הסודות של אסתר – מגלים את המגילה

הסודות של אסתר – מגלים את המגילה

פורים הוא לא חג סטנדרטי בשום מובן. מנהגים על מנהגים נוספו בו במהלך השנים, אבל כל החג סובב סביב נושא אחד – הנסתר מול הנגלה. אף שם הטקסט המרכזי בחג "מגילת אסתר" מזכיר בשמו את העניין – לגלות את ההסתר. הדמויות במגילה מסתתרים מאחורי זהות בדויה – אסתר לא מספרת את מוצאה האוריגינלי, מרדכי משחק אותה שהוא לא מבין מה שבגתן ותרש אומרים, עמי הארץ "מתיהדים" – כלומר, מאמצים כלפי חוץ התנהגות יהודית ועוד. בפוסט הזה ננסה לראות עוד כמה היבטים על החג המיסתורי ויש גם הפתעה בסוף.

כל יום פורים #1 – Merry Purim!

התאריך של פורים הוא סוגיה בפנים עצמה. כומר אחד שאל את רבי יונתן אייבשיץ: "מה קרה? בכל חג אצלכם עיקר החגיגה היא בערב – עורכים סעודה גדולה ומדליקים נרות ובבוקר אתם מסתפקים בקוגל ודג מלוח, ואילו בפורים בדיוק ההפך! את סעודת הפורים אתם עורכים בבוקר ברוב הדר! מדוע זאת?" כמנהגם הקדוש של היהודים, ענה לו ר' יונתן בשאלה – "ומה איתכם? אתם חוגגים כל חג דווקא בבוקר, אבל את חג המולד אתם דווקא מתחילים לציין בלילה לפני עם סעודה חגיגית ומתנות לרוב? – וזאת למה?" ר' יונתן המשיך וסיפק תשובה אחת לשתי השאלות: "הסיבה היא פשוטה – אתם חוגגים את חג המולד בגלל יהודי אחת שנולד, ולכן נוהגים בו כמנהג היהודים. אנחנו חוגגים את חג הפורים בגלל גוי אחד, ולכן נוהגים בו כמנהג הגויים."

פורים הוא חג עם אופי גויי ולא סתם. בפורים לא רק אנחנו מסתתרים מאחורי זהות בדויה של גויים במשתה לרוב ובמאכל מופרז, אלא אפילו התאריך עצמו מסתתר.

פורים לשיטת ר"י אייבשיץ

פורים לשיטת ר"י אייבשיץ

כל יום פורים #2 – פורים יוצא השנה בפסח

עוד משהו על התאריך של פורים. אנו חוגגים את פורים באדר, אבל הצצה קטנה למגילה תגלה לנו שרוב מעשה המגילה קרה דווקא בזמן אחר לגמרי – אבל ממש ממש אחר – חג הפסח. תחילת האקשן עם הטלת הפור של המן שקרתה בחודש ניסן!

(ז,ג) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:  הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן, מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר–הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר.

היום המיועד לפוגרום ההמוני ביהודים אכן נפל באדר, אבל עלילת פורים סובבת סביב ציר אחר: גזירת המן יצאה בי"ג בניסן, היום שבערב שלו היהודים התחילו לחפש את החמץ בבוידעם:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ. וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ (ג,י"ב)

אסתר נחלצת לעזרה וקובעת מיד שלושה ימי צום, יחד עם מרדכי:

לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם–גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי (ד,ט"ז)

מה שאומר, שבערב פסח של שנת ג'רפ"ח (שחל במקרה ביום רביעי, כך חישבתי) יהודי שושן הבירה לא קיימו מצוות עשה מהתורה של אכילת מצה ולא מצוות עשה מדרבנן של שתיית ארבע כוסות. מצב קיצוני שדרש מעשים קיצוניים הגובלים בביטול חג! לאחר הצום הממושך, עדיין היו היהודים בעיצומו של חג הפסח, ואסתר התחילה במזמיתה להפיל את המן במשתה כפול (שחג בי"ז וי"ח בניסן – יום שבת ויום ראשון)  – שאף הוא היה בפסח. המן נפל ונתלה למחרת, כשיהודים קראו "אם כסף תלווה את עמי" – בצורה אירונית, המזכירה את המעטפות שרצו בין המן לאחשוורוש.

אז מה אנחנו חוגגים בפורים? לא את מפלת המן, אלא משהו אחר לגמרי. לאחר שהמן נתלה, אסתר ביקשה מאחשוורוש לבטל את צו המן להשמיד את כל היהודים. אחשוורוש נפנף אותה בתירוצים בירוקרטיים ("כִּי-כְתָב אֲשֶׁר-נִכְתָּב בְּשֵׁם-הַמֶּלֶךְ, וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ–אֵין לְהָשִׁיב") או שסתם לא ראה ביהודים "דבר האבד" שראוי לכתובו בחול המועד. לאחר חודשיים נמצא פתרון – נכתוב שבנוסף לצו של המן, יש ליהודים זכות לעמוד ולהגן על עצמם. באמת תודה. החייתנו. ברור שצו שכזה לא ממש עוזר, ולכן במשך כל השנה כולה, עד שהגיע חודש אדר של השנה הבאה, היהודים שקשקו ורעדו מאותו יום גורלי באדר שיבואו כל הקוזקים עליהם, ולהם אין מה לעשות אלא להיקהל נגד שונאיהם הרבים. אבל, נהפוך-הוא!

"וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל-אֹיְבֵיהֶם, מַכַּת-חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן; וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם, כִּרְצוֹנָם".

היהודים הצליחו להפוך את הסיפור ולהכות הם את האויבים הרבים, שהמגילה מונה כ75 אלף פלוס. אז רגע – מה שאנחנו חוגגים זה בעצם טבח המוני שעשינו בשונאים שלנו?

כל יום פורים #3 – פורים, זה נוח.

אז יש עוד טוויסט בתאריך של פורים. הפוגרום השמח הזה קרה בי"ג באדר, ובשושן הבירה, כיוון ששם היו יותר אויבים באופן מעניין (אני מניח שהכוונה לאויבים פוליטיים), הלינץ' נמשך יומיים גם לתוך י"ד. אבל יום החג נקבע דווקא יום אחרי! אנו חוגגים את פורים בי"ד, ותושבי הערים מוקפות החומה בט"ו. וזאת למה? כי החגיגה האמיתית היא המנוחה. זאת השמחה, אנו היהודים לא הרגנו כי שמחנו להרוג, אלא כי רצינו בסך הכול שקט, מנוחה. לכן אנו חוגגים דווקא את היום שנחנו מאוייבינו. בעצם, זהו רעיון עתיק – גם את השבת אנו מציינים לא ביום השישי שהוא סוף בריאת העולם, אלא דווקא ביום שהכול ממש נגמר.

הפתעה בפיתה

נפוץ המנהג להתחפש בפורים. בחיי שאני לא מבין את המצטדקים שאומרים: "זה בכלל מנהג נוצרי להתחפש…". נו, סו וואט? קודם כל, ראינו שבפורים אנו נוהגים כמנהג הגויים. מלבד זאת, זה ממשיך את הרעיון שהכול מסתתר לו, שום דבר הוא לא באמת כמו שזה נראה. האמת היא שלא רק בני אדם מתחפשים בפורים, אלא גם האוכל. בפורים נוהגים לאכול אוכל עטוף, נסתר. אוזני המן נראים מבחוץ עוגיה יבשה חסרת טעם, אבל ביס קטן יגלה שיש בפנים מילוי שוקולדי (או פרג) עסיסי. יש גם מנהג אשכנזי לאכול כרוב ממולא בפורים, מאותה סיבה שמבחוץ זה נראה מנה טבעונית משעממת למדי, אבל בפנים יש מילוי שכל בטן בשרית תשמח לראותו. סביב הכרוב הממולא של פורים יש גם סיפור נפוץ ומצחיק.

צביקה פיק מתחפש לדקארט

צביקה פיק מתחפש לדקארט

אסתר הובאה לבית המלך, אבל מטעמי כשרות לא יכלה לאכול מהכלים, ולך-תדע מה הכשרות של הבשר…אבל אין היא יכולה לחשוף את זהותה. אז מה עושים? קצת קשה אז צמחוניים. אסתר הכריזה שהיא אוכלת רק פירות וירקות. אבל יום שבת הגיע, והיא התחילה להתגעגע לצ'ולנט מבית אבא. שלחה מסר למרדכי. מרדכי מצא פתרון והבריח לה לתוך הארמון כרוב ממולא בבשר. כל שפחותיה של אסתר לא העלו על דעתן שבתוך הכרוב התמים הזה, שוכן סוד טעים…

קראת לי אסתר. אבל קוראים לי הדסה

גם הסיפור של מגילת אסתר הוא מלא רבדים. אפשר לקרוא את המגילה בכמה דרכים שונות, ובקריאה מסויימת אפשר לגלות דברים מוזרים במיוחד: סיפור אחד מסתתר בתוך עוד סיפור. את מרדכי היהודי בטח דמיינתם כבעל זקן לבן ומבטא יידישאי כבד. אבל כנראה שבעלי המדרש לא היו מסכימים אתכם. מרדכי, הוא שם הקרוי אחר האליל "מורדוך" הפרסי. אסתר, אף היא על שם אלילת הכוכבים (מזכיר קצת star) למרות שלשניהם היו שמות עבריים (אסתר קרויה עוד במגילה הדסה, ואת מרדכי המדרש מזהה עם דמות מספר נחמיה). אז בואו נסביר בקצרה מה היה הסיפור שם. למלך אחשוורוש היו הרבה יועצים ושרים, יהודים ונוכרים כאחד. היהודים, כמו כולם נהנו מסעודות המלך בלי חשבון, והתבוללו בחברה הגויית. בין השרים הגויים והיהודים הייתה איבה ברורה למדי, אבל יותר מזה הייתה מתח בין היהודים לבין עצמם – משחקי כסאות בחצר המלך. המן העמלקי קיבל משרה חשובה בחצר, וציווה לכולם להשתחוות. ע"פ ההלכה – אין עם זה בעיה כלל. למלך או שר חשוב מותר להשתחוות, ובטוח שמותר ואפילו חייב במקרה של פיקוח נפש, שהרי המלכות יכולה להרוג אותך. אבל מרדכי, אחד מהשרים היהודים, היו לו עניינים משותפים עם המן בימי הצבא, ולא היה בכבוד שלו להשתחוות לו בעוד ששאר אחיו היהודים כורעים ומשתחווים. השרים היהודים ניגשו למרדכי והפצירו בו להשתחוות, שאם לא יעשה זאת, המן עלול להבין בטעות שזה אגו יהודי מנופח, ובכל הוא מסכן את כל היהודים. מרדכי לא מייצג פה את הדת היהודית האמיתית. פעם ופעמיים, ומרדכי לא שומע. התכנסו היהודים והכריזו על מרדכי דין רודף. בשפה שלנו – הם אמרו שדמו של מרדכי מותר, כיוון שהוא מסכן את כל היהודים. ומה עושים עם רודף? מלשינים עליו למלכות. הלכו השרים היהודים (שהאמת, גם הם לא אהבו כ"כ את מרדכי) ואמרו להמן שמרדכי לא משתחווה. המן, כאינסטניקט ראשוני ביקש להרוג רק את מרדכי, אבל אז עשה חושבים עם עצמו – ילך מרדכי, יבוא יהודי אחר שינסה לתפוס את המקום שלו. ראיתי איך הם מתנהגים בינם לבין עצמם עם כל ההלשנות האלו. יש פתרון סופי: " וַיְבַקֵּשׁ הָמָן, לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ–עַם מָרְדֳּכָי".

מהסיפור המדרשי הזה, אפשר לראות שאף אחד לא יוצא נקי, לא מרדכי, לא השרים היהודים ובטח לא המן. אבל הדמויות הם עגולות ואמיתיות יותר. את הסיפור הזה אפשר להפיק מקריאת המגילה עם עוקבים אחר רעיון מסורתית (אם כי לא פשטני כלל) שכל מקום שכתוב "המלך" סתם, ללא תוספת אחשוורוש, הכוונה למלך מלכי המלכים הקב"ה. כך "עבדי המלך" הם היהודים ו"מצוות המלך" היא ההלכה. כיוון שאת המגילה קוראים גם ככה פעמיים, אני ממליץ בחום על קריאה שונה בכל פעם – נסו בפעם השניה שאתם קוראים את המגילה, לתפוס את הרעיון המדרשי הזה בראש ותגיעו רחוק עם הדמיון. תכניסו קצת צבע לסיפור.

