עמודים מעורערים – מחלוקות שלא לשם שמיים בהלכה

עמודים מעורערים – מחלוקות שלא לשם שמיים בהלכה

בשיחה שניהלתי עם נערה חביבה, דתל"שית שכזאת, טענה באוזניי כך: אבותינו היו תמימים ונקיים מחטא ועוון, ועל כן היה מתאים להם להיות אנשים דתיים. אולם בדורנו, אשר דור תהפוכות המה, אין הדת תפארת ליהודים, כיוון שכולם רמאים וחברי גנבים.

לא אשאל השאלה האם אכן הדת היא עבור אנשים תמימים בלבד, אלא דבר אחד הפריע לי בטענה: היא מלאה בערגה, אך לא במציאות. הצגתי בכמה פוסטים קודמים את הערגה לשטעטעל בו גרו אבותיי או לספר ה"חוק לישראל" שהיו לומדים תמימי צפון-אפריקה. אבל האמת היא שאף פעם לא היה לנו טוב. זה התחיל עוד מההתחלה. משה רבינו כבר הפטיר: "ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי". הרבה חושבים שבית הלל גברו על בית שמאי בגלל שהיו מקילים יותר או נעימים לעם, אך האמת שלא מעט דם ובריונות הייתה שם. גם רבן יוחנן בן זכאי לא יכול היה לעשות דבר מול קרוב המשפחה שלו שהשליט אימה בתוך ירושלים בעיצמו של המצור הרומאי ושרף את כל התבואה של תושבי העיר הנצורה. היה רע, בואו לא נכחיש. כמה רעים היינו? מסתבר שכמעט כל דמות מהותית בעולם היהודי סבלה היטב מהעם, אבל בכל זאת – הצליחו לעלות. זהו סיפורם של שלושת העמודים המעורערים.

כשבא ר' יוסף קארו לכתוב את ה"שולחן ערוך", ספר ההלכה האולטימטיבי של היהדות, נאזר במקורות רבים. הרבה פעמים כשרצה לפסוק הלכה, נתקל במחלוקת אצל החכמים הראשונים שהיה צריך להכריע. איך הוא הכריע? משלוש-יוצא-אחד! הוא הסתכל מה כתב הרמב"ם, מה כתב הרי"ף ומה כתב הרא"ש, כל אחד מהם היה ענק בדורו, ופסק את ההלכה ע"פ שיטת הרוב. לדוגמא, אם שניים מהפוסקים אמרו שדבר מה מסוים מותר, והשלישי אמר שאסור – ההלכה תהיה לרוב שמותר. (מיותר לציין שזהו כלל אצבע בלבד, ושיטת ההלכה של השולחן ערוך הרבה יותר מסובכת ולעיתים חורגת מכך…בכל מקרה, לרוב הכלל הזה תקף). אלו שלושת האישים עליהם עומדת ההלכה האורתודוקסית כבר מאות בשנים. אבל מסתבר שכל השלושה שעליהם הסתמך ר' יוסף קארו בחיבורו, חוו התקפות אישיות על המפעל ההלכתי שלהם והתמודדו עם בעיות לא קטנות נוכח הציבור שאף פעם לא היה תמים.

יצחק ויצחק נגד יצחק

רבי יצחק אלפסי (רי"ף, 1013-1103) הוא האבא של ההלכה. היה מאחרון הגאונים ופתח את תקופת הראשונים. כל הבאים אחריו העריצו אותו. אבן-עזרא כתב עליו שירים והרמב"ם הרעיף עליו תשבחות. פסקיו היו מקובלים בכל תפוצות ספרד, גם כשחלק על הגאונים.

אבל החיים של הרי"ף לא היו קלים מההתחלה. על מקום "גדול הדור" התחרו עוד 4 רבנים שונים (שלכולם גם קראו יצחק, אגב), ועשו כנגד הרי"ף יד אחת כנגד המפעל ההלכתי שלו לכתוב הלכות מתומצתות. לא רק שהקולגות עשו לו צרות, אלא גם בארץ מולדתו בצפון אפריקה קמו נגדו מלשינים שלא היו מרוצים מהרב המכובד, ולכן נאלץ לברוח לספרד. בסופו של דבר אחד מהיצחקים (אבן אלבאליא) סלח לו וגם שלח את הבן שלו ללמוד אצלו, ועוד אחד מהיצחקים (אבן גיאת), שהיה מתנגד חריף לרי"ף, נפטר, והרי"ף מצדו מיהר לתפוס את מקומו כראש הישיבה.

אבל הצרות לא נגמרו כאן. אדרבא, הן קורות דווקא במשפחות הכי טובות. תורתו של הרי"ף לא ידעה מנוח גם לאחר מותו. ילד גאון בן 19 בשם ר' זרחיה העז לדקדק בהלכות של הרי"ף ולכתוב השגות עליהם. הדבר הזה קנה לר' זרחיה שונאים רבים, כולל הרמב"ן, שגלשו לפסים אישיים נגדו, ואף הוא נאלץ לעזוב את מולדתו וללכת ללוניל.

אל תדברו על הרמב"ם

היום כולנו מתגאים ברמב"ם: פוסק, פילוסוף, רופא, יהודי לתפארת. אבל הגישה הזאת של התפארות ברמב"ם והעלתו כדמות יהודית עילאית גם בפי חילוניים וגם בפי דתיים, היא גישה שהשורשים שלה היו רק בימי ההשכלה. המשכילים היו הראשונים שבנו את ההילה סביב הרמב"ם. לפניהם, הייתה גישה מכובדת מאוד לרמב"ם בתור פוסק וגאון ללא ספק, אבל עדיין מדי פעם התגעשו הגלים והחל כל פעם מחדש פולמוס על כתביו. הפולמוס הראשון, היה כנגד מפעלו הגדול: משנה תורה (הקרוי גם היד החזקה). טענות נגד ספרי הלכה מתומצתים היו גם כנגד הרי"ף לעיל, אבל הרמב"ם היה מקרה מיוחד. לא רק שהוא תמצת, הוא גם לא הביא מראי מקומות, כלומר – לא ציין מאיפה הביא כל הלכה. הוא נפטר מהלשון הארמית בכלל, וכתב בספרו את הדברים הבאים, שנשמעים קצת מתנשאים:

כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל; אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד… לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם.

מטרת הספר, לפי הרמב"ם, הייתה להוות גשר בין התורה שבכתב, להלכה – ובכך היהודי הפשוט יכול לוותר על המשנה, הגמרא, המדרש ותשובות הגאונים. הדבר הזה הרגיז לא מעט אנשים ששלחו מכתבים נוזפים מאוד לרמב"ם. היו מי שטען ששיטת ההלכה של הרמב"ם בספר הייתה נגועה ברקע אישי, רוצה לומר – שכפה דעתו על קהילות שלא קיבלו את מרותו, אבל בכל זאת יקראו את ספרו כיוון שהוא כתוב בצורה נוחה, מעין מלכודת דבש.

אבל נגד הרמב"ם היו גם טענות חמורות עוד יותר, כיוון ששלח ידו בפילוסופיה. גם הגאון מוילנא, שהיה לו כבוד לראשונים, אמר ש"הפילוסופיא הארורה הטעתו". עוד בחייו היה צריך לספק תירוצים אפולוגטיים כנגד הדעות הפילוסופיות שלו. (בין אם אגרת תחיית המתים שלו היא אוריגינאלית או זיוף). לאחר מותו של הרמב"ם, בשנת 1232 הוטל חרם בצרפת על ספרי הרמב"ם בעקבות הדעות האריסטוטליות המצויות במורה נבוכים וב"ספר המדע" שבמשנה תורה. החרם נפוץ לשאר אירופה. היה מי שהגן על הרמב"ם, והיו גדולים לא פחות שאמרו על הרמב"ם שיחד עם כל התורה שלו, גם היו כוהנים גדולים שהפכו לצדוקים בסוף.

קבר הרמב"ם ב1935. מועד לונדליזם עוד מהמאה ה13.

גם על גופתו של הרמב"ם לא חסו, ואת הכתובת שעל קברו בטבריה "פה נטמן רבי משה בן מיימון – מבחר המין האנושי" החליפו ב"רבי משה בין מיימון – מוחרם ומין". הדיון החריף, עד שבסופו של דבר מתנגדי הרמב"ם פנו לכנסייה ואמרו לה:

"אתם שורפים באש את האפיקורסים שלכם, ומדוע תעלימו עין מאפיקורסינו? בני עמינו רובם מינים וכופרים, כי נפתו לדברי רבי משה ממצרים (הרמב"ם) אשר כתב ספרי מינות. ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו נא גם את המינים שלנו וצוו לשרוף את הספרים ההם, והם ספר מדע וספר מורה."

ההלשנה היהודית על ספרי הרמב"ם ושריפתם, עוררה חלחלה גם אצל המתנגדים הראשונים, שמשכו ידם ברגע שזה הגיע לרמה הזאת. בדיעבד, כך מציין רבי יונה גירונדי שהיה מתנגד, ההלשנה היהודית על הרמב"ם היא שעוררה את הכנסייה לשרוף את התלמוד בפריז כמה שנים לאחר מכן שנחשב לאירוע כואב מאוד אשר האשכנזים אומרים עליו קינות מדי ט' באב.

נפל על הרא"ש

הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל, 1250-1327) הוא החוליה האשכנזית בשלישיה. אמו נהרגה על קידוש ה', אביו היה מחסידי אשכנז (תנועתו המוקדמת של ר' יהודה החסיד, לא של הבעש"ט). הוא היה מעורב מאוד בכל עסקי הציבור, וגם ניסה להתערב בעסקת חילופי השבויים של המהר"ם מרוטנבורג, שכידוע לא צלחה. אפילו בני טולדו הספרדים ביקשו ממנו להיות להם רב.

באופן מפתיע, כשלמישהו היה דין ודברים עם הרא"ש, דווקא הרא"ש לא ויתר ונכנס עימו לעובי הקורה. הוא תיעב חנופה וידע עם איזה חומר הוא מתעסק. כי יש חומרות ויש אנשים שרוצים להיות יותר צדיקים מהאפיפיור. וכך היה מעשה אחד עם רבי יעקב ברבי משה מהעיר אלינסיא, שהחליט יום אחד לא לסמוך על העירוב בעיר שלו ואמר – זהו! אין עירוב! אצלי בעיר אסור לטלטל שום דבר בשבת! אבל הרא"ש ידע שהיהודים לא פאריירים. אין עירוב? אז יטלטלו בכל מקרה, ובמקום ספק חילול שבת, יהיה חילול שבת ודאי. הוא שלח מכתב לרבי יעקב, אבל רבי יעקב עמד בתוקף על ההחלטה לא לסמוך על עירוב בשבת. המשמעות ההלכתית של הדבר היא גדולה מאוד – הוא עקר גוף תורה שלם (ראו גם כאן מה שכתבתי על השמיטה), וזהו מקום שבו אסור להחמיר. הרא"ש התעקש וכתב לו:

תשובה על שלא רצה לשוב מאולתו מענין העירוב. אתה רבי יעקב ברבי משה דבאלינסיא, כבר כתבתי לך על ענין העירוב, שנהגו בכל גליות ישראל להתיר מבואותיהם המפולשין בין הכותים בצורת פתח, ואתה אסרת אותו לקהל פריריש. וכתבת לי ראיותיך, ואני הודעתיך שאין בהם ממש. והזהרתיך שתחזור בך, ותאמר לקהל שיתקנו מבואותיהם כאשר הורגלו עפ"י גדוליהם, והנה הוגד לי שאתה עומד במרדך, ואתה מכשיל את הרבים בחלול שבת. לכן אני גוזר עליך, אחר שינתן לך כתב זה בעדים, שתתקן המבואות המפולשין לרשות הרבים של כותים בצורת פתח, תוך שבועיים אחר שתראה כתב זה; ואם לא תתקן המבואות כאשר כתבתי, אני מנדה אותך. ואם היית בימי הסנהדרין היו ממיתין אותך, כי אתה בא לעקור תלמוד שסידר רב אשי, ולחלוק על כל הגדולים שהיו עד היום הזה, אותם שמתו ז"ל, ואת אשר המה חיים עד הנה. לכן חזור בך ואל תטוש תורת משה רבינו ע"ה.

ממש כך: הרא"ש נתן לו דד-ליין, אחרת חבל, יש לך פרצוף יפה.

