הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק ב'

בפוסט הקודם נגענו בשתי דרכים מקובלות לאימות ואמינות של ידע. הדרך הרציונולית, היא הדרך הפילוסופית יותר, המתאפיינת בלוגיות, הטלת ספק וחשיבה ישרה. הדרך האמפירית, היא הדרך המדעית, העוסקת בתצפית, הכרה עם המציאות וחיבור אינטואיטיבי עם החוש והמוחש. בפוסט זה ניגע בדרך האמפירית ונבחן האם היא מסתדררת עם האמיתות המסורתיות שיש ליהדות להציע למאמיניה.

ראשית, יש לזכור שאין אנו עוסקים בשאלת קיומם של ניסים. יום ואחריו ראסל מבינים שתופעת הנס היא משהו שהמדע האמפירי אינו כלי להתמודד איתו, שהרי תפקידו הוא לתת חוקיות, ולו היה רואה נס, ישר היה מנסה להחריגו לתוך חוקיות משלו, ומיד הנס היה נעלם. כלומר, במשקפיים המדעיות לא ניתן בכלל לצפות בנס. (ואני ממליץ על מאמרו של נדב שנרב בהקשר זה). אך בואו נניח, כהנחתו של ראסל עצמו, שנס הוא ברור כשאנו רואים אותו. ים סוף נבקע לשניים, אש יורדת מן השמיים ומלככת את הקורבן על הכרמל, חבורת קנאים ממודיעין מכניעה את הצבא היווני וכדומה.

צו איסור פרסום

כעת יש לשאול – מה עמדת היהדות בעניין? מבחינת הכלי האמפירי להשיג את הדעה האמיתית ע"י תצפית בעולם, הכול כשר. ואם ראיתי איזשהי תופעה שמאששת את התזה שלי – אני כבר יכול להוציא מאמר בשלושה עותקים. בנוסף, מותר לי – ואף כדאי מאוד, לערוך כמה סימולציות וכמה ניסויים כדי לקבל את אותה תופעה שוב ושוב.
במבט ראשון נראה שיש משהו מאוד חשוד, אפילו סותר, בגישה היהודית לגבי ניסויים אמפיריים. הבייסיק של האמונה היהודית הוא באותות ובמופתים. תחילת הסיפור היהודי הוא בהצבעות אמפיריות שבאות להורות על עליונות הבורא ואמיתות התורה. משה נותן 10 מכות במטהו והפרgונים משתגעים. העם נדהם בקול השופר תחת הר סיני. המן מכסה את המחנה. ולא רק זאת, אלא עלינו לזכור את כל הניסים שארעו לאבותינו, כאילו אנו אומרים: החוויה האמפירית שחוו אבותינו, מעידה על אמיתות האמונות הדתיות שלנו. אבותינו סיפרו לנו מה התצפית שהם ראו, ועל סמך זה אנו מסיקים את הדעות האמיתיות שלנו. בנוסף, נראה שהגישה הזאת נשמרה לאורך זמן וגם בימי חז"ל הפליגו במצוות "פרסום הנס" על סיפורי חנוכה ופורים. כלומר, יש מצווה ממש לספר אם ראינו משהו שמוכיח את הקשר בין עם ישראל לבורא או את השגחתו. יש אפילו דעה בפוסקים שפרסום הנס נוהגת גם היום, ואם אירע למישהו נס, עליו לפרסם אותו, עדיף בעלון שבת שאנשים יקראו בזמן התפילה.

תזכורת הניסים השנתית בחנוכה מעידה על חשיבות המתודה האמפירית בתפיסה היהודית האותנטית

נראה ממבט ראשון שהגישה האמפירית היא מקובלת בראי המסורת היהודית. אך כאן מגיע הקטע המחשיד. ניסים אפשר לפרסם רק אם הם קורים. רוב הזמן לא קורים ניסים, ואפילו די להיפך, קורים אסונות וטרגדיות. מתגלות שאלות על ההשגחה ועל האמונה. כאן "לך דומיה תהילה". לא מדברים ולא מפרסמים. יתרה מזאת, פרקטיקת הניסוי הנפוצה היא אסורה, יש אומרים אפילו מדאורייתא. "לא תנסו את ה' אלוהיכם" זועק הכתוב. אסור ליהודי לערוך ניסויים בהשגחה. כמשל הבדיחה הידועה על מאן דהוא הנודר נדרים בזמן חיפוש חנייה בתל אביב . כאילו ריבונו של עולם אומר: "אל תעמידו אותי במצב לא נעים. אולי לא באמת מגיע לכם נס, אז שלא נצא אני ואתה פארש". גם חז"ל ממשיכים את הקו ואומרים לא לסמוך על הנס, לא להגיד שמא עושים לו נס. הם מפקיעים את רשות השמיים ממקרי מזג האוויר וקונסטלציית הרחובות ("הכול בידי שמיים חוץ מצינים פחים"). גם הרמב"ן מבקש להרחיק את הפרקטיקה הדתית – ההלכה, ממציאות של נס. כלומר – יש תחושה שהיהדות מנסה לתפוס גל על ניסים מזדמנים. אם קורה איזשהו משהו מגניב – איזה יופי! בואו נפרסם ונעשה כותרות. ואם לא…אז אנחנו חוזרים שוב לשחק אותה רציונליסטים חמורי-סבר, החכמולוגים של כיתת הדתות המערביות, מתעלמים בגסות מכל ההיסטוריה הניסית שלנו שם במדבר סיני.

תיאולוגיה אקפרמנטלית וחוקרי ביקורת הבעל

אלא שהרגלם של יהודים יש חריגות גם כאן. קחו למשל את אליהו בהר הכרמל. העם מתחבט בשאלה התיאוסופית רמת המעלה – מי האלוהים השליט? כיוון שכולם חכמים ולמדו את המופתים ברמב"ם ובחובות הלבבות, הם יודעים שיכול להיות רק אחד בדיוק. אז האם זה "השם", האל המצווה עליהם התנהגות מוגבלת תזונתית ומינית, עם חיבה בלתי מוסברת ליתומים ואלמנות, או האם זה ה"בעל" – ששליחיו לבושים בקוסט-פלאי מגניב, ומתחייב להוריד גשם בשנה הראשונה למינוי ללא התחייבות? מבחינה פילוסופית נראה שבאמת הבעיה לא ניתנת להכרעה רציונלית. כולם מסכימים שיש אל אחד. כולם מסכימים שהוא לא מראה צורה גשמית כלשהי בעולם. הם מאוד דומים פילוסופית. אז למה, למען השם או הבעל, שנעדיף אחד על פני השני? אנחנו חיים בדור של צריכה, אומרים הישראלים לאליהו הנביא, מי שמציע את החבילה הכי טובה – לו נשלם את מיטב כספנו ולו נקריב את ילדינו, אם ידרש. אליהו מבין שנימוקים רציונליים לא יעזרו פה. אז נשארת רק האופציה האמפירית. "בואו נעשה ניסוי" הוא אומר. והעם מסכים. בין הר שוקף לדרך אבא חושי, מתכנסים כל העם לחזות בניסוי המדעי – מי יצליח להוריד אש מן השמיים ויוכיח כי אלוהי האמת שלח אותו. הכתובים ממש מלמדים אותנו איך נסיין אמור לעבוד. אליהו מנטרל את ההפרעות. הוא נותן לכוהני הבעל לבחור פר, הוא לא מגביל אותם בזמן או בפרקטיקה. לאחר שנכשלו, אליהו אף הוא מנטרל סיבות אחרות – הוא מרטיב את האבנים ואת הקורבן, כדי למנוע מתופעות מדעיות אחרות להפריע בניסוי שלו. לאחר תפילה קצרה – אש יורדת מן השמיים. הניסוי הצליח והעם נופל על יד שמאלו (כי בכל זאת, מנחה) ומכריז: "תוצאות חדשות בעולם התיאולוגיה האקספרמנטלית: השם הוא האלוהים".
הזוהר, מצידו, מאוד מוטרד מהסיפור היפה הזה. באחרית הימים, הוא אומר, צפוייה לכם סיטואציה דומה, אבל שם הניסוי יכשל, קרי, האש תיפול על קרבן נביאי הבעל. מה תעשו אז? האם תמשיכו להאמין? איזה ניסיון קשה! האם הזוהר בעצם כופר בפרקטיקה האמפירית? כן ולא. כן – כי ניסוי של אלוהים הוא לא מקובל, אבל לא – כי ניסוי של בני אדם דווקא כן מקובל. הניסוי כאן הוא של אלוהים על בני האדם. הוא יתברך, אומר הזוהר, יושב בשמיים וצופה – איך מתנהגים בני האדם כשהם תחת סיטואציה כזאת או אחרת? כמובן, ניסוי הוא טוב ביותר אם לוקחים אותו לתנאי הקיצון, וירחם השם, לכמה מצבי קיצון הגענו. כך או אחרת, נראה שיש כאן חוסר סימטריה לגבי הפרטיקה האמפירית, אבל עדיין הודאה שיש בה משהו.

אליהו בכרמל – נסיין תיאולוגי

אג"ח = גמ"ח

עוד חריגה מעניינת באיסור לנסות את ה', היא במצוות המעשר. אומר הנביא: "בחנוני נא בזאת". מותר, ואף רצוי לבחון את אלוהים במבחן המעשר- לתת 10% מן התבואה ולקבל בתמורה "ברכה עד בלי די". מה נשתנה? האם אכן כדאי לשנות סדרי עולם, ואולי למוטט חוקים של כלכלה שלמה כדי להוכיח לבני האדם שאלוהים מנהיג את הטבע? איפה הרחמנות? עד שפתחנו פקולטה לתעשייה וניהול כדי ללמוד בה מודלים סטוכסטים, אתה בא והורס הכול?
לדעתי התשובה היא שקודם כל, הנביא יודע שאנשים לא ישישו להתחיל בניסוי. הניסוי הנ"ל דורש הוצאה כספית לא מבוטלת. חוץ מזה, תנאי הניסוי לא ברורים. מתי הברכה תגיע? איך אני מודד את הברכה? לאורך כמה זמן זה עובד? באיזה דרך תגיע הברכה? ובכלל, האם הברכה היא גשמית? כמו הטענה ש"כסף של שבת אין בו ברכה" – מה זה? אנו מאמינים, כמובן, שדברי הנביא אמת הן, אך שבעים פנים להבין את דבריו, וכל סיפור מתאר את הברכה המסתורית תחת המעשר בדרך אחרת. (האם ירושה מקרית מסבתי האהובה היא אכן ברכה?)
אבל פן יותר עמוק ויותר אמיתי של השאלה הוא שחריגות בהתנהגות העליונה אפשריות לצורך דברים קריטיים באמת. לסדר החברתי. לסדר המשפחתי. העניים, האלמנות והיתומים רעבים. הערבות ההדדית מתמוססת תחת טיעונים קפיטליסטיים של שוק חופשי. הנביא רואה והלב נחמץ. האם זהו העם הנבחר? ודאי, אומרת רוח הקודש בגרונו של הנביא, שה' לא חפץ במציאות כזאת. אתם רוצים את הכסף שלכם לעצמכם? אתם רוצים אפיק השקעה סולידי? אין בעיה, אני מוכן לחרוג ממנהגי ולתת לכם את הכסף חזרה, רק אם קודם תדאגו לחוסן הלאומי. המעשר בעיניו של הנביא, הוא לא מעשה של צדקה, אלא הוא למעשה אגרות חוב. כמו שה' מוחה את שמו כדי להשכין שלום-בית במי הסוטה, ככה הוא מרשה לערער קצת את הסדר הכלכלי, כדי לתקן עוולות סוציליות. שלטון ניסי מופרע, כמוהו כשיטה קומניסטית אלימה ומאוד יומרנית שמחליטה מה מגיע לכל אחד. ככה אי אפשר להתנהל – ולכן ניסים הם לא חלק מהטבע שלנו.
זוהי גם התשובה לשאלה הראשונה שהצגנו – האין זה חשוד שרק ניסים מקרים אנחנו מפרסמים, ולא מחפשים ניסים בעצמנו? התשובה היא שאם היינו מצליחים להפעיל את הפרקטיקה המדעית על הנס, זה לא היה נס אלא טבע ובעצם השטיח המדעי היה נשמט מתחתינו, בדיוק כפי שציינתי את ראסל בראשית דבריי. ניסוי הוא טוב בקטנה, ניסוי של אלוהים נראה מזיק מידי. זה כמו לנסות פצצת גרעינית. במושג שאול מעולם התוכנה, אי אפשר לעשות לזה mocking. אבל מה זה משנה גם ככה, היה אומר ליבוביץ, כי תוצאות מדעיות גם ככה לא משפיעות על האמונה. אחרי ים סוף היה עגל. אם רוצים תוצאות לטווח ארוך – יש לנסות את השיטה הרציונלית. ועל כך בפוסט הבא.
מודעות פרסומת

הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק א'

האלים החדשים

מהי דת? מהו אותו מושג טעון שאנשים מתייחסים אליו ברצינות כל כך, בהדרת כבוד או בפחד וחשש? כנראה שהתשובה משתנה מדת לדת (ובעיקר בין הדתות הפרקטיות לבין הדתות האמוניות). אבל מה שנראה שהקנה לדת את הדרת הכבוד הוא דווקא ההילה הפילוסופית, התשובות הברורות, המשמעות הגדולה מהחיים ותחושת השגב וההוד המלווה את האדם הדתי.

אם כן, הדת היא אוסף של אמונות ודעות, לרוב ברורות וחזקות, העומדות איתן ולא זזות ימין ושמאל, ומכאן חוזקה לתת לאדם את התחושה רבת המשמעות. אך בתקופתנו המודרנית יש עוד מוסדות הנותנים לאדם שירותים דומים. הם אלו האלים החדשים, המלווים אף הם בתפיסות דוגמטיות ובעקרונות בל-יהיו מוחלפים, ואשרי המשכיל לדעת זאת. שני מוסדות אלו הם הפילוסופיה והמדע. נתחיל בבכירה כנהוג במקומותינו. הפילוסופיה תמיד הייתה בצד ואימה בשקט לטעת בלב האדם אתוס של רציונליות, חקרנות, השגת מסקנות וידיעות בכוח ובעוצם יד ועילאיות שכלית ותבונתית. ה"דת" (אם אפשר בכלל לדבר על ממוסדות של הדת, אבל וואטאבר), זיהתה את הפונטציאל הגלום בפילוסופיה ולכן נתנה לה להתקיים תחת השגחה צמודה. או שהעיסוק הפילוסופי היה עוד איזה דרך להגיע למסקנות דתיות, כי אם אתה מסיק מחשבה רציונלית, הרי בודאי שבודאי גם שם תמצא את השם יתברך. או, לחלופין, מדובר באיזשהו כלי עזר, מתמטי, אסטרונומי, מתודי, שיתן לך מושג קלוש על המציאות, ותוכל בזמנך החופשי להשתעשע אולי זה עוזר לך קצת להתפלא מנפלאות הבריאה. עד כאן היה אצל הנוצרים. היהודים, מלבד בודדים אך מאוד בולטים, לא עפו על הראיון להכניס את הפילוסופיה לתוך העיסוק הדתי התכוף. התחום הפילוסופי נותר איפשהו שהוא, ועד כמה שאולי קיימת השפעה מתודית או הבחנות שקיבלנו פה ושם, אנחנו מעדיפים להידבק בחשיבה התלמודית – הווה אומר, פלפולים, תירוצים וקושיות, עד לקבלת מסקנה דתית מוכתבת מראש. התלמוד הוא מאוד תכליתי, שלא לומר "תכל'ס", גם אם אינו מסרטט את המסקנות מראש, הרי שגבולות הגזרה מאוד ברורות, ומה שקורה ביניהם, אולי מאוד עשיר אינטלקטואלית, אבל לא פורץ משם.

