האוטונומיה החרדית – למה לא תהיה פה בחיים מדינת הלכה?

האוטונומיה החרדית – למה לא תהיה פה בחיים מדינת הלכה?

בזמן הקרוב עתידה לעלות על המסך "הדיסטופיה הישראלית הראשונה" כלשונם, סדרה בשם "אוטונומיות". למרות שהתיאור חוטא למציאות, שהרי דיסטופיות עבריות קיימות שנים, העיבוד למסך נראה חי ואמיתי להחריד (תרתי משמע). משום מה, כמעט כל הדיסטופיות העבריות כוללות הקמת מדינת הלכה או אוטונומיה הלכתית. בסדרה דנן, המדינה מתפצלת לישראל החופשית מדת, ול"אוטונומיה החרדית" בה חוקי התורה שולטים, שערי המדינה נסגרים בשבת, ויידיש מדוברת בביקורת הדרכונים (אין ש"סניקים באוטונומיה?)

אין מראין ליוצרים אלא מהרהורי ליבם. תחושת החרדה של אוכלוסיות חילוניות מהקצנה דתית של סביבות ירושלים וערים אחרות בישראל, כאילו מדובר באזורים שאסור שכף רגל חילונית תדרוך שם, יצרה תחושה שתסריט אימים זה אפשרי וקרוב. אך עם כל ההפקה המושקעת – האם יש סיבה לדאגה?

ההיסטוריה של העמים דוברי יהודית

בואו נשים את הדברים על השולחן, האמת שלא הייתה פה מעולם מדינת הלכה. מבין השנים המעטות שהיהודים היו בעלי הבית (או ניתן להם חופש יחסי), סקירה מהירה תראה שמממלכה המנוהלת ע"פ שולחן ערוך שייכת להתרפקות נוסטלגית או משיחית. אם נדלג על מלכות שאול-דוד-שלמה (שאיננו יודעים איך בפועל הם ניהלו את ממלכתם בצורה אדמיניסטרטיבית), אז ממלכת ישראל הייתה פושעת באופן רציף, וממלכת יהודה ידעה מעט מאוד מלכים שנשמעו לדברי התורה (מה גם שעלינו להניח הנחה סבירה שההנהגות התורניות שלהם לא היו זהות לאלו של ימינו). בימי שיבת ציון והכיבוש הפרסי מספר התנ"ך שנשאו נשים נוכריות וסחרו בשבת. עזרא הוכיח אותם, אבל תחת שלטון זר, ודאי שלא יכלו לקבוע מדיניות חוקית.

להמשיך? יוספוס פלביוס מספר שהיהודים הצדיקים לא רצו להילחם בשבת קודש נגד האויב היווני ולכן ספגו אבדות רבות, עד שהחליטו החשמונאים לבצע חילול שבת אקטיבי כדי להתגונן בפני היוונים ומאוחר יותר להדוף אותם ולהותיר לנו את חנוכה. הדורות הבאים של החשמונאים כבר היו בסכסוך עם הסמכות הדתית העליונה שהייתה עקוב מדם והקדים את האקשן הטיודרני בכמה מאות שנים. התייוונות לא הייתה מילה גסה, שכן המלך רצה להנהיג מדינה ככל מדינות המערב המתוקנות. אלכסנדר ינאי כמעט והרג את גיסו שמעון בן שטח, וכבר הגענו לתקופת רומי בה מצוות התורה להקים מלך מזרע ישראל לא ממש עניינה את הורדוס. גם לא כל כך ברור איך הסנהדרין הייתה אחראית לצליבת ישו, שהרי אסור היה ליהודים לדון דיני נפשות. ולאחר תקופת יובש של אלפיים שנה מינוס, הקימו חבורת סוציאליסטיים את מדינת ישראל, ואת הרבנות הראשית הכפופה אליה שאינה שונה מהותית מכל משרד ממשלתי.

