בשערי רומי על נהר כבר – ביקור אצל יהודי אמריקה

בחודש מרץ חזרתי מביקור בסו-קולד מלכות החסד האמריקאית. את ביקורי בן השבועיים וחצי תכננתי כך שאשבות את שתי שבתותי בלוס אנג'לס מתוך הנחה שגודלה של הרשות המוניציפלית הנ"ל וריבוי היהודים והישראלים של העיר יהיה הנוח ביותר עבורי ולא אשחק במשחק ההישרדות היהודי בחו"ל. את שהותי השבתית ניצלתי למפגש עם יהודי העיר, סוג של תיירות המותרת גם בשבת.

צעיר, צעיר – אבל יושב היטב

לשבת הראשונה התארגנתי מבעוד מועד. הלכתי לתפילת ראש חודש ב"יונג יזראל" כדי לזכות בהזמנה בטוחה לסעודת שבת ביתית. בסיום התפילה ניגש אליי הגבאי ושאל לשלומי, ועל הדרך הזמין אותי לארוחת בוקר קהילתית הנערכת מידי ראש חודש. "איזראלי ברקפסט" הוא אומר. האמריקאים ערבבו ביצה מקושקשת עם קטשופ וקראו לזה שקשוקה, אבל הלקס, הבייגל והקרים צ'יז במקומם נותרו. תוך כדי טעימות ושמיעת הרב מפלפל פילופלים נאים באמת התארגנתי על מארחים אדיבים מאוד.

בערב התארחתי אצל מיסטר בולט. מיסטר בולט הוא וטרן של צבא ארה"ב וכיום עוסק בתחום הביטוח. חייב להיות עצמאי או מועסק אצל יהודי כדי לזכות בפריווילגיות של חופשות בשבתות ומועדים. כיוון שהייתה לי ההזדמנות להתארח אצל אמריקאים בארץ ישראל, הייתי מודע לנוהל העברת הקערות הבלתי פוסק שבלבל את חברי לטיול.

מיסטר בולט מקשקש עם חתנו על קהילה יהודית שהולכת ומתפתחת בפניקס, אריזונה. בהתחלה היה שם רק "ריפורם" ו"חב"ד" אבל עכשיו המודוקסים הולכים ומתרבים שם. עלויות המחייה הרבה יותר זולות – אף על פי שלא מתלוננים על בית הפאר בבברלי הילס. "כשאצא לפנסיה" הוא אומר "אני אעבור לאריזונה" הוא מדמיין בסיפוק, כאילו בא אל המנוחה ואל הנחלה. ישראל היא מקום נחמד לטייל. הוא אפילו עלה את המצדה. אבל צבא ארה"ב זה אמיתי.

מיסטר בולט בחר לקרוא לבתו "חיה", אף על פי שיש שם חי"ת. חיה נדרשת להגיד דבר תורה, והיא קוראת אט אט מן החומש בעברית רצוצה. ליהודים אמריקאים אין "גוד" ואין "ריבונו של עולם", אלא יש להם "הושיים". אין להם "מוזס" או "משה", אלא "מאושה". הוא מספר לי שבשם אילוצי מגורים האופציה החינוכית היחידה הייתה לשלוח את חיה ל"בית יעקב" חרדי. את המתכונת למקבילה האמריקאית לבגרות בחיבור הייתה צריכה לכתוב בנושא "מדוע איני ציונית?". חיה הנבוכה לא ידעה מה לענות, ולכן החליטה לברר בעצמה. היא נסעה לישראל ובחזור הודיעה לאביה ההמום שהיא מעוניינת להתגייס לשירות לאומי במוסד. אביה, שכזכור הוא יוצא צבא ארה"ב, נחרד, כיוון שהבין שדבר זה יסגור לה את אופציות התעסוקה הציבוריות באמריקה. שמא תהפוך לפולרד 2. בדחילו ורחימו הצליח להוציא אותה מהרעיון והשיבה אל ארץ זבת חלב ודבש, מלכות החסד האמריקאית. סיימו בקינוח גלידה פרווה בגלונים אמריקאים, ומיסטר בולט הנדיב ליווה אותנו בדרך למלון.

בבוקר בית הכנסת, שאינו בולט בין כל המבנים ואפילו מוסתר בין סניף CVS לראלפס, מוגן על ידי שומר אפרו-אמירקאי גדול מימדים שבוחן את הנכנסים. יש מי שיודע את הסיסמא למנעול המכני שעל הדלת. השומר סוקר אותנו ומחליט ללא שום קושי שאנחנו יהודים. כי מי המטורף שישים סתם ככה כיפה על ראשו ויסתובב ברחובות לוס אנג'לס.

קונים מצרכים כשרים לשבת

לאחר שחרית מאוד סטנדרטית, התארחנו אצל מוטי. מוטי בחור צעיר עם ילדים קטנים. הקטן ביותר הוא ארי, בן 5. מוטי המתנדב ב"הצלה", מקבל בביפר קריאה מרוחקת שאינו צריך להיענות אליה. הוא מנסה להסביר לארי הקטן מהו פיקוח נפש אבל מתקשה מעט. בזמן שבנותיו מתעוררות, כמנהג ישראל קדושים בכל שבת בבוקר, הוא מקדש על טקילה מקסיקנית ואני מתלווה אליו. מוטי ואשתו הצעירה ביקרו רבות בישראל. אבל הם מתחרפנים מה"סיבובים" שיש בכבישים. אני בראש מתמרמר על הרמזורים המחומשים הלא-אינטואיטיבים בעליל ועל הפניות באדום לימין שמותר לעשות. הם שואלים אותנו אם ראינו "סרוגים", ו"שבבניקים", ו"בשבילה גיבורים עפים". אנחנו עונים בשלילה לרוב השאלות ומסתבר שהם עוקבים יותר מאיתנו. ביתם עצום, עם גינה והכול. הם גרים בשכנות לגויים היוצאים לקמפנינג ממש כמו בסרטים ומאחלים להם "הפי ויקאנד אנד גוד רייד". השכנים חייכניים ומשיבים חיוך. נראה כאילו אני בשכונה של דני שובבני.

לקראת שבת לכו ונלכה לשופינג

בשבת השנייה לא רציתי ליהנות ממתנות חינם. הלכתי בערב שבת למעין מרכזון יהודי בשכונת אנסינו. שמה נמצאות אטרקציות רבות הנוגעות בעיקר לתחום הקולינרי. במעדניית הנקניקיות הכשרה גם גויים מלוכנסי עיניים וכהי עור עומדים בתור לקבל נקניק יהודי. בסופר הכשר משלוחי מנות של עלית ויין מן הגולן. תושבת יורדת מדברת עם יורדת אחרת בעברית. כמס שפתיים היא אומרת שאין אווירה של שבת וחגים כמו בארץ, ושהיא ממש מתה לחזור לארץ. היא לא יודעת ממש אנגלית טובה, ולאחר שקלטה שאני ישראלי, מבקשת ממני שאתרגם לקופאית את העברית שלה לאנגלית. יוצא לה להסתובב ולעבוד רק עם ישראלים ככה שהיא לא באמת הצליחה להיטמע בחמש שנותיה באמריקה. במעדנייה נוספת אני קונה קיטריינג לשבת. לכבוד פורים החליטו להכין אוכל פרסי. אבל המוכרת ההיספנית אינה יודעת מהו "גונדי" ולכן אני מתאר את תבשיל האורז באנגלית. המלון, שבבעלות יהודי, ערוך לקבל יהודים שומרי מצוות. הגוי הנחמד בקבלה מוליך אותי את הפלטה במטבח ומנחה אותי איפה להניח את האוכל.

החסיד המדליק מבל-אייר

הילכתי לבית כנסת קרוב בווסט הוליווד. בניגוד לבית הכנסת הקודם, בו ניכר שכל אחד ממתפלליו משלם דמי חבר רציניים, בית הכנסת השני נדמה לחורבה. האולם המרכזי בו התפללנו בערב שבת רומז שבית הכנסת הזה לא היה אורתודוקסי במקורו. כיוון התפילה לא היה מזרח והבימה מוקמה בקדמת ההיכל עם הפנים לציבור. בשתי צידי ההיכל דגל ארה"ב ודגל ישראל הנראים בלויים מימים. עזרת נשים מאולתרת נבנתה מוילון שעבר לאורך ספסלי העץ המיושנים. לבית הכנסת הזה לא הגיעו המתפללים בחליפות, אם כי בבגדי חול וכיפה מרופטת לראשם. בבוקר, סיר החמין עמד בצד האולם הקטן המעוטר בבלונים ילדותיים לכבוד פורים. הולמס יהודי מעלה צחנה נכנס והתקבל בחמימות על ידי הרב. הוא לטש עיניו אל סיר החמין ונגער על ידי הרב לחכות לסוף התפילה. הרב מנהל שם ישיבה לנוער נושר. לוח זמנים תלוי על הקיר המתקלף בו מצוינים בין הזמנים וגם חופשות אזרחיות כמו חג המולד ויום הזכרון האמריקאי.

