מהכלל אל הפרת – רשמים מתוכנית "אלול", חלק א'

מהכלל אל הפרת – רשמים מתוכנית "אלול", חלק א'

שבתי זה לא מכבר מתוכנית "אלול" של מדרשת עין פרת הממוקמת בישוב אלון במדבר יהודה. גוגל עצמו לא ייתן לכם מידע אינפורמטיבי מידי. בקצרה: תוכנית לימודים אינטנסיבית הכוללת תכנים מערביים ויהודיים, הפתוחה לדתיים וחילוניים כאחד. עוד תיאורים פורמליים כגון תוכן הלימוד ומספר הצלחות ששטפתי לא יועילו להסביר את המקום ואת טיבו, ולכן אתחיל מיד בתיאור אווירת המקום.

עיין ערך

לפני שנים צפיתי בסרט "מועדון קרב". התפעמתי והתלהבתי מהסרט, מהמסר הפילוסופי, מהתחושה המטרידה שקיננה בליבי ימים ארוכים לאחר הצפייה. שיתפתי את התחושה עם אחיי והוריי. האחים שלי חוו אף הם את אותה תחושת ריגוש מהסרט, בעוד שההורים שלי לא כל כך הבינו מה הקטע. כל זה היה בעיניי די תמוה. שחתי זאת לחברי הטוב מוקה שגם המליץ לי על הסרט הנפלא. והוא השיב לי כי יש איזשהו פלא בסרט הזה, ששכבת גיל מסוימת באוכלוסייה פשוט לא מצליחה להתחבר למסרים שלו. רק אנחנו, הדור הפוסט-מודרני, מרגיש את תחושת הריקנות וחוסר המשמעות, אז הזיוף במודרנה, את השגעון החודר לעצמותינו, את איבוד הזהות. הדור הקודם, שגדל והתחנך בין מלחמה למלחמה, הוא מודרני. רק ההוגים הפילוסופים לפני כמה שנים הצליחו לחזות מה נרגיש, אבל עבור יתר האוכלוסייה – נשאר פער עצום.

בכל הנוגע ל"מועדון קרב" אני שייך לדור החדש. (ואתם? אהבתם את הסרט או שהוא הרגיז אתכם?). אבל ב"אלול" הבנתי שיש קריטריון שדוחק אותי החוצה. אחד השירים היותר פופולריים בתוכנית היה "ויקיפדיה" של חנן בן ארי. מאז שהשיר יצא לא אהבתי אותו. קודם כל, למה שיר צריך להיות גם שיעור? אי אפשר פשוט להסתפק בחרוזים ומטאפורות נחמדות? בנוסף, הלחן משעמם והמילים די טיפשיות וילדותיות בעיניי. אבל מה מצאו בו הדור החדש, דתיים כחילוניים, שמזדהים איתו כל כך?

חנן בן ארי ובראד פיט – יש דברים שגדולים לא מבינים

השיר מציג תחושה מטרידה. אנחנו כולנו סובלים מדעות קדומות וסטיגמות. גם אני כתבתי פוסט כאן על סטיגמות שמצמידים לי כחובש כיפה. זה מעצבן – נכון. אבל מה הפתרון? ע"פ השיר: "אל תכלאוני בשום כלוב". כלומר – אם יש דעה קדומה, נגיד, על קבוצה X", אז הפתרון זה לא להילחם כX כנגד הדעה הקדומה, אלא לשלול לגמרי חלוקתן של קבוצות! אין X ואין Y, "אני הכול, אני לא כלום". אני לא מוגדר, אני לא מאמין בהגדרות, אני מיוחד ויש לי את הזכות להגדיר את עצמי כרצוני. ברוח הפוסט-מודרנה, הדור הצעיר מעדיף להתנתק מהגדרות על מנת לא לקבל תווית בכלל. ובזה אני רואה, שפיכת התינוק עם המים.

קניון בלב מדבר

המדרשה היא מקום המנסה לטשטש את התוויות. המילים "חילוני" או "דתי" הן כמעט טאבו. הדבר יוצר סביבה בטוחה לכל מיני יצורי כלאיים בין לבין (בעיקר כמות נכבדת של דתל"שים), ומאפשר להם ללקט פיסת יהדות כרצונם מכאן או פיסת מערביות משם. ובעצם, מה יותר מערבי מזה? למרות האווירה הפסטורלית והשקטה, הגענו בעצם לקניון עצום. החניכים במדרשה הם צרכנים שבוחרים את הדעות והמקורות שמוצאים חן בעיניהם. עושים סקירה, עוברים ומודדים, מחפשים את אותו דבר בצבע אחר, ואולי יש גם הנחה לקראת סוף עונה (חודש אלול…) או חברי מועדון. זה לא שלילי, לא. אני בעצמי עושה את זה. אבל הדבר מגלגל כמעט תמיד חוסר קוהרנטיות ודיסוננס פנימי. הדרכים להשקיט את הדיסוננס בין כל הדברים שקנינו, לרוב הם גרועים. אני בחרתי בהתיישרות ע"פ קו אורתודוקסי – מה שחושף אותי למתקפה כנגד ערכים מערביים, ולאפולוגטיקה בלתי מסתיימת.

איפה היה אלוהים בעין פרת?

ניסיון נוסף להשקיט את הדיסוננס בין כל הדעות שקנינו, הוא כמעט הניסיון הרשמי של המדרשה להשריש יהדות כתרבות. אם אני מנסה בכל זאת לזקק את האג'נדה של המדרשה אז הייתי בוחר בסיפור הבא ששמענו.

"היה לי חניך מארה"ב. הייתה לו חברה גויה והוא התארס איתה ותכנן להתחתן איתה. כניסיון אחרון להשיבו לחיק היהדות הוא הגיע לכאן [לארץ] לתוכנית לחיזוק הזהות היהודית. בסוף התוכנית הוא אמר לי שבאמריקה הוא חשב שיהדות זה רק שמירת מצוות, ומכיוון שהוא גם ככה לא יכול לשמור את המצוות, כי זה קשה לו, אין טעם להיות יהודי. עכשיו הוא יודע שאפשר להיות יהודי גם בלי מצוות. הוא נפרד מארוסתו, והתחתן עם יהודייה."

הסיפור הזה מתמצת את כל התנועות לחיזוק "יהדות כתרבות". הווה אומר – ההלכה לא מצליחה לשמר את היהדות, לכן אנחנו באים עם טקסטים של ביאליק ואחד העם, ובזה מצליחים לשמור על העם היהודי! אנחנו מצילים את העם! הקטע המוזר בטענה הזאת הוא קריטריון ההצלחה. מה נחשב להצלחה בשימור העם היהודי? תשובה: שמירה על ההלכה הקובעת שאין להתחתן עם גויים. או לחלופין, שמירה על ההלכה הקובעת שיש לציין את חגי ישראל וכולי. נרצה או לא נרצה, אלוהים נכנס לסיפור של העם היהודי. אבל בניסיון לפתור את הדיסוננס, הוא די נעלם בעין פרת. האמנם ניתן לערוך קבלת שבת רוחנית, מבלי שיהדהד לנו בראש מיתוס הבריאה לפיו העולם נברא בשישה ימים לפני פחות מ6000 שנה? האמנם ניתן לקרוא קטע מהזוהר ולאנוס את פירושו על תנועות הנפש שלו, מבלי להתייחס לפשט הטקסט המדבר על השכינה ועל קודשא בריך הוא?

מוזיאון המוזרויות

הדעות המרובות במדרשה יוצרות תחושה של פלורליזם. אבל זאת תחושה מזויפת. הדור הפוסט-מודרניסטי לא יכול להיות באמת פלורליסטי. פלורליזם במובן המודרני משמעו – אחיזה בלתי מתפשרת בדעה אחת, התנגדות חריפה לדעה השנייה, ועדיין אפשרות להכלתה ולהשמעת קולה. זהו הפרדוקס הבסיסי של הפלורליזם. הפתרון הנפוץ, ע"פ פילוסופים פוליטיים, לפרדוקס הזה (קרי, איך אני גם מאמין שהשני טועה ומזיק, ועדיין מוסרית אני מאמין שהוא צריך להמשיך לפעול), הוא אמונה שרבה התועלת על הנזק. ריבוי דעות יועיל מאשר השתקה וגדיעת קולות באלימות. אבל הפוסט-מודרניסט, אנשי הויקיפדיה, בחרו להם היום בגד-דעה חדש מהארון, ושאר האנשים יצטרכו לבוא ולומר "איזה יופי התלבשת היום!". הפלורליזם הזה הוא מזויף. מה שקורה במדרשה הוא פשוט מפגש בין מגוון דעות ובין מוזרויות שונות ומגוונות, וכבתוך מוזיאון, אנחנו עוברים, לומדים, ופותחים את הלב ופשוט מקבלים ללא סייג את האחר. אין זה רע כלל! הסביבה נטולת ציניות מאוד מצאה חן בעיניי. אבל זה לא פלורליזם. אתם לא באמת מקבלים את האחר כי מההתחלה לא התנגדתם אליו.

אני על רקע ארון הספרים בבית המדרש – צילום: דניאלה יוניסס

האוצר מתחת לגשר

וכעת נשאל: האם המדרשה מלמדת יהדות? מיכה גודמן העביר שיעור מעניין ומקורי מאוד על התנ"ך. הוא קרא אותו פוליטית ופסיכולוגית בצורה מרתקת. בקריאה שלו הוא ניסה להראות שאלוהים עצמו, הוא אוניברסלי. שהומניזם זהו ערך יהודי. במדרשה מתחילים עם לימוד יהדות, אבל מגיעים לערכים מערביים. אולי אפשר לומר שמלמדים מערביות במסווה של יהדות. תנו לי לנסח את זה במשל ידוע. יהודי אחד חלם שיש אוצר מתחת לגשר הזהב באמריקה. בתלאות רבות הוא הגיע לשם והחל לחפור מתחת לגשר. עצר אותו שוטר פדרלי ושאל לפשר מעשיו. סיפור לו היהודי על החלום שלו. ענה השוטר הפדרלי – "שוטה שבעולם! אני גם חלמתי חלום שיש אוצר גדול בישראל מתחת לגשר קוקה קולה בבני ברק!". חזר היהודי לישראל וחפר ומצא תיבת אוצר. כשפתח אותה גילה אוצר עצום, אבל לדאבונו…בדולרים אמירקאיים…והבן.

ודבר אחרון בהחלט

למרות הטון המריר של הפוסט, אני שמח שהלכתי לתוכנית כיוון שגם הכרתי אנשים מדהימים וחכמים מאוד, גם נודעתי לתופעות רחבות בחברה הישראלית וגם הצלחתי לחלוק את הגיגיי. המקום יוצר אווירה מאחדת מאוד בין כל החניכים, לרוב מקשיבה ומסקרנת. איך אומר הסרטון: "חרדים, חילונים, כולנו בני אדם בסך הכול". אז אל תשכחו לכבות את הדוד.

מודעות פרסומת

הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק אחרון

יש בעיה מהותית עם המתודה האמפירית – היא מבוססת על החושים שלנו. גם אם ראינו וחווינו חוויה מטאפיזית שלמה, בין אם זה מעמד הר סיני, בין אם זה התגלות הבתולה בכפר ספרדי, יכול להיות שאנחנו טועים. חולמים. שד מתעתע בנו. הטיעון הספקני יכול לערער בקלות כל טענה אמפירית. וממלא, אין טעם לנסות את אלוהים בדברים של העולם הזה. "המאמין באותות יש בליבו דופי". מלבד זאת, הרמב"ם מזכיר במורה נבוכים את כת הפילוסופים שסבורים שאל-לו לאלוהים להתעסק בדברים של מה בכך. אנחנו יכולים להגיע אליו בכוחות השכל הנעלה והטהור, הזך והישר. המתודה הרציונלית נתפסת כנעלה, אינטלקטואלית, מורמת מעם. האמנם זאת הדרך להגיע לאלוהים?

תמיד לחקור, לחקור, לחקור

בעולם הפילוסופיה העכשווי די מוסכם שהשאלה האונטולוגית (קיום האל) הוא אנטינומיה, כלומר, ניתן להוכיחו וגם ניתן להוכיח את ההפך. כיוון שהפילוסופיה לא סובלת אנטינומיות סביר להניח שחלק מההוכחות לוקות בבעיות לוגיות, מניחות את המבוקש, או שלוקות בחוסר של הנחות יסוד מתאימות. יתכן גם שהמושג "אלוהים" הוא לא מוגדר היטב – בהוכחות הרציונליות אנחנו מבקשים להוכיח תכונה יחידה, אלוהית למדי, כגון "המושלם בשלמותו" או "סיבת הסיבות". מאידך, גם ההוכחות ההפוכות מנסות לסתור תכונה אלוהית מהותית בודדת כמו "כל יכול". התעסקות פילוסופית עם אלוהים כמוה כחילוק באפס למתמטיקאי. אמת, נמצא כאלו היום שממשיכים את הדיון העקר מסיבות זהותיות בעיקר (דתיות או אתאיסטיות), תוך התעלמות גסה מהמסורת הפילוסופית העכשווית. ויטגנשטיין כבר אמר שמה שאין מה להגיד עליו, עליו יש לשתוק. למשפט החותם את הטרקטטוס הנפלא מתח כמעט של תפילה. וגם תאיסטים ואתאיסטים מוכנים לחתום עליו וללכת להתעסק בשאלות פילוסופיות שבאמת יצא מהן משהו.

הרב יחיא קאפח – מלומד תימני שדבר בחקירה רציונלית בלעדית ועורר סערות בעולם יהדות תימן עקב שיטתו.