פורים כנגד אויבי היהודים

פורים כנגד אויבי היהודים

אל מסתתר

אז מה הרעיון שיש מאחורי כל ההסתתרויות האלו? נס פורים שונה מהותית בכל הניסים, שכל כולו נעשה בצורה מובלעת בתוך הטבע. איך פה קריעת ים או קולות וברקים או אירועים דרמטיים אחרים. אנו חוגגים בפורים את ההנהגה האלוהית המסתתרת בטבע, את הנס החבוי בתוך האירועים הרגילים-לכאורה כמו פרג בתוך אוזן המן. פורים מבחינה מסויימת אפילו חשוב יותר מחג השבועות. חג שבועות נקרא "מתן תורה" – ה' נתן לנו את התורה, אבל לתת משהו זאת לא חוכמה: "כפה עליהם הר כגיגית" – זה היה בעל כורחנו. אבל בפורים, היהודים נשארו יהודים מבחירה "קיימו וקיבלו" – פורים, הוא חג "קבלת תורה", וכשאנו מסכימים לקבל את המתנה, הרגע הזה יותר איכותי משעת נתינת המתנה, ולכן, ע"פ המסורת, חג פורים לא יתבטל לעולם גם לעתיד לבוא.

הפתעה – סנגוריא על המן

רגע, רגע, רגע!!! מי אמר שהמן הוא הדמות הרעה בסיפור? תראו מה הוא אמר לאחשוורוש בסך הכול:

"וַיֹּאמֶר הָמָן, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ–יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" – היהודים האלו, היו מפוזרים בכל המדינות, מצרים, אשור, יוון…

"וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם" – בכל עם שהם היו, הם השיגו חג שהם קבעו בדת – היו במצרים, פרעה רצה להרוג אותם – ויש להם פסח. באו היוונים – אנטיוכוס נלחם בהם, והופ! חנוכה. אבל..

" וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים" – אין בכלל חג על שמך, אדוני המלך – לא חבל שתישאר מחוץ לסיפור?

"אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם" – וככה יהיה גם חג על שמך!

נעבעך המן, בסך הכול רצה להקים עוד חג…

ודבר אחרון בהחלט

אתם לא מצפים שאני אמצא סרטון מצחיק על פורים, נכון? תקבלו שיר שעושה טוב על הנשמה. פורים שמח.

 

ודבר ממש ממש ממש אחרון

שבת אחת נכחנו כל המשפחה בשמחת שבע ברכות חרדית. אמי דווחה לי כך מן עזרת הנשים. ילדה חרדית חביבה נטפלה לאימי בשל מראה האקזוטי (הודו, אם אתה שואלים). שאלה רוחל'ה את אימי – "איזה כשרות אתם אוכלים בבית?". ענתה אימי שתחי' מה שענתה. נזדעקה הנערה: "אבוי! אתם צריכים לאכול רק מן הכשרות של הרב פלוני!". שאלה אימי כבדרך אגב: "מהיכן הגיע סבך?" ענתה הנערה מה שענתה. ותען אימי ותאמר: "והאם הוא אכל תחת סמכותו של הרב פלוני?" חשבה הילדה ונתחלחלה כולה, כי איך יכול הסבא לאכול מכשרותו של פלוני אם טרם נולד אותו הרב? פניה של הילדה נצבעו לבן ופחד אחזתה, באותה עת קראה אימי: "אוי ויי, רוחל'ה! סבא שלך אכל לא כשר! געוואלד, אולי את גם לא יהודיה?!".

מודעות פרסומת

אלוהים על דוכן הנאשמים

אלוהים על דוכן הנאשמים

הכל שפיט?

יום אחד נכנסתי לוויקפדיה וראיתי ב"הידעת" היומי את העובדה הבאה:

ארני צ'יימברס, חבר לשעבר במשך 37 שנים בבית המחוקקים של מדינת נברסקה, הגיש ב-2007 תביעה נגד אלוהים וביקש כי הנתבע יוצא להורג על ידי זריקת רעל. לטענתו, אלוהים אשם בפעילות טרור משום שהוא מפיץ "אימת מוות והרס בקרב מיליונים מתושבי כדור הארץ". בית המשפט של נברסקה ביטל את התביעה, בטענה כי לא ניתן לזמן את הנתבע לדיון היות שכתובת המגורים שלו אינה נמצאת ברישומים.

טוב, איני מתכוון להתייחס לטמטמת האמריקאית הטיפוסית. אחרי הכול, הם גם רצו לקבוע בחוק שפאי יהיה שווה 3. אבל עולם המשפט היה תמיד קוסם במחשבה הדתית. מסתבר שההתבוננות שלנו אודות האל שהשתנתה במשך השנים גרמה לו ית' להחליף כובעים (פאות?) במהלך ההסטוריה. בהתחלה שופט, אז תובע, ובסוף – הנתבע. עדים וסנגורים גם נמצאים בסביבה. נתחיל. שקט בבית המשפט.

אדוני השופט

במחשבה הדתית המוקדמת, הכול פשוט – אם אדם עשה רע, הוא צריך להיענש לא לפני שהוא יעמוד למשפט אצל בעל החוק, הלא הוא האל. אבל כל מי שמבין מעט במשפטים יודע שתפקידו של השופט הוא לא לשפוט לפי החוק, אלא לשפוט על פי הבנתו את החוק. במשפט הארצי אין חוק לכל מקרה שיבוא, אלא יש חוקים כללים, שעל פיהם השופטים מגיעים להכרעה. גם במשפט האלוהי, הדברים נזילים. חלוקה מסורתית מפרידה בין השמות הקדושים – השם הקדוש "א-ל-ה-י-ם" מורה על מידת הדין – מה שמגיע ע"פ חוק, יגיע, לא יותר ולא פחות. השם הקדוש בעל 4 אותיות ("י-ק-ו-ק") מורה על מידת החסד – בכל מקום שהוא כתוב, אז האל משפיע מטובו ומתנהג בלארג'יות עם ברואיו.

הדוגמא המפורסמת ביותר, היא אברהם אבינו משכנע את ה' שלא להפוך את סדום בעבור כמות הולכת ופוחתת של צדיקים העלולים להימצא בתוכה. סדום, ע"פ הדין, הייתה צריכה להיחרב. אבל, אפשר להתבונן במקרה מכמה נקודות, כמו שצריך לעשות שופט טוב, ועל זה מתפלא אברהם "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". "אתה השופט", אומר אברהם, "אז אתה צריך לעשות משפט, אלא מה?". שימו לב לתביעה החזקה של אברהם, האל כביכול חייב לשפוט בצדק.

שופטים בשר ודם (והמון שיער)

משל השופט ממשיך גם עם משה שמעיד על ה' "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", כמו שעלול לעשות שופט בשר ודם. אבל כבר הגמרא מתקשה בפסוק אחר, מתוך ברכת כהנים, שם אנו מתברכים ש"ישא ה' פניו אליך ויחונך" – או בלע"ז: פרוטקציה. ר' עקיבא מתרץ: "לא ישא פנים" זה לאחר גזר הדין. ישא ה' פניו אליך, זה לפני גזר הדין: תראו את עם ישראל הזה, אני כולה אמרתי "ואכלת ושבעת וברכת", והם מדקדקים על עצמן לברך על כל דבר! איך אפשר לא לסלוח לעם כזה מאמי? ה-"ישא פניו", הוא כמובן כשיש למה לשאת פנים. הפרוטקציה היא מעט "מוצדקת" , אפשר לנקות שליש על התנהגות טובה.

יש עוד דוגמאות רבות לעניין השופט (לא לדבר גם על אחרית הימים לפי הנוצרים). אבל אני רוצה להזכיר פרט מעניין. ראינו שאלוהים קרוי שופט, אבל גם להיפך! השופטים, כיוון שביכולתם לחרוץ לכאן או לכאן, אף הם קרואים בשם אלוהים. בעת המשפט, עליהם להיחרד מהשכינה השורה מעל ראשם ושותפה לגזר הדין. כך אנו מוצאים במקומות רבים:

  • "והגישו אדוניו אל האלוהים" אצל עבד עברי, שלוקח אותו אדוניו לבית-דין לעבודה שהופך למכון פירסינג לרגע קט.
  • "אשר ירשיעון אלוהים" – בית הדין המרשיעים גנב. שימו לב גם לביטוי הנפוץ "אלוהי האלוהים" – שהרי אם יש רק אל אחד, אז מיהם "האלוהים"? – אלו השופטים.
  • "הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים" – ה' אומר למשה שאהרן יהיה הפה, ואתה תגיד לו מה להגיד.

השופטים נושאים את השם הקדוש, כאות לאחריות העצומה על כתפיהם.

התובע הכללי

יש גם משפטים תפורים. כאשר ישראל לא עושים רצונו של מקום, אז צריך לברר מה קורה איתם. הנביאים אהבו מאוד את הקטע הזה של להציג משפט כדרך רטורית שהעם רואה עד כמה לא הוגן ולא בסדר הוא היה. העדים הם בדרך כלל שמיים וארץ וכל אשר בם, שיכולים להעיד על ההסטוריה כולה. והשופט? האל משמש פה גם בתפקיד הזה. במשפט מסוג זה, נשמעות טעות רבות כנגד עם ישראל: והתוצאה צפוייה מראש. מה ההיגיון במשפט תפור? התשובה – הפושע מתחיל לפחד כבר במשפט, לפני פסק הדין – ולכן עלול לחזור בתשובה ולהתחרט על מעשיו עוד בטרם ינחת עליו עונש. המשפט הנבואי שם האל תובע את עמו למשפט, הוא אמצעי רטורי להחזרת העם לדרך הישר. הנביא מיכה אומר את זה ככה:

"שִׁמְעוּ-נָא, אֵת אֲשֶׁר-ה' אֹמֵר:  קוּם רִיב אֶת-הֶהָרִים, וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ. שִׁמְעוּ הָרִים אֶת-רִיב ה', וְהָאֵתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ:  כִּי רִיב לַה' עִם-עַמּוֹ, וְעִם-יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח. עַמִּי מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, וּמָה הֶלְאֵתִיךָ:  עֲנֵה בִי. כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ; וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ, אֶת-מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. … הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ. "

אילו הנביא היה חי היום זה היה נראה יותר ככה:

בית דין של מעלה

כ"ג בשבט ה'תשע"ג

בפני: כב' השופט ה' יתברך.

בעניין: הסכם דו-צדדי של העלאה מארץ מצרים

ה' יתברך           המאשים

נ ג ד

עם ישראל          הנאשם

נוכחים: ההרים, הגבעות, השמיים.

פרוטוקול

המאשים:  בהתאם להסכם שנחתם בהר סיני, הנאשם חייב לקיים סכום מדוייק של תרי"ג מצוות בשל קיום החלק שלי בהסכם, הוצאתו מארץ מצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, בתאריך ט"ו בניסן.

הנאשם: כבוד המאשים הבטיח שיספק תנאי מחיה טובים בעת היציאה, אך כל מה שסופק לנו הוא לחם צר ומי לחץ (מצות עם קצת סודה).

המאשים: אני מוצא את הנאשם מסלף את העובדות – אני מציג את מוצג ג6, צנצנת מן. בנוסף, הנאשם הונחה ע"י טובי המדריכים בוגרי תנועות הנוער המעולים בניווטים.

(וכך זה ממשיך)

החלטה

בעקבות שמיעת כל הצדדים בנדון, ובהתחשב ביכולת הזכרון המועט של הנאשם, נקבעה פשרה להעמיד את התורה כולה על שלוש מצוות בלבד, אשר הנאשם יישמן, בעקבות התחייבותו הקודמת שהוצגה לעיל ,והן: עשות משפט, אהבת חסד, והצנע לכת עם המאשים.

ובאתי על החתום באש שחורה על אש לבנה.

עדים: אתם עדי, נאום ה'.