פרדוקס העורבים מדגים את חולשתה של התפיסה הרציונלית. הלוגיקה אינה מתיישבת עם ההכרה המציאותית המדעית.

הפילוסופיה עצמה, עוד מימי אפלטון ובמיוחד הפילוסופיה החדשה, לא מסרטטת שום גבולות, כי אם גבולות הלוגיקה. תחילת המסע הפילוסופי ידועה ואחריתו מי ישורנו. וכפי שהזכרתי לעיל, המחשבה הרציונלית הפילוסופית נתפסת כמושא להערצה. הספקנות, החקירה, ההיגיון הבריא ונטרול הדעות הקדומות נחשבים כערך מודרני שיש להנחות את חיינו לפיהם. בראיונות עבודה מסתקרנים ביכולות ההגיון והחקירה של המועמד\ת ואופן המחשבה הדידקטי מופיע אצל גיבורי תרבות כשרלוק הולמס מגולם ע"י שחקן בריטי עם עצמות לחיים מהרסות. האם ניתן ליישב את המחשבה הדתית עם הרציונל? קיתונות של דיו כבר נשפכו על כך, אבל עוד אציע אני הקטון מחשבה שטרם נחשבה בעניין הנ"ל.

המודל ההליוצנטרי – רציונלי, אך לא אמפירי

נחזור לאליל השני – המדע. המדע היה בימי קדם סניף של הפילוסופיה. כלומר, היה פילוסופים שגם היו להם יומרות מדעיות. אבל מאותה סיבה המדע לא התקדם יותר מידי, כי היה בזה פחות מדי חשיבה פרקטית ויותר מדי אידאית. ישב לו הפילוסוף בחדר והצליח להוכיח שכל העורבים אדומים או משהו כזה. הוא יוצא לעולם האמיתי ולא מבין איך העורבים שחורים. ואם כאן הם נכשלו, אל תתפלאו למה המודל ההליוצנטרי הגיע כל כך מאוחר. יופי טופי והמהפכה המדעית הגיעה, משילה מעצמה מחויבות פילוסופיות רציונליות, ומתמסרים לדבר אחד – למה שעיננו רואות ואוזנינו שומעות. המודל האמפירי נולד. ראוי מאוד לציין כי למען האמת, ההפרדה בין המחשבה האמפירית לרציונלית הייתה עוד בראשית ימי הפילוסופיה. עוד הפילוסופים הקדם-סוקרטיים ביקשו לעצב את הפילוסופיה שלהם ע"פ תפיסת העולם והחוויה האמפירית. אריסטו מתאר את הטבע בדייקנות וממנו הוא מוציא את ההבחנות הפילוסופיות שלו וכן הלאה. אבל – הייתה זאת המהפכה המדעית שהפכה את הגלגל. הצפייה במציאות היא ערך בפני עצמו. לא האידאה או הצורה המסתתרת מאחורה, לא החוקים השמימיים של קפלר. חסידי המדע לא רק יעודדו ספקנות, אלא הספקנות שלהם מלווה בתשובות. אין לי אלא מה שרואות עיני. אין מציאות מעבר למציאות, אין משמעות, שהרי המשמעות היא רק מעבר לקיום עצמו.

בין השטן הרציונלי לים הספק גדול

הסגידה לאליל האמפירי כמובן יכולה להשתלב היטב עם האל הרציונלי, ככל מסורת פוליתאיסטית מימי קדם. אך ביניהם קיים מתח אדיר שרוב ההמון החופשי בדעותיו לא מודע אליו. הרצון ליישב את הכול מול עינינו ובה בעת לתת משמעות רציונלית חוקית, מוליד את בעיית הרציונליזם הנאיבי. התעקשות שהמדע יכול לתת תשובה לכל השאלות, דורשת התייחסות מוקדמת לאילו שאלות אנחנו יכולים בכלל לשאול, או באילו קטגוריות אנחנו משתמשים במדע. כך או אחרת, נראה שהאדם המודרני מעריך את שתי המתודות הנ"ל – שימוש באותות ומופתי השכל מול שימוש בעיניים. והיהדות? היא אומרת: ולא תתורו אחרי לבבכם (המיוחס לאיבר החשיבה) ואחרי עיניכם.

אז אמרה התורה מה שאמרה על הלב והעין. אבל את המחזירים בתשובה זה לא מעניין. הם צריכים את הצ'ק בסוף החודש. שגרירי הדת בימינו כמובן מדברים בשפה המובנית לעם ומנסים לאנוס את עצמם כדי להשתמש באותן קטגוריות מודרניות כדי לשכנע באמיתות הדתיות. אין לזלזל בפרקטיקה זאת לכשעצמה. שהרי שתי הפרקטיקות, הן הרציונלית והן האמפירית, הוכיחו את עצמן כל אחת בתחומה. אם כן, מדוע לא לבחון גם את האמיתות הדתיות לאורן? על פניו, המגמה מבורכת. יש אמת אחת, ככה אנחנו משוכנעים, הבה נעמיד את הטענות במבחן ונראה האם תרד אש מן השמים ותכריע. האם כל הדרכים הללו כשרות כדי להגיע אל ההכרה הדתית? על כך בחלק הבא.

ראש השנה: האם אפשר להימלט מהאמת?

ראש השנה: האם אפשר להימלט מהאמת?

החזון האוטופי

מקובל שעניינו העיקרי של ראש השנה הוא קיומו של משפט עצום בשמיים בו כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון ועל כל אחד נגזר מה יהא עליו בשנה הקרובה. אולם, על אף שעניין זה מעוגן במקורות, נראה כי מנוסח התפילה המוקד הוא דווקא יום המלכת ה', הקשורה למצוות היום – תקיעה חגיגית בשופר כדרך שעושים למלכים.

המלכת ה' בראש השנה נעה על ציר זמן. מלבד ההמלכה העכשווית שהמתפללים מכוונים עליה, גם עבור העבר, מזכירים המתפללים את המעמד ההיסטורי של מתן תורה, ואיתו, ע"פ המסורת, פחד ויראה שירדו לעולם עם הידיעה נוכח ירידת אלוהים על הר סיני. אבל יותר מכל, המחזור מלא בניסוחים מליציים על עתיד אוטופי אודות יום בו כל העולם ידע באופן ברור על קיום אלוהים והנהגתו את העולם. למשל בתפילת "עלינו לשבח" הנאמרת בתוך התפילה:

וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפּוֹלוּ, וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ, וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עוֹל מַלְכוּתֶךָ, וְתִמְלוֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד:

וכן בתפילת מוסף:

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ, וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ, וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ, וְיֵדַע כָּל פָּעוּל, כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר, כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ, יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה:

האלמנט הפילוסופי של החזון הזה מרשים ביותר. זה אינו חזון של עושר ושגשוג או של שלום ואחווה. זאת שאיפה אפיסטמית נעלה. השכל רוצה להגיע למקום שמעבר לחומר הגשמי ולשלמות הגוף, המטרה היא לדעת. והתקווה הנמצאת בשולי השאיפה הזאת היא שמתוך הידיעה הנעלה הזאת, הדברים כבר יסתדרו מעצמם. כל ברוא ידע את התפקיד המוטל עליו ויבצע אותו ללא לאות, מתוך אותה ידיעה מושלמת – וממילא יבוא שלום עולמי ועץ השדה ייתן פריו.

לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. (ישעיהו י"א ט')

חזון אוטופי זה טומן בחובו שאלה פילוסופית ופסיכולוגית – האם ידע משפיע על התנהגות? האם בהיותי אדם מודע לעובדה מכרעת, אני משנה את ההרגלים שלי ואת היחס שלי כלפי אותו דבר הנוגע לידע? החזון האוטופי של "דעה את ה'" מדבר על תיקון כולל של העולם, אבל עוד הרבה לפני זה אנחנו נתקלים בשאלה זאת יום-יום. למשל, כשמשרד הבריאות מתריע על הנזק בעישון ועל הסכנות בהשמנת יתר, קמפיינים למניעת תאונות דרכים ואפילו פרסומות לעיצוב דעתנו כלפי מוצר מסוים. האם הידע החדש שלנו – הופך אותנו לאנשים אחרים? ברצוני להציע כי לא הידע לכשעצמו הוא הגורם לשינוי, אלא חווית הידע. המכלול הכולל ידע ויודע, אובייקט וסובייקט, אכן בכוחו לחולל שינוי.

ההוכחה שלא הצליחה

דקארט – הוכחה היא למשוכנעים

השאלה בה אנו עוסקים נוגעת גם למטא-פילוסופיה. פילוסופים רבים שאלו את עצמם: מה מועילה הפילוסופיה שלי? האם המסקנות שאני מציג עושות עולם טוב יותר או עצמי טוב יותר? חלק האמינו שכן, וראו בכך מוטיבציה להמשיך בחקירה שלהם, ולא עוד אלא גם לגיטימציה להתעסק בנושאי טאבו כמו קיום אלוהים. כך למשל רנה דקארט טוען, שהוכחה רציונלית לקיום האל מטרתה להנהיג בדרך ישרה את הלא-מאמינים:

…לעולם לא יעלה בידנו לשכנע את מי שאין אמונה בליבו כי יקבל עליו עול דת או אף מידת מוסרת כלשהי, אם לא נוכיח לו תחילה, באמצעות ההיגיון הטבעי, את שני הדברים הללו [- קיום האל והנפש, אי"ג]; והיות שבחיינו אלה דרך רשעים צלחה, ושכר למידה הטובה אין, מעטות הן הבריות שמבכרות היו צדק על-פני תועלת, לולא ריסן אותן מורא האל והתקווה לחיי העולם הבא. (הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, הוצאת ידיעות, 25)

רנה דקראט, בתוך שאר פילוסופים רבים שניסו להוכיח את קיום האל, העלו חרס בידם פעם אחר פעם בניסיון להנחיל ללא-מאמינים אמונה דתית, ולו קלושה ככל שתהיה. ההוכחות האלו יכולות להיות מרשימות ואפילו ללא רבב לוגי בעיני המתבונן.  לא חוסר-תקפותן של ההוכחות הוא שעורר אך במעט את נפש הלא-מאמינים. ההוכחה האונטולוגית של אנסלם, למשל, עמדה בתוקפה מאות שנים עד לתחילת המאה ה20, וגם לאחר ערעורה על-ידי הפוזיטביסטים, עדיין יוצאים שכלולים שלה.

מדוע הוכחות אלו לא הצליחו? התשובה נעוצה במה שהן עוררו בקרב שומעיהן. ההתנהגות היא תוצר רצוני הקשור לתגובה הנוצרת מהידיעה, וההוכחות, ככל הנראה – יצרו תגובה נגדית למה שרצו הפילוסופים ליצור. ההוכחה, אמר פרידריך ניטשה, מעוררת חשדנות. (אנושי, אנושי מידי, ב' 295). חווית הידע שיש אלוהים תחת הוכחה פורמלית מעורבות באפולוגטיקה, בתחושת התרפסות כלפי ההיגיון וכללים דוגמטיים. אין כאן את תחושת הרוממות והוודאות שמתוארת במחזור: כִּי אַתָּה אֱלֹהִים אֱמֶת, וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד – סוף פסוק. אלוהי אמת הופך להיות לאלוהי תקפות קטן ביותר, אשר מי יאות להאמין בו?

פילוסופיה היא דכאון זמני

דיוויד יום – ספקנות חזקה, אבל לא מספיק

העיסוק בפילוסופיה הביא חוקרים לתחושות רגשיות מגוונות. עוד מימי היוונים אנו מכירים סיפורים על פילוסופים שמסקנותיהם גרמו להם לעיתים לפעולות אבסורדיות. בעת החדשה המסקנות הפילוסופיות יכלו לגרום לעוגמת נפש של ממש. דוגמא מעולה היא הפילוסוף הבריטי דיוויד יוּם (Hume). יום שוטח פילוסופיה פסימית מאוד, בה אין יתרון של ממש להפעלת השכל ולהסתמכות על חוקי טבע, מדע, חוש או רציונל. תחת מסקנה פילוסופית עגומה זאת, האפשרות לידיעה, אפילו בזריחת השמש למחרת, נראית רחוקה, ומעוררת באדם דכדוך. אין זאת בלבד העמדה הספקנית שמדכדכת, אלא הדרך בה הספקנות מוטלת, כלומר, ערעור כל המתודות הנהוגות. אלו השיקולים המתוחכמים והמטאפיזיים, אומר יוּם, המשפיעים עלינו קשות.

המראה החריף של הסתירות והפגמים המרובים בשכל האדם כה השפיע עליי וכה וחימם את מוחי , עד שאני מוכן לדחות כל אמונה וכל שכילה , ואינני יכול להסתכל בשום סברה אפילו כמסתברת או סבירה יותר מאחרת . איפה אני , או מה אני ? מאילו סיבות אני שואב את קיומי , ולאיזה מצב אני עתיד לשוב ? לחסדיו של מי אשחר , ומזעפו של מי אירא ? אילו ישים סובבים אותי ? ועל מי מהם יש לי השפעה , או למי מהם יש השפעה עליי ? אני נבוך מכל השאלות האלה , ומתחיל לדמיין את עצמי במצב האומלל ביותר שאפשר להעלות על הדעת , מוקף בעלטה גמורה , בלא יכולת להפעיל את איבריי ואת כושרי ההכרה שלי . (מסכת על טבע האדם : ניסיון להנהיג בענפי הרוח את שיטת הטיעון הניסיונית, הוצאת שלם, 228)

נמצא איפוא, שטיעונים מתוחכמים מועילים לספקנות, אך לא מועילים לאמונה. אך, האמנם ניתן לחיות – באופן מתמיד תחת אותה ידיעה עגומה? איך אפשר לנהל את חיינו, לקבוע פגישות ביומן ולתכנן מיזמים ארוכי-טווח? המזל הגדול, אומר יוּם, שכיוון שהחוויה הפילוסופית היא כה שלילית, היא זמנית. למרות שהחוויה הספקנית היא חזקה ומטלטלת, היא לא נעימה, ולכן בני אדם לא חפצים בה, בדיוק כפי שיש בחוויית ההוכחה לקיום האל צד של קור ומכאניות:

למרבה המזל , אף שאין בשכל כדי לפזר את העבים האלה , הטבע מסוגל לכך בעצמו, ומרפא אותי מהמלנכוליה ומדמדומי הטירוף הפילוסופיים – אם בהרגעת הלך הרוח הזה , אם באמצעות עיסוק קליל ורושם חושי חי המגרשים את כל ההזיות האלה . אני אוכל צהריים , אני משחק שש בש , אני משוחח ומתלוצץ עם חברים – וכעבור שלוש או ארבע שעות בידור , כשאני מנסה לחזור להגיגים האלה , הם נראים כל כך קרים , מאולצים ומגוחכים , עד שכבר אין לי חשק לעסוק בהם עוד. (שם, 229)

לעניינו, למרות שיוּם חושף אמת גדולה מאוד, אין ביכולתה לפרוץ את גבולות חיי היום-יום ולהביא לתיקון עולם (או לחורבנו במקרה של יוּם). הפילוסוף נמלט מהאמת כל יום, אחרת חייו היו גיהינום.

