הערות על הזכייה של ישראל באירוויזיון

מוצ"ש האחרון נאספנו כמה חברים לצפות במופע האירוויזיון ההיסטורי בו נטע ברזילי הביאה את הזכייה הרביעית לישראל. תחושה לאומית (שלא לומר, לאומנית) הייתה באוויר. הנה אוסטריה עוקפת אותנו בניקוד השופטים, כאילו לא מספיק חלקם במלחמת העולם השנייה. מתפללים ששמה של ישראל ישמע מאוחר בהצבעות הקהל. נדרנו נדרים והתפללנו חזק עד לרגע הזכייה המאחד והמרגש. כל היום למחרת הרגשתי אופוריה על הרגע ההיסטורי בו נכחתי, ודמעות של אושר זלגו מעיניי.

אבל לצערי הרב לא נתנו לי רגע של נחת מנטע. כל מחנה מיהר לקרוע משהו מהחלום המתוק הזה שהגיע לארץ. החרדים זעקו על חילול השבת ההמוני הצפוי (האמנם? חזרה גנרלית ע"י גויים במתחם סגור יותר חמור מהכנות להילולת רשב"י במירון?), הלהט"בים איימו בהחרמה אם לא יתנו להם זכויות מלאות (מי אמר שזאת תחרות שלכם?), הימניים ניכסו את הניצחון למטרות פוליטיות (הניצחון הוא הישג של המוסד?), השמאלנים טענו שזה בכלל בא ללמד אותנו על זכויות אדם וקבלת השונה (או ניצול מיטבי של הרגע?). בחייאת, לא יכלו לתת פשוט לשמוח?

ניצחון באירוויזיון לדעתי הוא אחד הרגעים המשמחים ביותר בתולדות אומה. ואין זאת קלישאה בכלל. כי הניצחון באירוויזיון בניגוד למאורעות אחרים הוא חסר תופעות לוואי. במלחמה יש הרוגים ופצועים. בשמחות דתיות מדירים מחנות שלמים מדתות (או חוסר-דת) אחרות. כנ"ל במאורעות פוליטיים. לפעמים אירועים אחרים גוררים גינויים או חוסר-סיפוק מאומות העולם. כך או אחרת, לא נמצא שמחה אחת בתולדות האומה שאין צער כלשהו, גדול או קטן, בצידה.

לעומת זאת, בתחרות האירווזיון אף אחד לא נפגע. המדינה שולחת נציג שנושא על כתפיו את כל מה שהמדינה מייצגת (או רוצה לייצג). הזכייה מביאה למדינה תיירים ($$$), הכרה בערכה התרבותי של המדינה, הכרה בקיום הלאומי ובמיוחדותו – אם זאת שפה או ערכים. כמו כן, הכרה בטריטוריה שלו ע"י אירוח בשנה הבאה. זהו נצחון שהוא מעל הפוליטיקה, נצחון שהוא מעל העדות, ולכן הוא מאחד כל כך – הוא מאפשר לנו להיות גאים כישראלים מבלי להשתייך לשום מחנה, מלבד השייכות הלאומית שלנו.

ונראה שאיבדנו את הרגש הזה. לא בזדון, פשוט הוא הלך וקהה עם המיליטנטיות של הרשתות החברתיות. כך קרה גם ליום ירושלים. ירושלים – מעיר שחוברה לה יחדיו, שהייתה בראש המאוויים הלאומיים ללא שום חילוק, הפכה לנושא רגיש ונפיץ. לכן גם יום ירושלים הפך ליום לא רלוונטי כלל בלוח השנה הישראלי, שגם בעיניי ימניים רבים הוא יום סמלי בלבד, וכבר בליבם לא מפעפע שום התרגשות על קיום נבואת זכריה ברחובות ירושלים.

הזכייה של נטע לא שייכת לאף מחנה – ולכן אף אחד לא יכול לבוא ולקחת את זה לרשותו. מצד שני, אף אחד גם לא יכול להתכחש שזה לא שייך לו. הדתיים שטוענים ש"מה להם ולתחרות שירה צבעונית", אינם מבינים שהערך ההסברתי מהמהלך הזה הוא בלתי יתואר. שיש פה מעיין קיום הנבואה של הגויים המבקשים את קרבת העם היהודי, גם אם לפעמים "מלך פורץ גדר לעשות לו דרך".

אז לא, אני לא שמח על חילולי שבת ועל מסיבות שיבואו לארצנו. אבל כן אני שמח על הגויים שיבואו לכאן ויראו שבמדינת האפרטהייד ששיווקו להם יש גם תושבים לא יהודים שחיים בחופשיות ויש עובדים מהרשות הפלסטינית, ויש יהודים גם בצבע שחור, ושבכלל היהודים הם נחמדים. וכשהם יחזרו לארצות הקרות שלהם, הם יאמרו: "עם ה' אלו ומארצו יצאו". אשרינו שזכינו! אשרי העם שככה לו!

מודעות פרסומת

פה זה לא אירופה

ישראלים אוהבים להרגיש אמריקה. או אירופה, לא משנה. העיקר לא כאן. אני נזכר בתמונות ההיסטוריות של מאות ישראלים צובאים על סניף מקדונלדס שנפתח כאן בשנות התשעים ועד לשבוע האחרון בו ספוטיפיי הגישה לישראלים רדיו אינטרנטי כמו באמריקה. אבל הגלובליזציה המערבית לא עוצרת בצרכנות. הלוואי. היא גוררת גם בורות במסווה אינטלקטואלי. אפילו הויכוחים שלנו הופכים להיות מערביים. קחו למשל את הויכוחים בנושאי דת (ומדינה, ומדע וכל דבר) בהתחלה היה זה נחלתם של כמה בורים שאינם יודעים נגד מי הם נלחמים. הדור הישן, מייסדי המדינה ומבקריה החריפים של היהדות, עוד ידעו נגד מה צריך להילחם, אבל הם חלפו ופינו את נחלתם לבורים שנמצאים עכשיו גם בתקשורת וקובעים לנו הציבור – הדתי והחילוני – על מה נריב. ועל זה אני רוצה להתווכח.

הסניף הראשון של מקדונלדס בארץ

הרב רפי אוסטרוף אמר פעם שפורנוגרפיה לא מזיקה למיניות הבריאה של האדם כמו הוליווד. ובאמת, בעוד כשאנחנו רואים או צופים בפנטזיות אנחנו יוצרים חסם ויודעים שזאת לא מציאות. אבל הוליווד נראית כל כך אמיתית. כי לגיבור יש רגשות ומחשבות בדיוק כמו לנו. ויש לו אהבה מושלמת…לא כמו לנו. ויש לו מאבק בין-דתי ובין גזעי…כמו לנו?

חיי העולם הזה

ארצות הברית היא מדינה מאוד דתית. האוונגליסטים לוקחים את הטקסט המקראי כפשוטו. לכן לימוד אבולוציה או תיאוריות על גיל העולם נחשב לנושא רגיש בארצות הברית כפי שכולנו יודעים. משום מה החבר'ה בעלי ההשפעה החליטו כי גיל העולם נחשב ליסוד ביהדות האורתודוקסית. כך אנחנו מוצאים את הנושא לניגוח ולעקצנות. יש חילונים שאף מבקשים ללמד את הנושא בבתי ספר לצד אבולוציה ושאר תיאוריות שבארצות הברית מעוררת מדנים. אבל בחיאת, כמה זה משנה לדוסים? ההתנגדות לתוכני הלימוד המדעיים נובעת בראש משמרנות ולא מהתוכן עצמו. גיל העולם מעולם לא היה אישיו מרכזי, ולתיאוריות מדעיות היה מקום של כבוד או של קרירות דעת ספקנית משהו. מובילי המאבקים חיים בסרט הוליוודי שבו הם לוחמים במלחמת צדק של ההגיון הישר כנגד הבורות הממאירה, לפחות כנגד הכנסיה ששרפה את גליליאו. אבל הסיפור האמיתי הרבה פחות רומנטי. המידע המדעי נגיש לכולם. רוב הישראלים אקדמאים ויחשפו למידע הזה במהלך התארים המתקדמים שלהם או בשיטוט מהיר בגוגל. רוצים ללמד אבולוציה? למדו! אבל ראו הוזהרתם – כל החשק יצא לכם. ברוך השם, לא חסרים לנו נושאים אחרים להתווכח עליהם כמו שבת, יחס לגויים או הדתה.

