הרבי זצ"ל מצחוק – מנהגי הפורים שפיל הפרועים

הפקות שלא היו מביישות שום פסטיגל – מבית היוצר של החצרות החסידיות. קראו וגלו מדוע פרצו שוטרי מ"צ את חסידי צאנז באמצע הטיש הפורימי, איפה מסתתר לו מקווה מתחת לשולחן של האדמו"ר מויז'ניץ, ואיזה קלטת חסידי באבוב מעבירים בסוד כבר שנים.

(י)פורסם ב"קרוב אליך", שבת זכור תשע"ז.

פורים שמח!

מודעות פרסומת

ראש השנה: האם אפשר להימלט מהאמת?

ראש השנה: האם אפשר להימלט מהאמת?

החזון האוטופי

מקובל שעניינו העיקרי של ראש השנה הוא קיומו של משפט עצום בשמיים בו כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון ועל כל אחד נגזר מה יהא עליו בשנה הקרובה. אולם, על אף שעניין זה מעוגן במקורות, נראה כי מנוסח התפילה המוקד הוא דווקא יום המלכת ה', הקשורה למצוות היום – תקיעה חגיגית בשופר כדרך שעושים למלכים.

המלכת ה' בראש השנה נעה על ציר זמן. מלבד ההמלכה העכשווית שהמתפללים מכוונים עליה, גם עבור העבר, מזכירים המתפללים את המעמד ההיסטורי של מתן תורה, ואיתו, ע"פ המסורת, פחד ויראה שירדו לעולם עם הידיעה נוכח ירידת אלוהים על הר סיני. אבל יותר מכל, המחזור מלא בניסוחים מליציים על עתיד אוטופי אודות יום בו כל העולם ידע באופן ברור על קיום אלוהים והנהגתו את העולם. למשל בתפילת "עלינו לשבח" הנאמרת בתוך התפילה:

וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפּוֹלוּ, וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ, וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עוֹל מַלְכוּתֶךָ, וְתִמְלוֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד:

וכן בתפילת מוסף:

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ, וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ, וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ, וְיֵדַע כָּל פָּעוּל, כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר, כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ, יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה:

האלמנט הפילוסופי של החזון הזה מרשים ביותר. זה אינו חזון של עושר ושגשוג או של שלום ואחווה. זאת שאיפה אפיסטמית נעלה. השכל רוצה להגיע למקום שמעבר לחומר הגשמי ולשלמות הגוף, המטרה היא לדעת. והתקווה הנמצאת בשולי השאיפה הזאת היא שמתוך הידיעה הנעלה הזאת, הדברים כבר יסתדרו מעצמם. כל ברוא ידע את התפקיד המוטל עליו ויבצע אותו ללא לאות, מתוך אותה ידיעה מושלמת – וממילא יבוא שלום עולמי ועץ השדה ייתן פריו.

לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. (ישעיהו י"א ט')

חזון אוטופי זה טומן בחובו שאלה פילוסופית ופסיכולוגית – האם ידע משפיע על התנהגות? האם בהיותי אדם מודע לעובדה מכרעת, אני משנה את ההרגלים שלי ואת היחס שלי כלפי אותו דבר הנוגע לידע? החזון האוטופי של "דעה את ה'" מדבר על תיקון כולל של העולם, אבל עוד הרבה לפני זה אנחנו נתקלים בשאלה זאת יום-יום. למשל, כשמשרד הבריאות מתריע על הנזק בעישון ועל הסכנות בהשמנת יתר, קמפיינים למניעת תאונות דרכים ואפילו פרסומות לעיצוב דעתנו כלפי מוצר מסוים. האם הידע החדש שלנו – הופך אותנו לאנשים אחרים? ברצוני להציע כי לא הידע לכשעצמו הוא הגורם לשינוי, אלא חווית הידע. המכלול הכולל ידע ויודע, אובייקט וסובייקט, אכן בכוחו לחולל שינוי.

ההוכחה שלא הצליחה

דקארט – הוכחה היא למשוכנעים

השאלה בה אנו עוסקים נוגעת גם למטא-פילוסופיה. פילוסופים רבים שאלו את עצמם: מה מועילה הפילוסופיה שלי? האם המסקנות שאני מציג עושות עולם טוב יותר או עצמי טוב יותר? חלק האמינו שכן, וראו בכך מוטיבציה להמשיך בחקירה שלהם, ולא עוד אלא גם לגיטימציה להתעסק בנושאי טאבו כמו קיום אלוהים. כך למשל רנה דקארט טוען, שהוכחה רציונלית לקיום האל מטרתה להנהיג בדרך ישרה את הלא-מאמינים:

…לעולם לא יעלה בידנו לשכנע את מי שאין אמונה בליבו כי יקבל עליו עול דת או אף מידת מוסרת כלשהי, אם לא נוכיח לו תחילה, באמצעות ההיגיון הטבעי, את שני הדברים הללו [- קיום האל והנפש, אי"ג]; והיות שבחיינו אלה דרך רשעים צלחה, ושכר למידה הטובה אין, מעטות הן הבריות שמבכרות היו צדק על-פני תועלת, לולא ריסן אותן מורא האל והתקווה לחיי העולם הבא. (הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, הוצאת ידיעות, 25)

רנה דקראט, בתוך שאר פילוסופים רבים שניסו להוכיח את קיום האל, העלו חרס בידם פעם אחר פעם בניסיון להנחיל ללא-מאמינים אמונה דתית, ולו קלושה ככל שתהיה. ההוכחות האלו יכולות להיות מרשימות ואפילו ללא רבב לוגי בעיני המתבונן.  לא חוסר-תקפותן של ההוכחות הוא שעורר אך במעט את נפש הלא-מאמינים. ההוכחה האונטולוגית של אנסלם, למשל, עמדה בתוקפה מאות שנים עד לתחילת המאה ה20, וגם לאחר ערעורה על-ידי הפוזיטביסטים, עדיין יוצאים שכלולים שלה.

מדוע הוכחות אלו לא הצליחו? התשובה נעוצה במה שהן עוררו בקרב שומעיהן. ההתנהגות היא תוצר רצוני הקשור לתגובה הנוצרת מהידיעה, וההוכחות, ככל הנראה – יצרו תגובה נגדית למה שרצו הפילוסופים ליצור. ההוכחה, אמר פרידריך ניטשה, מעוררת חשדנות. (אנושי, אנושי מידי, ב' 295). חווית הידע שיש אלוהים תחת הוכחה פורמלית מעורבות באפולוגטיקה, בתחושת התרפסות כלפי ההיגיון וכללים דוגמטיים. אין כאן את תחושת הרוממות והוודאות שמתוארת במחזור: כִּי אַתָּה אֱלֹהִים אֱמֶת, וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד – סוף פסוק. אלוהי אמת הופך להיות לאלוהי תקפות קטן ביותר, אשר מי יאות להאמין בו?

פילוסופיה היא דכאון זמני

דיוויד יום – ספקנות חזקה, אבל לא מספיק

העיסוק בפילוסופיה הביא חוקרים לתחושות רגשיות מגוונות. עוד מימי היוונים אנו מכירים סיפורים על פילוסופים שמסקנותיהם גרמו להם לעיתים לפעולות אבסורדיות. בעת החדשה המסקנות הפילוסופיות יכלו לגרום לעוגמת נפש של ממש. דוגמא מעולה היא הפילוסוף הבריטי דיוויד יוּם (Hume). יום שוטח פילוסופיה פסימית מאוד, בה אין יתרון של ממש להפעלת השכל ולהסתמכות על חוקי טבע, מדע, חוש או רציונל. תחת מסקנה פילוסופית עגומה זאת, האפשרות לידיעה, אפילו בזריחת השמש למחרת, נראית רחוקה, ומעוררת באדם דכדוך. אין זאת בלבד העמדה הספקנית שמדכדכת, אלא הדרך בה הספקנות מוטלת, כלומר, ערעור כל המתודות הנהוגות. אלו השיקולים המתוחכמים והמטאפיזיים, אומר יוּם, המשפיעים עלינו קשות.