מכון גמילה מעבודה זרה

ידע לא משנה התנהגות, אבל חווית הידע כן. לחבר טוב שלי הייתה בעיה תורשתית של נטייה להשמנה. הוא הכיר וידע את כל הסיכונים, הבריאותיים והחברתיים, אך עדיין המשיך לאכול כאוות נפשו, עד ליום בו קרוב משפחה עבר כריתת רגל סוכרתית. ההבנה של "לי זה לא יקרה ובכל זאת זה קרה" שהרבה אנשים שחוו פוסט טראומה מתארים, אינה דומה כלל לתחושת הידיעה של הסכנות העלולים לקרות. וכן להפך לעניין החיובי: קואצ'רים מדברים רבות על שיטות לקידום כל מה שאנחנו יודעים שאנחנו רוצים אבל לא מספיק רוצים לעשות בפועל. להבנתי, השיטות כולן מבוססות על יצירת חוויה בה אנחנו קולטים את ההבנה הזאת, שהדברים עובדים באמת בצורה שהיינו מצפים שהם יעבדו. שיטות כמו תגמול על הישג, מדידה הדרגתית של התקדמות, והפעלת לחץ חברתי, מטיחות באדם העובר את השינוי את הידיעה. הוא לא רק יודע בראש אלא כל עצמותיו יודעות וגופו מזדעזע כשמשהו משתבש.

החזון של ראש השנה הוא אוטופי, אך לא נאיבי כמו זה של דקארט. הפייטן מתאר את הדרכים בה החזון של ארץ מלאה בידיעת ה' אמור להתממש, וניתן לראות בפיוט זה את עוצמת החוויה המלווה את הידיעה. בני האדם אינן רובוטים ביהביוריסטים שפועלים בהתאם לקלט, אלא הם מתמלאים ברגש ובתשוקה לעבודת ה' ומתוך זה מייחדים שמו.

וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ. וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ. וְיַגִּידוּ בָאִיִּים צִדְקֶךָ. וְיִדְרְשׁוּךָ עַמִּים לֹא יְדָעוּךָ. וִיהַלְלוּךָ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יְהֹוָה. (וְיִזְבְּחוּ לְךָ אֶת זִבְחֵיהֶם.) וְיִזְנְחוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם. וְיַחְפְּרוּ עִם פְּסִילֵיהֶם. וְיַטּוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעָבְדֶךָ. וְיִירָאוּךָ עִם שֶׁמֶשׁ מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ. וְיַכִּירוּ כֹּחַ מַלְכוּתֶךָ. וִילַמְּדוּ תוֹעִים בִּינָה. וִימַלְלוּ אֶת גְּבוּרָתֶךָ. וִינַשְּׂאוּךָ מִתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ. וִיסַלְּדוּ בְחִילָה פָּנֶיךָ. וִיעַטְּרוּךָ נֵזֶר תִּפְאָרָה. וְיִפְצְחוּ הָרִים רִנָּה. וְיִצְהֲלוּ אִיִּים בְּמָלְכֶךָ. וִיקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתְךָ עֲלֵיהֶם. וִירוֹמְמוּךָ בִּקְהַל עָם. וְיִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים וְיָבוֹאוּ. וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה:

טקסט מלא פאתוס זה מתאר את הידיעה מתוך חוויה מעורבת. יש צד חברתי, מעין תיקון של מגדל בבל: התחברות העמים למטרה משותפת. תחושת "ביחד" ופידבק חברתי. ("ויטו שכם אחד לעבדך", "וירוממך בקהל עם") יש צד ספיריטואלי, של מלמול שפתיים בתפילה ובהלל. האדם מרגיש התחברות לאותנטי שבו ומתוך כך הוא עובד את ה'. על פי החזון האוטופי, באחרית הימים אולי ידיעת ה' תהיה קלה, אך סדרי בראשית לא ישתנו. כדי שידיעת ה' אכן תביא לתיקון עולם, היא צריכה להיות מלווה בחוויה כלל-עולמית טובה, וזה הדבר הנמצא במרכז תפילה ראש השנה.

סוף דבר

למרות שהחזון נראה רציונלי מאין כמותו, מסתבר שאותה "תפילה לידיעה" היא תפילה רגשית. אנו מבקשים גם להרגיש את ה' בחוש ובשכל, כך שאותה ידיעה לא תיתן לנו מנוח, כפי שיוּם תיאר על התורה הספקנית שלו וכפי שהרמב"ם מספר על מצוות אהבת השם. ומעבר לשופרות ולמלכויות מתגלה הצד השלישי של ראש השנה: הזיכרונות. זיכרון הוא מה שנותר מחוויית הידע. בניגוד לידע היבש, הוא זה שמניע את השינוי. אנחנו מבקשים בתפילה תמיד לזכור את ה' בצורה בלתי נפסקת. "אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֶךָּ, וּבֶן אָדָם יִתְאַמֶּץ בָּךְ". וכנגד, אנו גם מבקשים שזיכרונות הנעורים, חווית הידיעה הנעימה, יעמדו תמיד מול עיני ה':

וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר, הָלוֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהֹוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: וְנֶאֱמַר, וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ, וַהֲקִימוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם: וְנֶאֱמַר הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְהֹוָה:

איך היהודים רצחו את השטן

איך היהודים רצחו את השטן

יש הרבה דברים שלא מופיעים מפורשות בחמישה חומשי תורה. בין היתר: המשיח, ירושלים, עולם הבא, והשטן. אז מאיפה השטן בא? מסתבר שגם האל עצמו שאל את השאלה הזאת בספר איוב, שם השטן מככב ותשובתו של השטן היא: "משוט בארץ ומהתהלך בה". הוא בא מפה ומשם, גחמה ארצית, מופיע ברקע כדמות מיתית. אבל השאלה המעניינת יותר היא – לאן הוא הלך? בפוסט הבא לא אגע בסקירה מקראית-חז"לית של השטן, אלא במאמץ הפילוסופי היהודי "להרוג את השטן".

העם צריך שטן

פרדי מרקורי – כנראה האמין בשטן. לראיה – החתול. לראיה נוספת – השפם.

הרבה יהודים לא אהבו את השטן. הסיבה לא הייתה איפור אדום מוגזם וקלשון מפחיד, אלא רתיעה פילוסופית רצינית. אחד הוא אלוהים. אין דבר המשתווה לכוחו, ואין סמכות שאינה תחתיו, אין "שיתוף". השטן מאיים על העיקרון הדתי הברור מאוד – "ה' אחד". השטן הוא הכוח הרע, הוא זה שבשליטה בארץ, כי העולם הזה הוא עולם רע. הוא מתעלל בבני אדם כמה שבא לו, מנסה אותם בניסיונות, ולבסוף צולה אותם בגיהנום. לאור התיאור הזה ברור מאיפה השטן בא. יש קושי תיאולוגי לייחס את הזוועות לאל הטוב, וכיוון ששאלת הרע בעולם נפוצה יותר משאלת אחדות האל, אז התפתחה נטייה טבעית לדואליזם, אמונה באל טוב ובאל רע. בימי בית שני היה הדבר נפוץ בכתות מדבר יהודה. הם דאגו לשכתב את ספר בראשית ושמות כך שכל המעשים הרעים (כמו המבול או מכת בכורות) מיוחסים ל"משחית", בעוד המעשים הטובים מיוחסים לאל הטוב. האל הטוב, הם הודו, הוא האל החזק יותר, רק שהוא לא מתערב יותר מידי. המחשבה הדואלית של שני אלים נפוצה גם בדת הגנוטיסטית, מה שלימים נודע כדת זרתוסטרא. הזרתוסטריאנים, דת חביבה שהביאה לעולם את פרדי מרקורי, בשלב מסוים עידנו את התפיסה הכפולה שלהם והצהירו שמדובר ב"שתי פרסונות של אותו אל", בדומה לשילוש הנוצרי. המוסלמים, מבחינתם, קנו את זה והעניקו להם מעמד של "דימי", בני חסות כמו יתר "עמי הספר" (נוצרים ויהודים), בעוד קבוצות דתיות אחרות, כמו היזידים שהחליטו שדווקא האל הרע הוא השווה יותר, נותרו תחת הגדרת "כופרים".

נחזור לסביבה שלנו. הכוח שנתנו אנשי בית שני לשטן היה פתרון לא מושרש, זה היה דבר שאפשר לומר אותו מבלי למצמץ, אבל לא עקרון דתי. עם הולדת הנצרות, השטן כבר היה חובה תיאולוגית. מדוע? תרגיל פשוט בלוגיקה. ישו הוא בן האלוהים, והוא טוב. ישו נהרג ע"י אנשים רעים. אי אפשר להרוג את בן האלוהים אלא אם הייתה התערבות שמימית. האבא לא ירצח את הבן שלו, לכן שחייבת להיות ישות, שוות כוח לאל עצמו, כדי להסביר את מותו של בן האלוהים. כדי לקבל את הצליבה ואת אלוהותו של הבן, יש חובה להאמין ברע.

אבל אנחנו היהודים, חושבים שאנחנו חכמים. עזבו אתכם שטויות, אומר הנביא ישעיהו, יש אל אחד שעשה את הכול. הוא ריפא את הילד בשניידר והרג את הילדה ששכבה לידו. "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה". הדואליזם הוא סכנה ליהדות המונותאיסטית. אבל הוא גם סכנה לעולם, כי אם יש שטן, יש גם "בני שטן", שכמובן אפשר ורצוי לעשות בהם פוגרומים. כן, קשה להסביר את הימצאותו של רע בעולם. אבל עוד יותר קשה להסביר למה השטן האלילי מופיע במקורות.

מי אני ומה שמי?

איוב והחבר'ה

הזכרנו את ספר איוב. השטן מופיע בסיפור הרקע, הוא זה שמפיל על איוב את הצרות. לאחר הסיפור הקצר מתחיל הדיון הפילוסופי בין איוב לרעיו, שדנים בשאלת הרוע בעולם. אבל יש משהו מאוד מוזר. בכל הדיון הזה אף אחד לא מעלה את התשובה הברורה – "אה, מה אתה מתלונן, איוב? זה הכול השטן עשה!". גם התשובה הסופית של האל מתוך הסערה שונה בתכלית מתחילת הסיפור, היא לא: "שלחתי את השטן לעשות לך ניסיון". איוב והחברים מנסים להבין למה ה' עשה את הרע, ולמה העולם כפי שהוא. הם פילוסופים אמיתיים שלא מחפשים תשובות קלות. האל יוצא מן הסערה, אבל לא מן המכונה.

אבל השטן תקוע שם. אז הפרשנים ניסו להוציא אותו בכוח. הרלב"ג משתמש במילה כפשוטה. "שטן" זה משהו שמפריע בדרך, כמו המלאך של האתון של בלעם. וכיוון שכל ספר איוב "לא היה ולא נברא אלא משל היה" לפי חז"ל, אז גם השטן הוא משל.

"אלו הרעות המדומות אשר התחלתם מחוץ והוא השטן דרך משל. וקראו שטן להיותו מטה מן הדרך המכוון מהש"י [מהשם יתברך] כמו שהתבאר במה שקדם." (רלב"ג, איוב ב')

השטן הוא שם כולל לסיבות רעות. סיבות רעות יש בעולם. אם איוב שכח להשקות את הפרחים, אז הצמא הוא השטן. וכשהאל שולח את השטן לעשות שמות באיוב, הוא פשוט שולח את הצרות הטבעיות, והעולם מספיק קשה גם ככה, לא צריך איזה שדון עם קרניים. השטן יכול להיות גם שם כולל לחטאי איוב. איוב תם-וישר, אבל כמו כולם היו בו כמה עוונות. אותם עוונות מקבלות שם, "השטן", כי הם מזיזות את הדרך מלהקשיב לזכויות איוב במשפט השמיימי, וגורמות לאיוב לקבל את העונש הראוי לו.

קיצוץ תקנים

השטן מופיע חז"ל גם כדי להעביר מסרים דידקטיים דרך סיפורים, כמו "אל תכניס אורחים עם פסוריאזיס לסעודה מפסקת בערב יום כיפור". אבל אצלם קרה משהו מאוד מוזר. השטן יכול לעבור טרנספורמציות אדירות. הוא יכול להיות אורח נאג'ס או בחורה יפת-תואר, אבל גם מופיע בדמות מלאך המוות, ולפעמים בתור יצר הרע. אבל מהו יצר הרע? יצר הרע הוא דחף פנימי אנושי, הוא חלק מהאדם, הוא נמצא בלב וניתן לשליטה. הוא רע, אבל לפעמים כל כך קטן. "נדמה להם כקור עכביש". הגמישות הזאת, שהשטן ממלא כמה תקנים, מדגישים את הרעיון שיש רע בעולם, ואנחנו פשוט קוראים לו בשמות שונים. החטא הוא רע, המוות הוא רע, והשטן רק ממלא שליחות מבלי יותר מידי כוח. רבי יהושע בן לוי, שנכנס עוד בחייו לגן עדן, הצליח אפילו לעבוד עליו. אבל אתם לא חייבים להאמין בשטן, אמרו החכמים. מי שלא מאמין בשטן, השטן לא קיים מבחינתו, והוא לא כועס, כי אמונה באל אחד באמת זה דבר גדול. מי שכן מאמין בשטן, שידע שלפחות הנזק שהוא יכול לעשות לא גדול. אז אם פגשתם בשטן, תגידו לו "אני לא מאמין בך", ומובטח שהוא ילך בלי להיעלב.