אמריקן ביוטי

עוד השלכה הוליוודית שנעשית על המאבקים הדתיים פה הוא הנושא הלהט"בי. אבל כאן העניין יותר מורכב. ראשית, אכן יש קושי גדול לדת היהודית להכיל או לאשר כל מה שקשור לנושא. ישנם איסורים ברורים וטקסים מוגדרים שלא ניתן לגעת בהם בניגוד לתיאוריות מדעיות שפירוש התורה יכול לסבול אותם. שנית, נראה שהדתיים עצמם נכנעו לתסריט ההוליוודי ושמחים להשיב בטיעוני נגד מן התרבות האמריקאית. האוזן התרגלה לשמוע על כמרים קתוליים הומופובים ביום ופדופילים בלילה. העין שבעה מלראות הפגנות של "כנסיות שנאה" בדרום ארה"ב נושאים שלטים נגד להט"בים. הקיבה כבר קיבלה בחילה ממטיפים נוטפי ארס המדברים בשם ישו. לכן, פה בארץ הקודש הרבנים יזכו לאותה אדרת בדיוק. נכון, יש רבנים שתקפו מינית. נכון, רוב הרבנים בעלי דעות הומופוביות. אבל לעזאזל, אל תעשו מהרבנות הראשית כאילו הייתה הותיקן. קל מאוד לחשוב בקטגוריות הוליוודיות, אבל המציאות היא לא כזאת. הדגש בדת היהודית הוא על הפרקטיקה ועל המסורת ולכן הדיון צריך להיות כזה ולא לעסוק בתיאוריות מגדריות על מבנה המשפחה. הציבור הלהט"בי אינו שונה מכלל הציבור הישראלי שרובו מסורתי, ולכן גם להט"בים רבים קשורים כך או אחרת לפרקטיקות מסורתיות. איך בכלל אפשר להשוות רבנים לכמרים קתולים? התיאולוגיה שונה, אורח החיים שונה, המגע עם העולם שונה, התרבות שונה. רק השנאה דומה. אבל זה לא אומר שההידברות צריכה להיות דומה.

והדוסים נכנעים. ככה רבנים החלו בהסבת מקצוע לפילוסופים חובבים שבאים להתקיף את התיאוריות המגדריות והפוסט-מודרניזם. הם מקשקשים על מיניות ומבנה המשפחה המסורתי ולוקחים תיאוריות ומחקרים אודות טיפולי המרה נוצרים אמריקאים. אבל זאת טעות גדולה והחטאת המטרה. זהו לא דיבור יהודי.

פעילת של כנסיית השנאה הידועה של קנטאקי (אין קשר לעוף)

פליז, גם תפסיקו לדבר על "הממסד הדתי". הרבנות הראשית כבודה במקומה מונח. אבל הציבור הדתי מתייחס אליה במקרה הטוב בכבוד ובמקרה הרע בזלזול. אין מזימה של הרבנים הראשיים להשתלט על העולם ולגרום לבניין המקדש השלישי. אלו רק פקידים שדואגים לחיים הדתיים במדינה. נכון, היום אפשר להצביע על בעיות ועל ליקויים רבים בתפקודה או בנחיצותה כדוגמת כשרות או נישואין. אבל זאת לא מפלצת תלת-ראשית שכל מי שכיפה על ראשו עומד דום למשמעתה. נראה לפעמים שכל מי שמדבר על ה"ממסד הרבני" אינו יודע את טיב הקשר בין יהודי לבין רבו. "עשה לך רב וקנה לך חבר" אינם נמצאים במקרה ביחד. הרב הוא ידיד-נפש רוחני. הוא מוליך אותך בדרך שלך אל המטרה המשותפת, היא הקדוש ברוך הוא. הוא מעשיר אותך בידע ובחוכמה. הוא לא אפיפיור. הוא לא כומר. הוא לא עורך טקסי מיסה, שומע וידויים או מוכר שטרות מחילה.

מיסטר נו-אינגליש

מה על הדתיים לעשות, אם כן? להתעלם. לא לנסות להגיב באותו מטבע. כי ממה נפשך, אמת מארץ תצמח. לא צריך להתגונן נגד התקפה על היהדות, כי אין התקפה על היהדות. יש התקפה בנוסח אמריקה. ואולי, ההתקפות האלו אפילו עושות טוב לדתיים. לא ממזמן שמעתי על מכר שלי שיצא בשאלה, וכחלק מהתהליך תרם את כל ספרי הקודש שלו. מדוע? כי האדם הדתי בעולם הזה נמצא במגננה אינטלקטואלית. הוא זה שצריך להוכיח את עצמו. הוא צריך להיות המשכיל יותר, היודע יותר, המבין יותר. החילוני נמצא בקבוצה השלטת ולכן הוא יכול להרשות לעצמו להיות בור יותר, לדעת פחות ולהתקיף בקש את הטענות הדתיות. על הדתי לכן להיות חד ומוכן, ולכן הטענות כאילו-נגד היהדות פותחות בפנינו עולם חדש שעלינו לחקור וללמוד וזה תמיד יותר טוב.

באופן מעניין, כל שלושת הדתות האברהמיות הגדולות רואות בעין שלילית את תרגום כתבי הקודש. היהודים מספרים שכשתלמי המלך תרגם את התורה ליוונית שרר חושך בעולם שלושה ימים. המוסלמים מזהירים בחרם מאת הנביא מוחמד למי שיתרגם את דברי האלוהים שקיבל מג'יבריל המלאך. והנוצרים הקתולים הרשו למאמיניהם לקרוא רק תפילות או קטעים מובחרים מהברית החדשה בלבד. מדוע? כי יש דברים שפשוט לא ניתן לתרגם והניסיון לייבא אותם בצורה המונית בטוח יביא לעיוות. נסו בעצמכם לתרגם לאנגלית את המונח "מצווה". מה זה? Command? לא בדיוק. זה לא בדיוק ציווי, זה לא בדיוק מעשה טוב. כשאני אומר למישהו "תעשה מצווה" – מה כוונתי? כבר ציטטתי את קיפלינג שאמר שמערב ומזרח לא יפגשו לעולם. ככה גם המונח הבודהיסטי של דוקהה לא ניתן לתרגם לעברית-מערבית. זה סבל? לא, כי סבל הוא בעל מטען שלילי. זה חוסר-סיפוק? לא בדיוק. את דתות המזרח אנחנו יודעים לקחת בכובד ראש אינטלקטואלי, אבל כשזה נוגע לעבודה בתוך הבית אנחנו מתעצלים וחושבים בקטגוריות מערביות. אפילו שלושת הדתות בסוף מצאו דרך מעקף על האיסור לתרגום. היהדות אימצה תרגומים קאנונים (אונקלוס), האסלאם מציע לכתוב "פירושים" לקוראן בשפות שונות, ואילו הנצרות נפרצה ע"י מהפכת הדפוס והפרוטסטנטיות בעקבותיה. טוב, חייבים לציין, בסופו של דבר אמריקאי או לא, ההמבורגר של מקדונלדס לא כזה נורא, אפילו טעים.