המשפט לאלוהים הוא

העולם לא הוגן. אנחנו פשוט לא מבינים איך הדברים עובדים פה. לפעמים הכול הפוך. עם ישראל אוהב להתלונן ולהתקרכצן. אבל היו כאלו שלקחו את זה שלב קדימה ותבעו את האל בכבודו ובעצמו למשפט. וזאת למה? האם הדבר אכן אפשרי, או שאנו יורדים לרמה של האמריקאים? אם נשווה את זה למשהו,אז הדבר הוא כמו תפילה, רק בדרך יותר תובעת ופחות מתרפסת. בתפילה אנחנו מבקשים בהכנעה, זה "החסד". במשפט אנו תובעים מה שמגיע לנו, זה "הדין". כאשר אנו בטוחים שאכן נעשה עוול, אנחנו לא נהסס לקרוא גם את ריבונו של עולם למשפט. שאלת השאלות היא האם הדבר עוזר. אז אני אגיד שזה עוזר כמו תפילה. ועל התפילה נשפכו נהרות דיו. מה שבטוח, כמו התפילה – הדבר מסמל קשר חזק בין האל למאמינים, כזה שראוי לבטא אותו גם בצורה חריפה, כמו שרק היהודים יודעים. מהצד הפולקלורי יותר, אפשר לומר שכך הוא הדבר – יש אמונה שאומרת כי לבית דין של מטה, כלומר המשפט האנושי, יש כוח מיסטי לקבוע את תוצאות הדיון למעלה – זה עושה רושם. מה שלמטה כך למעלה ולהיפך.

ירמיהו הנביא היה מן הראשונים שתבעו את האל:

 " צַדִּיק אַתָּה ה', כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ; אַךְ מִשְׁפָּטִים, אֲדַבֵּר אֹתָךְ, מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם, גַּם-שֹׁרָשׁוּ–יֵלְכוּ, גַּם-עָשׂוּ פֶרִי; קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם, וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה ה', יְדַעְתָּנִי–תִּרְאֵנִי, וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ; הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה, וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה!"

בשפה שלנו: ע"פ הדין, אתה צריך להרוג את אותם אנשים רשעים המתגרים בי, למה אתה לא מבצע את מה שאתה חייב לעשות? גם כאן, האל משמש גם כשופט, אבל גם כנאשם.

אני אצל הברדיטשב

אני אצל הברדיטשב

מאז עבר עם ישראל צרות רבות, ועלו שאלות רבות על מקומו של ה' בהנהגת הטבע. על הגלות הקשה באירופה, תבע רבי לוי יצחק מברדיטשב, "סנגורן של ישראל", את ריבונו של עולם. רבי לוי יצחק הוא פשוט דמות חסידית קלאסית לעניין, שהרי היה מלמד זכות על ישראל בכל עת. את החלקים הנפלאים הבאים אני מביא מספרו של מאיר אוריין "במעגלות החסידות ובנתיבות זמננו":

לוי יצחק בן שרה עמד מול בוראו וטען: אמרת ע"י נביאיך: "וארשתיך לי לעולם". בעצמך העדת שארשת את כנסת ישאל ע"י חופה וקידושין. אשאלך איפוא, ריבון העולמים, כלום נוהג בעל הגון כלפי אשתו הנשואה לו כדת וכדין כפי שאתה נוהג עם עמך ישאל? היפקיר איש את אשתו הנשואה לו, לרחוב, כפי שזנחת אתה את עמך ישראל? ראה, ריבון העולם, כשהתפילין נושרים מידו של יהודי, הוא ממהר להתכופף, מרימם ומנשקם, ואלו אתה – התפילין שלך שעל פרשיותיהם חרטת: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" – קרוב לאלפיים שנה הם מתפלשים בעפר ואין אתה מגביה אותם משפלותם?

רבי לוי יצחק אהב את עם ישראל אהבה עצומה, אך גם את ריבונו של עולם. לכן, היה יכול לעמוד כמתווך בינהם, בתעוזה רבה להגיד את מה שכולם מרגישים בצורה הפיוטית הנפלאה הזאת. יש פה רעיון חסידי יפה: איננו יודעים איך הקב"ה מנהיג את העולם, אבל אין זה מונע מאיתנו לזעוק על זה, הקשר בין העם לאלוהים צריך להיות חי, לא מנותק ומנוכר. רעיון מוכר גם בברסלב, המדגישים התבודדות.

ולדורות האחרונים ממש, כותב אוריין בספרו:

בגטו לודז' אחרי שהצוררים הטמאים שלחו להשמדה שתי רבבות יהודים, החליטו חסידים אחדים באחד השטיבלך לערוך דין-תורה עם הריבונו-של-עולם ובחרו בר' אלתר שנור, חסיד ירא שמיים ומופלג בתורה, ששיכל שנים מבניו, שיהיה הטוען לכלל ישראל. צמו אנשי השטיבל ביום הדין-תורה ואמרו תהילים. בבוא הערב הדליקו נרות, ור' אלתר לבש קיטל, התעטף בטלית, פתח את ארון הקודש ובלב נשבר קרא: רבש"ע אנו הנאספים כאן, בנים לעם שבחרת בו, מזמינים אותך לדין תורה! במה חטאנו לפניך? ואם חטאנו, כלום עדיין לא נענשו די? כבר גמלת לנו גזרות רעות די והותר, ובמה חטאו עוללינו וטפינו? ברשות עדת ישורות שומרי מצוותך אנו אומרים לך רבון העולמים שאסור עוד להענישנו, מעשינו הטובים מרובים על מעשינו הרעים. משכילה ר' אלתר את טענותיו בקול חנוק מדמעות וחפר את ראשו בספרי התורה שבארון הקודש, ענו הנוכחים בקול רם: "לא, רב מדי העונש! אסור!" ומיד אחר-כן פייסו את הקב"ה, שזה עתה התריסו נגדו. כל הקהל קם על רגליו ואמר: יתגדל ויתקדש שמה רבא…

ודבר אחרון בהחלט

מתוך העונה האחרונה של בלאקאדר – משפט צבאי.

מעלות בלימוד התורה

מעלות בלימוד התורה – מחשבות על סיום הש"ס

פוסט זה הוא אוסף מחשבות מהורהר על רשומתו המעולה של מור"ת פרסיקו שליט"א (כאן).

שכיית חמדה בים

מי יודע, אולי קרוב למליון, אולי יותר יהודים סיימו את מחזור לימוד הש"ס. זה דבר לא קטן כלל – התלמוד, הוא פנינה מקורית מעולם היהדות שהיה פעם, המפולפלת, הנועזת והחצופה. כלל לא קשה לדמיין את אביי ורבא יושבים וצועקים זה על זה בקולי קולות, על איזו הלכה מונפצת של דיני טומאות וטהרות. התלמוד הוא כל-כך יהודי, מתחכם בסוגיותיו ומרגש באגדותיו ה(לרוב) ריאליסטיות הלא-קיטשיות על חברות אמת, גמילות חסדים וענווה לאומית. והיתרון הגדול, זה שזה לא נגמר – התלמוד קרוי "ים", הוא עצום, והוא ממשיך ומתרחב ע"י רש"י ותוספות, ראשונים ואחרונים. זה דבר מקורי, לא מזויף ושגם אי אפשר לזייפו (עבור מקרים בודדים, ראו את הפוסט של פרסיקו לעיל) – הוא אבן שואבת שאני, כפרט, גאה בה שהיא חלק מן המורשת שלי.

ועכשיו התלמוד הוא נחלת הכלל – ואע"פ שיש לשמוח, יש בי צד שמקונן מעט. אך מיד נגיע לכך. אחת הנקודות הכואבות ביותר בשיח האורתודוקסי-רפורמי היא ברכות הבוקר: שלא עשני גוי, עבד, אישה. אחת הסיבות הפחות לא-משכנעות ששמעתי דווקא לשימור הנוסח הקיים הוא שהכוונה היא במניין המצוות (גוי מחוייב רק בשבע מצוות, עבד קצת יותר, אשה יהודיה עוד קצת, וגבר יהודי בן חורין במצוות כולן: 613). סיבה נוספת היא על התורה עצמה, שהיא פחות נחלת הגוי, ובהתאם יותר נחלת הגבר היהודי. נחלק את הדיון הזה לשלוש הברכות הנ"ל.

שלא עשני גוי \ באהלי ישמעאל

שישי ושמחי בת ישמעאל היושבת בארץ עוץ. ב' זכיות טובות גמל לך ה'. הראשונה (כאן), תרגום ספר התניא לערבית. על התרגום הזה אדבר בקצרה. התניא, אע"פ היותו ספר מיסטי לכאורה, מכיל לא מעט פילוסופיה ערבית מימי הביניים שאפיינה את הרמב"ם ואת רבנו בחיי שכתביהם נכתבו ערבית ותורגמו עברית ע"י אבן תיבון. התניא נכתבה עברית ותורגמה ערבית – ויש פה משום החזרת עטרה ליושבה, שכן הערבית יכולה להכיל הגות שכזאת. השאלה היא האם המונחים הרמב"מיסטים שבתניא תואמים בתרגומם למונחים שטבע אבן תיבון בתרגומו. את השאלה הזאת נשאיר לחוקרים.

תניא בהוצאת ח"א – בפנים הספר כתוב "בלמ"ס", איך זה הגיע לערבים?

תניא בערבית
תניא בערבית – חמדולילה!

הזכיה השניה שזכו דוברי הערבית הוא לא פחות ולא יותר מתרגום התלמוד לערבית (כאן). יזעקו כולם עכשיו: "הידד! יפוצו מעיינותיך! איזו נחת רוח! איזה קידוש ה'!". אבל אני אשב בצד ואבכה מכמה סיבות. התלמוד הוא מחמד ליבי, והיא נקודת ההבדל הקריטית בין דתות אחרות שמקבלים הוראות מן השמיים לבין דתנו היהודית שמצמיחה לעצמה את ההלכה. התלמוד הוא, איפוא, הדבר (או לפחות אחד מן הדברים העיקריים) שמבדיל בין ישראל לעמים. ובואו נראה מה קורה באיסלאם (בצורה מהירה מעת התפתחותו): המאמינים הבינו שלא ניתן לחיות ע"פ ספר אחד או הבל פיהם של בשר ודם שמתחלפים כל 120 שנה. לכן אט-אט התפתחה סיסמטמה של פסיקת חוקי-הדת המוסלמית, שהיום היא כבר מגובשת, וגם כל חכמי האסלאם (נתעלם מן השבר הסוני-שיעי) יכולים לדבר בשפה משותפת. יש גם אתרי שו"תים מוסלמיים, אשר יש לומר שקדמו לאתרי השו"תים המרובים המשמשים אותו לשאול את הרב שרלו האם מותר לגדל חזיר ויטואלי בפארם-וויל בפייסבוק. (כאן, ואגב, התשובה המוסלמית לשאלה היא שאסור). ועכשיו יש להם את הגמרא – כולי חרדה שאט אט תתפתח תרבות של פלפול מוסלמי, וגם היהדות לא תהיה עוד ייחודית בעניין הזה. חדרה דומה הביעו חז"ל על תרגום השבעים (התורה ליוונית). בעבר, לא הבנתי מה הצרה הגדולה בעניין, "כולה" תרגום, ומה, האם אין לנו סיבה להתגאות בכתבי הקודש שלנו? אז האמת שיש נקודות בעייתיות: התורה (וספרות חז"ל לא פחות) הם טקסטים אינטמיים ברמה הדתית והלאומית, והחדירה הזאת לקשר ישראל-הקב"ה היא מעיקה ואפילו מאיימת. כמו שניסחו רבותינו: לפי שצפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יוונית והם אומרים "אנו ישראל, ועד עכשיו המאזנים מעויין". ראו גם כאן מאמר מצויין על הסכנות בכתיבת התורה שבע"פ, ובינהם התלמוד. אני לא קנאי לידע, שהרי ראינו שאפילו ילדי בית-ספר קוראנים לומדים על השור שנגח את הפרה – אבל המשמעות הדתית שמאחרי זה, היא רבת משמעות.

שלא עשני עבד \ יש כרטיס חבר מועדון?