המראה החריף של הסתירות והפגמים המרובים בשכל האדם כה השפיע עליי וכה וחימם את מוחי , עד שאני מוכן לדחות כל אמונה וכל שכילה , ואינני יכול להסתכל בשום סברה אפילו כמסתברת או סבירה יותר מאחרת . איפה אני , או מה אני ? מאילו סיבות אני שואב את קיומי , ולאיזה מצב אני עתיד לשוב ? לחסדיו של מי אשחר , ומזעפו של מי אירא ? אילו ישים סובבים אותי ? ועל מי מהם יש לי השפעה , או למי מהם יש השפעה עליי ? אני נבוך מכל השאלות האלה , ומתחיל לדמיין את עצמי במצב האומלל ביותר שאפשר להעלות על הדעת , מוקף בעלטה גמורה , בלא יכולת להפעיל את איבריי ואת כושרי ההכרה שלי . (מסכת על טבע האדם : ניסיון להנהיג בענפי הרוח את שיטת הטיעון הניסיונית, הוצאת שלם, 228)

נמצא איפוא, שטיעונים מתוחכמים מועילים לספקנות, אך לא מועילים לאמונה. אך, האמנם ניתן לחיות – באופן מתמיד תחת אותה ידיעה עגומה? איך אפשר לנהל את חיינו, לקבוע פגישות ביומן ולתכנן מיזמים ארוכי-טווח? המזל הגדול, אומר יוּם, שכיוון שהחוויה הפילוסופית היא כה שלילית, היא זמנית. למרות שהחוויה הספקנית היא חזקה ומטלטלת, היא לא נעימה, ולכן בני אדם לא חפצים בה, בדיוק כפי שיש בחוויית ההוכחה לקיום האל צד של קור ומכאניות:

למרבה המזל , אף שאין בשכל כדי לפזר את העבים האלה , הטבע מסוגל לכך בעצמו, ומרפא אותי מהמלנכוליה ומדמדומי הטירוף הפילוסופיים – אם בהרגעת הלך הרוח הזה , אם באמצעות עיסוק קליל ורושם חושי חי המגרשים את כל ההזיות האלה . אני אוכל צהריים , אני משחק שש בש , אני משוחח ומתלוצץ עם חברים – וכעבור שלוש או ארבע שעות בידור , כשאני מנסה לחזור להגיגים האלה , הם נראים כל כך קרים , מאולצים ומגוחכים , עד שכבר אין לי חשק לעסוק בהם עוד. (שם, 229)

לעניינו, למרות שיוּם חושף אמת גדולה מאוד, אין ביכולתה לפרוץ את גבולות חיי היום-יום ולהביא לתיקון עולם (או לחורבנו במקרה של יוּם). הפילוסוף נמלט מהאמת כל יום, אחרת חייו היו גיהינום.

מכון גמילה מעבודה זרה

ידע לא משנה התנהגות, אבל חווית הידע כן. לחבר טוב שלי הייתה בעיה תורשתית של נטייה להשמנה. הוא הכיר וידע את כל הסיכונים, הבריאותיים והחברתיים, אך עדיין המשיך לאכול כאוות נפשו, עד ליום בו קרוב משפחה עבר כריתת רגל סוכרתית. ההבנה של "לי זה לא יקרה ובכל זאת זה קרה" שהרבה אנשים שחוו פוסט טראומה מתארים, אינה דומה כלל לתחושת הידיעה של הסכנות העלולים לקרות. וכן להפך לעניין החיובי: קואצ'רים מדברים רבות על שיטות לקידום כל מה שאנחנו יודעים שאנחנו רוצים אבל לא מספיק רוצים לעשות בפועל. להבנתי, השיטות כולן מבוססות על יצירת חוויה בה אנחנו קולטים את ההבנה הזאת, שהדברים עובדים באמת בצורה שהיינו מצפים שהם יעבדו. שיטות כמו תגמול על הישג, מדידה הדרגתית של התקדמות, והפעלת לחץ חברתי, מטיחות באדם העובר את השינוי את הידיעה. הוא לא רק יודע בראש אלא כל עצמותיו יודעות וגופו מזדעזע כשמשהו משתבש.

החזון של ראש השנה הוא אוטופי, אך לא נאיבי כמו זה של דקארט. הפייטן מתאר את הדרכים בה החזון של ארץ מלאה בידיעת ה' אמור להתממש, וניתן לראות בפיוט זה את עוצמת החוויה המלווה את הידיעה. בני האדם אינן רובוטים ביהביוריסטים שפועלים בהתאם לקלט, אלא הם מתמלאים ברגש ובתשוקה לעבודת ה' ומתוך זה מייחדים שמו.

וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ. וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ. וְיַגִּידוּ בָאִיִּים צִדְקֶךָ. וְיִדְרְשׁוּךָ עַמִּים לֹא יְדָעוּךָ. וִיהַלְלוּךָ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יְהֹוָה. (וְיִזְבְּחוּ לְךָ אֶת זִבְחֵיהֶם.) וְיִזְנְחוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם. וְיַחְפְּרוּ עִם פְּסִילֵיהֶם. וְיַטּוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעָבְדֶךָ. וְיִירָאוּךָ עִם שֶׁמֶשׁ מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ. וְיַכִּירוּ כֹּחַ מַלְכוּתֶךָ. וִילַמְּדוּ תוֹעִים בִּינָה. וִימַלְלוּ אֶת גְּבוּרָתֶךָ. וִינַשְּׂאוּךָ מִתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ. וִיסַלְּדוּ בְחִילָה פָּנֶיךָ. וִיעַטְּרוּךָ נֵזֶר תִּפְאָרָה. וְיִפְצְחוּ הָרִים רִנָּה. וְיִצְהֲלוּ אִיִּים בְּמָלְכֶךָ. וִיקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתְךָ עֲלֵיהֶם. וִירוֹמְמוּךָ בִּקְהַל עָם. וְיִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים וְיָבוֹאוּ. וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה:

טקסט מלא פאתוס זה מתאר את הידיעה מתוך חוויה מעורבת. יש צד חברתי, מעין תיקון של מגדל בבל: התחברות העמים למטרה משותפת. תחושת "ביחד" ופידבק חברתי. ("ויטו שכם אחד לעבדך", "וירוממך בקהל עם") יש צד ספיריטואלי, של מלמול שפתיים בתפילה ובהלל. האדם מרגיש התחברות לאותנטי שבו ומתוך כך הוא עובד את ה'. על פי החזון האוטופי, באחרית הימים אולי ידיעת ה' תהיה קלה, אך סדרי בראשית לא ישתנו. כדי שידיעת ה' אכן תביא לתיקון עולם, היא צריכה להיות מלווה בחוויה כלל-עולמית טובה, וזה הדבר הנמצא במרכז תפילה ראש השנה.

סוף דבר

למרות שהחזון נראה רציונלי מאין כמותו, מסתבר שאותה "תפילה לידיעה" היא תפילה רגשית. אנו מבקשים גם להרגיש את ה' בחוש ובשכל, כך שאותה ידיעה לא תיתן לנו מנוח, כפי שיוּם תיאר על התורה הספקנית שלו וכפי שהרמב"ם מספר על מצוות אהבת השם. ומעבר לשופרות ולמלכויות מתגלה הצד השלישי של ראש השנה: הזיכרונות. זיכרון הוא מה שנותר מחוויית הידע. בניגוד לידע היבש, הוא זה שמניע את השינוי. אנחנו מבקשים בתפילה תמיד לזכור את ה' בצורה בלתי נפסקת. "אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֶךָּ, וּבֶן אָדָם יִתְאַמֶּץ בָּךְ". וכנגד, אנו גם מבקשים שזיכרונות הנעורים, חווית הידיעה הנעימה, יעמדו תמיד מול עיני ה':

וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר, הָלוֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהֹוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: וְנֶאֱמַר, וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ, וַהֲקִימוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם: וְנֶאֱמַר הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְהֹוָה:

בית ובלאגן – חוויות שושן פורים פרוע

מקרליבך אצל ליטאים ועד גפליטע-פיש באמשינוב, הכול קרה לי באותו פורים . כתבה מ"קרוב אליך" של שבת זכור הבעל"ט.