ודבר אחרון בהחלט

נתתי את הדוגמה של כנסיות שנאה אמריקאיות כשנאה דתית. אז אם כבר הוליווד, יוצרי הסרט "קינגסמן" לקחו את הקלישאה הזאת עד הסוף ממש. מסצנות האקשן הטובות בקולנוע של כל הזמנים. (מכיל אלימות גרפית, לא לבעלי לב חלש)

על תופעת השיבה למקורות בקיבוצים

על תופעת השיבה למקורות בקיבוצים

קולות מעורבים נשמעים סביב תופעת ההדתה של הקיבוצים. בקצרה, קיבוצים רבים, וביניהם כאלו שהיו אות וסמל לאידואולוגיה הקיבוצית החילונית, מראים סמני שבר בגישה האתאיסטית הבלתי-מתפשרת. חדרי אוכל מוכשרים לתיאבון האורחים, מקוואות נבנים לטהרת נשות הקיבוץ וחדרים הופכים לבתי כנסת מאולתרים הפעילים מדי שבת בשבתו.

איני מעוניין לקבוע האם מדובר בתופעה חיובית או שלילית. התופעה לדעתי מורכבת, ויש מקום לביקורת על כל אחת מההתייחסויות.

כיפורים כפורים

יש אלו המרננים על "ניצחון האמת". שגם הכופר העז-פנים ביותר לא עומד בפני מסורת אבותינו. אך אולי כל מה שיש פה זה התנסות מהפרי האסור. כל מה שלא היה מותר מתגלה, הדת מעניינת ומסקרנת, וטבעי שבני הקיבוצים יתאהבו. אבל איך אומרים ביידיש: אהבה חולפת כמו סמרטוט לח.

ואין לי אלא ההתנסות שלי עם בני הקיבוצים. שיתפתי את דירתי עם קיבוצניק חילוני מקיבוצי הדרום למשך כשנה (אולי יותר). בין היתר סיפר לי שהוא לעולם לא מפסיד את יום הכיפורים אצלו בקיבוץ. שאלתי למה, מה מיוחד כבר ביום כיפור אצלם? הוא סיפר לי שמידי שנה ערב יום הכיפורים הוא זמן קבוע למסיבה. כל הצעירים מקיבוצי הסביבה מתקבצים אצלם, לאירוע המאורגן היטב ע"י צעירי הקיבוץ. מדובר לא במשהו מאולתר, אלא במסורת קבועה עם הגברה, תאורה ובר משקאות עשיר. הם שותים ושמחים עד שנופלים מהרגליים. לקראת הצהריים הם מתעוררים עם הנגאובר, בדיוק בזמן לארוחת הצהריים. הארוחה מוגשת כבכל יום, אלא שביום כיפור באופן קבוע מידי שנה מוגשת מנה בשרית של חזיר. מדובר במסורת מכוונת, אשר אולי בזמנו נחשבת מתריסה מאוד, אבל הצעירים הקיבוצניקים היום כבר לא מבינים מה כל העניין, והוא בכלל מעדיף בקר. אני מקשיב לסיפור שלו בעניין רב. מנסה להתחקות אחר כל מנהג ומנהג ומנסה להבין מה המקור, כמה לאווים ניסו מייסדי הקיבוץ לעבור. נראה לפעמים שהניסיון כל כך שיטתי ומדוייק, עד כי הוא שקוף ולא טבעי.

  הגדת השומר הצעיר – השמטת השמות הקדושים – מתוך הספרייה הלאומית

בהגדות הקיבוציות העניין נראה בבירור. לפעמים הטקסטים המקראיים נלקחים במלואם כאשר פשוט כל אזכרה קדושה נמחקת. הקורא מרגיש שהטקסט לוקה. למי הטקסט פונה? מי הוציאנו ממצרים? מי עמדה לאבותינו?

אקסטזי להמונים

השאלות הללו נשאלות וצפות. התשובה לא בהכרח תהיה מספקת, אבל תהיה לפחות תשובה רשמית שאפשר לכפור בה. יש קיר לצעוק מולו. ולכן, לא רק שהאהבה הקיבוצית בדת תחלוף כסמרטוט לח, אלא יכול מאוד להיות שהאתאיזם הקיבוצי עוד יזכה לעדנה דווקא משום היכרותו החדשה עם הדת. אי אפשר להציג מבט חלקי, המפגש עם הדת הוא מזעזע ולפעמים בוטה מאוד. פעם אחת שעשינו שבת יחד בדירה, אחד החברים של שותפי, קיבוצניק אף הוא, הכיר ש"הדתיים קוראים כל שבוע סיפור מהתנ"ך", ושאל איזה סיפור יש השבוע. הוא עצמו לא הכיר שום סיפור חוץ מ"היה אחד שרצה להרוג את הבן שלו, ובסוף בא מלאך והביא לו בן אחר". בכל אופן, פרשת השבוע הייתה פנחס. ועכשיו קוראים יקרים – איך אני מסביר לבן התם פרשה המתארת יחסי-מין המוניים, רצח קנאי ומלחמת אחים על רקע דתי?

ההמלצה שלי היא להראות את המורכבות בחיינו דרך הדת שמספרת סיפור בעיקר אנושי. זה סיפור של אנשים עם תכונות טובות ורעות, וניסיונם המתמשך לפרוץ את עצמם. להחכים מכל אדם, להתנבא על העתיד, להיחלם על הטוב, או לגרום כמה שיותר רע. אל תציגו מבט שווא שהדת היא אופיום להמונים, היא מרגיעה וגורמת רק טוב ושנטי. הציגו את האקשן שבה, את העליות והירידות. דברו דוגרי. הציגו את השאלות שעדיין מטרידות אתכם. כשהשותף שאל אותי על יום כיפור שלי, מלמלתי ג'יבריש ואמרתי לו שיום כיפור מזכיר לי את יהודה עמיחי ושהמטאפורות מלפני אלף שנים עדיין נוגעות ומרגשות אותי. ויהודה עמיחי, אף פעם לא קל לעיכול אבל ממש מעביר את הרצון לחוות את הרוחני ביום יום. וכולי אמונה שמסורת של אלפי שנים, גם אם מיוסדת על טעויות והזיונות כלשונם, יכולה ללמד משהו על האנושיות.

הומניזם גם כשלא נוח

בגזרה השנייה מצויים אלו הזועקים על אובדן הערכים, על הכפייה הדתית במרווח הציבורי הנקי, על השתלטות עוינת של תיאוריות פרימיטיביות אלימות על העדינות הסוציאליסטית. טוב, עם ערכים לא הולכים למכולת, ותנו לי לגלות שגם בהלכה אפשר לגלות גמישות במקרים של הפסד מרובה. אולי יהיו שיאמרו שיהיה ציני לומר שההכרעה היא כלכלית, אך אני חושב שכסף הוא לא מילה גסה, ואת הדבר-האחר אפשר להמשיך לאכול גם בבית.

בי"כ בבית השיטה

אבל הדבר החשוב ביותר הוא הפנמה של המסר הקיבוצי האמיתי. בביקורי האחרון בקיבוץ-נופש המארחת הצהירה על עצמה כ"אתאיסטית מוחלטת התומכת בשריפת הר הבית". היא טענה כי הדבר הקדוש בעיניה הוא האדם, הוא הדבר היחיד שיש להילחם עבורו, ולא שום דת. האם זהו ההומניזם? אני לא חושב. אם ההומניזם זה לכבד כל אדם באשר הוא, הרי הכבוד מתחיל בלכבד את הדעות והאמונות של כל אדם באשר הוא. דא עקא, זה כולל גם דתיים. הגישה העוקצנית של: "הם לא מכבדים, אני לא מכבד". מלבה את השנאה משני הצדדים. היא יוצרת דמוניזציה ואנטיגוניזם בשם שתי אידיאולוגיות שדוגלות באהבה.