אין היום עבדות. אבל אתייחס לעבדות מודרנית – מעמדות. מעמדות אולי זה לא נעים, אבל זה הכרחי. אין מה לעשות – לא מלמדים את התלמיד אלא לפי כוחו, אלא לפי מה שהוא מסוגל להכיל ולדעת. היהדות סיגלה לעצמה גישה פרקטית – יש תלמידי חכמים, ויש דבע'ים, עמי הארץ. התלמידי חכמים יתפלפלו להם בעולמות עליונים, יוסק'ה הסייס ילמד אלף-בית, והקב"ה ישלם את החשבון לפום צערא אגרא. יש להדגיש נקודה חשובה – לימוד תורה, לא משנה באיזו רמה, היא המצווה הבסיסית ביותר בחיים הדתיים, כדי שאדם ידע לפחות מה מותר ומה אסור, ועליה נאמר "כנגד כולם". כל אדם דתי חייב ללמוד תורה באופן קבוע, ומכיוון שהמבחר רב, אז כל אחד מוצא את הנישה שלו. אסור להיגרר למצב של "זה בסדר, הוא לומד תורה בשבילי, תלמידי הישיבות לומדים בשביל כל עם ישראל…". זהו מצב שמרחיק את התורה מהעם, וקורא לאלטיסטיות מוחלטת ולהרס היהדות. (י"ל) אי אפשר לסבול מצב שחצי לומד והחצי השני לא לומד כלל, אלא כולם צריכים ללמוד, כל אחד לפי יכולתו ורמתו וזמנו הקצוב לו. התורה היא החיבור הפרקטי לחיים הדתיים של היהודי הדתי. ובכל זאת, יש את התלמידי חכמים, ויש את בעלי המקצוע, שבספרות חז"ל הקדומה נתפסים לרוב כהדיוטות. המעמדות הללו לא מסתכמות בהגדרה, אלא אף היה להם השלכות לעולם ההלכה ממש. תלמידי חכמים כונו "חברים", ויש דברים שהיו נשארים בין ה"חברים". היה קשה לקנות את המעמד (ראה ע"ז לט:), ואפילו העבדים של החברים היו נחשבים יותר מעמי הארץ. האכילה עם עמי הארץ הוגבלה, כיוון שחששו שאינם מקפידים במעשרות, והנה נולדה מסכת שלמה במשנה: "דמאי", שזה בעברית: "למה צריך להיזהר מפרות של עם הארץ". על נישואין, הרי אין מה לדבר – זה ברור. ואפילו נגיעה בלבושו של עם הארץ, היה מטמא את תלמיד-החכם לאכילת חולין.

מוטל ואהובתו מ"כנר על הגג" – פשוט ויפה.

הגישה לא נגמרה פה, והמשיכה בשנים, עד הופעת הבעש"ט, שבעצם אמר שלא חייבים להיות תלמידי חכמים גדולים כדי לעבוד את ה', וזה נכון – רק שהנקודה הזאת הוחמצה למשך שנים (ועודנה…). "אפילו ריקנין שבך, מלאים מצוות כרימון". "ישרים דרכי ה'" – יש כמה דרכים לעבוד את ה', צריך לבחור "איזהו היא דרך ישרה שיבור לו האדם". אז לסיכום – לא צריך לכפות לימוד תורה אחיד על כולם, ובטח שלא לגייס את כולם לפוניביץ', תשאירו מקום לתמימות.

שלא עשני אישה (עם טלית)

לדידי, העניין די פשוט. אין מקום כלל למנוע מהנשים ללמוד תורה – אדרבא, זה הכרחי בדיוק כמו לגברים. "חכמת נשים בנתה ביתה". לנשים תפקיד ודרכים שונות לבניין הלאומי-יהודי-דתי, אבל הן שותפות מלאות בעסק. ואין חדש, גם נשים היו שייכות למועדון האקסלוסיבי שהזכרנו (לדוגמא, ברוריה). אני שמח לראות יותר טוענות רבניות, ויותר רבניות אורתודקסיות שפוסקות בענייני נשים לנשים. (תחי המלכה פיוטרקוסבקי).

אבל יש שיוויון, ויש אדיוטיות מתריסה. בפשטות: "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט". אל תהי צדיק הרבה, למה תשומם? יש דרכים לשלב ולהתחפתח (חגיגה טז ב:, נשים סומכות) אבל תוך הישמרות מיציאה מן הכלל ומן דרך הרבים שיודעת לרסן ולשמור על התפתחות אבולוציונית תקינה. יש להישמר ממחלוקת של קורח ועדתו שהייתה במסווה של "כי כל העדה כולם קדושים", ולא מכירה בחשיבות השבטיות של עם ישראל, ולמעשה נובעת מרצונות פנימיים של אותו "עובד ה'" לבוא על סיפוקו הדתי, ולהתכבד יותר.

נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא

ודבר אחרון בהחלט

וכיוון שסיימנו בנשים והזכרנו את הבעש"ט, אז לכבוד יום האהבה שעבר, הרי לכם אהבה חסידית. ואמרו "אוווווווווו……".

"השחוק המשולש" \ מעשה מהבעש"ט.

פעם אחת ישב הבעש"ט בסעודת ליל שבת עם תלמידיו ולפתע צחק צחוק גדול מאוד עד שכלתה נפשו כמעט. כול תלמידיו התשוממו, אחר כך צחק בשנית ובשלישית ותמהו לדבר. במוצ"ש לקח את תלמידיו לעיר אחת וציווה לקרוא את ר' שבתי כורך ספרים ואת אשתו. אמר לו פרנס־החודש: ״מה לך ולזקן זה, שאדם פשוט הוא, בלא תורה ?״ אמר לו: ״ואף־על־פי־כן״. שלחו אחריהם. כיון שנכנסו שניהם, אמר הבעש״ט לרבי שבתי: ״ספר לנו, מה היו מעשיך בליל שבת שעבר? ובלבד שתאמר האמת,  אל תירא ואל תפחד. וכל העם מרכינים אזנם לשמוע מה שיספר. וגם החברים נתקרבו, שהיו משתוקקים לידע מה יהא בסופו של דבר.

פתח רבי שבתי ואמר: ״אין אני מעלים מרבינו כלום. ואם נתקלתי חם ושלום, בדבר עבירה יתן לי תיקון. כל ימי הייתי מתפרנס מאומנות הכריכה, וכל זמן שכוחותי עמדו לי, פרנסתי מצויה לי ברווח. עד שהיתר לי גם קצת עשירות. והיה מנהגי לקנות ביום חמישי כל צרכי שבת. כגון: קמח, בשר ודגים, נרות ויין, וכיוצא בהם. ובערב שבת קודש הייתי מפסיק ממלאכתי בשעה מוקדמת והולך לבית הכנסת לומר ״שיר השירים״ ו״תיקוני שבת״, והייתי שוהה שם ואיני חוזר לביתי, אלא לאחר שסיימו תפלת מעריב של ליל שבת. עכשיו, לעת זקנה, ככלות כוחי. נהפך עלי הגלגל ואני חי חיי צער ואין באפשרותי להכניס לביתי כל הצטרכות השבת ביום חמישי. עם כל זה אין אני משנה ממנהגי ומקדים לבית־הכנסת. ערב שבת קודש שעבר, משהגיעה שעתי לילך לבית הכנסת לא היתה. עדיין אפילו פרוטה אחת בידי ליציאות השבת וגם קמח לא הכנתי מאתמול. והואיל וכל ימי לא הייתי נצרך לבריות, גמרתי בלבי: מוטב שאתענה ביום השבת ולא ליקח מתנת בשר ודם אלא שחושש הייתי לאשתי הזקנה שמא אין היא עומדת בנסיון ושואלת משכנותיה נר או חלה דגים או בשר. לכן בקשתי הימנה, שלא תקבל דבר משום אדם. ולא זזתי הימנה עד שנתנה לי תקיעת כף על כך. וביציאתי אמרתי לה: ״לכשאני חוזר מבית הכנסת עם כל הקהל, אפשר מישהו שואלני: ״מפני מה אין נר דולק בביתך?״ מוטב לי לשהות עד שהכל יוצאים ואני חוזר יחידי ונקבל באהבה מה שנגזר עלינו מן השמים״. עד שאני יוצא, עמדה זוגתי לכבד הבית לכבוד שבת ומצאה בקרן זוית אחת מלבוש ישן, שנתעלם מעינינו ימים רבים וכפתורים של כסף היו בו. מיד הלכה אצל הצורף ומכרה לו את הכפתורים וקנתה בדמיהם חלה. בשר ודגים ושאר צרכי השבת. והואיל וידעה מלכתחילה שאתעכב בבית הכנסת קנתה שני נרות גדולים, שיהיו דולקים שעה ארוכה. כיון שחזרתי ראיתי מרחוק אור בביתי והרהרתי בלבי: ודאי לא עמדה הזקנה שלי בנסיון.

נכנסתי וראיתי שולחן ערוך וחלה ודגים ויין עליו. אמרתי לעצמי: ״אם אני מקניטה בדברים אני מפיר את מנוחת השבת לפיכך כבשתי תרעומת שבלבי ואמרתי: ״שלום עליכם״ וקידשתי על היין. אחר כך אמרתי לה במענה רך: כפי הנראה, אין את יכולה לקבל את הרע… ולא הינחתני לסיים דברי, עד שספרה לי מעשה מציאת המלבוש, מתחילתו ועד סופו. כיון ששמעתי כך, נתקשרו עיני בדמעות והודיתי להשם יתברך, שסיפק לנו צרכנו לשבת קודש. ולא הייתי יכול לכבוש שמחה שבלבי, עד שתפסתי ביד זוגתי ויצאתי עמה בריקוד שעה רצופה. וכך עשיתי בשעת אכילת המרק, וכך בשעת אכילת הלפת. שלוש פעמים הייתי מרקד עם זוגתי באותו הלילה. ועכשיו, רבינו, אם עבירה היתר, בידי, חם ושלום, יתן לי תיקון ואני מקיימו לכל פרטיו ודקדוקיו".

כיון שסיים רבי שבתי כורך הספרים את סיפורו. אמר הבעש״ט לתלמידיו: "חייכם, שכל הפמליא שלמעלה היו שוחקים ומרקדים עמהם באותה שעה״. — וקרא הבעש״ט לזוגתו של הכורך ואמר לה: ״מה בקשתך? חיים של עושר וכבוד כל ימיך, או בן?״ אמרה לו: ״בן אני רוצה, שיאמר ״קדיש״ אחרי״. אמר לה: ״לשנה הבאה תלדי בן ותקראי שמו: ״ישראל״, כשם שלי. והוא יאיר לך הרבה בעולם האמת. ולכשאתם מודיעים לי בזמנו, אני בא לברית המילה ואהיה סנדק״. וכך היה, שלשנה הבאה ילדה זוגתו של רבי שבתי, כורך הספרים בן זכר. וגדל ונעשה המגיד מקוזניץ.

נשיקה חסידית – מתוך "רבי יעקב"

נשיקה חסידית – מתוך "רבי יעקב"

שבוע הספר השרוף

ארון הספרים היהודי חלק ב' – שבוע הספר השרוף

שבוע הבא יחול שבוע הספר – הפסטיבל של הספרות העברית למינה. דווקא במועד זה אני רוצה להקדיש את החלק השני בסדרת הפוסטים על ארון הספרים היהודי דווקא לא בשמחת הדפסת הספר אלא במעשה המנוגד בהחלט: שריפת ספרים. לא ולא, אני לא מדבר פה על שריפת איבה או אי-הסכמה, אלא בשריפה עצמית של אדם את כתביו, ולא לומר אלא את עצמו.

התמונה של ספר עולה בלהבות מעוררת ברובנו חלחלה וזכרון לתקופות פחות נעימות, ואולם, מסתבר שהתופעה הייתה מאוד נפוצה בתולדות עמנו: ברוכים הבאים למסע הקסם המסתורי בעקבות אדם המאבד את עצמו.

גוילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר – זה לא יהיה פה.
ר' חנינא בן תרדיון, מתוך מנורת הכנסת

תחנה א' – אש בוערת בקוצק.

מי, איפה ומתי?

הרבי מקוצק, אדמו"ר חסידי מהמאה ה-18-19, הוא דמות לא שגרתית אפילו בעולם החסידי הצבעוני דאז. לשונו החריפה והתבטאויותיו העוקצניות דחו הרבה חסידים אבל יותר מכך קרבו וסקרנו יהודים שחיפשו אקשן רוחני בחיים שלהם. הוא סירב בכל תוקף לחולל ניסים ודרש מחסידיו שלמות. ערב שבת אחת במעמד ה"טיש" המסורתי, השליך את כוס היין וגירש בצעקות את חסידיו. מאותו ערב טראומתי נשאר סגור בחדרו למשך 20 שנה עד שנקרא לבית דין של מעלה. באותן שנים התרועע רק עם מספר מועט של אנשים והשקיע את זמנו בכתיבת רעיוניותיו וחידושיו. הרבי מקוצק היה עוף מוזר – אף על פי שזרמים חסידיים מרכזיים מאוד דהיום כגון סוכושטוב וגור הם פלגים של קוצק, לאחר מותו רק מעטים עמדו מול גלי ההתנגדות (ואפילו מבית) שבדמות האולי מאיימת הזאת, אבל מה שבטוח – אין לה אפילו שקר קטן אחד. אצל רבי מנדל מקוצק אין שלום, רק האמת כעוגת קצפת על הפרצוף.

מה האבידה?