בין אם יש או אין משהו בהוכחות הפילוסופיות לקיום אלוהים, נראה שהן היו שם ברקע תמיד, מרגישות כמו מצווה עליונה, מלחמת קודש בספק הוא הוא עמלק. בעוד המתודה האמפירית היא מגונה – מה אתה מעיז לנסות את ה'?!, המתודה הרציונלית היא מכובדת: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוהים" אומר הכתוב, והפרשנים ממהרים לנחס למשה רבינו יומרות פילוסופיות. בעל חובות הלבבות אומר שזאת מצווה להסיק בדעתנו את קיום האל, וזהו מעשה בריא וטבעי. הרמב"ם אפילו מגייס את הדיבר הראשון: "אנוכי ה' אלוהיך" כדי לכלול אותו במצווה לדעת באופן רציונלי את קיומו של האל.

אבל, כנגד המיעוט הפילוסופי הרעשני עמדו רבים במשך כל הדורות והזכירו את דרך ישראל סבא, הרחוקה מהחוכמה היוונית, מהסילוגיזמים האריסטוטלים שמובילים למסקנה ברורה ויחידה. האם הם חששו שמא העיון המתמיד יוביל למסקנות כפרניות? ובכן, ישאל השואל, מי כאן המאמין עכשיו? אם אנחנו באמת מאמינים – אז מה יש לנו לחשוש כל כך מעיון?

המהר"ל טען שיש סיבה לחשוש. הסיבה היא סיבה קוניאנית למדי. הוא התכתב עם טיכו ברהה וממשיכו גלילאו והיה מודע לתמורות המדעיות בתקופתו. העיון המדעי והפילוסופי, הוא דבר חיובי שהביא הרבה דברים, אבל הוא לא יציב. אפילו הגויים כל הזמן מחליפים דעות. פעם השמש במרכז ופעם הארץ היא שטוחה. כל הדעות טובות לתקופתן, אבל אחר כך מתערערות. גם הדעות והמוסכמות הפילוסופית מתחלפות. למה לנו, אומר המהר"ל, לבזבז את הזמן בעיונים שעוד 200 שנה מי יזכור אותם, והיום אנחנו בכלל לא בטוחים אם הם נכונים או לא? (יש לציין שיחד עם הדעה הזאת, המהר"ל לא נמנע מהוכחות פילוסופיות מדוקדקות ומרשימות הנוגעות לאמיתות התורה בספריו).

משטרת המחשבות

אם כן, לא רק החוש יכול לטעות, אלא אדם לטעות יולד. יחד עם תחושת השגב וההוד בפנטזיה הרציונלית הנפלאה, כמעט נבואית, ראוי לשאול שאלה נוקבת – האם יש משטרת מחשבות? ראינו בפוסט הקודם את האיסור לנסות את ה', אבל האיסור הזה הוא בדיעבד, שהרי עיננו רואות את עוולות העולם הרחוק ממה שהיינו תופסים כהשגחה. אבל בעולם הרציונלי הטהור – האם יכולות להשתרבב להן תפיסות שהם גם נכונות וגם סותרות את האמונה היהודית?

חז"ל התייחסו בחומרה למי שקורא ספרים חיצוניים. ספרי עבודה זרה ופילוסופיה. על הרמב"ם הגאון מוילנה אמר שהפילוסופיה שיגעה לו את השכל. על שפינוזה הקימו חכמי אמסטרדם חרם ואסרו לעיין בכתביו. אבל כמו ילד שדווקא אומרים לו לא, היהודים המלומדים לא יכלו להימנע מהפיתוי לקרוא דווקא במה שאסור. אותה החוברת מתחת לסטנדר. בינם לבין עצמם תירצו שזה "לאו שאין בו מעשה", ושהם עדיין שומרים שבת ומקיימים מצוות במלואן. אלא שתפיסת האלוהות קצת השתנתה, וקצת התערערה אצלם עדות קיומם של אירועי התורה.

התשובה לשאלת משטרת המחשבות היא מורכבת. יש מצד אחד מסורת של פתיחות מחשבתית. גם לבן הרשע בפסח יש פתחון פה לשאול שאלות ספקניות וכפרניות. הצנזורה היא לא על השאלות, אלא על התשובות. התשובות צריכות להיות קנוניות – אפילו הייתי אומר מעצבנות. "הקהה את שיניו" או "דע מה שתשיב לאפיקורס". המחשבה חופשית כדי לשאול שאלות ולחקור, אבל תמיד צריכה לחזור ולעגון במקום בטוח כדי שלא תתרחק יותר מידי. כמוה כצלילה עמוקה לדליית פנינים. צוללים עמוק כדי להביא פנינה, שאלה שלא מהעולם שלנו, וחוזרים לעולם המושגים שלנו ולמסורת כדי להתמודד איתה. המתודה הזאת חוזרת גם אצל השמרנים יותר (שאצלם התשובות  לא השתנו אלפי שנים), אבל גם אצל הוגים מהקצה המחקרי של היהדות. יש מי שאמר שהוא מאמץ את הרעיון הקבלי של "ליקוט ניצוצות", והוא בסך הכול חושף את הנקודה היהודית הקדושה, את החלק האלוהי המחייה, שיש בכל החוכמות החיצוניות של אבולוציה וביקורת המקרא.

הספקנות, אם כן, היא חד צדדית. אנחנו מתרצים את מה שאנחנו רוצים לתרץ, ומטילים ספק במה שלא נוח לנו. אבל המתודה הזאת היא לא יהודית דווקא, אלא אנושית. גם הספקנים החדשים, הרי, בחרו להם צד מסוים בו הם מטילים ספק.

מחשבה עמוקה – תוביל אתכם לתשובה האולטימטיבית

הצעה לסיכום

אם כן, מה זאת אמונה? האם זה belief – רמת שכנוע בעובדות שונות שיש לי סבירות טובה להאמין בהן? (רציונלית או אמפירית) או האם זה faith – בטחון בסט מסויים של ערכים שינחה אותי בדרך טובה? האמונה היא ודאי לא מעשה רציונלי. הרציונליות היא מעשה זמני, כפי שכתבתי בפוסט על ראש השנה. האמפיריות היא דבר שנמשך רק לזמן שהוא נמשך. האמונה היהודית היא שילוב בין שניהם. היא חווית התגלות אמפירית (יש מי שיאמר חד פעמית ויש מי שיאמר מתמשכת), והיא נימוק רציונלי להמשכיות הברית (מסורה בין אב לבנו, או מעידה על עצמה מהותית). שניהם יוצרים זהות יהודית גאה שהיא זאת המושכת את האדם המאמין לחיי היומיום שלו.

ומה היא הדרך הכשרה להגיע לאלוהים? חקר פילוסופי? חיפוש ניסים או צפונות בתורה? אולי תרגול מדיטציה? אמרה התורה "תמים תהיה עם ה' אלוהיך". ואולי על דרך הדרש אפשר לומר שכשתהיה "תמים", כלומר שלם בכל מה שיש עליך ללמוד ולנסות, רק אז "תהיה עם ה' אלוהיך". ואפשר גם לדרוש את זה על דרך מה שאמרו "שומר פתאים ה'", ה' נמצא עם התמימים, או כפי שאמי מורתי אומרת: אין שכל אין דאגות. וכמו תמיד, מעמד הביניים נדפק.

ודבר אחרון בהחלט

השילוב הרציונלי והדתי קיים בעוצמה גדולה מאוד בעולם האקדמיה הישראלי. כדוגמת החוג הדמיוני לביולוגיה מקראית בבר אילן:

הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק ב'

בפוסט הקודם נגענו בשתי דרכים מקובלות לאימות ואמינות של ידע. הדרך הרציונולית, היא הדרך הפילוסופית יותר, המתאפיינת בלוגיות, הטלת ספק וחשיבה ישרה. הדרך האמפירית, היא הדרך המדעית, העוסקת בתצפית, הכרה עם המציאות וחיבור אינטואיטיבי עם החוש והמוחש. בפוסט זה ניגע בדרך האמפירית ונבחן האם היא מסתדררת עם האמיתות המסורתיות שיש ליהדות להציע למאמיניה.

ראשית, יש לזכור שאין אנו עוסקים בשאלת קיומם של ניסים. יום ואחריו ראסל מבינים שתופעת הנס היא משהו שהמדע האמפירי אינו כלי להתמודד איתו, שהרי תפקידו הוא לתת חוקיות, ולו היה רואה נס, ישר היה מנסה להחריגו לתוך חוקיות משלו, ומיד הנס היה נעלם. כלומר, במשקפיים המדעיות לא ניתן בכלל לצפות בנס. (ואני ממליץ על מאמרו של נדב שנרב בהקשר זה). אך בואו נניח, כהנחתו של ראסל עצמו, שנס הוא ברור כשאנו רואים אותו. ים סוף נבקע לשניים, אש יורדת מן השמיים ומלככת את הקורבן על הכרמל, חבורת קנאים ממודיעין מכניעה את הצבא היווני וכדומה.

צו איסור פרסום

כעת יש לשאול – מה עמדת היהדות בעניין? מבחינת הכלי האמפירי להשיג את הדעה האמיתית ע"י תצפית בעולם, הכול כשר. ואם ראיתי איזשהי תופעה שמאששת את התזה שלי – אני כבר יכול להוציא מאמר בשלושה עותקים. בנוסף, מותר לי – ואף כדאי מאוד, לערוך כמה סימולציות וכמה ניסויים כדי לקבל את אותה תופעה שוב ושוב.
במבט ראשון נראה שיש משהו מאוד חשוד, אפילו סותר, בגישה היהודית לגבי ניסויים אמפיריים. הבייסיק של האמונה היהודית הוא באותות ובמופתים. תחילת הסיפור היהודי הוא בהצבעות אמפיריות שבאות להורות על עליונות הבורא ואמיתות התורה. משה נותן 10 מכות במטהו והפרgונים משתגעים. העם נדהם בקול השופר תחת הר סיני. המן מכסה את המחנה. ולא רק זאת, אלא עלינו לזכור את כל הניסים שארעו לאבותינו, כאילו אנו אומרים: החוויה האמפירית שחוו אבותינו, מעידה על אמיתות האמונות הדתיות שלנו. אבותינו סיפרו לנו מה התצפית שהם ראו, ועל סמך זה אנו מסיקים את הדעות האמיתיות שלנו. בנוסף, נראה שהגישה הזאת נשמרה לאורך זמן וגם בימי חז"ל הפליגו במצוות "פרסום הנס" על סיפורי חנוכה ופורים. כלומר, יש מצווה ממש לספר אם ראינו משהו שמוכיח את הקשר בין עם ישראל לבורא או את השגחתו. יש אפילו דעה בפוסקים שפרסום הנס נוהגת גם היום, ואם אירע למישהו נס, עליו לפרסם אותו, עדיף בעלון שבת שאנשים יקראו בזמן התפילה.

תזכורת הניסים השנתית בחנוכה מעידה על חשיבות המתודה האמפירית בתפיסה היהודית האותנטית

נראה ממבט ראשון שהגישה האמפירית היא מקובלת בראי המסורת היהודית. אך כאן מגיע הקטע המחשיד. ניסים אפשר לפרסם רק אם הם קורים. רוב הזמן לא קורים ניסים, ואפילו די להיפך, קורים אסונות וטרגדיות. מתגלות שאלות על ההשגחה ועל האמונה. כאן "לך דומיה תהילה". לא מדברים ולא מפרסמים. יתרה מזאת, פרקטיקת הניסוי הנפוצה היא אסורה, יש אומרים אפילו מדאורייתא. "לא תנסו את ה' אלוהיכם" זועק הכתוב. אסור ליהודי לערוך ניסויים בהשגחה. כמשל הבדיחה הידועה על מאן דהוא הנודר נדרים בזמן חיפוש חנייה בתל אביב . כאילו ריבונו של עולם אומר: "אל תעמידו אותי במצב לא נעים. אולי לא באמת מגיע לכם נס, אז שלא נצא אני ואתה פארש". גם חז"ל ממשיכים את הקו ואומרים לא לסמוך על הנס, לא להגיד שמא עושים לו נס. הם מפקיעים את רשות השמיים ממקרי מזג האוויר וקונסטלציית הרחובות ("הכול בידי שמיים חוץ מצינים פחים"). גם הרמב"ן מבקש להרחיק את הפרקטיקה הדתית – ההלכה, ממציאות של נס. כלומר – יש תחושה שהיהדות מנסה לתפוס גל על ניסים מזדמנים. אם קורה איזשהו משהו מגניב – איזה יופי! בואו נפרסם ונעשה כותרות. ואם לא…אז אנחנו חוזרים שוב לשחק אותה רציונליסטים חמורי-סבר, החכמולוגים של כיתת הדתות המערביות, מתעלמים בגסות מכל ההיסטוריה הניסית שלנו שם במדבר סיני.