גם זה קיים – בית כנסת ספרדי למהגרים מרוקאים. מזהים את שם הצדיק על שמו קרוי בית הכנסת?

ההבדל בתקציב ניכר. אין כסף למאבטח, קל וחומר למנקה. הציבור המצומצם אותו השלמתי למניין בקושי אינו מבין את מילות התפילה ורק מעטים עונים אמן וקדושה. לעיתים כשיש ניגון הם מצטרפים, וניכר שאין הרמוניה בין המילים, טעמיהם והמנגינה, ועל כן מזמורי התפילה נשמעים כשירי ילדים הנהגים ללא חשיבה. מלבד בחור אחד אשר שימש כשמשו של הרב, הגיל הממוצע היה סביב 60. לאחר התפילה המייגעת ודברי התורה הבאנליים להחריד ביקשתי לחזור למלון. הרב הפציר בנו להשלים מניין גם למחרת, ביום המנוחה הלועזי, ואף הפגין את בקיאותו בזמני הטיסה הקבועים מLAX כדי שלא נוכל לפטור עצמנו בתירוצים.

זיוף יקר

אם בשבת שעברה ראיתי את היהדות העשירה, המלוכדת והשבעה, אז השבת ראיתי את היהדות הרצוצה שצריכה לאסוף את עצמה, את הענייה והמתפוררת. אפשר לחיות חיים יהודים בתפוצות, אבל כמו כל דבר באמריקה – בשביל איכות צריך לשלם.

אבל היה יתרון אחד לשבת השניה על פני הראשונה. האותנטיות. אמת שהשבת הראשונה היא יותר דומה לזאת שבישראל, אבל נראה שיש שם משהו מזויף. כאילו הקיום היהודי הוא טקסי. באופן כללי, אמריקאים הם מאוד טקסיים. אולי יש לזה סיבה היסטורית. האמריקאים חיים בזיוף כפול. כיוון שאין להם מעמד אצולה, הם בנו לעצמם כאילו מעמד אצולה על בסיס המעמדות הסוציואקונומים. מעמדות אלו סיגלו לעצמם מנהגים וטקסים כמו באירופה – כפי שניתן לראות בסרט הידוע "טיטניק".  עם זאת, מעמד הביניים גם רצה להידמות לאצולה האמריקאית שרצה להידמות לאצולה האירופית, ולכן גם מעמד הביניים סיגל לעצמו טקסיות-יתר. זיוף כפול ומכופל. לכן אמריקאים מחייכים, מנומסים ואדיבים ועדיין אתה חס באי נעימות קלה שכזאת. ביציאה מאולפני אוניברסל כל הצוות מוחא כפיים למטיילים – ומדוע? מה עשיתי שאני ראוי לזאת? בפארק בלובואה בסן דייגו בחורה העומדת להתחתן מסתובבת עם סרט וכתר וחבורתיה מהללות אותה – אבל היא לא באמת מיוחדת. הרצון להתחתן בישראל הוא משום שהכלה רוצה להיות "כמו כולן" – להתאחד עם הרצון הכללי של האומה. אבל באמריקה מתחתנים כי רוצים להיות מיוחדים. ואולי רק משום שיש "אנחנו" ויש "הם" וזה מאוד חזק באמריקה, אז הקהילה היהודית מצליחה לשרוד שם איכשהו.

ודבר אחרון בהחלט

ביקורי היה לפני הפיגוע בבית הכנסת בסן דייגו. על האינטראקציה עם הגויים יש מספיק חומר לפוסט משלו – אבל נראה כי הדעות הקדומות קיימות אלא שלרוב הגויים מדובר באנקדוטה על חובשי הכיפה שאין לעשות עימה דבר. אבל הן הביקור שהדגיש לי שגם באמריקה היהודים הם זרים, והן הפיגוע שאשרר את תחושותיי, גרמו לי להבין שלמרות הכול – ישראל היא לא אמורה להיות רק זיכרון נחמד לאמריקאים – אלא אופציה אמיתית שחבל שהם לא שוקלים. בינתיים להקה אמריקאית נהדרת בשם הקליזמטיקס שרים "זאל שוין קומען דער גאולה" – שתבוא כבר הגאולה, לניגון שהולחן על ידי לא פחות מאבי הציוניות הדתית – הראי"ה קוק.

מתחיל מ9:10

מהכלל אל הפרת – רשמים מתוכנית "אלול", חלק א'

שבתי זה לא מכבר מתוכנית "אלול" של מדרשת עין פרת הממוקמת בישוב אלון במדבר יהודה. גוגל עצמו לא ייתן לכם מידע אינפורמטיבי מידי. בקצרה: תוכנית לימודים אינטנסיבית הכוללת תכנים מערביים ויהודיים, הפתוחה לדתיים וחילוניים כאחד. עוד תיאורים פורמליים כגון תוכן הלימוד ומספר הצלחות ששטפתי לא יועילו להסביר את המקום ואת טיבו, ולכן אתחיל מיד בתיאור אווירת המקום.

עיין ערך

לפני שנים צפיתי בסרט "מועדון קרב". התפעמתי והתלהבתי מהסרט, מהמסר הפילוסופי, מהתחושה המטרידה שקיננה בליבי ימים ארוכים לאחר הצפייה. שיתפתי את התחושה עם אחיי והוריי. האחים שלי חוו אף הם את אותה תחושת ריגוש מהסרט, בעוד שההורים שלי לא כל כך הבינו מה הקטע. כל זה היה בעיניי די תמוה. שחתי זאת לחברי הטוב מוקה שגם המליץ לי על הסרט הנפלא. והוא השיב לי כי יש איזשהו פלא בסרט הזה, ששכבת גיל מסוימת באוכלוסייה פשוט לא מצליחה להתחבר למסרים שלו. רק אנחנו, הדור הפוסט-מודרני, מרגיש את תחושת הריקנות וחוסר המשמעות, אז הזיוף במודרנה, את השגעון החודר לעצמותינו, את איבוד הזהות. הדור הקודם, שגדל והתחנך בין מלחמה למלחמה, הוא מודרני. רק ההוגים הפילוסופים לפני כמה שנים הצליחו לחזות מה נרגיש, אבל עבור יתר האוכלוסייה – נשאר פער עצום.

בכל הנוגע ל"מועדון קרב" אני שייך לדור החדש. (ואתם? אהבתם את הסרט או שהוא הרגיז אתכם?). אבל ב"אלול" הבנתי שיש קריטריון שדוחק אותי החוצה. אחד השירים היותר פופולריים בתוכנית היה "ויקיפדיה" של חנן בן ארי. מאז שהשיר יצא לא אהבתי אותו. קודם כל, למה שיר צריך להיות גם שיעור? אי אפשר פשוט להסתפק בחרוזים ומטאפורות נחמדות? בנוסף, הלחן משעמם והמילים די טיפשיות וילדותיות בעיניי. אבל מה מצאו בו הדור החדש, דתיים כחילוניים, שמזדהים איתו כל כך?

חנן בן ארי ובראד פיט – יש דברים שגדולים לא מבינים

השיר מציג תחושה מטרידה. אנחנו כולנו סובלים מדעות קדומות וסטיגמות. גם אני כתבתי פוסט כאן על סטיגמות שמצמידים לי כחובש כיפה. זה מעצבן – נכון. אבל מה הפתרון? ע"פ השיר: "אל תכלאוני בשום כלוב". כלומר – אם יש דעה קדומה, נגיד, על קבוצה X", אז הפתרון זה לא להילחם כX כנגד הדעה הקדומה, אלא לשלול לגמרי חלוקתן של קבוצות! אין X ואין Y, "אני הכול, אני לא כלום". אני לא מוגדר, אני לא מאמין בהגדרות, אני מיוחד ויש לי את הזכות להגדיר את עצמי כרצוני. ברוח הפוסט-מודרנה, הדור הצעיר מעדיף להתנתק מהגדרות על מנת לא לקבל תווית בכלל. ובזה אני רואה, שפיכת התינוק עם המים.

קניון בלב מדבר

המדרשה היא מקום המנסה לטשטש את התוויות. המילים "חילוני" או "דתי" הן כמעט טאבו. הדבר יוצר סביבה בטוחה לכל מיני יצורי כלאיים בין לבין (בעיקר כמות נכבדת של דתל"שים), ומאפשר להם ללקט פיסת יהדות כרצונם מכאן או פיסת מערביות משם. ובעצם, מה יותר מערבי מזה? למרות האווירה הפסטורלית והשקטה, הגענו בעצם לקניון עצום. החניכים במדרשה הם צרכנים שבוחרים את הדעות והמקורות שמוצאים חן בעיניהם. עושים סקירה, עוברים ומודדים, מחפשים את אותו דבר בצבע אחר, ואולי יש גם הנחה לקראת סוף עונה (חודש אלול…) או חברי מועדון. זה לא שלילי, לא. אני בעצמי עושה את זה. אבל הדבר מגלגל כמעט תמיד חוסר קוהרנטיות ודיסוננס פנימי. הדרכים להשקיט את הדיסוננס בין כל הדברים שקנינו, לרוב הם גרועים. אני בחרתי בהתיישרות ע"פ קו אורתודוקסי – מה שחושף אותי למתקפה כנגד ערכים מערביים, ולאפולוגטיקה בלתי מסתיימת.