קראו גם את כל העלון כאן:

http://www.qarov.org/files/Published/qarov_elecha_117.pdf

Bait-page-001

יוצרות ליום פאי

יום פאי שמח!

כמנהגנו בקודש, אנחנו ממשיכים לחגוג את יום פא"י כמאמינים בני מאמינים. (ראו כאן את ההלכות משנים קדמוניות)

וברוח ארבע הפרשיות, נתאסף כולנו לבתי כנסיות ובתי מדרשות, ונאמר "יוצרות" ליום פא"י הבעל"ט.

יוצרות ליום פאי (ממליץ לקרוא קודם)

יוצרות ליום פאי – מבואר

שנזכה לקירוב טוב!

בוכה או צוחק – הגרסא היהודית

בוכה או צוחק – הגרסא היהודית

תודה לאיתי על הרעיון.

יש לי יום יום חג

כאילו באמת לא היה חסר לנו שבעה ימים של פסח פלוס איזה שבת רצופה, הנה נפלנו לתקופה מוזרה מאוד. אנחנו היהודים אוהבים לציין חגים ומועדים, להגיד ולהצהיר: "היום ככה וככה!" (לכו לראות דתיים סופרים ספירת העומר). אוהבים להביא את הסקופ של: "היום לא אומרים תחנון כי קרה ככה וככה!", או בכלל – אוהבים לתקן אחד את השני.

אז יש לנו תקופה מעניינת. ספירת העומר – הידועה בתור תקופת אבל על מות תלמידי רבי עקיבא, ובתוך זה בכלל שפל לאומי בימי הכיבוש הרומאי. חודש ניסן – שעל פי המנהג ההלכתי (אין לי דרך אחרת לציין מה שקרה פה, אך בודאי מדובר בתופעה מיוחדת של מנהג שהשתרש עמוק) כולו נחשב חודש טוב ומבורך שנמנעים בו מחלק ממנהגי האבל. יום השואה ויום הזכרון (עצוב), יום העצמאות (שמח, לרוב היהודים), ערב ראש חודש אייר (עצוב), ראש חודש אייר (שמח), ל"ג בעומר (שמח), שבת בין לבין, שכחתי בטח איזה ייארצייט או הילולא?

בוכה או צוחק? חג או אבל?

אז מה קורה פה? מתי שמחים? מתי עצובים? והאם כל אחד יכול לקבוע חג מתי שבא לו?

מה שטוב בשבילנו, טוב בשביל המדינה

נתחיל מנקי. ע"פ ההלכה, יכול כל אדם לקבוע לו יום-טוב (חג) לזכר נס או יום-תענית ואבל לזכר מאורע רע שקרה לו. בעל "חיי אדם" כותב: "כל מי שאירע לו נס, וכל שכן בני עיר יכולים לתקן בהסכמה וחרם עליהם וכל הבאים אחריהם לעשות אותו יום לפורים. ונראה לי שאותה סעודה שעושים בשביל הנס היא סעודת מצווה."

ימים טובים שנקבעו לפי השיטה הזאת יש לא מעט. היו ימים כאלו ברמת הבן-אדם. הרמב"ם שהגיע לארץ ישראל, עגן בחוף עכו ביום ג' בסיוון וקבע לו ולבני משפחתו יום-טוב באותו יום למשך שנים, לעשות בו ששון ושמחה. ככה כל שנה הם זכרו וחגגו שהגיעו לארץ. היו ימים-טובים ברמת הקהילה. זאת תופעה הנקראת "פורים שני". על איזו הצלה מיוחדת, מצורר או אבק שריפה שהיה מוסתר במחסן, היו נוהגים בקהילות מסוימות לעשות באותו יום "פורים": לתת משלוח מנות, מתנות לאביונים, ויש שנהגו אף לקרוא מגילה מיוחדת המגוללת את סיפור ההצלה הקהילתי.

עבור מאורעות עצובים – הסיפור דומה. יחיד יכול לקבוע לעצמו יום אבל ותיקון עצמי. גם קהילה יכולה לקבוע לעצמה יום כזה. הלו"ז האשכנזי מלא בימים מיוחדים לזכר טבח כזה או אחר בימי מסעי הצלב. המפורסם הוא כ' בסיוון, שאף תיקנו לומר סליחות באותו היום. ביום תענית שכזה, צדיקים ואנשי מעשה נהגו אפילו לצום, ולהוציא ספר תורה עם קריאה מיוחדת. גם בתקופה האחרונה – חלק ממגורשי גוף קטיף מציינים את יום י"א באלול כיום חורבן קהילתם, ונוהגים באותו יום אבל.

אבל ימים טובים וימי אבל ברמת עם ישראל כולו זה כבר סיפור אחר. מסמך עתיק שקרוי "מגילת תענית", מתאר מלא פרטים היסטוריים, שמחים או עצובים, שהיו מציינים אותם בימי בית שני, והפך להיות בלתי רלוונטי לאחר החורבן. מחלקות מפה עד להודאה חדשה מצויים האם אפשר לקבוע יום-טוב או תענית לכל עם ישראל גם בזמן הזה. אבל בטוח מה שבטוח – אם אני יחיד או קהילה ומציין, וגם אתה יחיד או קהילה ומציין את היום, אז כבר כל עם ישראל מציין את היום, ובפועל הימים האלו מצוינים כ"הרבה בודדים" או "הרבה קהילות", וככה נוצר לו חג חדש. זה בקצרה סיפורו של ל"ג בעומר (לא ארחיב), שהולך מאוד שנים אחורה. החת"ם סופר אמנם התנגד, אבל עובדה שהחג בכל זאת תפס.

הדגמה

הדגמה

חינגות ביום כיפור, ורמאדן בפסח

ומה קורה כשימים מתנגשים? אנחנו מתכננים תוכניות, והקב"ה צוחק. המועדים האישיים שלנו יכולים ליפול על ימים שכבר נקבעו בלוח השנה. מה עושים? התשובה: אין בעיה! אם אפשר לשמור את שניהם, למה לא? הקביעה "יום טוב" או "יום אבל", היא עמומה. במה מתבטא אותו יום? חודש ניסן כולו מתבטא באי-אמירת תחנון, קטע מתוך התפילה, אך תו לא – זאת כל השמחה. יש ימי שמחה שמבוטאים באמירת פרקי הלל והודיה ללא סעודה (חנוכה, יום העצמאות), אבל פורים מצד שני – הוא בדיוק הפוך – סעודה בלי הלל. גם עבור מנהגים האבלות העניין מבולבל. יש ימים שצמים, יש ימים שאוכלים אבל אוכל מיוחד של אבלים. יש ימים שהולכים יחפים ומתנזרים מתשמיש המיטה אבל מותר לשיר ולרקוד, ויש ימים שכל אלו מותרים, אבל אסור לשיר ולרקוד. בלאגן. וההיסטוריה קורית. כמה דוגמאות:

  • הכהן הגדול כשהיה מצליח לצאת ביום כיפור מקודש הקודשים, היה עושה לאוהביו יום טוב ומשתה (יומא, ז', ד'). אני מאמין שאף אחד לא ציפה לכיבוד, לפחות לא עד צאת הצום. אז כנראה כל מה שהיה שם זה שירים וריקודים.
  • מי שסוף-סוף מצא את זיווגו, אך, אוי ויי, זה נפל על תשעה-באב, מותר לו להתארס בעיצומו של יום האבל, שמא יתפוס אדם אחר את אהובתו הטרייה.
  • אסתר המלכה ומרדכי היהודי קבעו שלושה ימי צום לביטול הגזירה, שנפלו – על ליל הסדר וימי פסח. זהו היה מקרה ייחודי שלא חזר, ובו דווקא מצוות ליל הסדר נדחו ע"י קביעת הצום.
  • אדם המוטרד מחלום רע שחלם בערב שבת, ראשי לצום בשבת – אף על שיש מצווה לאכול לעונג שבת. (וכעונש שהוא העיז לצום בשבת, עליו לצום ביום ראשון)

ולעניינו. הכלל – אם אפשר לשלב, וזה לא פוגע, אז נשלב. בחודש ניסן השמח, אנחנו לא אומרים תחנון כי הנה המשיח דופק בדלק האחורית, בעוד הרומאים פורצים בדלת הקדמית ולכבודם גידלנו זקן של ספירת העומר (ולאבל על תלמידי רבי עקיבא). בראש חודש אב נגיד הלל, כי כמה טוב לנו להיות יהודים המחדשים חודשים, ואז נלך לסעוד סנדוויץ' טונה, כי הבבלים גמרו את כל מלאי הבשר בירושלים הנצורה.

