הבהרות בנוגע לשלטון הדת

(נכתב כהבהרה לפוסט הזה)

למרות שאתמול פירסמתי פוסט חדש, כבר ראיתי דברים שדורשים תגובה מיידית. להלן הבהרה קצרה (ביותר!) על חוקי התורה, חוקי המדינה ו"שלטון הדת" so-called.
חוקי התורה אינם באים בתור מסר מוסרי לעולם כולו [כפי שטען רש"ר הירש] , התורה היא טקסט אינטימי בין עם ישראל למאמירו. (שירי הנפש בתהילים, שירה"ש, תוכחה, תיעוד של הסטוריה כואבת ועוד) לכן התורה היא אינה מוסרית ואל לנו לצפות שהיא תהיה מוסרית. גם חוקים שהם בגדר "בין אדם לחבירו" אין בהם יותר היגיון מאשר שעטנז ומאכלות אסורות, אלא כולם מהעליון ב"ה וחותמם "אני ה'". אבל, מצווה על האדם [שבע מצוות בני נח], באשר הוא אדם בן נח, לחוקק חוקים לתיקון החברה ולכינונה, וכל דור ודורשיו, וכל דור וחוקיו המתאימים. גישה זאת אינה חדשנית או מודרנית ואנו מוצאים אותה בכתבי רמב"ם, רש"י, האמוראים, התנאים ואפילו הנביאים. שילוב חיי ההלכה תחת המסגרת המדינית של חוק המדינה, היהודית או לא. רבן שמעון בן גמליאל, שהיה מעורב בחיים הפוליטים ולא רק התורניים של העם בארץ, יוצא בגמרא נגד גישתם התורנית והצדקנית מאוד של ר' עקיבא וחבריו שדרשו לקיים את ההלכה של בצורה החריפה ביותר ולא לדון לחיוב אף פושע. ר' ינאי דן בחדש בסוגיית השמיטה תחת מסגרת כלכלית חדשה. הלל יצר את המושג "פרוזבול" כדי למנוע בעיות כלכליות-מוסריות בחברה. רבי חנינא סגן הכוהנים מפציר: "שאלמלא מוראה [של מלכות] איש את רעהו חיים בלעו". החוק המדיני יושב יחד עם ההלכה, והוא, בניגוד להלכה, משתנה עם רוח הזמן. כשהתורה מדברת על אשת יפת מראה או בן סורר ומורה, החוקים לא באים להצביע על התנהגות מוסרית שהתורה מתירה או אוסרת, אלא באים ללמד אותנו משהו ולפתוח לנו פתח לדרוש אותם וללמוד דבר או שניים על הראיה של ההלכה התורנית. לדוגמא, בבן סורר ומורה אנו לומדים את הכלל של "נהרג בשל מה שהוא ראוי להיות", שזה כלל מפתח גם למשפט המודרני, אבל למעשה המצב של בן סורר או מורה אינו קיים במציאות. בתי הדין והרבנים המונעים [מ בשורוק] באמצעות החשיבה הדדקטיבית הם אלו שבוחרים כיצד לדרוש את הכתובים, כאשר יש, כמובן, גדרות ברורות שמונעות מלעוות את הכתובים או לגלות פנים בתורה ולדרוש שלא כהלכה. עוונתנות יתירה וצדיקות יתר היא דרך רעה שמביאה בסופו של דבר לחורבן (הבית השני, לדוגמא) ולשנאה (ניכור מהממסד הרבני – ראה רמב"ם יסודי התורה ו'). אין ביהדות "שלטון" או "אריסטוקרטיה" דתית. איננו נגררים אחרי דמות שמימיית שמנבאת לנו. אף כי לפעמים כך נראה הדבר בקהילות דתיות רבות, וזאת כיוון שרוב האנשים נוח להם להקשיב ולהגרר כצאן. אך איש אינו מונע מיהודי פשוט, אני-אתה, ולא משנה מה מוצאו או אמונתו הקודמת, לטפס מעלה מעלה במעלה (ל' בסגול) מדרגות הרבנות ולהגיע אף הוא לשררה המיוחלת. בראש העם ניצבים אנשים חכמים ויראי ה', וכל אחד יכול להגיע לדרגתם, אם ירצה, ולפסוק הלכות כראות עיניו. כיוון שאין האנשים מקודשים בתאולוגיה היהודית, אלא המחלוקת עצמה. התלמוד מלא במחלוקות, בימינו רבנים מזרמים שונים חלוקים בדברים שונים ואפילו מהותיים, אך אף אחד לא מכנה את השני "כופר" או "טיפש" או אפילו רומז שדעתו לא נכונה. יש קווים מנחים, זה ברור, יש עקרונות ויסודות לדת. אבל לעולם לא נסגרו שערי בית המדרש (חוץ מאולי למתחכמים ולתלמידים שאינם הגונים), וניתן להציג דעות שונות בלי להיסקל. ההלכה היא פלורליסטית, ואין אדם שיש לו בלעדיות על פסיקת ההלכה בימינו.