הזה שלא קיים

הרמב"ם היה צריך אף הוא להתאמץ כדי להסביר את הימצאותו של השטן במקורות. לאחר שסיים להגיד לנו מהו אלוהים (או יותר נכון, מה הוא לא), הוא עושה תרגיל פילוסופי מבריק (מו"מ, ג', כ"ב). האל, אומר הרמב"ם, הוא הקיים. למי שלא שם לב, זאת אחת מההוכחות לקיום האל (הטיעון האונטולוגי בגלגולו המוקדם). האל, בהגדרתו, הוא הזה שקיים. (שפינוזה הפך את היוצרות ואמר שהקיים-העולם, הוא האל). להגיד "האל לא קיים", זהו פרדוקס. אם האל הוא היש, אז מהו השטן? טוב, זה צריך להיות ההפך – אז השטן הוא האין! כך נולד הקונצפט שהשטן, לא רק שהוא קטן וחסר כוח, לא רק שהוא מילה נרדפת לעוונות וסיבות מגובשות, אלא הוא בעצם…כלום. העדר. חוסר. מזכיר לי שהוריי יום אחד התווכחו על תליית תמונה בקיר הבית. אימי רצתה לדפוק מסמר, ואילו אבי הציע מקדחה. כששאלו לדעתי, עניתי להם כפילוסוף שהם בעצם מתווכחים על חור בקיר, שזה אומר שהם מתווכחים על כלום…

אז השטן הוא הכלום. ומיותר לציין שהכלום הזה כמובן לא קיים, כי איך יכול להיות קיים כלום? אבל כמו בסיפור על התמונה, הכלום הזה גורם לצרות. אם מישהו לא לומד מספיק, הוא עושה טעויות פאטליות – החיפזון מן השטן. אם הפרה לא תקבל אוכל, כלומר, לא תאכל כלום, אז הרעב יהרוג אותה – כמו שה"שטן" הרג את הפרות של איוב. אז השטן, גם בגלגולו החדש גורם צרות, אבל הוא לא באמת קיים. המלבי"ם, פרשן מהעת האחרונה, פירש בצורה רמב"מיסטית את הפרקים הקשים בספר איוב.

"השטן שהוא ההעדר שהוא מקור הרע וההפסד והחטא וכל ביטול ונזק…אין לו שורש בהוויה". (מלבי"ם, שם, שם)

למרות שהשטן הרמב"מיסטי הוא כלום, כמו השטן החז"לי הוא ממלא כמה תפקידים. הוא זה שמסמל את הרנדומליות, את ה"מקרה" (ההתנהגות הטבעית של העולם שלא מבדילה בין צדיק לרשע) ואת הדמיון המתעתע בנו. הדבר לא מנותק לגמרי ממה שחז"ל הנחילו לנו – מוות הוא העדר חיים מוחלט, ויצר הרע הוא דמיון. בקריצה נוספת לשפינוזה, את האתיקה שלו אפשר לסכם כך: הדבר הרע הוא הדבר שגורם העדר. טיפשות – העדר חוכמה, מוות – העדר חיים. עוד השפעה רמב"מיסטית על שפינוזה.

כמו עלוקה למת

בחסידות ובקבלה קרה משהו מוזר. הקבלה שהתחילה לדבר על אלוהות נזילה שעוברת ממקום למקום, דיברה גם על "סטרא אחרא" במקום על שטן, זה הצד השלילי בעולם, אבל עדיין הוא מתקיים ברצונו של האל. הצד הזה מתחזק כתוצאה מכל מיני דברים, ובין היתר גם מדיבור עליו, כך שאם אתה לא מדבר על זה, תיאורטית – זה יכול להעלם כליל. השטן, שהוא כבר לא ממש שטן פה אלא קליפות ומחיצות ביננו לבין הבורא, הוא מעין טפיל אלוהי, הוא יונק מהצד הטוב, גורם קצת נזק, אבל לא יותר מידי וכמובן שניתן להדברה. מהאפס הרמב"מיסטי השטן הופך להיות "שלילי ממש", כלומר –הקיום שלו הוא תלוי במישהו אחר, פרזיטיות. האדמו"רים הקפידו לכנותו ה"ניטש-גוט" (הלא-טוב) שתואם בצורה נפלאה להגדרה לעיל, או ה"בעל-דבר",  כלומר, הזה שרוצה ממנו משהו. קרציה השטן הזה.

השטן בפנסיה

היום השטן לא מפריע. הוא מופיע מידי פעם במשלים חסידיים או בקריאה בטקסטים העתיקים יותר. אבל לא תמצאו אותו ביהדות המדוברת (לגבי ראש השנה – אכן דורש הסבר). אנשים מפחדים מעין הרע, טוענים להתגלות עם צדיקים מעולם האמת, אבל השטן לא תוקף אותם. מי שמתעניין בו אלו מיסטיקנים הרחוקים מהמחשבה היהודית, נערים מרושעים שעושים מעשים זוועתיים בחיות בית, או חובבי בולגקוב. כפי שמספרת הבדיחה הידועה. רבי אחד פגש ב1880 את השטן על גשר באירופה. השטן רץ אנה ואנה ולא עצר לשנייה. הרבי שאל למעשיו, והלה ענה לו: "אין לי זמן! יש לי מלא עבודה! צריך לשכנע את היהודים לעבור עברות!". בערוב ימי במאה ה20, פגש שוב הרבי את השטן, אך הפעם הוא התבונן בנוחות על הנוף ועישן סיגריה. "מה קרה? אין לך עבודה?" שאל הרבי. "לא, עכשיו אתם עושים את כל העבודה בשבילי, אז יצאתי לפנסיה…"

גם ברוסיה מאסו – אין כניסה לשטן ופמליתו. (ע"פ בולגקוב)

אולי יש משהו נכון בבדיחה. התשובה של ספר איוב לשאלה: "למה יש רע בעולם?" היא על דרך היהדות – תשובה בשאלה: "מדוע אתם לא עוצרים את הרע?". יש מספיק פושעים שאנחנו מתעצלים להכניס לכלא, יש מספיק עוולות שאנחנו מעלימים עין מהם. לא צריך שטן כשיש בני אדם.

 

ודבר אחרון בהחלט

מתוך דומינו גרוס

איך לקרוא את מורה נבוכים בחמישה שלבים

איך לקרוא את מורה נבוכים בחמישה שלבים

אצל הרבה חוזרים בתשובה, מורה נבוכים הוא תחנה שחובה לעבור דרכה. כשצצות שאלות מהותיות על האמונה, תמיד יבואו האלו שיגידו שבמורה נבוכים תמצא את התשובה המשכנעת ביותר. הם לא יגידו מה התשובה, אבל תדע שיש תשובה, כך שאתה יכול להיות רגוע. ובכלל, אצל חוזרים בתשובה יש תשוקה לדעת את כל הדברים המוסתרים והמוצנעים שלא לימדו אותנו בבית הספר הממלכתי. יש כאלו שבסוף מגיעים לחסידות וקבלה, ויש כאלו שמנסים את כוחם על הספר שנוצרה הילה של חוכמה כמוסה סביבו, שאין ללמוד אותו אלא מי שמילא כרסו ש"ס ופוסקים, והוא שילוב של המחשבה היהודית עם הפילוסופיה היוונית.

אבל מה קורה לרוב אצל אותם חוזרים בתשובה, או סתם מתעניינים, כשהם מנסים לגשת לספר? הם קונים אותו עם כריכה קשה, פותחים אותו על כוס תה ומתחילים לקרוא, ופשוט לא מבינים כלום. הכוונות מסורבלות, מהלך הטיעונים מבולבל, המושגים התורניים-פילוסופים רבים מידי, יש פרקים שנראים בנאליים לחלוטין, ויש פרקים שנראים מעניינים וחשובים, אבל לא מובנים בעליל. הם סוגרים את הספר והוא נשאר להעלות אבק על המדף. הערכה גסה היא ש90% עוצרים כאן.

עבור ה10% הנותרים, בשלב מאוחר יותר, יש מי שקורא את הספר ומגיע למסקנה שהוא בטוח לא מבין למה התכוון הרמב"ם. במבט ראשוני, הוא מזהה ערעור על עקרונות השכר-עונש, הנבואה וההשגחה העליונה שאותם הספיק כבר להכיר. הוא לא יכול למצוא או להבין בדיוק את הפתרונות שהרמב"ם מציע, אבל לא יכול להיות, כך הוא סובר לעצמו, שהרמב"ם התכוון למה שהבנתי. גם כאן הרבה מושכים את ידיהם מן הספר, אולי אפילו גונזים אותו.

ועבור יחידה הסגולה שכן מצליחים לקרוא את הספר – ההצלחה טבועה בכך שהם הכינו את עצמם לקריאה ע"י הרבה לימודים קודמים כפי שהרמב"ם כותב בעצמו בספר בפרק ל"ג חלק א'. אבל – האם באמת דרושים כ"כ הרבה לימודי הכנה כדי להתחיל לקרוא בספר, להבין, וליהנות מהלימוד ומהרעיונות הפילוסופיים של הרמב"ם? ויותר מכך, לקרוא ולא לטעות בהבנה ולומר על טמא-טהור ועל טהור טמא? הפוסט הבא, הוא מתיימר מאוד, ואני כבר משפצר לי תריס כנגד הפורענות, אך לשם הדיון, נראה לי שעם לימודי הכנה לא רבים, כלומר – ללא 40 שנה של השכלה ישיבתית או תואר שני בפילוסופיה יהודית, אפשר לקרוא את "המורה". אני מביא את הדברים לשם הדיון, אבל למען האמת איני יודע אם יש פתרון קסם שמתאים לכל אחד. איך אומרים, תנסו את זה בבית, ואם המטבח מתפוצץ, אל תאשימו אותי.

שלב א' –  פירוש רש"י

אני מניח שהלומד מגיע טבולה ראסה. וגם אם לא, חשוב שיכיר שייתכן שהראש שלו היה מלא דעות קדומות. עליו ראשית כל להכיר את העולם האמוני היהודי. פירוש רש"י, עד כמה שזה נשמע קלישאה, הוא מעט המחזיק את המרובה. חידושים ודיוקים על רש"י יוצאים עד ימינו. רש"י בפירושו לתורה מלקט מן המדרשים והגמרא, מן הדרש שהמסורת היהודית מנתחת וקוראת את הפסוקים, שהיא שונה מהדרש שאנחנו כקוראים מודרניים ניגשים לטקסט. הלימוד ברש"י מכונן לקורא את הלך המחשבה, הקל וחומר, הגזירה שווה, והשקלא וטריא הבסיסי ללא להיכנס ללימוד גמרא. הוא נותן לו גם ידע מספק באגדות מהותיות אודות סיפורי ודמויות בתורה, ומלמד אותנו שדברים לא תמיד בדיוק כפי שהם נראים.

מה? פירוש רש"י על התורה (ומומלץ גם שיר השירים).

איפה להשיג? בכל מקום.

כמה זמן זה לוקח? אמרתי שלבים פשוטים, אבל לאו דווקא מהירים. אפשר למרוח את הלימוד ללימוד שבועי בפרשת השבוע, כך שתוך שנה מסיימים את השלב הזה. אבל החפץ מאוד, יכול לסיים את הלימוד ברש"י תוך שלושה חודשים, אם הקפדה על לימוד יומי קבוע.

שלב ב' – מבוא לפילוסופיה יוונית

אחרי שהלומד (והלומדת, לא פחות) כבר "אחד משלנו", ויכול לצחוק מבדיחות שרק דוסים מבינים, הוא צריך לזכור שמורה נבוכים הוא ספר פילוסופיה אחרי הכול. עליו לדעת מה זה "חומר היולי" או "צורה וחומר", או "סיבות הגלגלים" וכל מיני דברים מוזרים כאלו. פילוסופיה יוונית זה לא דבר מסובך אם מסבירים אותו כפי שצריך. יש חיבורים רבים שנותנים סקירה למטאפיזיקה וללוגיקה היוונית בצורה בהירה ומאירת עיניים. הקורא שיגיע עם רקע כללי בפילוסופיה יוונית לא יבזבז זמן בהבנת התבניות הפילוסופיות ששם מכניס הרמב"ם את המושגים התורניים, שכבר למדנו עליהם ברש"י.

מה? אפשר את ספרי האוניברסיטה המשודרת \ הפתוחה על פילוסופיה יוונית. יש גם הקדמה מטאפיזית מעולה אצל סמבורסקי. לרוב, גם קורסים בפילוסופיה מודרנית (החל מדקארט) מלמדים הקדמה מהירה על המטאפיזיקה של אריסטו ואפלטון. לא צריך יותר מזה.

איפה להשיג? חפשו באוניברסיטה את הסילבוס של הסטודנטים שנה א' לפילוסופיה. קחו ספר שנראה מעניין אבל לא קשה וקראו בו בקצב שלכם. עיינו בו והרהרו עליו.

כמה זמן זה לוקח? ספר קצר יכול לקחת אפילו כחצי סמסטר, בקריאה מתונה.

שלב ג' – הקדמות לפירוש המשנה

עכשיו נכנסים לעולם האמוני של מורה נבוכים עצמו. בחיבוריו המוקדמים יותר של הרמב"ם אפשר למצוא ניצנים לרעיונות שפותחו בגדול יותר במורה נבוכים, אותם הוא מביא בדרך ברורה לכל קורא. קריאה בהקדמות של הרמב"ם לפירוש המשנה נותנת היכרות עם הנושאים שמעניינים את הרמב"ם, עם השאלות שעולות ועם הקושיות שלהם הוא ינסה לתת מענה מאוחר יותר במורה נבוכים. החיבור הזה מקשר בין שלב א' לשלב ב', הוא מספר את הסיפור היהודי בעיניים פילוסופיות, והוא בעצמו חיבור פילוסופי של הרמב"ם, אבל בקטנה. מלבד זאת, ההקדמות מלמדות דברים מעניינים ומעוררות את הקורא לגיבוש דעות פילוסופיות משלו על מבנה נפש האדם, השתלשלות ההלכה והאמונה ועוד.

מה? הקדמה למשנה עצמה (סדר זרעים), הקדמה לפרק חלק, והקדמה למסכת אבות (הקרוי לרוב "שמונה פרקים").

איפה להשיג? שלושתם יצאו כרוכים יחד בהוצאת הרב קוק, בתוספת ביאור קצר וקל. ניתן למצוא את הטקסט גם בויקיפדיה בחופשיות.

כמה זמן? הקריאה לא דורשת עיון עמוק, אבל כן הרהור והטמעת החומר. מורה נבוכים ממשיך להשתמש במונחים השאולים משם. ההקדמות לא ארוכות, ואפשר לקרוא אותם תוך חודשיים-שלושה ברמה מספקת.

שלב ד' – ספר כנגדו

חשוב מאוד לבוא לקריאת מורה נבוכים עם ראש פתוח, נקי מדעות קדומות בנוגע לתוכן הספר. לשוק הספרים יש להציע הרבה ספרים על מורה נבוכים. אפשר לקרוא אותם, ואפילו מומלץ, כיוון שהם מסרטטים קווים עליהם יכול הקורא ללכת בעת הקריאה. אבל אותם קווים עלולים גם להסיט את הקורא מלחוות בעצמו את הספר, להרגיש את העוצמה האינטלקטואלית שיש בספר, ואכן – מורה נבוכים יכול להיות מרגש עד מאוד. אז איך מחסנים את השכל מליפול לתוך מלכודות שמישהו הכין לנו? איך נבוא לקרוא את מורה נבוכים בעצמנו, ולא דרך עיניים של מישהו אחר? התשובה היא יצירת נגטיב. זה לא בריא לקרוא במורה נבוכים לבדו "על בטן ריקה". צריך לקרוא ספר הפוך למורה נבוכים, וכאשר נבוא לקרוא את מורה נבוכים יקשה לנו, ונתאמץ להבין טוב יותר את השיטה של הרמב"ם בעצמנו. אודה כי התלבטתי מאוד אודות הצעד הזה: האם עדיף לקרוא ספר עזר כמו זה של מיכה גודמן או ישעיהו ליבוביץ', אך החלטתי להשאיר את הקריאה בספרי העזר כהמלצה.

