עם בתוך ספר – יהודים פיקטיביים

עם בתוך ספר – יהודים פיקטיביים

(ככל הנראה) יש עולם אמיתי ובו יש מדינות, מלחמות, עמים, אידיאולוגיות ודתות שונות. ויש עולם דמיוני שבו יש בני-מחצית, גיבורים עם כוחות על, גזעים של יצורים שונים שנלחמים על הארץ התיכונה או על ארץ לעולם-לא.  כל קשר בין העולמות הוא פרי דמיונו של הסופר שכתב את הספר, וכמובן שאין סיבה שיופיע לך פתאום צרפתי בספר של טולקין או בודהיסט בעלילה מדע בדיוני. אבל יהודי דווקא כן תמצאו שם…

במשך כל ההיסטוריה הספרותית, היהודי היה שם. כסמל אל-מותי, חוצה יבשות ומציאויות. הוא לא מוגבל בזמן או במקום, לא קשור לאדמה מסויימת, ולכן הסופרים הרגישו שאפשר בנקל להכניס אותו לעלילה בדיונית, דבר שאי אפשר לעשות עם בני-עמים אחרים. היהודי עצמו משמש כאמצעי ספרותי, כעין יצור פלא. האם עצם השימוש ביהודי כאובייקט, ובצורה סטריאוטיפית ברורה למדי, הוא אנטישמיות ברורה? נבחן כמה דוגמאות מעניינות.

מגנטו מהקומיקס "אקס-מן". א יידישע מענטש.

פיות, גמדים ויהודונים

זוג האחים הגרמני גרים עברו מכפר לכפר, נכנסו למטבחי האימהות הגרמניות מדושנות החזה ומלוכלכי הסינר, וביקשו לשמוע מה הן מספרות לילדיהן לפני השינה. תיאורים שכוללים במקור קניבליזם, קבורה בחיים, אונס קטינות, אמנם עודנו בשנים ע"י דיסני ועוזריו, אבל נותרו באוסף המקורי של האחים שחולק בשרירות לשני חלקים: אגדות עם ואגדות דת. באגדות דת אע"פ שהן פיקטיביות לגמרי, הן נושאות מוטיבים נוצריים ומדברות על עולם ברור, שבו נצפה לראות אנטישמיות. אבל גם באגדות הדת, היהודי צץ שם כמו באחת האגדות על כינור קסום שגורם לכולם לרקוד והמשרת שבא מארץ רחוקה. באותה אגדה, היהודי ממלא את תפקיד הטרול, כעין "עוץ-לי-גוץ-לי", שנתפס בזקנו הארוך בקוצים, ומתערב התערבות מפוקפקת בעזרת כספו הרב, שמן הסתם השיג בדרך לא ישרה, עם הגיבור יפה התואר הבלונדיני. טוב, לא הכול רע אצל היהודי, הוא גם יודע לנגן יפה מאוד כליזמר באגדה.

מה המטרה של היהודי באגדה? האם זה לחנך את הילדים שיהודים הם מסוכנים ומטונפים? ספק, כי המטרה של אגדות האחים גרים הוא לא לחנך. האמריקאים טענו שהאגדות האלימות הן אלו שגרמו לגרמנים לבצע זוועות במלחמות העולם. זאת טענה מרחיקת לכת, כי מטרת האגדות היא שעשוע בעלמא. אבל אז נוצר איזה דיסוננס, הילד על יצועו יודע שאין באמת נסיכים וטרולים, ואילו יהודים כן יש בעולם הזה. לדעתי, התשובה להימצאות היהודי באגדות העם הגרמניות הוא מסורת גרמנית ענפה של אנטישמיות. כולם יודעים לדוגמא שאין דרקונים, אבל לעולם תהיה מסורת בריטית שג'ורג' הקדוש הרג דרקון, אולי פעם היו, יחשוב הילד. גם טרולים ונסיכות אין, אבל "לפני שנים רבות…" היו, וגם יהודים היו, רק שהם נשארו, והם פה להישאר. הגרמנים איתור את בתי התיפלות שלהם בגילופי אבן של יהודים בתנוחות משפילות עם חזירה עוד מראשית ימי הביניים, את אגדות העם שלהם ביהודים חמדנים, ואת שערי העיתונאים שלהם ביהודים צמאי דם. גם אם זאת הסטה מכוונות, זאת מסורת.

להיות יהודי או שלא להיות?

בגיזרה הבריטית המצב היה שונה. היהודי גורשו מזמן וחזרו רק לאחר תקופה ארוכה. בעת ששייקספיר כתב את "הסוחר מונציה" לא היה יהודי יחיד על אדמת אנגליה. לעדות, רואים שהתיאור של שייקספיר הוא די מוזר ולא אופייני ליהודים. יש להם שמות כמו "תובל", "יסכה", ו"שילוח" (שיילוק) והם נשבעים במקלו של יעקב אבינו או ביום השבת. אנשים שוכחים שאחרי הכול מדובר בקומדיה, וגם הדמות היהודית היא אמורה להיות מצחיקה. כששיילוק שואל: "אם תדקרו אותנו-לא נדמם?", אין זה מונולוג הומאני, אלא דיאלוג עם הקהל האנגלי שעונה לו בגסות: "לא!". זאת ועוד – יש הפי אנד. היהודי מאבד רק מחצית מכספו, ומתנצר בסוף (שזה סוף טוב, עבור הקורא הנוצרי). אף אחד לא מת, זה win-win situation. היהודי אצל שייקספיר אם כך משמש דווקא כבן-אנוש מן השורה, שהריגתו תחשב טרגית שתהרוס את הקומדיה. הוא האחד שנופלים עליו אסונות, אבל אין זה שונה מכך שיפלו אסונות על באלטאזר הליצן הנודע של שייקספיר. היהודי הוכנס כגרסא לא-אותנתית וסרבנית של בן אצולה. צריך מישהו שמצד אחד הוא מספיק עשיר, אבל מצד שני הוא לא אציל, לא מהדמויות ה"טובות". יהודי התאים בול לתיאור הזה. במחזה אחר של שייקספיר, "אותלו", את דמות העשיר-אך-לא-משלנו, ממלא גם זר, "מוּר" (בן לעם מוסלמים שחורי-עור שהיו פעם באירופה). אותלו השחור הוא עיקר המחזה, ודווקא הלבנים המקומיים הם הבוגדנים.

דמותו של פייגין מהעיבוד הטלויזיוני האחרון של אוליבר טוויסט ששודר בארץ. ויתרו על הזקן, השאירו כיפת קטיפה שחורה מתחת לכובע.

אבל יש מי שראה בכל זאת בסופו של "הסוחר מונציה" סוף רע. שייקספיר לא ידע שיהודים לא מוותרים בקלות על האמונה שלהם. דיקנס, שיבץ ב"אוליבר טוויסט" את היהודי פייגין, ראש כנופיית-כייסנים שמצד אחד מאמץ את היתום המסכן לחיקו, אך עדיין מוצג כנבל מטונף, ולעיתים רק בכינוי: "היהודי". אך מי שמכיר את דיקנס, יודע שההומור השחור הוא עצמו ביקורת נוקבת כלפי החברה האנגלית. דווקא ההצבעה על היהודי מראה את אכזריותה של החברה למיעוט הלא-מובן, היתום הלא-רצוי מתגלגל לעוד לא-רצוי נוסף. סופו של פייגין רע ומר. הוא מואשם בחטיפת ילד נוצרי ונגזר עליו הוצאה להורג. השופט, בעל בשר צמא-דם, מותיר בפני היהודי אפשרות ל"רחמים", להמיר את עונש המוות רק אם יתנצר. פייגין המושפל לפתע מישיר את מבטו אל השופט ואומר לו בבת-צחוק: "איני יכול". בעיני עלילת המשפט של פייגין הוא התיקון למשפט של שיילוק. והיא, בעיניים יהודיות, נראית כסוף טוב יותר.

יהודי זה הכי…מה?

נישאר באי הבריטי. בעיני רבים הספר הטוב בעולם הוא "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס. הוא ספר קשה הכתוב בסגנון התודעה (מחשבות מפוזרות על פני העלילה), שקיימים מספר מדריכים לקריאה עבורו, ויש אפילו מדריך לאחד המדריכים. גיבור הספר, לאופולד בלום, הוא ממוצא יהודי ומשוטט בדאבלין האירית. היהדות פורצת בהרבה מקומות בספר, ופרשנויות רבות יש למה וכמה. אבל למה דווקא יהודי? אצל הרבה מחבריו היהודיים ראה ג'וייס סוג של אינלקטום מוצנע, חוכמה שמתבשלת בפנים ולא פורצת, שיחה בין אדם לבין עצמו, מורשת ספרותית. הגיבור הוא מהורהר, יש לו מחשבה על כל דבר, אבל היא לאו דווקא יוצאת או מגובשת היטב. זאת דמות אניגמטית – מבחינה לאומית, זוגית, מינית והיסטורית. יש בו כל כך הרבה דברים שאנחנו פשוט לא מכירים. שיבוצו כיהודי מוסיף לקורא לחוש באי-נוחות כשהוא מנסה להבין מי זה אותו בלום.

שיילוק השייקספירי (אל פאצ'ינו) בהפקה של ברודווי. לבוש מסורתי ומראה יהודי – אך ללא כובע אדום.

רציתי להראות שהאזכור של היהודים בספרות השונה דווקא עושה חסד עם היהודים, מראה צד אנושי בהם, כחלק מהעולם שלנו. דמויות יהודיות פיקטיביות מופיעות גם באופרות, בקומיקסים (אקס-מן) וסדרות קומדיה (סימפסונס), כי היא נושאת איתה מטען כללי, לעיתים חיובי של ענווה, הצלחה או חידתיות. לא תמיד היא מכוונת לשנאה טהורה, אם כי לא חסרה ספרות אנטישמית. אבל, לא כל סיפור שמוזכר בו יהודי הוא סיפור אנטישמי.

ודבר אחרון בהחלט

סיינפלד. זה אומר הכול. במיוחד הפרק הזה.

הערות:

  • במקור, דמות היהודי בסיפור על הכינור היא בכלל של נזיר. האחים גרים שינו את הדמות מסיבות שונות. אך קיימות גם אגדות עם אחרות עם דמויות יהודיות.
  • המחזאי בן זמנו של שייקספיר, כריסטופר מארלו, כתב את "היהודי ממלטה", שהוא עלילה אנטישמית מובהקת. דווקא שייקספיר הצליח ליצור קומדיה עם יהודים, הרבה לפני סיינפלד, ויצירתו שונה בהרבה מהיצירה של מארלו.
  • בנוסף, יש הטוענים ששייקספיר תרם לתירגומו של התנ"ך והיה חובב מאוד את הברית-החדשה. תיאוריה מעניינת כאן.
  • הסופר של משחקי הכס רצה ליצור עולם דמיוני טהור, ולכן לאחד מהדמויות בספר קרא Jon, ללא h, כפי שכבר הסברנו פה – תוספת יהודית.
מודעות פרסומת

ובנעימה קדושה

ובנעימה קדושה

לש'

היה יהודי אחד שלימד אותי מהי אהבה. וכי אהבה מלתא זוטרתי היא? אלא מי שלא כיוון את נפשו לאהוב בשר ודם, קל וחומר שלא יתעורר לאהבת הבורא. כי שתי הדברים קשורים זה בזה, שבאותה ספירת העומר קשרתי חסד שבחסד לתקן חטאם של תלמידי רבי עקיבא. לאהוב לרעך כמוך. אבל הזרע נשתל הרבה לפני, אולי באותו ערב שבת בבקעה, שעל גבי אם-16 קצר והסבתי לשולחן עם משפחה מקומית בעלת זוג בנות מקסימות. איך העיניים של האבא נצצו ב"ישימך אלוהים כשרה רבקה רחל ולאה", בעודו נושק נשיקות רכות על מצח בנותיו, תפארת ועונג קורא לבנותיו, וכל נשיקה היא "בואי כלה, בואי כלה". כאדווה לוחשת, אמרה האחת באוזנו של האבא לאחר שהצלחות הורמו מן השולחן, שהיא רוצה רק פיוט אחד ויחיד לשיר, רק את "יה-אכסוף". לעולם לא קלטתי אותו, הוא קשה מוזיקלית. הוא לא ואלס או משהו קרליבך. אבל ילדה בכיתה ב', עם חצי מהשיניים בפיה, עוקבת עם האצבע הקטנה שלה בספרון הזמירות אחרי המילים הארוכות האלו: "המתאמת ומתאחדת". לא ישנתי יתר הלילה, לא לפני ולא אחרי השמירה, הניגון מושך חוט של שני מהרקיע עד הארץ, המתאחד עם כל נפשות ישראל, עם הילדים שכל כך קל לאהוב אותם, והם יודעים ששלושה שותפין לאהבה, ושזה וזה גורם. לברך את עמו ישראל באהבה.


 

אצל ר' משה הסבתי רוב שבתות החורף. כל שבת היה טובל צנון במלח בין המרק לדג. כך היה מנהגו ההונגרי. ואז היה פותח מגירה זעירה מתחת לשולחן, ומוציא כמה סיפרוני זמירות. לאחר כחודש כבר ידעתי שהוא מחליף את הסדר של שתי הבתים האחרונים ב"צמאה נפשי", שב"יום זה לישראל" לא שרים את הבתים האמצעיים, וש"יה ריבון" שרים בלחן של החסידות הרומנית הזאת, שמורכב משתי לחנים עצובים ואחד שמח. לקראת סוף החורף, אי שם בפרשת ויחי, משהפכתי לבן-בית בכל הנוגע לניגון, רכן ר' משה לשמאלו ונאנח: רק ניגון אחד לא ידעתי, רק את "יה אכסוף", אני רוצה שמישהו ילמד אותי אותו. אתה מכיר אותו, אור?

זה רגע של אהבה, בו אתה מחזיר את מה שקיבלת כאשר זה נהנה וזה אינו חסר. כי יש בו את כל האלמנטים של מבוכה ושל נעימות, של שמחה ושל כיסופים. אני מוצא את עצמי מעמר על מפת הניילון העבה הפרוסה על מפת השבת הרקומה את פירורי החלה שנותרו בין שלוליות ציר-הדגים וחתיכות צנון חצי-אכולות, מכותרות באותיות מרובעות בספרון הזמירות, משפיל מבט ובחרישות, בחרדת מחילה משבתא מלכתא, מתחיל ניגון. "יה אכ-סוף, נו-עם ש-בת…אה-י-י-י-יאי…"


 

והשמיים של ערב שבת, כיפה שחורה שביתר ימות השבוע אין לך פנאי להסתכל בהם, ואם לא זכו ישראל להתבונן בהם אחד בשבוע, דים. שהתבוננות גם היא מביאה לידי אהבה, שלא ראיתי עד אשר אותו אחד העיר אותי כל בוקר ללמוד ב"עין יעקב" מסכת ברכות. הקדוש ברוך הוא יושב ובוכה על החורבן, אומר התנא. ומצאתי את עצמי גם יושב ובוכה. לא בגלל עצים ואבנים, אפילו לא בגלל אובדן של עמי, אלא בגלל שגרמתי למישהו שאני אוהב לבכות.

הוא הטה עלי חסד בימי הפסח, הוא המליך אותי עליו בשלושת ימי הגבלה, מאז שאהבתי אדם אחד, ידעתי איך לקיים את האהבה לקדוש ברוך הוא. ומאז שידעתי שגם אני נאהב, אגדות הגמרא הפסיקו להיות משל בעלמא, "לכאורה" או "המשכיל יבין" פילוסופי שמרוקן את הרומנטיקה משיר השירים שרבי עקיבא מצא בו. עם אחרים שרתי את "יה אכסוף נועם שבת". איתו למדתי מאמר בנועם אלימלך, איך לכולנו יש רגעי צדיקות, ואיך חיבור ואהבה בין שני צדיקים, הוא דבר שכבר נגזר בגן עדן והקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים כדי להיטיב עם העולם הזה, אבל החובה היא עלינו להתחיל בפתיחת פקעת המשי העדינה של ההשגחה העליונה. ליטוף של אדם, הוא ליטוף של ריבונו של עולם ששלח שליח.


 

הנני מוכן ומזומן, במיני חשיקה וחפיצה, לתקן מה שלא באמת האמנתי בו עד אשר הספירה הזאת נתכוננה בנשמתי וברוחי.

בעקבות מדרש עשרת הרוגי מלכות

הכתוב הוא שילוב של הטקסט המדרשי עם תוספות שלי הקטן.

עשרה הרוגי מלכות

כשתפסו את ר' שמעון בן-גמליאל ור' ישמעאל כהן-גדול להיהרג, היה ר' שמעון בוכה, שלא ידע על מה נהרג, ולרגע חש שמא אין דין בעולם הזה. כיוון שעלו בו הרהורים מידי החל לבכות על הרהורי עבירה שעלו בליבו. ראה ר' ישמעאל ואמר לו: "אברך! על מה אתה בוכה?" אמר לו: "אם היו מודיעים לי עוונותיי הייתי יודע מה נגזר עליי. עכשיו כשמוציאים אותי להיהרג במיתה משונה, אנא אני בא?" והחל ר' ישמעאל מפייסו בדברים, ואמר לו: 'שמעון אחי, ממה נפשך? אם גלות נגזרה עליך, הרי למדנו: הרב שגלה מגלים תלמידיו עימו, ואני אבוא איתך עד שאול תחתית. אם נתפסת על צד מינות, הרי אף נגדי אמרתי "וראיתי א-כתריאל" וכתיב "לא יראני האדם וחי" וידונו אותנו יחדיו. ואם לעולם הבא אתה מזומן, הרי יש לך חברותא טובה הימני". אמר ר' שמעון בן גמליאל בלבו: אם צדיק שכזה אשר נכנס לפני ולפנים, אף אני על אחת כמה וכמה, ואמר: "ניחמתני רבי!"

היו מתחננים לאספקלטור [מוציא להורג]. זה אמר: "אני כהן גדול בין כהן גדול מזרעו של אהרון הכהן, הרגני תחילה ואל אראה במיתת חברי". וזה אמר: "אני נשיא בן נשיא מזרעו של דוד מלך ישראל הרגני תחילה ואל אראה במיתת חברי". כיוון שראו שדבריהם מתאימים פנה ר' שמעון בן גמליאל לר' יהושע כהן גדול ואמר לו: "רבי, אתחנן למחילתך אשר חשבתי רק על טובתי שלי, שלא שיערתי שחשובה לך מיתתי ותהיה מצערת אותך כל כך. לך מסור נפשך תחילה ואל אגרום צער לנפשך". אמר לו רבי יהושע: "אוי לי בני, כי גם לא שיערתי אני שמותי יצער אותך, אבל הרי למדנו: אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, לא יתנו ויהרגו כולם". החלו בוכים זה על צווארו של זה. זה קורא: "רבי, רבי, מי יתן מותך תחתיי, רבי, רבי" וזה קורא: "רבי, רבי, מה תורתי ותפילתי בלעדיך, רבי, רבי".

אמרו מלאכי השרת: "צדיקים שכאלו שלא הניחו מצווה ממצוות שבתורה ימותו במיתה משונה שכזאת?" אמר הקדוש ברוך הוא: "וכי מה אעשה? גזרה היא ואין מי שיפר".