אותו רבי יעקב היה עקשן כפרד, כי עכשיו זה כבר לא עניין של הלכה, זה עניין של כבוד. אבל הוא לא ידע על מי הוא נפל. הרא"ש התחיל בסיבוב שני כנגדו וכתב לאחר ממכובדי עירו:

שלומך יהי נצח החכם רבי יעקב ס״ט בר׳ יצחק. הכתב ששלחתי לאותו חסר מוח אתה ואחר תנום לו, ואם לא יחזור בו אני מתרה בך ואת כל הקהל שינהגו בו נידוי באותו המשוגע יעקב בר׳ משה ירחיקוהו ויבדילוהו מעדת ישראל, כל דבר זה צריך חיזוק שלא יבא כל שוטה חסר דעת לבטל תורת מרע״ה, ואם יעמוד במרדו ולא ינהוג דין מנודה בעצמו אני גוזר עליו במצות אדונינו המלך יר״ה שיתן אלף זוז למושל העיר, ואני גוזר עליך ר״י שתמסור כתבי זה למושל העיר שיגבה ממנו קנם הנ״ז. ואם כל זה לא יועיל גוזרני עליך שתודיעני הכל ומצוה לנדותו בכל הקהלות ספרד וגם ידונו אותו למות בדין זקן ממרא כי אנו חייבין למסור נפשותינו על תורת האלהים ולבער עושה הרעה מקרבינו.

מסקנה: גם לאשכנזים יש סף עצבים. חשבתם על תהלים-זוגער בשטעטל? תחשבו שוב.

ש"ך נגד ט"ז

מכל המחלוקות הללו יש לשים לב למשהו מעניין – לרוב אנחנו שומעים רק על צד אחד. המתנגדים של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש אמנם הותיאו אחריהם כתבים, אבל אלו מועטים וזניחים. האם הם לא היו מתנגדים של ממש? לכך אני מוצא לתרץ לפי המאמר בפרקי אבות:

הש"ך – תנו כבוד לצעירים

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים"

ברגע שהחולקים הכניסו את דעותיהם האישיות, זה סוף הסיפור – זה כבר מחוץ למסורת היהודית ואין להם מקום שם. וזה דבר גדול שעליו אנו מתאבלים בעומר – אותם עשרות אלפי תלמידים שמתו "משום שלא נהגו כבוד זה בזה", כל אחד התווכח עם חברו, בעניינים הלכתיים אמנם, אבל מעורב באינטרסים אישיים של כבוד. בהלכה אין "אני צודק", אלא "אלו ואלו דברים אלוהים חיים". ולראייה, הרי לכם מחלוקת אחת שדווקא נותרה עד עצם היום הזה. הש"ך (שפתי כהן) והט"ז (טורי זהב) הם שניים מנושאי הכלים המרכזיים של השולחן ערוך.

הט"ז היה כבר חכם זקן ומקובל כשפרסם את ספרו על השולחן ערוך במאה ה17. הש"ך, בהיותו ילד צעיר בן 24 בלבד, פרסם השגות על הספר של הט"ז. כמובן, שהש"ך לא היה מוכר והמעשה שלו נחשב כחוצפנות גדולה מאוד. החלה חלופת מכתבים והשגות רצינית ביניהם. רוב ההתכתבות עסקה דווקא בעניינים הלכתיים, אך ניכרת השפה החריפה של הש"ך (עדיין ילדון!) שם הוא מכנה את שיטת ההלכה של הט"ז "כמי שאין לו עיניים", או "המשכיל יבין שלא זאת כך".

אבל יש הפי אנד: יום אחד נסע הט"ז בעגלה בוילנא והחשיך היום. חיפש מקום להתאכסן בו, והעגלון הציע את ביתו של הש"ך, כי בכל זאת – אם אתם מחליפים כל כך הרבה מכתבים סביר להניח שאתם חברים טובים. שם אכן ציפתה לט"ז הפתעה, כפי שכותב הש"ך בהקדמה לספרו:

אל יעלה על לב הקורא בספרי זה שמפני שהיה לי ח"ו מחלוקת עם הבעל טורי זהב או שיש לי בלבי איזו טינא עליו חברתי השגות על ספרו, כי הלא נודע לכל כי נתקיים בנו "את והב בסופה", והתורה מחזרת אחר אכסניה שלה, שנעשיתי אכסניה להבעל טורי זהב, והיה אצלי שלשה ימים וכבדתיו כבוד גדול אשר לא יאומן כי יסופר וגם הוא נתכבד בי הרבה עד שנשקני על ראשי ושמח בי ממש כשמחת בית השואבה. ואל אלהים יודע ועד שלא חיברתי ספרי נקדות הכסף הלז רק לשם שמים.

וכך, המחלוקת הגדולה המשיכה גם לאחר אותם שלושה ימים של אירוח שבסופם נישק הט"ז את הש"ך על ראשו. ככה, רבותיי, עושים הלכה.

ודבר אחרון בהחלט

מחלקות שלא לשם שמיים היו עוד במדבר אצל קורח ועדתו נגד משה רבינו. האם זה נראה ככה?

 

מודעות פרסומת

כל החסידים קופצים רוקדים

כל החסידים קופצים רוקדים

קיבלתי פניות רבות לאחרונה המבקשות שאסביר לאדם הפשוט מה זה כל הקטע הזה של ברסלב, אומן, נ-נח, מה הקשר לריקודים על ואנים ובתי חב"ד בתאילנד. כיוון שאחת ממטרות הבלוג שלי היא להסביר דברים כהווייתם, שינסתי מותניי. נכון, עבור הרבה מהקוראים זה יהיה פוסט טריוויאלי. יהיו גם מי שיגידו, שלא דייקתי בהרבה פרטים. כי המצב הרבה יותר מסובך כפי שאציג אותו מיד. ובטוח יגיע גם עוד פוסט הבהרה. אבל בעצם, יש פה יתרון גדול מאוד שדווקא אני אעשה את זה, לספר על חווית היכרותי עם ברסלב. תראו, כשאדם חוזר בתשובה הוא מתנתב דווקא לכיוון מסוים של קהילה. האנשים שמחפשים יותר רוחניות, אלו שהיו להם חיים צחיחים ממשמעות (לטענתם), נוטים ללכת לצד של ברסלב. הרציונלים יותר, יעדיפו את שיטת חב"ד המתוחכמת, שלא לומר כמעט מדעית. ואני נשאר אני. בין חב"ד לברסלב יש סוג של איבה עדינה מאוד-מאוד (כפי שהצגתי בפוסט על אוקראינה) לכן אוכל להציג את הצדדים כולם לטוב ולרע.

הקשר בין רבי נחמן מברסלב לג'יימס בונד

במאה ה18, היה מצב לא נעים בו היו יהודים חכמים ולמדנים מאוד, וכנגדם היו עמי-ארצות, יהודים פשוטים, שיודעים בקושי אלף-בית. זה גרם לסוג של אלטיזם, כאילו הלמדנים הם "יותר" יהודים מאלו שלא. אז קם צדיק אחד, רבי ישראל בעל-שם-טוב שמו, והקים את תנועת החסידות, שבגדול – פנתה לכל יהודי באשר הוא, גם אם הוא פשוט. הצלחת התנועה הייתה מסחררת, ומהר מאוד תוך כמה דורות יצאו הרבה ענפים והרבה זרמים חסידיים, שכל אחד מהם התיישב בעיירה משלו והקים שם "חצר", קומונה חסידית, וכל אחד ממרכז דבר אחר מתורתו של הבעל-שם-טוב. (אם כי, כחצי מהיהודים עדיין נותרו יהודים לא חסידיים, הקרואים "מתנגדים" או "ליטאים"). בראש עדת חסידים עומד מנהיג, האדמו"ר, או הרבי. כך יש את חסידי חב"ד (האלו מבית חב"ד, שיש להם כובע מאפיונרים שחור עם קפל, ומעודדים אתכם להניח תפילין), חסידי גור (יש להם כובע פרוותי גבוה) ועוד. אנחנו מתעניינים ברבי ספציפי, ר' נחמן.

ר' נחמן הוא הנין של הבעל-שם-טוב (הבעש"ט): הבעש"ט ילד את אדל (כן, כמו הזמרת), היא ילדה את פייגע, והיא אמו של ר' נחמן. עכשיו, מה מיוחד דווקא בר' נחמן? ר' נחמן היה דמות מסעירה. הוא מת בגיל 36 בלבד, אבל הספיק להותיר אחריו הגות נרחבת, ולא פחות, די גאונית.

ר' נחמן כוכב עליון

ר' נחמן מתחיל בעניינים פשוטים ואלמנטרים שכל אחד מבין ורוצה. קחו את המושג של שמחה – מי לא רוצה להיות שמח? מרה-שחורה ("דיכי"), יש מישהו שמצליח להינצל מזה? מהמושגים הפשוטים הללו, ר' נחמן טווה ביד אמן ממש, תיאוריה שמסבירה ומתארת את נפש האדם, מה מתחולל בתוך האדם שמרגיש את התחושות האלו, איך מגיעים אליהם, ממה צריך להיזהר ולחשוש, עצות שימושיות ועוד ועוד. חסידים נהגו להתבדח: ה"נועם אלימלך" (של רבי אלימלך מלז'ינסק) הוא ספר של צדיקים, ה"תניא" (של האדמו"ר הזקן מחב"ד) הוא ספר של בינוניים, והליקוטי מוהר"ן (של ר' נחמן) הוא ספר של רשעים. ר' נחמן באמת מדבר לכולם, גם לרשעים, בשפה ברורה.

כרזה שמצאתי תלויה באומן. משתייכת לזרם האנטי-ציוני של ברסלב

כרזה שמצאתי תלויה באומן. משתייכת לזרם האנטי-ציוני של ברסלב

אבל ר' נחמן היה גם מגלומן לא קטן. ל"מתנגדים" (האלו שהתנגדו לתנועת החסידות, והעדיפו את היהדות הלמדנית) לא היה קשה למצוא חומר תעמולה נגד החסידים, תוך כדי הסתכלות מהירה בכתבי ר' נחמן. יחד עם חוכמה אין קץ, מוצאים דברים שגורמים להרים גבה. "ספר המידות" של ר' נחמן מכיל אמרות קצרות, שחלקן מיוסדות על אמרות חז"ל, וחלקן נראות על פניו מנותקות מכל שמץ של הגיון. ניתן למצוא אמרות שלו בסגנון: "אני הצדיק הגדול ביותר, ולא יהיה אחרי צדיק יותר גדול" או "כולם, כל עם ישראל, חייבים להיות אצלי בראש השנה", "מי שלא עושה תשובה לפני שהוא בא לבקר אותי, עונשו יהיה רע ומר", "אתה יכול לדבר עם הקב"ה דרכי, במקום לדבר איתו ישר" וכו' וכו'. לי אישית האמרות האלו די צרמו לי. ונתקפתי באמביוולנטיות האם לקבל את כל תורת ברסלב כפי שהיא, שהרי יש שם לא מעט גאוניות, אבל מה עם יתר הדברים שאני פשוט לא מבין?

מחוברים לאדמה

ר' נחמן, כמו כל אדם, בסופו של דבר נפטר. וכיוון שהוא אמר שהוא הצדיק הגדול ביותר, אז לא קם לו יורש. לחסידים שלו הוא היה הרבי היחיד, וזהו (נדבר על זה עוד רגע, האמנם כן). להיות חסיד ברסלב, זה לא היה קל. גם הרבי מת, וגם הוא השאיר עכשיו מורשת רצינית. תורת ברסלב המקורית מבוססת על 3 "מצוות" שכל חסיד חייב לקיימן. 2 ידועות יותר, והאחרונה ידועה פחות.

הראשונה, היא לעלות לקברו של רבי נחמן, הנמצא באומן – אוקראינה, בכל ראש השנה. השנייה, היא להתבודד כל יום שעה. התבודדות היא תרפיה מעולה, בה החסיד יוצא ליער ומשיח את ליבו עם ריבונו של עולם, בשפה פשוטה שהוא רגיל לדבר בה. בהתבודדות הוא יכול להודות, לצחוק, לבכות, וגם לכעוס על ה' – תפילה אמיתית. והשלישית, היא לימוד בעיון של "שולחן-ערוך", ספר ההלכה היסודי ביותר. שימו לב, אף על פי הרושם ה"מעופף" שנוצר לברסלב, במקור היא חסידות שמחוברת מאוד לאדמה. השולחן ערוך הוא ספר שאומר "תעשה את זה, את זה לא, תעשה את זה, את זה לא". אין שם מקום ליותר מידי שיגעונות. שלושת העקרונות הללו, יחד עם תורת ברסלב הכבדה מאוד, והיעלמותו של מנהיג בולט לחסידים לאחר מספר דורות (אחרי ר' נחמן, המשיך תלמידו ר' נתן בסוג-של הנהגה, וכך גם דור אחריו, אבל זה התפזר בקלות), יחד עם השואה, ההשכלה, שלטון הקומוניזם, מיעטה את חסידות ברסלב למתי-מעט ממש.