ברוך שפינוזה – מציג תמונה מבוססת על הרמב"ם, אבל לדידי מעוותת ומבולבלת (ומבלבלת) למדי. לא מומלץ בשלב הזה. אני נוהג להגיד ששפינוזה זה לגוים. מי שמבין את הרמב"ם כמו שצריך, לא מתרשם יותר מדי מהגותו של שפינוזה.

מה? אפשר לקרוא מספרות ימי הביניים את "הכוזרי" של רבי יהודה הלוי. אפשר לקרוא גם ספרות חסידית כדי להכיר צדדים אחרים במחשבה היהודית. למתחילים אני ממליץ על רבי נחמן (אם כי אין זה ספר למתחילים!) למתקדמים, אני ממליץ על פירוש למסכת אבות של ה"שפת אמת", שם הוא מציג לפעמים פרשנות חסידית למורה-נבוכים עצמו.

איפה להשיג? ספרות העזר קלה להשגה בחנויות הספרים הגדולות. בחרו מה שנראה לכם מעניין.

כמה זמן? זהו שלב "מילוי הכרס", עליו המליצו הקדמונים לפני שקוראים את מורה נבוכים. זה אמנם לא 40 שנה, אבל זה שלב ארוך יחסית, כדי לבנות חוסן הנדרש לקריאת הספר המבלבל. קחו את הזמן בסבלנות.

שלב ה' – שחייה במים הרדודים

יש אין ספור ספרי פילוסופיה יהודיים, ורבים שמתבססים על הרמב"ם עצמו: ספר האמונות הדעות, ספר העיקרים, דרך ה' לרמח"ל ועוד. אבל כל אחד מהספרים האלו הוא עולם בפני עצמו, ארוך וכבד. אם כי כל קריאה בספר שכזה יוסיף רבות לקורא, הוא יסיט אותו מהמטרה המקורית לקרוא את מורה נבוכים. לפני קריאה במורה נבוכים עצמו, כדאי לנסות לשחות במים רדודים, לקרוא ספר פילוסופיה יהודי שמושפע ממורה נבוכים, ולוקח ממנו רעיונות קלים. לאחר שהקורא יישר את כל העקמומיות שבדעתו ויוכל לקרוא קריאה רציפה בטקסט פילוסופי יהודי, הוא ייהנה הרבה יותר מהקריאה במורה נבוכים.

מה? פרשנים רמב"מיסטים כדוגמת מלבי"ם או רלב"ג על שיר השירים (שתופס בעצמו מקום חשוב אצל הרמב"ם) או ספר איוב (שהוא פילוסופי בעצמו). אפשר לקרוא את בנו של הרמב"ם, רבי אברהם בן הרמב"ם, שמכוון לדעת אביו בהרבה מקומות (הקדמות לאגדות חז"ל, או ספר המשביר).

איפה להשיג? כאן צריך קצת יותר לחטט ולחפש מציאות. אבל כיום, אין דבר שאי אפשר להזמין דרך האינטרנט…

כמה זמן? תלוי במה קוראים. גם אין צורך לסיים חיבור פילוסופי שלם, אלא לתרגל קריאה פילוסופית. ברגע שהאדם מרגיש נוח עם הטקסט, הוא יכול לנסות לעבור לשלב הבא.

התחלתם! או שבעצם כבר סיימתם…?

לאחר כשנה של לימודי הכנה, אתם מוכנים לקרוא את מורה נבוכים. אבל יכול להיות שעכשיו כבר לא באמת בא לכם. יכול להיות שגיליתם שיש נושאים אחרים שמעניינים אתכם יותר. ויכול להיות שהתחלתם לקרוא ולא התלהבתם כל כך. אולי המטרה המקורית הייתה להרבות בלימודי הכנה ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. אתם לא באמת צריכים את הסודות הנשגבים שיש במורה נבוכים, כי יכול להיות שכבר הבנתם אותם והפנמתם אותם, והקריאה תוסיף לכם מעט מאוד. וזה בעצם אחת המטרות בספר, ללמד את מי שכבר יודע. עכשיו תרתיחו שוב את הקומקום, תכינו לכם תה ותתחילו לקרוא לאט לאט את מורה נבוכים לבד או בחברותא.

ודבר אחרון בהחלט

ספרים עוזרים להרבה דברים בחיים. אבל לפעמים יותר מידי ספרים זה מטרף את הדעת. סרטון של קומיקאי יהודי אמריקאי שמבקר את תופעות ספרי ברסלב המרובים (האלו שאתם מקבלים ברמזור). לא ידעתי שגם בתפוצות סובלים מזה…

מה? פרה אדומה!

הזאות הזויות

אחת משבתות השנה היותר מיוחדת היא "שבת פרה". שבת שלמה לכבוד מצוות פרה אדומה. מילא שבת לזכר מחיית עמלק, מילא שבת לכבוד פסח, אבל למה מצוות פרה אדומה זוכה לכזאת תשומת לב מיוחדת? מה הסוד של הפרה?

מצוות פרה אדומה היא באמת מהמצוות הכי לא ברורות שיש. קראו לה "חוקה", כלומר, כזאת שאין לה רציונאל כלשהו מאחוריה, היא גזרה שמימית. אבל אפילו לחוקות אחרות, כמו מאכלות אסורות, יש הגיון פנימי כמו סימנים של מפריס פרסה ושוסע שסע. פה יש משהו ביאזרי לחלוטין. מה הקשר בין צבע הפרה לטהרת מתים? גם ככה שורפים הכול…ולמה צריך דווקא את העלים האלו? שום דבר פה לא מתחבר, שום דבר פה לא דומה למשהו אחר בתורה. יש דברים מוזרים בדת, אבל זה הולך רחוק ממש. באופן מסורתי, מייחסים שאפילו שלמה המלך, החכם באדם – הרים ידיו מלנסות להבין מה הולך שם ואמר: "היא רחוקה ממני".

פרה אדומה

מה-זה מזה?!

אז האמת שלדעתי יש סיבה שדווקא את המצווה הזאת בחרו חכמים למרכז. אבל נתחיל מכמה דינים פיקנטיים אודות הפרה האדומה. בגדול הקטע הוא פשוט: יש 2 מצבים של יהודי: טמא וטהור. יש דברים שמטמאים (בדרגה החמורה ביותר זהו הגוויה המתה או חלק ממנה), ואילו דבר אחד בלבד יכול לטהר אותך – אפר של פרה אדומה מעורב במים. היא צריכה להיות בעלת 100% שערות אדומות, וכמות מזערית של שערות בצבע אחר פוסל אותה. את הכהן שהיה אחראי לשרפתה, היו משכינים שבוע לפני בבית העשוי כולו מאבן, כולל כלים העשויים מאבן – כיוון שהדברים האלו לא "תופסים" טומאה. לפני השריפה היו מזים (זורקים) על הכהן מים עם מה שנשאר מאפר כל הפרות הקודמות (7 פרות סה"כ, החוזרות עד משה רבינו). מי היה מזה על הכהן? אה, הנשים הירושלמיות היו יולדות תינוקות שהיו גדלים על סלע חלול, ואותן ילדים היו עולים על שוורים, ושואבים על גביהם מים מהשילוח מבלי לרדת, ואת המים האלו היו זורקים על הכהן. כל זה כדי שגם הילדים לא יקבלו טומאה חס ושלום, וכך הכהן שמכין את האפר יהיה טהור כמה שאפשר. רגע, מה אם הדרך אל הכהן הילדים יעלה על איזה קבר? אין דאגה – היה שביל מיוחד העשוי קשתות חלולות החוצצות בפני כל מה שלא יהיה שם. ומה אם בכל זאת? טוב, היו לוקחים איל גדול קרניים, קושרים חבל בין הקרניים, קושרים מקל ומסבכים אותו בחבל, מותחים את החבל אל כד גדול של אפר הפרות העתיקות, נותנים צ'פחה לאיל, והוא משתולל וזורק את האפר, עם המים ישירות על הכהן. [הערה: ר' יוסי חולק שם בפרה פרק ג' משנה ב': "אל תתנו מקום לצדוקים לרדות!", והמפרשים אומרים שמעשה התעתועים הנ"ל היה רק כאשר הוחזקה טומאה בציבור, ולמעשה כנראה לעולם לא הוצרכו לשיטה המסובכת הנ"ל, ולכן הלכה כר' יוסי].

אחרי שהכינו את הכהן והשפריצו עליו משבע הפרות העתיקות עם אייל זכר ותינוקות על שוורים, אז הייתם אומרים שעכשיו הוא הכי "טהור" שיש להכין את הפרה, לא? כן…אבל יש אבל. חז"ל גזרו שרגע לפני שהוא בא לשרוף את הפרה, יש לקחת שרץ, אובייקט טומאה חמור וברור, ולטמא את הכהן. כן, כן, שמעתם נכון, אחרי שבועיים שהכהן אוכל אבנים לארוחת צהריים, מטמאים אותו בצורה ברורה. הוא אמנם טובל מיד במקווה, אבל נשאר בצורה כלשהי של טומאה (הקרויה "טבול יום" בשפה ההלכתית). אז מה הקטע? את כל זה עשינו בשביל מה?

עכשיו אתה טהור-עכשיו אתה לא

כאן אנחנו מגיעים לשאלה: מה זה טומאה וטהרה? זה אינו מצב פיזי, אף לא מצב מטאפיזי או מוסרי. להיות "טמא" או להיות "טהור" הוא מצב הלכתי גרידא. משום מה אנו מקשרים את הטהור לחיוב ואת הטמא לשלילה, אבל הלכתית זה לאו דווקא נכון. הטמא מוגבל מכמה דברים רציניים (כניסה למקדש, הקרבת קורבן פסח) ויכול לגרום נזק ממוני. טומאה יכולה להיגרם גם מסוגי עבירות שונות, אבל גם מביש מזל (במסכות טהרות מצוינים מקרים סטייל אדגר-אלן-פה אודות "תינוק הנמצא ליד בית הקברות והשושנים בידו"). טומאה וטהרה הם מושגים הלכתיים-ערכיים, מצופה מהיהודי להיות טהור, אבל זאת מילה עם הגדרה שנמתחת במקרים שונים למקומות שונים. ברגע אחד אתה יכול להיות פה וברגע אחר אתה יכול להיות שם. די דומה למאכל שיכול להיות כשר או טרף בהבדלים מינוריים (חמץ בפסח אסור, עם צאת החג מיד מותר). החשיבות של המושגים האלו, מלבד להיות עוד חובה הלכתית המאפשרת לנו לזכור ולעבוד את ה' בגופנו, היא בלהראות לנו שאותה חובה הלכתית היא משהו שאנחנו לוקחים על עצמנו ללא תלות בדבר שלכשעצמו. הפרה היא אב-טיפוס לכל המצוות.

טומאה וטהרה הם נטולים הגיון וסיבה מוצדקת וואט-סו-אבר. אין כל סיבה שבעולם לקיים אותם לכשעצמם, וגם אם מצאת איזה סיבה לקיים את מצוות פרה אדומה, לדוגמא – זאת גזירת הכתוב, אז שים לב שפתאום הכול "נדפק", והכהן מקבל טומאה. זה מה שקרה לצדוקים. הצדוקים, הכת היהודית הנפוצה בימי בית שני, כפרו בתורה שבעל פה ולמדו את כל דיניהם מן הכתוב בלבד ולכן הקפידו שהכהן יהיה טהור מכל רע. לפרושים, הכת ששרדה עד ימינו, היה עם זאת מסורת שכהן במצב של "טבול יום", יכול לשרוף את הפרה. וזאת הסיבה שטימאו את הכהן רגע לפני: כי הם היו יכולים. לעשות דווקא לצדוקים. היהודים האלו. תמיד לטמא, לטמא, לטמא. דבר מוזר נוסף הוא שכל מי שהיה עוסק במלאכת הפרה היא נטמא לאחר מכן, בעוד שהאלו שהיו מקבלים עליהם את האפר היו דווקא נטהרים. מוזר מאוד…

זה בא ללמד את היהודי, שעניין של קבלת מצוות, הוא מהסיבה הפשוטה שהדבר שאתה עושה הוא (א) מוסכם להיות מצווה. [כאן נכנס דיון ארוך על אורתודוקסיה] ו(ב) אתה רוצה לקיים אותו. כל דבר אחר שתכניס הוא בלבול, אתה בעצם עובד דבר אחר, עובד על עצמך.

יש חיים מעבר לכתוב, זה מה שאמרו הפרושים. זה הפוסט-מודרניזם במיטבו. התורה לא באה להורות לנו שחור-לבן, אלא להורות לנו הלכה. הלכה מלשון הליכה, הנתיב, הדרך, הוא העיקר, ולא היעד. ההכרה שאנחנו בעלי סטטוס של "עובדי ה'", "טהור", ולא המצב הפיזי עצמו. הלכה חשובה נוספת על הפרה, היא שהמים שהיו משמשים להזיית האפר על הטמאים, היו נפסלים רק ממחשבה זרה של מי שהיה מתעסק איתם. אפשר להיות צדיק ולעשות הכול 100%, אבל בעצם לא עשית כלום. אז הנה, אמרו שX זה טהור וY זה טמא, אבל מה בעצם אתה לקחת מזה? זה מזכיר לי את המשל שמספרים, שיהודי שלקח כדור שינה בערב שבת והתעורר במוצאי שבת, בעצם לא שמר שבת.

שמאל-ימין-שמאל

בשלב זה צריך להיות ברור למה אני מוצא את כל הדיונים של תורה ומדע מיותרים. המדע יחקור את העולם, וההלכה יכולה לקבל השארה ממנו לנסח את השפה ההלכתית, אבל למה שזה ישנה משהו? ההלכה הקדומה פסקה שמותר להרוג כינים בשבת, כיוון שהם נוצרים מזיעה. היום אנחנו יודעים שזה לא נכון, אבל האם זה משנה? ההלכה יכולה לקבוע לעצמה את השפה שלה, ולא ללכת ראש בקיר, לא להיות צדוקים. ספרי אומר לנו על החכמים: "אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין, ועל ימין שהוא שמאל – שמע להם". ויש להסביר. לא מדובר פה במצב שמימינך יש צוק והם אומרים לך: "זה בסדר, אתה יכול ללכת לשם, כי זה בעצם שמאל". המצב המתואר הוא יותר דומה לכך שאתה רואה את אור השמש בברור, אבל הלכתית אתה בעיצומו של הלילה. יכולות להיות סיבות שונות לעניין הזה, אבל האוטוריטה ההלכתית, היא זאת שתקבע בשאלה ההלכתית. "אפילו מזידין", אמרו בעיבור החודש – אפילו אם עשו טעות דווקא, זה תופס. על איזה טעות מדובר? על טעות פרגמטית, פיזית, על טעות במתודה ובתוכנית הטקסית הקלאסית, בדברים היבשים הקרים. ובוודאי היום זה תופס גם על הכינה, שאנחנו עושים "טעות" בכוונה וממשיכים לומר שהיא נוצרת מזיעה. ההשפעה היא על החיים ההלכתיים שלנו, ולאו דווקא על שאר תחומי החיים שלנו. אם כן, זה באמת משנה אם היה מפץ גדול, אם באנו מהקוף או אם פאי לא שווה בדיוק ל3 ושביעית? עבור דיני הסוכה, אפילו קירוב גס שכזה של פאי בסדר, כמו שזה למרוח את הכהן בממרח שרצים רגע לפני שהוא שורף את הפרה.