מסתבר שהרבי מקוצק היה פירומן לא קטן. היסטורית, השריפה התחילה עוד לפני תקופת הסגר שלו. אחד מחסידיו ר' יצחק מאיר, כתב חיבור נפלא על ה"חושן משפט", אמנם חשש להדפיסו שמא יש בו צד קטן של חוסר כבוד לש"ך (מאושיות ההלכה שעליו התבסס). הלך ר' יצחק מאיר להוועץ ברבי והלה יעץ לו לשרוף את הספר. מיד רץ החסיד, הדליק מדורה בחצר ושרף את הספר.

כאשר הרגיש הרבי מקוצק שזמנו קרב, קרא שוב לאותו ר' יצחק מאיר והורה לו לשרוף את כל כתביו (של הרבי מקוצק). יצאו השניים החוצה ושרפו עבודה של עשרות שנים. הרבי מקוצק יצא במחול שמחה גדולה עד שהושלך לאש עמוד אחד. זה היה הספר "תורת האדם". על חיבור זה עמל הרבי מקוצק שנים רבות ולטענתו, זהו ספר בעל עמוד אחד "המכיל את כל האדם" כדבריו. זהו, אבד ואינו עוד. הרבי נפל לדכאון ופרח את נשמתו לאחר שבוע.

למה, לעזאזל?

אצל הרבי מקוצק אין טעם לשאול שאלות. הוא אמנם לא תפס מעצמו כרבי ומנהיג, אבל אמר שאין בני האדם ראויים לחיבוריו. הרבי מקוצק איבד לקראת הסוף את התקווה למצוא אדם אחד שיעמוד במודל האדם השלם שהוא הציב. אם כל העולם רשעים, למה לטרוח?

במילה אחת: ייאוש.

תחנה ב' – ההלכה הלכה

הייתה טבעת?

ר' השיל מקראקא פעל בין המאה ה16 ל17. מבחינה ציבורית היה מקובל ונוח לבריות, ומבחינה למדנית נחשב לחריף ומיוחד מאוד. אחד מתלמידיו הבולטים הוא הש"ך (לעיל). את רוב חידושיו קיבץ בספר שתכנן לקרוא לו "חנוכת התורה". פסקיו היו מקובלים על רוב הציבור.

יום אחד בא אליו מקרה של עגונה "מצויידת" בשני עדים שראו במות בעלה (דבר שהיה די נפוץ בהתחשב כשמדובר בשנים של ת"ח ות"ט). ר' השיל התיר את העגונה, ודווקא אז החליט הקב"ה לקיים את נבואת יחזקאל בן בוזי הכהן והבעל חזר בריא ושלם והולך על שני רגליו. ר' השיל עשה חושבים והגיע למסקנה שכנראה הוא פשוט לא מוצלח כמו שאומרים לו. יצא אף הוא לחצר ושרף את כל כתביו ומאז לא פרסם עוד מאמר אחד.

אנחנו על המפה

רבי משה איסרליש (רמ"א, קראקוב, המאה ה16) ידוע גם לרובנו היום כפוסק האשכנזי המקובל ביותר. אבל פעם הוא לא יכול היה לפרסם את חידושיו בבלוג. כך יצא שבעת ובעונה אחד הרמ"א פעל באשכנז לכתיבת ספר המתמצת את השורות התחתונות של ההלכה, בעוד שבארץ ישראל רבי יוסף קארו עשה את אותו דבר. חודשים ספורים לפני שסיים הרמ"א את מלאכתו, פרסם רבי יוסף קארו את ה"שולחן ערוך". הרמ"א לא איבד את העשתונות, ובלי יותר מידי רעש שרף את חיבורו מבלי שאף אחד ידע שהוא היה קיים והתחיל לכתוב את ה"מפה" – הערות על השולחן ערוך המותאמות לאשכנזים.

במילה אחת לשני המקרים: ענווה.

תחנות ביניים – עוד כמה מקרים מהירים

הרב יאיר חיים בכרך חי בצרפת בסוף המאה ה17. נולד למשפחת חכמים ועבר תלאות רבות בחיים שלו. חיבר חיבורים אסטרונומיים ופילוסופים, אבל החליט לשרוף את כולם מתוך הבנה שהוא לא יודע מספיק וחשש להטעיה. על יתר כתביו שכן פרסם אמר "אפר כירה תמיד מוכן", כלומר אף הם ראויים לשריפה אם מישהו יחלוק עליו, מהסיבה שהוא כתבם שלא ביישוב הדעת.

קברו של ר' חיים ויטאל בסוריה – מכאן הוציאו את כתביו.

רבי נחמן מברסלב (תחילת המאה ה19), שעליו אין צורך להרחיב שרף פעמיים את כתביו. פעם ראשונה לאחר ביקור בארץ ישראל, החליט בצורה מוזרה שכל מה שאמר לפני כן זה שטויות והתחיל הכל מהתחלה. לפני מותו ציווה לשרוף את כל כתביו שוב, ואף אחד מספריו קיבל את השם "ספר הנשרף" על שום ששרף אותו מיד לאחר כתיבתו. את רבי נחמן מברסלב אי אפשר להאשים בענווה מפורזת, אבל אפשר בהחלט במצבי רוח משתנים. ככל הנראה חשב לעת מותו ששגיונותיו לא מתאימים לכלל הציבור. ובכל זאת היום, רבים קוראים את דבריו המסורים לנו ע"י תלמידו המסור, ר' נתן, שכתב את הכול. סיפור דומה יש עם האר"י ותלמידו ר' חיים ויטאל שהוא הביא אלינו בפועל את קבלת האר"י, ומעניין הדבר שכמו הרבי כך התלמיד. לפני מותו של ר' חיים ויטאל, גם הוא ציווה לשרוף את כל כתביו. משפחתו קיימה חלקית את צוואתו – קברו את כתביו עמו. לאחר כמה שנים שניים מן תלמידיו שאלו שאלת חלום, קיבלו תשובה חיובית, פתחו את הקבר ועימו את הקבלה הלוריאנית שהיא חלק מימינו אנו (תאהבו או לא).

תחנה סופית – שלהבתיה דווקא ממים

974 דורות לפני בריאת העולם שמר האל את התורה. יום אחד החליט לתת אותה לבשר ודם. כיוון שאין לו בעיה כלכלית כלל, נתן רשות להעתיק ולהפיץ. מידי פעם אצל כמה זוגות היו בעיות, כמו שקורה בדרך כלל. האלו הגיעו אל הכהן והוא היה כותב קטע מהתורה על קלף ומוחה אל תוך כוס מים עד שכל הכתב היה מתמסמס. היוצר סלח על זה שפעם אחרי פעם מחקו את היצירה הגדולה ביותר שלו, העיקר שבני האדם יודעים מה המטרה המקורית שלה ומה המסר שהסופר ניסה להעביר. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".

ודבר אחרון בהחלט

אם היינו מקיימים גם את צוואתו של האר"י וגם את צוואתו של ר' חיים ויטאל במלואם, היינו נשארים בלי ה"אתקינו סעודתא" שמלווה אותנו שלוש פעמים בכל שבת. הנה גרסא נפלאה ומתורגמת של אחד מפיוטי האר"י לערב שבת:

ואגב, לא שכחתי את קפקא, פשוט לא מצאתי מקום לדחוף אותו…

ארבעה בנים – אז מה הם באמת אומרים?

ארבעה בנים – אז מה הם באמת אומרים?

לאחר הפוסט הדיכאוני האחרון (והיה אפילו מי שכינה אותו "פוסט טראומתי") נחזור לענייני דיומא החגיגיים. בקרוב נתקבץ עלי מצה ומרור לקריאת ההגדה – טקסט דתי מובהק, אך "קדושתה" די מרתקת בעיקר בגלל ההסטוריה של התהוותה. ההגדה מכילה פשוט הכול. בין הקטעים המסורתיים יותר אפשר למצוא פרקי תהילים (הלל בגדלים S,M,L,XL לבחירתך, רוצה תוספת צ'יפס לאוכלי קטניות?)  ומדרשים (הערת אגב: עולם המדרשים הוא עולם נפלא כיוון שהוא שימש כ"ארגז חול" לכל מיני רעיונות ואסכולות שונות שהיו בראשית התפתחותן או כבר בהתפתחות מתקדמת. באוסף המדרשים אפשר למצוא כמעט כל רעיון שעולה על הדעת). מן הצד הפחות מסורתי נמצא שעשועים מתמטיים (עברה – אחד, זעם – שתיים, מה לקח הילד? לשים לכם משלחת מלאכי רעים בקנקן?) ופיוטי שרשרת (וואלה, פתאום כולם יודעים ארמית).

שמעתי פעם דעה שסוברת שמבט עוד יותר עמוק לתוך ההגדה יגלה לנו שיש שם גם תכנים שממש לא קשורים לפסח, כמו לדוגמא הסיפור על רבי עקיבא וחביריו בבני ברק. הסיפור הזה, כך לפי הקונספירציה שטרם איששתי, מדבר דווקא על מרד בר כוכבא, כש"הגיע זמן קריאת שמע של שחרית" הוא סוג של "צבע אדום, הרומאים באים".

אבל לפני שכל ההאלו-בולו מתחיל, עוד לפני שהדוד מספר את הבדיחה על הביצים הקשות, צריך לתהות על הקשר בין ההגדה לבין ליל הסדר.

פסטיגל יש גם בפסח

המצווה של ליל הסדר היא "והגדת לבנך" – לספר לבן את הסיפור. אבל איך עושים? מה כדאי? איך לעניין אותם? אז זאת בעצם המטרה הראשית של ההגדה – היא נחלצת לעזרת האבא (והאמא, אגב, לא פחות) בהסברת חג הפסח וסיפור יציאת מצרים (דיכוי? אנחנו?). ההגדה היא, איפוא, מתווה והמלצה מה לעשות כדי שהסדר יעבור בשלום. כלל מספר 1 – ביזאר. ליטול ידיים ואז לבצע על כרפס במקום על לחם (וגם לדבר אחר כך במקום לעשות "ממממ…", רחמנא ליצלן!!!). לשפוך יין? להכות את הבעל עם פטרוזיליה? הכול הולך. המטרה היא שהילדים ישאלו שאלות: למה עשית את זה? מה קורה פה? השתגעתם? יותר שאלות, כך יותר טוב. מטרת הסדר היא לא דקלום מההגדה, אלא שיח, דו-קרב של שאלות ותשובות בנושא יציאת מצרים בין האבא לבן, חידוד ושינון הנושא מתוך פולמוס אמיתי. היום קצת איבדנו את זה, כיוון שגם המנהגים המוזרים שמלכתחילה היו מכוונים להיות כאלו, השתרשו והיום זה נראה לנו די רגיל, אנחנו רגילים לאותו סדר כל סדר.

הגדת טארוט

הגדת טארוט - הבן החכם מוצג כדמות חיובית לחלוטין. הרשע הוא סתם נהנתן או "כופר לתאבון". התם עושה את שאומרים לו והבן הרביעי הוא אובד ויש לאצמו ולקרבו אל שורשיו ואל סדר פסח.

4 בריבוע

כפי שהסברנו, ההגדה היא טקסט עזר לאבא. הסיפור, לפחות בתיאוריה, הסדר צריך לבוא בצורה שוטפת וזורמת של שיחה בעוד שההגדה מסייעת לאבא. די בהתחלה ההגדה מציגה בפנינו את ארבע סנריואים אפשריים בהם ניתקל בבואנו לערוך את הסדר עם הילדים. בתורה מצויים 4 מקרים בהם ילד שואל את אביו שאלה ואביו עונה לו תשובה (או לפחות אחד מהם). זה מה שקרוי בלשון ההגדה: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה".

חכם: Mr Know-All

הסוג הראשון שאבא עלול להיתקל בו הוא הבן החכם. הבן חכם הוא בעצם חכמולוג. הוא למד בחיידר או בבית הספר הכול על פסח, הוא יכול להראות לך באטלס מאיפה הלכו בני ישראל ולאן, הוא יודע כל שלב צפוי בסדר, הוא היה בקורס לאפיית מצות, ובד"כ הוא גם קורא את הקטע המתאים לו. קיצר, אתה לא יכול לחדש לו כלום על פסח, ככה שהוא מגיע לסדר באווירת שיעמום והתנשאות. הפתרון שמציע בעל ההגדה הוא "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". "אין מפטירין" זהו החלק הסוגר את מסכת פסחים. כלומר, הוא חושב שהוא יודע הכול? יאללה, תכסח אותו. כנס איתו ברבאק ללימוד הלכות פסח, הכול: מהגעלת כלים ועד קורבן פסח. הוא כבר יכרע אל מול "הפירוק" המיועד לו ויבין שהוא לא יודע הכול. פתרון ראש בראש ישבור לו את הגאווה והוא יראה שגם אתה יודע משהו, ואולי יסכים להקשיב.