תיאולוגיה אקפרמנטלית וחוקרי ביקורת הבעל

אלא שהרגלם של יהודים יש חריגות גם כאן. קחו למשל את אליהו בהר הכרמל. העם מתחבט בשאלה התיאוסופית רמת המעלה – מי האלוהים השליט? כיוון שכולם חכמים ולמדו את המופתים ברמב"ם ובחובות הלבבות, הם יודעים שיכול להיות רק אחד בדיוק. אז האם זה "השם", האל המצווה עליהם התנהגות מוגבלת תזונתית ומינית, עם חיבה בלתי מוסברת ליתומים ואלמנות, או האם זה ה"בעל" – ששליחיו לבושים בקוסט-פלאי מגניב, ומתחייב להוריד גשם בשנה הראשונה למינוי ללא התחייבות? מבחינה פילוסופית נראה שבאמת הבעיה לא ניתנת להכרעה רציונלית. כולם מסכימים שיש אל אחד. כולם מסכימים שהוא לא מראה צורה גשמית כלשהי בעולם. הם מאוד דומים פילוסופית. אז למה, למען השם או הבעל, שנעדיף אחד על פני השני? אנחנו חיים בדור של צריכה, אומרים הישראלים לאליהו הנביא, מי שמציע את החבילה הכי טובה – לו נשלם את מיטב כספנו ולו נקריב את ילדינו, אם ידרש. אליהו מבין שנימוקים רציונליים לא יעזרו פה. אז נשארת רק האופציה האמפירית. "בואו נעשה ניסוי" הוא אומר. והעם מסכים. בין הר שוקף לדרך אבא חושי, מתכנסים כל העם לחזות בניסוי המדעי – מי יצליח להוריד אש מן השמיים ויוכיח כי אלוהי האמת שלח אותו. הכתובים ממש מלמדים אותנו איך נסיין אמור לעבוד. אליהו מנטרל את ההפרעות. הוא נותן לכוהני הבעל לבחור פר, הוא לא מגביל אותם בזמן או בפרקטיקה. לאחר שנכשלו, אליהו אף הוא מנטרל סיבות אחרות – הוא מרטיב את האבנים ואת הקורבן, כדי למנוע מתופעות מדעיות אחרות להפריע בניסוי שלו. לאחר תפילה קצרה – אש יורדת מן השמיים. הניסוי הצליח והעם נופל על יד שמאלו (כי בכל זאת, מנחה) ומכריז: "תוצאות חדשות בעולם התיאולוגיה האקספרמנטלית: השם הוא האלוהים".
הזוהר, מצידו, מאוד מוטרד מהסיפור היפה הזה. באחרית הימים, הוא אומר, צפוייה לכם סיטואציה דומה, אבל שם הניסוי יכשל, קרי, האש תיפול על קרבן נביאי הבעל. מה תעשו אז? האם תמשיכו להאמין? איזה ניסיון קשה! האם הזוהר בעצם כופר בפרקטיקה האמפירית? כן ולא. כן – כי ניסוי של אלוהים הוא לא מקובל, אבל לא – כי ניסוי של בני אדם דווקא כן מקובל. הניסוי כאן הוא של אלוהים על בני האדם. הוא יתברך, אומר הזוהר, יושב בשמיים וצופה – איך מתנהגים בני האדם כשהם תחת סיטואציה כזאת או אחרת? כמובן, ניסוי הוא טוב ביותר אם לוקחים אותו לתנאי הקיצון, וירחם השם, לכמה מצבי קיצון הגענו. כך או אחרת, נראה שיש כאן חוסר סימטריה לגבי הפרטיקה האמפירית, אבל עדיין הודאה שיש בה משהו.

אליהו בכרמל – נסיין תיאולוגי

אג"ח = גמ"ח

עוד חריגה מעניינת באיסור לנסות את ה', היא במצוות המעשר. אומר הנביא: "בחנוני נא בזאת". מותר, ואף רצוי לבחון את אלוהים במבחן המעשר- לתת 10% מן התבואה ולקבל בתמורה "ברכה עד בלי די". מה נשתנה? האם אכן כדאי לשנות סדרי עולם, ואולי למוטט חוקים של כלכלה שלמה כדי להוכיח לבני האדם שאלוהים מנהיג את הטבע? איפה הרחמנות? עד שפתחנו פקולטה לתעשייה וניהול כדי ללמוד בה מודלים סטוכסטים, אתה בא והורס הכול?
לדעתי התשובה היא שקודם כל, הנביא יודע שאנשים לא ישישו להתחיל בניסוי. הניסוי הנ"ל דורש הוצאה כספית לא מבוטלת. חוץ מזה, תנאי הניסוי לא ברורים. מתי הברכה תגיע? איך אני מודד את הברכה? לאורך כמה זמן זה עובד? באיזה דרך תגיע הברכה? ובכלל, האם הברכה היא גשמית? כמו הטענה ש"כסף של שבת אין בו ברכה" – מה זה? אנו מאמינים, כמובן, שדברי הנביא אמת הן, אך שבעים פנים להבין את דבריו, וכל סיפור מתאר את הברכה המסתורית תחת המעשר בדרך אחרת. (האם ירושה מקרית מסבתי האהובה היא אכן ברכה?)
אבל פן יותר עמוק ויותר אמיתי של השאלה הוא שחריגות בהתנהגות העליונה אפשריות לצורך דברים קריטיים באמת. לסדר החברתי. לסדר המשפחתי. העניים, האלמנות והיתומים רעבים. הערבות ההדדית מתמוססת תחת טיעונים קפיטליסטיים של שוק חופשי. הנביא רואה והלב נחמץ. האם זהו העם הנבחר? ודאי, אומרת רוח הקודש בגרונו של הנביא, שה' לא חפץ במציאות כזאת. אתם רוצים את הכסף שלכם לעצמכם? אתם רוצים אפיק השקעה סולידי? אין בעיה, אני מוכן לחרוג ממנהגי ולתת לכם את הכסף חזרה, רק אם קודם תדאגו לחוסן הלאומי. המעשר בעיניו של הנביא, הוא לא מעשה של צדקה, אלא הוא למעשה אגרות חוב. כמו שה' מוחה את שמו כדי להשכין שלום-בית במי הסוטה, ככה הוא מרשה לערער קצת את הסדר הכלכלי, כדי לתקן עוולות סוציליות. שלטון ניסי מופרע, כמוהו כשיטה קומניסטית אלימה ומאוד יומרנית שמחליטה מה מגיע לכל אחד. ככה אי אפשר להתנהל – ולכן ניסים הם לא חלק מהטבע שלנו.
זוהי גם התשובה לשאלה הראשונה שהצגנו – האין זה חשוד שרק ניסים מקרים אנחנו מפרסמים, ולא מחפשים ניסים בעצמנו? התשובה היא שאם היינו מצליחים להפעיל את הפרקטיקה המדעית על הנס, זה לא היה נס אלא טבע ובעצם השטיח המדעי היה נשמט מתחתינו, בדיוק כפי שציינתי את ראסל בראשית דבריי. ניסוי הוא טוב בקטנה, ניסוי של אלוהים נראה מזיק מידי. זה כמו לנסות פצצת גרעינית. במושג שאול מעולם התוכנה, אי אפשר לעשות לזה mocking. אבל מה זה משנה גם ככה, היה אומר ליבוביץ, כי תוצאות מדעיות גם ככה לא משפיעות על האמונה. אחרי ים סוף היה עגל. אם רוצים תוצאות לטווח ארוך – יש לנסות את השיטה הרציונלית. ועל כך בפוסט הבא.

הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק א'

האלים החדשים

מהי דת? מהו אותו מושג טעון שאנשים מתייחסים אליו ברצינות כל כך, בהדרת כבוד או בפחד וחשש? כנראה שהתשובה משתנה מדת לדת (ובעיקר בין הדתות הפרקטיות לבין הדתות האמוניות). אבל מה שנראה שהקנה לדת את הדרת הכבוד הוא דווקא ההילה הפילוסופית, התשובות הברורות, המשמעות הגדולה מהחיים ותחושת השגב וההוד המלווה את האדם הדתי.

אם כן, הדת היא אוסף של אמונות ודעות, לרוב ברורות וחזקות, העומדות איתן ולא זזות ימין ושמאל, ומכאן חוזקה לתת לאדם את התחושה רבת המשמעות. אך בתקופתנו המודרנית יש עוד מוסדות הנותנים לאדם שירותים דומים. הם אלו האלים החדשים, המלווים אף הם בתפיסות דוגמטיות ובעקרונות בל-יהיו מוחלפים, ואשרי המשכיל לדעת זאת. שני מוסדות אלו הם הפילוסופיה והמדע. נתחיל בבכירה כנהוג במקומותינו. הפילוסופיה תמיד הייתה בצד ואימה בשקט לטעת בלב האדם אתוס של רציונליות, חקרנות, השגת מסקנות וידיעות בכוח ובעוצם יד ועילאיות שכלית ותבונתית. ה"דת" (אם אפשר בכלל לדבר על ממוסדות של הדת, אבל וואטאבר), זיהתה את הפונטציאל הגלום בפילוסופיה ולכן נתנה לה להתקיים תחת השגחה צמודה. או שהעיסוק הפילוסופי היה עוד איזה דרך להגיע למסקנות דתיות, כי אם אתה מסיק מחשבה רציונלית, הרי בודאי שבודאי גם שם תמצא את השם יתברך. או, לחלופין, מדובר באיזשהו כלי עזר, מתמטי, אסטרונומי, מתודי, שיתן לך מושג קלוש על המציאות, ותוכל בזמנך החופשי להשתעשע אולי זה עוזר לך קצת להתפלא מנפלאות הבריאה. עד כאן היה אצל הנוצרים. היהודים, מלבד בודדים אך מאוד בולטים, לא עפו על הראיון להכניס את הפילוסופיה לתוך העיסוק הדתי התכוף. התחום הפילוסופי נותר איפשהו שהוא, ועד כמה שאולי קיימת השפעה מתודית או הבחנות שקיבלנו פה ושם, אנחנו מעדיפים להידבק בחשיבה התלמודית – הווה אומר, פלפולים, תירוצים וקושיות, עד לקבלת מסקנה דתית מוכתבת מראש. התלמוד הוא מאוד תכליתי, שלא לומר "תכל'ס", גם אם אינו מסרטט את המסקנות מראש, הרי שגבולות הגזרה מאוד ברורות, ומה שקורה ביניהם, אולי מאוד עשיר אינטלקטואלית, אבל לא פורץ משם.

פרדוקס העורבים מדגים את חולשתה של התפיסה הרציונלית. הלוגיקה אינה מתיישבת עם ההכרה המציאותית המדעית.

הפילוסופיה עצמה, עוד מימי אפלטון ובמיוחד הפילוסופיה החדשה, לא מסרטטת שום גבולות, כי אם גבולות הלוגיקה. תחילת המסע הפילוסופי ידועה ואחריתו מי ישורנו. וכפי שהזכרתי לעיל, המחשבה הרציונלית הפילוסופית נתפסת כמושא להערצה. הספקנות, החקירה, ההיגיון הבריא ונטרול הדעות הקדומות נחשבים כערך מודרני שיש להנחות את חיינו לפיהם. בראיונות עבודה מסתקרנים ביכולות ההגיון והחקירה של המועמד\ת ואופן המחשבה הדידקטי מופיע אצל גיבורי תרבות כשרלוק הולמס מגולם ע"י שחקן בריטי עם עצמות לחיים מהרסות. האם ניתן ליישב את המחשבה הדתית עם הרציונל? קיתונות של דיו כבר נשפכו על כך, אבל עוד אציע אני הקטון מחשבה שטרם נחשבה בעניין הנ"ל.

המודל ההליוצנטרי – רציונלי, אך לא אמפירי

נחזור לאליל השני – המדע. המדע היה בימי קדם סניף של הפילוסופיה. כלומר, היה פילוסופים שגם היו להם יומרות מדעיות. אבל מאותה סיבה המדע לא התקדם יותר מידי, כי היה בזה פחות מדי חשיבה פרקטית ויותר מדי אידאית. ישב לו הפילוסוף בחדר והצליח להוכיח שכל העורבים אדומים או משהו כזה. הוא יוצא לעולם האמיתי ולא מבין איך העורבים שחורים. ואם כאן הם נכשלו, אל תתפלאו למה המודל ההליוצנטרי הגיע כל כך מאוחר. יופי טופי והמהפכה המדעית הגיעה, משילה מעצמה מחויבות פילוסופיות רציונליות, ומתמסרים לדבר אחד – למה שעיננו רואות ואוזנינו שומעות. המודל האמפירי נולד. ראוי מאוד לציין כי למען האמת, ההפרדה בין המחשבה האמפירית לרציונלית הייתה עוד בראשית ימי הפילוסופיה. עוד הפילוסופים הקדם-סוקרטיים ביקשו לעצב את הפילוסופיה שלהם ע"פ תפיסת העולם והחוויה האמפירית. אריסטו מתאר את הטבע בדייקנות וממנו הוא מוציא את ההבחנות הפילוסופיות שלו וכן הלאה. אבל – הייתה זאת המהפכה המדעית שהפכה את הגלגל. הצפייה במציאות היא ערך בפני עצמו. לא האידאה או הצורה המסתתרת מאחורה, לא החוקים השמימיים של קפלר. חסידי המדע לא רק יעודדו ספקנות, אלא הספקנות שלהם מלווה בתשובות. אין לי אלא מה שרואות עיני. אין מציאות מעבר למציאות, אין משמעות, שהרי המשמעות היא רק מעבר לקיום עצמו.

בין השטן הרציונלי לים הספק גדול

הסגידה לאליל האמפירי כמובן יכולה להשתלב היטב עם האל הרציונלי, ככל מסורת פוליתאיסטית מימי קדם. אך ביניהם קיים מתח אדיר שרוב ההמון החופשי בדעותיו לא מודע אליו. הרצון ליישב את הכול מול עינינו ובה בעת לתת משמעות רציונלית חוקית, מוליד את בעיית הרציונליזם הנאיבי. התעקשות שהמדע יכול לתת תשובה לכל השאלות, דורשת התייחסות מוקדמת לאילו שאלות אנחנו יכולים בכלל לשאול, או באילו קטגוריות אנחנו משתמשים במדע. כך או אחרת, נראה שהאדם המודרני מעריך את שתי המתודות הנ"ל – שימוש באותות ומופתי השכל מול שימוש בעיניים. והיהדות? היא אומרת: ולא תתורו אחרי לבבכם (המיוחס לאיבר החשיבה) ואחרי עיניכם.