מהכינה נחמה ועד המפץ הגדול – זה לא משנה.

בזכות היותה של הפרה האמא של הטהרה, ובזכות היות הטהרה אם לכל המצוות, יש לה שבת מיוחדת. זאת סיבה נוספת שנראה לי לנכון להדגיש. אבל הסיבה המסורתית היא שקוראים את פרשת פרה לפני פסח כדי להזכיר לעם להיטהר לפני שהם מביאים את קורבן פסח. נו, התחלתם לנקות?

ודבר אחרון בהחלט

מצאתי במקרה מערכון של החמישייה הקאמרית שקולע לעניין. זהירות! אין פואנטה!

והנה עוד אחד, כדי שתצאו עם טעם טוב של קטניות לפני פסח…

האם אריסטו היה משולש?

האם אריסטו היה משולש?

סיפורים-פה

בעולמם של הדרשנים היהודים, יש סיפורים ידועים, "עם זקן", שחוזרים שוב ושוב, כל שנה ואפילו כמה פעמים בשנה. סיפורי המוסר האלו נשלפים בדרך כלל מארסנל קבוע, לוקחים איזה חכם יהודי, ושמים בפיו איזה מופת. כך שמעתי אין ספור על הרמב"ם שהתגייס להילחם בעזרת לחשים מיסתוריים באינקוויזיציה, ועל גילוי אליהו מופתי אצל עקרה ששכחה אטרייה בפסח בתוך ספר הפוך. הסיפורים הולכים ומשתכללים, עד שכבר לא ניתן לדעת מה המקור שלהם, שלא לדבר האם הם בכלל היו. אחד הסיפורים הוא על אריסטו. להלן גרסא סטנדרטית של הסיפור:

[תלמידיהון אשכחן להו לאריסטו סבא דיוון יתיב בביתא ואכיל תרנגולתא בידיהו] מעשה באריסטו, מפילוסופי יוון, שמצאוהו תלמידיו יושב בביתו ואוכל תרנגולת חיה בידיו. אמרו לו תלמידיו: "רבנו! הרי אתה לימדתנו אתיקה וכעת היית כאחד הריקים". אמר להם: "תלמידיי! ממה נפשכם? והרי גם גיאומטריה לימדתי אתכם, ולא שאלתם האם אני משולש."

גרסאות שונות קיימות לסיפור, הנבדלות במעשה הבלתי-מוסרי שאריסטו לכאורה עשה: אכילת תרנגולת בגסות, הוללות עם בהמה, השתכרות, ואפילו סתם שירה בציבור. יש גם הבדלים דקים בתשובה שהוא ענה, אבל מוטיב המורה לגיאומטריה שהוא לא משולש חוזר בכולם.

ברור שמטרת הדרשנים בסיפור הזה הוא להמעיט מחוכמת הגויים החיצונית ולהאדיר את חוכמת התורה. אבל לי היה קשה לקבל את הסיפור הזה, וגם את המסר, כיוון שאני יודע שלפעמים הדברים שלובים אחד בשני בקשר בל ינתק, כמו לדוגמא בהגותו של הרמב"ם, שודאי לא היה שמח לשמוע את הסיפור הזה. אז ניסיתי לבדוק את מקור המיתוס היהודי אודות אריסטו.

פילוסורפטור מהרהר על אכילת תרנגולות

אריסטו, אין לך צורה!

למרות שקל לנו לדמיין את אריסטו מביא דימויים מעולם הגיאומטריה, נראה כי האמרה על המשולש לא נאמרה ע"י אריסטו. אחד הסופים האחרים של הסיפור הזה הוא שתלמידיו שואלים אותו: "אריסטו, זה אתה?" והוא משיב להם: "לא, כעת איני אריסטו!". (להלן, "הסיפור השני") כלומר, אני מבדיל בין אריסטו הפילוסוף לבין אריסטו הבן-אדם בעל התאוות החייתיות, ובשעה שאני נוגס בתרנגולת, איני אריסטו.

הסיפור השני, אף על פי שלא מצאתי גם לו סימוכין אקדמאים רשמיים, דווקא מאיר יפה נקודה בפילוסופיה של אריסטו. אריסטו טען, כי כל עוד האדם מסוג הפילוסוף אינו מממש את יכולתו לחיות כפילוסוף שחוקר ומהרהר על טבע העולם, הוא לא יוכל להיות מאושר, הוא לא יהיה בן אדם, הוא לא יהיה מי שהוא צריך להיות. אם אדם שראוי להיות פילוסוף יתעסק בחרישת השדה כאחד עבדיו, אז הוא מפספס את כל הייעוד שלו. הנקודה הזאת מגיעה גם במודל הנביא שמציג הרמב"ם, הוא האדם השלם שיגיע לאושר הגדול מכולם בעקבות חקירתו – ידיעת ה', ואז הוא יקרא "אדם". ממילא, הסיפור השני על אריסטו הוא די אריסטוטלי, וכפי שאריסטו בעת נגיסתו בתרנגולת הוא לא אריסטו, גם הנביא אינו נביא אם אינו מאמץ את כל כוחות נפשו להכרת ה' באותו רגע. באיזשהו אופן, הסיפור הזה הרבה יותר רך, כיוון שאין בו תירוץ בוטה כמו הסיפור המקורי – בו אריסטו מסיר אחריות מכל החברה האנושית למצוא מוסר אצל מרצים לאתיקה.

חבר טוב שקרא את כל כתבי אפלטון, אף אמר לי שמופיעה נקודה דומה באחד הדיאלוגים האחרונים שלו, לפיה יתכן מצב בו האדם יודע משהו, אבל לא פועל לפי הדבר אותו הוא יודע. לא הצלחתי למצוא את המקור, ואם מישהו יוכל להאיר את עיניי אשמח מאוד. כך או כך, אני בטוח שהדרשן בעל הסיפור הזה לא פתח את הדיאלוגים של אפלטון ונשאר מחוץ למסיבה.

פילוסוף לא ישר, ובטח לא משולש

לאחר עוד קצת חקירה, גיליתי שיש פה למען האמת שני סיפורים. הסיפור הראשון הוא הסיפור השני על אריסטו, בו תלמידיו תופסים אותו "על חם", אבל התשובה-לכאורה של אריסטו עם המשולש, מיוחסת דווקא לפילוסוף האנגלי בן המאה ה20, ברנרד ראסל. וזהו הסיפור עליו (לקוח מאתר "אש התורה"):

בעת היותו מרצה לאתיקה בהארוורד, ראסל ניהל פרשת-אהבים עם סטודנטית צעירה ממנו בעשרות שנים. כיוון שזה היה עשורים לפני המהפכה המינית, הועד הבכיר של הארוורד קרא לראסל וביקש לנדותו. ראסל טען להגנתו שהרומנים הפרטיים שלו לא נוגעים לביצוע חובותיו המקצועיות. "אבל אתה מרצה לאתיקה!" ציין אחד מחברי הועד. "הייתי גם מרצה לגיאומטריה בקיימברידג'", ציין ראסל, "אבל אף אחד שם לא שאל אותי למה לא הייתי משולש".

את הגרסא הזאת מצאתי בכמה מקומות, מוקדמים ומאוחרים, עם שינויים קלים פה ושם. למען האמת, מצאתי אותו בעיקר באתרים יהודים, אם כי אפשר לראות כאן, מאמר של זוג עורכי דין אמריקאים ידועים שמביאים את הסיפור.

אבל הבעיות עם הסיפור מרובות יותר מידי. הבה נמנה אותן:

א. ראסל לא לימד מעולם בהארוורד.

ב. תחום העיסוק העיקרי שלו היה בלוגיקה ומתמטיקה של תורת הקבוצות. הוא סבר שהאתיקה אינה תחום הנתון לחקירה פילוסופית (אף על פי שהיה לו מה להגיד בנושאים אתים).

ג. נכון למאה השנה האחרונות, לא מועבר בקיימברידג' קורס בגיאומטריה אוקלידית. (קיימים קורסים בגיאומטריה דיפרנציאלית ואלגברית)

עם זאת, יש להודות כי אפשר איכשהו להבין איך הסיפור הזה השתרבב תחת שמו של ראסל. ראסל עצמו נחשב מתירן מאוד בנושאי הנישואין והבגידה בין בני הזוג. לא רק שהוא הטיף בפועל לנישואין פתוחים, הוא גם התחתן והתגרש ארבע פעמים (אשתו השלישית לדוגמא, הייתה האומנת של ילדיו מהאישה השנייה), ופילגשים אין מספר. לכן סביר מאוד שפרשיות עם סטודנטיות היו דבר שבשגרה. המתירנות המינית הגדולה מאוד של ראסל, יצרה חשש גדול מאוד ממנו בקרב הציבור הבריטי והאמריקאי, וגם עוררה גלים של ביקורת עליו, בנוסף לאמרות הפוליטיות החריפות שלו. אמרה כמו "אני לא אמור להיות משולש" נשמעת אופיינית מאוד לראסל, ויתכן שאמר אותה באיזה ראיון והיא התפתחה לסיפור שלם. ובכל זאת, ראסל לא ראה בכך דבר לא מוסרי.

בכל בדיחה יש קצת אמת

יש אופציה נוספת למקור הסיפור. המקור הסביר ביותר למיתוס הוא ככל הנראה בדיחה שמישהו המציא פעם, ואז מישהו אחד אמר: "היי, זה מצחיק!". בכל פעם הצמידו פילוסוף אחר להיות המוסר הנלעג בה. הבדיחה הפכה להיות עם הזמן "נבואה המגשימה את עצמה" – והתירוץ עלה שוב ושוב ויצר כמה סיפורים דומים.

המקור המוקדם ביותר שהצלחתי למצוא בגוגל (בהיות יכולות הארכיון שלי מוגבלים ביותר) הוא מטקסט של סמינר של התנועה הקונסרבטיבית באמריקה, שנת 1974 – שם מופיע סיפור דומה, רק ללא שם המוסד או שם הפרופסור. המקור השני הוא מ1979 ומיוחס דווקא לפרופסור מן האוניברסיטה העברית בארצנו הקדושה. המקור הבא הוא מ1990 והעלילה מתרחשת בו באוניברסיטת קולומביה. כל המקורות בהם ראסל מופיע הם מאוחרים יותר, לא לפני 2002.

והיה גם מקרה אחד אמיתי. בשנות ה70 (לא הצלחתי למצוא תאריך מדויק, אבל ייתכן שמדובר בסיפור מ1979), הפרופ' עדי צמח מהאוניברסיטה העברית, מומחה לפילסופיה של המוסר, הכה את אשתו עד זוב דם ושפך עליה מים רותחים. בדיון המשפטי עלתה השאלה כיצד יתכן שמרצה לאתיקה עושה מעשה נבלה שכזה, והוא טען, שפרופ' פ' מהפקולטה למתמטיקה אף הוא לא משולש.  בסוף, אשתו ויתרה על מיצוי הדין עימו והתגרשה ממנו. ייתכן וזהו המקור לסיפור, אבל עוד יותר ייתכן שהוא התלבש על סיפור שכבר הסתובב שם בדשאים הירוקים של הקמפוסים.

ברטראנד ראסל

ועוד גרסא מצאתי, המייחסת את האמרה הזאת דווקא למתמטיקאי, פרופ' אברהם פרנקל, מייסד החוג למתמטיקה באוניברסיטה העברית, שיש מי שביקש להצמיד לו מידות רעות. אבל, לרוע המזל לא מצאתי אפילו חובה אחת בגוגל ללמד עליו, ולכן אניח שהוא צדיק תמים. מה שכן מצאתי, שפרופ' פרנקל התעסק בתורת הקבוצות, ואפילו החליף כמה מכתבים על ראסל. אני משער שניצול נשים לא היה הנושא המרכזי בהתכתבות הנ"ל.

ועוד כמה מילים על השמצת פילוסופים

אפיקורוס נתפס כשם דבר לכפירה ביהדות ולנהנתנות והדוניזם בנצרות. אבל מסתבר שהתכונות הרעות האלו נקבעו כיוון שהחכמים הקדמונים הכירו רק את תלמידיו של אפיקורוס היווני, שאכן חיו בנהנתנות וניהיליזם, והעדיפו סיפוקים גשמיים ומידיים על פני תפיסות דתיות. אפיקורוס עצמו, כך מסתבר, חיי בצנעה והסתפק במועט. באסכולה שלו, "הגן", היו חוקי צניעות מחמירים ביותר על הפרדה מגדרית, וביצוע פעילות מינית בכלל. בנוסף, אפיקורוס לא שלל את הימצאותם של אלים. אבל, הוא כן כפר בהשגחה במובנה הפופולארי והאמין בקדמות העולם.

גם ניטשה לא היה נאצי ו\או אנטישמי. אחותו היא זאת שסילפה את תורתו והבליטה את הצדדים האנטישמים לכאורה בהגותו. כמה דוגמאות:

  • כשניטשה גילה שבית הדפוס שהדפיס את ספרו "כה אמר זרתוסטרא" מדפיס גם כרזות אנטישמיות, הוא הפסיק את ההדפסה ועבר בית דפוס.
  • אגב זרתוסטרא, באותו הספר הוא כותב שהיהודים זכו לחיי נצח בשל הקפדתם על מצוות קיום אב ואם.
  • ניטשה ניתק את קשריו עם ואגנר, לאחר שהאחרון פרסם את מאמרו האנטישמי "היהודים והמוזיקה".

הדבר היחיד שאפשר לייחס לניטשה כאנטישמי באופן ברור היא אמרתו שאירופה אינה מקום מתאים ליהודים. אבל את זה גם טענו באותה תקופה ראשי הציונות. נקודה למחשבה.

ודבר אחרון בהחלט לסיום

המערכון הנפלא של מונטי פיטון. כל מילה מיותרת.

