכתוב ולהפתיע. ספרות בלשית לעולם לא תאבד את קסמה בעיניי.
הספר האחרון בספריה? כמדומני "גדל, אשר, באך" בתרגום לעברית. יקח לי שנים לקרוא את הספר הזה, אבל הוא ניסיון מופתי לחבר בין 3 עולמות שאני אוהב: אומנות, מוזיקה ותכנות.
הספר שקראתי הכי הרבה? אליס בארץ הפלאות. אני נהנה לעלעל בו מידי פעם ולהיזכר בחרוזיו.
הספר שלא אקרא לעולם? החטא ועונשו. יש לי גרסא משנות ה50, זה לא שלא ניסיתי, אבל איך אפשר לקרוא ספר עם עלילה מסובכת שלחצי מהדמויות שם קוראים אנה?
הספר הכי יקר לליבי? ספרון קטנטן המתאר בתמונות צבעוניות את חייה של המלכה אליזבת'. ולא רק משום שאני חולה על בריטים, אלא גם קיבלתי אותו מאדם מאוד יקר לליבי.
הספר הכי מוזר? תחרות קשה בין הנסיך של מאקיוואלי לבין הפילוסופיה של האבסורד אצל אלבר קאמי. בשניהם לא הבנתי מה הקטע בספר. את מאקיוואלי חשבתי לא פעם לתת מתנה לביבי אם אפגוש אותו פעם.
הספר הכי מיינסטרים? קצרצרים של פאולו קאולו – סיפורים פילוסופים בגרוש המתאימים לרוב מתנות יום ההולדת.

הספריה הפילוסופית של אור

מה מכיל? ספרות פילוסופית שהתחלתי לאגור מתחילת התעניינותי בפילוסופיה, ועוד כמה ספרי נגינה לעת הצורך.
כמה ספרים? 20 לערך.
הספר הראשון בספריה? ספר נגינה למפוחית. אני לא מנגן במפוחית. אבל התווים טובים גם לאקורדיון ולפסנתר. המשותף למפוחית ולפילוסופיה זה ששניהם עושים רוח.
הספר האחרון בספריה? מסכת לוגית-פילוסופית של וויטגנשטיין. כשבאתי להניח את הספרות הדקיק הזה על המדף, המדף נפל, וכעת כל הספרים על הרצפה. באמת וויגנשטיין הוריד את הפילוסופיה לקאנטים.
הספר שקראתי הכי הרבה? כה אמר זרתוסטרא של ניטשה. מי שקרא ניטשה, ישר מתאהב.
הספר שלא אקרא לעולם? ביקורת התבונה הטהורה של קאנט. קניתי אותו ברגע של חולשה. מה חשבתי לעצמי?
הספר הכי יקר לליבי? ספר התווים של מנגינות שהלחנתי בעצמי.
הספר הכי מוזר? אוסף מאמרים על פילסופיה של הקוגנציה. במיוחד Story of the brain המגולל את סיפור של מוח שחולק וחולק.
הספר הכי מיינסטרים? הגיונות של דקארט. הגיוני.

הספריה של שקד ותומר (אחיי)

מה מכיל? קומיקס, מד"ב, פנטזיה, ספרות נוער (יומנו של הארי החנון וכאלו דברים)

אחי עם הקוברטים

כמה ספרים? 40 לערך.
הספר הראשון בספריה? יומנו של חנון 2. לא 1, כי פשוט הוא קיבל את זה בחינם.
הספר האחרון בספריה? "ועוד משהו" – הספר הבלתי גמור של דאגלס אדמס.
הספר שקראתי הכי הרבה? Phantom of the Opera – גרסא המנגה היפאנית. פעם היית פריק של זה.
הספר שלא אקרא לעולם? שיר של אש ושל קרח. וראה סיבה פה.
הספר הכי יקר לליבי? חוברת קומיקס של אקס-מן חתומה ע"י אדם קוברט הצייר, הבן-של ג'ו קוברט המנוח.
הספר הכי מוזר? "מסתורי המילניום" – איזה ספר שקר כלשהו, שטוען שכולנו נחטפנו ע"י חייזרים. יש גם "היכלות רחוקים" – ספר פאנטזיה לא מוכר כ"כ.
הספר הכי מיינסטרים? הארי פוטר. אודה על האמת שלא קראתי אלא את הספר הראשון בקושי רב והתייאשתי בפרק הראשון של השני.

הספריה של אבא

מה מכיל? ספרות רפואית, ספרים שונים משנות תרפפ"ו.
כמה ספרים? 25 לערך
הספר הראשון בספריה? ספרי יצחק לבנון מסוג "דע את החי", "לכל שאלה תשובה". אין כמו הימים שזה היה פוליטקלי קורקט להגיד מילים בכ"ף כמו "כושים" ו"כיבוש".
הספר האחרון בספריה? חי בין המתים, סיפורו הנוגע בבשר של עובד אבו כביר.
הספר שקראתי הכי הרבה? "החייאה לכל", פרקטי, שימושי.
הספר שלא אקרא לעולם? "אפשרות שמשון" – זה באנגלית, זה פוליטי. משמעם.
הספר הכי יקר לליבי? 100 זמר ועוד זמר. יש זכרונות טובים מהספר הזה הנפתח בערבי קיץ חמימים עם גיטרה.
הספר הכי מוזר? פתולוגיה כללית. אין אדם שירצה לעיין בו ככה סתם. עיינתי בו בתור ילד מתוך סקרנות ומציצנות, ואז לא אכלתי שבוע.
הספר הכי מיינסטרים? אל תשלח ידך על הנער, של הרב לאו.

הספריה של אימא

מה מכיל? מלא ספרי קריאה מן הסוג שלעולם לא עניין אותי – ספרות קלאסית ספרדית, ספרות העצמה נשית.
כמה ספרים? 60 לערך. יכול להיות הרבה יותר.
הספר הראשון בספריה? לא יודע, בטח משהו מהספרים הרומנטים בעלי הדפים החומים.
הספר האחרון בספריה? הסנדלרית של עירית לינור.
הספר שקראתי הכי הרבה? אוסף של עגנון, זה הסופר היחידי שאני ואמי משתפים.
הספר שלא אקרא לעולם? "איך להיות מנהל טוב?". למה להתפלסף באוויר למשך 400 עמודים כדי להגיד לנו קלישאות מובנות כמו "אתם יודעים מה אתם רוצים" ו"רומא לא נבנתה ביום אחד".
הספר הכי יקר לליבי? אין כזה במיוחד…
הספר הכי מוזר? "סתיו של פאטריאך" של גארסיה. מה אימי מצאה בספר החולני זה?
הספר הכי מיינסטרים? נער החידות ממומביי, ספרים של גרוסמן.

עד כאן חלק א' של הסקר. החלק השני יעסוק בספרי הקודש (וכאלו שעוסקים בנושאים קרובים) שיש לי בבית.

ודבר אחרון בהחלט

על מדפיי יושבים סגנונות שונים. הנה אמן נפלא המחבר בין 2 קטעי מוזיקה אהובים עלי במיוחד: