שדיים

שדיים – המקור.

קודש קודשים

שלום לקוראים. אם הגעתם לכאן במקרה או בכוונה בתרכם לחפש זימה מקראית, לא תמצאוה כאן. גם לא תמצאו כאן תמונות חושפניות, או מלל אירוטי. עמכם הסליחה בברכת 'לכו חפשו'. כתיבת הפוסט הזה מתחילה בסיפור, שהוא גם תופעה. אחד מהקולגות שלי בעבודה, אדם מסורתי יקר וטוב לב, שטח בפני את תהיותיו הטהורות: "אני הולך לבית הכנסת כל יום שישי ומצפה לקצת טהרה וקדושה, ובמקום זה אני נתקל מדי שבוע בשיר השירים, שמידי פעם השדיים האלו קופצים לי באמצע התפילה". בעיה ידועה. רבני מדורי השו"ת האיטרנטיים גם נתקלו בשאלות רבות מסוג "איך שיר השירים מכיל תוכן כל כך בוטה?". לטעמי, רוב התשובות היו לא מאוד ראויות. הסיבה היא שאותם מכובדים פוחדים לגעת בנושא, ולכן באתי אני, דון קיחוטה של היהודים, להילחם בתחנת הרוח הזאת.

מחמאה מן הטבע

קודם כל תצאו מהראש הכחול שלכם. הסביבה התנ"כית הקדומה נתנה הרבה כבוד לשדיים, ולא התייחסה לאיבר הזה כאובייקט מיני גרידא. 'שיר השירים' – פירושו מליצה של מליצות. יש משל בשיר (תאומי צביה), יש לו נמשל בשיר (שדי הכלה) וגם למליצה הזאת יש נמשל (משה ואהרן). בלתי אפשרי לקרוא את שיר השירים כשיר אהבה פשוט, כי אז יתקבלו צירופים בלתי הגיוניים בעליל, ולכן הפשט הוא דווקא להבינו על דרך המשל. אבל, בחזרה לנושאנו, יש מליצות בשיר שקשה להבין גם היום. משפט פתיחה כמו "שינייך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות ושכולה אין בהם" (=וואלה, לא חסרה לך אף שן, איזה קטע!)  או "שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד" (שאם הבחורה לא דרוזית, אז היא תקשר את זה ישירות למרכך החדש שלה) יסתיימו בסטירת לחי או בתלונה על הטרדה. גם המשל על שדי האישה אינו מובן היום. "שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה" משמעו הפשוט הוא "הם באותו הגודל". (האילות היו נוהגים ללדת בד"כ תאומים, שהיו דומים אחד לשני). זאת מחמאה לא קטנה באותה תקופה, כפי שאנחנו מגלים מהמשנה והגמרא בכתובות על דפקטים שהיו נפוצים מאוד בתקופתו אצל דדי הנשים: " ר' נתן אומר: כל אשה שדדיה גסין משל חברותיה הרי זה מום", "ודדיה גסים מחברותיה טפח. ושדדיה רחוקים זה מזה עד שיש טפח בין דד לדד". הגמרא מספרת גם סיפור על ערביה אחת שהפשילה דדיה לאחוריה והניקה את בנה. ה' יצילנו.

איזה קטעים פה - שרה צוחקת

למי יש יותר כבוד?

אז בואו ונודה על האמת, ואין מה להתבייש בכך – שדים זה דבר יפה. זה דבר מכובד, שהנשים מתגאות בו רק כשיכולות. גם ההסתכלות בשיר השירים על השדיים, באה מתוך מנטליות של דווקא כבוד לאישה. ע"פ הגמרא, גיחזי, נערו של אלישע הנביא, מבצע מעשה מגונה בשונמית "ויגש גיחזי להדפה", ומסבירה הגמרא "בהוד יופיה". איזה מזל שיש את רש"י שיגיד לנו שהוא בעצם נגע "על דדיה". (אגב, רש"י אף פעם לא חוסך מאיתנו פרטים כאלו, את "מבושיו" הוא מתרגם "ביצים שלו" ולשבנא סוכן המלך הוא מדביק את הכינוי "בעל משכב זכור", בעוד ששאר הפרשנים לא יכולים לסבול שראש הסנהדרין של חזקיה המלך היה הומו ומנסים להמציא תירוצים שונים). חזרה לנושא, בברכת יעקב "ברכות שדיים ורחם" מציין המדרש את שבחה של האישה אשר דדיה נמצאות במקום כבודה ולא כבהמה אשר דדיה נמצאות במקום הטינופות (כנראה קרוב לאיבר המין שלה). החזה מופיע בעוד כמה מקומות כמקום כבודה של האישה: בחזרה לשיר השירים "צרור המור דודי לי בין שדי ילין". הנשים היו נוהגות לתלות על צווארן שרשרת עם צרור מור – אגודה ריחנית ונעימה. האגודה הייתה משתלשלת לה בין שדיה, קרוב לליבה, ועל זה אומר המדרש: "אין לה חביב לאשה הזאת יותר מצרור הבושם אותו היא מלינה אותו בין שדיה". (שימו לב – הצרור בין שדי ילין, ולא הדוד! הכלה מבקש שדודה יהיה קרוב לליבה כמו הצרור). הנביא ישעיה בפרק ג' מדבר על בתי הנפש אשר הם לפי מצודת ציון "עדי זהב שהנשים תולות בין שדיהן על ליבן".  ונודע מנהג היהודיות הקדושות לשמור את הסטפות באותו מקום.

גיחזי - עבריין מין.

חלב ישראל(ית)

על שני השדיים בשיר השירים נכתב עוד במדרש: "שני שדיך, אלו משה ואהרן, מה השדיים הללו הודה והדרה של אשה, כך משה ואהרן הודן והדרן של ישראל" – וזה כבר מה שאמרנו, השדיים הם מקור לגאוות האישה. אך דבר נוסף אומר המדרש: "שני שדיך המניקות אותך זה משה ואהרן" – השדיים הם גם מקור חיים, מזון, שפע. משה ואהרן השפיעו שפע רוחני לעם ישראל כפי שהשדיים משפיעות שפע גשמי לתינוק היונק. ונוכל כולנו שוב להודות על האמת, כי הנקת אם את בנה היא אחד מן נפלאות הטבע. מראה מלבב זה אפילו מונצח ע"י הנביא ישעיה הממשיל את ירושלים והגולים לאישה ובניה ואומר: "למען תינקו ושבעתם משד תנחומיה, ולמען תמצו והתענגתם מזיז כבודה". ויסתמו כל הפיות, הרי המשל הזה יפה מכל משלים אחרים. אך לא רק בעתיד, אלא גם בעבר היהודי יש סיפור מדהים הקשור להנקה ציבורית. שרה אימנו ילדה את יצחק בגיל 90, והמדרש מביא לנו סיפור יפהפה, שימו לב לפרטים:

"אמנו שרה היתה צנועה יותר מדאי [!], אמר לה אבינו אברהם: 'אין זו שעת הצניעות אלא גלי את דדיך, כדי שידעו הכל שהתחיל הקדוש ברוך הוא לעשות נסים!' גלתה את דדיה והיו נובעות חלב כשני מעינות, והיו מטרוניות [=שרות] באות ומיניקות את בניהם ממנה, והיו אומרות אין אנו כדי [ראויים] להניק את בנינו מחלבה של צדקת".

סיפור מדהים! קידוש ה' בשדי שרה. הרי לפנינו מקרה שבו מצווה אברהם לחשוף את שדי אשתו כדי לפרסם את הנס (שאלת תם: גם פה יש "לראותם בלבד?").

ובכל זאת, ערווה.

דיברנו הרבה על כמה שדיים זה יפה ומכובד, אבל לא משנה עד כמה נוכל לצקצק בגרוננו, לגברים עדיין יהיה ראש מלוכלך. למזלנו, היהדות היא דת (לרוב) ריאליסטית. מתמודדת עם המציאות כפי שהיא. הנביאים מתארים גם את זוהמתם של הגברים שטופי הזימה. הנביא יחזקאל בכ"ג מספר לנו על ארץ מצרים ששם "מעכו שדיהן ושם עִשׂוּ דדי בתוליהן" (וקל להבין שמשוש השדיים הוא חלק מאקט מיני). גם הנביא הושע מוכיח את העם ומכנהו כאישה אשר "נאפופיה בין שדיה". רש"י שוב לא חוסך מאיתנו ואומר: "דרך הנואפות שממעכין להם בין דדיהם". אותה מחשבה מלוכלכת הוביל לפסיקת ההלכה שכל דבר של יופי וחן באישה יהיה ערווה (השיער, הקול, וכמובן השדיים). ננצל את הבמה להסביר מהו "ערווה" בהקשר ההלכתי. (בין היתר "קול באישה ערווה"). המשמעות ההלכתית היא שאסור לקרוא קריאת שמע או לעשות דברים שבקדושה אל מול הדברים האלו. (ומה שיש היום, יש היום, די לחכימא ברמיזא). אך למרות זאת, מסתבר שאדם בוגר יכול לינוק אם הוא רוצה. גם הקיצור שולחן ערוך (הלכות ק"ש סימן ע"ה) מציין "שיש אומרים שמכיון שדרך האשה לגלות דדיה בשעה שמניקה אין זה נחשב כמקומות המכוסים שבה", למרות שלהלכה נפסק אחרת. והכול בגללכם. תתביישו.

כיצד תנהג בת ישראל - מתוך חוברת המופצת

ואל שדי יתן לכם רחמים.

ודבר כמעט אחרון.

שלונסקי שאל נערה צעירה: "מה תעשי הערב?" ענתה ואמרה לו: "אשתעשע לי בדד". שאל אותה שלונסקי: "האם אוכל אני להשתעשע עימך בדד השני?"

ודבר אחרון בהחלט.

בפוסט הקודם היו מספיק בדיחות שדיים. אז נחתום בשיר. עידן רייכל משיר השירים.

למה אנחנו כ"כ אוהבים את חנוכה?

למה אנחנו כ"כ אוהבים את חנוכה?

דיוואלי - חג אורים הודי

דיוואלי - חג אורים הודי

אני אהרוס את העניין שלכם כבר עכשיו. אנחנו אוהבים את חנוכה כי הדימוי של ימי החנוכה היום הוא מזויף. קרי, חנוכה היום רחוק מלהיות ככל החגים. אתם מרגישים קצת חו"ל איך שחנוכה מתקרב, לא? המערביים ישמחו במתנות מתחת לאח הבוערת (סליחה, חנוכיה) ובבולמוס דונאטס (היום אנחנו יותר מידי מנופחים כדי לכנות את זה בשם המאוד קלורי "סופגניה"), והמזרחיים הרחוקים שמחפשים משמעויות עמוקות בכל חג יהודי בלוח השנה יעלוזו ב"חג האור" ו"נצחון הרוח" ושאר ירקות מהגינה של שופנהאור. (נקודת אגב, אמי שתחי' נוהגת לספר לנו על חג הדיוואלי ההודי כאשר אנו שוכחים לחסוך בחשמל ולכבות את האורות המיותרים בבית) אז קחו כמה דקות לפני שאתם עטים כניצים על סניף "רולדין" הקרוב לביתכם וקונים סופגניה ממולאת בצ'אטני, ובואו נברר מה השתנה מאז שהיו פה יוונים.

 פטיש, מסמר, ניקח מהר!

נתחיל דבר ראשון מהעובדות ההסטוריות. חנוכה הוא החג היחיד שאין לו תאריך מסויים בו הוא מסתיים – כיוון שהוא מתפרס על שני חודשים, וחודש כסלו עלול להתעבר, התאריך משתנה. מה שבטוח הוא 8 ימים. למה? סיפור פך השמן הוא סיפור חביב, וגם נס גדול, אבל כנראה מאז שסיפרו לנו את הסיפור הזה בגן חובה, לא טרחו לעדכן אותנו בעוד כמה עניינים. הקטע הוא כזה. ה-חג, בה"א הידיעה, של בית שני היה סוכות. היו באים מחו"ל לראות את עבודת המקדש, כל יום היו מקריבים עוד ועוד קורבנות, שירים, ריקודים, ארבעת המינים, שמחת חג. אבל אז היוונים השתלטו על המקדש והשביתו אותו לתקופה. כך יצא, שבחג סוכות של שנת 164 לפנה"ס, בוטלו אירועי שמחת החג בעיר ירושלים. באסה, לא? לאחר חודשיים, בסוף כסלו, שיחררו הלוחמים החשמונאים את המקדש וטיהרוהו. אז מה עושים עכשיו? לא הספקנו לחגוג את סוכות השנה…טוב, נחגוג אותו עכשיו! סוכות, להזכירכם, הוא 7 ימים + יום שמיני עצרת (שמחת תורה לתושבי ארץ ישראל). סה"כ 8. תושבי יהודה בנו סוכות ולקחו את ארבעת המינים, והעיר צהלה ושמחה. וכך נכתב בספר חשמונאים ב':

"ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות … בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו".

העם אחד?

למעשה, התחלנו מהסוף – מקביעת החג. אבל בואו נתחיל מההתחלה ונשבור את המיתוסים אחד אחד.

  1. היהודים הביאו את היוונים, והיהודים סילקו את היוונים – כיבוש ירושלים ע"י הצבא היווני לא נעשה כמעשה שרירותי, אלא היוונים נעזרו באויבים פוליטים ("בני טוביה" שהיו נגד תלמי המצרי וחוניו היהודי) של השלטון היהודי בכדי לכבוש את יהודה. בני טוביה עזרו לאנטיוכוס לכבוש את העיר בצורה אסטרטגית, והם אחראים למותם של רבים מבני הארץ ולביזת המקדש. שלא יספרו לכם סיפורים שנכבשנו בעל כרחנו.
  2. ההתיוונות התחילה עוד בזמן אנטיוכוס הקודם – מנהגי הגויים, האצטדיונים והתאטראות, היו מנהג נפוץ בירושלים, עוד לפני הכיבוש היווני. שלא יספרו לכם סיפורים שהיוונים הרשעים הדיחו את ישראל מהתורה, היצר הרע הוא made in Judah.
  3. לאחר הכיבוש, אכן באו גזרות שמד על מילת הבנים ושאר מצוות חשובות, דבר שהצית את המרד. אבל המרד בראשיתו לא היה מכוון נגד היוונים – אלא נגד המתיוונים – יהודים ששיתפו פעולה במתוך מטרה לשמר את השלטון היווני ביהודה. תחילת מרד החשמונאים הייתה מלחמת אחים, היוונים פשוט טעו שהם לקחו צד בסכסוך הפנימי הזה במקום לברוח.

ומה אחרי החגים?

טוב ויפה, ניצחנו, אכלנו לטק'ס, האם המשך ההסטוריה לבית חשמונאי הייתה טובה ליהודים? מסתבר שלא. תחילתה הייתה בעייתית – במקום לתת את השלטון למלכות בית-דוד משבט יהודה, שלטו ביהודה בית חשמונאי, להזכירכם – כהנים משבט לוי. דעה רווחת ופופלרית (למרות שאיני יודע עד כמה נכונה) היא שבגלל הסיבה הזאת חז"ל לא כתבו מסכת מיוחדת לדיני חנוכה, כאילו מענישים את החשמונאים. האמת, שהיו להם הרבה סיבות אחרות. עד כמה שמתתיהו ובניו נלחמו בהתיוונות, השושלת עצמה התיוונה מהר מאוד: יוחנן (שקיבל את התוספת המאוד יהודית "הורקנוס") כרת ברית עם הרומאים, אך עדיין שמר על המסורת במידה מה. בנו, אריסטובולוס (שאף הוא שם תנ"כי לכל הדעות), כבר הכניס לחצר המלוכה שלו זמרים וזמרות יוונים, וגם כינה עצמו "חובב היוונים".