ומה הפתרון פה? ההזנה ההדדית. לא להיות מוזנים מתקשורת ומתעמולה. ללמוד אחד על השני, אחד עם השני. לתלות את ההכרה על דמות של חבר ולא דמות בדיונית של מתנחל עם סנדלים ועוזי או קיבוצניק אוכל שפנים. להילחם אחד בשביל השני, כפי שאמר וולטר על חופש הביטוי: "אינני מקבל את דבריך, אך אני מוכן להקריב את חיי כדי שתוכל לאמרם".

הערה מעניינת – כשבקיבוצים שמרו מצוות עוד לפני שזה היה קול

"מנהג ישראל דין הוא" נהגו לומר, אז כנראה שהוא דין. הסיפור על החזיר ביום כיפור הזכיר לי את מה שכתב "ערוך השולחן" בהלכות חנוכה על "אותם אלו המשחקין בקארטין [קלפים]". "ערוך השולחן" גוער במנהג העתיק שנפרץ וקורא לבטלו. ואולם, קראתי שמה שהעולם עדיין מקל ומשחק בקלפים וסביבונים בחנוכה הוא כדי לעשות היכר לדברי "ערוך השולחן", כלומר, שדבריו יהיה עדיין רלוונטיים – שהרי אם יפסיקו, על מה הוא יצעק בחנוכה? כך יוצא שהמנהג הרע הופך למצווה של ממש, לסמלי החג.

ואפילו בסיפור המתריס לעיל אני מוצא נקודת אור. קידוש שבת ויום-טוב לפי רוב הדעות הוא מצווה מהתורה. הקידוש על היין לדעת כולם הוא מצווה מדרבנן. מדאורייתא נראה שמספיק קידוש בפה שמבחין בין יום החול ליום הקדוש. כך אם לאחר תפילת ערבית אמרתי: "שבת שלום", נראה שיצאתי ידי חובת מצוות קידוש מדאורייתא, וכנ"ל בחגים. אם כן, נראה כשבן-קיבוץ אומר לחברו: "איזה קרחנה היום-כיפור הזה!", הרי שהוא יוצא ידי חובת מצוות עשה מדאורייתא של קידוש ליום הכיפורים, מה שאנחנו עושים בתפילת ערבית בברכת שהחיינו.

הערה מעניינת נוספת

לא כתבתי איך עניתי לזה ששאל אותי על פרשת השבוע. אז…נתתי לו לטעום קצת רגל קרושה והוא הלך לירוק הכול בשירותים. True story.

בניזרי טוב להומואים

בניזרי טוב להומואים

בערב תשעה באב האחרון שודרה בטלוויזיה תוכנית המבקשת להפגיש בין קצוות בחברה הישראלית במטרה להגיע להבנה ביניהם, ולו המינימאלית. כך נפגשו שם סרבן ולוחם מצטיין, סטלן ושוטר, שף זללן עם מאמנת כושר ועוד. משבצת דת-מדינה זכתה למילוי פופולארי ומסורתי: ח"כ בניזרי ההומופוב הנורא נפגש בגן העצמאות עם זוג הומואים המגדלים יחד ילדה. מן הסתם, החבר'ה בטלוויזיה מחויבים מתוקף תפקידם להראות את בניזרי כחשוך וגזען ואת ההומואים כנרדפים ומסכנים. ואחרי זה גם שיחה מופלצת גבוהה-גבוהה עם גואל פינטו שהסביר לצופים שהדרך ליישב את המחלוקת היא להתעלם מהדת, כי היא עתיקה ונוראית ולמה לנו בכלל לשים לב אליה.

אני סבור שאני נחשב סובלני ופתוח בדעותיי בנושא. אבל בויכוח הזה אין ספק שאני תומך בדעותיו של בניזרי, ויותר מכך – מתנגד נחרצות לגישה הנגדית המוצגת בכתבה. אולי זה נשמע מפתיע, אבל בואו נראה מה נאמר בכתבה.

ציטוטי בניזרי נבחרים:

  • "מה אעשה, בורא עולם קורא לזה תועבה"
  • "אין לך זכות להיות הורה".
  • "אני יכול לכבד אותם, אבל כלוא פה בתוך צו אלוקי".
  • "אני לא שונא אתכם, שבו בשקט, חיו את חייכם, תפסיקו להרעיש את העולם"
  • "מבחינה יהודית – איסור חמור, אין מה להתיר. מבחינת בן אדם – אתייחס אליהם בכבוד בצורה הטובה ביותר שלי".
  • "אני לא מטיל ספק באהבה שלכם."
  • "אני חושב שזה בעייתי שלילד יש 2 אבות".
  • "תפסיקו לשחק את הפגוע, זה בא במקום של נחיתות"

בניזרי מייצג עמדה מקורית ביהדות האורתודוקסית, מדרשי חז"ל אותם הוא ציטט הם מקוריים אף הם, וזה לא יהיה נכון לצווח שזה לא תקין פוליטית לצטט אותם. זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. אלא מאי? בניזירי אולי נרתע באופן אישי מהומואים, אבל מבין טוב מאוד שהגישה הליברלית לא רק שהיא זרה לגישה היהודית, אלא יכולה להיות אפילו מנוגדת לה.

באופן פשטני מאוד, הגישה הליברלית אומרת: "מגיע לי, יש לי חופש, זכויות לפעול כך וכך מתוקף היותי בן אנוש". כלומר החוק הוא למען האדם. הגישה הדתית היא הפוכה: האדם הוא למען החוק (האלוהי במקרה הזה). אין ביהדות זכויות או חירויות. יש רק חובות ומצוות, אילוצים אלוהיים תחתם מצווה היהודי לפעול, כפי שנסיבות החיים מאפשרות לו. את הרגשות אי אפשר למנוע, את זה גם בניזרי מבין. לא רגשות של אהבה ולא רגשות של גועל. הם שם. מה אנחנו עושים איתם זה כבר סיפור אחר.

המצעד בא לומר: גם לנו מגיע. הוא בא לשפר את התחושות של הצועדים ולהראות להם: הנה –  כולנו שותפים לזכויות הלקויות שלנו". אבל ע"פ הגישה הדתית, זה לא שיש פגיעה בזכויות, הם לא ניתנו אפילו מלכתחילה. זאת טעות איומה לנסות ליישב בין מושג הגאווה, המצעד, והליברליזם לעולם הערכי היהודי. זה לא מתיישב, זה מנוגד, ואין על מה להתנצל כאן.

בניזרי הוא לא הטיפוס הרע. את האמרות הדתיות שלו נוסח "הומוסקסואליות היא תועבה" איני מגנה, אלא ככל עמדה דתית, היא נתונה לשיפוט ופרשנות בבית המדרש. את הפולמוס של יחס ההלכה להומו' אפשר וראוי לערוך במסגרת דתית שתבין שיש אנשים שמבקשים לקיים את הצו האלוקי חרף נטייתם המינית. הדיון ההלכתי יבדוק האם הדבר אפשרי, אבל שם אלו ואלו דברי אלוהים חיים ותחושות של גועל או תקינות פוליטית הם מחוץ לתמונה. רק הדיון הטהור.

הטעות הגדולה היא שהומו חייב להיות ליברלי. הסיבות הן היסטוריות. הליברלים הם הראשונים שאימצו את ההומואים, בעוד הדת סילקה אותם, אע"פ שאולי במבט מדוקדק היא לא הייתה צריכה לעשות את זה. השאלה שצריך לשאול היא האם אפשר ליישב את ההומוסקסואליות עם הדת, ולא האם אפשר ליישב את הליברליזם עם הדת. לשאלה הראשונה יש לדעתי תשובה חיובית, ובכך אני ובנזירי חלוקים על הבנת הכתובים והפוסקים. אדרבא, לדעתי הפתרון המומלץ הוא לא ליברלי אלא דווקא דתי.