פתח לנו שער, אחויה

אז המצב של ברסלב היה על הפנים. בתחילת ימי המדינה, חסידי ברסלב חיו בתוככי מאה-שערים ובני ברק, סגורים ומסוגרים בתוך עצמם. הם ניהלו חיים חרדים ושקטים (אני מתעלם באופן גס מהמאבקים בתוך-ברסלב, ומפנה את הקורא לויקיפדיה). אבל כיוון שהייתה סכנה של ממש בהעלמות ברסלב, שכן נותרו כמה עשרות משפחות בלבד, התחילה מגמה של קבלת חוזרים בתשובה לתוך ברסלב. השער נפרץ. היו קבוצות חרדיות שהתנגדו בתוקף לערב-רב הנכנס במחנותיהם. היו קבוצות אנטי-ציוניות ממש. היו קבוצות מתונות יותר, היו קבוצות מתונות פחות. קמו ארגונים להחזרה בתשובה בסגנון ברסלב של חסידי ברסלב, קמו ארגונים להחזרה בתשובה שניהלו חוזרים בתשובה עצמם. בלאגן אחד גדול. המצב היום הוא שיש בערך 20 זרמים גדולים בברסלב, ועוד אינספור תת-זרמים.

נאו-חסידים. לקוח מ:
http://www.aderaba.com/

זרמי המקור החרדיים, עודם מקיימים את מצוות ההתבודדות ולימוד השולחן-ערוך, יש גם כאלו שזוכרים שר' נחמן ציווה לא רק על ראש השנה, אלא גם על חנוכה ושבועות לבוא לבקר אותו. אבל ברור שקשה לצפות מההמונים לזכור את כל הדברים האלו. וכך נוצרה אנדרלמוסיה גדולה וכאוס בקשר להנחלת תורתו של ר' נחמן, ולא פחות חשוב – בלהפוך אותה ליותר מתונה. התורה של רבי נחמן, היא מושכת מאוד, אבל לא פחות נפיצה. תחת הדרכה לא נכונה, החסיד יכול להפוך לחסיד שוטה בקלות, וזה די מה שקורה היום עם הרבה זרמים, והרבה אנשים שקל להם להסתתר ולנמק את מעשיהם המקולקלים מאחורי רבינו הצדיק הגדול ביותר. נראה שכמו מה שקרה עם הבעש"ט, כל אחד לוקח את מה שהוא אוהב מתורתו של רבי נחמן ומאמץ לעצמו. ר' נחמן אמר שצריך להיות שמח תמיד? יאללה, נקפוץ על ואן או אפילו נספר בדיחה גסה. במובן הזה, כולנו איכשהו חסידים של ר'נחמן מברסלב. אוי, טאטע.

ודבר אחרון בהחלט.

הפוסט הזה פתח פֶּתח מעניין על סוגים של זרמים חסידיים, ואולי יגיע איזה פוסט על הביגוד החסידי. מי יודע. גם על הסדרה החדשה "מקימי" יש לי מה להגיד, ועל כך באיזה פוסט הבא. זרמי ברסלב הם מגוונים כל כך, ויש שנושקים ליוגה, בודהיזם, וגם ציונות. נעמי שמר הלחינה את "שירת העשבים" למילותיו של רבי נחמן.

מסתבר שלי ולרבי נחמן היה דבר משותף, שנינו לא מוותרים על חיפה. בספר המסעות שלו מתואר, איך כשעלה לביקור בארץ ישראל (בסופו הוא חזר לאוקראינה), הוא עגן בנמל חיפה, ולמרות כל ההפצרות מצד יושבי הארץ לחגוג את חגי תשרי במקום יותר נורמאלי כמו טבריה או ירושלים, הוא התעקש לשבת סמוך לשכונות בת-גלים של היום, ולהתפלל בבית כנסת בהדר הכרמל. לשם הזדהות, הרי לכם שירם של אלו המעדיפים את חיפה מערי אירופה. לפני כמה ימים שמעתי ברדיו על זוג חיפאים ששלחו לראש העיר יונה יהב 12 שקל, כיוון שהם שכחו לשלם כשעלו למטרונית. אךךך, מי צריך את לונדון כשיש את חיפה?

האם אריסטו היה משולש?

האם אריסטו היה משולש?

סיפורים-פה

בעולמם של הדרשנים היהודים, יש סיפורים ידועים, "עם זקן", שחוזרים שוב ושוב, כל שנה ואפילו כמה פעמים בשנה. סיפורי המוסר האלו נשלפים בדרך כלל מארסנל קבוע, לוקחים איזה חכם יהודי, ושמים בפיו איזה מופת. כך שמעתי אין ספור על הרמב"ם שהתגייס להילחם בעזרת לחשים מיסתוריים באינקוויזיציה, ועל גילוי אליהו מופתי אצל עקרה ששכחה אטרייה בפסח בתוך ספר הפוך. הסיפורים הולכים ומשתכללים, עד שכבר לא ניתן לדעת מה המקור שלהם, שלא לדבר האם הם בכלל היו. אחד הסיפורים הוא על אריסטו. להלן גרסא סטנדרטית של הסיפור:

[תלמידיהון אשכחן להו לאריסטו סבא דיוון יתיב בביתא ואכיל תרנגולתא בידיהו] מעשה באריסטו, מפילוסופי יוון, שמצאוהו תלמידיו יושב בביתו ואוכל תרנגולת חיה בידיו. אמרו לו תלמידיו: "רבנו! הרי אתה לימדתנו אתיקה וכעת היית כאחד הריקים". אמר להם: "תלמידיי! ממה נפשכם? והרי גם גיאומטריה לימדתי אתכם, ולא שאלתם האם אני משולש."

גרסאות שונות קיימות לסיפור, הנבדלות במעשה הבלתי-מוסרי שאריסטו לכאורה עשה: אכילת תרנגולת בגסות, הוללות עם בהמה, השתכרות, ואפילו סתם שירה בציבור. יש גם הבדלים דקים בתשובה שהוא ענה, אבל מוטיב המורה לגיאומטריה שהוא לא משולש חוזר בכולם.

ברור שמטרת הדרשנים בסיפור הזה הוא להמעיט מחוכמת הגויים החיצונית ולהאדיר את חוכמת התורה. אבל לי היה קשה לקבל את הסיפור הזה, וגם את המסר, כיוון שאני יודע שלפעמים הדברים שלובים אחד בשני בקשר בל ינתק, כמו לדוגמא בהגותו של הרמב"ם, שודאי לא היה שמח לשמוע את הסיפור הזה. אז ניסיתי לבדוק את מקור המיתוס היהודי אודות אריסטו.

פילוסורפטור מהרהר על אכילת תרנגולות

אריסטו, אין לך צורה!

למרות שקל לנו לדמיין את אריסטו מביא דימויים מעולם הגיאומטריה, נראה כי האמרה על המשולש לא נאמרה ע"י אריסטו. אחד הסופים האחרים של הסיפור הזה הוא שתלמידיו שואלים אותו: "אריסטו, זה אתה?" והוא משיב להם: "לא, כעת איני אריסטו!". (להלן, "הסיפור השני") כלומר, אני מבדיל בין אריסטו הפילוסוף לבין אריסטו הבן-אדם בעל התאוות החייתיות, ובשעה שאני נוגס בתרנגולת, איני אריסטו.

הסיפור השני, אף על פי שלא מצאתי גם לו סימוכין אקדמאים רשמיים, דווקא מאיר יפה נקודה בפילוסופיה של אריסטו. אריסטו טען, כי כל עוד האדם מסוג הפילוסוף אינו מממש את יכולתו לחיות כפילוסוף שחוקר ומהרהר על טבע העולם, הוא לא יוכל להיות מאושר, הוא לא יהיה בן אדם, הוא לא יהיה מי שהוא צריך להיות. אם אדם שראוי להיות פילוסוף יתעסק בחרישת השדה כאחד עבדיו, אז הוא מפספס את כל הייעוד שלו. הנקודה הזאת מגיעה גם במודל הנביא שמציג הרמב"ם, הוא האדם השלם שיגיע לאושר הגדול מכולם בעקבות חקירתו – ידיעת ה', ואז הוא יקרא "אדם". ממילא, הסיפור השני על אריסטו הוא די אריסטוטלי, וכפי שאריסטו בעת נגיסתו בתרנגולת הוא לא אריסטו, גם הנביא אינו נביא אם אינו מאמץ את כל כוחות נפשו להכרת ה' באותו רגע. באיזשהו אופן, הסיפור הזה הרבה יותר רך, כיוון שאין בו תירוץ בוטה כמו הסיפור המקורי – בו אריסטו מסיר אחריות מכל החברה האנושית למצוא מוסר אצל מרצים לאתיקה.

חבר טוב שקרא את כל כתבי אפלטון, אף אמר לי שמופיעה נקודה דומה באחד הדיאלוגים האחרונים שלו, לפיה יתכן מצב בו האדם יודע משהו, אבל לא פועל לפי הדבר אותו הוא יודע. לא הצלחתי למצוא את המקור, ואם מישהו יוכל להאיר את עיניי אשמח מאוד. כך או כך, אני בטוח שהדרשן בעל הסיפור הזה לא פתח את הדיאלוגים של אפלטון ונשאר מחוץ למסיבה.

פילוסוף לא ישר, ובטח לא משולש

לאחר עוד קצת חקירה, גיליתי שיש פה למען האמת שני סיפורים. הסיפור הראשון הוא הסיפור השני על אריסטו, בו תלמידיו תופסים אותו "על חם", אבל התשובה-לכאורה של אריסטו עם המשולש, מיוחסת דווקא לפילוסוף האנגלי בן המאה ה20, ברנרד ראסל. וזהו הסיפור עליו (לקוח מאתר "אש התורה"):

בעת היותו מרצה לאתיקה בהארוורד, ראסל ניהל פרשת-אהבים עם סטודנטית צעירה ממנו בעשרות שנים. כיוון שזה היה עשורים לפני המהפכה המינית, הועד הבכיר של הארוורד קרא לראסל וביקש לנדותו. ראסל טען להגנתו שהרומנים הפרטיים שלו לא נוגעים לביצוע חובותיו המקצועיות. "אבל אתה מרצה לאתיקה!" ציין אחד מחברי הועד. "הייתי גם מרצה לגיאומטריה בקיימברידג'", ציין ראסל, "אבל אף אחד שם לא שאל אותי למה לא הייתי משולש".

את הגרסא הזאת מצאתי בכמה מקומות, מוקדמים ומאוחרים, עם שינויים קלים פה ושם. למען האמת, מצאתי אותו בעיקר באתרים יהודים, אם כי אפשר לראות כאן, מאמר של זוג עורכי דין אמריקאים ידועים שמביאים את הסיפור.

אבל הבעיות עם הסיפור מרובות יותר מידי. הבה נמנה אותן:

א. ראסל לא לימד מעולם בהארוורד.

ב. תחום העיסוק העיקרי שלו היה בלוגיקה ומתמטיקה של תורת הקבוצות. הוא סבר שהאתיקה אינה תחום הנתון לחקירה פילוסופית (אף על פי שהיה לו מה להגיד בנושאים אתים).

ג. נכון למאה השנה האחרונות, לא מועבר בקיימברידג' קורס בגיאומטריה אוקלידית. (קיימים קורסים בגיאומטריה דיפרנציאלית ואלגברית)

עם זאת, יש להודות כי אפשר איכשהו להבין איך הסיפור הזה השתרבב תחת שמו של ראסל. ראסל עצמו נחשב מתירן מאוד בנושאי הנישואין והבגידה בין בני הזוג. לא רק שהוא הטיף בפועל לנישואין פתוחים, הוא גם התחתן והתגרש ארבע פעמים (אשתו השלישית לדוגמא, הייתה האומנת של ילדיו מהאישה השנייה), ופילגשים אין מספר. לכן סביר מאוד שפרשיות עם סטודנטיות היו דבר שבשגרה. המתירנות המינית הגדולה מאוד של ראסל, יצרה חשש גדול מאוד ממנו בקרב הציבור הבריטי והאמריקאי, וגם עוררה גלים של ביקורת עליו, בנוסף לאמרות הפוליטיות החריפות שלו. אמרה כמו "אני לא אמור להיות משולש" נשמעת אופיינית מאוד לראסל, ויתכן שאמר אותה באיזה ראיון והיא התפתחה לסיפור שלם. ובכל זאת, ראסל לא ראה בכך דבר לא מוסרי.