אמר האספקלטור, אם אני מטיל גורלות – נחת תבוא בינכם? אמרו לו: הן. לקח פיס ושם בו ב' גורלות. שאל האספקלטור – מה בין גורל זה לגורל של יום הכיפורים? אמר ר' ישמעאל: גורל של יום הכיפורים על אחד כתיב 'לה" ועל השני כתיב 'לעזאזל', ובהכא כתיב תריווהו 'לה". אמר האספקלטור, שוטים שבעולם, הרי מרובה המשותף: מה דם שעיר מגיע על קיר לרצון, אף דמכם מגיע עד כסא הכבוד לרצון, מה מיתת שעיר מכפרת, אף מיתת צדיקים מכפרת, מה שני שעירים זהים בתמימותם, אף שניכם זהים בתמימותכם,מה שעירים לקוחים מן הקודש, אף אתם לקוחים מן הקודש.  אמר ר' שמעון בן גמליאל: מה גורל של יום הכיפורים איש עיתי נושא את עבירות כל בני ישראל ומת בסופה של שנה אם אינו ראוי, אף השוחט כאן ימות אם אינו ראוי. עלתה חמתו של האספקלטור ומיד נטל החרב ונתץ ראשו של ר' שמעון בן גמליאל.

נפל ר' ישמעאל על ברכיו, ונטל ראשו של ר' שמעון בן גמליאל בחיקו, וקירב ראשו אל ראשו, עיניו אל עיניו, אפו אל אפו, פיו אל פיו והחלה נשמתו בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. והיה בוכה וצועק: פה קדוש, פה נאמן! פה קדוש, פה נאמן! פה שהוציא אבנים טובות ומרגליות – מי הטמינך בעפר ומי מילא לשונך עפר ואפר! אי תורה ואי שכרה!

המשיך בוכה וצועק: ריבונו של עולם, גלוי לפניך וידוע שלא שררה קנאה ביני לבין אדם בישראל, ושכל כוונותיי היו טהורות ולמען שמך הגדול, והנה גלוי לפניך שאהבתי את שמעון אחי כאהוב יוסף את בנימין אחיו וכאהוב יהונתן את דוד בחירו וכאהוב רות את נעמי חמותה. כלום נענעת לי בראשך כשבירכתיך שיגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך לפנים משורת הדין? אמרו מלאכי השרת לקדוש ברוך הוא: אמת דיבר בן-אהרן. אמר להם: כבר קיבלו עליהם את הדין. ביקש ר' ישמעאל עליו רחמים וביקש להחיותו. יצאה בת קול ואמרה 'ונוקב שם יומת'. מיד השתתק. נישקו על פיו, ואמר 'ברוך דיין האמת'.

נתמלא האספקלטור רחמים ותפס בקרקפתו של ר' ישמעאל והיה גוער בו: "בקשה ממך, אם אשמע בכייתך עוד פעם אחת אתאבד עצמי לדעת, שאיזהו אלוה אתם דבקים בו, השולח אתכם להיהרג?" אמר ר' ישמעאל "הס לך מלדבר זאת, הן יקטלני לו אייחל". מיד פרחה נשמתו של ר' ישמעאל. יצאה בת קול ואמרה: "וישאו הכרובים את כנפיהם וירומו מן הארץ לעיני בצאתם" (יחזקאל י, י"ט)

באותה עת נחתם גזר דין לקבץ את ישראל.

 ודבר אחרון בהחלט

אם שמתם לב, הבלוג סבל מהזנחה איומה בתקופה האחרונה (גם בתדירות וגם בעומק הרשומות האחרונות) כיוון שתקופה זאת בשנה ידועה כתקופה פורענות וצרה הקרויה בפי המוני בית הסטודנטים "תקופת המבחנים והעבודות". מקווה שבעז"ה אחדש את ימי הבלוג כקדם, גם כי במקרה הוא חוגג היום שנתיים להיווסדו. אמתין לשנה הבאה לסיכומים יותר מרגשים, כי אני סבור שהבלוג עדיין בחיתוליו. במעמד צנוע זה אבקש להודות לכל הקוראים והמגיבים הנאמנים, אשר הם שותפים איתי ממש ביצירת שיח של פתיחות-דעת והבנה חופשית ללא דעות קדומות של יהדות ומסורת. ויקויים בנו מה שכתוב: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו".

סקר ספרי הבית – חלק א'

סקר ספרי הבית – חלק א'

לכבוד שבוע הספר, רציתי לחלוק עם הקוראים היקרים את מבחר הספרים שבביתי הדל. יש לנו מספר ספריות \ מדפים שונים בבית. בהתחלה חשבתי לסדר את הספרים שרק הולכים ומתרבים לפי א"ב. אבל אז ניטשה ישב ליד ר' נחמן מברסלב וקאנט ישב ליד הרבי מקאצק, ומשום כבודם של אלו ושל אלו, החלטתי להפרידם. המדפים אצלנו בבית מחולקים לפי נפשות ונושאים. נתחיל.

הספריה הכללית של אור (עבדכם הנאמן)

מה מכיל? ספרות קלאסית (דיקנס, שייקספיר ושות'), העשרה פופולרית (האוניברסיטה המשודרת) וספרות קלה.
כמה ספרים? 60 לערך.
הספר הראשון בספריה? אוסף באנגלית של אגת'ה קריסטי. עזבו אנטישמית, ידעה לכתוב ולהפתיע. ספרות בלשית לעולם לא תאבד את קסמה בעיניי.
הספר האחרון בספריה? כמדומני "גדל, אשר, באך" בתרגום לעברית. יקח לי שנים לקרוא את הספר הזה, אבל הוא ניסיון מופתי לחבר בין 3 עולמות שאני אוהב: אומנות, מוזיקה ותכנות.
הספר שקראתי הכי הרבה? אליס בארץ הפלאות. אני נהנה לעלעל בו מידי פעם ולהיזכר בחרוזיו.
הספר שלא אקרא לעולם? החטא ועונשו. יש לי גרסא משנות ה50, זה לא שלא ניסיתי, אבל איך אפשר לקרוא ספר עם עלילה מסובכת שלחצי מהדמויות שם קוראים אנה?
הספר הכי יקר לליבי? ספרון קטנטן המתאר בתמונות צבעוניות את חייה של המלכה אליזבת'. ולא רק משום שאני חולה על בריטים, אלא גם קיבלתי אותו מאדם מאוד יקר לליבי.
הספר הכי מוזר? תחרות קשה בין הנסיך של מאקיוואלי לבין הפילוסופיה של האבסורד אצל אלבר קאמי. בשניהם לא הבנתי מה הקטע בספר. את מאקיוואלי חשבתי לא פעם לתת מתנה לביבי אם אפגוש אותו פעם.
הספר הכי מיינסטרים? קצרצרים של פאולו קאולו – סיפורים פילוסופים בגרוש המתאימים לרוב מתנות יום ההולדת.