גולשים על ספות

גולשים על ספות

שבוע הבא יחול בירושלים עיה"ק פסטיבל אינדי-סיטי שתכננתי לפקוד. בעמוד הפייסבוק של האירוע הופיעה הודעה מרגשת אודות couch-surfing לאורחים שמחוץ לעיר. מיד שראיתי את ההודעה הדמיון שלי פרח למחוזות חדשים. הנה אני, הבלוגר הזעיר, נוסע בין ערים, מכיר אנשים חדשים, ספונטני ורגיש, הרפתקן ופילוסוף, ובקיצור – כל מה שאני לא. אבל הרעיון הזה הדליק אותי, וכבר חשבתי על סדרת פוסטים מוצלחת שתתפרסם בעקבות השתרעותי על אחד מספות ירושלים. באתי למלא את פרטי החשבון וראיתי שאני נתקע בשאלה הראשונה ביותר – "ספר על עצמך". רגע, מי אני?

האדם במרכז

כולנו רוצים להיות חלק ממשהו גדול. יש לזה היבטים בכל פינת תרבות בחיינו. קחו לדוגמא קליפ אקראי של מוזיקה (מהשנים האחרונות). סיכוי גדול מאוד שבאיזשהו שלב בקליפ תראו קהל גדול של אנשים שר עם הסולן\ית את הפזמון. תופעות של flash-mob כגון הארלם-שייק ודומיו הם עניין שבשגרה. אנו מחפשים להיות חלק מהקהילה בעידן של אובדן קהילתיות. אבל הצורך הזה הוא לא רק חיצוני, הוא גם נוגע להגדרה הזהותית של האדם.

כולם ביחד - יוני בלוך וגאנגנם סטייל

כולם ביחד – יוני בלוך וגאנגנם סטייל

עשו ניסוי: כששואלים אתכם "מי את\ה?" מה אתם עונים? דרך העולם היא שתתארו את עצמכם בתוך קבוצות של קבוצות של קבוצות. דוגמא- "אני סטודנט", הופ, כבר זכית להגנה של אגודת הסטודנטים, שיכולים להעמיד את ההסתדרות על הרגלים. כבר מרגיש בטוח הרבה יותר. אחר כך יבוא השיוך התעסוקתי, המעמדי, הדתי, המגדרי, שכבת הגיל…אבל מי אתה? לעת אתה נותרתי עם תשובה זמנית: האדם מוגדר כאיבר האמצעי בחיתוך כל הקבוצות שמתאימות לו. האם האיבר הזה יכול לחיות לו לבד?

גלות כיפית

שאלה טובה היא, האם קיים אדם לכשעצמו. אבהיר – איך אנחנו מתנהגים כשאנחנו לגמרי לבד? כשאנחנו מנותקים מכל קבוצה – לא בעבודה, לא בבית הכנסת, ולא ממלאים טופס קאוצ'סורפינג? כשאנחנו יושבים בחדר, מדברים עם עצמנו – מי אנחנו באמת? האם יש בכלל מושג כזה אדם ללא סביבה? ניסיתי אני למלא את הטופס, אבל כמו צייר מתחיל, הרבה צבע נשפך לי על בד הציור. ובמקרה יש גם קשר לתשעה באב – הגלות הזאת. הנדידה מבית לבית שאותה רציתי לחוות, מה היא בעצם? אין זאת גלות? אדרבא, יש שיאמרו, כעת המולדת שלך היא העולם כולו! כל מקום אתה בבית, אתה חלק ממשהו גדול, אתה חלק מהכלל. זה דבר מושך, אבל בהתבוננות נוספת, זאת הגלות הנוראה ביותר. יש גם גלות שהיא נוחה, אבל היא הורסנית כמו כל גלות. כשאדם יוצא מן ההגדרה הצרה שלו אל עבר הגדרה רחבה הרבה יותר, זהותו מתפוררת, הוא אינו יותר הוא. הוא לא חייב להידרס תחת מגפי הקוסמופוליטיקה, אבל הוא חייב לשנות את עורו כזיקית ובכך למחוק את רצונו-כבודו-עצמו האמיתי, אובדן האני שלי. אפשר לצאת לגלות גם מהבית, לוותר על ההגדרה המצומצמת שבשכונה ולהזדהות כבעל חשבון פייסבוק או יוטיוב עם אלפי כניסות ביום. אך, ככל שנרבה להגדיר את עצמנו בקבוצות אין-מספר, אין אנו אלא חברי אותה קבוצה, ומתרחקים מהזהות המקורית שלנו. כך גם אני יצאתי כמעט לגלות פיזית בבית מארח ירושלמי, עבור חלק מהזהות האמיתית שלי, שלא ניתן למלאה בטופס הרשמה אינטרנטי.

ישנה תופעה שאני מכנה בשם "זרות תיאורית". יש שיודעים על מה אני מדבר, ויש שמושג זה אינו ברור כלל. אני מדבר על אותה תחושה מוזרה, ברגע שמישהו קורא בשמך. זאת תחושה נוקבת ודוקרת, האדם מזדעזע כולו, ונבוך לרגע קט מן הקשר בין השם הזה להוא עצמו, הוא מרגיש זר למילה המוזרה הזאת, תהיה אשר תהיה, אשר מכוונת נגדו ומביעה את כל מהותו. ואותה מילה נתונה ביד זרים, והם אומרים אותה, כמעט מחללים אותה בפיהם. האדם מרגיש זר לשמו. במקרים קיצוניים האדם אפילו בוחר לעצמו כינוי או שם אחר, כדי לגבור על המבוכה. ברוב המקרים האדם מדחיק את הקושי הפילוסופי שיש בקשר המטאפיזי בין שמו החיצוני לקיומו שלו. אם אדם אפילו לא שמו, אז מה הוא? שואלים אותי "מי אתה?" אפילו "אור" איני יכול להגיד.

מהפכת המידע הביאה עלינו עולם חדש. למעשה, אנחנו בעיצומה ועוד נראה ניסים גדולים ועצומים. ריבוי המידע והנגישות הוליד חלום חדש – להיות מפורסם, מוכר. כי איך אפשר לפרוץ בעולם אדיר שכזה? מי יאזין למה שיש לך להגיד? אפשרויות החשיפה הקטנות מייאשות, ונדמה שאפילו לנביאים היה יותר קל להגיד את דבריהם ברחובות העיר, כי הרחובות היום הרבה יותר גדולים מפעם, ורבים האנשים שקולם לא נשמע. לכן, אנחנו רוצים להיות חלק ממשהו. כי לרוב יש כוח. הנה גיליתי שהרעיון הזה לא חדש, ויש לו שורשים גם אצל מרקס, כמו שטענתי בימי המהפכה החברתית של הקיץ שעבר.

אני, איינשטיין

כולנו חיים ביחד, אבל כל אחד בנפרד. משמעותו של פלורליזם הוא קיום מגוון, תוך כדי שמירה בלתי מתפרשת של המיעוטים על מאפייניהם השונים ומתן כבוד והבנה לפרטים השונים מכל קבוצה וקבוצה. אבל חייבת להיות שמירה על האינדיבידואל, אחרת הוא יאבד.

ואני? סגרתי את החשבון עוד לפני שפתחתי אותו. כמו שאמר איינשטיין פעם, אני מעדיף את התה והלימון והספרים הישנים. זה מי שאני. לא בלוגר מגניב שגולש על ספות. סורי.

מדריך הנבוכים לגלקסיה – The Perplexed Guide to the Galaxy

הקדמה קצרה

הקטע הבא הוא ניסיון שילוב בין שני המדריכים הגדולים ביותר שידעה האנושות.

הראשון הוא מורה נבוכים לרמב"ם, ובשמו הלועזי: The Guide for the Perplexed. במקומות רבים בספר הרמב"ם עוקץ בלשונו החדה את הסכלים והבורים. עוקצנות זאת הזכירה לי את המדריך השני: The Hitchhiker Guide to the Galaxy של דאגלס אדמס, שאף הוא מאופיין בעקיצות על אמונות הכזב של תושבי היקום. למרות שיש עוד יותר מחודש ליום המגבת (לאלו שחוגגים אותו למניינם ב25.5 או לפי הלוח העברי ב42 לעומר), הרי הוא לפניכם. ברצוני להודות לרעי הטוב רזיאל שתרם בהערותיו המועילות והמעולות לקטע.

הרמב"ם עם משקפיו של זאפוד ביבלברוקס. התמונה הימנית לקוחה מhttp://grishman-works.blogspot.co.il/

הרמב"ם עם משקפיו של זאפוד ביבלברוקס. התמונה הימנית לקוחה מhttp://grishman-works.blogspot.co.il/

מדריך הנבוכים לגלקסיה – ע"ע "המין האנושי"

המין האנושי – המין השלישי בחוכמתו בכדור הארץ (ע"ע "לא מזיק ברובו").

ייעוד

בשל חוכמתם המוגבלת יועדו להתעסק רוב שנותם באופן עיקש ובלתי פוסק בקביעת דברים כ"אמת" ו"שקר". זאת ללא ידיעתם כי לשם כך נוצרו ע"י מחשב העל "הרהור עמוק" בכדי לחשב את השאלה של החיים, היקום והכל, פעולה שבני האדם מכנים אותם "השכלת המושכלות" (ע"ע 42). אמנם, נראה שפרוייקט זה נכשל עקב צורת האיות הווגונית שלא מבדילה בין "שכל" ל"סכל", דבר אשר גרם לבאגים חמורים ביותר במנגנון האנושי. כך יצא, שבני האדם מבלים את זמנם לרוב באכילת מאכלות טובות, בעילת צורות נאות, לבישת בגדי שש ורקמה, בילוי בקניון, צפייה בתוכניות אירוח ושאר דברי הבאי והבל.

פילוסופיה

אך ללא ספק, המין האנושי מתגלה במלוא טפשותו כאשר הוא שולח ידו במלאכת הפילוסופיה. הפילוסופיה האנושית היא ייחודית ביקום כולו, ונודעת ביכולת רפלקסיביות מרשימות, כיון שהיא עוסקת בעיקר בעצמה. לדוגמא, בן האדם הממוצע סובר שהארץ עומדת במרכז העולם, או שהמציאות כולה היא למענו כפרט, או שהצבעה למפלגה ששמה מתחיל ב- "יש" היא הקדמת קיום למהות, או שמחשבות שמחות יכולות להפיג את זעמו של מנהל הבנק שלך. אסכולה פילוסופית זאת כונתה " אקזיסטנציאליזם".

מחלות

המין האנושי נגוע במחלות מסוכנות רבות.

מחלת ה"אובר" – בני האדם הם יצורים שמחים וחיוביים, מלבד הפעמים הרבות בהם הם שרויים בדכאון כרוני עמוק. מטבעם החיובי, הם נוטים לעשות כל דבר יתר על המידה. המלכים לוקחים יותר מידי נשים. בני האדם מרבים להתאבל על המתים, ועוד יותר על אלו שעוד לא מתו ומצערים אותם עוד בחייהם. בני האדם מרבים בתארים נעלים יותר מידי (ראה מחקרו של עו"ד ד"ר רו"ח אל"מ הרב הגאון והחשוב לורד יהופיץ בויבריק השני שליט"א נ"י הי"ו). בני האדם מושכים יותר מידי כסף מן חשבון הבנק שלהם. ואם כל זה לא מספיק, האיפור של ג' יפית הוא יותר מידי.

מחלת "הכינותי מראש" – בני האדם נוטים לאופי עצלני מאוד, עד כדי כך שאינם יוצאים מביתם ארבע פעמים במחזור ירח ממוצע. בכלל, בני האדם מרבים לישון, מתוך תקווה תמימה שיום אחד יקומו בצהריים וישיגו תובנה עמוקה אודות החיים ללא צורך בעיון מוקדם או בלימודי הכנה כלשהם. בני האדם טוענים שהכול ידוע וקבוע מראש, ולימודים יכולים להסית או לא להועיל לגילוי האמת. לכן, הם מקפידים באדיקות לשמור על ראש נקי, צלול וזך מכול ידע זדוני.

אופנה וחברה

מבנהו ההיפר-גיאומטרי של היקום הוא שמאפשר את העובדה המרתקת לפיה כדור הארץ הוא המקום הכי גבוה ביקום, ובה בעת הוא המקום הנמוך ביותר. עובדה זאת היא שמקנה לבני האדם את אופיים הקיצוני, ולמריבות חסרות תכלית אודות האם כדור הארץ הוא המקום הכי "חם" עלי אדמות, או הכי "קול".

בני אדם מחבבים אופנת וינטאג' מאוד. כך, אם לדוגמא תתן להם ספר ישן ותגיד להם שיש בו סודות הנובעים מצירופי אותיות, הם ימהרו לקנותו בכסף מלא כפריט חובה לספרייה שלהם, וכאמירה אופנתית. אמיתות הדברים נובעת מערכו הפרה-היסטורי של הספר, והגוף שאחראי למנוע כל השתלטות של סדר וקיומה של האנתרופיה, חס ושלום, היא הרבנות הבין-גלקטית, שאחראית אף היא לתעודת הכשרות המפוקפקת במסעדה בסוף היקום. (ע"ע)

אמונה

רוב אוכלסיית היקום מאמינה שהיא נוצרה ע"י סוג של אל מסויים. בספרה הפחות-מצליח של הוצאת אינציקלופדית גלקטיקה: "מי זה הבחור הזה שנקרא אלוהים?" מוצגות העובדות שאנו יודעים בוודאות אודות הזן האלוהי. באדיבותם אנו מביאים את ההגדרה הנובעת מניסיוננו האמפירי עם הזן הזה:

אלוהים (מצוי): חסר חוליות, עור, בשר ודם. לא גוף. לא פיזי. לא נמצא בשום מקום. לא גדול. לא קטן. לא יושב. לא עומד. לא מצוי בזמן. לא מת. לא נושם. לא ישן. לא ער. לא שמח. לא עצוב. לא שתיים. לא יתר על שתיים. חי בקבוצות קטנות של אחד. 

הגדרה זאת לא הקנתה לאל המצוי פופלריות רבה, כיוון שהוא, בין היתר, גם לא מצוייד במגבת. לכן, בני האדם החליטו לערוך תחרות ריאליטי למציאת אלים יותר נגישים ואנושיים (כלומר, סכלים).

זוכה התחרות היה בחור בשנות השלושים המוקדמות שאיבד את בתוליו לפני אמו, בעל שרירי בטן מרשימים, שיער גולש, ויכולות מרשימות כמו הליכה על המים וריחוף בסיוע מוטות עץ ומסמרים. אם כן, אין זה מפתיע כלל, בהתחשב  בזאת שרוב הצופים היו צופות צעירות שהבחור המוכשר זכה בפרס – מלכות שמים לפני עשרים וחמישה אחוזי מס. בהמשך, זכייה זו סחפה בני אדם רבים, במיוחד בשל בשורתו של הבחור עם המגבת ליום "בלי פאניקה" שיבוא. אבל כשאר פליטי הריאליטי הוא נעלם יום אחד, מותיר אוהדים נאמנים אחוזי ציפייה ליום הקאמבק הגדול.