רשע: קשה להשגה

4 בנים - המאה ה20

4 בנים - המאה ה20. אחד התיאורים האהובים עלי. החכם מוצג כדמות רבנית אלטיסטית, די מתנשא בחוכמתו. הרשע הוא כהרגלם של המאיירים, מתבולל (השפם הקצר כנראה בכוונה בכדי לדמותו לצורר הידוע). התם הקלאסי עם ה"בייבי-פייס". והבן שאינו יודע לשאול ספק שייך לסדר וספק לא, וכנראה שאיבד את זהותו.

הבן הרשע הוא תעלומה. הוא מגיע לסדר, אבל נראה שהוא רק רוצה לעשות צחוקים או להקניט. למרות שיש ספק עד כמה "המנהגים הפאגניים האלו" מעניינים אותו, הוא בכל זאת בחר להגיע, אולי בגלל המשפחה. הוא מתמרמר ואומר: "מה העבודה הזאת לכם?" מה זאת כל השטויות שאתם עושים? בשביל מה? התשובה, כמו לבן החכם, היא באותו מטבע. הוא עוקץ, אז עוקצים חזרה: "אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו". אף אחד לא הכריח אותך להיות פה. אתה רוצה ללכת – בבקשה, הדלת פתוחה. זה עסק שלנו, ולא שלך. המשחק של "קשה להשגה" צריך לתפוס את הבן הרשע ולעורר בו שאלות כמו "מה זאת אומרת לא עסק שלי? תן לי תשובה אמיתית! אני רוצה להתווכח!". לכל הפחות זה יגרום לו להישאר ולהתעניין, ומי יודע, בפסח קורים ניסים.

תם: עולה חדש בבית חב"ד

התם הוא הדוגמא הקלאסית. האמא הלבישה את הילד לבן והוא מגיע לסדר אצל הסבתא ורואה את סבא עורך את הסדר. או לחילופין, עולה חדש שלא ראה סדר מימיו רואה לראשונה סדר. הוא לא מבין כל כך מה קורה ולמה עושים כל דבר. הוא שואל "מה זאת?". התשובה היא פשוטה: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". הסיבה היא: זכר ליציאת מצרים, לא יותר ולא פחות. עושים את הכול כדי לזכור את אותו אירוע. זהו המקרה הקל ביותר שהאבא צריך להתמודד איתו.

הערת אגב: שימו לב שבין שאלת התם לשאלת הרשע מפרידות רק שתי מילים. ללמדך שלפעמים הִתַּמְּמוּת גובלת ברשעות (למה להקטין ראש ולשחק אותה טמבל? אתה יודע שמה שאתה עושה זה בעייתי…)

שאינו יודע לשאול: לירות לכל הכיוונים

הבן הרביעי הוא אגוז קשה לפיצוח. הוא לא מדבר, הוא לא יודע מה לשאול, אין לו טענות, הוא יושב ושותק ונותן לאבא לנהל את הסדר. מה עושים איתו כדי לעניין אותו? ההגדה אומרת: "את פתח לו". זה יכול להתפרש כ"תפתח לו את הראש לרעיונות" או כ"תפתח את הסיפור, תתחיל לספר עד שיהיו לו שאלות". ובשלב הזה, שאין לאבא מה להגיד כי לא שאלו אותו כלום, בעל ההגדה מתחיל במתכונת המומלצת לבן שלא יודע לשאול, שזה בעצם שאר ההגדה, העיקר שנקלע למשהו.

הגדה מערבית

יש קטעים מחייבים בליל הסדר (אמירת "פסח, מצה ומרור", אכילת אפיקומן). אך רבים מקטעי ההגדה הם רשות בכדי לנסות לעורר את הבנים המנומנמים. לענות להם על השאלות שמתעוררות, לנסות לחדש כל שנה בגימיקים חדשים, הייתי אומר שזה כמעט בגדר מצווה מדאורייתא. סדר דינאמי זה העתיד וגם העבר. ("הרי אני כבן שבעים שנה…").

אז מה אנחנו היום? איזה בן הוא הבן הממוצע? קשה לי לנסות לענות על זה. במיוחד שמעטים הסדרים שהייתי בהם שהאבא מודע לחובותו באותו ערב. פסח היום נושא דווקא אווירה גלותית של הבית של סבא, ההגדות שהגיעו ממרוקו או פולין, שמירה על הגחלת. אבל אני יותר מבטוח שאם הנכד קצת יגלה חוצפה וישאל "סבא, איך ניצלת מהנאצים?" או "טאטע, פארבוס מויישה רבינו לא מופיע בהגדה?" ראש הסדר ישמח להגיד לו משהו, לספר לו את סיפור יציאת מצרים האישי, ולחבר את החורף לאביב הנעורים.

דבר אחרון בהחלט

בליל הסדר אנו ניסב על כיסאות נוחים כבני מלכים וניזכר עד כמה רע היה לנו. מעניין שמונטי פייתון עשו דבר דומה…

גשר ההלכה – האם הדתיים עובדים על אלוהים?

גשר ההלכה – האם הדתיים עובדים על אלוהים?

יש לי יותר מידי אמונה בבני אדם. אני מאמין שאוכל לתקן את ראשם המעוות של כל עמך-ישראל ולגרום להם להבין באמת מה זאת יהדות. המצב מחוץ לבלוגספירה, קוראים יקרים, הוא מחפיר. הפוסט הזה הוא "כיבוי שרפות" מהיר על שאלות שקיבלתי לאחרונה, והוא מהווה תימצות מקונטרס שאני כותב בימים האלו (השני במספרו). אמרות כמו "פלטת שבת זה לא בעצם לעבוד על אלוהים?" או "אז מותר לאכול עוף וחלב, זה הרי לא כתוב בתורה אז זה פחות חזק" פשוט מקוממות אותי. בואו, יהודים יקרים, נבין מה זאת הלכה בעצם. ובדרך נעצבן עוד כמה רבנים.

אוי השכינה, כי בניתי עלייך.

תורה או דת – כולם מילים המתארות מערכת חוקים לפיהם אנשים מנהלים את חייהם (בפורים נקרא על "דת המלך" – חוקי המדינה). ע"פ המסורת, התורה נמסרה למשה מסיני. ומה המשמעות של זה? שכל מערכת החוקים ניתנה לו בסיני. למערכת החוקים הזאת יסוד שמיימי המתומצת בצורת "תורה שבכתב" – מעין תרכיז שמשם אפשר להבין בערך מה זאת התורה. אבל עיקר התורה היא דווקא התורה שבעל פה. ההלכה, אמנם יסודותיה בשמיים, אך רובה מעשה אדם היא. כשחז"ל אמרו ש"'כל מה שעתיד תלמיד חכם לחדש כבר ניתן למשה מסיני", הכוונה היא שהכל היה ברור ומכוון מול משה רבינו כדי להגיע לאותם מסקנות כפי שאנחנו מגיעים גם היום, כי בסך הכול – ההלכה מכילה כלים "בילט-אין" לדרוש ולבנות את עצמה עוד ועוד. ההלכה היא הכלי שלנו לעבוד את ה', יצירת פרדיגמת חיים מבוקר עד ערב המוקדשת לעבודתו, שאם תשאלו אותי, נראית לי הדרך הסבירה ביותר לעבוד את אלוקינו. אבל כטבעו של ציווי או פקודה המוטלת על האדם – אין זה מן הראוי להטיל על האדם ציווי אלוהי ולצפות שהוא יקיים אותו. "מי ה' כי אשמע בקולו". אנחנו בדורינו לא יודעים עליו כלום, זהו דבר לא סביר בעליל שנענה למצוותיו ונקיימן. ובכל זאת, אנחנו עושים את זה. למה?

משה, אחד משלנו

אחד מיסודות האמונה היא נבואת משה המיוחדת. נבואת משה מתאפיינת בכך שהיא הייתה ב"real-time". משה התעלה על שאר בני האדם בכך שבדרגתו הנבואית יכול היה ממש להבין מה ה' רוצה מעם ישראל, מה הוא דורש, איך ראוי לעבוד אותו. הדרגה הנבואית הגבוהה הזאת היא שהובילה את מתן תורה דווקא ע"י משה. ובכל זאת, משה היה בשר ודם, לא מלאך. התורה היא מהשמיים – מההבנה וההשכלה השמיימית של משה, אבל היא הובאה לנו באמצעות בן אדם כמונו. "דבר אתה עמנו ונשמעה" אומרים ישראל למשה. "נשמעה" במובן של "נבין". הם בעצם אומרים: "עזוב אותנו מה'. אנחנו לא ברמה שלו כמוך, לא יכולים לדבר איתו. אנחנו לא מבינים מה כל הקטע בתורה הזאת. תסביר לנו אתה, משה, מה זאת התורה, אתה בן אדם, א מענטש, אחד משלנו". עיקר התורה הוא מסורת הדרש, ההתעסקות באנושיותה של התורה והרלוונטיות שלה לחיי היום-יום שלנו. תורה שבעל פה – כיצירה אנושית מובהקת, היא הדבר היחיד שבני אדם כמונו יכולים להתעסק איתו, לא חומר אלוהי גבוה. אפשר אולי להקשות על כך שמדרש תנחומא אומר שעניין "נעשה ונשמע" היה דווקא לתורה שבכתב, ואילו על תורה שבעל פה נאמר "כפה עליהם הר כגיגית". אבל למעשה, זה מחזק את הרעיון. תורה שבכתב, לא היה הרבה מה להבין. נו שויין, נעשה ונשמע. תורה שבעל פה, שכבר מכילה דקדוקים והתקטננויות, שזה דבר שעם ישראל הבין טוב מאוד מה זאת אומרת, כבר היה ויכוח אם כדאי או לא כדאי לקבל תורה שנכנסת לכל פרט בחיים. אבל אשרינו מה טוב חלקנו, קיבלנו את התורה.

ההלכה כתת-נבואה

המשך ההתעסקות בתורה לאחר משה רבינו הייתה אך ורק בעלת אופי אנושי. הסיפור הידוע על תנורו של עכנאי מדגיש את הנקודה ש"לא בשמיים היא". רק בני אדם רשאים לבנות את ההלכה, ולא בונים אותה בצורת וודו. את ההלכה בונים בצורה שבני אדם יבינו, ולכן ישכילו גם לקיים אותה. כי מה לעשות, קשה לנו לעשות משהו שאנחנו לא מבינים. למעשה, ניתן להסתכל על פסיקת ההלכה, על כל שלביה המרובים (13 מידות, כללי היסק, "ניתן לצמצם", "ר' עקיבא וחברו, הלכה כר' עקיבא" וכו'), כנבואה זוטרא. הנבואה הגדולה של משה רבינו, היא ההבנה העמוקה ביותר שיכול לבן אנוש להיות. להבין את ה', להינבא, היא תכונה אופיינית רק לבני אדם, כפי שהרמב"ם מציין – וזה מותר האדם מהבהמה. (מו"נ) ולמעשה, כך משתמע מדבריו, ראוי לכל אדם להיות כמשה רבינו, כל אדם, רק אם יתאמץ מספיק, יגיע לרמה הזאת (הקדמה ח' פרקים). אבל גם אדם ששובר את ראשו בפסיקת ההלכה על סמך עקירת הרים וטחינתם זה בזה, שאין ספק שזהו הישג מרשים כמעט כמו נבואה, יפה כוחו בלהגיד לנו אם הכלי כשר או טרף – זה הכי קרוב לנבואת משה רבינו, ולמעשה, זאת גם סוג של נבואה, באופן מסויים.