אז בקצרה: לבניזרי יש תחושת גועל. אז מה? כל אחד נגעל מדברים אחרים. בניזרי חושב שהתורה אוסרת על הנטייה? זה נתון לשיפוט בין הצדדים הדתיים בתוך בית המדרש ולא עניינם של ליברליים חילוניים שלא מעוניינים בתפיסה הדתית כלל. בשני אלו איני מוצא פסול. אולי אני חולק עליהם, אבל לא מוצא מה לגנות. מה עוד – בניזרי מתנגד לההתנהגות של הקהילה ההומו', ופה אין לי אלא להסכים שהשיטה הליברלית המעמידה את האדם במרכז, יהא אשר יהא, מנוגדת לשיטה היהודית. הוא לא אדם רע, ההפך, מהכתבה התרשמתי מאדם הגון ומאופק, חכם, ומלא כבוד. (הממ…מיתר ההסטוריה שלו אני מודע שלא מדובר במלאך ה' צבאות, אבל לא צריך להגזים גם לכיוון השני) יתכן ועיון קטן במקורות יאיר את עיניו של בניזרי באופן חיובי כלפי כל הנושא. מי שמבקש לקדם את הנושא בקרב הקהילה הדתית, צריך לפנות דווקא לאנשי ההלכה המובהקים, ולא לחזר אחר הליברלים. עוד תראו, בניזרי יהיה העוזר הגדול ביותר של ההומואים.

את המפגש אפשר לראות כאן

אדמו"רים ללא הפסקה

מתוך "קרוב אליך" של השבוע האחרון. הסיפור של אדמו"רי תל-אביב. מפאת קוצר היריעה ירדו סיפורים נפלאים בעריכה וביניהם: על האדמו"ר החשמלאי, על ה"קומבינה" שעשה ביאליק עם האדמו"ר מלוצק, ועל המכולת של בעלז במרכז שנקין…

אדמורים ללא הפסקה

אדמורים ללא הפסקה

מסע הקסם המסתורי עם ניידת נ-נח

אז איך זה מרגיש להיות בתוך ניידת נ-נח? כתבה שלי מתוך "קרוב אליך" הפורימי של שבת הקרובה (צו-זכור).

לחצו כאן לקריאת הכתבה

אני על רקע הניידת

אגב, ממליץ לקרוא את העלון כולו, הוא נחמד!

 

39 שנה למלחמת יום כיפור – ערכים דתיים במלחמה

39 שנה למלחמת יום כיפור – ערכים דתיים במלחמה

לא. לא איחרתי. המלחמה נגמרה ב24 לאוקטובר וזה היה השבוע. אני מציין את התאריך הלועזי ולא סתם. על כך בסוף. מלחמת יום כיפור היא ממש חלק מהגנום הישראלי, היא אחד ממאורעות הגבורה שהיו מספרים לי בבית הספר בתור דור שני. אבל כשגדלתי גיליתי שהאירוע הלא רחוק הזה, טרם עבר מיתיזציה בכל שכבות החברה. אני רוצה לגעת בשני מקורות הנוגעים במלחמה.

דברי הימים למלכי ישראל

המקור הראשון הוא סרטון של דובר צה"ל שיצא לקראת יום הכיפורים האחרון:

(אם וורדפרס אינו מראה את הסרטון, לחצו כאן)

אי ספק שהסרטון הזה מעורר בכל ישראלי את הרגשות הפטריוטים החבויים בו, ערבוב בין קודש לחול, ההתגייסות הלאומית, החוויה הישראלית בלחימה, בהגנה על המולדת, באימה משותפת.

עם זאת, הסרטון מעביר בצורה ברורה את ההשקפה הלאומית כלפי הדת היהודית. ליהדות יש את יום כיפור שלה. עם שמיעת האזעקות ברקע, יהודים עטופי טלית וקיטל נמלטים מבית הכנסת בעוד הרחוב סואן ממכוניות חירום, אנחנו מפנים את הדרך ליהודים החדשים, לישראלים (כך תפסו זאת לפחות בראשית המדינה). ראשי המדינה כדוגמת בן-גוריון לא היו אנטי-יהודים "שונאי דוסים" כפי שרבים חושבים, כיוון שמלחמתם הייתה דווקא ע"י שמירה על המסורת – לקיחת סמלים ממנה, ומילוי תוכן חדש בסמלים היהודים. כך האישיו המרכזי ביום כיפור השתנה – מן האדם המתפלל, אל האדם הלוחם. החייל הלוחם בחזית, הוא זה שנושא את התפילה.

נשאלת השאלה מדוע "ונתנה תוקף" הפך להיות סימן מובהק של מלחמת יום כיפור. "ונתנה תוקף" עוסק באפסיות האדם מול האל – היא בעצם קינה על האדם שסופו לעפר ומשול כחרס הנשבר.

יום כיפור תשל"ד – פני דרך בת ציון, מלחמה.

הלוחם יכול לקחת את אותם רעיונות מן הפיוט ולקנן גם על עצמו, האדם הגדול, שהכריע את כל האומות וכבש את כל הארץ בשישה ימים, אף הוא פגיע, אף לו נקודות חולשה, אף הוא בסכנת מוות כרגע. גישה כזאת נפוצה מאוד בספרות היוונית (לדוגמא, סופוקלס שמקונן על האדם שסופו למות, למרות כל השגותיו הטכנולוגיות). אפשר להרים את זה לרמה הלאומית – קינה על האומה שגם היא בסכנה מתמדת. כביכול גם המתפלל וגם החייל מתקוננים על אותו דבר – אז מה ההבדל? ההבדל הוא במסקנה – לאדם הדתי, הפיוט מתסיים ב"ואתה הוא מלך אל חי וקיים, ובכן לך נעלה קדושה" – אף על פי שאנו פגיעים, ואולי בגלל שאנו מכירים בכך, משמעות חיינו היא בעומדנו לפניך בתפילה. אצל הפייטן הקיבוצניק הפיוט מסתיים ב"וכחלום יעוף". האדם מת וזה סוף הסיפור. בגלל זה זה עצוב וטרגי כל כך. בגלל הסיבה הזאת הקשר של הפיוט הספציפי הזה עם המלחמה חזק כ"כ. הישראלים נתנו משמעות חדשה וחילונית למושג "יום הדין", היום שהמדינה מחסירה פעימה, יום המלחמה האיומה.

הביצוע הנ"ל למעשה, משאיר את המסגרת המסורתית (יש חזן, בית כנסת, יהודים עם קיטל, ואווירה של יום כיפור) אבל נוטל את התוכן הדתי מן הפיוט ובמקומו מכניס תוכן לאומי, ולא רק לפיוט, אלא לכל יום כיפור עצמו – שיזכר כיום אבל לאומי, ולא כיום חשבון נפש דתי, בדיוק כפי שהתכוונו ראשי המדינה דאז. דעתי האישית היא שיש מקום לתכנים לאומיים, שכן אף אני מחובר עליהם וכואב את כאב השכול והטרגדיה, אבל בנפרד מן התכנים הדתיים, אותם אני מפריד ברגשותיי ובהשקפותיי מן התכנים הלאומיים. האם החזר שעומד על הבימה, או הצופה, מתרגש משום אימת הדין של היום הקדוש, או משום אימת הטנקים הסורים? מן קדושת האלוהים או מן קדושת חיי האדם? על הצופה לשאול את עצמו את השאלות הללו.