הספריה הפילוסופית של אור

מה מכיל? ספרות פילוסופית שהתחלתי לאגור מתחילת התעניינותי בפילוסופיה, ועוד כמה ספרי נגינה לעת הצורך.
כמה ספרים? 20 לערך.
הספר הראשון בספריה? ספר נגינה למפוחית. אני לא מנגן במפוחית. אבל התווים טובים גם לאקורדיון ולפסנתר. המשותף למפוחית ולפילוסופיה זה ששניהם עושים רוח.
הספר האחרון בספריה? מסכת לוגית-פילוסופית של וויטגנשטיין. כשבאתי להניח את הספרות הדקיק הזה על המדף, המדף נפל, וכעת כל הספרים על הרצפה. באמת וויגנשטיין הוריד את הפילוסופיה לקאנטים.
הספר שקראתי הכי הרבה? כה אמר זרתוסטרא של ניטשה. מי שקרא ניטשה, ישר מתאהב.
הספר שלא אקרא לעולם? ביקורת התבונה הטהורה של קאנט. קניתי אותו ברגע של חולשה. מה חשבתי לעצמי?
הספר הכי יקר לליבי? ספר התווים של מנגינות שהלחנתי בעצמי.
הספר הכי מוזר? אוסף מאמרים על פילסופיה של הקוגנציה. במיוחד Story of the brain המגולל את סיפור של מוח שחולק וחולק.
הספר הכי מיינסטרים? הגיונות של דקארט. הגיוני.

הספריה של שקד ותומר (אחיי)

מה מכיל? קומיקס, מד"ב, פנטזיה, ספרות נוער (יומנו של הארי החנון וכאלו דברים)

אחי עם הקוברטים

כמה ספרים? 40 לערך.
הספר הראשון בספריה? יומנו של חנון 2. לא 1, כי פשוט הוא קיבל את זה בחינם.
הספר האחרון בספריה? "ועוד משהו" – הספר הבלתי גמור של דאגלס אדמס.
הספר שקראתי הכי הרבה? Phantom of the Opera – גרסא המנגה היפאנית. פעם היית פריק של זה.
הספר שלא אקרא לעולם? שיר של אש ושל קרח. וראה סיבה פה.
הספר הכי יקר לליבי? חוברת קומיקס של אקס-מן חתומה ע"י אדם קוברט הצייר, הבן-של ג'ו קוברט המנוח.
הספר הכי מוזר? "מסתורי המילניום" – איזה ספר שקר כלשהו, שטוען שכולנו נחטפנו ע"י חייזרים. יש גם "היכלות רחוקים" – ספר פאנטזיה לא מוכר כ"כ.
הספר הכי מיינסטרים? הארי פוטר. אודה על האמת שלא קראתי אלא את הספר הראשון בקושי רב והתייאשתי בפרק הראשון של השני.

הספריה של אבא

מה מכיל? ספרות רפואית, ספרים שונים משנות תרפפ"ו.
כמה ספרים? 25 לערך
הספר הראשון בספריה? ספרי יצחק לבנון מסוג "דע את החי", "לכל שאלה תשובה". אין כמו הימים שזה היה פוליטקלי קורקט להגיד מילים בכ"ף כמו "כושים" ו"כיבוש".
הספר האחרון בספריה? חי בין המתים, סיפורו הנוגע בבשר של עובד אבו כביר.
הספר שקראתי הכי הרבה? "החייאה לכל", פרקטי, שימושי.
הספר שלא אקרא לעולם? "אפשרות שמשון" – זה באנגלית, זה פוליטי. משמעם.
הספר הכי יקר לליבי? 100 זמר ועוד זמר. יש זכרונות טובים מהספר הזה הנפתח בערבי קיץ חמימים עם גיטרה.
הספר הכי מוזר? פתולוגיה כללית. אין אדם שירצה לעיין בו ככה סתם. עיינתי בו בתור ילד מתוך סקרנות ומציצנות, ואז לא אכלתי שבוע.
הספר הכי מיינסטרים? אל תשלח ידך על הנער, של הרב לאו.

הספריה של אימא

מה מכיל? מלא ספרי קריאה מן הסוג שלעולם לא עניין אותי – ספרות קלאסית ספרדית, ספרות העצמה נשית.
כמה ספרים? 60 לערך. יכול להיות הרבה יותר.
הספר הראשון בספריה? לא יודע, בטח משהו מהספרים הרומנטים בעלי הדפים החומים.
הספר האחרון בספריה? הסנדלרית של עירית לינור.
הספר שקראתי הכי הרבה? אוסף של עגנון, זה הסופר היחידי שאני ואמי משתפים.
הספר שלא אקרא לעולם? "איך להיות מנהל טוב?". למה להתפלסף באוויר למשך 400 עמודים כדי להגיד לנו קלישאות מובנות כמו "אתם יודעים מה אתם רוצים" ו"רומא לא נבנתה ביום אחד".
הספר הכי יקר לליבי? אין כזה במיוחד…
הספר הכי מוזר? "סתיו של פאטריאך" של גארסיה. מה אימי מצאה בספר החולני זה?
הספר הכי מיינסטרים? נער החידות ממומביי, ספרים של גרוסמן.

עד כאן חלק א' של הסקר. החלק השני יעסוק בספרי הקודש (וכאלו שעוסקים בנושאים קרובים) שיש לי בבית.

ודבר אחרון בהחלט

על מדפיי יושבים סגנונות שונים. הנה אמן נפלא המחבר בין 2 קטעי מוזיקה אהובים עלי במיוחד:

שבוע הספר השרוף

ארון הספרים היהודי חלק ב' – שבוע הספר השרוף

שבוע הבא יחול שבוע הספר – הפסטיבל של הספרות העברית למינה. דווקא במועד זה אני רוצה להקדיש את החלק השני בסדרת הפוסטים על ארון הספרים היהודי דווקא לא בשמחת הדפסת הספר אלא במעשה המנוגד בהחלט: שריפת ספרים. לא ולא, אני לא מדבר פה על שריפת איבה או אי-הסכמה, אלא בשריפה עצמית של אדם את כתביו, ולא לומר אלא את עצמו.

התמונה של ספר עולה בלהבות מעוררת ברובנו חלחלה וזכרון לתקופות פחות נעימות, ואולם, מסתבר שהתופעה הייתה מאוד נפוצה בתולדות עמנו: ברוכים הבאים למסע הקסם המסתורי בעקבות אדם המאבד את עצמו.

גוילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר – זה לא יהיה פה.
ר' חנינא בן תרדיון, מתוך מנורת הכנסת

תחנה א' – אש בוערת בקוצק.

מי, איפה ומתי?

