איך הצילה החסידות את היהדות כולה – חלק א'

איך הצילה החסידות את היהדות כולה – חלק א'

לכבוד י"ט בכסלו – ראש השנה לחסידות, סדרת פוסטים שתסביר בעצם, למה החסידות כל כך חשובה לעולם היהודי כולו.

אחר המבול

רבים שואלים איפה היה ה' בשואה. עבורי, מסיבות שונות, היא שאלה נדושה ותשובותיה נדושות אף הן. אבל אני שואל את עצמי שאלה דומה: איפה היה ה' כשקם עלינו משיח השקר שבתאי צבי? הסדר היהודי מתפורר, השם הגדול מחולל, שיגעון פורע בעם, ונראה שהכול הולך אל עבר קטסטרופה של אובדן היהדות. מדוע אז, כשהכי היינו צריכים אותו, לא הופיע בגאון עוזו והזכיר לנו שהוא האלוהים, וזאת תורתו?

זאת הייתה אחת מהתקופות הקשות ביותר שידעה היהדות. משיח השקר, ספוג ברעיונות קבליים, קורע את כל מה שקדוש: הגיית השם, מאכלות אסורות, איסורי עריות. מבצע ריטואלים בלתי נתפסים של ריקודי שירי עגבים בבית הכנסת וחתונה עם ספר תורה. סוחף אחריו המון, ובסופו של דבר – מתאסלם. היהדות על סף שבירה. תחושה של חורבן אחר סערה עוטף את הקהילות. כל מה שהאמנו בו כבר לא במקומו, איך עלינו להתייחס לקיום המצוות אם לא על פי סוד נסתר? איך עלינו להתפלל? איך אפשר לבטוח בצדיק? שאלות מבולבלות נשאלו, והעולם הישן כבר לא הצליח לספק תשובות.

אז החסידות קמה. לא רק מתוך האסון הזה, אלא מתוך גורמים רבים: אליטיזם תלמודי מחד וסכנת התבוללות מאידך. על הנייר, אפשר למנות את מטרות החסידות. אבל בפועל אני חושב שהמטרה הייתה לתקן באופן כולל. כל מעוות שהיה קיים בעולם היהודי, לא נותר ללא טיפולה של החסידות. בעזרת עקרונות שהנחיל הבעש"ט ותלמידיו, יכלו הדורות הבאים כל אחד לטפל בבעיות שקמו סביבם בדרך החסידית.

קבלה רכה

אחד מהדברים שאפיינו את הדרך החסידית הייתה השימוש בתורת הסוד הקבלית. ודווקא בשימוש המיוחד הזה החסידות גרמה להצלה עצומה. בבסיס הקבלה עומד ספר הזוהר. זהות מחברו מוטלת במחלוקת – יש אומרים שחובר במאה ה15 ע"י רבי משה דה-ליאון וחבריו, ויש שמייחסים אותו לתנא (חכם מימי המשנה) רבי שמעון בר-יוחאי. אבל לא המחבר הוא מי שגרם לספר להיות נפיץ כל כך, אלא דווקא הקורא. קוראים שונים עשו עם הספר דברים שונים. מקובלי ירושלים הנהיגו מנהגי תיקון ותעניות (הקרואים ימי השובבי"ם), רבי יוסף קארו מצא השלכות הלכתיות ממש, בעוד שהרב קוק מצא בקבלה תיאור עולם מקביל, אך לא נוגע, לעולמנו אנו. ולהבדיל, השבתאים השליכו בצורה בוטה את המושגים הקבליים אל תוך מעשים שלא יעשו. האם יש עוד אופציה? היו מי שרצו להתעלם מכל המסורת הקבלית, דוגמת הדרדעים התימנים או ליבוביץ, אבל זה אבסורד – הקבלה היא כבר חלק מהארון הספרים שלנו, נרצה או לא. גם גרטה ליבוביץ סידרה את קערת ליל הסדר שלה לפי האר"י, וכיום לא קיים בתי כנסת אחד בו מישהו יעז לדגל על פרקי קבלת שבת.

אם לא הייתה חסידות, לא היה קוני למל.

החסידות הציעה דרך ממוצעת. הרעיונות הקבליים אינם מגולמים בחיינו בצורה בוטה, הם שייכים לעולמות העליונים. אבל הם נרמזים בחיינו. אנחנו מבינים עקרון אלוהי אחד, יודעים איך לעורר אותו ולבטא אותנו בחיינו אנו, ועל ידי זה הרעיון הגבוה הזה מקבל אחיזה במציאות. הקבלה היא פרקטית, אבל לא מיסטית – השימוש הוא בחיי היום-יום, לעבודת ה' של הבוקר ושל הערב, של החלפת צמיג ברכב, ושל בית המרחץ. "בכל דרכך דעהו" – יש משמעות למה שאני עושה, זה ע"פ הקבלה, אבל זה בא לעורר משהו – דווקא בתוך המאמין.

ניקח למשל את אחת האמירות הקבליות בזוהר (ח"ב- שמות, פ"ז ע"א)

"אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא הִיא" [תרגום: כל התורה היא שם קדוש]

ברור שאמירה שכזאת יכולה להתפרש באופן קיצוני. אם התורה היא שמו של הקב"ה, אז לא רחוקה הדרך מלהגיד שאמירה קטע מסוים היא בעלת השפעות כאלו, עיסוק בצורת התורה-גימטריות ונוטריקונים, ולא בתוכן, ושאר דברים שריח אלילות נודף מהם.