שמחה לאיד

ומה קורה אם אי אפשר לשלב? אם השילוב יוצר דיסוננס יותר מידי גדול? פה כבר הדעות חלוקות מאוד. בואו נתבונן בכמה מקרים.

כ' בניסן

תבדקו בלוח שנה ותראה שמדובר ביום מתוך חול המועד פסח. אז זה יום-ממש-טוב. למרות שזה גם ספירת העומר, לא מחשיבים אותה בכלל. (האיסור להסתפר נובע מקדושת המועד). אבל לאשכנזים באותו יום היה טבח אלים מאוד במסעי הצלב. (כן, עוד אחד). היו מי שנהגו "לא לאכול בו מעדנים". סורי דני.

יום השואה

התאריך שלו מעניין. הוא נקבע בתאריכו בניסן (א) כתאריך העברי לדיכוי מרד גטו ורשה, כדי לסמן את הגבורה. (ב) כדי להפרידו 10 ימים מיום העצמאות, וליצור מקבילה חילונית ל"עשרת ימי תשובה". אם תשאלו – רגע, למה לא לקבוע אותו בתחילת מרד גטו ורשה? אה, זה מתנגש עם פסח, שודאי לא מסתדר לראשי המדינה החדשה לקבוע 2 חגים ביחד, ועוד איזה חגים, ואם תחשבו את יום ההולדת העברי של היטלר תקבלו הפתעה. גם אם תסתכלו על יום הזיכרון בהולנד הצמוד ליום המלכה, תקבלו הפתעה. אז זה יום אבל – אבל במה הוא מתבטא כיום אבל? לא בשום אופן הלכתי- אין בו קריאה מיוחדת בתורה, אין בו צום או הימנעות ממאכלים מסוימים, אפילו אין קביעה חוקית לאסור בו השמעת מוזיקה, אלא אדרבא, חווה אלברשטיין חוגגת בראבק. קדיש אפשר לומר בכל יום. הוא יום עצוב, אבל לא עצוב הלכתית. יש בו גם את חודש ניסן, שאמרנו שכל השמחה בו זה לא להגיד תחנון. אבל גם בתשעה באב לא אומרים תחנון, כי אי-אמירתו מייחדת את היום, לטוב או לרע! זה לא כמו שאנחנו אומרים בו הלל, אז לא נוצרת סתירה ממש גדולה. אותו יום נופל גם בספירת העומר, אז האבל עם האבל מסתדר, והשמחה לרגע נשארת בצד. זה לא שכל ניסן עושים מסיבות.

האמרה ש"אין לקבוע את יום השואה בניסן", נשמעת לי מוזרה, בהתחשב שספירת העומר יוצאת בניסן. אבל מצד שני – את מותם של תלמידי רבי עקיבא לא קבענו בלו"ז, וגם לא את מועד צאתנו ממצרים, זה דבר שהתגלגל ככה, אז ניסינו לשלב ביניהם. קיימת גם דעה שאומרת שהעומר נדחה בפני ימי ניסן, ולכן מותר בו בגילוח. אבל זאת דעה לא נפוצה. בכל אופן, יום השואה מול זה נקבע ב"זדון", והתקופה שגם ככה טעונה מאוד – לא הייתה הכי מתאימה. היו דיבורים בתחילת ימי המדינה לקבוע את יום השואה בתשעה באב, כמעט מתבקש, אבל שוב – לא רצו להפגיש שתי מועדים יחד. אני מהמהדרין, בוכה גם בתאריך העברי וגם בתאריך הלועזי.

ראש חודש אייר

ראש חודש נחשב מעט שמח. בימי קדם היו נמנעים מלעשות בו מלאכה, וכיום אנחנו אומרים בו הלל, ביטוי מובהק לשמחה. אבל הוא מתנגש עם ספירת העומר. לכן היה מי שאמר שבאותו יום ספירת העומר יוצאת לחופשה, כי מנהגי ראש חודש קדומים יותר ממנהגי העומר, אנחנו מתגלחים וחוגגים, ואז חוזרים שוב לאבל. ובעצם, זה לא רעיון זר – גם אבל "אמיתי" שמת לו מת, יוצא להפסקה קצרה של האבלות שלו בשבת של שבעת ימי האבל, ובמוצאה הוא חוזר.

יום העצמאות

פה אנחנו נכנסים לפוליטיקה, וזה נושא לפוסט בפני עצמו. אבל בואו נניח שזה יום טוב, שקרה נס גדול ושעלינו לחגוג ולהודות לה' יתברך בשמחה בשירים בתוף ובכינור. אז יש מי שאמר שכמו ראש חודש אייר, גם יום העצמאות דוחה את העומר, ומותר בתספורת, תגלחת, ושמיעת שירים. יש מי שאמר שהוא מבטל ממש את העומר, בשל העצמאות המדינית. אבל לא רק עומר נכנס פה, אלא גם תענית בה"ב. שו-הדא? אה, יש כאלו שנהגו לצום בימי שני-חמישי-שני הראשונים של חודש חשוון ואייר. אז כשיוצא ה' באייר ביום חמישי, יש כאלו שצמים ואומרים סליחות. כיוון שמדובר במנהג יחסית צדדי, לא ראיתי הרבה עושים את זה, אבל שמעתי שמועה לא מבוססת על בחור ישיבה ממרכז הרב, שריקד על שתי החתונות (אמר הלל וסליחות ביום אחד).

יום העצמאות בבני ברק

כמו שראינו, שאי-אמירת תחנון יותר קלה מאמירת הלל. (כמובן, שב ואל תעשה עדיף, עדיף לא לעשות משהו רע מלהרוס משהו טוב). אז בין התומכים החרדים באי-אמירת תחנון, שזה קצת שמחה שלא עולה לנו כלום, היו: הרב כהנמן (ראש ישיבת פוניבז' הליטאית בבני ברק, שאף הורה לתלות דגל ישראל ביום העצמאות בראש בניין הישיבה),הרב עובדיה יוסף, האדמו"ר בבוסטון, וכל אדמו"רי רוז'ין.

התסביך היהודי

ואולי, התשובה נעוצה באמרתו של הרבי מקוצק, שיהודי צריך ללכת עם 2 פתקים בכיסיו, על אחד כתוב "בשבילי נברא העולם", ועל השני כתוב "אנוכי עפר ואפר", וה"קונץ" הוא לדעת מתי לשלוף כל אחד. כולנו נושאים שמחה ועצב תמיד. מאז שנחרב בית המקדש – ישנם מנהגי אבלות שנוהגים כל השנה, כמו השארת אבן בלתי מסוידת, או הימנעות מתענוגות משולבות (הרבה נהגו לא לאכול ולשמוע מוזיקה ביחד, מלבד חתונות). מצד שני, רבי נחמן אמר ש"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", ואמר אחד האדמו"רים, שמצווה להתאבל על המקדש כל השנה, וכמו כל מצווה, יש לקיימה בשמחה, כפי שמצווה התורה בספר דברים. יש לנו את הכוס השבורה בחתונה, את הביצה הקשה בפסח (המרמזת לאוכל של אבלים, כי אנו אבלים על החורבן גם בחג), עת לצחוק ועת לבכות.

דבר אחרון

שמעתי פעם דבר מפעים כנגד אלו שמסרבים לעמוד בצפירה כנגד "מנהג גויים". זה סיפור על אחד מגדולי ישראל. בעיצומה של שמחה גדולה שכללה את המוני העם, יחד עם שני בניו הגדולים, קרה אסון ושני בניו נפגעו ומתו על המקום. הרב שהיה באותו מקום, העיר בפניו של האבא, שככה, זה מה שה' רוצה שיקרה, ועליו לקבל את הדין. ואותו אחד פשוט עמד ושתק. זה היה אהרון הכהן, ואחיו משה רבינו, כמו שמספרת התורה -"וידום אהרון".