ההלכה כיצירת מופת

בספרו האחרון הרב ליכטנשטיין אומר דבר יפה, וברשותכם ארחיב את דיברו. (אם כי אומר שברוב הספר לא מצאתי עניין רב). כל זה אינו משל ולא חלום, כי למען האמת לא מצאנו דבר מדהים שכזה בכל תרבויות העולם כמו ההלכה. ההלכה היא למעשה יצירה מופת אנושית מדהימה. שורשיה הולכים אלפי שנים אחורה. כל דור ודור מוסיף משהו ליצירה הזאת, ממשיך לעצב את התמונה הנפלאה הזאת. דורות שלמים, ארצות ויבשות שונות, מצטרפים יחד ונותנים את ידם במפעל הזה. תלמיד מרוקאי במאה ה21 יכול לחדש משהו אצל חכם אשכנזי מהרנסנס, המתבסס על דיוק מהתוספות הצרפתי החולק על סבו רש"י, שפירש מאמר של אמורא מבבל בשנות התרפפ"ו. אני עודני עומד נפעם מול הדבר האדיר הזה. כולם שותפים! כולם יכולים להצטרף ליצור את היצירה הזאת שנקראת הלכה. ומיותר להגיד ש-כן! גם אתם יכולים! כבר כתבתי בעבר שאין עניין של מונופול – כל אחד יכול ללמוד את הדרך לפסוק הלכה ולנסות לראות היכן הוא משתלב, גם אם זאת הלכה לביתו שלו. כמובן שיש מנגנון של ביקורת, כדי שלא נגיע לאנרכיה בה "איש כל הישר בעיניו", ולכן לעיתים צריך לפסוק הלכה ממש, מלשון "להפסיק". לעיתים צריך להכריע. אבל לא ננעלו שערי בית המדרש. גם אם לא תנצחו, אתם חלק מהמשחק. אולם, ברור כשמש שהשלב הראשון בהשתלבות במפעל ההלכתי לדורות הוא קודם כל – קיום ההלכה. לשם כך נוצרה ההלכה, זה לא ספורט אינטלקטואלי, אלא בתכל'ס היא נועדה שנקיים אותה, ואם לא היינו מקיימים אותה, אז היא הייתה נעלמת מהר מאוד.

רבי-פאוור!

ממה שתיארנו, די ברור שלחכמים יש "נשק" בידם. יש להם כוח שהם יכולים להפעיל. ואל לנו לטעות, הכוח ההלכתי הוא כוח עצום, עד שלעיתים חז"ל אומרים דברים שישמעו לאזניים לא-דתיות על גבול הכפירה, אבל כפי שאמרנו – כשמדובר בהלכה, זה מגרש ביתי לבני האדם. מצוות מדרבנן, אמנם לעיתים מבחינת עונש הם קלות יותר, כדי להזכיר לנו עדיין שיש בוס אחד לעולם, אבל אין המשמעות שהן פחות חשובות או שלחכמים אין כוח בכלל. במסכת שבועות מזכירה הגמרא את הפסוק בתורה "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא". ה' לא סולח למי שעובר את העבירה הזאת, אין מצב. אבל אז הגמרא אומרת דבר מזעזע: "בית דין של מעלה [=ה'] אין מנקין אותו אבל בית דין של מטה [=החכמים] מלקין אותו [=מענישים] ומנקין אותו". Booya! מי אמר שרבנים הם רכיכות? גם על מצוות מדרבנן, כגון מקרא מגילה , דורשת הגמרא ואומרת "קיימו וקיבלו" – כתוצאה מההחלטה למטה, פה אצלנו, גם שם למעלה החליטו שזה רעיון טוב. או כמאמר הגמרא במסכת מכות: "שלושה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם. אלו הן מקרא מגילה, ושאלת שלום בשם והבאת מעשר".

יאללה רבי!

נובו-רבי או רובו-רבי

עם זאת, אני מודה על האמת, המצב היום בעייתי משהו. בזמני קדם יהודים שהתנגדו לדרוש ולחדש את ההלכה, מלבד הבנה בסיסית של הכתוב, נקראו "צדוקים". להישאר תקוע עם מה שהראשונים כתבו לנו ולא לנסות להמציא את הגלגל מחדש. היום אנחנו גם נוטים לקצת "צדוקיות" שכזאת. רק רבנים מועטים נחושים מספיק להביט באותה תמונה רבת שנים של ההלכה ולהגיד "את הכתם הזה צריך להעיף או להסתיר". יש פחד מפני החידוש בהלכה בימינו, ודי בצדק, כי צריך להיזהר לא ליפול לבירא עמיקתא של רפורמיות, שכפי שליבוביץ תיאר אותה "עבודת האדם". הרפורמים משנים את ההלכה כדי שיהיה נוח לאדם לעבוד את ה'. אבל בחייאת, אם ככה אז לכו עם זה עד הסוף. מה זה ה"כל נדרי" המעפן הזה? הרבה אנשים לא מתחברים לזה. אולי תקרינו בטמפל שלכם "יוסי וג'אגר" במקום? זה הרבה יותר פופולרי. מול זה, ההלכה האורתודוקסית נותנת כבוד לראשונים, אבל יודעת לעשות רגרסיה כשצריך. אצל ר' פיינשטיין ור' עקיבא איגר אפשר למצוא דברים מדהימים, פסיקות מלאי מעוף וחסרות פחד – אבל המטרה היא בסך הכול אחד: לעבוד את ה'. לזכור אותו בכל צעד שלנו, ולהמשיך לחיות איתה "וחי בהם ולא שימות בהם". כשבאים לפסוק הלכה, צריך בהתחלה לנטרל את כל הסביבה החיצונית, לא לערבב שאלות של השפעות מדיניות, חברתיות או תרבותיות. לנתח את המצב בצורה הכי יבשה – רק ככה אפשר להגיע לאמת הצרופה. ואחרי שהגענו למסקנה – אפשר לראות אם היא מסתדררת עם החיים שלנו. ותמיד יש אפשרות לפסוק "לפנים משורת הדין" מול "יקוב הדין את ההר". כאמור, ההלכה היא הלך חייהם של בני האדם. אני אופטימי, בכל אופן.

מדור השו"ת – הלכה עם הרוח

לסיכום, הנה מה שתענו כשהדיוט שואל אתכם את השאלות הבאות.

ש: "איפה כתוב בתורה ש-X?"

ת: "בשולחן-ערוך. בזה אתה לא יכול לכפור גם אם תרצה מאוד".

ש: "למה אם אמא שלי לא יהודיה ואבא שלי כן אני לא יהודי? הרבנים מעוותים!"

ת: "מה זה משנה לך אם אתה אומר שהרבנים מעוותים? אם אתה רוצה להיות חלק מההלכה, תצטרף ותקבל אותה. אם אתה לא רוצה להיות חלק ממנה, מה אתה מתלונן? שבת שלום. 'ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר' ".

ש: "אתם לא עובדים על אלוהים?"

ת: "לא, הוא דווקא זורם איתנו."

סיפור מצחיק וסרטון יגיע בפוסט קצרצר שיפורסם בקרוב. בינתיים תהנו משירו הנפלא של קובי אוז.

הל(י)כות עולם לו,

אוריץ.

שדיים

שדיים – המקור.

קודש קודשים

שלום לקוראים. אם הגעתם לכאן במקרה או בכוונה בתרכם לחפש זימה מקראית, לא תמצאוה כאן. גם לא תמצאו כאן תמונות חושפניות, או מלל אירוטי. עמכם הסליחה בברכת 'לכו חפשו'. כתיבת הפוסט הזה מתחילה בסיפור, שהוא גם תופעה. אחד מהקולגות שלי בעבודה, אדם מסורתי יקר וטוב לב, שטח בפני את תהיותיו הטהורות: "אני הולך לבית הכנסת כל יום שישי ומצפה לקצת טהרה וקדושה, ובמקום זה אני נתקל מדי שבוע בשיר השירים, שמידי פעם השדיים האלו קופצים לי באמצע התפילה". בעיה ידועה. רבני מדורי השו"ת האיטרנטיים גם נתקלו בשאלות רבות מסוג "איך שיר השירים מכיל תוכן כל כך בוטה?". לטעמי, רוב התשובות היו לא מאוד ראויות. הסיבה היא שאותם מכובדים פוחדים לגעת בנושא, ולכן באתי אני, דון קיחוטה של היהודים, להילחם בתחנת הרוח הזאת.

מחמאה מן הטבע

קודם כל תצאו מהראש הכחול שלכם. הסביבה התנ"כית הקדומה נתנה הרבה כבוד לשדיים, ולא התייחסה לאיבר הזה כאובייקט מיני גרידא. 'שיר השירים' – פירושו מליצה של מליצות. יש משל בשיר (תאומי צביה), יש לו נמשל בשיר (שדי הכלה) וגם למליצה הזאת יש נמשל (משה ואהרן). בלתי אפשרי לקרוא את שיר השירים כשיר אהבה פשוט, כי אז יתקבלו צירופים בלתי הגיוניים בעליל, ולכן הפשט הוא דווקא להבינו על דרך המשל. אבל, בחזרה לנושאנו, יש מליצות בשיר שקשה להבין גם היום. משפט פתיחה כמו "שינייך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות ושכולה אין בהם" (=וואלה, לא חסרה לך אף שן, איזה קטע!)  או "שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד" (שאם הבחורה לא דרוזית, אז היא תקשר את זה ישירות למרכך החדש שלה) יסתיימו בסטירת לחי או בתלונה על הטרדה. גם המשל על שדי האישה אינו מובן היום. "שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה" משמעו הפשוט הוא "הם באותו הגודל". (האילות היו נוהגים ללדת בד"כ תאומים, שהיו דומים אחד לשני). זאת מחמאה לא קטנה באותה תקופה, כפי שאנחנו מגלים מהמשנה והגמרא בכתובות על דפקטים שהיו נפוצים מאוד בתקופתו אצל דדי הנשים: " ר' נתן אומר: כל אשה שדדיה גסין משל חברותיה הרי זה מום", "ודדיה גסים מחברותיה טפח. ושדדיה רחוקים זה מזה עד שיש טפח בין דד לדד". הגמרא מספרת גם סיפור על ערביה אחת שהפשילה דדיה לאחוריה והניקה את בנה. ה' יצילנו.

איזה קטעים פה - שרה צוחקת

למי יש יותר כבוד?

אז בואו ונודה על האמת, ואין מה להתבייש בכך – שדים זה דבר יפה. זה דבר מכובד, שהנשים מתגאות בו רק כשיכולות. גם ההסתכלות בשיר השירים על השדיים, באה מתוך מנטליות של דווקא כבוד לאישה. ע"פ הגמרא, גיחזי, נערו של אלישע הנביא, מבצע מעשה מגונה בשונמית "ויגש גיחזי להדפה", ומסבירה הגמרא "בהוד יופיה". איזה מזל שיש את רש"י שיגיד לנו שהוא בעצם נגע "על דדיה". (אגב, רש"י אף פעם לא חוסך מאיתנו פרטים כאלו, את "מבושיו" הוא מתרגם "ביצים שלו" ולשבנא סוכן המלך הוא מדביק את הכינוי "בעל משכב זכור", בעוד ששאר הפרשנים לא יכולים לסבול שראש הסנהדרין של חזקיה המלך היה הומו ומנסים להמציא תירוצים שונים). חזרה לנושא, בברכת יעקב "ברכות שדיים ורחם" מציין המדרש את שבחה של האישה אשר דדיה נמצאות במקום כבודה ולא כבהמה אשר דדיה נמצאות במקום הטינופות (כנראה קרוב לאיבר המין שלה). החזה מופיע בעוד כמה מקומות כמקום כבודה של האישה: בחזרה לשיר השירים "צרור המור דודי לי בין שדי ילין". הנשים היו נוהגות לתלות על צווארן שרשרת עם צרור מור – אגודה ריחנית ונעימה. האגודה הייתה משתלשלת לה בין שדיה, קרוב לליבה, ועל זה אומר המדרש: "אין לה חביב לאשה הזאת יותר מצרור הבושם אותו היא מלינה אותו בין שדיה". (שימו לב – הצרור בין שדי ילין, ולא הדוד! הכלה מבקש שדודה יהיה קרוב לליבה כמו הצרור). הנביא ישעיה בפרק ג' מדבר על בתי הנפש אשר הם לפי מצודת ציון "עדי זהב שהנשים תולות בין שדיהן על ליבן".  ונודע מנהג היהודיות הקדושות לשמור את הסטפות באותו מקום.

גיחזי - עבריין מין.