מבלי להיכנס יותר מידי להסטוריה המפוארת, נרמוז שהיא דומה מאוד להסטוריה של מלכי לנקסטר ויורק של אנגליה – מלך אחד כלא את אמא שלו בכלא כדי שלא תלד עוד בנים, מלך אחר הרג את אחיו, השלטון הדתי באותו זמן צד מכשפות באשקלון, אבל חכו, עוד לא הגענו לטופ.

השלטון היהודי החשמונאי הוא זה שהביא את הרומאים לפה. כן. תקראו את זה שוב. אתם יודעים מה, תנו לפלביוס להגיד את זה:

"לאחר מכן הזעיקו צאצאי החשמונאים במריבתם על המלוכה את הרומאים ואת פומפיוס לבוא ולהתערב בענייניהם ו[אתאר לכם ]כיצד הביא הורדוס בן אנטיפטרוס, בעזרת סוסיוס, את הקץ על שלטונם". (מלחמות היהודים, א' 19)

כל מילה מיותרת. אנחנו הבאנו פעמיים את החורבן על עצמנו.

ובנתיים בניכר…

החשמונאים הביאו את הרומאים. הם החריבו את לב הישוב היהודי, והישוב בא"י החל להתפורר אט אט. יצאנו לגלות. מסתבר שקשה להסביר לקינדערלך בחיידר מה זה חנוכה מבלי להיכנס למלחמות ולהתסיס אותם. כך נהיה שעיקר הנס המצויין בחג הוא דווקא הסיפור השולי עם פך השמן, ולא המלחמה והמרד, שהיו מרשימים לכל הדעות. רב גדול אמר לי (לא אחשוף את שמו לעת עתה) שכשיש מחלוקת, הכי טוב לחזור אחורה ככל שניתן. אם נפתח את סידור התפילה, נראה שאכן העיקר של הנס היה המלחמה: בשתי הקטעים מהתפילה המדברים על החג, מוזכרת רק המלחמה, ללא פך השמש. קטע א' (הנקרא לאחר הדלקת הנרות) –  "הנרות הללו אנו מדליקים על הניסים…ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה ע"י כהניך הקדושים…". קטע ב' (המוסף לתפילות היומיות) הוא "על הניסים", ששם מוזכר בדרך אגב שהחשמונאים הדליקו נרות אחרי הכול בבית המקדש, אבל זה לא העיקר.

ברברוסה - מושא "מעוז צור"

ברברוסה - מושא "מעוז צור"

גם הפיוט הידוע "מעוז צור", שמשוער להיות בסביבות מסעות הצלב, צונזר ורק הבית הראשון שלו הושר. הסיבה – בבית האחרון יש רמז מרדני – "דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועים שבעה". מיהו אותו אדמון? הפשט הוא: אדמון הוא אדום הוא עשיו הוא הארכיטיפ של הנצרות. אבל דעה אחרת אומרת שאותו אדמון הוא אדם ספציפי, הלוא הוא ברברוסה (הג'ינג'י), קיסר האימפריה הרומית הקדושה (שכמאמר וולטייר – לא הייתה איפריה, לא הייתה רומית, ולא הייתה קדושה), שנודע בתור מי שהקשה על חיי היהודים, במיוחד במסע הצלב השלישי.

מעוות לא יוכל לתקון

ונסיים במילה קטנה על השמן שהוסיפו הציוניים למדורה. השפעת הציונות וההשכלה על חנוכה הייתה עצומה – חנוכה סימל מבחינה דתית חג של אמונה עיוורת – אם תרצו אפילו פאנטיות אל מול הבלתי אפשרי, הכול למען האמונה, אבל חנוכה של היום הוא חג של "נצחון האור" – נאורות, חשיבה, כוחו של האדם אל מול האלילות הזרה ושאר כוחות זרים (ובינהם לעיתים אף האל עצמו). חנוכה אינו נקרא בכלל "חג". אלו ימי הודאה, ימים שהם תכל'ס לאדם היהודי עצמו, להתבונן ולהתעמק באמונה שלו.