הרבה שנים קראתי בצפירה תהילים. אבל בזמן האחרון מה שאני עושה זה להוציא את כל הכעס על ה', ואז לצדק את הדין, כמו שיהודי אמיתי עושה.

מוקדש לזכרם של חמש אחים ואחיות, בני משפחת גולדשטיין, שעלו על רכבת ברומניה בשנת תש"ד ולא חזרו מעולם לביתם.

שני פיוטים ליום כיפור

שני פיוטים ליום כיפור

שני הפיוטים להלן כ"כ שונים באופי, ומבליטים צדדים אחרים של היום.

כי הנה כחומר

המוני העם מתקבצים בבית הכנסת בליל כיפור לשמיעת כל נדרי. יש שמרגישים זרים ולא נוח, ויש שמכירים את בית הכנסת ואת משמעות היום. אלו ואלו ברעד עומדים ושותקים. עונים לחזן בבושה וביראה, אפשר ממש לחתוך את האוויר בסכין מן רוב המתח. תחושה מוזרה בה בית הכנסת מלא, אבל כולם עומדים ושותקים.

והחזן מתחיל פיוט. המילים מאוד מובנות ועיקרן: ימינו קצובים ואין תקווה אלא אם יחוס האלוהים עלינו ולא נאבד. הניגון קל מאוד ללימוד וכבר בבית השני מי שלא שמע אותו מעולם מצטרף. הניגון סוחף, והקהל חש כנוסעים על סיפונה של ספינה המיטלטלת בלב ים, ולכל פנייה ימינה או שמאלה בניגון, הגוף לא יכול למנוע את עצמו לזוז ולנוע גם תנועה פנימית.

כִּי הִנֵּה כַּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח

בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח

כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ אֵל טוֹב וְסַלָּח

לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר [אנחנו מבקשים מה' שיביט למה שהוא הבטיח לאבותינו ולא יקשיב לעברות שביצענו בגלל היצר]

שאלו אותי פעם: אז זה הקטע? אנחנו מריונטות בידי ריבונו של עולם? הוא שולט בנו כבובות? ליבוביץ אמר פעם (לא צריך לציין, בחריפות) שאותם אנשים שטוענים שהם מאמינים אך לא עושים דבר מעבר לזה, הרי אמונתם היא ב"זקן המושך בחוטים", וזאת אינה אמונה כלל.

אבל לא בזה מדובר. העולם הזה נמשל לים (לדוג', מהרש"א באגדות רבב"ח), אנחנו, המשולים בפיוט הזה לספינה, מטולטלים בחיינו בעל כורחינו אנה ואנה וחלילה חוויות החיים הקשות יכולות להפיל אותנו למים. האל ממלא את תפקיד המלח בפיוט. אבל אנחנו יודעים באמת שמי שמניע את הספינה זאת לא המלח, אלא זרמי הים. המלח תפקידו לאחוז בהגה כדי שהספינה לא תטבע. כך אנחנו מציינים בפיוט: אם הקב"ה לא היה מחזיק אותנו, מזמן היינו נופלים למים ונטרפים בחיים שלנו. אין זה משל לדטרמיניזם, אלא דווקא לבחירה.

מקור הפיוט לא ידוע. השורה הראשונה לקוחה מספר ישעיהו (כי הנה כחומר ביד היוצר), וזהו, אחרי זה המשורר הרשה לעצמו להוסיף עוד מקצועות (אבן ביד המסתת, כגרזן ביד החרש, כזכוכית ביד המזגג, כיריעה ביד הרוקם, ככסף ביד הצורף). לו נכתב הפיוט היום, האם היה מוסיף המשורר בית כזה?

כי הנה כקוד ביד המתכנת

בידו מייעל ובידו מאט

כן אנחנו בידך שפעולתו אמת

לברית הבט ואל תפן ליצר

מראה כהן

כיפור בבית הכנסת

צהרי יום כיפור – בעצם עיצומו של הצום. בית הכנסת כמעט ריק, ורק החבר'ה שנותר בהם עוד כוח להתפלל נשארו. מניין מצומצם שסרוח על הכסאות בחולשה מהצום. אור צהרים מגיח מן החלונות, והחזן אף הוא ממהר בתפילה, אולי מעייפות. תפילת יום הכיפורים פתאום נראית אחרת. לא עוד סליחה, מחילה וכפרה, אלא נוסטלגיה. כמעט ללא קשר, החזן מתחיל לספר סיפור, מה היה לפני אלפיים שנה בבית המקדש. מה הכוהנים היו עושים, שעיר אחד לה', שעיר אחד לעזאזל. היו זורקים את הדם על המזבח, והכוהן היה סופר 7 זריקות: אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים…

השינוי באופי הטקסט מעורר את הקהל אבל לא יותר מידי בהתחלה. הוא מצטרף לחזן בקריאת הקטעים ההיסטוריים המעניינים. לאט לאט נבנה בראש מראה מפואר של בית המקדש ובגדי הלבן של הכוהן הגדול. החרדה הזאת שהכוהן נכנס לקודש הקודשים, אתה פוקח שנייה את העיניים ומגלה שכולם יחפים, כמו במקדש. ואז החזן אומר: "ובכן, מה נהדר היה כהן גדול בצאתו בשלום מן הקודש"

הקהל קם על רגליו ומתחיל את הפיוט. כל מי שהיה בחתונה של דוסים מכיר אותו. פיוט שמח, מקפיץ, שאיתו אתה משמח חתן וכלה מגיח בהפתעה בקטע הכי קשה של הצום ביום כיפור. ופתאום לא אכפת לך כלום, רק לשיר, למצות את המנגינה עד תום ולא לפספס שורה אחת.

הפיוט מדבר על כמה יפה ונעים היה לראות שהכוהן היה יוצא בשלום אחרי כל עבודת יום כיפור. סימן טוב לשנה הבאה.כל שורה מדמה את הכוהן למשהו יפה אחר. חלק מובן מאוד כמו

כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הֶעָנָן מַרְאֵה כֹהֵן

כְּוֶרֶד הַנָּתוּן בְּתוֹךְ גִּנַּת חֶמֶד מַרְאֵה כֹהֵן

וחלק לא ברור בעליל

כְּיוֹשֵׁב בְּסֵתֶר לְחַלּוֹת פְּנֵי מֶלֶךְ מַרְאֵה כֹהֵן

הסיבה ששרים את הפיוט בחתונה היא כנראה השורה שמבליטה את היופי שיש בפני החתן ביום שמחתו

כְּחֶסֶד הַנִּתָּן עַל פְּנֵי חָתָן מַרְאֵה כֹהֵן

מקור הפיוט הוא כנראה דווקא מספר בן-סירא. ספר חיצוני לתנ"ך שהיה לו מעמד של כבוד בקרב חלק מהיהודים. בפרק נ' מתואר שמעון בן יוחנן הכהן הגדול ועבודתו ביום הכיפורים:

(ה) מַה נֶהְדַּר בְּהַשְׁגִּיחוֹ מֵאֹהֶל, וּבְצֵאתוֹ מִבֵּית הַפָּרֹכֶת.

(ו) כְּכוֹכָב אוֹר מִבֵּין עָבִים, וּכְיָרֵחַ מָלֵא בִּימֵי מוֹעֵד.

(ז) כְּשֶׁמֶשׁ מְשַׁקֶּרֶת אֶל הֵיכַל הַמֶּלֶךְ, וּכְקֶשֶׁת נִרְאֲתָה בֶעָנָן.

(ח) כְּנֵץ בַּעֲנָפוֹ בִּימֵי מוֹעֵד, וּכְשׁוֹשָׁן עַל יִבְלֵי מָיִם.

(*ח) כְּפֶרַח לְבָנוֹן בִּימֵי קָיִץ, וּכְאֵשׁ לְבוֹנָה עַל הַמִּנְחָה.

(ט) כִּכְלִי זָהָב מְפֻתָּח וְאַנְטִיל, הַנֶּאֱחָז עַל אַבְנֵי חֵפֶץ.