קריאה נוספת למעוניינים:

מו"נ: י"ב, ל"ב, ל"ד, נ"ט, ס"ב

שמונה פרקים: פ"א, פ"ד

משנה תודה:  יסודי התורה,  תשובה, מזוזה, אבלים,  מלכים

שולט בכיפה

 שולט בכיפה

 "כונסים אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומי לחץ…"

החובש החושב

הכיפה הארורה הזאת שניצבת על ראשי. למה אני צריך אותה?! רק בעיות היא גורמת. בתהליך החזרה בתשובה שלי, היא הייתה האחרונה להיכנס לרשימה – אחרי כשרות, שבת, נגיעה, תפילה, לימוד – רק אחרי שממש הייתי דוס גמור, אז צצה לי על הראש כפטריה. וגם אז לא הרגשתי נוח איתה – כי היא מגדירה. היא מכניסה אותי למסגרת. עם הזמן כבר התרגלתי אליה, וגם הסביבה הקרובה שלי לא מבחינה אותי בגללה, כיוון שאני דברן ופלספן "הוא לא כמו כל הדוסים" הם אומרים. אבל הסביבה הזרה לעולם תתייחס אחרת לחובשי הכיפה. האם הם יודעים מה יש מתחת לכיפה – שם בראשו של האדם החובש אותה? האם הכיפה היא רק סטייטמנט אופנתי עבורו? אולי חברתי? אולי הוא כופר בתחפושת? לאנשים יש את הנטייה להשליך את כל המחשבות שלהם על החברה הדתית אל עבר אותו חובש כיפה רנדומלי שהם ימצאו ברחוב. הם מכריחים את העולם הפנימי שלהם, כלומר – תפיסת הדת, החברה היהודית ואלוהים עצמו, להיות תקף גם עבור האדם הדתי אותו פגשו. "רבים לבקרים רבה אמונתך" – ופירוש חכמים, שאמונתו של אדם משתנה כל בוקר. אם לאדם אחד אין אותה אמונה כל יום, האם כל הדוסים מאמינים באותו דבר? ברור שלא.

אוסף הכיפות שלי

אמונת רחוב

לאנשים רבים יש קושיות ובעיות שגורמים דיסוננס בעולם הפנימי שלהם. כשהם פוגשים את חובש הכיפה, לעיתים קרובות הם דורשים ממנו להשקיט את אותו רעש רוחני. כאשר לי קורה מקרה שכזה, אני מנסה לגרום לאנשים לשנות את התפיסה הכוללת שלהם, שינוי פאזה, שיטת מחשבה חדשה – דרך אחרת להתבונן על הבעיות האלו – ואם יאמצו את הדרך החשיבתית הזאת, אולי מעט ירווח להם. אבל הם עקשנים – "תפתור לי את הקושיות שלי, אבל תישאר במערכת הייחוס שלי" הם דורשים. נתתי דוגמא בפוסטים הקודמים על עקרונו של הרמב"ם: נקצין את העניין. אם אדם חושב שלאל יש גוף, אז ברור שיצוצו לו בעיות פילוסופיות. כל עוד הוא לא יסכים להיפטר מהמחשבה הזאת, ולקבל את העקרון שאין לו גוף, תוותר הבעיה הזאת. כך גם בדברים אחרים, לאנשים יש דעות קדומות, פרמיטיביות על היהדות, שמא הייתה עבודת אליל שמוריד גשמים כתוצאה מהקרבת חיות תמימות. הם מסרבים להאמין שיש עומק בהגות היהודית, יש מושגים שצריך להתאמץ כדי לתפוס אותם – מבחינתם, היהדות היא מה שאני מבין, ומה שאיני מבין בו, הוא מלל ריק ומבלבל. שימו לב לחגים היהודיים – זה הרבה מעבר לקלישאה "ניסו להרוג אותנו. לא הצליחו. בואו נאכל". הרבה מן החגים משמעותם בפינמיות ושכלתנות נוראה – בראש השנה אנחנו מתפללים את התפילה האיומה: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" – אין לנו שום רצון בעולם הזה, אלא שכל הברואים יבינו, הבנה שכלית, שיש להם מסובב. כמה פילוסופיה במשפט אחד. יום כיפור הוא מסע אל תוך האני הפנימי שלי כפי שרמזתי בפוסט על ט' באב. וכך הלאה.

א מחייה, משה.

מהו האלוהים? זאת גם שאלה כואבת. אנשים לעיתים תופסים אותו בצורה פרסונלית, זקן שיושב בשמיים ואחראי שהכול יעבוד בעולם לפי שכר ועונש. עבורם, האדם הדתי, יש לו איזשהו השפעה עליו – אז הוא יכול ללכת בלי מטריה היום, לא ירד גשם. הם אינם שמים על ליבם את הטקסטים המזעזעים במסורת היהודית. אביא 3 דוגמאות:

א) לאחר חטא העגל משה מתיר נדר לקדוש ברוך הוא – שום אדם עם תפיסה מסורתית של האל לא יבלע בנחת טקסט שכזה, שהוא ממש בגדר חילול הקודש עבורו, אבל זה שוב משום שהוא מסרב "לפתוח את הראש" ולחשוב קצת אחרת.

"'ויחל משה', מהו כן? אמר ר' ברכיה בשם ר' חלבו בשם ר' יצחק: שהתיר נדרו של יוצרו. כיצד? אלא בשעה שעשו ישראל העגל עמד משה מפיס האלהים שימחול להם. אמר האלהים: משה, כבר נשבעתי 'זובח לאלקים יחרם', ודבר שבועה שיצא מפי איני מחזירה. אמר משה: רבון העולם, ולא נתת לי הפרה של נדרים ואמרת 'איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו' – הוא אינו מוחל אבל חכם מוחל את נדרו בעת ישאל עליו? וכל זקן שמורה הוראה – אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו צריך הוא לקימה תחילה [צריכה להיות דוגמא אישית], ואתה ציויתני על הפרת נדרים דין הוא שתתיר את נדרך כאשר ציויתני להתיר לאחרים. מיד נתעטף בטליתו וישב לו כזקן, והקדוש ברוך הוא עומד כשואל נדרו, וכן הוא אומר 'ואשב בהר'". (מדרש רבא, כי תבוא)

זהו טקסט לא פחות ולא יותר מזעזע, אבל העיקר מדגיש לנו שהאל הוא לא מושג פשוט כל כך.

ב) מקור שני, שגם נוגע באותו נושא הוא מן מסכת ברכות דף ל"ב ע"א – שם לאחר שמשה מתיר את הנדר אומר לו הקב"ה משהו מדהים:

"'ואולם חי אני' אמר רבא, אמר רב יצחק: מלמד שאמר לו הקדוש ב"ה למשה: 'משה, החייתני בדבריך'".

רגע, רגע – מה ז"א "החייתני"?! איך אמר ניטשה – רק במקום שיש מתים יש קמים לתחייה. רש"י, מלך המינימליזם מבאר: "בעיני האומות" – אנחנו מגלים, שגם ביהדות ישנה מציאות כזאת שם האל חשוב כמת – גם בתפיסה מיסטית קצת של "קב"ה וישראל כולהו חד" – שאם אין ישראל, אז עבור האומות אין אלוהים. אבל חשוב להבין את התפיסה הרעיונית, שגם היהדות תופסת את האל בצורה פילוסופית נועזת. אני יושב בהרצאה עם עוד 50 סטודנטים לפילוסופיה, רובם ככולם אין להם סמרטוט על הראש. ופתאום הם מבינים שמה שהם חשבו עד עכשיו זאת דעה קדומה אינפנטילית. הם מבינים עד כמה האלוהים של דקארט, לדוגמא, מורכב – עד כמה הוא לא טריוויאלי ונהיר – ופה אני מוצא תועלת רבה. אתם יכולים לעשות בעצמכם את ההכרעות הערכיות-הדתיות או האפסטמולוגיות-אמונתיות בהתאם לרוח ליבכם, אני מקבל את הכרעותיו של כל אדם – אבל לא לפני שבאמת חשבתם והבנתם על מה אתם מדברים. אנשים תופסים דתיים כפרמיטיבים לרוב כי הם עצם פרמיטיבים במחשבתם כלפי הדת. כל הכופרים ההגונים כבר אינם. טומי לפיד, איכָּה?!

ג) גם בחירה חופשית אינה קאפ-קייקס ביהדות. אני מזמין את הקהל לעיין בפירושו של ליבוביץ לקהלת (ובסוף התייחסות לתהילים). בכל אופן, אדגים בקטנה ע"פ דברי הגמרא להלן:

"הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים, שנאמר צינים פחים בדרך עיקש, שומר נפשו ירחק מהם". (כתובות ל' ע"א)

תרגום פשוט – הכול בידי שמים חוץ ממזג האוויר ("צינים", מלשון צינה וקור) ומלכודות ("הפח נשבר ואנחנו נלמטנו" – פחים הם מלכודות היונים). אם אדם רואה שיורד גשם בחוץ – שיקח מעיל. הוא לא יכול לטעון ולומר: "אני אלך כמו שאני ויהיה בסדר בעזרת ה'". אם אתה רואה מלכודת ניצבת מולך, אינך יכול לדרוך בה ולהרהר: "אני מקיים מצוות והכול, ה' לא יעניש אותי סתם". קיצר, הגמרא אומרת לנו – אל תהיה אידיוט. ומה יעשה מי שלא שפר מזלו והוא באמת אידיוט? עליו הכתוב אומר: "שומר פתאים ה'".

ד) אמרתי שלוש, אבל אציין במילה אחת שיש מקור שם כתוב שגם הקב"ה מתפלל. ביארתי את זה במקור אחר והדגשתי את הרעיון הגדול שם. אבל בכל אופן, שימו לב לתעוזה.

מה אתה יודע?

כשזה מגיע לקשקשת על דת-אמונה-אלוהים וכאלו דברים, פתאום כולם מרשים לעצמם להיות מומחים גדולים, הגיונות ליבם הם האמת האבסולוטית, והם ילכו אחריה וישכנעו בצורה מיסיונרית את הצד המאזין. האם הם היו מדברים באותה ניחותא על תיאוריות קוונטיות בפיזיקה? יש דברים באלוהות שכולנו מבינים – לדוגמא, כולנו מסכימים שאם יש אל, אז הוא ברא את העולם. זאת אחת מהתכונות שלו. אבל דיון עמוק אני דורש רק מאנשי מקצוע – כלומר, פילוסופים בלבד. גם לא כל הרבנים לדעתי רשאים לדון בשאלות כאלו, במיוחד עם הכשרתם היא לרוב להגיד לי האם חתיכת בשר כשרה או לא. אבל אם יש רבנים עם נטייה פילוסופית, שלקחו ברצינות את תפקידם כמנהיגי קהילה אמונית אז ראוי לשמוע מה האם אומרים. וגם פילוסופים מעולם האקדמיה, גם הם צד בשיחה העליונה הזאת. אבל המדען הגדול ביותר הוא הפילוסוף הגרוע ביותר. יש נטייה להרבה אנשי מדע להביע את דעתם בסוגיות פילוסופיות. מי שאל אתכם?! אתם צריכים בסך הכול לברר איך העולם עובד – למה ומדוע, זה לא התחום שלכם. המחשבה המדעית שונה מהמחשבה הפילוסופית. דווקא בין הפילוסופים מצאתי סביבה חמה יותר לדיון אמיתי ועמוק בשאלות תיאולוגיות. אבל עדיין, הכיפה…

קבוצת כל הקבוצות

גם באולם ההרצאות קרה לי מקרה שכזה. "אתם הדתיים מאמינים ש…" נאמר לי. יש פה פרגמטיות לא קטנה. השואל יש קיטרג אותי לקבוצת הדתיים – ז"א יש "אתם" ויש "אנחנו". יריבות שכזאת, חלוקה. הדובר, ברגע ששם אותי עם כל הדוסים שיש בעולם, כפה עליי דעות מסויימות שאולי לא מתאימות לי. אני מציע אחת מהשניים: או שיעשה הפרדה מלאה, כלומר – כל יהודי הוא עולם ומלואו ויש לו אמונה בפני עצמו: דבר שנכון כפי שהצגנו. או שיאגד את כולנו יחדיו – שהרי היהדות היא מסורת משותפת לכולנו, דתיים וחילונים, ולכולנו הרשות להפוך בה והפוך בה, דכולי בה. טייק איט או ליב איט, באמאש'ך.

הבעיה היא לא רק עם הציבור החילוני, אלא בעיקר עם הציבור הדתי שמדקדק להגדיר כל מתפלל שנכנס לבית הכנסת לפי צבע כיפתו והשתלשלות ציציותיו. להרבה בתי כנסיות אני נכנס עם הכיפה הסרוגה שלי וכובע המגבעת האפור שלי, עטור בחליפה שחורה – אבל עם חולצה אדומה מתחת, וגורר אלפי עיניים צופיות אליי. "צריך ללבוש לבן בשבת, כתוב: בכל עת יהיו בגדיך לבנים" אומר לי יהודי – ואני אומר לו: "הא כתיב ביום המיתה דווקא, שכל יום יהיה בעינך כיום המיתה לעשות בו תשובה. אבל על לבוש אדום נאמר 'מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת' וכתיב 'כיבס ביין לבושו ובדם ענבים כסותו'" ועוד ראיות רבות אני מביא לו. ברור שזה לא ברצינות. אני פשוט אוהב אדום.

ביקור במלא שערים – מישל קישקה (http://he.kichka.com)

למה לעזאזל להתעסק בקטנות האלו? מה נותן לכם העיסוק החברתי הרכילותי הצהוב (במקרה שלנו, אדום) הזה? האנשים הפשוטים האלו מעייפים אותי. אני חולם על קהילה קטנטנה איכותית, כמה בני עלייה, בעלי הבנה חדה, ברורה ומעמיקה. שאלו פעם את הרבי מלובביץ' איך הוא לא מתעייף משעות של קבלת קהל, והוא השיב – שלא מתעייפים מלספור יהלומים. אבל ריבונו של עולם, כמה יהלומים לא מלוטשים, ואילו היו רוצים שילטשו אותם – מילא, אבל גושי עופרת נופלים על פניי. בקהילה החרדית אנו רואים שלא כל יהודי יכול לסבול מעמד וחיים של תלמיד חכם – המונח הזה עובר זילות איום בימינו שלנו. גם יוצא שהרבה יהודים ש"נגזר" עליהם להיות בחורי ישיבה, פשוט נפלטים משם, כי הם לא מתאימים, ולכן צריך למצוא להם מסגרת אחרת – חיים של פרנסה טובה וכלכלה, ולא של פת במלח תאכל ועל הארץ תישן.

ולמדור השו"ת (המזדמן, ואולי יעשה קבוע):

ש: "מה אתה?" ת: "אנא עבדא דקודשא בריך הוא".

ש: "מי אבא שלך?" ת: "ארמי אובד אבי".

ש: "מאיפה אתה?" ת: "מתחת כיסא הכבוד".

הייתי צריך להוציא את הדברים במפורש – מקווה שלא פגעתי. די לחכימה ברמיזה!

ודבר אחרון בהחלט

דיברנו על סטודנטים לפילוסופיה. "האוניברסיטה המשודרת" מתוך תוכניתם של הצמד המבדר במיוחד: טייכר וזרחוביץ'. הרפרנס לליבוביץ ברור, וזה עושה את המערכון הרבה יותר מצחיק.