אז אמרה התורה מה שאמרה על הלב והעין. אבל את המחזירים בתשובה זה לא מעניין. הם צריכים את הצ'ק בסוף החודש. שגרירי הדת בימינו כמובן מדברים בשפה המובנית לעם ומנסים לאנוס את עצמם כדי להשתמש באותן קטגוריות מודרניות כדי לשכנע באמיתות הדתיות. אין לזלזל בפרקטיקה זאת לכשעצמה. שהרי שתי הפרקטיקות, הן הרציונלית והן האמפירית, הוכיחו את עצמן כל אחת בתחומה. אם כן, מדוע לא לבחון גם את האמיתות הדתיות לאורן? על פניו, המגמה מבורכת. יש אמת אחת, ככה אנחנו משוכנעים, הבה נעמיד את הטענות במבחן ונראה האם תרד אש מן השמים ותכריע. האם כל הדרכים הללו כשרות כדי להגיע אל ההכרה הדתית? על כך בחלק הבא.

מכתב פתוח לטרול הממוצע

מכתב פתוח לטרול הממוצע

אילוסטרציה

אני רוצה לכתוב לך, טרול יקר. למרות שתאבד אותי מהשורה השנייה, וישר תקפוץ חסר-רסן אל התגובות לנעץ ולגדף. איך פרצת לעולמי ככה פתאום, איך אחרי כל פוסט שטותי שלך, שלא חשבת עליו יותר משתי שניות, אני מוצא את עצמי פגוע-חרדה, מהורהר, שואל את עצמי שאלות ועונה לעצמי תשובות, מסתובב אנה-ואנה בסלון שעות, ואתה אפילו לא יודע. לפעמים אני חולם שאני עוד יכול לגרור אנשים לדיון עמוק, אמיתי וכן, בו כל אחד מהצדדים מוכן להודות בנקודות החלשות בטיעונים שלו, בו נשמעים קולות חדשים ומעניינים. אבל אני כל פעם מחדש מתבדה, אתה מטיח את אותם טיעונים תפלים ופוגעים שוב ושוב, ואני יודע שהפתרון היחיד הוא לחרוג לצד השני, להקצין עוד ועוד, לנהום כחיות הנוהמות ביער, אבל לא לזאת הייתה כוונתי.

מה זה עושה לך, להגות את אותן מילים שאסור להגות? לשחוט על פרה קדושה ולפרסם תוכן שיזיז כל נפש בריאה מהכסא? כמו סם ממכר, תחושת הניצוח הקלה הזאת, אפשר לחשוב שזכית בויכוח נגד הרמב"ן בכבודו ובעצמו. לך תחפש את הסבתא הבאה שבטעות התחברה לפייסבוק וחושבת, באמת בתמימות, שאתה אדם הגיוני, אוהב ומכבד, אבל תפגוש במפלצת.

והאמת, אני יודע שאתה לא כזה. שאם אפגוש אותך פרונטלית יום אחד, אולי אצליח לדבר איתך בנועם. אולי נסכים שהאמת באמצע, שיש דברים שהם לא ברי-הכרעה. אני מוכן לפשרה. אבל המרחק ביננו, האנונימיות הזאת, לא עושה לך טוב.

אתה, איש העולם הגדול, לא קראת מימיך את קאנט שטען שלא ניתן לחשוב מחוץ לקטגוריות, את ויטגנשטיין שטען שמשמעות ניתנת רק מחוץ לעולם, או את ניטשה שהשכיל להבין את הדפקטים של התבונה המזוייפת שלנו. בכלל לא להזכיר את דיוודסון ותיאורית החסד שלו. ובכל זאת, אתה מתיימר לדבר בשם הנאורות, הקידמה, שלטון השכל הבלתי מתפשר. אבל אם אני קורא אותם, אז כנראה אני לא קורא אותם נכון. אם אני מפרסם מאמר עליהם, אז זה באיזשהי "הוצאת ביבים" שהדעת לא יכולה לסבול. וממלא, למה לבזבז זמן יקר בלקרוא ספר של 300 עמודים, אם אפשר לכתוב פוסט בעל שורותיים, שאת הנזק שלו אני בחיים לא אוכל לתקן?

האם אנשים באמת משתכנעים ממך? לא יודע. אבל אנשים אוהבים להיות בסביבתך. ליצור קהילה המתאחדת בשנאה. אבל כיוון שזה הדבר היחיד שמאחד אתכם, אתם מתפלגים בעצמכם לעוד ועוד קבוצות. מה שנראה לפעמים שאתם רבים כל כך. אמרת לי פעם שאמונה מעוורת את השכל. נכון, אבל יש דבר אחד שמעוות יותר – שנאה.

לותר – הטרול הראשון

אני רואה גם אנשים שמטרילים כנגדך, אבל איני טועה ואומר שהם מהמחנה שלי. כיוון שגם הם טוענים טיעונים רדודים שאינם יורדים לעומק הנושא עליו אנחנו מדברים. אני חושב שאני יודע מאיפה היוהרה הזאת מגיעה. אתה מבין, בדור שלנו כל הידע נגיש, אתה פשוט יכול לדעת הכול. יש גוגל, ויקיפדיה…אבל חכמינו (וסלח לי במחילה גמורה שאני מצטט מהם) הבדילו בין בינה לדעת. את העובדות יש לך כולן, אבל אתה לא מבין. כל הנתונים פרוסים לרגליך, אבל אתה פשוט לא רואה את התמונה. ולא, אני לא מדבר שטויות, כי אם כן, הרי שאנחנו לא צריכים את האוניברסיטאות שילמדו. כשעשיתי את התזה שלי למצוא את הידע היה קל. אבל למשך שנה וחצי רק עבדתי על ניסוח הטיעון. לעסתי אותו היטב היטב, כדי שתוכל אתה, בסופו של דבר, להגיד לי "איזה שטויות, הנה מאמר שאומר בדיוק להיפך". ידעתי, טרול שלי, ידעתי, אבל אתה ממשיך להשוות תפוחים ותפוזים.

ובעצם הבעיה הזאת, של הידע הנגיש כל כך מול הרדידות האיומה שבה אתה זורע את השקרים שאתה בעצמך לא מאמין בהם, היא בעיה עתיקה. הפרוטסטנטיות הולידה גל של אנטישמיות. נכון, זה היה בכלל לא נחמד מצד הכנסייה הקתולית לשמור לעצמה את כל הידע, אבל עם זאת, הם שמרו מההמון את הטקסטים הבעייתיים, את האפשרות להוציא פסוק מהקשרו ולהתפרע בכאוס. ברגע שלותר התחיל להפיץ את התנ"ך, זהו, אתה יכול להבין מה שאתה רוצה ולטעון שזה אבסולוטי כי זה כתוב בתנ"ך – ולכן גם האנטישמיות געתה. אם אתה טיפש, אתה תסיק מזה שהדת היא איומה. אבל אם אתה חכם קצת יותר, תבין כי אתה עושה בדיוק אותו דבר. "זה כתוב בויקיפדיה!" "אלו נתונים מאומתים!". נכון, אבל יש אבל, לא?

תבין, טרולי היקר, כי אתה כל כך מפספס את הנקודה. אתה מביא לי כל מיני אגדתות מהגמרא שמביכות אותי כל כך, שאני באימה פותח מהרש"א ומנסה לפרשן. אבל זה לא העניין. התלמוד לא היה מוקד גאווה לעמנו במשך דורות בשל גרעפסים של שום שתקעו התלמידים בבית המדרש של רבי יהודה הנשיא. אלא זאת המתודה, הפלפול, השקלא וטריא, גם אם זה עוסק בבניינים שעפים בשמיים, ואת זה אתה לא יכול להביא בפוסט בפייסבוק.

אתה אומר שאני מלא סתירות ובעיות, שחי בדיסוננס חזק. ובכן, מי לא? האם בתפיסת העולם האתאיסטית שלך אין קושיות? האם לא שמעת בימיך על בעיית הריאליזם הנאיבי שגם דוקינס הודה שאין לו פתרון עבורה? על שאלת האינדוקציה שיום וראסל שברו עליה את הראש? על תחום האפיגנטיקה שמזעזע את הקרקע תחת תיאורית האבולוציה הקדושה? אני לא בא ואומר שאלו דברים ניצחים שיגברו עליך, אדרבא, אם תכיר בחולשותיך, הדבר רק יחזק אותך. ואישית, אני אעריך אותך הרבה יותר.

התשובות שאני נותן לך הן לא אפולוגטיקה. כי אם הן היו, הייתי מודה שאתה בעקרון צודק. אני מפרשן ומתרץ, כי זאת חובתי וככה זה עובד אצלנו. אילו לא הייתי מפרש, היינו נשארים עם גרסה מאוד פונדמנטליסטית של החוק הדתי שלנו. זוכר מה סיפרתי לך על לותר? אז אותו דבר. מרגע שהיה טקסט, היה גם פירוש נלווה ומקובל. וזה לא תלוי אם זה טקסט קדוש או טקסט אחר. והנה וידוי אינטימי שלי, לפעמים אני אוהב להשתעשע ולחשוב על "בערוגת הגינה" של ביאליק כעל מסיבת חילופי זוגות, אבל אני ודאי לא מאמין שלזה ביאליק התכוון, אחרת לא הייתי קורא את זה בחיים לילדים שלי.

אתה בסך הכול בחברה רעה, אתה חושב שאתה כל כך מגניב עם הקונספירציות שלך, עם הנונקונפורמיזם שלך, אבל כנגדך יש את האויבים שלנו, כאלו ששונאים אותך, תהיה אשר תהיה, ויפנו אליך את אותו נשק. "רק עם חכם ונבון", איפה? איפה?

אני מודה, אתה מצליח כל פעם לייאש אותי, להגיד לעצמי, "בשביל מה?". מחר יבואו בעבודה ויספרו לי שהם קראו באיזה אתר על איזה שטות, אני אכתוב על זה פוסט, שבמקרה הטוב יזכה לצפיות של אנשים שיש להם כוח לקרוא. אולי האינטרנט הוא לא המדיה הנכונה לפעול. בזירה הזאת ניצחת. הגיע הזמן לצאת לעולם האמיתי!

טוב, אולי מחר.

ודבר אחרון בהחלט

"בערוגת הגינה של ביאליק". תחליטו בעצמכם על מה הוא מדבר כאן.

טבעונות חילונית ובורות ברוכה

טבעונות חילונית ובורות ברוכה

הטרנד הטבעוני האחרון פוגש את העולם היהודי ביתר עוז. הטבעונים הדתיים מוצאים בדרך חייהם הצדקה, אם לא לומר, המשך ישיר, לערכים היהודיים – צער בעלי חיים, הלכה, רחמנות. בכלל, מסיבה מסוימת שלא ברורה לי, תמיד מצופה מהדתיים שיהיו יותר מוסריים מיתר האוכלוסייה. רב המואשם בפלילים, זוטר וצדדי ככל שיהיה, תמיד מושך יותר כותרת מפרופסור באוניברסיטה שהטריד סטודנטיות. לכן, יש מעין ציפייה שכזאת, שהדתיים, ככאלו שחיים חיים אקסטרה-מוסריים, יאמצו לעצמם את התורה המוסרית הטבעונית. הרי התורה אמרה לא תבשל גדי בחלב-אימו, אז למה לעצור כאן? למה לא להרחיב את העיקרון? ובעצם, מה זה שונה ממה שחז"ל עשו, ברגע שהם הבינו עיקרון כלשהו?

יש טענות הלכתיות בעד הצמחונות\טבעונות וגם בעד הקארניוריות (אכילת בשר). אך לא בהן אעסוק. כשאנחנו רוצים להבין התנהגות דתית (נגיד, אדם דתי שאוכל בשר), עלינו לזכור כי אנו בשר ודם ולא רובוטים הלכתיים. יש הקשר פסיכולוגי-חברתי שהוא חלק אינהרנטי מהדת, וניתוקו חוטא להבנת ההתנהגות הדתית. כלומר – אני לא אענה על השאלה: מה ההלכה אומרת על אכילת בשר, אלא למה אנשים דתיים אוכלים בשר?

מאזין לכל חי

הטבעונות והיהדות הן אחיות. שתיהן פורסות דרך חיים שרוצה לעשות את העולם ליותר טוב. שתיהן מלאות בהגבלות קולינריות ומערימות קשיים חברתיים. שתיהן נרדפות ונלעגות ע"י נהנתנים. אחוות הגורל יוצרת אמפתיה בין הטבעוניים לדתיים, הבנה של אני-אתה, ולעיתים אף איחוד. אבל יותר מזה, נוכל לסווג את היחס של ה"אנשים מבחוץ" לתורות האלו לשלושה סוגים.

אז יש שלושה סוגי חילוניים, וכנגדם שלושה סוגי אוכלי בשר. הסוג הראשון אלו המקשיבים. אנשים שאומנם לא מקיימים אורח חיים דתי (אולי מסורתי) אך נאותים להקשיב וללמוד עוד על הדת. הם מתעניינים, לפעמים ביוזמתם ולפעמים באופן סביל, בטעמי המצוות ובטיעונים ההלכתיים. הם "יודעים לדבר את השפה הדתית", את הקודים והג'סטות בין הדתיים, ומידי פעם יוצא להם להשלים מניין. בעיני הדתיים, הזן המסורתי הזה חי באיזשהו דיסוננס של כבוד למסורת אך אי-קיומה המלא. יש לציין – כי הם עצמם רואים באופי חייהם לגיטימי, וכן רוב הסביבה הישראלית. לעיתים רבות, הדיסוננס הזה מתעבה ויכול לקרות מצב של התעמקות במקורות, ובמקרים לא כל כך חריגים, אף חזרה בתשובה. (וידוי – זה חלק מהסיפור שלי למען האמת). המקשיבים הם רגל אחת בפנים, ולפעמים עידוד קל ימשוך אותם פנימה.