בכל בדיחה יש קצת אמת

יש אופציה נוספת למקור הסיפור. המקור הסביר ביותר למיתוס הוא ככל הנראה בדיחה שמישהו המציא פעם, ואז מישהו אחד אמר: "היי, זה מצחיק!". בכל פעם הצמידו פילוסוף אחר להיות המוסר הנלעג בה. הבדיחה הפכה להיות עם הזמן "נבואה המגשימה את עצמה" – והתירוץ עלה שוב ושוב ויצר כמה סיפורים דומים.

המקור המוקדם ביותר שהצלחתי למצוא בגוגל (בהיות יכולות הארכיון שלי מוגבלים ביותר) הוא מטקסט של סמינר של התנועה הקונסרבטיבית באמריקה, שנת 1974 – שם מופיע סיפור דומה, רק ללא שם המוסד או שם הפרופסור. המקור השני הוא מ1979 ומיוחס דווקא לפרופסור מן האוניברסיטה העברית בארצנו הקדושה. המקור הבא הוא מ1990 והעלילה מתרחשת בו באוניברסיטת קולומביה. כל המקורות בהם ראסל מופיע הם מאוחרים יותר, לא לפני 2002.

והיה גם מקרה אחד אמיתי. בשנות ה70 (לא הצלחתי למצוא תאריך מדויק, אבל ייתכן שמדובר בסיפור מ1979), הפרופ' עדי צמח מהאוניברסיטה העברית, מומחה לפילסופיה של המוסר, הכה את אשתו עד זוב דם ושפך עליה מים רותחים. בדיון המשפטי עלתה השאלה כיצד יתכן שמרצה לאתיקה עושה מעשה נבלה שכזה, והוא טען, שפרופ' פ' מהפקולטה למתמטיקה אף הוא לא משולש.  בסוף, אשתו ויתרה על מיצוי הדין עימו והתגרשה ממנו. ייתכן וזהו המקור לסיפור, אבל עוד יותר ייתכן שהוא התלבש על סיפור שכבר הסתובב שם בדשאים הירוקים של הקמפוסים.

ברטראנד ראסל

ועוד גרסא מצאתי, המייחסת את האמרה הזאת דווקא למתמטיקאי, פרופ' אברהם פרנקל, מייסד החוג למתמטיקה באוניברסיטה העברית, שיש מי שביקש להצמיד לו מידות רעות. אבל, לרוע המזל לא מצאתי אפילו חובה אחת בגוגל ללמד עליו, ולכן אניח שהוא צדיק תמים. מה שכן מצאתי, שפרופ' פרנקל התעסק בתורת הקבוצות, ואפילו החליף כמה מכתבים על ראסל. אני משער שניצול נשים לא היה הנושא המרכזי בהתכתבות הנ"ל.

ועוד כמה מילים על השמצת פילוסופים

אפיקורוס נתפס כשם דבר לכפירה ביהדות ולנהנתנות והדוניזם בנצרות. אבל מסתבר שהתכונות הרעות האלו נקבעו כיוון שהחכמים הקדמונים הכירו רק את תלמידיו של אפיקורוס היווני, שאכן חיו בנהנתנות וניהיליזם, והעדיפו סיפוקים גשמיים ומידיים על פני תפיסות דתיות. אפיקורוס עצמו, כך מסתבר, חיי בצנעה והסתפק במועט. באסכולה שלו, "הגן", היו חוקי צניעות מחמירים ביותר על הפרדה מגדרית, וביצוע פעילות מינית בכלל. בנוסף, אפיקורוס לא שלל את הימצאותם של אלים. אבל, הוא כן כפר בהשגחה במובנה הפופולארי והאמין בקדמות העולם.

גם ניטשה לא היה נאצי ו\או אנטישמי. אחותו היא זאת שסילפה את תורתו והבליטה את הצדדים האנטישמים לכאורה בהגותו. כמה דוגמאות:

  • כשניטשה גילה שבית הדפוס שהדפיס את ספרו "כה אמר זרתוסטרא" מדפיס גם כרזות אנטישמיות, הוא הפסיק את ההדפסה ועבר בית דפוס.
  • אגב זרתוסטרא, באותו הספר הוא כותב שהיהודים זכו לחיי נצח בשל הקפדתם על מצוות קיום אב ואם.
  • ניטשה ניתק את קשריו עם ואגנר, לאחר שהאחרון פרסם את מאמרו האנטישמי "היהודים והמוזיקה".

הדבר היחיד שאפשר לייחס לניטשה כאנטישמי באופן ברור היא אמרתו שאירופה אינה מקום מתאים ליהודים. אבל את זה גם טענו באותה תקופה ראשי הציונות. נקודה למחשבה.

ודבר אחרון בהחלט לסיום

המערכון הנפלא של מונטי פיטון. כל מילה מיותרת.

איך הגיעה אייץ' לשם שלי?

איך הגיעה אייץ' לשם שלי?

משרד בפנים – משרד בחוץ

ישבתי שעות במשרד הפנים להנפקת דרכון. מנסה להסביר לפקידה החביבה שאת השם שלי, אור, מאייתים באנגלית Ohr. "אייץ'?! אין אייץ' באור!" היא התעקשה. ניסיתי לדבר הגיונית, אך ללא הועיל. היא הביאה את המנהלת, שפסקה שלפי הנחיות משרד הפנים, את השם שלי מעתיקים לאנגלית כפי ששומעים. Or. או שאני אקבל את זה, או שאני אלך. נכנעתי במשרד הפנים. וזה אילץ אותי גם להיכנע בהזמנת הכרטיסים לחו"ל.

H is for Hipster

אז למה לעזאזל אני מאיית עם H, אתם שואלים בטח, כמו כולם. נולדתי אור, ואת שמי אייתו Or. גם הדוד מאמריקה איית כך את שמי. אבל 20 שנים סבלתי מאמביוולנטיות של שמי. מילא אם המשמעות הייתה שם עצם מגוחך באנגלית כמו Guy או Dudu. אבל השם שלי הוא פשוט אופרטור לוגי, מילת יחס, דבר שלא עומד ברשות עצמו. אינני מיסטיקן שמייחס משמעות לגימטריאות ונומרולוגיות, אבל כשנקלעתי לשיחה באנגלית (דבר שקרה להפתעתי הרבה יותר ממה שציפיתי), היה קצת קשה לצד הדובר להרכיב משפט שנשמע לו הגיוני. זה נשמע ככה לרוב:

Mr. "English-Speaker-Lecturer": Please hand me the paper tomorrow, Or.

Me: Or what?

מתרגל צ'כי אחד החליט לאמץ את Mr. Goldstein – חרף התנגדותי הנחרצת.

אני מדגמן היפסטריות לשמה

אני מדגמן היפסטריות לשמה

אז התחלתי לחפש איות אחר לשם, כזה שלא ישנה את המשמעות, ישמור את המצלול, ויבהיר שזה שם-פרטי ולא חלק דיבר. רציתי גם משהו שיבדיל אותי, ידגיש את האישיות שלי – אני פה! אני שונה מכולכם! אני לא סתם עוד "אור"! קיצר, הייתי היפסטר גם אז.

קדם- אורוויזיון

אופציה אחת שראיתי פה-ושם הייתה האיות Orr. כל מי שיודע אנגלית, יודע שלא הוגים אות כפולה ולכן ההגייה תשאר. היה לי אפילו מרצה שאיית את שמו כך. (ראשון ברשימת גוגל אם תחפשו orr). אבל הסתייגתי מכמה סיבות: זה נחמד, זה אפילו שם נפוץ – אבל לא שם משלנו. השם הזה הוא ייבוא מן שם המשפחה הנפוץ (ערך בויקיפדיה) שמשמעות בגאלית עתיקה "אווז שחור" או אם להיות פחות פוליטקלי קורקט: black cock. אממ…לא. יש אמנם דמות מפורסמת מאוד שנקראת כך בספרו של ג'וזף הלר "מלכוד-22", אבל זאת הדמות המשוגעת ביותר שמעלליה אולי מעלים חיוך ומזכירים מעט את שגיונותיי שלי, אבל לא הייתי רוצה להזדהות עימה בכל עת. אצל היהודים מצאתי שתיים: את המרצה שלי כדלעיל, ואת שם מפלגתו האנטי-דתית של ירון ידען, מפלגת אור. באופן מוזר מאוד גיליתי כי המרצה שלי התנדב ב"דעת אמת", עוד ארגון אנטי-דתי, וכך הגעתי לפסילותו של השם הזה משום זרותו ליהדותי הגאה. עוד אופציה שהייתה היא Ore. אבל זאת נדחתה מהר מאוד, כיוון שמשמעותה באנגלית ידועה כמחצב העופרת. גם המצלול נשמע כמו Ower. אז אני אומר no.

אור שמח

ואז אורו עיניי. ערב פסח תש"ע (או ס"ט, אל תהיו קטנוניים) עמד חסיד ברסלב אחד בעמדה למחירת חמץ. הוא הגיש לי עלון, שבצידו האחד היה כתוב בעברית, ובצידו השני באנגלית. העלון תיאר את פועלה של ישיבת "אור שמח", או באנגלית "ohr sameyach". חיפוש בגוגל הניב תוצאות רבות של מוסדות יהודיים – Ohr Hatorah מתל-סטון, Migdal-Ohr של הרב גרוסמן שליט"א ועוד רבות תוצאות טובות!  כעת שוכנעתי שזהו התעתיק האנגלי של המונח העברי "אור". אבל זאת חצי דרך – מאיפה התעתיק הזה הגיע?

הסמליל של עמותת "מגדל אור" של הרב גרוסמן שליט"א

בוויקיפדיה ישנו ערך שמפנה למשמעות הקבלית של המילה. זה מספיק טוב – כי אור קבלי מכוון גם על אור פיזיקלי. מהרגע שגם הגויים החלו לעסוק בקבלה (שזה קרה די מהר אחרי שהיהודים התחילו), המושגים היהודיים הועתקו ללועזית, וגם את המילה אור ניתן למצוא בתעתיק Ohr עוד בספרי קבלה מן המאה ה13 (!). סומכני על המעתיקים שידעו מה שהם עשו. המילה Ohr לא אומרת דבר באנגלית מלבד מה שהיא אומרת – אור בעברית. בנוסף היא גם נשמעת אותו דבר. וכעת עלי לגעור במורה לאנגלית שלכם שלא לימדה אתכם שH שותקת אחרי O, נכון?

שתיקת האותיות הקדושות

לפי כללי ההגייה האנגלית, יש אותיות, שאם H מגיע אחריהן, הH לא נשמעת. למען האמת, כך זה ברוב המקרים, ובאילו שלא, האות שלפניה משתנה. לפניכם כמה מילים שאתם בטח יודעים איך להגיד, שומעים את האייץ'?

Exhaust, Rhapsody, Messiah, Pharaoh, Ghost, Vehicle, Humor, Technical

בכל המילים האלו, הH לא נשמעת. יש אומרים שאלו תעתיקים מיוונית או צרפתית, שם הם עושים טובה שהם בכלל אומרים את הH (הם אומרים, אבל ממש ממש בשקט ובעדינות, נסו להסכית). בתעתיקים בעברית (כמו פרעה) שמו את הH בסוף המשפט כנראה בגלל עיוות של השם הקדוש – כיוון שבעברית מאייתים אותו עם 4 אותיות, המעתיקים הלועזים ניסו לשמר אותו, כמו במילה hallelujah –שלכל הדעות לא צריך את הH בסוף, אבל השאירו אותה בשביל השם (סיומת -י'ה). אז אני גם השארתי אותה בשביל השם, שלי. בכל מילה עברית שהייתה האות ה"א, המעתיקים שמו H במקום. והכלל – הH היא סמנטית, באה לציין שהמילה היא במקור עברית, או אולי אפילו קדושה, ולכן אין להגות את הH. עבור המעתיקים הנוצרים הקדמונים, להגות את הH היה זה

פרסומת ישנה של תה ויסוצקי עם הביטלס

פרסומת ישנה של תה ויסוצקי עם הביטלס – שימו לב לאיות המוזר – האם הכרתם את החיפושית "יוהן לנון"?