חצי רמב"ם

נטילת הערך הדתי מן יום הכיפורים נפוצה מאוד. יוסי ביילין דיבר במאמרו ב"ישראל היום" לפני יום כיפור על "על השגחה פרטית בעידן המודרני". אני רוצה להגיב על כמה מדבריו.

הרמב"ם נכשל כישלון קולוסאלי. האיש המודרני והחכם הזה ניסה להסביר לנו, לפני 1,000 שנה, עד כמה מכמיר לב, פתטי ויומרני הוא הניסיון לקשור בין התנהגותנו היומיומית לבין מנהל חשבונות עליון, שמפניו אי אפשר להסתתר ואשר לפניו אנחנו נותנים דין וחשבון מתוך תקווה שיתחשב בנו בשלב הטיעון לעונש.

למעשה, אין זה כישלון. היהדות מכירה בדרגות אינטלקטואליות שונות, שבהתאם לדרגה הזאת היהודי יכול לעבוד את ה' בדרך המתאימה לו. לא כל היהודים נוח להם עם השגחה פרטית נוסח הרמב"ם. הרמב"ם עצמו הכיר במעמדות השונים הללו, ולכן התבטא בצורה שונה בהתאם לאנשים אליהם דיבר.

ההתקרבות לאלוהים היא התקרבות לשכל. אם אתה מפריד בין בשר לחלב – אתה עושה זאת כדי לשלוט בתאוותיך, אבל אל תחשוב שמישהו, ישות מופשטת או ישות מוחשית, תתחשב בך ותקל עליך את חומרת גזר הדין.

ביילין עושה במאמרו קטע מסריח. הוא מציג רעיון רמב"מיסטי, בצורה נכונה וברורה, אבל חלקית! מה מטרת המצוות? מה מטרת יום כיפור? היא אמנם לשלוט בתאוותיך אבל…כפי להביע את האמונה באל! האל אינו נמצא במאמרו של ביילין. כל הפעילות הרוחנית היא פעילות מהאדם אל האדם. אנחנו צמים ביום כיפור בכדי לשפר את עצמנו, אבל יש לתת לשיפור הנ"ל גם ערך דתי – אנו משפרים את עצמנו כדי לשוב אל ה'. הוא הופך בעצם את יום כיפור לחוויה אנושית, שכל ישראלי יוכל להתחבר אליה, אבל כדי שזה יקרה, הוא (בכוונה או שלא) מוציא את האל מן הסיפור. המרגיז שהוא מציג זאת כדעתו של הרמב"ם, שכפי שאמרתי – זאת דעתו החלקית.

 בית דין שדה

המקור השני שאני רוצה להצביע עליו הוא ספרו של חיים סבתו "תיאום כוונות". חבר המליץ לי עליו, ותוך 50 דקות סיימתי אותו תוך בכי בלתי פוסק. איני מבקר ספרות, ולכן לא אתעכב על הכתיבה המהודרת, על היכולת לחדור לליבו של הקורא, ועל התיאורים הסוחפים שאפיינו את כל הספר הנפלא הזה. בספר הזה המלחמה גם נפגשת עם הדת, אבל במקום לכבוש את מקומה, נדמה כאילו הן משולבות – מלחמת מצווה של אתחלתא דגאולה. ערבוב הרגש הדתי עם הרגש הלאומי, שנפוץ מאוד בקרב זרמים מסויימים בימינו, יכול לגרום לתגובות רגשיות מוגזמות. לאחר קריאתי הבוכיה חשבתי למעשה מה מתחולל בספר הזה. הרי המלחמה היא נטולת ערך דתי, שאילו היה לה ערך שכזה, גם אחרים היו חווים חוויה דתית במלחמה, מה שלא קרה. אלא, האדם הדתי שמכנס את כל כוחות נפשו להכרת ה', אל עבר חיים של דת ואמונה, ממילא כל חוויה שלו תהיה חוויה דתית. מלחמה היא חוויה קיצונית ואבסולוטית, האדם מתבטא ברוב עוצמתו, ואישיותו האמיתית נחשפת ומתגברת במלחמה. לכן, אדם דתי במלחמה, יתן הוא עצמו את האופי הדתי המובהק לטראומה שמתרחשת מולו. למעשה, הכול תלוי באדם ובאישיותו, שלא רק מלחמה יכולה להיות חוויה דתית, אלא אפילו כתיבת קוד או חתימה על מסמכי שלישות – אלא רק שבלחימה החוויה מתעצמת ופורצת. חיים סבתו, שכעת אכנהו הרב חיים סבתו, הוא אדם דתי במהותו, ועל המסורת שלו שנעה בין העורף לחזית, בין מצרים לישראל, אנחנו מתענגים כקוראים דתיים או מסורתיים בספרו.

תיאום כוונות – כן, יצא גם סרט.

כשהוא מצטט מדרש או רמב"ם, אנו חושבים על הקשר בין הטקסט לבין המצב בו נתונים הדמויות, וחושבים על הפרדוקסליות, על הקשיים הרוחניים, על האירוניות שבדבר ועל הסמליות שבין הטקסט המסורתי למציאות המלחמתית. אבל על קו הזמן, מה שקורה זה קודם הסיטואציה ואז הבאת המקורות, ז"א, הקישור הדתי הוא של הסופר. סבתו "עובד" עלינו הקוראים קצת בכך שהוא מבלבל אותנו בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני שלו. יש בזה מן הקסם. אני לא מצטט בכוונה, כי אני חושב שכל ציטוט רק יגרע. יש לקרוא את הספר במלואו. הוא לא ארוך, כדאי.

ספרו של סבתו עוסק ביום כיפור שפרצה בו מלחמה. הסרטון של דובר צה"ל עוסק במלחמה שחלה להיות ביום כיפור. שניהם מאורעות חשובים לי מאוד, ויום אחד לשניהם לא מספיק. מן הסיבה הזאת רציתי לדבר על המלחמה דווקא בתאריך הלועזי.

מעלות בלימוד התורה

מעלות בלימוד התורה – מחשבות על סיום הש"ס

פוסט זה הוא אוסף מחשבות מהורהר על רשומתו המעולה של מור"ת פרסיקו שליט"א (כאן).

שכיית חמדה בים

מי יודע, אולי קרוב למליון, אולי יותר יהודים סיימו את מחזור לימוד הש"ס. זה דבר לא קטן כלל – התלמוד, הוא פנינה מקורית מעולם היהדות שהיה פעם, המפולפלת, הנועזת והחצופה. כלל לא קשה לדמיין את אביי ורבא יושבים וצועקים זה על זה בקולי קולות, על איזו הלכה מונפצת של דיני טומאות וטהרות. התלמוד הוא כל-כך יהודי, מתחכם בסוגיותיו ומרגש באגדותיו ה(לרוב) ריאליסטיות הלא-קיטשיות על חברות אמת, גמילות חסדים וענווה לאומית. והיתרון הגדול, זה שזה לא נגמר – התלמוד קרוי "ים", הוא עצום, והוא ממשיך ומתרחב ע"י רש"י ותוספות, ראשונים ואחרונים. זה דבר מקורי, לא מזויף ושגם אי אפשר לזייפו (עבור מקרים בודדים, ראו את הפוסט של פרסיקו לעיל) – הוא אבן שואבת שאני, כפרט, גאה בה שהיא חלק מן המורשת שלי.

ועכשיו התלמוד הוא נחלת הכלל – ואע"פ שיש לשמוח, יש בי צד שמקונן מעט. אך מיד נגיע לכך. אחת הנקודות הכואבות ביותר בשיח האורתודוקסי-רפורמי היא ברכות הבוקר: שלא עשני גוי, עבד, אישה. אחת הסיבות הפחות לא-משכנעות ששמעתי דווקא לשימור הנוסח הקיים הוא שהכוונה היא במניין המצוות (גוי מחוייב רק בשבע מצוות, עבד קצת יותר, אשה יהודיה עוד קצת, וגבר יהודי בן חורין במצוות כולן: 613). סיבה נוספת היא על התורה עצמה, שהיא פחות נחלת הגוי, ובהתאם יותר נחלת הגבר היהודי. נחלק את הדיון הזה לשלוש הברכות הנ"ל.