(י) כְּזַיִת רַעֲנָן מָלֵא גַרְגַּר, וּכְעֵץ שָׁמֵן מְרַוֶּה עָנָף.

דמותו של שמעון הכהן הייתה מרשימה כל כך, עד כי מסופר במקורות היהודיים שבפגישה שלו עם אלכסנדר מוקדון, האחרון ירד מהסוג והשתחווה לו. ובינתיים בבית כנסת, כל העם כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

 

תודה לרפאל מיוחס על ההפניה לספר בן-סירא!

"כי הנה כחומר" בביצוע חוה אלברשטיין. לחן חב"ד המקורי.

"מראה כהן"

 

פיוטים לימים נוראים – אוחילה לאל

פיוטים לימים נוראים – אוחילה לאל

התפילה בימים הנוראים יכולה להיות קשה. הַמלצָתי להרבה חברים שלא פוקדים את בתי הכנסת באופן קבוע היא לבחור פיוט מתוך המחזור, ללמוד אותו היטב, וכשהוא מגיע – לכוון בו את כל מה שהם למדו. כי תפסת מרובה לא תפסת. בפוסטים הבאים אפרסם כמה פיוטים ואגע בהם, אנסה בדחילו להסביר אותם כראות עיני הדלות.

אנחנו מתחילים דווקא מגבוה, דבר מהאחד הפיוטים שהוא אחד השיאים עבורי. לאחר רוב התפילה בראש השנה, המתפלל נכנס לשעמום של: הבנו, אתה המלך, מאיים לגזור עלינו גזרות קשות, אנחנו מתפללים שזה לא יקרה, הנה, פעם אחר פעם. אבל הפיוט הזה שובר את הרצף הזה. הוא פיוט אמוציונאלי מאוד. אפרש אותו בדרך פחות מסורתית. בפשטות, החזן מבקש מהאל להתחיל (עוד) פיוטים. ולאדם היחידי אסור להגיד אותו. אבל עבורי, זה דבר אחר לגמרי.

יש לי את הרגע הזה במוסף של ראש השנה. הרגע שבו אני קורס, מוכה בהלם ומרגיש בצער שפורץ מהחזה, כאילו הנשמה מתפרצת לצאת מהכלוב הגשמי שלה. הברכיים מרגישות חלשות, אבל אני לא רוצה לאחוז במשהו כדי לא להפסיד את הרגע. הפתעה שציפתה לה, עקמומיות שבלב שהתיישרה. התפילה רצה כמו סרט שמשנה תפאורה ודמויות, עד שמגיע הקטע המסעיר: הטחת ראש בקיר עד זוב דם, בום! קיבלתי מכה פתאום שמעוררת אותי מהשגרה ומחזירה את הראש בהטחה לאחור.

אצלי זה הפיוט "אוחילה לאל". בהתבוננות בו הוא אפילו לא פיוט, סתם כמה פסוקים שתקעו באמצע. הוא אפילו לא לציבור, אלא לחזן. אבל אין גורע ממנו. המילים מסודרות כמו בכי שהולך ומתפרץ, מקצר לארוך.

אוחילה לאל. [אני מצפה לתגובה מאת האל, שהוא רק יושב ושותק, רוצה שיגיד משהו ולא רק ישחק את תפקיד השופט]

אחלה פניו. [כדי להשיג את הצפייה, אני מביע את כל הרגשות שלי אל מול פניו, ולא רק הכנעה רשמית]

אבקשה ממנו מענה לשון. [יכול להתפרש גם כבקשה מהאל שיתן גם לי להגיד את מה שיש לי לומר, או שאשמע תשובה מאת האל]

אשר בקהל עם אשירה עוזו, אביעה רננות בעד מפעליו. [אותו אל כללי, שבציבור אני מהלל את כל מה שהוא עשה, אני מבקש אותו שיהיה לי גם אל פרטי, ולא רחוק]

כמו יבבה של ילד שאומר: "כן…כן, קרה לי…קרה לי משהו רע מאוד…" ורק לאחר כמה קינוחים הוא יכול לסדר את התפילה. ניקוי הצנרת הרגשית לפני המשך תחינת שליח הציבור.

כתב עצום

הוא תזכורת. אחרי שדיברנו ודיברנו, אנחנו צריכים לזכור להתפלל, ותחילת התפילה היא בעצם ההכרה שהמילים שלנו הוא מתת-אל, ועל כן אנחנו בוחרים אותם בקפידה ומתרגשים שאנחנו יכולים להשתמש בהם. כי מה יש לי? אין לי אלא רגשות גמלוניים, "מערכי לב". והנה הכול מסתדר. אוי, איך פחדתי שיגיע הרגע הגורלי הזה שצריך להגיד משהו, ופשוט לא אדע איך להגיד את זה. לא פחד מהמשפט שיש לי באותו רגע, אלא מהצבת מראה לקטנות המחשבה שלי, לביטחון השאנן הקטן שהרגע לא יגיע, אל מול הגופן העצום שבמחזור התפילה. ידעו המגיהים לבחור את גודל הכתב.

והניגון…עוצמתי כמו תזמורת שלמה. מאחורי האוזן כשאני נזכר בניגון אני שומע קול בס שמקדים את קול החזן, פמליא של מעלה מגלה אוזן ומקשיבה. החזן אומר שתי מילים, והקהל מחזיר את הניגון הידוע של ראש השנה, כאילו מאשר לשליח הציבור להמשיך.

מבכי הולך ומתגבר הוא ממשיך להתחננות, ל"אתה לא מבין, זה כל מה שיש לי, אין לי מה לעשות עם זה…", החזן עולה בסלסול ובמקום יבבה נשמעת התנצחות שהיא דרישה לראות דווקא בעוני שלך. חסד עם גבורה, כלומר רחמים.

לאדם מערכי לב [אדם יכול רק להרגיש ולהיות תקוע עם ההרגשה הזאת]

ומה' מענה לשון [אבל ה' יתן לו תשובה שתשחרר אותו מההרגשה המעיקה]

ה' שפתי תפתח [בבקשה, תן לי את היכולת לדבר]

ופי יגיד תהילתך [ואני אשתמש בה רק לטובה]

הדמעה נמחית. ונאמר משפט סיכום, משפט הסתלקות. כמבקש שקט ואומר: אני לא רוצה לגרום בלאגן. מצטער שהתפרצתי, אבל זה היה אותנטי, אני באמת מתכוון לזה. אחרי שאיימת עלינו עם כל ה"מי במים מי באש", אתה לא מצפה שנבלע את הכול. אנחנו הבנים שלך, תקשיב למה שיש לנו לומר.

יהיו לרצון אמרי פי

והגיון לבי לפניך

ה' צורי וגואלי. [אני מקווה שאתה ה', תהיה מרוצה ממה שאמרתי לך. ]

לרוב, אני אומר שהדת לא עוזרת יותר מידי בחיים. אבל נראה לי שדווקא אדם מאמין ניחן ביכולות רפלקציה גבוהות, התבוננות לתוך עצמו וזיהוי הקשיים. קריאה כנה אל ה', היא התבוננות פנימה. ויכולת הדיבור, היכולת לפרוק ולספר משהו, היא משחררת כל כך הרבה לחצים. תשאלו כל מי שהיה אצל פסיכולוג.

לשמיעת הניגון המסורתי

 

ניגון אחר:

מסע הקסם המסתורי עם ניידת נ-נח

אז איך זה מרגיש להיות בתוך ניידת נ-נח? כתבה שלי מתוך "קרוב אליך" הפורימי של שבת הקרובה (צו-זכור).

לחצו כאן לקריאת הכתבה

אני על רקע הניידת

אגב, ממליץ לקרוא את העלון כולו, הוא נחמד!

 

יום פאי שמח!

ידוע לכל שאני חנון. למדתי בכיתת מחוננים, ביליתי 4 שנים תמימות בפקולטה למדעי המחשב בטכניון, אני מנגן באקרודיון והצרות הרבות מי ימנהן.