כמעט כמו לשאת את השם לשווא. במילה "אור", המעתיקים שמו H כדי פשוט להבדיל בין המילה הלועזית למונח העברי. והרי, הקוראים הגויים הנבונים יודעים שבמונחים עבריים יש מלא H ללא סיבה ברורה. (אליהו הנביא קרוי Elijah, ויוחנן הוא John – ג'ון)

אשר בחרת באור ושמת שמו אוהר

מזל טוב! ויקרא שמו בישראל Ohr. עכשיו לך תלמד את הציבור שקוראים לך אור ולא אוהר. אנשים החלו להעלות ספקולציות, החל בהוספת "רוח" לשם, וכלה בהוספת אותיות מן השם הקדוש לשמי שלי. שכפי שהצגתי, זה די מוזר – כי הH נחשבה לתוספת קדושה גם ללא סיבה, פתאום חוזרת בהפוכה, כמו בשמה של העיתונאית שהרה בלאו. בראיון שנערך איתה שמעתי שהיא דורשת להמשיך להגות את שמה כרגיל, מבלי שום צורך לרוקן את הראות. אני צריך לארגן לה שיחה עם הזה בבית הכנסת שתמיד מתקן אותי כשאני מאריך יותר מידי את הטעם בפרשת לך-לך (מה לעשות?! אברם נשמע כמו אברהם!)

אהוי! (כלומר, אוי!)

אבל השינוי לא היה גורף. זה היה רק אצל דוברי אנגלית. כאשר אני מדבר צרפתית, או מתכתב בצרפתית, אני שומר על האיות Or, מהסיבה הפשוטה והיפה, שבצרפתית משמעות המילה היא זהב, וזה מתאים עם שם משפחתי, גולדשטיין. הצרה היא, שיש עוד 9 אור גולדשטיין בארץ. אולי להוסיף עוד H.

DSC00098

כרטיסים שהזמנתי – באתר כתבתי את השם באנגלית, וחברת הכרטיסים העתיקה את השם "אוהר"

ודבר אחרון בהחלט

ננצל את הבמה לפרסומת! פרסומת נוסטלגית של מנה-חמה, שעושה שימוש חכם בצורתו הפונטית של המוצר…

39 שנה למלחמת יום כיפור – ערכים דתיים במלחמה

39 שנה למלחמת יום כיפור – ערכים דתיים במלחמה

לא. לא איחרתי. המלחמה נגמרה ב24 לאוקטובר וזה היה השבוע. אני מציין את התאריך הלועזי ולא סתם. על כך בסוף. מלחמת יום כיפור היא ממש חלק מהגנום הישראלי, היא אחד ממאורעות הגבורה שהיו מספרים לי בבית הספר בתור דור שני. אבל כשגדלתי גיליתי שהאירוע הלא רחוק הזה, טרם עבר מיתיזציה בכל שכבות החברה. אני רוצה לגעת בשני מקורות הנוגעים במלחמה.

דברי הימים למלכי ישראל

המקור הראשון הוא סרטון של דובר צה"ל שיצא לקראת יום הכיפורים האחרון:

(אם וורדפרס אינו מראה את הסרטון, לחצו כאן)

אי ספק שהסרטון הזה מעורר בכל ישראלי את הרגשות הפטריוטים החבויים בו, ערבוב בין קודש לחול, ההתגייסות הלאומית, החוויה הישראלית בלחימה, בהגנה על המולדת, באימה משותפת.

עם זאת, הסרטון מעביר בצורה ברורה את ההשקפה הלאומית כלפי הדת היהודית. ליהדות יש את יום כיפור שלה. עם שמיעת האזעקות ברקע, יהודים עטופי טלית וקיטל נמלטים מבית הכנסת בעוד הרחוב סואן ממכוניות חירום, אנחנו מפנים את הדרך ליהודים החדשים, לישראלים (כך תפסו זאת לפחות בראשית המדינה). ראשי המדינה כדוגמת בן-גוריון לא היו אנטי-יהודים "שונאי דוסים" כפי שרבים חושבים, כיוון שמלחמתם הייתה דווקא ע"י שמירה על המסורת – לקיחת סמלים ממנה, ומילוי תוכן חדש בסמלים היהודים. כך האישיו המרכזי ביום כיפור השתנה – מן האדם המתפלל, אל האדם הלוחם. החייל הלוחם בחזית, הוא זה שנושא את התפילה.

נשאלת השאלה מדוע "ונתנה תוקף" הפך להיות סימן מובהק של מלחמת יום כיפור. "ונתנה תוקף" עוסק באפסיות האדם מול האל – היא בעצם קינה על האדם שסופו לעפר ומשול כחרס הנשבר.

יום כיפור תשל"ד – פני דרך בת ציון, מלחמה.

הלוחם יכול לקחת את אותם רעיונות מן הפיוט ולקנן גם על עצמו, האדם הגדול, שהכריע את כל האומות וכבש את כל הארץ בשישה ימים, אף הוא פגיע, אף לו נקודות חולשה, אף הוא בסכנת מוות כרגע. גישה כזאת נפוצה מאוד בספרות היוונית (לדוגמא, סופוקלס שמקונן על האדם שסופו למות, למרות כל השגותיו הטכנולוגיות). אפשר להרים את זה לרמה הלאומית – קינה על האומה שגם היא בסכנה מתמדת. כביכול גם המתפלל וגם החייל מתקוננים על אותו דבר – אז מה ההבדל? ההבדל הוא במסקנה – לאדם הדתי, הפיוט מתסיים ב"ואתה הוא מלך אל חי וקיים, ובכן לך נעלה קדושה" – אף על פי שאנו פגיעים, ואולי בגלל שאנו מכירים בכך, משמעות חיינו היא בעומדנו לפניך בתפילה. אצל הפייטן הקיבוצניק הפיוט מסתיים ב"וכחלום יעוף". האדם מת וזה סוף הסיפור. בגלל זה זה עצוב וטרגי כל כך. בגלל הסיבה הזאת הקשר של הפיוט הספציפי הזה עם המלחמה חזק כ"כ. הישראלים נתנו משמעות חדשה וחילונית למושג "יום הדין", היום שהמדינה מחסירה פעימה, יום המלחמה האיומה.

הביצוע הנ"ל למעשה, משאיר את המסגרת המסורתית (יש חזן, בית כנסת, יהודים עם קיטל, ואווירה של יום כיפור) אבל נוטל את התוכן הדתי מן הפיוט ובמקומו מכניס תוכן לאומי, ולא רק לפיוט, אלא לכל יום כיפור עצמו – שיזכר כיום אבל לאומי, ולא כיום חשבון נפש דתי, בדיוק כפי שהתכוונו ראשי המדינה דאז. דעתי האישית היא שיש מקום לתכנים לאומיים, שכן אף אני מחובר עליהם וכואב את כאב השכול והטרגדיה, אבל בנפרד מן התכנים הדתיים, אותם אני מפריד ברגשותיי ובהשקפותיי מן התכנים הלאומיים. האם החזר שעומד על הבימה, או הצופה, מתרגש משום אימת הדין של היום הקדוש, או משום אימת הטנקים הסורים? מן קדושת האלוהים או מן קדושת חיי האדם? על הצופה לשאול את עצמו את השאלות הללו.

חצי רמב"ם

נטילת הערך הדתי מן יום הכיפורים נפוצה מאוד. יוסי ביילין דיבר במאמרו ב"ישראל היום" לפני יום כיפור על "על השגחה פרטית בעידן המודרני". אני רוצה להגיב על כמה מדבריו.

הרמב"ם נכשל כישלון קולוסאלי. האיש המודרני והחכם הזה ניסה להסביר לנו, לפני 1,000 שנה, עד כמה מכמיר לב, פתטי ויומרני הוא הניסיון לקשור בין התנהגותנו היומיומית לבין מנהל חשבונות עליון, שמפניו אי אפשר להסתתר ואשר לפניו אנחנו נותנים דין וחשבון מתוך תקווה שיתחשב בנו בשלב הטיעון לעונש.

למעשה, אין זה כישלון. היהדות מכירה בדרגות אינטלקטואליות שונות, שבהתאם לדרגה הזאת היהודי יכול לעבוד את ה' בדרך המתאימה לו. לא כל היהודים נוח להם עם השגחה פרטית נוסח הרמב"ם. הרמב"ם עצמו הכיר במעמדות השונים הללו, ולכן התבטא בצורה שונה בהתאם לאנשים אליהם דיבר.

ההתקרבות לאלוהים היא התקרבות לשכל. אם אתה מפריד בין בשר לחלב – אתה עושה זאת כדי לשלוט בתאוותיך, אבל אל תחשוב שמישהו, ישות מופשטת או ישות מוחשית, תתחשב בך ותקל עליך את חומרת גזר הדין.

ביילין עושה במאמרו קטע מסריח. הוא מציג רעיון רמב"מיסטי, בצורה נכונה וברורה, אבל חלקית! מה מטרת המצוות? מה מטרת יום כיפור? היא אמנם לשלוט בתאוותיך אבל…כפי להביע את האמונה באל! האל אינו נמצא במאמרו של ביילין. כל הפעילות הרוחנית היא פעילות מהאדם אל האדם. אנחנו צמים ביום כיפור בכדי לשפר את עצמנו, אבל יש לתת לשיפור הנ"ל גם ערך דתי – אנו משפרים את עצמנו כדי לשוב אל ה'. הוא הופך בעצם את יום כיפור לחוויה אנושית, שכל ישראלי יוכל להתחבר אליה, אבל כדי שזה יקרה, הוא (בכוונה או שלא) מוציא את האל מן הסיפור. המרגיז שהוא מציג זאת כדעתו של הרמב"ם, שכפי שאמרתי – זאת דעתו החלקית.

 בית דין שדה

המקור השני שאני רוצה להצביע עליו הוא ספרו של חיים סבתו "תיאום כוונות". חבר המליץ לי עליו, ותוך 50 דקות סיימתי אותו תוך בכי בלתי פוסק. איני מבקר ספרות, ולכן לא אתעכב על הכתיבה המהודרת, על היכולת לחדור לליבו של הקורא, ועל התיאורים הסוחפים שאפיינו את כל הספר הנפלא הזה. בספר הזה המלחמה גם נפגשת עם הדת, אבל במקום לכבוש את מקומה, נדמה כאילו הן משולבות – מלחמת מצווה של אתחלתא דגאולה. ערבוב הרגש הדתי עם הרגש הלאומי, שנפוץ מאוד בקרב זרמים מסויימים בימינו, יכול לגרום לתגובות רגשיות מוגזמות. לאחר קריאתי הבוכיה חשבתי למעשה מה מתחולל בספר הזה. הרי המלחמה היא נטולת ערך דתי, שאילו היה לה ערך שכזה, גם אחרים היו חווים חוויה דתית במלחמה, מה שלא קרה. אלא, האדם הדתי שמכנס את כל כוחות נפשו להכרת ה', אל עבר חיים של דת ואמונה, ממילא כל חוויה שלו תהיה חוויה דתית. מלחמה היא חוויה קיצונית ואבסולוטית, האדם מתבטא ברוב עוצמתו, ואישיותו האמיתית נחשפת ומתגברת במלחמה. לכן, אדם דתי במלחמה, יתן הוא עצמו את האופי הדתי המובהק לטראומה שמתרחשת מולו. למעשה, הכול תלוי באדם ובאישיותו, שלא רק מלחמה יכולה להיות חוויה דתית, אלא אפילו כתיבת קוד או חתימה על מסמכי שלישות – אלא רק שבלחימה החוויה מתעצמת ופורצת. חיים סבתו, שכעת אכנהו הרב חיים סבתו, הוא אדם דתי במהותו, ועל המסורת שלו שנעה בין העורף לחזית, בין מצרים לישראל, אנחנו מתענגים כקוראים דתיים או מסורתיים בספרו.

תיאום כוונות – כן, יצא גם סרט.

כשהוא מצטט מדרש או רמב"ם, אנו חושבים על הקשר בין הטקסט לבין המצב בו נתונים הדמויות, וחושבים על הפרדוקסליות, על הקשיים הרוחניים, על האירוניות שבדבר ועל הסמליות שבין הטקסט המסורתי למציאות המלחמתית. אבל על קו הזמן, מה שקורה זה קודם הסיטואציה ואז הבאת המקורות, ז"א, הקישור הדתי הוא של הסופר. סבתו "עובד" עלינו הקוראים קצת בכך שהוא מבלבל אותנו בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני שלו. יש בזה מן הקסם. אני לא מצטט בכוונה, כי אני חושב שכל ציטוט רק יגרע. יש לקרוא את הספר במלואו. הוא לא ארוך, כדאי.