מים ביאליק – כוכבת וממובילי הצמחונות היהודית

למקבילה הטבעונית, יש גם מקשיבים אוכלי בשר. אלו אנשים הגונים שמודעים לעומק הטיעונים הטבעוניים, ראו סרטון או שתיים, מהנהנים לטיעוני פעילי גרינפיס ולקולגות הטבעוניות, חתמו על עצומה וקונים ביצי חופש בשביל הנשמה. הם מכירים את עולם הטבעונות מבחוץ, ומספיק ישרים (או פשוט נחמדים מידי מכדי לומר לא) כדי להתעמת, או להסכים, עם התורה הטבעונית. ועדיין, חיים עם הדיסוננס, לפעמים שוכחים מהדרשה ששמעת היום במשרד, וממשיכים לאכול בשר.

מה שאתה לא יודע לא יכול להזיק

הסוג השני אלו החוששים. חילונים שעמוסים בשאלות דתיות. מתים להתעמת עם איזה אמנון-יצחק, רוצים לברר מה באמת כתוב או לא כתוב, להציב תורה מול מדע, מסורת מול היסטוריה, אמונה תחת הגיון בריא. זה בוער להם בכל העצמות. אבל יש בעיה. כדי להתעמת מול הדת יש צורך בלהכיר את הדת, ועדיף לעומק. טיעונים אתאיסטיים רבים הם מנוכרים מהמציאות. כפי שהרב זקס מעיד בספרו "השותפות הגדולה", אם נקבל את הביקורת של הנאו-אתאיזם על הדת, הרי שאנשים דתיים הם מרושעים, משוגעים, בלתי נסבלים, מבולבלים ומזיקים. אך עובדה שזה לא כך. הסיבה לדעתי, שהטיעונים הם צעקה מול קיר. לרוב הם קוראים את הטקסטים בצורה פונדמנטליסטית חסרת הקשר דתי חי, מה שבבירור יוצר תמונה דתית מעוותת ומגוחכת. או לחלופין, הם נאבקים מול טחנת הרוח הלא-נכונה, ומעלים טיעונים כנגד עקרונות אמונה נוצריים (בריאתנות או גאוצנטריות) או דברים שאינם מהותיים לאמונה היהודית (גלגול נשמות, דילוגי אותיות).

בכל אופן, אותו אדם עמוס בשאלות, בסופו של דבר לא מסתפק בסרטונים ביו-טיוב ופונה לחקור, חקירה אמיתית ולא מתוך קנטרנות לשמה חלילה, את האנשים הדתיים או את הדת בצורה אותנטית. אבל כאן הוא לכוד בקונפליקט. הוא לא רוצה להיות דתי. טוב לו כמו שהוא. נוח לו ללכת לים בשבת או לא להקפיד על חוקי הכשרות המחמירים. הוא חושש שאם הוא יחקור, הוא עלול "לגלות את האמת" (בעיניו יש חשש ממשי שכזה), או אם לנסח זאת באופן פחות דרמטי – להפוך למסורתי. ומה יהיה על המשפחה, והחברים, והחברה, והוא יצטרך לעזוב את הלימודים, לעבור לישיבה…הלכו לו החיים. למה להיכנס לזה מלכתחילה? הוא לא רוצה לשמוע. אל תספרו לו משלים מחז"ל או מעשיות בעל שם טוב. הוא דוחה אותם בצורה אלגנטית ומנומסת, כי ידע עלול להשחית את נפשו. הוא מודע שיש עומק ועניין ביהדות, אך נמנע מלגלות אותו יותר ממה שהוא יודע. הבורות מבורכת, אל נא תלמדו את בניי פרשת שבוע או הגדה של פסח, טוב לי איך שאני ולא רוצה להשתנות, יש לי כבוד למסורת, כל עוד היא רחוקה ממני. חיה ותן לחיות.

החילוני "לתאבון" מקבל משמעות מילולית בעולם הטבעונות. גם כאן יש אנשים שחוששים מההשלכות של היחשפות ל"תוכן מיסיונרי טבעוני", בדיוק כמו החשש ממפעלי ההחזרה בתשובה היהודית לעיל. הוא רוצה להמשיך לאכול בשר, לא רוצה את הכאב ראש של קניית טופו ונטילת כדורי ויטמינים. לא רוצה את לדמיין את משלוחי הבשר בעת נגיסת האנטרקוט, או את מגרסות האפרוחים בעת טיגון השניצל. הוא יודע שיש התעללות בלתי נסבלת בכל תעשיית המזון, אבל בבקשה, אל תספרו לו יותר. נמאס לו לשמוע. זה לא נעים לשמוע את זה ועוד לפני ארוחת הצהריים.

לעשות "דווקא"

הסוג השלישי הוא מה שקוראים ביהודית "להכעיס". אלו האפיקורסים עזי הפנים, טרולים לעגנים חצופים שכבוד האדם הוא ערך שהם רק מצהירים שהם מאמינים בו, אבל הם למעשה משתדלים לפגוע בכל אדם שלא לרוחם. מביטים בבוז בכל חובש כיפה, מספרים בקול כיצד בילו את יום כיפור האחרון. טוב, אנחנו מכירים, לא צריך לפרט. מדוע הם כל כך אנטי? אחת הסיבות היא הדיסוננס שהזכרתי. פתרון פשוט עבורו הוא כמובן הכחשת הצד הדתי, כיוון שהדת היא הבל גמור, אז ממילא כל החוקים הדתיים ריקים מתוכן, וכל המסורות והחגים הם סיפורי אגדות בדויות ופאגניות. וחשוב מאוד להזכיר את זה כל פעם, כמה שיותר, כדי שלא נתקרב אפילו לחשוב שיש עם מי לדבר. אלו הדתיים משוגעים, רצחו את גלילאו כי הוא טען שהארץ נעה (הם כנראה לא העמיקו וקראו את הפרוטוקול עצמו שם בכלל הוא נאשם בגין שורה אחרת לגמרי בספר) והם יצאו למסעי צלב רצחניים (שבמי בדיוק טבחו בהם? ו2 מלחמות עולם זה גם עסק דתי?). אין עם מי לדבר – אלו אנשים לא שפויים.

הטענה הכפרנית ש"אין עם מי לדבר" היא לא באמת טענה, אלא חומת מגן מפני טיעונים דתיים שעלולים לבוא. הרציונל לא תופס אצל דתיים ולכן ויכוח לא אפשרי. יותר מזה, המתודה הלעגנית והגאוותנית, אומר בכנות, היא די מפחידה. לא בא לי להסתובב עם אנשים כאלו – ואולי הם קצת מצליחים. לא שניסיתי להחזיר אותם בתשובה, אבל הם בטוחים שבגלל זה התגייסתי לצבא ולמדתי הנדסה באקדמיה.

וכנגדם יש את הכופרים בטבעונות. הם יבואו עם הטענה של "אבל מה..? בשר זה טעים רצח!", "העגל הכי טעים שהוא עדיין צעיר!". הם מתארים את הטבעוניים כיפי-נפש, יאפים מנותקים מהמציאות שאין להם באמת צרות גדולות יותר. "אלו לא אנשים אמיתיים, דפוקים בראש, מחבקי עצים", יאמרו לך. צוחקים עליהם, לועגים להם בכל הזדמנות שאפשר, ומנסים בכוח לעצבן בכל הזדמנות כל טבעוני שהם רק יכירו. זה כמובן, כי הם כל כך מפחדים להיתפס אפילו ככאלו שמקשיבים לטבעונות. זה יפגע בגבריות שלהם, במעמד שלהם וגם במסורת שלהם. האגו שלהם מוביל אותם ומסנוור אותם מכללי הנימוס הבסיסיים, והן מתאכזרים אפילו לבני אדם.

יהודים וצמחונים - אחים הגותיים

יהודים וצמחונים – אחים הגותיים

מבשרך לא תתעלם

טבעונות ויהדות אלו תורות מקבילות. לכן יכול להיות דתי אדוק שהוא אפיקורס טבעוני, או צדיק יסוד טבעוני שהוא שונא ישראל – וכולנו מכירים מאלו ומאלו. המגמות ביחסים דומות, ואנחנו כאנשים דתיים לפעמים מתייחסים לטבעוניים כפי שחילוניים מכל הסוגים מתייחסים אלינו. לכן, חזרה לשאלה בראש הרשומה – אדם דתי אוכל בשר, כי הוא בעצמו בסוג של הכחשה של התורה הטבעונית. ובכל זאת, אני מאמין שהחובה של האדם הדתי הוא קודם כל להיות קשוב. לסביבה, לכאב של האחרים, לעצמו במובן של כנות ויושרה. לשאלה מתמדת של "האם אני באמת מתכוון למה שאני אומר?".

האדם הדתי שיעשה כן, יגלה את הדיסוננס הטבעוני אצלו. והוא יראה שהוא גם נמצא שם על הסקאלה החילונית הטבעוניים. יכול להיות שהוא כופר עז פנים ולא מוכן לשמוע את הטיעון הטבעוני או מפחד על הצ'ולנט של שבת. ויכול להיות שהוא מקשיב ועדיין רגל פה-רגל קרושה שם.

ובאשר לי, נראה לי שעוד קצת אני נהיה טבעוני. רק דרושה דחיפה קלה והופ! לא אפרנס יותר מפעלים אכזריים. אני נמצא בין הסוג השני לראשון. מפחד לדמיין את החיים בלי בשר וחלב, אבל מזדעזע מהשמועות הנוראיות שמגיעות לאוזניי. האם יש דרך אמצעית? איני יודע. אבל אני חש את אותה תחושה לפני שנים, ערב חזרתי בתשובה. מכאן אני בתפילה שה' יעיר עיניי לדעת מה טוב.

ודבר אחרון בהחלט

נו, אני חילוני-טבעוני, אז אתם מרשים לי את הסרטון הבא, נכון?

הבית השני – לחזור אל "מקדש מעט"

הבית השני – לחזור אל "מקדש מעט"

לפני שנים כשהייתי חילוני, בית כנסת היה דבר מפחיד. הייתי פוקד אותו בדרך כלל ביום כיפור ואולי בעוד איזה אירוע. מבטים ננעצים בחשדנות. בלבול עוטף לגבי סדר התפילה וההגייה האשכנזית הכבדה. התחושה היא כמו של פיל בחנות חרסינה. לא לעשות צעד לא נכון. להסתיר את עצמך. ובוודאי שתחת התנאים האלו אי אפשר לתפוס טיפת רוחניות. אבל אז התחלתי להגיע לבית הכנסת סתם, בשבתות רגילות, בראשי חודשים. למזלי – זה היה בית כנסת מושלם. ראיתי את אותם אנשים שבנו לעצמם קהילה, מתבדחים, מנהלים את אותם מליצות לשון כל פעם, מעודדים ומסבירים, נהנים ללמד ולשמוע את הסיפור שלך. זה היה בית כנסת שהגיל הממוצע בו היה 80 והשפה המדוברת בו הייתה רוסית, ומאז רוב המתפללים חלפו מן העולם. מה ייחד אותו? היהודים של פעם – כאלו שזכרו מה זה בית כנסת כקהילה ולא כאינסטרומנט למילוי מצוות התפילה שאין טעם להכיר את האנשים שם כל עוד הם יהודים. בית כנסת שהיה בית של כינוס.

עניין של גאוגרפיה

מדוע בתי הכנסת מפחידים? מדוע הם לא מושכים ונתפסים כמוקד של אימה בעיניים חילוניות או מסורתיות? אחת הסיבות היא שינוי המיקוד. פעם היו יותר בתי כנסת שכונתיים. האנשים שהתפללת איתם היו האנשים שחיית איתם. החלבן והזבן, הספר והמורה, השכנים והחברים מהבית-ספר. מה שאיחד את המתפללים זה הקרבה הפיזית ביניהם. תחושת השכונה הופכת את בית הכנסת למקום נעים ונוח. כיום, המוקד הפך להיות אידיאולוגי. בתי כנסת נפתחים תחת כותרת מסוימת. יש בית כנסת "חסידי" (שיש שם בעיקר חב"דניקים) ובית כנסת שהוא של "חסידים אמיתיים", אחד "מפד"ל", אחד של ש"ס, אחד "צעיר" ואחד שמצביעים שם רק ג'. מי שנכנס לבית הכנסת לאו דווקא אוחז בדעות האידיאולוגיות של המתפללים, או שהוא לא חפץ לאחוז באחת, במיוחד שהוא בא להתפלל. בית הכנסת הופך למקום של פילוג שאינו ענייני, יוצר ניכור במקום להיות מקום ניטרלי.

בית כנסת ברמלה – חילו ברעדה

העניין העדתי הוא לאו דווקא מפלג. דווקא שמירה על ייחודיות אומנותית: הפיוט, העיצוב, הניחוח, מושך אליו אנשים בשאיפה למציאת אותנטיות. כל עוד שמדובר שה"מחלוקת" היא לשם שמיים.

תבואו איך שאתם

עניין הלבוש. חלק ממורא בית הכנסת הוא מורא שאחוז היטב בהלכה שאין עוברים לפני התיבה פוחח (הכוונה לגלוי ברכיים ומרפקים). לכן נדמה כי עניין הלבוש בבית הכנסת הוא קשיח. לרוב הציבור אין חליפת שלושה חלקים בארון, וחולצה לבנה היא לפעמים יותר מידי לבקש. הלבוש המקומי של כל בית כנסת כמנהגו יוצר אחידות שמרתיעה את המבקרים. זה שהם לבושים אחרת, גם אם הם לבושים הלכתית למדי עם מכנס ארוך וכיפה למהדרין, יוצרת תחושת אי-נוחות. אין זה משנה אם באת עם מגבעת למניין קרליבך או אם חולצה ורודה למניין חרד"לי. השינוי שנדרש הוא תפיסתי, על המתפללים הותיקים פחות לנעוץ עיניים, ובחייכם, אף פעם לא להגיב לאורח לחוץ על הביגוד שלו אם אתם לא חייבים – אין דבר יותר נורא מזה. הרי הוא לא יכול עכשיו ללכת להחליף בגדים. הוא לא ידע איפה לקבור את עצמו והלבנת פנים היא עבירה חמורה, כן?