הבהרות בקשר לפוסט א'

פוסט הביכורים של הבלוג הניב תגובות רבות וחלקן רועשות מאוד, וברצוני להתייחס לכמה מהתגובות:

• בקרב תומכיו של י"ל נשמעה זעקה גדולה ומרה על הזכירי את תורת הקבלה והחסידות. המחלוקות בין רציונליזם למיסטיקה היא רבת שנים, ובכל זאת היום תראו יהודים חסידיים ומתנגדים המתפללים יחד בבית הכנסת כאשר זה לא פוסל במומו של השני.
• על אף הערגה לי"ל, יש לי ביקורת רבה על האיש. אמת, יש חלק גדול בהגותו ובמפעלו שאותו אני חושב שיש לאמץ ולקבל (עבודת ה' לשמה, תפיסת המושג "קדושה" ועוד) אך יש דברים שאני חולק עליהם בפה מלא ומוצא אותם פוגעים במהות היהדות ופגומים מיסודם. בינהם המושג "משיח" של י"ל, דעותיו הר' הרבי מליובאוויטש ועוד רבים. שום אדם בימינו אינו קדוש ושכינה מדברת מפיו, וכך טען גם י"ל. הפוסט הקודם לא בא להציג את הרעיונות הליבוביציאנים באור חסידי, אלא להציע פשרה בין שניהם, וגם זה לא מטרתו המרכזית אלא רק על דרך אגב. מטרת הפוסט הייתה הספד מאוחר, כפי שנכתב, לדמותו של האיש ופחות לתורתו. איני "ליבוביציאני טהור" – איני מצדד בכל דעותיו של י"ל, וכמה אנשים חרה להם שכך הדבר. אני נגד "משטרת מחשבות" בה יגידו לאדם מה לחשוב, ואיזה רעיונות ורק הם נכונים, אלא כל אדם יברור לו לפי דעתו את רעיונותיו.
• 3 שורות על תורת הקורבנות גרמו לאנדרלמוסיה גדולה מאוד. אבהיר: לא היה בכוונתי לתת טעם למצווה המסויימת, אלא להראות יתרון של חשיבה חסידית אל מול חשיבה רציונוליסטית קרה. דעתי האישית היא שאין לחקור אחר טעמם של מצוות.
• המתנגדים הגדולים לקבלה ובפרט לעקרון הצמצום מחו על שימושי במילה "גאוני" והעדיפו את המילה "איוולת". הערות דומות נאמרו על ספר התניא. יש לציין שגדולי וחכמי ישראל עסקו (בתחום המותר, כמובן) בקבלה ובחסידות על דרך ספר התניא. האם מישהו יעז לקרוא לרב עדין שטיינזלץ שליט"א (אפשר אפילו להוסיף לו את התואר: "נשיא הסנהדרין המחודשת") אוויל? אלא: "אל תאמן בעצמך על יום מותך" – האמונה והבנת האלוקים היא דבר שמתעצב ומתגבש עם השנים ויתכנו גם שינויים דרסטים מאוד – עוד היו כופרים שהפכו לרבנים, עוד היו תלמידי חכמים שהפכו למנהיגי מפלגות חילוניות. גם תפיסה בחכמה או בתיאוריה מסויימת, לא מצביעה בהכרח על התנהגות האופיינית לחברה. אצל החסידים יש את הרבי מקוצק שסירב לעשות אותות ומופתים, ואצל הליטאים יש את ה"סטייפלר" שדווקא כן חולל ניסים.
• וכעת כמה הערות לעצמי. ראשית כל, ציינתי ואציין שוב שידיעותיי מצומצמות מאוד ואני מוכן ומזומן ללמוד. הדברים שנאמרו לא היה מטרתם להציג עובדה, אלא להביע דעה. אני מקבל בשמחה את האנשים שתיקנו אותי, ואפילו עשו זאת קצת בחוצפנות. איני תלמיד חכם ומעולם לא למדתי בישיבה ועל כן אני רוחש כבוד לרבותיי בידע ובחכמה.
• וכמובן, איני צדיק ואני מודע למגרעותיי ולדרכים הרעות שעלי לשוב מהן. אמרתי דברים שאין סופם להישמע ועל כן נהגתי בטפשות וגרמתי לחילול ה' בבחינת: "כל המרבה דברים מרבה חטא". ודברי האמורים על הקהילה הלאומית בישראל הייתה הכללה מופרזת הרחוקה מהמציאות, ואני מתנצל ומתחנן למחילה מהאנשים בהם פגעתי. למרות זאת, את מילותיי אין להשיב, ואני עומד מאחורי העובדה שאלו הן מילותיי, ובכל זאת אני מודע שכל דבר שיש על ליבי להיאמר, יש דרך נאותה לאומרו, גם ללא גרימת סנסציה. אשתדל שמקרים כאלו לא יקרו בעתיד, בלי נדר.
• שם הבלוג שונה. אני בהחלט ראוי להיות תלמיד של מבקריי, וזאת הייתה כוונתי המקורית – ריבוי חכמה. אך לחשוב, וגם בכיוון מוטעה, אינה עבירה. תורה היא וללמוד אני צריך ומה אעשה שדעתי קצרה? אנא קראו את ההבהרות הנוספות בקשר לתוכן הבלוג בעמוד הנוסף.

ברוך אתה ה' חונן הדעת.