החסידות לקחה את האמירה העוקצנית והביאה אותה לחיים האמיתיים שלנו, באופן שמפיח בנו תקווה וכוח להמשך העבודה השגרתית. וכך כותב בעל ה"שפת-אמת" (יתרו, תרנ"ג, א')

"וכל התורה שמותיו של הקב"ה…וכתיב בורא ניב שפתיים שלום שלום רחוק ולקרוב. שעל ידי העסק בפיהם של ישראל בתורה [כלומר – שקוראים ולומדים את התורה שהעיסוק בה הוא דרך הפה] מתקרבים גם הרחוקים"

והפירוש מדהים. מה מטרתו של שם? הוא לפנות למישהו, להסב את תשומת ליבו, למשוך אותו אליי, לדבר איתו ולהתחבר אליו. כשאני קורא לחבר ברחוב, הוא מיד מסב פני אליי, מחייך ולוחץ את ידי. וכשישראל קוראים בתורה, כלומר בשמו של הקב"ה, מיד הוא מתקרב, גם לרחוקים.

דרשה יפהפייה זו מוציאה את העוקץ ומותירה אותנו עם רעיון מחובר לחיים בצורה חיובית, לא גבוה מידי, לא נמוך מידי.

המשיח מחכה לנו

אחד מהסכנות הגדולות שנשקף בדור אחרי השבתאות הייתה הרתיעה מהמשיח. מצד אחד, אין דבר יותר טבעי מלצפות לגאולה מהצרות. מצד שני, ראינו איזה צרה גרמו זרמים משיחיים. גם משיחי-שקר שלא חרגו מהדרך ההלכתית (יותר מדי, בכל אופן), הנחילו אסונות על עם ישראל, אם נרצה לקחת כדוגמא קדומה את בר-כוכבא. אז באה החסידות להרגיע את הרוחות – השאיפה היא אותה שאיפה. אבל למשיח דרכים רבות להיכנס לחיינו. יש שהוא רוחני לגמרי: "רוחו של משיח", זאת מין מציאות שנוגעת-לא-נוגעת, מרחפת על פני המים, במציאות שלנו. יש שהוא קונטינגנטי (כלומר, הקיום שלו הוא דווקא באפשרות בכל דור שלא תמיד מתממשת), ויש אפילו שהוא הגיע, אבל בקטנה – באופן אישי. את כל אלו הביאה החסידות לעולם, ובכך לא הכחידה את מושג המשיח מצד אחד, והפכה אותו ללא-מזיק ולכזה שאפשר לדבר עליו ולעסוק פה ללא להיגרר לסכנה. הגאולה הופכת להיות משהו יום-יומי שכולנו יכולים לחוות. כל הצלחה קטנה היא גאולה, כל צפייה קטנה היא חלק מהצפייה למשיח. הגאולה לא תלויה בחמור הלבן. היו אדמו"רים שאפילו גערו במחשבי הקיצין שרצו להביא את המשיח הבשר-ודם. רבי אליעזר בדז'יקוב, ראה שבעיירה הפסיקו כל הסוחרים ובעלי המלאכה לעבוד, כיוון שהיו בטוחים שהמשיח יבוא בשנת תר"כ (אותיות "כתר"). הוא עמד בשבת על הבימה ואמר: "הנני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואחכה לו בכל יום שיבוא, אבל נשבע אני שלא יבוא בשנת כת"ר…". וכך ענה גם אחד מאדמו"רי חב"ד (!) ה"צמח-צדק", לבנו כששאל מדוע המשיח לא בא באותה שנה, שרבים חישבו שיבוא בה:

"אפשר ליישב הלא ביאת המשיח היא גילוי פנימיות התורה, והנה השנה נתפרסם הספר "ליקוטי תורה" של האדמו"ר הזקן…"

כלומר, אחד מענייני המשיח הוא גאולת הדעת – פרסום ידיעות חדשות בתורה. וזה קרה גם קרה…

ויש לשאול – אם כך, לאן אבד המשיח האמיתי? אותו בן-דוד ספציפי שילחם מלחמות ה' וכו'? הוא לא נעלם לשום מקום, אומרת החסידות, אלא הוא תמיד שם – הוא מחכה לנו, כמו שאנחנו מחכים לו. ובבוא העת, כך היא מבארת, כל התיאורים ה"קלים" של המשיח יתלבשו ויתאחדו יחדיו.

הצמח-צדק: "המשיח כבר הגיע!"

בחלק הבא – כיצד שילב האדמו"ר הזקן את מורה נבוכים עם תורת הקבלה ביצירת מופת, רבי לוי יצחק מברדיטשב כליבוביציאן, ועוד.

 ודבר אחרון בהחלט

ידוע שהחסידות הביאה לנו מאות, אם לא אלפי, ניגונים מרטיטים. לשם שינוי, אני מחפש דווקא את המקור של הניגון החסידי הזה. מי יודע?