נשינו וטפנו

שאלת מקומם של הנשים בתפילה עולה תמיד. אך גם תחת האורתודוקסיה הקלאסית נדמה שחלה החמרה שלא לצורך. אחרי הכול, הנשים הן חלק מהקהילה. הן הרעיות, הבנות, האחיות והאמהות שלנו. הן באות לחוות איתנו את הרוחניות, להתפלל ולשמוח בשמחתנו בצורת ארטילריית סוכריות. לציבור האורחות לרוב מספיק לשבת בעזרת הנשים, ויש בזה משהו גם מרגיע, כך הן מעידות, להיות במין "חצי בפנים חצי בחוץ". אבל לשם ככה דרוש גם ה"חצי בפנים". עזרת הנשים צריכה להיות חלק מבית הכנסת, מטופחת ומשקיפה היטב על החלק של הגברים. המחיצה, מבחינה הלכתית, יכולה להגיע לגובה מינימלי של 10 טפחים ומטרתה היא הפרדה מגדרית פרקטית ("תיקון גדול עשו"), אך נדמה כי ההחמרה שקבע הרבי מסאטמר לעשות מחיצה כדי לא לראות את הנשים הפכה לברירת מחדל. בתי כנסת היסטוריים מראים שעזרת הנשים הייתה נפרדת, אך עדיין חלק מבית הכנסת: אם בצורת חצי-קומה מדורגת או מחיצה נמוכה מחלקת. הוצאת הנשים מחוץ לתחום כליל והזנת עזרות הנשים מבחינה דקורטיבית, מוציאה גם את בעליהן ובני משפחותיהן.

אי של ממלכתיות

סמלי צה"ל – פעם עוד היו תולים אותם

ממלכתיות היא כבר מילה גסה בימינו. תוכניות הסטירה לועגות לכל רגש של לאומיות בריאה וכבוד למוסדות המדינה. ולא רק מוסדות המדינה נמצאות בשפל תדמיתי, אלא גם הדת והמסורת. בית הכנסת יכול להיות אי של שפיות בתוך כל השיגעון הריקני והפוסט-מודרניסטי הזה. להעביר מידי שבת תחושה חגיגית ומלאת תודה של שמחה במה שיש לנו. גאווה לאומית במדינת ישראל ובחיי העם הזה. משהו מעל כל המחלוקות הפוליטיות וההשקפתיות. אבל נראה שלאחרונה בתי הכנסת מתרחקים מאותו תפקיד שניתן להם, וממלא הופכים לפחות מסורתיים. התפילה לשלום המדינה כבר מגומגמת. חיילי צה"ל הופכים ל"כלל מגיני ארץ קודשנו". הדרשות מתעלמות במכוון מהמצב הביטחוני או מימי הזיכרון.

ואם כבר מציינים, הדרשות הם כלי נשק ביד בית הכנסת. שמירת שבת היא ערך חשוב שאין כמותו, אין ספק. וכן לימוד תורה ותפילה בכוונה. אך האם באמת אנחנו רוצים לנצל את יום השבת לשיחות מוסר? האורחים נעים בחוסר-נוחות במקומותיהם. שואלים את עצמם מה הם שווים אם גם ככה הם לא מקיימים את דברי התוכחה של הדרשן. וכשהדרשן בכלל דורש על חשיבות לימוד התורה, ברור שיש בזה משהו מתריס כנגד גיוס תלמידי ישיבות, והופ – עוד פעם הוא מכריח את כולם לתפוס צד. (וכן גם להפך לפעמים!).

עלינו כמתפללים ותיקים להימנע מתחושת התנשאות של "אנחנו נלמד אתכם" של "אני אותנטי, תעקוב אחרי". זה יוצר אוטומטית מעמדות בבית הכנסת, ולרוב אלו נוצרות גם ככה לפי צבע וגודל הכיפה והזקן. המתפללים החדשים יכולים להתפלל 5 שנים ועדיין להרגיש חדשים.

תפוס פה?

עניין כואב. למי שייך בית הכנסת? מגיע אורח, והוא רואה שבית הכנסת מרושת כולו בהקדשות. לוח הזיכרון מאיר בעשרות שמות, הפרוכת מעלה נשמות, המזגן מפיח זיווגים הגונים, ועד שהוא מצליח לשים את ישבנו איפשהו, הוא מבין שהוא יושב במקום של מר שוורץ שעתיד כל רגע לבוא ולגרשו מן המקום בבושת פנים. זה שם לא נחמד כזה. כאן אני שואל בקול רם – האם זאת מסורת טובה? האם אכן נכון להפוך את בית הכנסת שיהיה כולו "על-שם", במקום שיהיה מקום שמקבל את כולם? נראה לפעמים שבית הכנסת הוא לא יותר מאשר יד-זכרון עצומה, או פסיפס של תורמים שלא מתחברים בטבעיות. מספרים שבבית המקדש לא היו מניחים לתורמים לתרום חלקים שלמים כדי שלכל ישראל יהיה חלק שווה בבניין הבית, ומי שרצה תרם בסתר בלשכה. רק שער ניקנור נקרא על שם מישהו, וטכנית, זה היה שער, כלומר- חור בחומה, ככה שזה לא באמת משהו. אם את המחיצה של הנשים לקחנו מהמקדש, למה לא את זה? כאן המסורת היא הפוכה, אבל עוד אפשר לתקן. וע"י זה שנבנה את המקדש-מעט באהבת חינם, יבנה בעזרת השם המקדש הגדול.

ודבר אחרון בהחלט

ליבוביץ היה נוהג לומר שבית כנסת הוא לא סינמה. לא באים לשם כדי להנות. על כסאות מרופדים אין בכלל מה לדבר, רחמנא ליצלן. אבל בחיי, המגוון האנושי שיש בבתי כנסת הופך את זה לסצנה הוליוודית.

ועוד דבר למתקדמים

תנו קליק כאן – לא תתאכזבו.

שאנה קולכן! הלגיטימיות ההלכתית של שירת נשים

שאנה קולכן! הלגיטימיות ההלכתית של שירת נשים

האמנם שירת נשים היא גזרה מפורשת, שכל מי שחולק עליה מתרחק מגבולות האורתודוקסיה, או לכל הפחות ייחשב כ"לייט" או "מיקל"? לא. אני לא רק סבור שלא. אני יודע שלא. אני סמוך ובטוח שלא. לדעתי בתקופה האחרונה מתרחש עוול הלכתי של ממש באיסור הגורף של שירת נשים. דתיים המתירים לעצמם (או הנסמכים על רבנים המתירים) לשמוע שירת נשים נחשבים כ"פחות דתיים", כ"לא באמת דוס-דוס", ואולי גם נשמע קללות כ"מודרנישע" ל"ע. אבל האמת ההלכתית מורכבת הרבה יותר, ונראה לי שהלכתית קשה עוד יותר לאסור שירת נשים מאשר להתיר. אדרבא, הדעה המחמירה לעיתים סותרת את עצמה ונוטף ממנה ריח של יוהרא ופרומקייט.

תירוץ מספר 1 – לא שומעים בשמע \ מותר ללכת לפעמים לשירותים

ההיסטוריה ההלכתית מאחורי שירת נשים היא מסועפת ונמצא עוד מהתחלה קולות מחמירים, אלא שהיום בריבוי התנאים – כדי להגיע לשירה שאותה אסרו מי שאסר, יהיה קשה מאוד. נעשה סקירה זריזה, ונוטה מאוד לכיוון ההיתרים.

קריאת שמע

הגמרא בברכות עוסקת בהלכות תפילה וקריאת שמע. קריאת שמע, המעמד הנשגב בו יהודי מייחד את אלוהיו עליו, צריך להיות נקי וקדוש. לשם כך, על האדם להתרחק מכל דבר הקרוי ערווה. דוגמאות קלאסיות הן כמובן האיברים המוצנעים בגבר ובאישה, ואפילו צואה הקרויה בלשון התורה "ערוות דבר". בזמן קריאת שמע יש להתרחק ולהסתיר את אותם דברים כדי לקרוא מתוך כבוד ורוממות. ויש עוד דברים שיש להרחיק. סיבת ההרחקה בגמרא נראית שהיא עניין הכבוד בקריאת שמע, ולאו דווקא עוררות מינית. (שם – "אלמלא לאסתוכלי מאי?", להוציא שהאיסור לקרוא ק"ש כנגד הערווה הוא איסור אחר). הגמרא מונה עוד דברים שהם קרויים לצורך העניין "ערווה" כמו שיער ושוק האישה המגולה, וקולה של האישה בעת הזמר (כך סברו רוב הראשונים). מתוך הנחה שלא ראוי להתפלל בנוכחות אישה שרה, כי זה פשוט לא מתאים למעמד האינטימי של אדם ואלוהיו.

על זה כבר אמרו חלק מהפוסקים שהאיסור הוא על שמיעת זמר אישה בעת קריאת שמע, אבל שלא בזמן קריאת שמע, הגמרא לא אסרה. בדיוק כפי שהגמרא אסרה לקרוא קריאת שמע בנוכחות צואה, אבל לא יעלה על דעתנו שהיא אסרה ללכת לשירותים מידי פעם.

לפי המחמירה בשיטה זאת הדבר תמוה שבעתיים לאלו האומרים שכשאישה שרה ראוי לא להקשיב ולהיות טרוד בקריאת תהילים, כפי שראיתי את אחד הראשל"צים עושה בטקס יום השואה כשעלתה שרית חדד לשיר. אם עיקר האיסור הוא דווקא בעת תפילה וקריאת שמע – אז לקרוא תהילים דווקא כשאישה שרה? והאם הוא אחז כשיטת המרדכי שלא חושש לעסוק בדברי תורה גם כשגויות שרות ברקע? הלא לאלוהים פתרונים.

תירוץ מספר 2 – קול מקולקל \ להחמיר גם מהצד של החתן וגם מהצד של הכלה

ניתן להחמיר על התנאי הראשון ולומר שהגמרא אסרה קול באישה באופן אבסולוטי, כפי שאסרה הסתכלות אסתטית באישה. אך, איפה נפגוש כיום נשים שרות? בדרך כלל בשני מקומות: ברדיו \ דיסק \ mp3 וכו' או בהופעה חיה דרך רמקול. גם אם קול באישה ערווה אבסולוטית ואסור לשמוע אותו לעולם, האם קול שכזה נקרא "קול"? תחת שאלה זאת נחשבת ההחמרה היתרה במערומיה. החזון אי"ש חשש מאוד לעניין רמקול ופסק כי בעת חופה וקידושין, אין לחתן להשתמש ברמקול כדי שהעדים ישמעו את הקידושין בקולו של החתן ולא דרך הרמקול, כי קול דרך הרמקול אינו נחשב לקול. ואכן, חרדים רבים מחמירים שלא להשתמש ברמקול במעמד הקידושין. אם כן, מה נשתנה שאישה השרה דרך רמקול קולה נחשב קול? לגבי רדיו הסיפור דומה. רוב רובם של הפוסקים סבורים כי לא ניתן לצאת ידי חובת קריאת מגילת אסתר דרך הרדיו, גם אם השידור ישיר. יש לשמוע מבעל קורא בקולו הישיר. באופן דומה ניתן לומר שגם קול אישה דרך הרדיו אינו נחשב לקול ההלכתי.

כתבתי בפוסטים קודמים על האפיון של הדתי-לייט. הדתי-לייט מאופיין בחוסר-עקביות של גישות הלכתיות לצד המיקל. אך אנחנו רואים גם בחוגים חרדיים חוסר-עקביות הלכתי לצד המחמיר. להחמיר לקדש ללא מיקרופון (והיה מקרה לא מזמן של קידושין חוזרים!) ובה בעת לאסור באופן מוחלט שירת נשים ללא כל צד להיתר, הוא ממש תרתי דסתרי. ראוי לציין, שיש מקומות שהתנגשויות הלכתיות קיימות, כמו המנהג להכניס שבת מוקדם כשיטת הגאונים ולהוציאה כרבנו תם, אך הדבר נעשה מתוקף תוספת שבת ולא מתיימר להיות דין חרוץ.

התנאי הזה מתקשר לשמועה שהעידו כמה אנשים לחיבתו של הרב עובדיה יוסף לשמוע קלטות של אום כולתום, בין היתר תוך כדי כתיבת חידושי תורה. את דבריו תירץ בכך שאין השומע מכיר את הזמרת באופן אישי, ולכן אין כאן איסור של הנאה מהאישה, שההנאה היא דווקא מאישה שהשומע מכיר ויכול להתחבר אליה. תירוץ מעין זה נמצאו בדברי הפוסקים השונים שגדרו את האיסור לסוג ספציפי של נשים, בהתאם לרמת ההיכרות עם האישה והסטטוס שלה.