ספרו של סבתו עוסק ביום כיפור שפרצה בו מלחמה. הסרטון של דובר צה"ל עוסק במלחמה שחלה להיות ביום כיפור. שניהם מאורעות חשובים לי מאוד, ויום אחד לשניהם לא מספיק. מן הסיבה הזאת רציתי לדבר על המלחמה דווקא בתאריך הלועזי.

אוי געוואלד א גנב!

אוי געוואלד א גנב!

גנב לתולדותיו

לקראת ימי הרחמים והסליחות, בואו נתוודה על פשע. גניבה. בשקט בשקט, אל תספרו לגויים, מסתבר שתחום פרנסה זה (או השלמת פרנסה) של כסף לא חוקי היה פופולרי בתרבות היהודית עוד מראשיתו עד לימינו. ולא במקרה כששאלו איזה בחור חרדי שהכרתי מדוע החרדים עובדים בשחור, הוא ענה להם: "תראה, יעקב עבד בלבן 20 שנה ונדפק, אז אנחנו לא מסתכנים ועובדים בשחור". הציבור היהודי (והישראלי בעקבותיו) מתגלה אמפתיה קלה ומחוייכת לענייני כסף קל. בסלנג הישראלי "לגנוב" זאת עבירה. "לפלח" זה בקטנה, אפשר להעביר לו על זה, כי הוא בחור "מגניב".

יחסית קל לנו לכנות חבר בכינוי "גנב", כמו שעשה ר' זושא לחבירו שם באוקראינה (שגנב לו שעתיים ע"י הזזת מחוג השעות), כמו שעשה הרבי מקוצק לגאון מוילנא (שגנב תירוץ מאחורי הפרגוד) וכמו שעשה לבן ליעקב (שגנב לא פחות מאשר את לבבו). גנבים הם חביבים: במערכון יידישאי שראיתי פעם בעל בית מתחבר לפורץ כאשר הם מגלים ששניהם חולים באולקוס – אנחנו מבינים ללב של יהודי כשזה מגיע לפרנסה, הרי כולם עוקצים, לא?

גזלן

We love Ganav

ספר משלי מעביר את מסריו דרך, כמובן, משלים – אבל לעיתים קרובות עם דמויות קבועות. לדוגמא, מחשבה אפיקרוסית תתגלם בדמותה של זונה שרמנטית. התורה היהודית מופיעה בספר בכיכובה של אשת חיל, האישה הנאמנה והמשפחתית. וגם גנב יש שם. ספר משלי מגלה אמפתיה לגנב: "לֹא-יָבוּזוּ לַגַּנָּב, כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב". מסכן, נעבעך, הוא רעב, אנחנו מרחמים עליו הוא לקח כי אין לו, כפרות, זה כמו צדקה. אבל, אם נתפוס אותו,  וואי וואי וואי מה נעשה לו. " וְנִמְצָא – יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן". הפירוש המסורתי מזהה את הגנב עם תלמיד חכם שלומד מאחרים, הוא כביכול גונב, הוא גוזל מהם זמן, ולוקח מהם תורה. לימים יגדל ויהפוך גם הוא לרב גדול ש"ישלם שבעתיים" בחכמתו.

מערכת העבדות המקראית גם מדגישה את האמפתיה לגנב: יהודי שגנב, ואין לו לשלם "ונמכר בגנבתו". מה זאת אומרת? גנבת? אין לך כסף? ע"פ דין התורה זכית בנופש מאסר. אתה הולך לגור שש שנים אצל יהודי אחר, בעוד שכל הצרכים שלך מסופקים (בעדיפות ראשונה: אם לבעל הבית כרית אחת, העבד זוכה בה). העבודה לא קשה, היא עבודת שכיר-תושב, אין אצל עבד עברי עבודת פרך. יש לך אישה? מזל טוב, זכית גם בשפחה כנענית שתעזור לאישתך (ולך בלילות). יש גם ביטוח, עם כל נזק רפואי ניכר אתה משוחרר. לאחר תום שש השנים האלו (או ביובל, אם זכית), אתה מקבל מענק שחרור מכובד מן הגורן ומן היקב. לא רוצה להשתחרר? אתה יכול לחתום קבע במרצע.

ע"פ ההלכה, כל הזכויות הסוציאליות הללו מגיעות אך ורק לעבד שהיה בעברו גנב. עבד שמכר את עצמו עקב מצב כלכלי ירוד, לא זכאי לדבר מהרשימה לעיל. למעשה, העבדות היא שיטה יעילה לשיקום הגנבים, במקום לכלוא אותם, לשלב אותם בעבודה ובחברה. כל זה מתוך הבנה שגנבים אינם אנשים חריגים במיוחד, אלא לרוב אנשים במצוקה.

אזל וגזל

נקפוץ לימי התנאים והאמוראים. בימים הקשים אחר החורבן גזל היה מאוד נפוץ. ריש לקיש, מהדמויות המרכזיות ביותר בתלמוד, היה ראש חבורת שודדים וגזלנים. הם הסתובבו בדרכים וגנבו מהעוברים והשבים. לאחר פגישה עם רבי יוחנן, דמות חשובה לא פחות שהפך לבן-פלוגתו, הוא חזר בתשובה (מה שמכונה "תסמונת כיפת עד תום ההליכים" אצל עבריינים שחוזרים בתשובה). הוא הפך לתלמיד חכם עצום בתורה, חריף, חדשני ומפולפל. יום אחד הזוג החביב התדיינו על טומאת כלי-נשק. רבי יוחנן שלח עקיצה "אתה המומחה פה בכלי נשק". ריש לקיש לקח את זה קשה, נכנס לדיכאון ומת. רבי יוחנן בעקבות המוות של חברו, מת אף הוא ממצב רוח דיכאוני.

מציאות של גנבים שחוזרים בתשובה נכונה לא רק לימינו, כמו שראינו. דוגמא נוספת היא במסכת חגיגה, שם נפסקה הלכה מוזרה למדי. גנבים פרצו לבית מסויים, ולאחר כמה זמן השיבו את הגזילות. הגנבים נאמנים להגיד במה הם נגעו בבית שפרצו אליו ובמה לא לעניין טומאה וטהרה. הסיבה – הם חזרו בתשובה, הם עכשיו צדיקים, אפשר להאמין להם.

חז"ל לא שוכחים שגם גנב, הוא מחוייב במצוות. אז הם מדגישים בפניו, שיש מצוות שהוא יכול לקיים – כמו תקיעת שופר גזול, אבל מצוות כמו ארבעת המינים, הוא חייב לקנות מכספו שלו.

פיראט יהודי, בית עלמין בג'מייקה

רבא גנוב

בטח התגנבה לאוזניכם השמועה אודות ה"יידישע פיראטן" – חבורת שודדי ים יהודים, שהיו מעמודי התווך של הפיראטיות. בקרב שודדי הים היו שמועות רבות, וביניהם שהפלגה בשבת תביא מזל רע. מקרה? אולי. הכתבה הזאת מאירה קצת אור ויש גם כאן.

ראשי החסידות, הבעש"ט ורבי נחמן מעטרים את סיפוריהם אם גנבים סימפטים, בעלי רגשות ומחשבות, ולא גזלנים חסרי לב. אמרה חסידית של המגיד ממזעזריטש אומרת שיש שבעה דברים ללמוד מגנב:

א.  גנב עובד בלילות.

ב. מה שהגנב לא הספיק בלילה הקודם, הוא מנסה להשיג בלילה הבא.

ג. הגנב נאמן לחברים.

ד. הגנב מסכן את עצמו כדי להשיג דברים פעוטים, ואפילו חסרי משמעות.

ה. הגנב לא מעריך את מה שהשיג, ומוכר את זה בפרוטות.

ו. הגנב מקבל מכות, אבל לא נרגע.

ז. הגנב רואה בעסק שלו יתרונות, ולא רוצה להחליפו.

למטה תמצאו גם את חווה אלברשטיין שרה על ה"מרוויחער" אבריימל – יהודי שמרוויח כסף בדרכים מפוקפקות.

ולאחר כל הדוגמאות האלו: מהי המסקנה? לימוד סנגוריא. הצלחנו לקבל בתוכנו את הגנבים, ומה עם שאר קהל ישראל, כל אחד והעבירה הפרטית שלו? אם נדע איך לסלוח, איך לקבל ולהזדהות עם בעלי העבירות, רק אז נהיה ראויים אנו גם לכפרה – כולנו עבריינים, אם יותר ואם פחות, לגשת לימים הנוראים מתוך תחושה של שפלות משותפת, ויותר מלהתיר, אלא לרצות להתפלל עם העבריינים. "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני". גם אם הוא גנב מכוניות יוקרה.

הודעה נרגשת לציבור

אם שמתם לב, הבלוג היה בחופשה בחודש האחרון. הסיבה היא שנסעתי למסע רוחני פה בארץ ישראל ובאוקראינה הרחוקה וחזיתי בתופעות דתיות מעניינות של תקופתנו אשר לא הכרתי. רשמים מן המסע יעלו לפוסט הנ"ל אט אט, הרבה חומר להקליד…

ודבר אחרון בהחלט

נקשר את הפוסט עם ההודעה.

שאלה: מדוע אומרים רק ביום כיפור "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", אך לא בראש השנה?

תשובה: כי בראש השנה כל העבריינים באומן.

ועכשיו חווה'לה.

אגב,מצאתי משהו חביב:

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=806&wrkid=25915

ותראו גם את זה…

ט' באב כיום כיפור חברתי

ט' באב כיום כיפור חברתי

אדם לכשעצמו הוא חוטא. ויש גם אדם גולה בתוך עצמו. ובכלל, מה מעניין אותי הזולת? החוויה האקזיסטנציליסטית בעיצומה מתרחשת ביום הכיפורים, שיאם של עשרת ימי התשובה שבהם אדם עם עצמו, אדם עם אלוהיו, עושה חשבון נפש על חטאיו שהביאו לו (או שיביאו) את הגזרות הרעות בשנה הבאה או החולפת. האדם השב בתשובה בחודש תשרי אינו בוכה על הצרות, הוא אכן מפחד מן הצרות שיבואו, אבל עיקר עבודת התשובה היא תהליך פסיכולוגי פנימי שמוביל את האדם לשאלות כמו: למה עשיתי מה שעשיתי? האם התנהגתי כמו שצריך? אם אדם רק בוכה ביום כיפור על כל צרות השנה שעברה, תשובתו אינה תשובה, והלזה יקרא צום?

וכעת נעלה רמה – זאת למעשה הנקודה בתשעה באב: אם ביום כיפור פישפשנו איש במעשיו לה', אז בתשעה באב עלינו לפשפש איש במעשיו לזולתו. הרי לא יעלה על הדעת שנשב כל היום ונבכה על עצים ואבנים שעלו באש. יש לעסוק במה שגרם לאבני הורדוס הללו לעלות בלהבות, ולא בעצם שרפתן, כפי שביום כיפור אנו עוסקים באיך להימנע מעבירות נוספות מתוך תחושת שברון הלב, ולא רק בכאב ובבכי לה': "אשמנו בגדנו".

נחדד את הנקודה. בית ראשון חרב בשל ג' עבירות שבין אדם למקום: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. אמנם, בבית ראשון הכול "עבד כמו שצריך" – המציאות הייתה מציאות מיסטית: סיבה ותוצאה אלוהית ישירה, ולכן אפילו החורבן לכשעצמו היה מיסטי. הכול היה פשוט: העם חטא, אז הבית צריך להיחרב, יהיה מה שיהיה. קיימים במסורת המדרשים תיאורים מיסטיים על חורבן בית ראשון כגון פירוש הפסוק מאיכה "השליך משמיים ארץ" כפשוטו, כלומר הקב"ה הגביה את ירושלים השמיימה והשליך אותה לקרקע. תיאור נוסף הוא שימוש בשמות קדושים ע"י צבאו של צדקיה, מלך ירושלים, שלא צלח כל כך עקב התערבותו של הקב"ה בעניין. אבל הנקודה החשובה כאן היא שידו של האל בכבודו ובעצמו הייתה בחורבן, כלומר, מהלך אי-טבעי, אבל נכון מוסרית. לכן, אני משער שתשעה באב של גולי יהודה הראשונים היה זהה באופיו ליום כיפור: צמים יום וחוזרים בתשובה על העבירות.