שלא עשני גוי \ באהלי ישמעאל

שישי ושמחי בת ישמעאל היושבת בארץ עוץ. ב' זכיות טובות גמל לך ה'. הראשונה (כאן), תרגום ספר התניא לערבית. על התרגום הזה אדבר בקצרה. התניא, אע"פ היותו ספר מיסטי לכאורה, מכיל לא מעט פילוסופיה ערבית מימי הביניים שאפיינה את הרמב"ם ואת רבנו בחיי שכתביהם נכתבו ערבית ותורגמו עברית ע"י אבן תיבון. התניא נכתבה עברית ותורגמה ערבית – ויש פה משום החזרת עטרה ליושבה, שכן הערבית יכולה להכיל הגות שכזאת. השאלה היא האם המונחים הרמב"מיסטים שבתניא תואמים בתרגומם למונחים שטבע אבן תיבון בתרגומו. את השאלה הזאת נשאיר לחוקרים.

תניא בהוצאת ח"א – בפנים הספר כתוב "בלמ"ס", איך זה הגיע לערבים?

תניא בערבית
תניא בערבית – חמדולילה!

הזכיה השניה שזכו דוברי הערבית הוא לא פחות ולא יותר מתרגום התלמוד לערבית (כאן). יזעקו כולם עכשיו: "הידד! יפוצו מעיינותיך! איזו נחת רוח! איזה קידוש ה'!". אבל אני אשב בצד ואבכה מכמה סיבות. התלמוד הוא מחמד ליבי, והיא נקודת ההבדל הקריטית בין דתות אחרות שמקבלים הוראות מן השמיים לבין דתנו היהודית שמצמיחה לעצמה את ההלכה. התלמוד הוא, איפוא, הדבר (או לפחות אחד מן הדברים העיקריים) שמבדיל בין ישראל לעמים. ובואו נראה מה קורה באיסלאם (בצורה מהירה מעת התפתחותו): המאמינים הבינו שלא ניתן לחיות ע"פ ספר אחד או הבל פיהם של בשר ודם שמתחלפים כל 120 שנה. לכן אט-אט התפתחה סיסמטמה של פסיקת חוקי-הדת המוסלמית, שהיום היא כבר מגובשת, וגם כל חכמי האסלאם (נתעלם מן השבר הסוני-שיעי) יכולים לדבר בשפה משותפת. יש גם אתרי שו"תים מוסלמיים, אשר יש לומר שקדמו לאתרי השו"תים המרובים המשמשים אותו לשאול את הרב שרלו האם מותר לגדל חזיר ויטואלי בפארם-וויל בפייסבוק. (כאן, ואגב, התשובה המוסלמית לשאלה היא שאסור). ועכשיו יש להם את הגמרא – כולי חרדה שאט אט תתפתח תרבות של פלפול מוסלמי, וגם היהדות לא תהיה עוד ייחודית בעניין הזה. חדרה דומה הביעו חז"ל על תרגום השבעים (התורה ליוונית). בעבר, לא הבנתי מה הצרה הגדולה בעניין, "כולה" תרגום, ומה, האם אין לנו סיבה להתגאות בכתבי הקודש שלנו? אז האמת שיש נקודות בעייתיות: התורה (וספרות חז"ל לא פחות) הם טקסטים אינטמיים ברמה הדתית והלאומית, והחדירה הזאת לקשר ישראל-הקב"ה היא מעיקה ואפילו מאיימת. כמו שניסחו רבותינו: לפי שצפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יוונית והם אומרים "אנו ישראל, ועד עכשיו המאזנים מעויין". ראו גם כאן מאמר מצויין על הסכנות בכתיבת התורה שבע"פ, ובינהם התלמוד. אני לא קנאי לידע, שהרי ראינו שאפילו ילדי בית-ספר קוראנים לומדים על השור שנגח את הפרה – אבל המשמעות הדתית שמאחרי זה, היא רבת משמעות.

שלא עשני עבד \ יש כרטיס חבר מועדון?

אין היום עבדות. אבל אתייחס לעבדות מודרנית – מעמדות. מעמדות אולי זה לא נעים, אבל זה הכרחי. אין מה לעשות – לא מלמדים את התלמיד אלא לפי כוחו, אלא לפי מה שהוא מסוגל להכיל ולדעת. היהדות סיגלה לעצמה גישה פרקטית – יש תלמידי חכמים, ויש דבע'ים, עמי הארץ. התלמידי חכמים יתפלפלו להם בעולמות עליונים, יוסק'ה הסייס ילמד אלף-בית, והקב"ה ישלם את החשבון לפום צערא אגרא. יש להדגיש נקודה חשובה – לימוד תורה, לא משנה באיזו רמה, היא המצווה הבסיסית ביותר בחיים הדתיים, כדי שאדם ידע לפחות מה מותר ומה אסור, ועליה נאמר "כנגד כולם". כל אדם דתי חייב ללמוד תורה באופן קבוע, ומכיוון שהמבחר רב, אז כל אחד מוצא את הנישה שלו. אסור להיגרר למצב של "זה בסדר, הוא לומד תורה בשבילי, תלמידי הישיבות לומדים בשביל כל עם ישראל…". זהו מצב שמרחיק את התורה מהעם, וקורא לאלטיסטיות מוחלטת ולהרס היהדות. (י"ל) אי אפשר לסבול מצב שחצי לומד והחצי השני לא לומד כלל, אלא כולם צריכים ללמוד, כל אחד לפי יכולתו ורמתו וזמנו הקצוב לו. התורה היא החיבור הפרקטי לחיים הדתיים של היהודי הדתי. ובכל זאת, יש את התלמידי חכמים, ויש את בעלי המקצוע, שבספרות חז"ל הקדומה נתפסים לרוב כהדיוטות. המעמדות הללו לא מסתכמות בהגדרה, אלא אף היה להם השלכות לעולם ההלכה ממש. תלמידי חכמים כונו "חברים", ויש דברים שהיו נשארים בין ה"חברים". היה קשה לקנות את המעמד (ראה ע"ז לט:), ואפילו העבדים של החברים היו נחשבים יותר מעמי הארץ. האכילה עם עמי הארץ הוגבלה, כיוון שחששו שאינם מקפידים במעשרות, והנה נולדה מסכת שלמה במשנה: "דמאי", שזה בעברית: "למה צריך להיזהר מפרות של עם הארץ". על נישואין, הרי אין מה לדבר – זה ברור. ואפילו נגיעה בלבושו של עם הארץ, היה מטמא את תלמיד-החכם לאכילת חולין.

מוטל ואהובתו מ"כנר על הגג" – פשוט ויפה.

הגישה לא נגמרה פה, והמשיכה בשנים, עד הופעת הבעש"ט, שבעצם אמר שלא חייבים להיות תלמידי חכמים גדולים כדי לעבוד את ה', וזה נכון – רק שהנקודה הזאת הוחמצה למשך שנים (ועודנה…). "אפילו ריקנין שבך, מלאים מצוות כרימון". "ישרים דרכי ה'" – יש כמה דרכים לעבוד את ה', צריך לבחור "איזהו היא דרך ישרה שיבור לו האדם". אז לסיכום – לא צריך לכפות לימוד תורה אחיד על כולם, ובטח שלא לגייס את כולם לפוניביץ', תשאירו מקום לתמימות.