הרבי מקוצק, אדמו"ר חסידי מהמאה ה-18-19, הוא דמות לא שגרתית אפילו בעולם החסידי הצבעוני דאז. לשונו החריפה והתבטאויותיו העוקצניות דחו הרבה חסידים אבל יותר מכך קרבו וסקרנו יהודים שחיפשו אקשן רוחני בחיים שלהם. הוא סירב בכל תוקף לחולל ניסים ודרש מחסידיו שלמות. ערב שבת אחת במעמד ה"טיש" המסורתי, השליך את כוס היין וגירש בצעקות את חסידיו. מאותו ערב טראומתי נשאר סגור בחדרו למשך 20 שנה עד שנקרא לבית דין של מעלה. באותן שנים התרועע רק עם מספר מועט של אנשים והשקיע את זמנו בכתיבת רעיוניותיו וחידושיו. הרבי מקוצק היה עוף מוזר – אף על פי שזרמים חסידיים מרכזיים מאוד דהיום כגון סוכושטוב וגור הם פלגים של קוצק, לאחר מותו רק מעטים עמדו מול גלי ההתנגדות (ואפילו מבית) שבדמות האולי מאיימת הזאת, אבל מה שבטוח – אין לה אפילו שקר קטן אחד. אצל רבי מנדל מקוצק אין שלום, רק האמת כעוגת קצפת על הפרצוף.

מה האבידה?

מסתבר שהרבי מקוצק היה פירומן לא קטן. היסטורית, השריפה התחילה עוד לפני תקופת הסגר שלו. אחד מחסידיו ר' יצחק מאיר, כתב חיבור נפלא על ה"חושן משפט", אמנם חשש להדפיסו שמא יש בו צד קטן של חוסר כבוד לש"ך (מאושיות ההלכה שעליו התבסס). הלך ר' יצחק מאיר להוועץ ברבי והלה יעץ לו לשרוף את הספר. מיד רץ החסיד, הדליק מדורה בחצר ושרף את הספר.

כאשר הרגיש הרבי מקוצק שזמנו קרב, קרא שוב לאותו ר' יצחק מאיר והורה לו לשרוף את כל כתביו (של הרבי מקוצק). יצאו השניים החוצה ושרפו עבודה של עשרות שנים. הרבי מקוצק יצא במחול שמחה גדולה עד שהושלך לאש עמוד אחד. זה היה הספר "תורת האדם". על חיבור זה עמל הרבי מקוצק שנים רבות ולטענתו, זהו ספר בעל עמוד אחד "המכיל את כל האדם" כדבריו. זהו, אבד ואינו עוד. הרבי נפל לדכאון ופרח את נשמתו לאחר שבוע.

למה, לעזאזל?

אצל הרבי מקוצק אין טעם לשאול שאלות. הוא אמנם לא תפס מעצמו כרבי ומנהיג, אבל אמר שאין בני האדם ראויים לחיבוריו. הרבי מקוצק איבד לקראת הסוף את התקווה למצוא אדם אחד שיעמוד במודל האדם השלם שהוא הציב. אם כל העולם רשעים, למה לטרוח?

במילה אחת: ייאוש.

תחנה ב' – ההלכה הלכה

הייתה טבעת?

ר' השיל מקראקא פעל בין המאה ה16 ל17. מבחינה ציבורית היה מקובל ונוח לבריות, ומבחינה למדנית נחשב לחריף ומיוחד מאוד. אחד מתלמידיו הבולטים הוא הש"ך (לעיל). את רוב חידושיו קיבץ בספר שתכנן לקרוא לו "חנוכת התורה". פסקיו היו מקובלים על רוב הציבור.

יום אחד בא אליו מקרה של עגונה "מצויידת" בשני עדים שראו במות בעלה (דבר שהיה די נפוץ בהתחשב כשמדובר בשנים של ת"ח ות"ט). ר' השיל התיר את העגונה, ודווקא אז החליט הקב"ה לקיים את נבואת יחזקאל בן בוזי הכהן והבעל חזר בריא ושלם והולך על שני רגליו. ר' השיל עשה חושבים והגיע למסקנה שכנראה הוא פשוט לא מוצלח כמו שאומרים לו. יצא אף הוא לחצר ושרף את כל כתביו ומאז לא פרסם עוד מאמר אחד.

אנחנו על המפה

רבי משה איסרליש (רמ"א, קראקוב, המאה ה16) ידוע גם לרובנו היום כפוסק האשכנזי המקובל ביותר. אבל פעם הוא לא יכול היה לפרסם את חידושיו בבלוג. כך יצא שבעת ובעונה אחד הרמ"א פעל באשכנז לכתיבת ספר המתמצת את השורות התחתונות של ההלכה, בעוד שבארץ ישראל רבי יוסף קארו עשה את אותו דבר. חודשים ספורים לפני שסיים הרמ"א את מלאכתו, פרסם רבי יוסף קארו את ה"שולחן ערוך". הרמ"א לא איבד את העשתונות, ובלי יותר מידי רעש שרף את חיבורו מבלי שאף אחד ידע שהוא היה קיים והתחיל לכתוב את ה"מפה" – הערות על השולחן ערוך המותאמות לאשכנזים.

במילה אחת לשני המקרים: ענווה.

תחנות ביניים – עוד כמה מקרים מהירים

הרב יאיר חיים בכרך חי בצרפת בסוף המאה ה17. נולד למשפחת חכמים ועבר תלאות רבות בחיים שלו. חיבר חיבורים אסטרונומיים ופילוסופים, אבל החליט לשרוף את כולם מתוך הבנה שהוא לא יודע מספיק וחשש להטעיה. על יתר כתביו שכן פרסם אמר "אפר כירה תמיד מוכן", כלומר אף הם ראויים לשריפה אם מישהו יחלוק עליו, מהסיבה שהוא כתבם שלא ביישוב הדעת.

קברו של ר' חיים ויטאל בסוריה – מכאן הוציאו את כתביו.

רבי נחמן מברסלב (תחילת המאה ה19), שעליו אין צורך להרחיב שרף פעמיים את כתביו. פעם ראשונה לאחר ביקור בארץ ישראל, החליט בצורה מוזרה שכל מה שאמר לפני כן זה שטויות והתחיל הכל מהתחלה. לפני מותו ציווה לשרוף את כל כתביו שוב, ואף אחד מספריו קיבל את השם "ספר הנשרף" על שום ששרף אותו מיד לאחר כתיבתו. את רבי נחמן מברסלב אי אפשר להאשים בענווה מפורזת, אבל אפשר בהחלט במצבי רוח משתנים. ככל הנראה חשב לעת מותו ששגיונותיו לא מתאימים לכלל הציבור. ובכל זאת היום, רבים קוראים את דבריו המסורים לנו ע"י תלמידו המסור, ר' נתן, שכתב את הכול. סיפור דומה יש עם האר"י ותלמידו ר' חיים ויטאל שהוא הביא אלינו בפועל את קבלת האר"י, ומעניין הדבר שכמו הרבי כך התלמיד. לפני מותו של ר' חיים ויטאל, גם הוא ציווה לשרוף את כל כתביו. משפחתו קיימה חלקית את צוואתו – קברו את כתביו עמו. לאחר כמה שנים שניים מן תלמידיו שאלו שאלת חלום, קיבלו תשובה חיובית, פתחו את הקבר ועימו את הקבלה הלוריאנית שהיא חלק מימינו אנו (תאהבו או לא).