מודעות פרסומת

מי אתה משיח? – סיכום

מילים אחרונות בנושא

כפי שהצגתי בפעם האחרונה, הנושא רחב מני ים לדבר עליו. החלק השני היה אמור לעסוק בענייני בית שני, והחלק השלישי היה אמור לעסוק במשיחיות של שבתי צבי שר"י ובצמיחתה של תנועת החסידות (שלהפתעתכם, דווקא הצליחה יפה מאוד בלשמור את העם מפעולות מסוכנות). אולי בפוסטים הבאים אגיד מילה או שתיים בנושא, אבל כעת – אני רוצה לסכם. איפה אנחנו היום? מה השתנה בעניין? במה אנשים מאמינים? במה אני מאמין?

ואף פי כן, בוא יבוא

הרמב"ם ניסח 13 עיקרי אמונה. העיקר ה-12, שהפך גם לשיר פופ קליט כמה שנים מאוחר יותר, מנוסח כך:

אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא

הקוראים בסידור יום יום ישימו על ליבם את הדבר הבא. העיקר שלעיל, הוא העיקר היחיד שקיים בו סיוג. רק בעיקר הנ"ל הרמב"ם מסייג ואומר "ואף על פי". זה לא כי שאר העיקרים הם ברורים ומובנים. זה לא ברור ש"אין לו גוף". זה לא מובן שהבורא "יודע מעשי בני האדם". אבל שם הוא לא מסייג "ואף על פי שקשה לנו להבין את זה" או משהו בסגנון. ומדוע דווקא כאן יש סיוג? הסיבה היא פשוטה – גם הצפייה, גם ההתמהמהות היא חלק מהאמונה. לא מספיק להאמין שהוא יבוא יום אחד. אלא צריך להאמין גם במציאות של התמהמהות, תוך הבנה שהחוויה היהודית היא חוויה של צפייה והתמהמהות.

צריך לקחת את הרמב"ם ברצינות. הרמב"ם הוא פוסק הלכה, לא דרשן או מגיד. כשהוא כותב במשנה תורה איך המשיח יבוא, הוא פוסק הלכה. הוא קובע חד משמעית מי ראוי להיקרא משיח. והוא מטיב לכתוב. לענ"ד, צריך להדפיס את שני הפרקים האחרונים בחיבורו של הרמב"ם ולהפיץ אותם כדי לעקור אמונות זרות מלב העם. לא תמצא יהודי דתי אחד שיגיד בפה מלא שהוא חולק בצורה מלאה על הרמב"ם. ברור, יש מעט הנהגות שאינם רלוונטיות לימינו, יש חידושים בהלכה, אבל על המשיח, תתפלאו, אין מה לחדש מאז הרמב"ם. חבל רק שאנשים לא יודעים מה כתוב שם, כל כך חבל. אנשים שואלים איפה ריבונו של עולם היה בזמן השואה. אני שואל איפה הוא היה בזמן שבתי צבי ומולכו שר"י. כמה חילול השם באדם אחד – וכל זה היה יכול להימנע לו אנשים היו יודעים את ההלכה למעשה – מה זה משיח. והיום ראוי גם לכוון לזה.

בטח שיבוא. תמיד יבוא.

יש היום טרנדים שונים הנוגעים למשיח. שאלתי מישהו "באיזה משיח אתה מאמין? תתאר לי מה אתה חושב ורוצה שיקרה כשיבוא משיח". הוא תיאר תיאור מסורתי על מלחמות אפוקוליפטיות, ניסים ומופתים, דמותו הכריזמתית של המשיח ושאר אמונות הרווחות בציבור. אמת, זהו תיאור מסורתי, אבל נוצרי מסורתי. אנשים כשהם חושבים ורוצים משיח, ואני אגיד בחריפות, הם חושבים ורוצים ישו בלי ישו. אין הבדל מהותי לבין מה שהם אוחזים בו לבין אותו ילוד אישה שכישף והדיח את ישראל. אבל תגיד להם – "אם כן, אתה מתאר פה את ישו!". הוא ינזף בך: "פוי! ישו?! מה פתאום? המשיח שלנו יהיה יהודי!". עבורי, כל משיח שיגיע בצורה דומה לישו יהיה משיח שקר. וזה מוביל אותי לטרנד השני, הטרנד הליבוביציאני שאומר:

"כל משיח שבא הוא משיח שקר".

יש להסביר את האמרה הזאת. לפי הדעה הזאת, היהודי צריך להאמין שהמשיח יבוא. אבל דייקו – צריך להאמין שהוא תמיד "יבוא". ז"א – אנחנו תמיד במצב של "המשיח יבוא". המשיח הוא לעולם דמות עתידית, ולא תיתכן מציאות משיחית בהווה. במבט ראשון, זאת דרך מפולפלת ויפה לכפור בביאת המשיח. (זה לעומת זה עשה האלוקים, הם יגידו לך: "אבל אני מאמין שהוא יבוא!") אבל לאחר התעמקות במקורות היהודית, מסתבר שהיא מבוססת ולא סתם הרבה יהודים (דתיים) אוחזים בשיטה הזאת. אנשי השיטה יביאו ראיות מכמה מקומות – לדוגמא, רבי יהושע בן לוי ששמע מפיו של המשיח שיבוא "היום, אם בקולו תשמעו". למעשה, המשיח הליבוביציאני הוא אינסטנס של תורת הנבואה של ליבוביץ, לפיה "אין הנביאים מתנבאים אלא על מה שראוי להיות". נשמע חדשני? בכלל לא! המילים האלו הם מילותיו של התוספות במסכת יבמות. וזהו לא חידוש כלל. לא כל הנבואות עתידות להתגשם. ראו לדוגמא את ספר יונה (אף על פי שבנבואות זעם המצב שונה, אך לא ניכנס). אחת הראיות החזקות ביותר לעניין נמצאת בסיפור בסוף

זקן וזקנה בי-ם. למצולמים אין קשר לנבואה?