אבל בית שני, זה כבר סיפור אחר. בתקופה מתקדמת זאת כבר העם היה חי ב"הסתר פנים". ה' לא מתערב בחיים שלנו, ומשאיר את ההתנהלות לחוקי הטבע. ולכן את מאמר חז"ל על "בית שני חרב מפני שנאת חינם", חייבים להבין לא כפשוטו. זה לא שבגלל שעשינו דברים שה' לא אוהב, אז מגיע לנו קצת נו-נו-נו, ולכן הגיע החורבן. אלא, החורבן הוא התוצאה הטבעית של ההתנהגות החברתית של העם דאז! עם מפולג ומנוכר כ"כ לא יכול לחיות ביחד בארץ אחת, לכן הגלות מתבקשת. על זה שום יום כיפור לא עוזר, וגם אם נעשה מתשעה באב יום כיפור ב', גם זה לא יעזור. צריך להתבונן באופי החברתי של כל אחד ואחד מאיתנו, האם הנתכרנו? האם היינו מאנייקים? בצורה אירונית כ"כ דווקא בתשעה באב לא מברכים אחד את השני ב"שלום", ואולי הדבר הבסיסי כל כך שנמנע מאיתנו ביום הזה, גורם לנו להבין את חשיבות קבלת האחר ורצוננו לחיות עימו? יגיד אחד העם, בט' באב אנו אבלים על חורבן הבית. אני אומר, אנו אבלים על מה שגרם לחורבן הבית, וחורבן הבית היה רק הטריגר, הwake-up call המזעזעת הזאת.

אחדות היא מילה גדולה וקלישאתית. שאלו אותי לא מזמן על כיצד בדיוק "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". הסברתי: במסורת היהודית מחלוקת היא דבר שיש לשמר אותו, אנחנו שומרים בקנאות על תיעוד מחלוקות בנות אלפי שנים, וגם היום, אנחנו מקיימים את ההלכה מתוך ריבוי מחלוקות ושיטות (לשם שמיים, כמובן…). תלמידי חכמים, כלומר ברבים, כל אחד מהם מחזיק בשיטה אחרת משל חברו. כאן עצר אותי השואל: "ודווקא בגלל זה הם אמורים לריב יותר ולהרבות מלחמה!". אז זהו, שלא. דווקא בכלל שלכל אחד יש דעה אחרת, מתוך האפשרות לפלורליזם וריבוי הדעות, שכל תלמיד חכם עדיין סובר כשיטתו, אבל מאפשר לחברו להתפלס ולא כופה את דעתו על חברו, זה מרבה שלום בעולם – כי אם ה"אחדות" משמעה: דעת כל העם אחת, אזי בעלי הדעה הנ"ל היו יוצאים למלחמת חורמה נגד כל האחרים, יוצא שדווקא המחלוקת מרבה שלום בעולם. מאמרו הנפלא של הנצי"ב מדגיש את הנקודה. לפיו, בבית ראשון גלו על "שפיכות דמים באיסור", כלומר, איסור דאורייתא מוחלט. אולם, בבית שני גלו על "שפיכות דמים בהיתר, שהיו סבורים שמותר להרוג את חברו מפני שהוא פרושי או צדוקי". הנה נקודת תיקון ותשובה להיום.

במציאות דהיום, עם מדינה מתבגרת ונבנית (כן, 60 ומשהו שנה זה כלום, אנחנו עדיין בונים את עצמנו), אנחנו חייבים לעכל את העובדה שקשיים אישיים רבים, נובעים מן הקושי הלאומי: לאדם אין מה לאכול, אבל זה בסך הכול כי יש בעית אבטלה. אדם איבד את יקירו, אבל זה כי קמו עלינו שונאינו. גם ברמה הנפשית, גם לאומה יש קשיים נפשיים, וזה מקרין על חיי המשפחה והפרט.

יש להימנע מהתעסקות מוטעית בדברים טפלים. אם יחשוב לעצמו אדם ביום הצום: "למה לא לבנות את המקדש וזהו, נסגור את הסיפור", יתבונן ויבין: סופו גם של בניין זה להיחרב אם לא ננהג כאומה כראוי, הרי גם המקדש המחודש שלו הוא רק עצים ואבנים. בחורבן הבית השני, אף על פי שלא היה להם את ירמיהו שישדר לעם בדיוק מה ה' מעולל וחושב, הרי עדיין היו משתמשים בבת-קול. בת הקול החביבה הזאת, היא בעצם ביטוי, כל פעם לדבר שונה: לעיתים רוח הקודש ממש, לעיתים רוח התורה וההלכה: כלומר, איך יש לנהוג בעולם הזה ולעיתים רוח העם – מהי התחושה הכללית בעם עבור מעשה מסויים. בת הקול משמשת כ"מבקרת המדינה", אם תרצו, וכל אגדות החורבן שאינן חוסכים מאיתנו ביקורת אודות ההתנהגות הבזויה דאז, הן דו"ח שיש לקרותו ברצינות.

ורק סיפור אחד אני לא מבין, על האם ושבעה בניה, שנטבחו מול עיניה אחד אחר השני עד שלבסוף לפני שחיטת בנה הקטן ביותר אמרה לו: "בניי, לכו ואִמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות! אף היא עלתה לגג, ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: אֵם הבנים שמחה."

הללויה, עכשיו הבנו שטעינו.

ונחמה קרובה לבוא.

ודבר אחרון בהחלט

להקת הפולק-פאנק הישראלית "אוי דיוויז'ן" הוציאה אלבום המורכב משירי תנועות מראשית המאה ה-20, שפעלו ברוסיה וסביבותיה. זיכרון מראשית ימי הציונות.

ומשהו ממש ממש אחרון

שלא תצאו בבאסה, יש באגדות החורבן גם פתרון:

פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו,
וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב! מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל…
אמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח".

שבוע הספר השרוף

ארון הספרים היהודי חלק ב' – שבוע הספר השרוף

שבוע הבא יחול שבוע הספר – הפסטיבל של הספרות העברית למינה. דווקא במועד זה אני רוצה להקדיש את החלק השני בסדרת הפוסטים על ארון הספרים היהודי דווקא לא בשמחת הדפסת הספר אלא במעשה המנוגד בהחלט: שריפת ספרים. לא ולא, אני לא מדבר פה על שריפת איבה או אי-הסכמה, אלא בשריפה עצמית של אדם את כתביו, ולא לומר אלא את עצמו.

התמונה של ספר עולה בלהבות מעוררת ברובנו חלחלה וזכרון לתקופות פחות נעימות, ואולם, מסתבר שהתופעה הייתה מאוד נפוצה בתולדות עמנו: ברוכים הבאים למסע הקסם המסתורי בעקבות אדם המאבד את עצמו.

גוילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר – זה לא יהיה פה.
ר' חנינא בן תרדיון, מתוך מנורת הכנסת

תחנה א' – אש בוערת בקוצק.

מי, איפה ומתי?

הרבי מקוצק, אדמו"ר חסידי מהמאה ה-18-19, הוא דמות לא שגרתית אפילו בעולם החסידי הצבעוני דאז. לשונו החריפה והתבטאויותיו העוקצניות דחו הרבה חסידים אבל יותר מכך קרבו וסקרנו יהודים שחיפשו אקשן רוחני בחיים שלהם. הוא סירב בכל תוקף לחולל ניסים ודרש מחסידיו שלמות. ערב שבת אחת במעמד ה"טיש" המסורתי, השליך את כוס היין וגירש בצעקות את חסידיו. מאותו ערב טראומתי נשאר סגור בחדרו למשך 20 שנה עד שנקרא לבית דין של מעלה. באותן שנים התרועע רק עם מספר מועט של אנשים והשקיע את זמנו בכתיבת רעיוניותיו וחידושיו. הרבי מקוצק היה עוף מוזר – אף על פי שזרמים חסידיים מרכזיים מאוד דהיום כגון סוכושטוב וגור הם פלגים של קוצק, לאחר מותו רק מעטים עמדו מול גלי ההתנגדות (ואפילו מבית) שבדמות האולי מאיימת הזאת, אבל מה שבטוח – אין לה אפילו שקר קטן אחד. אצל רבי מנדל מקוצק אין שלום, רק האמת כעוגת קצפת על הפרצוף.

מה האבידה?

מסתבר שהרבי מקוצק היה פירומן לא קטן. היסטורית, השריפה התחילה עוד לפני תקופת הסגר שלו. אחד מחסידיו ר' יצחק מאיר, כתב חיבור נפלא על ה"חושן משפט", אמנם חשש להדפיסו שמא יש בו צד קטן של חוסר כבוד לש"ך (מאושיות ההלכה שעליו התבסס). הלך ר' יצחק מאיר להוועץ ברבי והלה יעץ לו לשרוף את הספר. מיד רץ החסיד, הדליק מדורה בחצר ושרף את הספר.

כאשר הרגיש הרבי מקוצק שזמנו קרב, קרא שוב לאותו ר' יצחק מאיר והורה לו לשרוף את כל כתביו (של הרבי מקוצק). יצאו השניים החוצה ושרפו עבודה של עשרות שנים. הרבי מקוצק יצא במחול שמחה גדולה עד שהושלך לאש עמוד אחד. זה היה הספר "תורת האדם". על חיבור זה עמל הרבי מקוצק שנים רבות ולטענתו, זהו ספר בעל עמוד אחד "המכיל את כל האדם" כדבריו. זהו, אבד ואינו עוד. הרבי נפל לדכאון ופרח את נשמתו לאחר שבוע.

למה, לעזאזל?

אצל הרבי מקוצק אין טעם לשאול שאלות. הוא אמנם לא תפס מעצמו כרבי ומנהיג, אבל אמר שאין בני האדם ראויים לחיבוריו. הרבי מקוצק איבד לקראת הסוף את התקווה למצוא אדם אחד שיעמוד במודל האדם השלם שהוא הציב. אם כל העולם רשעים, למה לטרוח?

במילה אחת: ייאוש.

תחנה ב' – ההלכה הלכה

הייתה טבעת?

ר' השיל מקראקא פעל בין המאה ה16 ל17. מבחינה ציבורית היה מקובל ונוח לבריות, ומבחינה למדנית נחשב לחריף ומיוחד מאוד. אחד מתלמידיו הבולטים הוא הש"ך (לעיל). את רוב חידושיו קיבץ בספר שתכנן לקרוא לו "חנוכת התורה". פסקיו היו מקובלים על רוב הציבור.

יום אחד בא אליו מקרה של עגונה "מצויידת" בשני עדים שראו במות בעלה (דבר שהיה די נפוץ בהתחשב כשמדובר בשנים של ת"ח ות"ט). ר' השיל התיר את העגונה, ודווקא אז החליט הקב"ה לקיים את נבואת יחזקאל בן בוזי הכהן והבעל חזר בריא ושלם והולך על שני רגליו. ר' השיל עשה חושבים והגיע למסקנה שכנראה הוא פשוט לא מוצלח כמו שאומרים לו. יצא אף הוא לחצר ושרף את כל כתביו ומאז לא פרסם עוד מאמר אחד.

אנחנו על המפה

רבי משה איסרליש (רמ"א, קראקוב, המאה ה16) ידוע גם לרובנו היום כפוסק האשכנזי המקובל ביותר. אבל פעם הוא לא יכול היה לפרסם את חידושיו בבלוג. כך יצא שבעת ובעונה אחד הרמ"א פעל באשכנז לכתיבת ספר המתמצת את השורות התחתונות של ההלכה, בעוד שבארץ ישראל רבי יוסף קארו עשה את אותו דבר. חודשים ספורים לפני שסיים הרמ"א את מלאכתו, פרסם רבי יוסף קארו את ה"שולחן ערוך". הרמ"א לא איבד את העשתונות, ובלי יותר מידי רעש שרף את חיבורו מבלי שאף אחד ידע שהוא היה קיים והתחיל לכתוב את ה"מפה" – הערות על השולחן ערוך המותאמות לאשכנזים.

במילה אחת לשני המקרים: ענווה.

תחנות ביניים – עוד כמה מקרים מהירים

הרב יאיר חיים בכרך חי בצרפת בסוף המאה ה17. נולד למשפחת חכמים ועבר תלאות רבות בחיים שלו. חיבר חיבורים אסטרונומיים ופילוסופים, אבל החליט לשרוף את כולם מתוך הבנה שהוא לא יודע מספיק וחשש להטעיה. על יתר כתביו שכן פרסם אמר "אפר כירה תמיד מוכן", כלומר אף הם ראויים לשריפה אם מישהו יחלוק עליו, מהסיבה שהוא כתבם שלא ביישוב הדעת.

קברו של ר' חיים ויטאל בסוריה – מכאן הוציאו את כתביו.