איפה היה אלוהים בעין פרת?

ניסיון נוסף להשקיט את הדיסוננס בין כל הדעות שקנינו, הוא כמעט הניסיון הרשמי של המדרשה להשריש יהדות כתרבות. אם אני מנסה בכל זאת לזקק את האג'נדה של המדרשה אז הייתי בוחר בסיפור הבא ששמענו.

"היה לי חניך מארה"ב. הייתה לו חברה גויה והוא התארס איתה ותכנן להתחתן איתה. כניסיון אחרון להשיבו לחיק היהדות הוא הגיע לכאן [לארץ] לתוכנית לחיזוק הזהות היהודית. בסוף התוכנית הוא אמר לי שבאמריקה הוא חשב שיהדות זה רק שמירת מצוות, ומכיוון שהוא גם ככה לא יכול לשמור את המצוות, כי זה קשה לו, אין טעם להיות יהודי. עכשיו הוא יודע שאפשר להיות יהודי גם בלי מצוות. הוא נפרד מארוסתו, והתחתן עם יהודייה."

הסיפור הזה מתמצת את כל התנועות לחיזוק "יהדות כתרבות". הווה אומר – ההלכה לא מצליחה לשמר את היהדות, לכן אנחנו באים עם טקסטים של ביאליק ואחד העם, ובזה מצליחים לשמור על העם היהודי! אנחנו מצילים את העם! הקטע המוזר בטענה הזאת הוא קריטריון ההצלחה. מה נחשב להצלחה בשימור העם היהודי? תשובה: שמירה על ההלכה הקובעת שאין להתחתן עם גויים. או לחלופין, שמירה על ההלכה הקובעת שיש לציין את חגי ישראל וכולי. נרצה או לא נרצה, אלוהים נכנס לסיפור של העם היהודי. אבל בניסיון לפתור את הדיסוננס, הוא די נעלם בעין פרת. האמנם ניתן לערוך קבלת שבת רוחנית, מבלי שיהדהד לנו בראש מיתוס הבריאה לפיו העולם נברא בשישה ימים לפני פחות מ6000 שנה? האמנם ניתן לקרוא קטע מהזוהר ולאנוס את פירושו על תנועות הנפש שלו, מבלי להתייחס לפשט הטקסט המדבר על השכינה ועל קודשא בריך הוא?

מוזיאון המוזרויות

הדעות המרובות במדרשה יוצרות תחושה של פלורליזם. אבל זאת תחושה מזויפת. הדור הפוסט-מודרניסטי לא יכול להיות באמת פלורליסטי. פלורליזם במובן המודרני משמעו – אחיזה בלתי מתפשרת בדעה אחת, התנגדות חריפה לדעה השנייה, ועדיין אפשרות להכלתה ולהשמעת קולה. זהו הפרדוקס הבסיסי של הפלורליזם. הפתרון הנפוץ, ע"פ פילוסופים פוליטיים, לפרדוקס הזה (קרי, איך אני גם מאמין שהשני טועה ומזיק, ועדיין מוסרית אני מאמין שהוא צריך להמשיך לפעול), הוא אמונה שרבה התועלת על הנזק. ריבוי דעות יועיל מאשר השתקה וגדיעת קולות באלימות. אבל הפוסט-מודרניסט, אנשי הויקיפדיה, בחרו להם היום בגד-דעה חדש מהארון, ושאר האנשים יצטרכו לבוא ולומר "איזה יופי התלבשת היום!". הפלורליזם הזה הוא מזויף. מה שקורה במדרשה הוא פשוט מפגש בין מגוון דעות ובין מוזרויות שונות ומגוונות, וכבתוך מוזיאון, אנחנו עוברים, לומדים, ופותחים את הלב ופשוט מקבלים ללא סייג את האחר. אין זה רע כלל! הסביבה נטולת ציניות מאוד מצאה חן בעיניי. אבל זה לא פלורליזם. אתם לא באמת מקבלים את האחר כי מההתחלה לא התנגדתם אליו.

אני על רקע ארון הספרים בבית המדרש – צילום: דניאלה יוניסס

האוצר מתחת לגשר

וכעת נשאל: האם המדרשה מלמדת יהדות? מיכה גודמן העביר שיעור מעניין ומקורי מאוד על התנ"ך. הוא קרא אותו פוליטית ופסיכולוגית בצורה מרתקת. בקריאה שלו הוא ניסה להראות שאלוהים עצמו, הוא אוניברסלי. שהומניזם זהו ערך יהודי. במדרשה מתחילים עם לימוד יהדות, אבל מגיעים לערכים מערביים. אולי אפשר לומר שמלמדים מערביות במסווה של יהדות. תנו לי לנסח את זה במשל ידוע. יהודי אחד חלם שיש אוצר מתחת לגשר הזהב באמריקה. בתלאות רבות הוא הגיע לשם והחל לחפור מתחת לגשר. עצר אותו שוטר פדרלי ושאל לפשר מעשיו. סיפור לו היהודי על החלום שלו. ענה השוטר הפדרלי – "שוטה שבעולם! אני גם חלמתי חלום שיש אוצר גדול בישראל מתחת לגשר קוקה קולה בבני ברק!". חזר היהודי לישראל וחפר ומצא תיבת אוצר. כשפתח אותה גילה אוצר עצום, אבל לדאבונו…בדולרים אמירקאיים…והבן.

ודבר אחרון בהחלט

למרות הטון המריר של הפוסט, אני שמח שהלכתי לתוכנית כיוון שגם הכרתי אנשים מדהימים וחכמים מאוד, גם נודעתי לתופעות רחבות בחברה הישראלית וגם הצלחתי לחלוק את הגיגיי. המקום יוצר אווירה מאחדת מאוד בין כל החניכים, לרוב מקשיבה ומסקרנת. איך אומר הסרטון: "חרדים, חילונים, כולנו בני אדם בסך הכול". אז אל תשכחו לכבות את הדוד.

בית ובלאגן – חוויות שושן פורים פרוע

מקרליבך אצל ליטאים ועד גפליטע-פיש באמשינוב, הכול קרה לי באותו פורים . כתבה מ"קרוב אליך" של שבת זכור הבעל"ט.

קראו גם את כל העלון כאן:

http://www.qarov.org/files/Published/qarov_elecha_117.pdf

ירושלים של לילה

מסע בירושלים של "ליל שישי" ממאפיית נחמה עד לקבר הסודי של דוד המלך. פורסם ב"קרוב אליך", נוח תשע"ה.

מסע הקסם המסתורי עם ניידת נ-נח

אז איך זה מרגיש להיות בתוך ניידת נ-נח? כתבה שלי מתוך "קרוב אליך" הפורימי של שבת הקרובה (צו-זכור).

לחצו כאן לקריאת הכתבה

אני על רקע הניידת

אגב, ממליץ לקרוא את העלון כולו, הוא נחמד!

 

היהודי הנודד – תובנות תנ"כיות מְיָם אל ים

בכל 23 וקצת שנותיי בארץ, מעולם לא חציתי את קו חיפה אל הגליל. לכן, בשבוע האחרון של תשע"ג יצאתי להכיר את הגליל. ברגל. צפונבוני אשדודי שכמותי ארז תיק של 15 ק"ג, והלך מחוף אכזיב הממוקם צפונית לנהריה עד לחוף גינוסר על שפת הכינרת. זהו יומן מסע רטרואקטיבי.

באתי להיטהר. איפה חותמים?

חז"ל זיהו אלמנט פסיכולוגי יפה מאוד. במסכת עבודה זרה דף נ"ה ע"א מסופר על כך שבמקום שגר רבא, חכם תלמודי, התגתלה דמות אלילית בלילה לאחד האנשים וציווה עליו לשחוט בן אדם כדי להפסיק את הבצורת האיומה. והנה, הפלא בָּפְלָה, השוחט שחט וירד גשם. אומרים חז"ל על כך:

"מלמד שהחליקן [הקב"ה] בדברים כדי לטורדן מן העולם, והיינו דאמר ר"ל… בא לטמא פותחין לו, בא לִטַהֵר מסייעין אותו"

יש נבואות המגשימות את עצמן. אם אדם רוצה ללכת או חושב בכיוון מסוים, אז מן השמיים 'פותחים לו' – מראים לו מהרהורי ליבו. אבל אם אדם בא להיטהר,  כלומר – מחשבתו היא בכיוון טהור, מסייעים לו. כמובן שהקביעה של טוב מול רע היא קביעה דתית, אבל הזיהוי שאדם באיזשהו מקום קובע לעצמו מה לחשוב, הוא זיהוי נפלא, והוא מרכזי גם בתורת הנבואה של הרמב"ם.

ומה הקשר? יצאתי לטיול – וגיליתי שגם טיול רגלי ושינה על הקרקע יכול להיות מסע רוחני, תלוי באדם. קראתי אינספור פרקי תהילים לפני שיצאתי. האם הבנתי באמת את המטאפורות? הריני לשתף עמכם את מסעי בעקבות המטאפורות שאנו קוראים כל יום, אבל לא השכלנו להבין וחשבנו שהכול טריוויאלי.