מסכת מכות. שם רבי עקיבא צוחק למראה הר הבית ההרוס. רבי עקיבא אומר דברים נפלאים: "עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה ["ציון שדה תחרש"] הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה ["עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם"] עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת". ואם כל הנבואות באמת היו אמורות להתקיים – למה רבי עקיבא מתיירא שלא תתקיים נבואה מסויימת, שמא ר' עקיבא כופר? ברור שלא! כל דברי הנביאים אמת, רק אין הם מתנבאים אלא על מה שראוי להיות. ובתוך זה, כך טוענים חלק מן האנשים, גם המשיח. איני מותח ביקורת רבה על התיאוריה הזאת, ואני גם מכבד אותה ומבין אותה, אך היא רחוקה מליבי.

אז במה אני מאמין?

הדרך הטובה ביותר היא באמצע. לא האמונה המסיונרית של "אוי ויי! משיח בא! כולם לעשות תשובה או שתצלו בגיהנום!" ולא הדרך של "אני חכם מידי בכדי להאמין במשיח". אני אוהב את המחשבה והתיאולוגיה היהודית לדורותיה, ויש לי רומנטיקה כלפיה, וכלפי ריבונו של עולם (מנסה לקיים את "ואהבת את ה' אלוקיך"). הגישה שלי היא יחסית מימוניסטית. אני מאמין שמשיח לא בא, אלא משיח נוצר. נסביר – משיח אינו מינוי, אלא תקן. כדברי הרמב"ם:

"ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה'–הרי זה בחזקת שהוא משיח:  אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל–הרי זה משיח בוודאי."

מילים כדרבנות. אם המלך עושה א' ב' ג' – הוא חזקת משיח. עשה ד' ה' ו' – משיח. זהו. לא ניסים, לא אפוקליפסה. לפי הקריטריונים שהרמב"ם מעמיד, זה כ"כ פשוט להיות משיח. זה יכול להיות אתה או אני, זה יכול להיות גבר או אישה (לפי הגר"א), זה יכול להיות גם קבוצה של אנשים (מלכות היא לאו דווקא מונרך אלא יכול להיות גם נבחרת דמוקרטית, כדברי רבינו ספורנו). המשיח לא יעשה ניסים, בימיו לא יהיה שינוי בטבע – "אין בין ימות המשיח לעולם הזה אלא שיעבוד מלכוית בלבד". וכל אלו דברי הרמב"ם.

אז איך הוא יבוא? אנחנו צריכים להביא אותו! במציאות שפרוסה לעיננו, מדינת ישראל היא כלי להגשמת החלום המשיחי. אינני קורא מעל בימה צנועה זאת למרי כזה או אחר, וכבר אכתוב בזמן אחר על מדוע מדינת הלכה היא רעיון עגום ועקום, אלא אומר שבאמת יש הזדמנות ליצור מציאות משיחית אמיתית נוסח הרמב"ם (במוקדם או במאוחר, הכלי ישנו). אבל עלינו לעשות את ההשתדלות – "פתחו לי פתח כחודו של מחט", אם לא נעשה את הצעדים, לא יקרה כלום ובאמת המשיח ישאר דמות בהסטוריה העתידית של עם ישראל. אם כן- מה מובטח ע"י הנביאים? מובטחת סיעתא דשמיא. מובטח שאם ננסה, וגם אם נהיה ראויים לזה, אז נקבל עזרה מלעלה. ואם לא נהיה ראויים, אז לא. כדברי הרמב"ם "ואם לא הצליח עד כה, או נהרג–בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים". קדימה! יש מתנדבים?

מועדים לשמחה 🙂

ולסיום…

חיפשתי ברשת אך לא מצאתי וידאו – לכן נשארנו רק עם המלל, למרות שסביר להניח שכולם מכירים "משיח דופק בדלת"

לקריאה נוספת: רמב"ם הלכות מלכים.

למה המשיח טרם הגיע? (לא באמת)

למה בן דוד עוד לא בא?

הבטחתי והבטחתי ועוד לא קיימתי, וייתכן שזה זה עניינו של משיח ויש ללמוד מהפרט אל הכלל. האמת, שניסיתי, כבר התחלתי לכתוב, כבר כתבתי קצת, אבל זה פשוט לא מסתדר, פשוט לא. רשומה אחת לא תספיק לתאר את תופעת המשיח בימי בית שני. גם לא שתי רשומות. אפילו שלושה ספרים של יוספוס פלאביוס לא הספיקו, ומה אני הקטן אגיד?