אני מקווה שקורא השכיל ולא התנוון. בברכת טוב להודות לה'.

א"י.

ודבר אחרון בהחלט

לא מאוד קשור, אבל הנה ניגון למזמור מתוך ההלל ("מה אשיב"), מבוצע באנגלית ע"י להקת פרנץ פרדיננד הבריטית-סקוטית (אוי…כמה אני אוהב סקוטים). אהא, ויש שם גם חנוכיה 🙂 הקליפ הנדיר יותר, למי שמכיר.

נקרא לדגל

נקרא לדגל – על מקורותיו של היוניון ג'ק

ידידי הטוב נכנס לחדרי בפעם הראשונה ומיד הבחין בדגל המרשים התלוי על הקיר. הוא נעץ בו מבט המום. "יפה, לא? זה מקורי מבריטניה" ציינתי. "אתה נורמלי?!" הוא גער בי: "איך ליהודי דתי שכמוך יש צלב בחדר?!". כהקדמה לפוסט שיבוא, אז אולי כדאי באמת להסביר למה לי אישית אין בעיה עם "דגל האיחוד" התלוי בחדרי – האם כל צלב ישר מחשיד את בעליו כעובד עבודה זרה?

היוניון ג'ק

הדגל שעל קירי

אז מה היה לנו שם?

דגל בריטניה הנוכחי בנוי, באופן רשמי, משלושה צלבים שהם למעשה רק שניים, שכן האחרון הוא תוספת מאוחרת.

האביר מלוד והדרקון

הצלב האנגלי – הקרוי גם "צלב ג'ורג' הקדוש" הוא הצלב הסימטרי והישר האדום אשר במרכז הדגל. ברור לכל כי אין זה הצלב הסטנדרטי, כיוון שחלקו האופקי נמצא במרכז. מקורו: אביא את שני המקורות המשוערים:

  1. בגדי הצלבנים האנגליים. במהלך מסעות הצלב, כל חייל קיבל מדים בצבעים אופיינים לארצו. חוקרים משערים שמקור הצלב ושילובו בדגל האנגלי והבריטי הוא ממדי החיילים. אבל, ככל הנראה צלב אדום על רקע לבן אפיין דווקא את המדים הצרפתים, בעוד שאצל הבריטים הצלב היה לבן על רקע אדום. בשלב מאוחר יותר, בהוראתו של המלך הצרפתי פיליפ השני, הצרפתים והבריטים התחלפו בדגלים והגענו למצבנו כיום. אז הצלב הוא רק אקססוריז מאופנת הצלבנים?
  2. אגדה אנגלית עתיקה מספרת על ג'ורג' הקדוש, שצלב זה הופיע על דגלו. אמנם, עדויות לסיפור זה מופיעות רק מימיי הביניים כאשר הצלב הוכנס לדגל. אבל בואו נניח לרגע שכך הדבר והצלב באמת נקשר לאותו קדוש נוצרי. אבל נשאלת שאלה גדולה יותר – מהו הקשר בין "סיינט ג'ורג'" לנצרות? נכון, הוא נקרא קדוש, אבל גם "סנטה קלאוס" נקרא קדוש, והוא אינו דמות אמיתית כי אם גלגול של אל נורדי. ג'ורג' הוא הארכיטיפ הבריטי לגבורה וניצחון במלחמה. מסופר עליו שהוא הרג דרקון (סמל פאגני מובהק). ההתייחסות אליו בבריטניה הייתה מאז ומעולם חילונית. ניקח דוגמא: במחזה של שייקספיר "ריצ'ארד הIII", לפני היציאה לקרב נושאים שני הצדדים מונולוגים. הנרי טיודור, ה"גוד גאיי" של המחזה, נושא מונולוג בעל אופי אדוק במיוחד על הצלחה בצדקת האלוהים, ואין זה מפתיע, כי הדמות הטובה של שייקספיר חייבת להיות דתית מאוד. ואז ישנו גם את המונולוג של ריצ'ארד, ה"וויליאן", הנבל. ואת מי הוא מזכיר במונולוג שלו? ניחשתם נכון. ג'ורג' הקדוש שלא פחד מהדרקון, סמל לגבורה: "לכו הלחמו כמו ג'ורג'" מפציר בחייליו – ברור לכל שאין הוא מבקש מחייליו להיות נוצרים טובים בשדה הקרב ולתת לאויביהם את הלחי השניה. ואכן, ג'ורג' הוא קדוש בדיעבד. העדויות ההסטוריות אכן קושרות אותו ללוחם מהולל, אך בעקבות סירוב פקודה להרוג נוצרים בימיה של רומא, הוא הוצא להורג ואוטומטית הוכרז כקדוש ונוצרי טוב. דרך אגב, הוא נולד ונקבר בלוד. מה שגם שולל את זה שהוא היה ג'נטלמן בריטי.