אני בגשר אלקוש

בין הרים ובין סלעים

קנינו מפה. אבל לא התחשבנו שהמסלול המסומן במפה הוא אווירי, בעוד שבתכל'ס הוא כלל לא מעט עליות וירידות. העליות היו לא פשוטות, במיוחד עם הציוד, כך לדוגמא העלייה למושב אבירים או להר מירון. אבל לא רק עליות היו, כי היו גם ירידות ואלו היו במידה מסוימת הרבה יותר גרועות – הברכיים נדפקות מעומס המשקל והרגליים מדדות ומחליקות. בעת העלייה למושב אבירים, כולנו ייחלנו לרגע בו נגיע למישור, בו נוכל ללכת בסבבה, ללא דאגות – נראה איפה ההתחלה ואיפה הסוף, נהיה בטוחים על כיוון, דרך בה אין אבנים ומכשולים ואפשר לנוח בכל שלב.

ג קוֹל קוֹרֵא–בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ.  ד כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה (ישעיהו מ')

י עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים, פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם; סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן, הָרִימוּ נֵס עַל-הָעַמִּים (שם, ס"ב)

ים אל ים, תהום אל תהום

בנחל עמוד עליון, אחד המסלולים היותר קשים, הִלכנו בין צוקים. שלטי אזהרה המתריעים בפני נפילה לתהום פזורים מכל עבר. אבל אי אפשר לחזור לאחור. צריך להמשיך גם בדרך המסוכנת. אחזנו בענפי העץ ובמוטות ברזל שרירותיים, ועליהם תלינו את יהבינו (תרתי משמע, אם יהבי במקרא זה היה מקל הליכה). להביט למטה עושה סחרחורת. אתה מרגיש מלכוד – ואין לך למי לפנות ועל מי להישען אלא על אבינו שבשמיים. במקום שכזה, נראה טבעי לשאת תפילה, כיוון שעל צוק מעל תהום אין לך דבר מלבד עצמך והבורא.

אֲפָפוּנִי מַיִם עַד-נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי; סוּף, חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי. (יונה ב')

ז  צִדְקָתְךָ, כְּהַרְרֵי-אֵל–מִשְׁפָּטֶיךָ, תְּהוֹם רַבָּה;    אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְהוָה. (תהילים ל"ו)

י רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים, זֶרֶם מַיִם עָבָר; נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ, רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא. (חבקוק ג')

ריח לבנון

בנחל עמוד תחתון בבוקר תחושת הארומה היא כמו להיות בתוך שקית תה. אני לא מאנשי הטבע שקוטפים מרווה וזעתר ומכינים תה בפינג'אן. הבאתי תה מהבית בשקית. אבל שמחתי שאותם פינות חמד רבות שמצאנו נמצאות עמוק-עמוק בתוך שמורות הגליל, כך ששום יד אספסוף עם ג'יפ לא משגת שם, ולכן הטבע נשמר בצורה נפלאה, רגועה, קסומה. ריח הטל על המחנה בבוקר. דמיינתי את האר"י מתהלך עם תלמידיו בין ההרים או את חכמי ציפורי מרימים את שולי מעיליהם כשבאו לחצות איזה נהר. על שפת נחל זורם בין עצים, כל הגיג שתגיד, נשמע כאילו אדם חכם אמר אותו.

יג  צַדִּיק, כַּתָּמָר יִפְרָח;    כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה.

יד  שְׁתוּלִים, בְּבֵית יְהוָה;    בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ.

טו  עוֹד, יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה;    דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ.

טז  לְהַגִּיד, כִּי-יָשָׁר יְהוָה;    צוּרִי, וְלֹא-עַוְלָתָה בּוֹ. (תהילים צ"ב)

על הר מירון. מסתבר שרשב"י לא נמצא בפסגה למדתי את זה בדרך הקשה.

חשכונות

חושך. הפחד הגדול ביותר של המטייל. אמנם יש פנס, אבל זה לא ממש עוזר, רק קצת כדי לארגן מקום חנייה נורמאלי בדחק. החושך הוא טוטאלי, לא ניתן להתמודד איתו, הוא מציאות גמורה שאי אפשר לעשות איתה כלום – זה פשוט גדול עליך. ביום הראשון, כשהיינו עוד צעירים חסרי ותק, לא הספקנו להגיע לנקודת היעד בטרם שיחשיך. שמענו זאבים קוראים, ונמלא ליבנו בחיל ורעדה. המשכנו ללכת בחושך במהירות, כאשר חבר מאיר לי את הדרך, כיוון שלי לא היה פנס. הוא הולך לפניי ומזהיר על כל אבן ומכשול. למדתי מכאן שיעור נפלא ברעות הדדית ובענווה כפי שלא למדתי בכל חיי.

ט יְהוָה, נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ–לְמַעַן שׁוֹרְרָי; הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ (תהילים ה')

כט  כִּי-אַתָּה, תָּאִיר נֵרִי; יְהוָה אֱלֹהַי, יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי. (שם, י"ח)

שְׁתו מים

מים היו ללא ספק המטבע העובר לסוחר. שילך לעזאזל הטלפון, הכסף, קופסאות השימורים. רק תשמרו על המים. מחשבים כל צעד האם יש לנו מספיק מים לסיום המסלול, איפה נוכל למלא ועוד. עייפים ומזיעים, היינו מגיעים מידי פעם למעיין זך וצלול כל כך, שניתן לראות את הנביעה ישירות מן האבן. במקור מים אחד היינו טובלים, מכבסים את בגדינו ושותים. מה שנקרא, הכול-כלול. אין שמחה גדולה יותר מלראות מקווה מים, המרמז על מנוחה קצרה, על רענון ושאיבת כוחות להמשך הדרך. כמו ילד שהגיע לג'ימבורי.

יט וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת, מַיִם, וַתַּשְׁקְ, אֶת-הַנָּעַר. (בראשית כ"א)

ז כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה:  אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. (דברים ח')

יג מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה, כָּל-עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ; וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ, כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-יְהוָה. יד רְפָאֵנִי יְהוָה וְאֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה:  כִּי תְהִלָּתִי, אָתָּה. (ירמיהו י"ז)

גפן במובן של גאפן

במהלך הטיול, אף על פי שהיינו משופעים באוכל (ואפילו עברנו על איסור נותר והבאנו הרבה יותר ממה שהיינו צריכים בפועל), מה היה נעים למצוא עץ טוב למאכל (לרוב, כי היו הרבה תולעים בפנים). ביום השני נתקלנו כמעט בכל שבעת המינים. למדנו לאהוב את מה שיש, להסתפק בפשוט, ולהודות על עץ רימון שמצאנו במחנה הלילי של כפר שמאי. לסעודה שלא היינו מעלים על שולחננו אפילו בערב ט' באב קראנו "סעודת מלכים".

ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. (דברים ח')

כב אַל-תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי, כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר:  כִּי-עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ, תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם. כו וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל, וְשָׂבוֹעַ, וְהִלַּלְתֶּם אֶת-שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא; וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי, לְעוֹלָם. (יואל ב')

הוי, כנרת

את המסע סיימנו בטבריה. בראותנו את הכנרת עלץ ליבנו וקפצנו למימיה. היה נהדר לראות את הנוף משתנה בצורה הדרגתית, עד שראינו את אבניה השחורות של העיר טבריה. לא זכור לי שיש איזה מעלה מיוחדת לכנרת או לטבריה במקורות הקדם-תנאיים. אך עם זאת, לעולם לא היה נכון יותר מאמר הפייטן:

אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה     תָּמִיד עֵינִי צוֹפִיָּה

אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה           אַדְמַת קֹדֶשׁ טִבֶּרְיָה

נָעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ               גַּם טוֹבָה רְאִיָּתָהּ

יָם כִּנֶּרֶת חוֹמָתָהּ            שָׁמָּה הָעִיר בְּנוּיָה

על שפת ים כנרת. השמש זורחת בים. קטע.

הערת אגב

אני בטוח שתלמידי ישיבה רבים גם קראו בקול גדול כמוני בעשרת ימי תשובה האחרונים את הפסוק "נַפְשִׁי לַאדֹנָי, מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר, שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר" (תהילים ק"ל). אני מודה שלא הבנתי את הפסוק לפני שביצעתי תורנות שמירה לילית בצבא וציפיתי לחבריי שיבואו להחליפני בבוקר. הצפייה הזאת היא מטורפת. מתבוננים בשעון, רק זה מעסיק אותך, לזה אתה מצפה, כך גם לישועתך קוויתי ה'. אתם מכירים את זה?

פינת השו"ת – והפעם, על תאנים מהטבע

ש: איך לזהות תולעים בתאנים מן הטבע?

ת: פתח את התאנה. הבט בזהירות בסיבים בתוך בשר הפרי. אם אתה רואה דבר-מה זז, הרי אלו תולעים חיות. אם אינך רואה דבר זז,  הרי אלו תולעים מתות.