בית שני זאת תקופה אדירה, קשה לתאר תהליכים משיחיים שקרו בתקופה הזאת מבלי להיכנס מעט לפוליטיקה של אותה תקופה. וזה דבר הכרחי מאוד – כי הבלוג מיועד לקריאה קלה, וגם לקוראים בעלי השכלה כללית לא גדולה, ולא רק ליושבי מגדל השן. הבעיה היא, שאחד העם לא יודע הרבה על אותה תקופה שעיצבה אותנו רבות. האמת? גם אני לא יודע יותר מידי. זאת לא הגזמה להגיד שכדי להבין כמה נשים היו להורדוס צריך לקחת קורס שלם באוניברסיטה.

המסע אל עבר כתיבת הפוסט

אז התחלתי לנסות, כי אין יאוש בעולם כלל. ניצבתי מול ארון הספרים הנפלא שלי (שאני תמיד טוען שהוא מכיל חצי ממה שאני רוצה שהוא יכיל, למרות שכל שבועיים מגיע משלוח חדש של ספרים) והתחלתי להוציא ספרים ממנו. ספר האגדה של ביאליק? יש. מיתולוגיה יהודית של חגי דגן? יש. ליבוביץ? תהיו בטוחים. אז אני מתחיל לכתוב קצת על מגילת אסתר ועל הניצוצות המשיחיים בימי אסתר וכורש ואז מגיע ל…טוב, לאנשהו. יש לי איזשהו חור שם בין פורים לחנוכה. "אוקיי…גם ככה זאת לא תקופה מעניינת כ"כ…" אז אני עובר לתקופה החשמונאית. יש לי הרבה מה להגיד על החשמונאים, זה יכול למלא פוסט שלם שבטח יגיע לפני חנוכה – ניתוץ מיתוסים על חנוכה. אבל זה לא קשור כ"כ למשיח. מתי נגיע לשלושת משיחי השקר? מתי נגיע לישו? לבר-כוכבא? אני פשוט לא מצליח לקשר בין התקופות, ומסתבר שאני פשוט לא יודע כלום על השתלטות הרומאים על יהודה. אחרי הכול, זה הדבר שעורר את הרוחות המשיחיות, כי כל עוד היה שלטון יהודי (או ספק-יהודי בימי הורדוס) אז מלכות יהודית לא היה מצרך מבוקש. אבל עם הגעת הניצבים הרומאים, העם דורש מלך משיח. את החוליה הזאת אני צריך למלא. אז קפצתי לחנות הספרים הקרובה וקניתי את "מלחמות היהודים" של יוספוס.

(כמעט) ח"י פעמים

כבר התייאשתי מכתיבת הפוסט על המשיח, אבל הספר הנ"ל החזיר אותי קצת לימי תשעה-באב. נכון להזכיר את דברי הרב זיני מהטכניון שהמליץ לקרוא בתשעה באב קצת יוספוס כדי לחוש מה זה חורבן. עם זאת, אני מתגאה פעם אחרי פעם שהפולקלור היהודי הוא לא אוסף של סיפורי צדיקים והופעות ניסיות של קדושים על טוסטים. הפולקלור היהודי מכיל גם סיפורים כואבים, על אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה (אם היום היה קורה דבר דומה, האם היו משתיקים את הסיפור?), על הבריונים הקנאים ששרפו את כל מצבורי ירושלים בזמן המצור, על משיחי שקר ועל חלאים נאמנים ורבים אחרים. התרבות היהודית לוקחת את ההסטוריה הכואבת הזאת ומחבקת אותה, משתמשת בהם כדי להתחזק וללמוד איך להיות עם טוב יותר, איך להוציא אמונות זרות ולזכך את אמונות היחוד בבורא. הטרגדיות הם הדבר הטוב ביותר שיכול להיות לעם. וולטר ניסח זאת בצורה נפלאה כשאמר שההסטוריה היא תיעוד של המעשים הנוראים ביותר בתולדות האנושות. לענ"ד, אחת הסיבות לאיתנותו של עם ישראל (יחד עם אחושילנג של סיעתא דשמיא) היא האומץ להסתכל מטעויות העבר וללמוד מהם, לא להסתיר ולא להשתיק אותן.