כל קול הוא קול לגיטימי

רבקה בלאק – זמירות ליל שבת מעולם לא היו קשות יותר

כל על התנאים האלו ניתן להחמיר ולומר שקול אישה זה קול אישה ושנפסיק כבר להתחכם. מיילי סיירוס באה ביי-דפינישן לעורר הרהורים אצל הצופים. ומה קורה כשקול האישה אינו מגיע כלל למטרות הנאה מקולה של האישה? כאשר מדובר במקהלה קיבוצית, או בזמירות שבת משפחתיות? האם קול אישה יחד עם קול גבר מעורב בתוכו מותר? תחת השאלות האלו הפוסקים הציגו תשובות מעורבות. והמסקנה בכל תשובה מוכתבת על פי השקפתו של הפוסק. כך או אחרת, לחייל או לסטודנט הדתי יש מספיק מה לתרץ כשמופיעה מולו זמרת פנויה שהוא לא מכיר ושרה שירים שקטים של יום הזיכרון דרך רמקול אחרי שעבר זמן קריאת שמע. נראה שדווקא להחמיר במצב הזה דורש הרבה יצירתיות.

וכאן אני מוצא את עצמי זועק על העוול הגדול. למרות שיש דעות מחמירות בהלכה לגבי שירת נשים, הרי שהדעות המקילות שקולות או אפילו עולות עליהן. ונראה שאנשים סומכים על תחושת הבטן ההלכתית שלהם כדי לקבוע מהי דעה הלכתית רווחת במקום לפתוח ספר. כשהמשנה ברורה כותב ששירת נשים "שלא בזמן קריאת שמע שרי [מותר]", זה לא מספיק ברור? *

אלא שאהבה מקלקלת את השורה, וכאן אהבת החומרה מסמאת את עיני הקוראים. כבר היום אנחנו עדים לתופעות מדאיגות מאוד של השמטות וצנזורות קטעים שלא תואמים את השקפת העולם של העורך. ישנה ההשמטה הידועה של השולחן ערוך על מנהג הכפרות השטותי לדעתו, Artscoll צינזרו לפני שנתיים חלקים מהרשב"ם ומרש"י שלא תואמים את המסורת האולטרה-אורתודוקסית, וגם לא מזמן הושמטו מהדפוס של הבן-איש-חי תיאור של נשות עירק הצדקניות שהיו עורכות מניין נשים לפני בעליהן. ואם את זה השמיטו, מה זה להשמיט גם את המשנה ברורה שהתיר שירת נשים.

ההלכה היא יצירה מופלאה שכל אחד יכול לקחת בה חלק וזאת היא חוסנה, זאת הרלוונטיות שלה לכל דור ודור. ההלכה לא צריכה להשתנות, היא כלי דינאמי במהותה. חגגנו לא ממזמן את זה שה' נתן לנו את התורה. היא שלנו. עלינו הזכות והחובה לעסוק בה. גם אני נוהג חומרות כשאני סבור שצריך, אך לעולם אני לא טוען שהצד השני הוא פסול. יש בכך חוסר הבנה בסיסי של מהי ההלכה ומהו אדם שומר תורה ומצוות.

ודבר אחרון בהחלט

השירה המודרנית כבר הפכה להיות משהו אחר לחלוטין. ביניהם תופעות שלגמרי לא ניתנות לסיווג כלשהו. בפסח האחרון ראיתי את האמנית הבאה בפסטיבל גיקניק. אני עדיין לא מעכל מה ראיתי. הצילו.

  • * ראוי לציין, כי המשנה ברורה ממשיך שם לגדור את ההיתר לנשים המותרות בלבד, אך בסוף מתיר שוב ע"מ שלא להיבטל מתורה ומתפילה בחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך"

נ.ב. קטן – חבורת הקריאה תופסת תאוצה וכבר מתארגן המפגש השני. אף פעם לא מאוחר מידי להצטרף. בר-אילן, ימי רביעי בערב. לפרטים: reading.chavura@gmail.com

כשר פה?

כשר פה?

בישול נוכרי – יותר פשוט לתת כשרות

סיטואציה מוכרת. נכנס למסעדה ושואל: "אתם כשרים?" השאלה הזאת לא הייתה עולה אם הייתה תלויה תעודה בחוץ, או היה אפילו כתוב בשלט "כשר", אבל אין, ואז מתחילה ההתפתלות: בעיקרון כן אבל אין תעודה, אנחנו לא מערבבים בשר וחלב, החזיר בכלים נפרדים וכו' וכו'… יחד עם כל העניין הזה החל בזמן האחרון טרנד גדול בקרב בעלי המסעדות תחת הכותרת: "שוברים את מונופול הרבנות", שנראה שיש בו מעט מן האמת והרבה מן הפוזה. בפוסט הזה אבהיר את דעתי לגבי אכילה במקומות בלי תעודה, האם בכלל צריך תעודה, והאם חייבים את הרבנות הזדונית כדי להכריז על מאכלינו כשרים?

מי מפחד ממי?

בבית כל אחד לעצמו, כל אחד שומר או לא שומר על הכשרות, אבל כשזה מגיע לעסקים כבר סיכוני הממון מאיימים על ההגינות. כי מי מבטיח שאם יגיע משלוח שלם של חסה נגוע בתולעים הוא אכן ייזרק ולא יוגש לתאבון הסועדים? או שנותן טעם בשרי נפל לסיר חלבי, ו"בטל בשישים" לא בדיוק תופס כאן? כך נולד המשגיח. המשגיח תפקידו לראות שכל הבישול הולך ע"פ גדרי ההלכה, ומידי פעם להפתיע את המטבח בביקורות פתע. השיטה לא חדשה, והייתה קיימת עוד בימי חז"ל. למונח ההלכתי קראו "מירתת", בעברי: מפחד, חושש. אממה, המונח הזה קיים רק בשני מקרים הלכתיים. המקרה הראשון, הוא גוי שיש לו ביזנס הקשור ליהודים. הוא מוכר יין ויודע טוב מאוד שאסור לו לבחוש ביין משום "נסך", הוא מפחד מהשותף היהודי שלו שיכנס כל רגע לחנות ויתפוס אותו על חם. במקרה כזה מותר לסמוך על הפחד של הגוי ולפסוק שהוא לא עשה מעשה פסול גם כשאין שם משגיח רצוף. מקרה יותר רלוונטי לימינו הוא ההיתר של חלב נוכרי, כפי שפסק הרב פיינשטיין, שעקב הפיקוח הגדול על החולבים בארה"ב, הם מפחדים להכניס חלב בהמות טמאות לחלב הפרה, כי כלא פדראלי הוא לא דבר נחמד בסך הכול. על סמך העונש המחמיר בארה"ב לפושעי חלב שחטאו פסק הרב משה שאפשר להשתמש ב"חלב סתם של גויים".

המקרה השני של "מירתת" הוא בדין של טומאה וטהרה. הגמרא מספרת על שיירה שהולכת, ובעל הבית הולך מאחורי משרתיו עמי-הארץ, משגיח שהם לא יטמאו את החבילות שעל החמורים שלהם. גם אם פתאום נעלם בעל הבית, המשרתים משקשקים מפחד פן הוא יפתיע אותם מקדימה מקיצור דרך סודי שהוא מכיר, ולכן נמנעים מלעשות את האסור עליהם.

בקיצור- "מירתת", המושג ההלכתי של משגיח שעלול להפתיע בכל רגע, נוגע אך ורק לישראל שנותן כשרות למוצר או חנות של גוי, או לישראל שמשגיח על ישראל בדיני טהרות. אבל הוא לא מדבר בכלל על ישראל שמשגיח על ישראל אחר בדיני כשרות. למה? התשובה, אומרים הפוסקים – פשוטה מאוד. גם אם המשגיח יעמוד על גביו של בעל הבית היהודי, היהודי עוד יכול להכניס חזיר לסיר בעזות פנים. ריאליסטיות הלכתית שכזאת.

אם ההלכה לא סומכת על משגיחים ותעודות כשרות, למה בכל זאת יש תעודת כשרות? הסתכלות קלה בנוסח של התעודה תגלה לנו שלא האוכל הוא שנמצא תחת ההשגחה, אלא בעל הבית – הוא זה שמושגח! תעודת הכשרות בעצם אומרת: "אנחנו מכירים את הבעל-בית פה, הוא סבבה, הוא לא יכניס לכם בשר בחלב". הרעיון ההלכתי הוא כזה – אוכלים אצל מי שמכירים, אם יש מישהו שאני לא מכיר, איך אני אסמוך עליו? חוק הדתיים השלובים: אני מכיר מישהו אחר שמכיר אותו, אז הוא בסדר. וכשהחוק לא חל – אז על הרב הראשי של העיר אני יכול לסמוך. המשגיח שם כדי להדריך את בעל הבית לא לעשות טעויות, ואם הוא הגון, הוא אמור גם לעשות כנדרש.

מסקנות ביניים: אם יש בעל הבית שאני מכיר אישית וסומך עליו הלכתית, מותר לי לאכול אצלו. אי אפשר באמת להשגיח על יהודי. תעודת כשרות לעסק של גוי – תופס הלכתית.

המשגיח מארבע ארצות

עד כאן היה הדיון התלמודי. בדיון ההלכתי המאוחר נוספו עוד כמה הלכות שנוגעות לגבי אדם שאנחנו לא מכירים – שזה רוב המקרים כיום. השו"ע פסק (יו"ד, קי"ט, א') שאסור לקנות פרטי מאכל ממי שחשוד על אותם פרטים. למשל, לא לקנות בשר ממי שלא מקפיד בבשר כשר. הרמ"א החמיר יותר, וכך נהגו להלכה – אם הוא לא מוחזק בכשרות, לא לקנות ממנו כלום, וכן כתב גם הט"ז, שהאמין שהדורות האחרונים מקולקלים ביותר.

אז איך אפשר לדעת שהיהודי בבוטקה של הפלאפל הוא בסדר? אי שם בהיסטוריה האשכנזית קבעו בארבעת מדינות מרכז אירופה תקנה, שכל מי שרוצה למכור אוכל חייב "כתב הכשר מאיזה רב אב-בית-דין". שוב, הכתב הוא שהאדם עצמו כשר, ולא שהאוכל כשר. מטרת התעודה היא כפולה – לתת לקונים אינדיקציה, וליצור אפקט פחד, אולי קטן כלשהו, שבעל הבית לא יהיה בהול אחרי ממונו פן יאבד את התעודה.

אבל תקנה היא רק תקנה לשעתה ולא מחייבת אותנו בימינו ובארץ ישראל. מה שגם אין לו תקפות הלכתית, אלא תקפות רעיונית. גם הדינים רק הולכים ומסתבכים עם המטבח המודרני התעשייתי, מה שמקשה על כולם לדעת את הדינים המפורטים. כדי לסמוך על הטבח, הוא צריך להיות משגיח כשרות בקיא בעצמו, וכן נוהגים בהרבה מקומות עם כשרות מהודרת, שלא מספיק שהטבח הוא סתם ירא שמיים. מלבד זאת, גם תעודת הכשרות עצמה אינה ממלאה במלואה לפי צו התקנה האשכנזית.

מפוסקי דורינו הרב רובין עסק בהרחבה בשאלות בשו"תו "נהרות איתן". האם חרדי שמכין בבית שיכר זקוק לתעודה? מה עם בית תמחוי שאין לו שום מטרות רווח? הרב רובין במסקנות פוסק שכן, אבל מהתשובה עצמה נראה שאפילו לכתחילה ניתן לאכול ולשתות במקומות שמכירים את בעל הבית כבקיא בדינים הספציפיים הנוגעים אליו.

כשר בלי תעודה – מי אמר? (מתוך "זקני ציון")

מונופול שוברים עם מתחרים

אז מה עושים עם תעודות הכשרות? רוב תעודות הכשרות היא כנראה בעלת ערך הלכתי לא גבוה. הן לא מתאימו לתקנת ארבעת הארצות, ההשגחה, אם בכלל, היא בצורת "מירתת" שלא תופסת הלכתית, ובעלי הבית לרוב לא יודעים דבר וחצי דבר על כשרות מתקדמת. אבל עדיין, היא יותר טובה מכלום. אז מה אפשר לעשות במקום?

כשאני מגיע למקום ללא תעודה אני שומע 3 סוגי טענות כנגד הרבנות. הראשונה היא: "המשגיח פשוט מגיע פעם בחודש, לוקח כסף והולך". זאת טענה אכן חמורה- וכאן אני מודה שאני נבוך אל מול הרבנות, ומה זה כבר משנה אם יש או אין תעודה. השנייה היא: "המשגיח יושב לי על הוריד, זורק לי את כל החסה, לא נותן לי להשאיר ביצים בלילה, מגעיל לי כלים ותוקע סכינים בעציצים". תשובתי כאן: תסבלו בשקט. המשגיח אשכרה עושה את העבודה שלו. דיני כשרות הם מורכבים יותר ממה שאתם שומרים בבית הפרטי שלכם. הוא שומר על סטנדרט לכלל הסועדים, המפקידים יותר ופחות. כשרות זה גורר גם הפסדים כלליים מידי פעם, וסרבול העבודה. לפום צערא אגרא – לפי הצער השכר. והטענה השלישית היא אשכרה טענה מטופשת: "אנחנו לא משלמים כסף למונופול הרבנות". נו טוב, אז החלטתם שהרבנות היא הרוע המוחלט והיא מושחתת (שיש בזה מעט מן האמת, מודה), אבל מה אתם מתכוונים לעשות נגד זה? פשוט להצהיר שאתם לא מקבלים תעודה וזהו? איך בכל זאת הסועד שומר הכשרות ידע שאפשר לסמוך עליכם?

בשלב זה הטענה מתפצלת לשניים. יש מי שאצלו זה באמת שנאת-דוסים ואהבת ממון טהורה, והוא ישמור איך שבא לו על הכשרות. אבל יש את החכמים שמבינים את העיקרון הבסיסי של מונופולים. כדי לשבור מונופול צריך מתחרים. לפתוח מקומות בלי תעודות זה לא להחליש את המונופול, זה להשאיר אותו בעוצמתו ולצאת קירחים מכל הצדדים.