ש: מה מברכים על תאנה מן הטבע?

ת: על התאנה: בורא פרי העץ. על התולעים: שהכול.

ודבר אחרון בהחלט

בחורבת חממה למרגלות הר מירון, חנו איתנו סניף שלם של 'בנות-עקיבא' מפוצצות אנרגיה והורמונים שלא נתנו לנו לישון כל הלילה (אוי לאוזנינו הערלות ששמעו כל הלילה שירת נשים), ובבוקר אפילו פינקו אותנו בסנדביצ'ים כפיצוי. בחוף גינוסר הגיעו גם סוג של בנות-עקיבא, אבל מדת אחרת. בעל החוף, בג'סטה נחמדה מאוד החליט לרצות את כל אורחי החוף והכין פליי-ליסט: שיר בערבית, שיר בעברית ושיר באנגלית וחוזר חלילה. לפי מדד ההתלהבות בחוף, נראה שלשרית חדד יש קהל לא קטן אצל הנשים הרעולות. שרית חדד עשתה קאבר נחמד לשיר הבא, אבל בכל זאת החלטתי להביא את המקורי…

אוקראינה בקטע של קברים – עצור! פולקלוריזם לפניך.

בראשית הפוסט

עם ישראל נטה לפולקלוריזם מראשית הימים: הם אלו שאמרו לאהרן קום "עשה לנו אלוהים" ו"אתם המתם את עם ה'". הם אלו שפסחו בין הסעיפים של אליהו והם אלו שמהווים את הפלח הגדול ביותר של האוכלוסיה הנוסעת לסיורי צדיקים באוקראינה. מיהו פולקלוריסט ומדוע אני נגד היישות הדתית הזאת? זה לא המקום להרחיב, אם כי זה אחד הדברים שמעסיקים אותי במיוחד. פולקלוריסט הוא אדם שבדומה לרפורמי, לוקח חלקים מן הריטואל הדתי, או מבצע מעשים בעלי אופי דתי, בכדי לשמור על זהותו היהודית-חברתית-תרבותית, אך לא דווקא דתית-ערכית. מדוע הם עושים זאת? סיבות רבות, שאחת מהם היא דומה לרצון עבור "דרכון זר" – הם אינם בטוחים מספיק בזהות היהודית-ישראלית ולכן מחפשים זהות נוספת. סיבה נוספת היא רצון לחוויה דתית, אבל בהתאמה אישית.

ציבור נוסף שהעיק עלי מאוד במסע לאוקראינה היה מיסיונרים: כן, יש גם יודו-מיסיונרים. כבר אמרו חכמי הגמרא שבדורינו איננו יודעים איך להוכיח, אבל הוא צדיק ויש לו כובע וזקן, אז כנראה שהוא יודע מה הוא עושה. עליהם כתבתי קצת כאן. ומה משותף לשניהם? וכעת אתחיל ברשותכם פשוט לצטט קטעים מיומן הנסיעה. (הערות מקוריות יסומנו בסוגריים עגולים, והערות בשעת ההעתקה בסוגריים מרובעים, וכן קטעים מדולגים). הערה – ייתכנו שגיאות הקלדה, כיוון שהעתקתי את הכל מן הכתב.

משגל השכינה

מוצש"ק כי-תבוא, מז'יבוז', 21:15

הוא מתחיל את את הפיוט בסעודה שלישית ב"עושה נפלאות לבדו" ומסיים ב"בעש"ט צדיק יסוד עולם". היא מברך את הפצוע ב"כל המחלה אשר [שמתי במצרים לא אשים עליך]". ובספר שמות הצדיקים הוא גם מזכיר את אלישע בן אבויה. יש איזה פגם מרחף, על זה כבר התלוננתי הרבה, אבל השבת פה אצל הבעש"ט מתקנת. נכון, לקח זמן עד שהאוכל הגיע. כאשר שאל פלוני למתי יבוא העוף עניתי לכשיתפוצצו מעייך חוצה. הלכתו להתפלל תפילת ערבית של ער"ש בבית הכנסת העתיק. פשטות עצית ואבנית שורה על המקום. מעט התקשו לשבת על כסאות מעץ כי רגילים היו לבתי כנסת הספרדיים המעטרים זהב וארגמן. מ"מ לפחות הקפידו לדבוק במנהג אבותם ולהתפלל במניין ספרדי, אשר קולו גבר על הניגון החסידי המזדייף מפיו של שליח הציבור. לאנשים יש נטייה לבקש את הדרך הקלה.הפולקלוריסטים ישטתחו על קברי צדיקים, כי זה לא קשה כ"כ, רק כרטיס. המסיונרים דורשים הרבה מאחרים, כי ברגע שיבקשו את זה מעצמן, אז כבר מרגישים בהם שהם אנשי אמת, שהתורה שינתה אותם לטובה, ותרצה להידבק בהם, אבל הרבה מהם אנשי שקר. תפילה?! לכוון?! ללמוד תורה?! (ובאמת, לא ג'אנק על פנימיות אלא רש"י ותוספות) זה יותר מידי. התפילה אכן מעולה. רצפת הבטון הפשוטה עוטפת אותך בתחושה של חקל תפוחין קדישין בעת שאתה עוצם את העיניים. השבת בבעש"ט מטבילה אותך בשלווה. כל הזכרונות המעולים, כל התחושות הטובות שחווית אי פעם עולות וצפות מעלה, מבעבעות ומתגשמות בפנים מאירות וחיוך אדיוטי. במקווה נראה שכל טבילה וטבילה הולכת ונהיית עמוקה יותר, מן החלום אתה מתעורר עם ניגון מתוק מדבש ששמעת כל החלום אבל עם נטילת ידיים הוא נשכח. בשחרית, הייתה לי ברירה האם להתפלל עם הפולקלוריסטים ב8:00 או החב"דניקים המשיחיים (בחלקם, ברור) ב10:00. אוי ויי, מה 10? קמתי ב8:00 לעבודת הבורא ולא סבלתי הרבה, כיוון שחולק אני הרבה כבוד לבני ספרד ולמורשתם המפוארת, ואיני חש תחושת גזענות כלל. לקראת יוצר אור חשתי תחושה לפייט מעט בעצמי והלכתי מאחור אל עבר חדרון קטן ששם היה הבעש"ט מתפלל מאחורי כולם. אךךך, הצדיקים יודעים נפש בהמותיהם. מאחור אפשר להתפלל בשקט, כי יש נטייה להרבה גאוונתים לתפוס העמוד ולהתעלל בקהל הקדוש כדי למרק עוונותיהמו. וההולך להתפלל מאחריהם ניצול מכך. ומ"מ יש להיזהר לא להתנתק מהקהל כלל לחלוטין, כפי שכתבתי. [במקום אחר, וכאן לא מקומו] ואחזור לער"ש. התפללנו כמה מניינים יחדיו, ז"א גם קבוצתי שלי וגם עוד קבוצות. הרוב חב"דניקים, ואולי שנייים-שלושה שטריימלין לרפואה, זכר לבעש"ט. הדרשה הייתה בעלה אופי סודי – שמור ביותר (כיוון שזה שבת, לא נדרשנו להותיר את הפלאפונים בחוץ). לבסוף חתם הדרשן: "זאת תורתו של הבעש"ט!". מה?! הלא הוא האדיר את הפשטות! טוביה החולב יכול להבין ספירות ועולמות? תן פשטות, ריבונו של עולם. בעת שירת לכה דודי הותר הרסן ושוב התחילו המחולין […] בדיעבד חבל שנותרתי בחוץ, כך לא הייתי מושך תשומת לב, אבל הייתי נוהג בשקר אילו הייתי מצטרף מלכתחילה למעגל הריקודים. ושקר שונא אנוכי […] מ"מ עמדתי בחוץ וחשבתי לעצמי כמה עצוב מראה חסידים ללא רבם, שלוחים, מפוזרים, עושים כילדים קטנים. […] שם בבית הכנסת רקדו בו עשרות, ונראה האי-סדר, וניכר כ"כ, עד כדי שזה מעציב. מעט ברסלבים עשו תנועות מוזרות, אבל לא אוכל להעיד נגדם, כי תפילתי היא עיקר העבודה, ואני כולי רגש בתפילה, נע ונד. לכן, אנשים המתרגשים כמוני (או שעושים כאילו, ודים) אין לי קטגוריא עליהם כלל. איתנו הגיעה עוד קבוצה, ועליהם ארחיב מיד. אבל אציין דבר שראיתי בשבת כולה, אם בסעודות, אם בתפילות, אם בכל אתר ואתר.