פאי

אבל, יש לנו יום אחד בשנה שאנחנו יכולים לשמוח ולהיות בו גאים! יום פאי. יום לציון המספר המופלא, שקיים בכל מקום בטבע, כל פלאית היא העובדה שהצורה המושלמת: העיגול, היקפה ושטחה תלויים במספר לא רציונלי, ויותר מכן – במספר שאין לי צורה אלגברית לביטוי כלל! (לדוג', ליחס הזהב דווקא יש צורה אלגברית לביטוי). ובכן, אפשר לקחת מכאן מסקנות תיאולוגיות אם תרצו. יחד עם המקורות הרבים אצלנו שעוסקים בכך.

לכן, החלטתי לכתוב "תורת פורים" ליום הקדוש הזה. אפשר לקחת את זה קצת בצחוק וקצת ברצינות.

המולד יהיה ביום שישי הבא,  3 יום, ו14 חלקים.

להורדה – לחצו על הקישור:

מעגלי יושר

מהלכות יום פא"י

א. יזדרז וימהר בזה יום הגדול להתפלל תפילת שחרית בין שעה שלישית לרביעית. ויתפלל כסדרם ג' תפלות כבל יום, ויוסיף מעט תחינות ובזה יעלה המניין הידוע.

ב. חסידים ואנשי מעשה נהגו לטבול ג' טבילות קודם התפילת שחרית.

ג. יסדר שולחנו בזה היום במיני מאכלים טובים, כי גדול היום לאדונינו. ונהגו העולם לאכול כמין פת הבאה בכיסנין, הקרויה בלע"ז פא"י, והוא דומה לקוג"ל שלנו.

ד. ישתדל מאוד לברך על עיגול דבלה, וטמון בזה סוד גדול. ויברור היטב שמא אחזה בו התולעת ונתמעט היקפה.

ה. יש מי שנהגו לסדר סימנין כדרך שעושין בערב ר"ה, כגון שאוכלין אוכלים עגולים כלביבות או עוגות. ובמקומותינו נהגו לאכול אננס, כיוון שקרוי בלע"ז פאינעפע"ל. ונהגו לאכול מעין פרי אדום הקרוי בלע"ז פאפא"יא.

ו. נפרץ הגדר גם לשתות יי"ש בזה היום. וזה מנהג רע ויש לבטלו. כיוון ששותין ומשתכרין אינן יכולים להבדיל בין הספרות ויכולים לבוא לידי קלקול בחשבוניא.

ז. לאחר שאכל יברך ברכה מעין שלוש. ויזהר בברכה במיוחד ביום הזה שהרי עניינו מעין שלוש.

ח. קבלה מחכמי קדם ללמוד בזה הסדר ביום פא"י. תחילה לומד במקדש שלמה ויעש את הים. ויש שקראו גם ברית בין הבתרים [שאמר שם: "עגלה משולשת", ועיין הט"ז שם שחלקו עליו] ובסדר פקודי המשכן בספר שמות. אחר כן לומד משנה באהלות פרק נסר שהוא נתון. אחר כן לומד בגמרא סוכה העשויה ככבשן. ועירובין מיעטו ללמוד כיוון שהזמן קצר ומצוות היום מרובות. ולזיכוי הציבור הבאנו אותו כאן וצירפנו ראשונים ואחרונים.

ט. חל להיות יום פא"י בפורים דמוקפין, הוא הקרוי פורים משולש, ואינו נדחה מפניו, אלא עושין כסדר כל הימים בו.

י. יפה לאנשים ולתינוקות לשנות ולשלש בזכרון המספר. שקרוי יום חשבון, וקרוי גם יום הזכרון. והיו מונים ככל יכולתם ומזכין לאותו אחד שהפליא לזכור. וספרת השלוש השלמה לא עולה למניין הספרות, שכולם זוכרים אותה. וכך היה מונה: אחת. ארבע ואחת. חמש ותשע ושתיים. וכולי.

על ראשי שנה שנרצה לציין, וכאלו שלא

על ראשי שנה שנרצה לציין, וכאלו שלא

למניינם

כל שנה אותו סיפור. אחד בינואר מגיע, והחברים יוצאי ברית המועצות מאחלים לי "נובי גוד" שמח. חברים מסורתיים אחרים יוצאים למסיבות, קטנות או גדולות, בהתקדש עלינו ה"סילבסטר". ורק אנחנו הדוסים יושבים ספונים כנביאי זעם בביתנו וממלמלים לעצמנו על חוסר הרגישות ההיסטורית של אחינו התועים.

ארגוני ההחזרה בתשובה עושים מאמץ כביר כדי למנוע מן ההמון להתקרב לחגיגות הסילבסטר – אותו הם רואים כראשון במעלה ממש כמו נישואי תערובת ואכילת שקצים. האם יש בחגיגת הסילבסטר עבירה של ממש? לשאלה הזאת הם לא עונים, אלא פונים לצד הרגיש, לליבם ההומה של אותם יהודים ונוגעים באותם קלישאות שאפשר לסכם בצקצוק חך והרמת גבה. "סילבסטר היה אנטישמי יותר מהיטלר", "זה חג נוצרי, הברית של ישו" ועוד. אף על פי שאני מגלה סקפטיות גדולה מאוד גם בעובדות הללו, נמנעתי מלציין את החג רק בשל סיבה יחידה: כיוון שהוא מצוין במפורש במשנה. במסכת עבודה זרה פרק א' מונה המשנה את חגי הנוכרים:

"ואלו אידיהן [=חגיהם] של גוים: קלנדא, וסטרנורא, וקרטסים, ויום גנוסיא [=הכתרה] של מלכים, ויום הלידה, ויום המיתה, דברי רבי מאיר."

ומהי "קלנדא"? מפרש רבינו עובדיה מברטנורא: "שמונה ימים אחר תקופת טבת".

"תקופת טבת" זאת הדרך העברית להגיד 25 בדצמבר. וכעת תשאלו, איך זה יתכן אם היהודים סירבו להשתמש בלוח השנה השמשי? ואענה- חס ושלום! לוח שנה הלועזי שימש מאז ומעולם אלמנט חשוב ביהדות: ברכת החמה מתרחשת פעם ב26 שנה ב"תקופת ניסן" הלא היא ה7 באפריל, ב"פיטום הקטורת" אנו מוצאים שהיו מכינים 365 מנים של קטורת במקדש כמניין ימות החמה (+3 שהיה מכניס כהן גדול ביום הכיפורים), ובכלל – המצווה הבסיסית ביותר של היהדות, עיבור השנה, תלויה במהלך השנה השמשית. היהודים ספרו וציינו את הנקודות הקריטיות של השנה הלועזית: נקודות הקיצון והשוויון של היום והלילה. התעסקות בלוח השנה נחשב למצווה אצל החכמים, וכך כתוב במסכת שבת: "מניין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות [4 העונות ו12 החודשים כנגד המזלות]? שנאמר: ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". בויקיפדיה תמצאו ערך מאוד מפורט בעניין.

[הערת אגב: בעל "תרומת הדשן" מזכיר במפורש את ה"נייא ייר" – החל שמונה ימים אחרי חג המולד כחג שאסור במסחר עם גויים כמפורש בהלכה]

היירצייט של לנין

אם כן, הראשון בינואר אינו אלא גזרת הכתוב – הוא מצוין מפורשות ברשימה, ללא נימוקים נוספים. הפרשנים מעלים השארות: הברטנורא מציע שאולי מה שנחגג הוא שמחה לשם נקודת ההיפוך – הימים הולכים ונעשים ארוכים יותר. (פלוס איזה סיפורון על האדם הראשון). ה"עיקר תוספות יום טוב" מציע ש"קלנדא" הוא "קלן דיאו" שביוונית פירושו: "מלכות האל", ובכך מקנה לו ערך דתי-נוצרי, ואילו הרמב"ם לא אומר דבר.

כך או אחרת, כל תרבות אחרת שהתלבשה עליו הוסיפה דברים משלה והותירה רק את התאריך, ולכן הסיבות למה לא לחגוג את הסילבסטר מופרכות, שהבעיה היא בתאריך עצמו.