רבי נחמן מברסלב (תחילת המאה ה19), שעליו אין צורך להרחיב שרף פעמיים את כתביו. פעם ראשונה לאחר ביקור בארץ ישראל, החליט בצורה מוזרה שכל מה שאמר לפני כן זה שטויות והתחיל הכל מהתחלה. לפני מותו ציווה לשרוף את כל כתביו שוב, ואף אחד מספריו קיבל את השם "ספר הנשרף" על שום ששרף אותו מיד לאחר כתיבתו. את רבי נחמן מברסלב אי אפשר להאשים בענווה מפורזת, אבל אפשר בהחלט במצבי רוח משתנים. ככל הנראה חשב לעת מותו ששגיונותיו לא מתאימים לכלל הציבור. ובכל זאת היום, רבים קוראים את דבריו המסורים לנו ע"י תלמידו המסור, ר' נתן, שכתב את הכול. סיפור דומה יש עם האר"י ותלמידו ר' חיים ויטאל שהוא הביא אלינו בפועל את קבלת האר"י, ומעניין הדבר שכמו הרבי כך התלמיד. לפני מותו של ר' חיים ויטאל, גם הוא ציווה לשרוף את כל כתביו. משפחתו קיימה חלקית את צוואתו – קברו את כתביו עמו. לאחר כמה שנים שניים מן תלמידיו שאלו שאלת חלום, קיבלו תשובה חיובית, פתחו את הקבר ועימו את הקבלה הלוריאנית שהיא חלק מימינו אנו (תאהבו או לא).

תחנה סופית – שלהבתיה דווקא ממים

974 דורות לפני בריאת העולם שמר האל את התורה. יום אחד החליט לתת אותה לבשר ודם. כיוון שאין לו בעיה כלכלית כלל, נתן רשות להעתיק ולהפיץ. מידי פעם אצל כמה זוגות היו בעיות, כמו שקורה בדרך כלל. האלו הגיעו אל הכהן והוא היה כותב קטע מהתורה על קלף ומוחה אל תוך כוס מים עד שכל הכתב היה מתמסמס. היוצר סלח על זה שפעם אחרי פעם מחקו את היצירה הגדולה ביותר שלו, העיקר שבני האדם יודעים מה המטרה המקורית שלה ומה המסר שהסופר ניסה להעביר. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".

ודבר אחרון בהחלט

אם היינו מקיימים גם את צוואתו של האר"י וגם את צוואתו של ר' חיים ויטאל במלואם, היינו נשארים בלי ה"אתקינו סעודתא" שמלווה אותנו שלוש פעמים בכל שבת. הנה גרסא נפלאה ומתורגמת של אחד מפיוטי האר"י לערב שבת:

ואגב, לא שכחתי את קפקא, פשוט לא מצאתי מקום לדחוף אותו…

שדיים

שדיים – המקור.

קודש קודשים

שלום לקוראים. אם הגעתם לכאן במקרה או בכוונה בתרכם לחפש זימה מקראית, לא תמצאוה כאן. גם לא תמצאו כאן תמונות חושפניות, או מלל אירוטי. עמכם הסליחה בברכת 'לכו חפשו'. כתיבת הפוסט הזה מתחילה בסיפור, שהוא גם תופעה. אחד מהקולגות שלי בעבודה, אדם מסורתי יקר וטוב לב, שטח בפני את תהיותיו הטהורות: "אני הולך לבית הכנסת כל יום שישי ומצפה לקצת טהרה וקדושה, ובמקום זה אני נתקל מדי שבוע בשיר השירים, שמידי פעם השדיים האלו קופצים לי באמצע התפילה". בעיה ידועה. רבני מדורי השו"ת האיטרנטיים גם נתקלו בשאלות רבות מסוג "איך שיר השירים מכיל תוכן כל כך בוטה?". לטעמי, רוב התשובות היו לא מאוד ראויות. הסיבה היא שאותם מכובדים פוחדים לגעת בנושא, ולכן באתי אני, דון קיחוטה של היהודים, להילחם בתחנת הרוח הזאת.

מחמאה מן הטבע

קודם כל תצאו מהראש הכחול שלכם. הסביבה התנ"כית הקדומה נתנה הרבה כבוד לשדיים, ולא התייחסה לאיבר הזה כאובייקט מיני גרידא. 'שיר השירים' – פירושו מליצה של מליצות. יש משל בשיר (תאומי צביה), יש לו נמשל בשיר (שדי הכלה) וגם למליצה הזאת יש נמשל (משה ואהרן). בלתי אפשרי לקרוא את שיר השירים כשיר אהבה פשוט, כי אז יתקבלו צירופים בלתי הגיוניים בעליל, ולכן הפשט הוא דווקא להבינו על דרך המשל. אבל, בחזרה לנושאנו, יש מליצות בשיר שקשה להבין גם היום. משפט פתיחה כמו "שינייך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות ושכולה אין בהם" (=וואלה, לא חסרה לך אף שן, איזה קטע!)  או "שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד" (שאם הבחורה לא דרוזית, אז היא תקשר את זה ישירות למרכך החדש שלה) יסתיימו בסטירת לחי או בתלונה על הטרדה. גם המשל על שדי האישה אינו מובן היום. "שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה" משמעו הפשוט הוא "הם באותו הגודל". (האילות היו נוהגים ללדת בד"כ תאומים, שהיו דומים אחד לשני). זאת מחמאה לא קטנה באותה תקופה, כפי שאנחנו מגלים מהמשנה והגמרא בכתובות על דפקטים שהיו נפוצים מאוד בתקופתו אצל דדי הנשים: " ר' נתן אומר: כל אשה שדדיה גסין משל חברותיה הרי זה מום", "ודדיה גסים מחברותיה טפח. ושדדיה רחוקים זה מזה עד שיש טפח בין דד לדד". הגמרא מספרת גם סיפור על ערביה אחת שהפשילה דדיה לאחוריה והניקה את בנה. ה' יצילנו.

איזה קטעים פה - שרה צוחקת

למי יש יותר כבוד?

אז בואו ונודה על האמת, ואין מה להתבייש בכך – שדים זה דבר יפה. זה דבר מכובד, שהנשים מתגאות בו רק כשיכולות. גם ההסתכלות בשיר השירים על השדיים, באה מתוך מנטליות של דווקא כבוד לאישה. ע"פ הגמרא, גיחזי, נערו של אלישע הנביא, מבצע מעשה מגונה בשונמית "ויגש גיחזי להדפה", ומסבירה הגמרא "בהוד יופיה". איזה מזל שיש את רש"י שיגיד לנו שהוא בעצם נגע "על דדיה". (אגב, רש"י אף פעם לא חוסך מאיתנו פרטים כאלו, את "מבושיו" הוא מתרגם "ביצים שלו" ולשבנא סוכן המלך הוא מדביק את הכינוי "בעל משכב זכור", בעוד ששאר הפרשנים לא יכולים לסבול שראש הסנהדרין של חזקיה המלך היה הומו ומנסים להמציא תירוצים שונים). חזרה לנושא, בברכת יעקב "ברכות שדיים ורחם" מציין המדרש את שבחה של האישה אשר דדיה נמצאות במקום כבודה ולא כבהמה אשר דדיה נמצאות במקום הטינופות (כנראה קרוב לאיבר המין שלה). החזה מופיע בעוד כמה מקומות כמקום כבודה של האישה: בחזרה לשיר השירים "צרור המור דודי לי בין שדי ילין". הנשים היו נוהגות לתלות על צווארן שרשרת עם צרור מור – אגודה ריחנית ונעימה. האגודה הייתה משתלשלת לה בין שדיה, קרוב לליבה, ועל זה אומר המדרש: "אין לה חביב לאשה הזאת יותר מצרור הבושם אותו היא מלינה אותו בין שדיה". (שימו לב – הצרור בין שדי ילין, ולא הדוד! הכלה מבקש שדודה יהיה קרוב לליבה כמו הצרור). הנביא ישעיה בפרק ג' מדבר על בתי הנפש אשר הם לפי מצודת ציון "עדי זהב שהנשים תולות בין שדיהן על ליבן".  ונודע מנהג היהודיות הקדושות לשמור את הסטפות באותו מקום.

גיחזי - עבריין מין.

חלב ישראל(ית)

על שני השדיים בשיר השירים נכתב עוד במדרש: "שני שדיך, אלו משה ואהרן, מה השדיים הללו הודה והדרה של אשה, כך משה ואהרן הודן והדרן של ישראל" – וזה כבר מה שאמרנו, השדיים הם מקור לגאוות האישה. אך דבר נוסף אומר המדרש: "שני שדיך המניקות אותך זה משה ואהרן" – השדיים הם גם מקור חיים, מזון, שפע. משה ואהרן השפיעו שפע רוחני לעם ישראל כפי שהשדיים משפיעות שפע גשמי לתינוק היונק. ונוכל כולנו שוב להודות על האמת, כי הנקת אם את בנה היא אחד מן נפלאות הטבע. מראה מלבב זה אפילו מונצח ע"י הנביא ישעיה הממשיל את ירושלים והגולים לאישה ובניה ואומר: "למען תינקו ושבעתם משד תנחומיה, ולמען תמצו והתענגתם מזיז כבודה". ויסתמו כל הפיות, הרי המשל הזה יפה מכל משלים אחרים. אך לא רק בעתיד, אלא גם בעבר היהודי יש סיפור מדהים הקשור להנקה ציבורית. שרה אימנו ילדה את יצחק בגיל 90, והמדרש מביא לנו סיפור יפהפה, שימו לב לפרטים:

"אמנו שרה היתה צנועה יותר מדאי [!], אמר לה אבינו אברהם: 'אין זו שעת הצניעות אלא גלי את דדיך, כדי שידעו הכל שהתחיל הקדוש ברוך הוא לעשות נסים!' גלתה את דדיה והיו נובעות חלב כשני מעינות, והיו מטרוניות [=שרות] באות ומיניקות את בניהם ממנה, והיו אומרות אין אנו כדי [ראויים] להניק את בנינו מחלבה של צדקת".

סיפור מדהים! קידוש ה' בשדי שרה. הרי לפנינו מקרה שבו מצווה אברהם לחשוף את שדי אשתו כדי לפרסם את הנס (שאלת תם: גם פה יש "לראותם בלבד?").

ובכל זאת, ערווה.

דיברנו הרבה על כמה שדיים זה יפה ומכובד, אבל לא משנה עד כמה נוכל לצקצק בגרוננו, לגברים עדיין יהיה ראש מלוכלך. למזלנו, היהדות היא דת (לרוב) ריאליסטית. מתמודדת עם המציאות כפי שהיא. הנביאים מתארים גם את זוהמתם של הגברים שטופי הזימה. הנביא יחזקאל בכ"ג מספר לנו על ארץ מצרים ששם "מעכו שדיהן ושם עִשׂוּ דדי בתוליהן" (וקל להבין שמשוש השדיים הוא חלק מאקט מיני). גם הנביא הושע מוכיח את העם ומכנהו כאישה אשר "נאפופיה בין שדיה". רש"י שוב לא חוסך מאיתנו ואומר: "דרך הנואפות שממעכין להם בין דדיהם". אותה מחשבה מלוכלכת הוביל לפסיקת ההלכה שכל דבר של יופי וחן באישה יהיה ערווה (השיער, הקול, וכמובן השדיים). ננצל את הבמה להסביר מהו "ערווה" בהקשר ההלכתי. (בין היתר "קול באישה ערווה"). המשמעות ההלכתית היא שאסור לקרוא קריאת שמע או לעשות דברים שבקדושה אל מול הדברים האלו. (ומה שיש היום, יש היום, די לחכימא ברמיזא). אך למרות זאת, מסתבר שאדם בוגר יכול לינוק אם הוא רוצה. גם הקיצור שולחן ערוך (הלכות ק"ש סימן ע"ה) מציין "שיש אומרים שמכיון שדרך האשה לגלות דדיה בשעה שמניקה אין זה נחשב כמקומות המכוסים שבה", למרות שלהלכה נפסק אחרת. והכול בגללכם. תתביישו.

כיצד תנהג בת ישראל - מתוך חוברת המופצת

ואל שדי יתן לכם רחמים.

ודבר כמעט אחרון.

שלונסקי שאל נערה צעירה: "מה תעשי הערב?" ענתה ואמרה לו: "אשתעשע לי בדד". שאל אותה שלונסקי: "האם אוכל אני להשתעשע עימך בדד השני?"

ודבר אחרון בהחלט.

בפוסט הקודם היו מספיק בדיחות שדיים. אז נחתום בשיר. עידן רייכל משיר השירים.