פנים בית המדרש של הבעש"ט

אם רואה אדם שליבו כבד עליו, ישנה לבושו, ילבש שחורים, וילך למקום אומן, היכן שאין מכירין בו כפי שהוא לבוש ויעשה מה שליבו חפץ. אומן (או אוקראינה על קברותיה בכלל). היא גן העצמאות של הרוחניות, אנשים שבישראל לא יעיזו לעשות דברים ברוח שהם עושים פה, מגיעים למקומות האלו. פה הם פורקים את הצרכים הדתיים שלהם, האם ראוי להתייחס ליהדות כמו זונה? רק שצריך, בסתר בסתר ללכת אליה, אבל הסתר הזה הוא מעין הפרהסיא, ושם לפרוץ עם כולם במשגל של השכינה? משלי מבהיר די הרבה, ע"י משלי הנשים שלו, שיש כל מיני התנהגויות רוחניות. את המינות הוא באמת ממשיל לזונה (ייתכן שטרם כתבתי את פירושי על הפרק הנהדר הזה, ואולי בקרוב אכתבנו בעז"ה), ואת דרך היהדות והתורה הוא ממשיל לאישה נאמנה, וגם עדיין אשת חיל. כולם יודעים שהיא אישתי, בכל מקום שאלך, אני לא מתבייש כי היא אישתי בדין. זהו סטטוס, תווית: "נשוי", ואתה לא יכול להיפרד ממנו. ובעילתך, כולם יודעים שאתה בועל את אישתך, אבל אתה מקפיד לעשות זאת בסתר, מן הצניעות. הנמשל ברור. מצוות ראויות להיעשות, וזה ברור לכולם, ועדיין הן ממקום אינטימי נורא, בכלל, עבודת ה' שלי היא אינטימית, ולמרות שפה ושם יוצאת לי איזה נשיקה לאהובתי בפרהסיא, אבל שויין, זה בחברה הרגילה שלי, וזאת לא בעילה. אם נמשיך עם אנשי גן העצמאות, אתה מוצא אותם מגיעים לכאן, משתוללים, צועקים בקול, שרים בבהמיות גסה, ערגה דתית גדולה מאוד, שהם עושה רק פה. פגשתי מקבוצם חלק מהאנשים ורציתי לדבר איתם, אחרי הכול, אני במחקר רוחני. הם קבוצה שלומדים ע"פ שיטת ימימה, שלא הייתה יודעה לי לפני כן. אתה יכול לראות שם עורכי דין מכובדים, אנשי היי-טק, שחקנים (ופגשתי, נו, הזה עם הפלולה מטירונות [גולן אזולאי]). עו"ד אחד אמר לי כשישבתי עימו, שהוא היה איש אמת, שרבים לא דתיים בקבוצה, והוא קיבל על עצמו לא מזמן לשמור שבת. הוא דיבר בנוחות ובקלסיות [??? מ"מ דיבורו היה רגיל, לא מתנשא, לא יהיר או זר] ואמר לי ולבנות שהסבו עימי לשולחן שם לאחר קידושא רבא: תביטו בקבוצה, הם ניראים לך דתיים? לו עצמו היה ראש קירח וכיפה קטנה שאמרה הכול, אבל לפחות הוא איש אמת. לאחר שינת הצהריים דיברתי עם עוד יהודי מקבוצתם. הוא ישב עם איזה בחור מתולתל וכיפת נ-נח, אשר בתפילה עשה קונצים וריקודים וניסה להסביר לו איזה עקרון, התבטלות או עבדות לה', עקרון קבלי-חסידי משהו, באנגלית. האנגלית שלו הייתה די בסיסית, אבל טובה. מ"מ ראיתי אותו מסתבך מעט להסביר לו את הרעיון. זה הזכיר לי פרנציפ שפעם הנחה אותי כדי להינצל מלשון הרע ושאר דיבור סרק. העקרון אומר, אם אתה רוצה להגיד משהו, העלה אותו על הכתב והתבונן בו, לחלופין, תרגם אותו לאנגלית (העקרון דומה). ככה אתה מתבונן בהשלכות של מה שאתה אומר, וחשבתי, זה נשמע מה-זה רע באנגלית, כנראה הרעיון הזה לא היה צריך להיאמר. אבל הספרים של בעל הרעיון כבר תורגמו לאנגלית. לא יודע מה הולך פה. קיצר, דיברתי איתו מעט וניסיתי להבין את השיטה שהיא משהו פסיכולוגי, עבודה פנימית-שקר-כלשהו, בהתחלה לא נוגעים ביהדות, ואז איכשהו מקשרים הכול. חלק חוזרים מזה בתשובה, חלק לא, וזה מושך מוחות חריפים ביותר, טרנדי מאוד בת"א. "מה מטרת המצוות?" הוא שואל אותי. ואני עונה לו: "לעבוד את ה'". הוא קישקש לי על מניואָל לאדם, משל פופולרי יודע. נחמד בתור שיטה ראשונית, תתקדמו הלאה. לא הבנתי את השיטה שלו, וכשניסיתי להקשות (מתוך לדעת, לא לקנתר או לתקוף) הוא נע באי נוחות בכסא ולבסוף הלך לו למנחה. [בסעודה רביעית לפני שיצאנו ממז'יבוז' הזדמן לי לפגוש אותו שוב, והוא איחל לי "להצטרף לכוחותינו", בטח הוא הבין שאני סוג של כופר {בעבודה זרה}.] נזכרתי פתאום בחסידים בסעודת ליל שבת שבקושי אוכלים ושותים הרבה כ"כ, פניהם מאדימות עוד לפני הלחם, והם קופצים כהבלים ללא מורא משבת מלכתא. פולקלוריסט צרפתי שהיה לידי ביקש רשות מהשבת והבעש"ט, האם אכן הוא נחשב פנים חדשות? לא יודע. צ"ע. […]

משחקים קדושים

אמרות כנף יצאו מאנשים במשך הטיול, שמבטאים את עיסוקם בטפל ולא בתפילה. חלק מהם ממש העיפו לי את האידאה לאודסה. להלן חלק מהם:

• ר' נחמן היה רוסי?! (פלוני, במטוס. אם הייתי ר' נחמן הייתי אומר: לא רוסי, אוקראיני.)
• ש: אז איך הבן קבור רחוק כ"כ מהאבא? ת: האבא ניסה לרצוח אותו אז הוא ברח ומת שם (שיחה באוטובוס בדרך לניז'ין- מקום קבורת ר' דובער, בנו של בעל התניא הקבור בהאדיטש. כנראה מישהו בלבל בין הקורפוסים הקדושים.)
• הבן: "אבא, למה הכול פה באדום?" האבא: "הרוסים משתמשים הרבה באדום כי הם מאמינים שזה נגד עין הרע". (המפלגה הקומוניסטית לא לוקחת סיכונים בבחירות האלו)
• "אתה מתכוון לבאבא יגה, המכשפה הסלבית, נכון?" (אני, מנסה להבין למה מישהו התחיל לדבר איתי על בבא-יוגי, צדיק אמיתי שלא הכרתי).

ההתעסקות מצד אותם אנשים היא באמת בטפל, בחיפוש אחר סמלים, פסל ומסכה. כך כתבתי כשהיינו בניז'ין:

5/9, 15:25, ניז'ין

הדרך לניז'ין מהאדיטש היא ארוכה מאוד, וגם התארכה בשל תקלות טכניות. הנוף בדרך מדהים. שדות ירוקים ועצים שאין האישון שבע מהם, האופק כולו ירוק, ולעיתים זהוב משדות שעורה וחיטה אינסופיים. הכביש הצר והארוך שמחבר בין הכפרים-ערים שאנו נוסעים אליהם הוא מאסף בין שאר כפרים שכוחי-אל. ואפשר לראות בהם עגלים ואווזים, וגם מבנה כנסיתי אורתודוקסי לפעמים שמושך את העין. (או טנק מימי מלחמת העולם שניצב בכמה כיכרות ניצחון). כאשר מראה מלובב של פסל ברונזה ניצב באמצע כיכר עולה לעפעפי, אני ממהר להוציא את המצלמה, אבל סובביי לא מבינים מה אני מתעניין באלילים, באר מים (שמראיה האותנטי די מושך האמת) שלפי השלט הטרי שעליה , שימש שנים את תושבי הכפר (שכולם חב"דניקים מדורי דורות, באמת, מה אתם לא מאמינים?) לנטילת ידיים. כן, וגם הייתה להם נטלה מתחת למיטה. נו שויין. בית הקברות שאליו נסענו הוא מחוץ לעיר ניז'ין. העיר עצמה מרתקת, לא כי היא שוברת במעט מאוד את הנוף הכפרי עם הבבושקות עם המטפחת, אלא גם, וגם כי היא עיר, באוקראינה החופשית מבה"מ זה מאז שאני חי, אשר מתקיימות בה בחירות (כאילו) דמוקרטיות והאופי שלה הוא קומוניסטי מובהק. באמצע העיר, כיכר גדולה ובה פסל ברור של לנין, עם כיתוב Ленин ! ואין מקום לטעות כלל. גם שלטים אדומים עשויים פטיש ומגל בfavor of המפלגה הקומוניסטית מצויים מאוד, הסבתות לבושות מטפחת אדומה, וגיבורי העיר הם גנרלים בצבא האדום, והם? הם משחקים עם הבאר. ניסיתי לברר מה טובו של הצדיק הטמון כאן, מלבד היותו "הבן של". ואילו זה היה ספר אחד או גמילות חסדים מיוחדת, אבל כל שקיבלתי זה שהוא היה בעל הבנה בחסידות. שוב המונופול החב"די משחק – חסידות = חב"ד. והצדיק הוא צדיק הוא צדיק הוא צדיק. כיוון שאין לי במה להתקשר אליו, ניצלתי את רגע המצוקה שהסיטואציה המביכה הזאת גרמה לי והתפללתי על קברו ש[ה'] יבדילנו מן התועים ויורנו את תורתו אמת, ושנעבוד רק אותו ולא אחר חלילה.