שלא עשני אישה (עם טלית)

לדידי, העניין די פשוט. אין מקום כלל למנוע מהנשים ללמוד תורה – אדרבא, זה הכרחי בדיוק כמו לגברים. "חכמת נשים בנתה ביתה". לנשים תפקיד ודרכים שונות לבניין הלאומי-יהודי-דתי, אבל הן שותפות מלאות בעסק. ואין חדש, גם נשים היו שייכות למועדון האקסלוסיבי שהזכרנו (לדוגמא, ברוריה). אני שמח לראות יותר טוענות רבניות, ויותר רבניות אורתודקסיות שפוסקות בענייני נשים לנשים. (תחי המלכה פיוטרקוסבקי).

אבל יש שיוויון, ויש אדיוטיות מתריסה. בפשטות: "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט". אל תהי צדיק הרבה, למה תשומם? יש דרכים לשלב ולהתחפתח (חגיגה טז ב:, נשים סומכות) אבל תוך הישמרות מיציאה מן הכלל ומן דרך הרבים שיודעת לרסן ולשמור על התפתחות אבולוציונית תקינה. יש להישמר ממחלוקת של קורח ועדתו שהייתה במסווה של "כי כל העדה כולם קדושים", ולא מכירה בחשיבות השבטיות של עם ישראל, ולמעשה נובעת מרצונות פנימיים של אותו "עובד ה'" לבוא על סיפוקו הדתי, ולהתכבד יותר.

נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא

ודבר אחרון בהחלט

וכיוון שסיימנו בנשים והזכרנו את הבעש"ט, אז לכבוד יום האהבה שעבר, הרי לכם אהבה חסידית. ואמרו "אוווווווווו……".

"השחוק המשולש" \ מעשה מהבעש"ט.

פעם אחת ישב הבעש"ט בסעודת ליל שבת עם תלמידיו ולפתע צחק צחוק גדול מאוד עד שכלתה נפשו כמעט. כול תלמידיו התשוממו, אחר כך צחק בשנית ובשלישית ותמהו לדבר. במוצ"ש לקח את תלמידיו לעיר אחת וציווה לקרוא את ר' שבתי כורך ספרים ואת אשתו. אמר לו פרנס־החודש: ״מה לך ולזקן זה, שאדם פשוט הוא, בלא תורה ?״ אמר לו: ״ואף־על־פי־כן״. שלחו אחריהם. כיון שנכנסו שניהם, אמר הבעש״ט לרבי שבתי: ״ספר לנו, מה היו מעשיך בליל שבת שעבר? ובלבד שתאמר האמת,  אל תירא ואל תפחד. וכל העם מרכינים אזנם לשמוע מה שיספר. וגם החברים נתקרבו, שהיו משתוקקים לידע מה יהא בסופו של דבר.

פתח רבי שבתי ואמר: ״אין אני מעלים מרבינו כלום. ואם נתקלתי חם ושלום, בדבר עבירה יתן לי תיקון. כל ימי הייתי מתפרנס מאומנות הכריכה, וכל זמן שכוחותי עמדו לי, פרנסתי מצויה לי ברווח. עד שהיתר לי גם קצת עשירות. והיה מנהגי לקנות ביום חמישי כל צרכי שבת. כגון: קמח, בשר ודגים, נרות ויין, וכיוצא בהם. ובערב שבת קודש הייתי מפסיק ממלאכתי בשעה מוקדמת והולך לבית הכנסת לומר ״שיר השירים״ ו״תיקוני שבת״, והייתי שוהה שם ואיני חוזר לביתי, אלא לאחר שסיימו תפלת מעריב של ליל שבת. עכשיו, לעת זקנה, ככלות כוחי. נהפך עלי הגלגל ואני חי חיי צער ואין באפשרותי להכניס לביתי כל הצטרכות השבת ביום חמישי. עם כל זה אין אני משנה ממנהגי ומקדים לבית־הכנסת. ערב שבת קודש שעבר, משהגיעה שעתי לילך לבית הכנסת לא היתה. עדיין אפילו פרוטה אחת בידי ליציאות השבת וגם קמח לא הכנתי מאתמול. והואיל וכל ימי לא הייתי נצרך לבריות, גמרתי בלבי: מוטב שאתענה ביום השבת ולא ליקח מתנת בשר ודם אלא שחושש הייתי לאשתי הזקנה שמא אין היא עומדת בנסיון ושואלת משכנותיה נר או חלה דגים או בשר. לכן בקשתי הימנה, שלא תקבל דבר משום אדם. ולא זזתי הימנה עד שנתנה לי תקיעת כף על כך. וביציאתי אמרתי לה: ״לכשאני חוזר מבית הכנסת עם כל הקהל, אפשר מישהו שואלני: ״מפני מה אין נר דולק בביתך?״ מוטב לי לשהות עד שהכל יוצאים ואני חוזר יחידי ונקבל באהבה מה שנגזר עלינו מן השמים״. עד שאני יוצא, עמדה זוגתי לכבד הבית לכבוד שבת ומצאה בקרן זוית אחת מלבוש ישן, שנתעלם מעינינו ימים רבים וכפתורים של כסף היו בו. מיד הלכה אצל הצורף ומכרה לו את הכפתורים וקנתה בדמיהם חלה. בשר ודגים ושאר צרכי השבת. והואיל וידעה מלכתחילה שאתעכב בבית הכנסת קנתה שני נרות גדולים, שיהיו דולקים שעה ארוכה. כיון שחזרתי ראיתי מרחוק אור בביתי והרהרתי בלבי: ודאי לא עמדה הזקנה שלי בנסיון.

נכנסתי וראיתי שולחן ערוך וחלה ודגים ויין עליו. אמרתי לעצמי: ״אם אני מקניטה בדברים אני מפיר את מנוחת השבת לפיכך כבשתי תרעומת שבלבי ואמרתי: ״שלום עליכם״ וקידשתי על היין. אחר כך אמרתי לה במענה רך: כפי הנראה, אין את יכולה לקבל את הרע… ולא הינחתני לסיים דברי, עד שספרה לי מעשה מציאת המלבוש, מתחילתו ועד סופו. כיון ששמעתי כך, נתקשרו עיני בדמעות והודיתי להשם יתברך, שסיפק לנו צרכנו לשבת קודש. ולא הייתי יכול לכבוש שמחה שבלבי, עד שתפסתי ביד זוגתי ויצאתי עמה בריקוד שעה רצופה. וכך עשיתי בשעת אכילת המרק, וכך בשעת אכילת הלפת. שלוש פעמים הייתי מרקד עם זוגתי באותו הלילה. ועכשיו, רבינו, אם עבירה היתר, בידי, חם ושלום, יתן לי תיקון ואני מקיימו לכל פרטיו ודקדוקיו".

כיון שסיים רבי שבתי כורך הספרים את סיפורו. אמר הבעש״ט לתלמידיו: "חייכם, שכל הפמליא שלמעלה היו שוחקים ומרקדים עמהם באותה שעה״. — וקרא הבעש״ט לזוגתו של הכורך ואמר לה: ״מה בקשתך? חיים של עושר וכבוד כל ימיך, או בן?״ אמרה לו: ״בן אני רוצה, שיאמר ״קדיש״ אחרי״. אמר לה: ״לשנה הבאה תלדי בן ותקראי שמו: ״ישראל״, כשם שלי. והוא יאיר לך הרבה בעולם האמת. ולכשאתם מודיעים לי בזמנו, אני בא לברית המילה ואהיה סנדק״. וכך היה, שלשנה הבאה ילדה זוגתו של רבי שבתי, כורך הספרים בן זכר. וגדל ונעשה המגיד מקוזניץ.

נשיקה חסידית – מתוך "רבי יעקב"

נשיקה חסידית – מתוך "רבי יעקב"