אז אולי נתמקד רק בטעות אחת להיום. במהלך השלטון הרומאי בא"י, ביצעו היהודים לא פחות מ17 מרידות ברומאים! מישהו שאל אותי מה בער להם כ"כ? ובאמת, צריך להבין מהי ירושלים של בית שני. העיר המתויירת ביותר באותה תקופה באימפריה הרומית לא הייתה פריז או לונדון ואפילו לא רומא זוטרא, אלא ירושלים. ההכנסות התיירותיות הרבות לירושלים העשירו את תושבי העיר היהודית, ועשירי יהודה נודעו בכל האימפריה והריצו עסקים מעבר לים. ברוב השנים, תושבי יהודה היו פטורים ממס. (עד שנמאס לרומאים, מסיבות ברורות). זאת ועוד! לא כל תושבי הפרובינקות היו אזרחי רומא. כדי להיות אזרח רומא באותה תקופה, על התושב היה להיות בעל ייחוס מסויים (משפחתי או על סמך מקום מגורים – ברפובליקה הרומאית- "רומאי מרומא") או לשרת 10 שנים בצבא ובסוף השירות לקבל תעודת אזרח. אבל אצל תושבי פרובינקה יודיאה – יען כי הם היו עשירים כקורח, הם זכו להטבות כמו אזרחי רומא לכל דבר ועניין. אז למה, למה לעזאזל הם מרדו פעם אחר פעם? אני סבור שאפילו יוספוס לא מצליח לפתור את הבעיה הזאת. אבל התשובה לדעתי נטועה בדבר בסיסי ביותר. רגש לאומי – לכל עם יש רגש לאומי לסלק מעליו את הכובש הזר ולהקים מלכות משלו, גם אם טוב, גם אם אפשר לחיות עם צרות קלות. יש לציין שהעניינים הסתבכו מאוחר יותר, למרות שרבים מהרבנים דאז היו בעד פיוס והרגעת הרוחות, הרומאים ידעו שכוחו של עם ישראל הוא בתורתו, ואז הגיעה תקופת גזרות השמד של הרומאים נגד התורה, יחד עם תקופה ממושכת של הרג רבנים (ידוע יותר כ"עשרת הרוגי מלכות") כדי לשבור את רוחו של עם ישראל. אבל לא רק רומי הרגו רבנים. סיפורים מזעזעים שנמצאים במקורות היהודים (ירושלמי, תענית פ"ד) על בר כוכבא שבעט והרג את ר' אליעזר המודעי שהתפלל בשלומה של ביתר, על קטיעת אצבעותיהם של לוחמיו ועוד ועוד סיפורי זוועה מצבאו של בר כוכבא. גם את מיתוס הגבורה הזה ראוי לשבור. זאת גבורה יהודית שבסופו של דבר הביאה לחורבן.

אז כפי שהצגתי, הדברים נרחבים מאוד ויוצאים מהגדר הדיבור על ה' ועל משיחו. תסלחו לי רבותיי, באמת שניסיתי, אבל הסטוריה של בית שני זה דבר באמת גדול שהדיוט כמוני יכול לשאת.

מי אתה משיח? חלק א'

מי אתה משיח? חלק א' או משיח נולד

בסיעתא דשמיא נתחיל עכשיו בסדרת פוסטים העוסקת באחד העניינים המרתקים ביותר בהיסטוריה של הדתות ובמיוחד היהדות – המשיח. כל פוסט ינסה לסקור מבחינה הסטורית, אגדתית והלכתית תקופה אחרת בהיסטוריה המשיחית היהודית. החלק הראשון יעסוק בעז"ה בדמות המשיח בתנ"ך: מראשית הימים ועד חורבן בית ראשון.

מדרש אוריץ פרשת בלק

החיגר חסר העין עלה שוב על אתונו, הפעם כנראה בפעם האחרונה. זהו, הוא נכשל במשימתו לשמה שכרו אותו, עכשיו הוא חוזר הביתה. בלק – מלך מואב, ששכר את הקוסם האדיר, בלעם, שהתברר כאכזבה גדולה, כבר התייאש ממנו, רק נזק הוא גרם. רגע לפני שהם נפרדו, פתח בלעם שוב את פיו ופנה כבדרך אגב לבלק:

–          "תרצה אולי לשמוע נבואה?" שאל בלעם.

–          "מה עכשיו? עוד ברכה לישראל? לא תודה.." ענה בקרירות: "מכאן אני כבר אסתדר בעצמי".

בלעם ואתונו

בלעם ואתונו

–          "דווקא לא!" בלעם הדגיש "מה יקרה לעם שלך – למואב, באחרית הימים".

–          "זה כבר נשמע מעניין" בלק הסתקרן. "נו, בוא נשמע".

–          "כן, כן…אתה חייב לשמוע את זה!" התלהב בלעם. "אז ככה, בסוף הימים תהיה מלחמה גדולה, וכל העם שלך ימות! נכון מרגש?" בלעם התנבא בהתלהבות כילד.

–          "כן, פשוט נפלא…" השיב בלק המלך בעוד הוא אומר לעצמו: למה נתתי לו לדבר? אבל בלעם כבר התחיל, אז בלק זרם איתו בשאלה נוספת: "ומתי זה יהיה?"

–          "עוד הרבה זמן, אין מה לדאוג. לא קרוב."

–          בלק קיווה לעצמו שזה יהיה לפחות אחרי החגים. הוא שאל: "אמרת מלחמה – מי נגד מי?"

–          "אז ככה, איתך יהיו עמלק, הקיני, אדום, אשור, עבר, ואני רואה פה גם את ארצות הברית."

–          "ובכל זאת אני מפסיד?"

–          "כולם ימותו, זה כל כך פשוט…" אמר בלעם בנונשלנטיות. בלק כבר התחיל להתרגז מחדש על ההתנהגות הזאת של הקוסם מעבר הירדן.

–          "ונגד מי? נגד מי?" התעצבן בלק.

–          "אה…ישראל, נגד מי חשבת?" השיב בלעם. בלק ירק והוציא קללה עסיסית שקשורה לחמור ולאמא של בלעם.

–          "זה באמת לא הגיוני, איזה מלך יכול לנצח את כל העמים האלו?" בלק התריס.

–          "כן…יהיה להם איזה מלך אחד, ממש כוכב עליון כזה, סופרסטאר." השיב בלעם.

–          "מה…כאילו חצי אדם חצי אל?" חקר בלק.