הבאר – הללוה נדיבי העם

במקום אחר כתבתי כך:

6/9, אניפולי, 19:45

[…] נדמה כי לפעמים הם משחקים משחק. ככה משחקים בו: כל אחד אומר משהו, מרמת הגיחוך הנמוכה ביותר, עד לגבוהה ביותר, אבל שישָמע עדיין הגיוני איכשהו. לדוגמא, מסביר את עקרון השכר והעונש וכד', והראשון שמראה הרהורים אחר המעשה, מחוץ למשחק. דוגמא: "ענפים מהעץ של הצדיק X מביא לך תאומים", "Y קם באמצע ההלוויה שלו והטביע חצי כפר באדמה", "אינטרנט זה אסון ליהודים, ומביא סרטן" וכד'. גם הורג אותי שהם מצפים כך להתעוררותא דעילא, כאילו שהמהרש"א היה סופרמן. לא! תנסו אתם להיות מהרש"א או מגיד ממעזריטש, הם לא אלילים. הם בני אדם כמוכם, וההתעמקות בדמותם נותנת תקווה ביכולות האנושיות העצומות הגלומות בכם. האם ה' הוא האלוקים הוא מס שפתים בלבד? שימו לבבכם על דרכיכם, שמא תכשלו בהם. אני מוצא פה שיחות מענינות עם אנשים, מעט הבנתי בר' נחמן, בתניא ובש"ס, אז המוח והשכל מעורר את ההערכה העצומה אודות אותם אנשים. יש יתרונות לכאן, מצאתי עצמי מעט מתאגד עם עמי. לעשות אגודה לפני ר"ה ולזעוק יחדיו על הצרות, וכל ישראל ערבים זל"ז וכל המבקש על חבירו נענה תחילה, ודי לדבר הזה.

המשך יבוא…

ודבר אחרון בהחלט

מספיק שטנה להיום. יש לי גם דברים טובים להגיד על עמי האהוב. באוקראינה זכינו להכנסת אורחים כמו מלכים, והנעימו לנו את זמננו במאכלים ערבים ובמנגינות מתפייטות. הסולידריות גדלה פי כמה כשיהודים (או בפרט ישראלים) נמצאים בניכר. לדוגמא – יצא לי לנהל שיחה קלילה וכיפית בבוקר נעים על הדשא עם תלמיד ישיבה של סאטמר מניו-יורק. ציונות? תשאירו לפוליטיקאים.

כיוון שבמכשפות עסקינן…

אוקראינה בקטע של קברים – רשמים מהמסע

מסכת טומאות. פרק א'.

הפסקה קלה מן סדרת הפוסטים על האורתודוקסיה. בחודש ספטמבר האחרון נסעתי לאוקראינה. אני בעצמי לא בדיוק יודע למה. איני מחפש ריגושים דתיים בחיים שלי. אבל בכל זאת יש כמה תירוצים. ראשית, התופעה של יהדות ימינו לבקר בקברי צדיקים באוקראינה מעניינת אותי ורציתי לראותה מקרוב. שנית, זאת הזדמנות מצויינת לראות מקרוב איפה פעלו אנשים גדולים שאני מעריץ את שכלם ולבבם. שלישית, קשה לצאת לחופשה בבית בפרט או בארץ בכלל. במסע באוקראינה הזמן תופס משמעות אחרת. כשסדר היום של לקום בבוקר – לעשות משהו – ללכת לישון מתפורר, אז באמת יצאת לחופשה, כי יצאת מן השגרה. במסע קברות צדיקים, חורשים את אוקראינה לאורכה ולרוחבה, חלק מן הלילות ישנים באוטובוס, ומידי פעם עוצרים לבקר בקבר או בשירותים.

אוקראינה משוקצת מכל הארצות. ובמה היא שיקוצה? שכל אדמה בה כבית הפרס מלאה עצמות ישראל, וכל נהר בה מלא דם עבדיו השפוך, ותחת כל עץ רענן גילולי עבודת כוכבים. אמרו חכמים: ה' מעלות יש באוקראינה. הגויים, ומעליהם הרוחניקים, ומעליהם הברסלבים, ומעליהם הערסים ומעל כולם החב"דניקים. שאלתי, ואני איה אנוכי? אמרו לי, בריה בפני עצמה אתה. ומה שאמרו חכמים ה' מעלות, ברסלבים וערסים מעלה אחת הן.

האדיטש – מקום קבורת האדמו"ר הזקן בעל התניא. פסטורליה.

אומן של מטה – הסטלה, אחי.

באוקראינה יש היררכיה אנושית. הכי למעלה – החב"דניקים, אוקראינה מגרש ביתי עבורם. אפשר בנקל לחוש את המתח בין חב"ד לברסלב, במיוחד במקומות המשותפים. במז'יבוז', מקום קבורת הבעל שם טוב, נראה כאילו כל אחד מנסה לדחוף את ציביונו לחלקה. איני יודע מה יש שם יותר, ספרי תניא או ברכוני התיקון הכללי. אפילו מצאתי "תיקון הכללי" עם תמונה של הרבי מליובאוויטש. תאמינו או לא, יש אנשים שהצליחו ליפול ברשת הזאת. בהאדיטש, מקום קבורת האדמו"ר הזקן בעל התניא, מוסדות חב"ד מתכננים מזימה של ממש. יש רצון להפוך את המקום ל"אומן של חב"ד". נראה שזה חורה לכמה אנשים שם, שאומן מושכת אליה קצת יותר אנשים. אז חלקת הקבר הקטנה, האינטימית והפסטורלית בהאדישט משתדרגת – בית כנסת מפואר בתהליכי בנייה, חדרי הארחה, מקווה חדש. הכול כדי להתחיל מסורת חדשה של ראש השנה בהאדיטש. רק לברסלב מותר?

בזכות נשים צדקניות (שיודעות מה הן רוצות)

למזלי, המדריך לא היה חב"דניק, אלא חסיד "רגיל" של חסידות "סטנדרטית" (אם אפשר להגיד דבר שכזה בכלל). הוא דיבר לרוב לעניין, סיפר מעשיות מרתקות, ניגן ניגונים יפים, וחילק בירות חינם. האווירה באוקראינה הייתה זורמת, לא יותר מידי חרדית-דוסית. היינו קבוצה מעורבת מאוד, בנים ובנות, צעירים ומבוגרים, חרדים ומסורתיים. רשמית, היו אמורים להיות שני אוטובוסים – לגברים ולנשים. בפועל חילקנו את זה לאוטובוס של מבוגרים ואוטובוס של צעירים. באוטובוס ההולל שבו נסעתי הייתה אוירה מהנה מאוד, היו בנות שהגיעו למטרות ברורות מאוד, ומדי פעם נהגו לפלרטט, וזה דווקא הוסיף נופך חביב לטיול, שברובו היה קליל ונעים.

הגעתי למסקנות מעניינות באוקראינה. אחת מהם היא שצריך לחזור כמה שיותר למקור כדי לגלות את האמת והיופי האמיתיים. מושגים ותורות בחסידות, כמו רוב הדברים שאני יודע, למדתי באופן עצמאי. לקחתי את ה"קדושת לוי" או את ה"ליקוטי מוהר"ן", ופשוט קראתי והבנתי מה שהבנתי. אבל אוקראינה היא ארץ הצללים, כי נוכחתי לדעת שעל אור החסידות כל דור ודור, וכל מנהיג קהילה עכשווית מעמעם בפרשנותיו ועיוותם. עיוותים גדולים ואיומים ראיתי.

אומן של פנימה – תפילה חרישית לרוב. מידי פעם נכנס איזה מישהו להשתטח על הקבר בקול רעש גדול.

בדרך נלך, לא ניטה ימין ושמאל

ניקח לדוגמא את ברסלב. לפני קצת יותר מ30 שנה ברסלב לא היו מקבלים בעלי תשובה. הרעיונות הסוחפים (ולא פחות גם נפיצים) היו שמורים לחסידים שכללו מספר מועט של משפחות. בהגיעי לאומן השנה, ניתן לחלק את מתחם הקבר של רבי נחמן בגדול לשניים. בפנים יושבים החסידים השקטים, לומדים ברעדה, מתפללים בקול דממה דקה. לעומת זאת, בחוץ תמצא חסיד מפואת ומזוקן, לבוש בטרנינג וקרוקס, מתמקח בעברית עממית על קמע קדוש. כל אומן נראית כמו חושה ישראלית בסיני או בהודו. הנה עוד שני דברים מוזרים שראיתי בהקשר של ברסלב.