תחנה סופית – שלהבתיה דווקא ממים

974 דורות לפני בריאת העולם שמר האל את התורה. יום אחד החליט לתת אותה לבשר ודם. כיוון שאין לו בעיה כלכלית כלל, נתן רשות להעתיק ולהפיץ. מידי פעם אצל כמה זוגות היו בעיות, כמו שקורה בדרך כלל. האלו הגיעו אל הכהן והוא היה כותב קטע מהתורה על קלף ומוחה אל תוך כוס מים עד שכל הכתב היה מתמסמס. היוצר סלח על זה שפעם אחרי פעם מחקו את היצירה הגדולה ביותר שלו, העיקר שבני האדם יודעים מה המטרה המקורית שלה ומה המסר שהסופר ניסה להעביר. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".

ודבר אחרון בהחלט

אם היינו מקיימים גם את צוואתו של האר"י וגם את צוואתו של ר' חיים ויטאל במלואם, היינו נשארים בלי ה"אתקינו סעודתא" שמלווה אותנו שלוש פעמים בכל שבת. הנה גרסא נפלאה ומתורגמת של אחד מפיוטי האר"י לערב שבת:

ואגב, לא שכחתי את קפקא, פשוט לא מצאתי מקום לדחוף אותו…

דברים שהאהבה תלויה בהם

דברים שהאהבה תלויה בהם

"איזו היא אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר"

אי שם בחדר קטן בהוליווד

קח ת'גלובוס. לקחתָ? יופי. עכשיו עצום את העיניים וסובב אותו, כן ככה חזק. שים את האצבע. בחרת מדינה? יופי. גם אם נפלת באמצע האוקיינוס תדמיין שגילית אי בודד סודי. עכשיו קח את הספר הזה. אל תשים לב לכריכה, או אפילו לתוכן, זה לא חשוב וזה סתם משעמם – זה ספר שסוקר את ההסטוריה כולה מראשית הבבלים דרך רומא, ימי הביניים, שנות השישים עד נפילת חומת ברלין. דפדף במהירות ותעצור כשאני אגיד סטופ. סטופ! עכשיו תכניס הרבה דם, אלימות, כריתת ראשים, צליית איברים והקטרת חלבים. אה, ואל תשכח להכניס זימה. הרבה זימה ומיניות. סקס? מה פתאום! לא נראה פה אפילו חדירה קטנה, חלילה לנו, הרי זהו מעשה אינטימי המבטא אהבה. פשוט כדי להמחיש את העלילה, למלא זמן מסך וסתם למשוך אנשים, תכניס פה קטע, שם קטע, פה פרק שלם, גילוי עריות, אפשר גם מאותו המין, פרו ורבו ומעשים טובים. סיימת? מזל טוב, יש לך סדרה חדשה של HBO.

סדרות של HBO - יש אחת בלי עירום?

סדרות של HBO - יש אחת בלי עירום?

 

עכשיו מעונן

אמרו לי שכל כך חבל שאני לא רואה "משחקי הכס", אבל גם מזל כי זה לא בשבילי. אמרו לי שגם את הספר לא כדאי לקרוא בשל ריבוי קטעי גילוי עריות, אונס ורצח. (אף על פי שגם בתנ"ך יש כמות לא מבוטלת מאותו החומר). לא, אני לא בא להתמרמר ולזעוק על אובדן מוסריות החברה שלנו – כי אני לא רשאי לקבוע זאת. אני גם לא עומד להפנות אצבע מאשימה לכיוון מישהו או משהו עקב המקרה הבוגרשובי האחרון. אבל מה יש לדור שלנו שאובססבי בעיסוק המיני? זה נוגע לכולם לא משנה אם זה מגיע מהצד המתיר כגון פוקו, ילדי וודסטוק, אנדי וורהול, יוצרי התרבות. או מהצד האוסר – בעיקר מן המגזר הדתי והמוסרי הכלל-עולמי. מה יש במנגנון הזה שמעסיק את הדור שלנו? בדורות קדומים יותר, אף על פי שתמיד חוסר-מוסריות מינית נחשב בעייתי, ההתמודדות מול היצר המפעפע, נחשבה להתמודדות קלה יותר מאשר שאר המעשים הלא מוסריים. משנת חז"ל: "הרוב בגזל, מיעוט בעריות וכולם באבק לשון הרע" – שמה את העניין המיני במקום של כבוד, אבל לא דחוף. גם הרמח"ל מזכיר את העניין המיני כבדרך אגב במסילת ישרים. נראה שחלק מן התנאים, לפחות אלו בעלי יכולות סוציאליות גדולות מעמיתיהם, דיברו עם נשים בלי התגרות רבתי של היצר (והיו גם איספור מקרים הפוכים, יש לציין). ההתייחסות למין הייתה דבר טבעי. קשה לאדם עם זה, ולכן גם אלו ששלטו ביצרם נכנסו להיכל התהילה. לאנשים שחטאו, הייתה אפשרות לתקן – וייתכן שהיו נושאים מעמד מיוחד עקב חטאם. אבל זה עדיין לא כזה ביג דיל.

אוי ויי! כולנו נוצרנו ממגע מיני?

היו חלוצים בתחום עד שהגענו עד הלום, אבל העניין התעצם, לדעתי, רק לאחר מהפכת "הכפר הגלובלי" שבעצם הכניס את כולנו לסירת ערכים אחת – לכל העולם יש הסטוריית ערכים משותפת. כל זאת לכאורה, וברור שלמרות שהיום לבחור הישיבה מבני-ברק, לנער בית הספר מטוקיו ולנזיר הצעיר מכיכר פטרוס פחות או יותר אותה השקפה על הנושא המיני (כי זה מה שמביאה איתה הפרסומת לקוקה קולה), ברור שלאבותם היו מסרים שונים. אבל זה נשכח ולא נראה – כיוון שההווה משכתב את העבר. המחשבה השלטת הגיעה, לדעתי, מן ההסתכלות הנוצרית-קתולית למין, שהיא הסתכלות של בושה, אשמה, לפשוטי העם, בהמתיות, איכסה-פיכסה. אף ה"נועם אלימלך" אומר על "דע מאין באת – מטיפה סרוחה", שחטאי טיפה סרוחה, כלומר: חטאים מיניים, הם המזכירים לנו הכי טוב מאין באנו, כלומר – השפעתם כ"כ חזקה עלינו, עד שמיד אחרי החטא אנחנו מחפשים להתוודות ולחזור בתשובה. ואיזה מזל שיש כומר לבוא להתוודות אליו. אה, שכחנו, למרות שאנחנו אוחזים בגישה הזאת, אנחנו לא נוצרים. טוב, נוכל להסתמך בדבריו של אוסקר ווילד שאמר: "לא הכומר מכפר, אלא עצם הוידוי מכפר".