–          "לא, לא, לא, לא…." בלעם נענע בידיו. "לא גאד-מן, לא איש-אל, יש לכם פנטזיות אתם הפאגנים…" צחק בלעם ואז נאנח "אוי…כל אחד שם את עצמו אל". בלעם הכה את אתונו במקל ויצא לדרכו דווקא כשהנבואה שלו התחילה להיות מעניינת.

–          "רגע! חכה!" התחיל לרוץ אחריו בלק: "תספר לי עוד על המלך הזה שלהם! איך אני מנצח אותו?"

–          "אתה לא תנצח, זה כל הקטע בנבואה." העיר בלעם בעודו מתרחק.

–          "אז מה לעשות בינתיים? איך לנצח את העם הזה?" קרא בלק.

–          "שיקסע מואביות! אלוקיהם של אלו שונא זימה!" צעק בלעם ונעלם מעבר לאופק רכוב על אתונו.

 וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: … לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב…אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב; דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת.  וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה, וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר–אֹיְבָיו; וְיִשְׂרָאֵל, עֹשֶׂה חָיִל… וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר:  אוֹי, מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל. (במדבר כ"ג-כ"ד)

האבא של המשיח

הנבואה החטופה הזאת, שמופיעה כבר בספר במדבר, בקורפוס הקדום של חמישה חומשי תורה, היא כנראה האזכור המסורתי הקדום ביותר של המשיח. (יש שפירשו שכבר "ויהי אור" מתייחס למשיח, כמו כן "ורוח אלקים מרחפת"- זה רוחו של משיח) הנבואה הזאת, המדברת מפורשות על מלך מישראל שיקום ויביא את עם ישראל לתקופה טובה יותר, מזכירה את הזמן בו הוא יבוא כ"לא עתה" או "לא קרוב". וכבר נחלקו המפרשים אולי היא כבר התקיימה. וככה הגענו אל המשיח הראשון שלנו בהסטוריה: דוד המלך.

למרות שהוא לא ה-משיח, והמשיח שיבוא יהיה גרסא משופרת שלו, דוד הוא האב הקדמון של המשיח העתיד לבוא. כל יתר הנבואות ושאר דברי חז"ל מציינים שהמשיח יהיה, קודם כל "בן-דוד" ז"א- מיוחס גנטית לדוד ושנית "כדוד אביו" – מעשה אבות סימן לבנים. דוד כבש את כל עמי האזור פה? גם המשיח. דוד הניח את היסודות לבניין המקדש? גם המשיח. דוד עשה משפט? גם המשיח. יש שלקחו את העניין רחוק יותר ואמרו שהמשיח יהיה אף הוא אדמוני כדוד. הרמב"ם מייחס חצי מנבואת בלעם שקראנו על דוד ואת חציה השני על המשיח לעתיד לבוא. לסיכומו של עניין – דוד הוא האדם האחרון שענה כמעט על כל הקריטריונים להיות משיח, והוא אפילו קורא לעצמו ככה לפעמים בספר תהילים. (הערה: המילה "משיח" היא תואר שמשמעו "מוכתר, מוסמך" וכשדוד אומר "משיח" בתהילים הוא מתכוון לשררה שלו כמלך ותו לא). אבל זה אף פעם לא מספיק, כי כל דור צריך משיח משלו, ואכן קיימת מסורת מהבעש"ט (הבעל שם טוב) שבכל דור יש אדם אחד שהוא ה"משיח התורן" של אותו דור. הנביאים המשיכו להתנבא גם אחרי מות דוד, וחז"ל המשיכו לפרש את דבריהם, וכך התחיל החיפוש אחר המשיח.

הנסיך על החמור הלבן

עם ישראל רוצה בסך הכול דבר אחד. שקט. לשבת כל היום בכולל וללמוד. אבל, מה לעשות, זה לא כל כך ישים. צריך להתפרנס, צריך לצאת למלחמות, צריך להתמודד עם אנטישמיות, הסברה, מסחר ועוד צרות רבות. כולם נזכרים בערגה בתקופתו של דוד ורוצים משיח מסיבה אחת: הוא יביא את השקט. וזה הקו העיקרי של הנביאים, לא אפוקליפסיה מפחידה עם ארבעה פרשי אבדון ונהרות של דם (למרות שגם זה מופיע לפני בוא המשיח) אלא שלווה, הרמוניה: "וגר זאב עם כבש", לא יהיו רשעים או גנבים, פרנסה תהיה בשפע ככה שנוכל כולנו לשבת בשקט רוב היום וללמוד תורה "תחת גפן ותחת תאנה".

המשיח קרוי בפי הנביאים "שר" או "נסיך", כרמז ליחוסו המלכותי, והוא נחשב אחד מ"שמונת נסיכי אדם" – רשימה של מכובדי העם היהודי. יחד עם זאת, הנביאים גם רומזים למצבו הכלכלי שהוא, אפעס, לא משהו.

הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא; עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר (זכריה ט')

מכאן כנראה התפתחה האמונה שהמשיח יבוא על חמור (צבעו הלבן היא אמונה מוסלמית, דרך אגב). אבל הפשט מחזיר אותנו להתחלה: מתי רוכבים על חמור? כיש זמן, כיש שלווה. אם יש מלחמה ולחץ- אז רוכבים על סוס. מה שהנביא אומר זה בסך הכול שהמשיח יבוא בסבבה שלו, על חמור, לאט לאט, "תרגעו…" הוא אומר: "עוד מעט".