עלי דרך – סטייה מתורתו של ר' נחמן

1) "עלי דרך" – זאת חפיסת קלפים, שעל כל קלף ציטוט מרבי נחמן. הקופסא יכולה לשמש כבסיס לטיפול, להתבוננות, למסע רוחני וכו'. איך משתמשים? למה שאני אסביר? אצטט בפירוש מה שכתוב על הקופסא: "הוציאו עלה אקראי מתוך הקופסה. נסו להבין מדוע נבחר דווקא עלה זה, ואיך הוא מתקשר לחייכם כרגע". כלומר, תטילו גורל, תעשו הוקוס פוקוס ותנחשו למה יצא הקלף הזה. הדמיון לתרפי האלילים או לקלפי הטארוט מחריד. התורה מצווה אותנו: "תמים תהיה עם ה' אלוהיך", לא לפנות למגידי עתידות ולניחושים, אלא להתהלך בתמימות ולקבל כל מה שבא בלי חכמות. רבי נחמן לקח את הרעיון הזה ומירכז אותו בתורתו. האירוניה הגדולה היא שממש על הקופסא כתוב: "כי עיקר היהדות הוא לילך בתמימות ופשיטות בלי שום חוכמות (רבי נחמן, ליקוטי מוהר"ן)". יש פה עיוות ברור של תורתו של רבי נחמן.

על שפת הנהר באניפולי – ברשותי פק"ל אוקראינה שכולל: ספר תהילים, פרוטות לצדקה, מצלמה, וקליע למקרה שמישהו יזרוק עלי תניא.

2) עוד עיוות הוא ספר שמצאתי שם באומן, לכאורה לא חידוש: תהילים עם כוונות השמות הקדושים ושאר פירושים לפי רבי נחמן מברסלב. לעומת זאת, אומר רבי נחמן: "אבל העיקר הוא רק לכוון פרוש המלות כפשוטו, שזהו עיקר התפילה שמתפללים לפני השם יתברך על כל דבר ודבר, ועל ידי זה מתדבקין בו יתברך". עוד הוא אומר שם, שהכוונות שניתנו ע"י האריז"ל הם ממש נופלים לגדר מה שחז"ל אמרו על כשפים: ללמוד אותם, כדי להכיר את כוחם, אבל לא לעשותם.

איפריליזם חב"די

בקשר לנקודה החב"דית, שבה אגע אי"ה בפוסט הבא על המסע, אומר בקצרה שהרבי האחרון עשה מחסידותו, אשר הייתה קטנה וכמעט בסכנת הכחדה, אימפריה של ממש.

בואו נבין את המצב – בעל התניא, רבי זלמן שניאור מלאדי, יסד את שיטת חב"ד. תחת השיטה הזאת נוצרו חסידויות מספר, אשר רק חסידות ליובאוויטש, שמנהיגה האחרון הוא הרבי המפורסם מליובאוויטש, נותרה. התחילה מפולת של השתלטות – חסידי ליובאוויטש ניכסו לעצמם את תורת חב"ד. לדוגמא, ספר התניא הוא סמל מובהק של חסידי הרבי האחרון. למרות זאת, ניתן לראות הרבה לא-ליובאוויטשים שלומדים מהספר. המשוואה חב"ד = ליובאוויטש, היא פשוט לא נכונה. הרבי האחרון הכניס הנהגות ושיטות דרש שהיו זרות לחב"ד המקורית, ובחלקן אני מוצא אותן חריגה מן הדרך המקורית. אבל עבור החסידים ליובאוויטש שווה חב"ד. באוקראינה המשוואה עולה בריבוע. שם החסידים אומרים ליובאוויטש = חסידות. כל תורת הבעש"ט, היא בעצם תורת ליובאוויטש, מה שלימד אותנו הבעל שם טוב, אלו הסודות הטמירים בשיחות הרבי מליובאוויטש. העיוות הזה הרגיז אותי, שכן מתורתו של הבעש"ט אפשר למצוא בגור,  בויז'ניץ', בברסלב ובמקומות רבים נוספים. אבל עבור חסידי ליובאוויטש, כל אלו בוטנים קלויים לעומת תורת חב"ד, שהיא בגדר "יפוצו מעיינותיך".

הסכנה הגדולה, שכבר נראית באופק, היא המשוואה ליובאוויטש = יהדות. שליחי חב"ד המפוזרים ברחבי תבל, הם לרוב הנציגים היחידים בכל הנוגע ליהדות. ליובאוויטש גם מציעה רשת חינוך דתית, ששם, בנוסף ליהדות סטנדרטית, מועברים גם תכנית של חב"ד וליובאוויטש. כפי שטענתי רבות בעבר, חובה עלינו לשמר את המחלוקת לשם שמיים, ואסור להציג רק דרך אחת של יהדות. בביקורנו באניפולי, הקור הדמצברי וריח הפרפין של הנרות עשו אווירה של חנוכה. שרנו ניגון חרישי וביארנו את ההסכמה על ספר התניא. אותנטיות, זה כל מה שהיה חסר כדי לעורר את הנשמה שלי, שרוב המסע התעצבה מן העיוותים. צמאה לך נפשי.

אניפולי – שם באמת הרגשתי קצת רוחניות. הכפר כ"כ קטן, אין כניסה ברכבים אפילו. הגויים הרכיבו אותנו על סוסים, בעודי קורא "ככה יעשה לאיש".

בפוסט הבא – על השנור הרוחני באוקראינה.

ודבר אחרון בהחלט.

הזכרתי את ההיררכיה האוקראינית. עם הגויים יש יחסים מוזרים. נראה דווקא שהגויים אוהבי (כסף) ישראל. ביציאה מכל בית קברות עומדת שורה של גויים שאומרים מילים בעברית: "אני. יהודי. שבת. שלום. צדקה. בבקשה. אפשר. שקלים. מצווה." ממש "וכל עמי הארץ מתיהדים". הרבה מן התיירים הלא-מנומסים מתייחסים באכזריות לגויים, אשר הם רואים בהם כעם של משרתים. גם הגויים לא מתים על היהודים, אבל סובלים בשקט. מן יומן המסע שלי:

אין אוקראינה נראית שונה בעיני מישראל. השלטים ברוסית (כן, אני יודע, זאת אוקראינית) והמלצריות והמנקות המדברות וצועקות ברוסית עושות הרגשה של רובע י"ג באשדוד. מישהו פה התרעם על כך שמעסיקים גויים (גויות, רח"ל) במטבחים היהודים כאן בהכנסת אורחים. אבל נחה דעתו אח"כ שזה בסדר, כי כל ייעודם של הגויים זה לשרת אותנו, ואת זה אמר אחרי שאמרתי לו שלבעש"ט היה נהג עכו"ם. ואז נתרצתה דעתו, ואמר דים שמשרתים הם לנו. ואמרתי לו ממה נפשך, אם היה יהודי היית אומר משמש ולא משרת והיית אומר שכר מצווה בידו. ומ"מ כאן [ליד מקום קבורתו של הבעש"ט] תלו שלט יפה שהבעש"ט הקפיד מאוד באהבה לישראל ולאומות העולם. וכן, הם עדיין מתנהגים כמו קוזקים (הגויים, כוונתי) אבל לא איבדתי את אמונתי בהם, ובשום אדם. (11:15, 6/9, מז'יבוז')

רציתי לציין את המפגש הראשון שלי עם העם האוקראיני. עם הגיענו לקייב ופתיחת דלת השרוול התגלה לעיננו חייל אוקראיני בלונדיני וקצוץ ראש עם כלב רע קשור בידו לאחר מכן צעדנו לביקורת הדרכונים. רוב האוקראינים מדברים אנגלית קלוקלת. וכך כתבתי בזכרונותיי:

בביקורת הדרכונים נסיתי להבין מה רוצה האוקראיני המפחיד לשאול אותי. לאחר שהתגברתי על מחסום המבטא והבנתי שהוא שואל why did you come to Ukraine? כיוון שלא רציתי לציין קברים או רצח עם, עניתי בפשטות, כדי שהוא יבין, Pleasure. הוא הביע תמיהה- Pleasure? In Ukraine?! לאחר מכן הוא שאל Where are you going to sleep. טוב, פה זה כבר נהיה לא נעים.

הנה סרטון שמבטא מה קורה כשמנסים להפגיש מזרח ומערב.

אחרון אחרון חביב.

נזכרתי בזה ממש בדרך אגב בגלל הכלב. ישנה ההלכה הכתובה בשו"ע:

אסור לגדל כלב רע, אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם. (חושן משפט, ת"ט, ג')

דודי גר בשומרון בישוב שמועד לחדירות תכופות של שב"חים. בעבר הוא גידל זוג אמסטפים גדולים, שלכולי עלמא מדובר בכלב רע. יום אחד למדתי איתו את הרמב"ם שמדבר בנושא לעיל. שאלתי אותו: "דוד, אתה הרי שומר תורה ומצוות, האם אתה מקיים את ההלכה הזאת?". הוא ענה לי: "אכן, אני עושה כהלכה וקושר את הכלבים בשלשלאות של ברזל. אולם, לא כתוב בהלכה שהשלשלאות צריכות להיות קשורות לגדר". ניצחוני בני.