חצאיות וצלבים

אז את ג'ורג' עזבנו, והוכחתי לכם שהצלב הגדול שבחדרי, אין לו קשר לנצרות. כנראה הוא קיבל את שמו בדיעבד, כיוון שג'ורג' היה פטרונם של עיירות רבות באנגליה. הייתי יכול לעצור עכשיו ולהגיד לכם ששאר הצלבים הם פשוט "סטייר" (איקסים). אבל זה שקר גס, כי לצלב הבא יש קשר יותר הדוק עם הנצרות.

מותו של אנדרו - פטרונה של סקוטלנד

הצלב הסקוטי – צלב אנדרו הקדוש: איקס לבן על רקע כחול. מקור שמו מאנדרו, אחד השליחים של ישו – ובניגוד לג'ורג', הוא סמל נוצרי מובהק, שגם הוא, כמו כל הקדושים הנוצרים, מת מוות ביסורים. אבל מה הקשר באמת בין הצלב לאנדרו? אנדרו הוא פטרונה של סקטולנד ולכן דגלה של סקוטלנד נרקע על שמו. לפי מסורת מאוחרת מאוד (שהתחילה להופיע רק בציורים של ימי הביניים המאוחרים), אנדרו נצלב על צלב שכזה: איקס, ומכאן השם. אמנם, ישנם מסורות נוצריות אחרות שסוברות כי הוא מת דווקא כתוצאה מעריפת ראשו. (ויש גם מסורות שמשלבות את שניהם, אבל למה שמישהו יעשה את זה?). אולם, איקסים וצלבים שונים היו נפוצים בעולם הפאגני, ואת צלב אנדרו אפשר למצוא גם על ניסים (=דגלים) רומאים. ההשערה המקובלת היא שבראשית היה הצלב אצל תושבי סקוטלנד הפאגנים. לאחר ניצחון בקרב מפורסם מאוד, הם זקפו את ניצחונם לאנדרו הקדוש, התנצרו וקראו לצלב על שמו. דרך אגב, אנדרו נולד גם בישראל, במקום שנקרא "בית צידה", על חופה הצפוני של הכינרת.

אז אנדרו הוא באמת נוצרי, אבל כל קשר בינו לבין הצלב קלוש.