אוסקר ווילד - ראשית הדרך

אוסקר ווילד - ראשית הדרך

 

היא לא עונה

ומה אצלנו? התורה היא מאוד ראליסטית. היא יודעת עם איזה חומר היא מתעסקת – בני אדם. לבני האדם יש צרכים, רגשות, ולפעמים הם עושים שטויות. לכן התורה מאפשרת לכל מיני יצורים הלכתיים לחיות בקרבה, עדיין תחת כותרת "יהודים". התורה לא חיה באשליה או בבועה שאדם יתאפק ויכבוש את יצרו, אלא מכירה גם בצדדים הפחות נעימים או פחות רוחניים, לדוגמא אדם עתיד ליפול ולחטוא עם אישה, ולכן התורה מבדילה בין בעילת זנות לבעילה לשם קידושין. הגמרא מתארת מקרים של אישה שבא עליה מניין גברים – מה דינה? מה דינם? גם בחובות עוסקת ההלכה: גבר שלא מצליח לספק את אישתו, רשאית היא לבוא לבית הדין ולדרוש גט (מצוות "עונה"). התורה שבכתב מציינית מקרים של אונס ושידול, וגם מקרים שהיו נפוצים בעולם העתיק של אישה בשבי. בעוד שהסיפורים על התגבשותה של הנצרות עוסקים בקדושים מעונים מינית, הקורפוס שלנו כולל את בנות לוט, תמר כלת יהודה, האורגיה ההמונית עם בנות מואב, דוד ובת שבע ועוד ועוד. כי זה חלק מהחיים שלנו, אין מה להייפייף…לפעמים צריך להתעסק גם בקקי (ברכת אשר יצר, אמרתם היום?)

פנויים ונהנים, ארוסים ומתבאסים.

טוב, עכשיו שברור שאנחנו לא מסתירים כלום, מה האג'נדה? מין הוא צורך אנושי. כמו אוכל, אם לעשות השוואה די בנאלית. המטרה של האדם הוא שיחיה בעולם הזה בקדושה. ולמעשה המטרה היא שתיים: שיחיה, ובקדושה. אם אתה אוכל, תכניס את האכילה שלך לגדרים של עבודת ה' – תן מעשר, תברך, תמנע מעצמך מספר תענוגות בכדי לעבוד את ה' תחת ההקרבה הזאת, ובכך אתה חי – ובקדושה. "עתיד אדם ליתן את הדין על מה שראו עיניו ולא אכל" אומרים חז"ל. האדם היהודי צריך להכניס את פעולות חייו למסגרת, ובכך הוא גם עובד את ה' ע"י חייו הגשמיים, כי זאת למעשה הדרך היחידה: אתה יכול לתת לו רק מהגשמיות שלך, כי אתה בעיקרך יצור גשמי. אז גם במין, תתחום את זה: תגדר את זה על מה מותר ומה אסור, לפני זה לכו תטבלו, ואז תהנו אתה ואשתך מהחיים! ועל הדרך, זכיתם במצווה.

איזה יופי?

ונחזור להתמרמרות שלי על הסצנות המוגזמות על המרקע. הרבה מכנים את זה אומנות. אנסה שניה להגדיר מהי אומנות בזהירות, ולבדוק אם אני יכול לקבל את זה. לדעתי, מטרת האומנות היא אחת ויחידה – לבדר את הקהל. בידור, עבורי, אינו רק צחוק והיתול, אלא כל התעוררות רגש פנימי: גם שמחה ובדיחות, אך גם צער, כאב, בכי, מחשבות מהורהרות, זעזוע או גועל: כל עוד אדם יוצא מסרט, או לאחר קריאת ספר או שיר, או שמע מנגינה נוגעת, והוא יוצא לא כפי שנכנס, הרי האומן עשה את שלו. אומנות לשם אומנות, כפי שהגדירו אותה אנשי המאה ה-19, היא בזויה בעיניי (אף על פי שהם העריצו את היופי, ועל כך מתישהו בפעם הבאה). המטרה, כאמור, היא לא לתת לאמן פורקן, אלא לשעשע ולעורר, ואת זה אפשר לעשות, כמובן, אם לאמן יש מה להגיד והוא נוקב, והוא יודע איך להעביר את זה טוב: פה ללא ספק צריך כשרון ורעיון, אבל אם זה לא מצליח להגיע אל הקהל, חבל על המאמץ.

יונה וולך - תקראי, יבוא לך

יונה וולך - תקראי, יבוא לך

 

אלטרנטיבה לסדרות

אתם רוצים אלימות ודם? קחו את "בעיר ההריגה" של ביאליק. יש שם תיאורים שלא יתנו לכם לישון, וגם תצאו עם מסקנה אמיתית לחיים. אתם רוצים מין וחילול הקודש? קחו את "תפילין" של יונה וולך. בשיר הזה היא בעצם מצליחה לגרום לאדם לתהות ולהזדעזע, עד כמה הוא מרסן את המחשבות שלו מלצוף ולדאות, עד כמה רחוק וגבוה הן יכולות להגיע ובעצם כמה אנו מוגבלים מחשבתית ממה שהחברה מכתיבה לנו, ועל זה דיברתי למעלה – חסמים יש מלמעלה ומלמטה.

התפאורה, הסאונדטרק, המשחק, כל זה ב"משחקי הכס" הוא אומנותי, כיוון שהוא משובב נפש. אבל הסקס? לא, זה סתם מעורר את חושינו הגשמיים, ולא נסיק מזה משהו חשוב, זה לא שונה מתקופה לתקופה וממדינה למדינה. איך אמרה וולך, אומרים ישנו סקס אחר, נו שויין, אז אומרים.

דבר אחרון בהחלט

צר לי ידידיי, לא היה לי קשה למצוא סרטונים בנושא הפוסט: אז אני מביא לכם לא פחות משלושה:

על מין ונצרות – מתוך בלאקאדר עונה 2. (שימו לב למשפט הגאוני מ1:35)

הזכרתי את אוסקר ווילד – אז זה פשוט חובה.

ואם כבר אוסקר ווילד, מין ונצרות – קבלו מיגרציה של שני הסרטונים הראשונים (וזה פשוט חייב צפייה!)

 מה הקשר לספירת העומר?

שאלו אותי, אז אני עונה. טוב… זקן זה סקסי. (באדיבות משחקי הכס)

מתוך משחקי הכס

מתוך משחקי הכס