פתרונות מוצעים למשתמש

אז מה אפשר לעשות? פתרון ראשון הוא למנות משגיח כשרות מטעמכם. עשו את זה כבר בכמה מקומות, לקחו את הרב המקומי, רב השכונה, תלמיד חכם בהתנדבות, והוא משגיח להם על תהליך הייצור – מלמד אותם את הדינים הבסיסיים, מכיר אותם אישית, ומשאיר את מספר הטלפון שלו על התעודה שמציין שהמקום בהשגחתו. זאת אלטרנטיבה ראויה שלא רק מכה את "המונופול הרבני", אלא נותנת כשרות יציבה יותר, כי כשהמשגיח הוא חבר שלך, אתה באמת רוצה לעשות אוכל כשר. זה מתבסס על הרעיון ההלכתי של לסמוך על אדם שאני מכיר בו.

פתרון שני הוא פרויקט הכשרות הקהילתי, בו בעלי המסעדות לומדים את ההלכות בבקיאות ומוציאים תחת ידם אוכל כשר. זה מתבסס על הרעיון ההלכתי של השו"ע שאפשר לסמוך על מישהו שאינו חשוד בדברים אחרים. הפרויקט הזה גם משכנע את בעלי הבית עצמם לאכול כשר – שזה ודאי מבורך.

בנוסף לפתרון הברור שמאפשר לאכול ללא תעודה בכל מקום שאתם מכירים את בעל הבית אישית, שני הפתרונות מבוססים על אהבה ולא על יראה, שזה ודאי מבורך, אבל כמובן רק בתנאי שהם ממומשים כמו שצריך. אני חושב שאנשים כ"כ ממורמרים מהרבנות עד שהם יקיימו בדבקות כל פתרון אחר שינתן להם. אז אני אישית אוכל במקומות כאלו. "יאכלו ענווים וישבעו". לא בדיוק ענווים, אבל עדיין.

ודבר אחרון בהחלט

זה כי לגויים אין בעיה לתת כשרות. מישהו מוציא תעודה לשף השוודי?

לא זקוקים לזכויות

לא זקוקים לזכויות

ב15 ליולי 1215, חתם ג'ון מלך אנגליה על המגנה כרטה בעל כורחו. זהו כתב המגביל את כוחו של המלך, ובעצם ג'ון נתפס לפינה והסתכן במרד אם לא היה חותם עליו. אותו יום נחשב כמפנה בכל שיח הזכויות של המערב. המלך כבר לא עושה מה שבא לו, סמכותיו מוגבלות, ויש דברים שהוא לא יכול לקחת מנתיניו, סליחה – אזרחיו. יש מי שאמר שזה היום בו נולדו זכויות האדם. אבל יש מי שלוקח את זה מאוחר עד למהפכה הצרפתית. ויש גם רומנטיקנים שהולכים עד לתנ"ך. אבל לדעתי, כדאי להפריד. בקצרה: אני סובר שבמחשבה היהודית התלמודית-גאונית-ראשונית, כפי שאנחנו נראה בתפילות הימים הנוראים הקרובים, לא קיים מושג הזכות כמו שאנחנו מכירים אותו. היהודים הסתדרו יפה, ואולי חלקם עדיין מסתדרים, בלי זכויות וטובות הנאה. לקראת ראש השנה – פוסט נטול זכויות.

זה זכות לקיים מצוות

מהי זכות כפי שאנו מבינים היום? זכות היא משהו שניתן לאדם (לאזרח, לתלמיד, לסטודנט) בלי שום תנאים, אלא מתוקף היותו מי שהוא. כל אדם זכאי לומר מה שבא לו, לנוע היכן שמתחשק לו, וכמובן לחיות. אין פה נימוק, יש פה מתנה שלא תלויה בדבר. ההסתכלות היא על האינדיבידואל – כל אחד לעצמו נוטל את זכויותיו לעצמו, בונה סביבו בועה משפטית של "מגיע לי". אם אין אני לי מי לי. השמירה על חברה תקינה נובע מכך שדואגים שהזכות של האחר לא תפגע. "ואהבת לרעך כמוך" – צריך לאהוב את עצמך, ואז תבין גם מה האחר מרגיש.

כמובן שאפשר להתאים גישות ליברליות לרוח מחשבה יהודית, ולדבר בשבחן. הם טובות אין ספק. אבל הן חדשות. כשאני פותח את התנ"ך, אני לא מגלה זכות לחיים או חופש תנועה. התנ"ך לא מספר לי שלבנות צלפחד היה חופש ביטוי או שקורח ניצל עד הגבול את הזכות לשוויון. המערכת המשפטית התנ"כית מבוססת על שתיים: ציוויים ואיסורים. עשה ואל תעשה. המצב הטבעי הוא חופש מוחלט. איש הישר בעיניו יעשה. אנרכיה. באנרכיה יש חופש וזכויות בלתי מוגבלות. על המצב הזה מוטלים על האדם ציוויים. גם כאן יש הסתכלות אינדיבידואלית. אבל לא של "מגיע לי", אלא של "אני חייב". ניקח רצח. על פי הגישה המאוחרת, רצח פוגע בזכות לחיים של מישהו אחר. על פי הגישה המוקדמת, הרצח הוא מעשה שאסור לאדם לעשות. או גניבה – פגיעה בזכות לקניין של הזולת מול מעשה נבילה שאתה היחיד מוזהר שלא לעשותו. האיסורים יוצרים מסגרת קשיחה הרבה יותר מן הזכויות שלפעמים ניתן לממשן ולפעמים לא. הזכות היא אף פעם לא אבסולוטית, תמיד היא מסוייגת ומוגבלת, בעוד האיסור הוא ברור ולא ניתן לכופף אותו. החיוב לעולם לא מתנגש עם משהו אחר – ואם כן הוא פשוט לא מנוסח טוב. בעוד הזכות בהגדרתה מתנגשת עם זכויות של אנשים אחרים.

ואם תאמרו, כי הכול צד אחר של אותו מטבע? שמתוך "לא תרצח", נגזרת הזכות לחיים? ומתוך "ארור משיג גבול רעהו" נגזרת הזכות לפרטיות? ובכן, הדברים עומדים למשפט במבחן העונש. באתיקה מבדילים בין 2 גישות. הגישה הדאונטולוגית מול הגישה התועלתנית. אני רואה במוסר התנ"כי דאונטולוגי: כלומר, גנבה לכעצמה היא דבר רע, ומי שעשה מעשה רע "מגיע לו" להיענש. שופט דאונטולוגי היה נגיד חותך לגנב את היד. אבל שופט תועלתני מחפש דווקא לתקן את הנזק שנעשה. הוא היה מכריח את הגנב להחזיר את הגזילה ולהתחיל טיפולים פסיכולוגים לטפל בקלפטומניה שלו. אם מגיע עונש תועלתני, הוא כדי לצמצם נזק, בהווה או בעתיד, לחברה הכללית. במסורת היהודית אפשר לראות שילוב. התורה מדברת על "שן תחת שן" דאונטולוגית, אבל חז"ל מלמדים אותנו על תשלומי נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. גישת הזכויות נוטה לתועלתניות, כמו שאומר רש"י בפסוק על הרוצח: "לא תחוס עינך עליו. שלא תאמר, הראשון כבר נהרג, למה אנו הורגים את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים". (דברים י"ט) בעוד גישת החובות והמצוות היא דאונטולוגית יותר. בפועל, היינו רוצים לומר שכיום אנחנו תועלתנים. אבל אנחנו עדיין רודפים פושעי מלחמה נאצים גריאטריים שלא יכולים לפגוע בזבוב. ולמה? כנראה נשאר משהו מהדאונטולוגיה.

תזדכה ותקבל כסף

אז נראה שהתורה מכירה רק בחובות ולא בזכויות מולדות. אבל ככל דבר יהודי, זה נכון עד שזה מגיע לכסף. הזכות לקניין היא משהו עתיק. ולא רק היא, אלא זכויות כלכליות בכלל. היהודים הליבראלים נהוגים לצטט את ר' שמעון שקופ, שעוד במאה ה19 כתב על קניין רוחני, ובין היתר על קניין בכלל:

כל דיני המשפטים של דיני ממונות בין איש לרעהו, אינם כדרך כל מצוות התורה, דבכל המצוות הוא מה שהזהירה לנו תורה בעשה ול״ת, חיוב קיומם עלינו הוא העיקר לקיים מצות ה', ובדיני ממונות אינו כן, דקודם שחל עלינו מצות ה׳ לשלם או להשיב, צריך שיוקדם עלינו חיוב משפטי, דהרי אף אם קטן הוא הגוזל דאינו בר מצוות, מ״מ מוטל על בי״ד להציל עשוק מיד עושקו לכוף את הקטן להחזיר החפץ הגזול לבעליו, ועוד כלל עיקרי בזה דהיכא שאנו דנים על איזה זכות וקנין של אדם באיזה חפץ או שעבוד ממון, אין אנו דנים כלל על ענין שמירת איזו מצוה, אלא ענין מציאות למי קנוי הדבר, ומי ומי ראוי עפ״י תורת המשפטים להחזיק את החפץ (שערי יושר, חלק ב, שער ה', א')

הרב שקופ – ידע כבר במאה ה19 שאסור להוריד טורנטים.

כלומר – יש מושג קדמוני של קניין, שעליו רוכבות כל מצוות התורה הקשורים לממון. זהו עניין שקודם אפילו לקיום התורה. יש לכל אחד, עוד לפני שניתנה התורה, זכות לאגור בבית את כל השמאטעס שהוא רוצה, ועל זה באה התורה ומוסיפה – אל תגזול ממנו. המונח "זכות" כאן משמש באופן המודרני של דבר המגיע לי בלי שום תנאי. כנגד זה אפשר לטעון: רֶבּ שִׁימֶען מדבר על המצב הטבעי, האנרכי, הקודם לתורה, שמסתבר שהוא לא אנרכיה גמורה, כי גם לבני נוח יש נימוסין. בכל אופן, ראיה זאת חושפת משמעות אחרת לזכויות: דבר שאני יכול לתבוע אותו בדין. דבר שמגיע לי ואני לא מוותר עד שאקח אותו. המושג הזה מופיע גם בתלמוד. למשל, בפלפולי בבא קמא, מסופר על מלווה שמבקש לגבות את חובו מקרקע שבעל החוב כבר מכר למישהו אחר, ואותו מישהו כבר מכר חלק מהקרקע לאדם שלישי. עם מכירת הקרקע הוא מוכר גם "זכות" כלשון הגמרא "כל זכות שבאה לידו". מהי אותה זכות? הזכות היא, כמה יהודי, זכות להתלונן. בעל הקרקע הנוכחי יכול להפנות את המלווה לבעל הקרקע הראשון לגבות את חובו. במינוח פשוט – הזכות שלו היא "קייס". יש לו טענה מוצדקת ופיירית, למרות שבמבט ראשון זה לא נראה ככה. זאת הזכות החז"לית וההלכתית, פתחון פה במשפט.

אבל מהי אותה זכות אם לא בעצם חיוב נוסף? עוד סעיף קטן בחוק שבעצם כולם מחויבים אליו? ההבדל הוא שעל זכות אני יכול לוותר, אבל על חיוב לא. האחר מחויב לכבד את הזכות שלי אבל לא אני את של עצמי. כשאני תובע את זכויותיי אני בעצם מצביע על החובה של האחר. כשאני מתלונן על מי שהטריד אותי, אני מפנה לסעיף בחוק העונשין. הזכות היא מהלך משפטי שאני יכול לעשות כדי לצאת צודק, לנצח: אני הזכאי והוא החייב.

כף מלאה זכות

עכשיו נפתח את המחזור והכול הרבה יותר ברור. "יקראו לפניך זכויותינו" זה בעצם: נשלוף את כל הדברים הקטנים שיכולים להוציא אותנו צודקים. המעשים הטובים שהופכים אותנו לצדיקים לרגע אחד. אם נחטט טוב-טוב, נמצא איזה סעיף קטן שיכול להקל את הנסיבות שתחתן בוצע הפשע. על פי הקבלה, משפט הוא תהליך המשלב דין נוקב קשיח, עם גילוי אמפתיה וחסד כלפי הנידון. החסד מתבטא שהשופט פורס בפניו את הכול, לא רק את הדברים הרעים, את הדין, אלא גם את מה שטוב. לא רק מה שנוח כדי להוציא את הדין, אלא את מה שנכון כדי להוציא אמת. הקלה במשפט היא לא כי השופט מוותר על חלק מהעבירות ונותן מתנה, אלא כי השופט מסתכל עליהם בתמונה רחבה יותר של החוק או של הנידון, בזכות ולא בחסד.

רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה מעולה בזה. הוא היה מדבר משפטים אל ריבונו של עולם, ולא ביקש רחמנות – אלא דקדוק בדין האלוהי, כניסה לסעיפים הקטנים ביותר. כתוב בגמרא שלקב"ה יש תפילין שבהם כתוב "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", וכך ר' לוי יצחק היה אומר: "אם אתה מוחל עוונותיהם של ישראל הרי טוב ואם לאו אפרסם ואגלה שתפילין שלך אינם כשרים ח"ו". אחרי איום של כזה אני מקווה שלא הייתה עתירה לבג"ץ.

ודבר אחרון בהחלט

לימוד זכות הוא לחשוף את הצד הטוב שבבן אדם, לחשוב על "קייס" שתחתיו המעשים של האדם הם טובים וכשרים. זהו מונח מרכזי גם בנצרות, הטוב האנושי הגלום במשל השומרוני הטוב. האם הקביעה אינה יוצרת קושי?