חלב ישראל(ית)

על שני השדיים בשיר השירים נכתב עוד במדרש: "שני שדיך, אלו משה ואהרן, מה השדיים הללו הודה והדרה של אשה, כך משה ואהרן הודן והדרן של ישראל" – וזה כבר מה שאמרנו, השדיים הם מקור לגאוות האישה. אך דבר נוסף אומר המדרש: "שני שדיך המניקות אותך זה משה ואהרן" – השדיים הם גם מקור חיים, מזון, שפע. משה ואהרן השפיעו שפע רוחני לעם ישראל כפי שהשדיים משפיעות שפע גשמי לתינוק היונק. ונוכל כולנו שוב להודות על האמת, כי הנקת אם את בנה היא אחד מן נפלאות הטבע. מראה מלבב זה אפילו מונצח ע"י הנביא ישעיה הממשיל את ירושלים והגולים לאישה ובניה ואומר: "למען תינקו ושבעתם משד תנחומיה, ולמען תמצו והתענגתם מזיז כבודה". ויסתמו כל הפיות, הרי המשל הזה יפה מכל משלים אחרים. אך לא רק בעתיד, אלא גם בעבר היהודי יש סיפור מדהים הקשור להנקה ציבורית. שרה אימנו ילדה את יצחק בגיל 90, והמדרש מביא לנו סיפור יפהפה, שימו לב לפרטים:

"אמנו שרה היתה צנועה יותר מדאי [!], אמר לה אבינו אברהם: 'אין זו שעת הצניעות אלא גלי את דדיך, כדי שידעו הכל שהתחיל הקדוש ברוך הוא לעשות נסים!' גלתה את דדיה והיו נובעות חלב כשני מעינות, והיו מטרוניות [=שרות] באות ומיניקות את בניהם ממנה, והיו אומרות אין אנו כדי [ראויים] להניק את בנינו מחלבה של צדקת".

סיפור מדהים! קידוש ה' בשדי שרה. הרי לפנינו מקרה שבו מצווה אברהם לחשוף את שדי אשתו כדי לפרסם את הנס (שאלת תם: גם פה יש "לראותם בלבד?").

ובכל זאת, ערווה.

דיברנו הרבה על כמה שדיים זה יפה ומכובד, אבל לא משנה עד כמה נוכל לצקצק בגרוננו, לגברים עדיין יהיה ראש מלוכלך. למזלנו, היהדות היא דת (לרוב) ריאליסטית. מתמודדת עם המציאות כפי שהיא. הנביאים מתארים גם את זוהמתם של הגברים שטופי הזימה. הנביא יחזקאל בכ"ג מספר לנו על ארץ מצרים ששם "מעכו שדיהן ושם עִשׂוּ דדי בתוליהן" (וקל להבין שמשוש השדיים הוא חלק מאקט מיני). גם הנביא הושע מוכיח את העם ומכנהו כאישה אשר "נאפופיה בין שדיה". רש"י שוב לא חוסך מאיתנו ואומר: "דרך הנואפות שממעכין להם בין דדיהם". אותה מחשבה מלוכלכת הוביל לפסיקת ההלכה שכל דבר של יופי וחן באישה יהיה ערווה (השיער, הקול, וכמובן השדיים). ננצל את הבמה להסביר מהו "ערווה" בהקשר ההלכתי. (בין היתר "קול באישה ערווה"). המשמעות ההלכתית היא שאסור לקרוא קריאת שמע או לעשות דברים שבקדושה אל מול הדברים האלו. (ומה שיש היום, יש היום, די לחכימא ברמיזא). אך למרות זאת, מסתבר שאדם בוגר יכול לינוק אם הוא רוצה. גם הקיצור שולחן ערוך (הלכות ק"ש סימן ע"ה) מציין "שיש אומרים שמכיון שדרך האשה לגלות דדיה בשעה שמניקה אין זה נחשב כמקומות המכוסים שבה", למרות שלהלכה נפסק אחרת. והכול בגללכם. תתביישו.

כיצד תנהג בת ישראל - מתוך חוברת המופצת

ואל שדי יתן לכם רחמים.

ודבר כמעט אחרון.

שלונסקי שאל נערה צעירה: "מה תעשי הערב?" ענתה ואמרה לו: "אשתעשע לי בדד". שאל אותה שלונסקי: "האם אוכל אני להשתעשע עימך בדד השני?"

ודבר אחרון בהחלט.

בפוסט הקודם היו מספיק בדיחות שדיים. אז נחתום בשיר. עידן רייכל משיר השירים.

מול ארון הספרים – חלק א'

מול ארון הספרים – חלק א'

הקדמה

בעזרת ה' פוקח עוורים, נפתח בסדרת פוסטים חדשה (אחרי שהנסיון הקודם נכשל), שלמען האמת, איני יודע כמה דיו דיגילית תשפך עליה, כיוון שהסדרה הזאת אינה באה ללמד טריוויה, אלא להתבונן. ארון הספרים היהודי תמיד היה עבורי דבר מופלא. החל בכמות העצומה של ספרים שקיבלו דרגות שונות של קדושה וכלה באיכות הספרים – אגדה, פילוסופיה, מחשבה והלכה. אבל מיסתורין רב שוכן בין דפי הספרים האלו – ובסדרת הפוסטים הבאה אני רוצה להצביע על כל מיני סוגים ספרים: ספרים שנכנסו לרשימה בקושי רב, ספרים שנכנסו בקלות אבל לא רבים מודעים לתוכנם הרדיקלי, ספרים שהיו ראויים להיכנס לרשימה, אבל לא נכנסו, וגם סתם ספרים, שעלו על מדפי.

יודאה ספיאנס – יהודים אוהבי חכמה.

אחי, זאת אחותך!

שלמה אמר במשלי "אמור לחכמה אחותי את" – והפשט הוא, שאדם צריך להתקרב ולאהוב את החכמה כמו אחותו. ויש שדייקו, דווקא חכמה שלמד מאחרים. הוגים יהודים במשך השנים קיימו יחסי אהבה – שנאה עם החכמה החיצונית, ויש מי שעיוות קמעא את מאמר חז"ל ואמר שכפי שאחותי אסורה לי (לנישואין), כך גם הפילוסופיה אסורה לי. אבל למעשה, הפילוסופיה נותנת כלים להתמודד בכל תחומי החיים, ולאסור את ההגות של אדם מסויים זה דבר בלתי אפשרי, כיוון שבסופו של דבר היא תפרוץ. וכבר ראיתי יהודים (ורבנים) שנרתעים מר' צדוק הכהן מלובלין בגלל דעותיו הפילוסופיות (לדוג' – בחירה חופשית) אבל יצטטו את שפינוזה בלי לשים לב.

ניסיון לשים את עצמי במגפים של ברוך

אם כבר דיברנו על שפינוזה, אודה על האמת שדי קשה לי לקרוא אותו. הסיבה היא, כשאני נתקל באמרות שלו שאינן עולות בקנה אחד עם האמונה שלי, אני חושב "נו באמת, האפיקורס הזה אומר את זה 'להכעיס' ". ומצד שני, כשאני נתקל בנקודות יהודיות אצלו (וברוך ה', יש הרבה מאוד יהדות אצל שפינוזה, ואפילו קצת אהבת ה' למי שירצה למצוא בלי מאמץ), אני מהרהר בליבי "תראו את שפינוזה, אפילו פילוסוף אמיתי הוא לא יכול להיות, יהודי נשאר יהודי". עם זאת, ברור שלי שליבי מטעה אותי. כל פילוסוף מושפע מרבותיו ומהגירסא דינקותא שלו. וגם אם האדם עבר שינויים בחייו (כגון שפינוזה) אז עדיין אפשר לומר לגביו "הלומד זקן (= שיש לו רקע קודם) למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר מחוק". – גירסת הינקות עדיין נשמרת. קצת אירוני שהזכרתי את אלישע בין אבויה יחד עם שפינוזה, לא?

אבל אריסטו אמר…

בעולם העתיק כל מה שאריסטו אמר היה קדוש. הפילוסופים הימי-ביניימים פחדו לחלוק עליו, וגם אם עשו את זה, עשו את זה בזהירות. רבינו בחיי, בחיבורו "חובות הלבבות" מבשר רנסנס פילוסופי. לפני דקארט וניוטון אף אחד מהגויים לא חשב לצאת נגד אריסטו, אבל אבן פקודה (כן, זה רבינו בחיי) חולק על אריסטו בנונשלנטיות ואפילו בדברים מהותיים ביותר: החל ממבנה החומר ועד טבע האדם. חיבורו הנפלא עדיין לנגד עיננו, בשל חשיבותו המוסרית, ועל כן השתמר אצל היהודים, אבל על הגויים הוא לא עשה הרבה רושם נראה, למרות שהוא היה מאוד מפורסם גם אצלם. הסיבות רבות: זה לא רק שהוא חולק על אריסטו, הוא גם יוצא נגד הנצרות, האיסלם והגנוטיסטים. אבל כאמור, הספר השתמר, והוא עדות ניצחת שדווקא יהודי היה הראשון לחלוק על אריסטו.

אבל היו יהודים שגם הלכו עם הזרם הכללי, הרבמ"ם, כשכבודו האדיר במקומו מונח לעולמי עד, היה אחד מהם. האמת, שאני לא מת על מורה נבוכים. החלק השלישי הוא חשוב מאוד בעיני, אבל רוב הספר אני חורק שיניים כשאני רואה את הרבמ"ם מנסה לאנוס את אריסטו על הכתוב. באופן שיטתי, הרבמ"ם מסכים עם כל טענות אריסטו. לפעמים גם נדמה לי שזה לא קשה לרמב"ם להגיד שהעולם קדמון. אבל עם כל זה, הרבמ"ם מקיים באופן מלא את דברי יוחנן במסכת שבת: "מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים' – איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות" – ז"א: להתעסק במדע ופילוסופיה זה ממש מצוות קידוש ה'! ברקלי, פילוסוף וגם כומר נוצרי אדוק הרבה להשתמש במשל שני הספרים: האלוהים נתן לנו שני ספרים: ספר הבילביה וספר המדע. כשמדען מוצא תגלית חדשה, הוא מגלה בכך משהו אודות בריאתו של האל, ולכן, גם המדע הוא מן האלוהים ולא בא לצאת נגדו או לכפור בו, ואפילו יש עניין דתי כלשהו להתעסק במדע. אני נוטה לקבל את הנימוק הזה, למרות שהוא די עתיק. רק אזכיר שבאותה תקופה של ברקלי (המאה הי"ז), אכן הקפידו להתעסק בשני הספרים. ניוטון (כן, הזה מהתפוח) השאיר אחריו שרטוטים של מבנה המשכן והמקדש, ואפילו ידע לדבר עברית (וקראתי פעם שיתכן והושפע ברבינו בחיי המוזכר לעיל).

שרטוט המקדש ע"פ ניוטון

קאנט ביידיש

במאה ה19, המשכילים והרפורמים שהתחילו לעוות ולגלות פנים בתורה איך שבא להם, איימו על היהודים המסורתיים, ואלו פחדו שאילו יתחילו להתעמק יותר מדי בתורה יגיעו לכפירה. אבל אז ניצנץ אור חדש על עולם פרשנות התורה. המגיד מקמפן, הידוע בכינויו 'המלבי"ם', היה רב מקובל מאוד בקרב היהדות האורתודוקסית, ויצא במלחמה נגד אחיו הרפורמים. המלחמה הייתה גם פיזית – למנוע מהם כל השפעה, ובשל כך סבל מבעיות בירוקטיות רבות ומקונסיפרציות נגדו, אבל המאבק הראשי שלו, היה דווקא בפירושו לתנ"ך. לכל הדעות זהו דבר מופלא שעם כל התלאות והנדודים שעבר המלבי"ם, הוא הצליח לכתוב פירוש מקיף ועמוק לכתבי הקודש. מהפירוש משתקפת הבנה פילוסופית עמוקה בשפה שגם הקורא הישראלי יוכל להבין. לפעמים נדמה שאיוב ושלושת רעיו מתחלפים בשפינוזה, יוּם, לייבניץ וקאנט. בפירושו הוא מציג משנה פילוסופית ותיאולוגית סדורה, אשר יכולה להשתיק כל רציונוליסט קיצוני, אך גם אליליסטים יהודים. הוא מזכיר לפעמים מפורשת את הפילוסופים מהם הוא שואב את רעיונותיו (או מתווכח איתם) מבלי לחשוש, ושוב, סיבה לגאווה יהודית.

ומפאת קוצר היריעה לא אזכיר את ה'משך חכמה' ואת ליבוביץ, אבל רק אגיד שספריהם ראויים לעלות על שולחנות החכמים.

"בני הזהר עשות ספרים הרבה" (קהלת י"ב, י"ב)

ודבר אחרון בהחלט – על שני ספרים

הזכרתי כאן את משל שני הספרים של ברקלי. פריי ולורי מקיימים שיחה על ספר בראשית וספר ביולוגיה (אזהרה: מכיל מעט גסויות).

 

הודעה מרגשת

פתחתי בלוג נוסף בו אפרסם מידי פעם מהשירה שכתבתי. חובבי השירה מוזמנים:

נהמא דכיסופא