אבל, אילולי התאריך עצמו לא היה מצוין, האם היה נימוק של ממש לאסור את חג ה"נובי גוד"? כנראה שלא. אדרבא, זה החג היחיד שאולי היהודי מברית המועצות היה יכול להתחבר אליו. בניגוד ל"אחד במאי", "יום סטאלין" ושאר מועדים לשמחה של המפלגה הקומוניסטית, ראשית השנה היה חג אזרחי, שאת צביונו קבעו האזרחים, והיה מנותק מכל אלמנט אידיאולוגי.

השנה חנוכה חל להיות בחג ההודיה. (או להפך?) יהודים אמריקאים ריבם לא ויתרו וחגגו את שניהם גם יחד.

ומה בעצם הוא שונה מחג ההודיה האמריקאי, אותו חוגגים עד היום הזה גם יהודים אולטרה-אורתודוקסים בארה"ב? או יום העצמאות הישראלי, אותו חוגגים גם סתם יהודים כשרים שלא משתייכים למחנה האנטי-ציוני או הציוני-דתי? הרי כל יום הוא כשר להודות ולהלל לקב"ה?

נראה שזאת הבעיה הגדולה ביותר באחד לינואר – זה שלמעשה אין בו שום תוכן מלבד התאריך. עמים ודתות שונות ניסו לצקת בו תוכן, אבל הם והניסיונות שלהם חלפו. התאריך מעולה, קל לזכור, ולכן כולם רצו לתפוס אותו. אבל הוא היה יותר מידי דומיננטי ובלע כל משמעות שניסו להכניס בו. ואולי מה שרצו להגיד לנו חז"ל שאסרו את אותם "ימים חזקים" כמו נקודות השוויון וקיצון השנתיים, זה שלא התאריך גורם – אלא התוכן. שלא נעלה על דעתנו שלזמן יש משמעות מיסטית מעבר לכמה ספרות שהחלטנו לכתוב על פנקס הצ'קים. האמונה היהודית גורסת שהמועדים היהודים ניתנו ע"י ריבון העולמים בידי חכמי ישראל, שיכולים להזיז אותם ו"לשחק" איתם כרצונם ע"י עיבור שנים וחודשים, כל עוד זוכרים שחודש האביב מיוחד לא כי הוא באביב אלא "כי בו יצאת ממצרים", וכל עוד זה מתקיים – הוא יכול לחול במרץ, אפריל או מאי. הקביעה של ראשי חודשים בצורה גמישה (יחסית) קודמת לאמירת ההלל והמוסף באותו ראש חודש: אם תרצו, אנחנו סופרים לאחור לפני המסיבה ולא בעיצומה.

מי שמט את השמיטה?

והנה אנו מתקרבים לעוד ראש השנה – שנת תשע"ה הבאה עלינו לטובה. השנה הבאה תהיה שנת שמיטה, כיוון שתמה ספירת שבע השנים מהשמיטה הקודמת. מצוות השמיטה ממלאת את השנה כולה בחסד ואמת – האדמה נחה, היבול הוא שייך לכולם, עושים ריסטארט לכל החובות וכל המעמדות, שבים איש-איש לשורשו, מתאפסים על עצמנו.

בעולם ההלכתי כיום יש כמה שיטות הנוהגות בקשר לשמיטה. השיטה המקילה ביותר היא "היתר מכירה" – לפיה מוכרים את אדמת ארץ ישראל לגויים, ואז טכנית לא חייבים לשבות עליה (עשיתי השטחה נוראית, אבל זה בגדול). לדעתי, יש פה ביטול בוטה של המצווה – ונראה ששכחנו שהמצוות נועדו שנקיים אותם ונלמד מהם לקח, ולא נמצא דרכים מתוחכמות לדלג מעליהם כמשוכות. השיטה היותר מחמירה היא השיטה המקורית הנוהגת כבר דורות – "אוצר בית דין", לפיה האדמה ממשיכה לתת יבול בצורה פראית, והיבול הזה נמכר במכירי שינוע ע"י בית-הדין לכל העם. השיטה הכי מחמירה היא לא לאכול מהיבול של ארץ ישראל כלל ולצרוך שנה שלמה גזרים מהולנד ונענע מירדן.

ולכן איני מבין את אלו שמבקשים להעביר את התוכן הזה מעיניהם. להתעלם ממנו, לוותר על המצווה. היהודים שמבקשים להחמיר יוצא שהם המקילים שבמקילים: אני שומע אותם אומרים שהם לא סומכים על "אוצר בית דין". שומו שמיים! הרי זאת כל המצווה כולה! שהבית דין ימכור את היבול של אותה שנה במכירים שווים לכל נפש, שלכל אחד תהיה הזדמנות לקבל אתרוג נאה או עגבנייה מהודרת. אבל הם מבקשים להחמיר ולקנות "יבול חו"ל", כי הם לא סומכים, ונמצא שהם עקרו את המצווה כולה.

[בקשר לפרוזבול – אכן מצוות שמיטת כספים הולכת פה לאיבוד, אך מדובר שהדבר גרם לבעיות בנקאיות רציניות, כפי שידוע. מכל מקום, יש מי שאמר ששמיטת כספים לא נוהגת בזמן שאין קרקעות, ומי שיכול טוב שיקיימנה בקצת בכל אופן]

אותם אלו שמבקשים לבטל את השמיטה ע"י הימנעות ממצוותיה, מבקשים להפוך את הלוח העברי ללוח משעמם – את ראש השנה העברי לראש השנה לועזי, תאריך בעלמא, חסר תוכן, שנחגוג בו בעצם…כלום? לרוקן את התוכן מהמועדים העבריים.

ובסוף החודש הזה החברים יגידו לי "שנה טובה", ואני לא אכעס בכלל, כי אין על מה לכעוס, לא שרצחנו את ישו או משהו. אחייך לשכנים ואומר להם: "א גיט יארן!" (שנה טובה), כמנהגם של זקני אשכנז, שנהגו לאחל בכל יום בשנה "שנה טובה". אם תחליטו שהיום אתם מתחילים את השנה שלכם, בבקשה, אבל תעשה משהו עם ההחלטה הזאת, כדי שתהיה משמעות באמת לאותו יום.

חג מולד טיפוסי במרכז חסידי חב"ד (770, ניו-יורק, איסטרן-פארקווי).

דבר אחרון

בליל חג המולד ובליל הסילבסטר, יהודים רבים נהגו שלא ללמוד תורה או לעסוק בכל דבר שבקדושה, כדי לא להרבות בכוח לכוחות הטומאה ששוררים באותו לילה הקרוי בפיהם "ניטל נאכט". חוקרים רבים סבורים שהסיבה האמיתית היא בשל פוגרומים שהיו נפוצים באותם ימים, היהודים לא היו יוצאים בלילות לבתי המדרש. עד היום המסורת נשמרה ובישיבות רבות ליל חג המולד מצוין מידי שנה באדיקות במשחקי שחמט המוניים. היו אדמו"רים שנהגו לחתוך נייר טואלט לשבת עבור כל השנה באותו לילה, כדי להראות שהנצרות היא "הפרשה" של היהדות. (סוג של הפרשה שמצריכה נייר טואלט?). למען האמת, אני גם תפסתי טרמפ על התירוץ הזה וכבר שנים שבלילות ה"ניטל" אני מקפיד לקרוא ספרות מד"ב, פנטזיה ומיתולוגיה (טולקין ודומיו), בעוד שיתר השנה איני נוגע כלל בספרים האלו. והמבין יבין.

ודבר אחרון בהחלט

לאה גולדברג כתבה על ה"מכורה", כלומר המולדת שלה, שיש בה שבעה ימים של אביב בשנה ו"סגריר וגשמים כל היתר". למרות שחווינו חורף של ממש בשבוע האחרון, נראה שדווקא ההפך הוא הנכון בארצנו הצייה. אלא שלמדתי לא מזמן שלאה גולדברג כתבה את השיר על מולדתה שלה, הלא היא ממלכת פרוסיה שמלכה ומלכתה הוגלו ע"י הנאצים ולכן "למלכה אין בית ולמלך אין כתר".

היא גם כותבת שיש "רק שבעה ימים חגים בשנה". אם הארץ המדוברת היא פרוסיה הגרמנית, האם יש לספור גם את הסילבסטר?