משיח בפוטנציה?

"עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר" - מרקו, משיח?

מלחמה מהמיטה

מדוד ועד החורבן היו הרבה מלכים לישראל, אבל לכל אחד היו את הצרות שלו, ולא הייתה תקופה מובהקת בה העם ישב בשלווה ולא היו עליו עול מלחמות או עול מיסים. ואז הגיע חזקיהו. המלך המושלם. עשה את כל מה שהמלכים לפניו פחדו לעשות. הוא נלחם בפלשתים, הצליח לאחד בין שתי הממלכות (באופן חלקי לפחות בפסח), ובמיוחד: חיזק את העם מבחינה אמונתית.

העם מאז ומעולם נמשך לדברים מוחשיים. הם היו חייבים איזה עגל מזהב או נחש נחושת. חזקיהו החליט להילחם באמונות הזרות האלו והסיר כל דבר שעלול להתפרש כאבק עבודה זרה. הוא לא פחד להרוס פריטים ארכיאולוגים נדירים שהיו בידו כמו פסל של נחש שהיה מימי משה או ספר רפואות קדום. הוא הקים ישיבות וכל עם ישראל, כולל ילדים קטנים למדו תורה 24/7 ושלטו בדינים המדוקדקים ביותר. כל מלכי האזור כיבדו אותו ואפילו כשהוא חלה בשחין הוא קיבל מכתבי תמיכה ממלכי האזור (בעלי שמות מוזרים במיוחד כמו מרודך, בארדך ובלאדן). חיי התושבים היו טובים. אפילו לנביא ישעיהו לא היה על מה להאבק מלבד אישורי בניה של קברים בלתי חוקיים.

אבל סכנה פתאום הגיחה. אשור וסנחריב בראשה השתוללו באיזור וכבשו את ממלכת ישראל השכנה. צבא אשור התקרב ליהודה בצעדי ענק והייתה סיבה נכונה להילחץ: לא היה ממש צבא, כי כולם למדו בישיבות. הנביא ישעיהו פנה לעזרה מלמעלה, בזמן שרבשקה, הגבלס של סנחריב, התחיל להפחיד את תושבי ירושלים בעברית רהוטה. ישעיהו חזר למלך חזקיהו ואמר לו שאין לו מה לדאוג – כולם ימותו. נבואה שנשמעת מעט מוכרת, לא? חזקיהו בחר להאמין והלך לישון.

"עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג, לא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה. אמר לו ה': אני עושה". (איכה רבא, פתיחתא)

בבוקר כולם קמו לתפילת שחרית וריח מוזר עלה מחוץ לחומות. העם הביט החוצה וראה את כל צבא אשור מוטל על הרצפה: פגרים מתים. בינתיים בשמיים הקדוש ברוך הוא רצה לעשות מעשה: להכתיר את חזקיהו למשיח. המלאכים רצו בששון להגיש את הטופס להכתרת המשיח, אממה, הם נתקלו בבעיה בירוקרטית קטנה. הכול עם חזקיהו היה טוב ויפה, באמת מועמד ראוי, אבל הקדוש ברוך הוא עשה לו כאלו ניסים ובכל זאת הוא לא אמר שירה. זה לא שהוא לא אמר תודה, אולי הוא אפילו עשה הרבה יותר מזה והקריב קורבן, אבל צריך שירה, ממש שירה, עם מילים, לחן, קיצ', ואולי אפילו קצת כוריאוגרפיה – בדיוק כמו שדוד עשה! ולדוד לא היו הרבה סיבות לשיר, החיים שלו היו הרבה יותר קשים, פרשיות מין במשפחה, גניבת ארון הברית ועוד רבות, ובכל זאת – היה לו הספק יפה: 150 מזמורי תהילים. והנה חזקיהו שלנו לא ניגן אפילו אקורד אחד. בעיה. כל מיני גורמים גאוגרפים ניסו לעזור, אבל זה לא עזר. אם אפילו דוד עצמו לא הוכתר כמשיח, אז חזקיהו? כך הוחמצה הזדמנות נוספת להכתרת המשיח, כנראה שבלעם צדק: המשיח באמת צריך להיות סופרסטאר, בעל יכולות ווקליות נדירות, חזקיהו היה כמעט שם, "ליד" כמו שצדי צרפתי היה אומר.

דוד מכרכר ושר בזמן השבת הארון מארק שאגאל

בחלק ב' בסדרת הפוסטים על המשיח אעסוק בעניין המשיחי בתקופת בית שני ומלכות רומי.

נספח – על מזמורי תהלים בעידן המודרני

דיברתי מעט על מזמורי התהילים של דוד המלך ע"ה, שליוו את העם היהודי בכל תקופתו, כטקסט של תפילה וגם כטקסט של שירה. בזמן האחרון, אותם מזמורים עתיקים זוכים לעיבוד מודרני (אולי מודרני מידי, בחצי חיוך) ומזכירים לנו מה הייתה המטרה הראשונית של המזמורים האלו: לשיר, להודות, להלל, לרקוד בשמחה או להרטיט את הלב ברגש. ברי סחרוף בביצוע לתהילים שאתם בטח מכירים.  ניגון חב"ד.