נימוס אנגלי

הצלב השלישי – איקס אדום על רקע לבן. הוא נקרא לפעמים גם "צלב פטריק הקדוש", ובטח ניחשתם שהוא מסמל את אירלנד. אבל, קודם כל הוא תוספת מאוחרת לדגל (המאה ה17-18). בנוסף, כלל לא מתקבלת צורת איקס מלא (שני החצאים לא נפגשים, אם תשימו לב). אבל אלו רק סיבות שוליות. נימוק גדול שברצוני להציג הוא שהקשר בין הצלב הנ"ל לאירלנד, ולפטרונה פטריק, מוטל בספק אצל רוב החוקרים. היו כמה עיירות באירלנד שהצלב הנ"ל אכן היה סמלם, אבל הצלב הרשמי של אירלנד ושל פטריק הוא "צלב פאטה" המזכיר במידה מסויימת תלתן (שכנראה זהו המקור לסמל האירי המוכר,

הצלב האמיתי של פטריק

צלב פאטה - צלבו האמיתי של פטריק

יחד עם הנימוק שהתלתן רומז לשילוש הקדוש). האנגלים אילצו את האירים להשתמש באיקס האדום בניגוד לרצונם, והצלב שימש פה ושם במסדרים אירים – כסמל אירלנד (ללא קשר לדת). אז כנראה שהצלב הוא רק הוספה אסטתית לדגל, שבאה להזכיר: "אה…ויש לנו גם אירים בממלכה". בכל אופן, כאן אין ויכוח בכלל (לא בין חוקרים ולא בין אנשי דת): אין קשר בין הצלב האדום האלכסוני לבין פטריק, או כל סמל דתי אחר. לפעמים איקס הוא פשוט איקס, וכאמור: הצלב על הדגל הבריטי אינו הצלב של פטריק בכלל. והנקודה הישראלית: טוב, אין כל קשר בין פטריק לישראל, אבל פטריק הוא אפילו לא אירי אלא הובא לאירלנד כעבד מאנגליה. ככה שיצא בסוף שדווקא פטרונה של אירלנד הוא אנגלי אמיתי.

סוף דבר

אז הצלבים שעל דגלי בחדר, מקורם ככל הנראה בסמלים ועיטורים חילוניים או אפילו פאגניים. אבל יכולה לעלות פה טענה חזקה יותר: הנצרות היא עוד איכשהו בסדר, מונותאיזם. יש לך דגל עם סמלים ששימשו עובדי אלילים! אבל את הטענה הזאת באמת אין סיבה לקבל. כי אם נקבל אותה, אז נצטרך להוציא מכל בתי הכנסת את מגן-הדוד המפורסם, שהתחיל לסמל את היהדות רק בתקופה מאוחרת (סמלה של היהדות בזמנים קדומים היה המנורה). וגם בראשית ימי הנצרות, הסמל היה בכלל דג, ולא צלב.

הפוסט הבא יעסוק בעז"ה בענייני משיח, כשם שרבים ביקשו ממני לכתוב.

ודגלו עלי אהבה,

אוריץ.

נספח – על בריטים מדומים

סגרתי את המאמר עם פטריק, שהוצג כפטרונה של אירלנד, למרות שהיה אנגלי. בין האירים לאנגלים יריבות גדולה, וכל צד מקפיד להדגיש את לאומיותו. למרות זאת, היו מקרים רבים שהגבולות טושטשו במיוחד. בסקר שערך הBBC ודירג את 100 האישים ה"בריטים ביותר", הופיעו לא מעט אירים, דבר שעורר את זעמם של אנשי הטריקולור (לאומניים אירים) על האנגלים החצופים שסיפחו את אירלנד לבריטניה ע"י הצגת מוחות אירים ברשימה. למרות זאת, אף אחד לא מעלה על דעתו את בריטניה ללא אוסקר ווילד או ג'ורג' ברנרד שו. ויש גם אירים מתחזים: הביטלס, אשר יצגו את בריטניה במאה הקודמת בצורה נאמנה ביותר, אכן באו מליברפול, אבל אבותם הלא רחוקים הגיעו מאירלנד, כמו רבים מתושבי ליברפול. (Lennon במקור הוא  O'Leannian האירי, McCartney הוא אירי אף הוא) . חרזן אמריקאי מנסה להחזיר עטרה ליושנה:

ודבר אחרון בהחלט

אפילו משפחת המלוכה הבריטית לא מאנגליה. הם בכלל גרמנים.