השוטר אזולאי, דור ב'

אז לעולם לא הייתה פה מדינת הלכה. ומדוע לא? כי זה פשוט לא אפשרי. יש כמה סיבות. האחת היא שמה שיש והשנייה היא מה שאין. מה שיש אלו חוקי ההלכה שנתגבשו באלפי השנים בגלות. אלו חוקים המקשים על קיום חברה מודרנית שאינה חיה בואקום ודורשת לקיים קשרים בין לאומיים. אי אפשר לנהל מערכת בנקאית ללא ריבית. נכון שהגמ"חים מתפקדים יפה מאוד כבנקים, אבל כבר התפרסם שגם גמ"חים "חוטאים" בהשקאות באג"חים ובמניות. "לנכרי תשיך"? לא בדיוק. מה עם הפקת חשמל בשבת? אי אפשר פשוט לעזוב את המפעל וללכת הביתה. בתי חולים? נכון, יש פיקוח נפש, אבל אם מגיע מקרה קל – אז לא נטפל בו? ומי יכריע? חוקי ההלכה הכווינו אותנו מעולה כשהיינו פרטים החיים בקהילות קטנות, ולא שאשכרה היינו צריכים לנהל מדינה. ניסיון להכיל אותם בסקאלה גדולה יותר פשוט נכשל.

השוטר אזולאי מפזר הפגנות שבת – היה פעם, יהיה בעתיד

וזה גם מה שאין – אין חוקיים הלכתיים למדינה. נכון, התורה מדברת על מלך ונותנת לו כמה מצוות בודדות. אבל היא לא נותנת מערכת שלטונית. היא אומרת "שופטים ושוטרים תתן לך", אבל לא אומרת מה הם יכולים לעשות ומה לא. בטריילר לסדרה רואים שוטרים חרדיים עם צו חיפוש בבית של עבריין – האם תסריט כזה אפשרי? כנראה שלא. החרדים לא יחדשו סנהדרין שתחדש הלכות, ובית דין של שלושה לא יכול בשום מצב לאשר הלכתית מישוש במטלטליו של יהודי אחר – פשוט כי אין התייחסות הלכתית לעניין. ללא מערכת משטרתית ומשפטית מתקדמת ושלמה – אוטונומיה שכזאת תקרוס.

בנימה אוטואנטישמיות לא מזיקה

אז מה בעצם קרה כל ההיסטוריה, ובעצם קורה עד היום הזה? אם נסלק את הטון האנטישמי צריך להודות שכדי להתקיים היינו חייבים להתעלק על המסגרת המדינית מסביבנו. כל עוד אלו היו הגויים אז הקטנו ראש. הם יצרו לנו את החשמל, הם העמידו שומרים על גבולות המדינה, הם ניהלו לנו את הבנקים (או בעצם לא, אם אנחנו בקלישאות אנטישמיות). בשטעטל יכלנו לנהל את חיינו בקטנה, לפתור סכסוכים ממוניים או לסחור בצורה אוטרקית. אבל עכשיו – אנחנו חייבים לשתף פעולה עם האומות, להכיל גם יהודים שלא רוצים לשמור קלה כבחמורה, ולהנות מחשמל שיוצר בשבת. ואנחנו היהודים, לא ממש נהנים מלהנות.

הפתרון החרדי הוא פשוט להמשיך. לשחק אותה כאילו אנחנו בשטעטל גדול, ולהמשיך להנות מההגנה הצבאית של המדינה (שבמקרה המגינים רובם יהודים) או מהחשמל שיוצר בשבת באשליות שווא שהוא יוצר על ידי גוי. לעיתים גם מוצאים פתרונות נקודתיים כמו ארגון "הצלה" או גנרטור שבת לשיטת החזונישניקים. אבל לרוב יש פה התעלמות ועצימת עין עד שזה מגיע לתקופת בחירות ואז משחקים יפה את "הקרב על השבת". חוץ מלהתלונן, אין פתרון של ממש. ואין זה בא מתוך רוע לב. החרדים מתאפיינים בשתי תכונות: היחס למודרנה והיחס לציונות כמדינה יהודית בארץ ישראל. ואלו שתי הבעיות שהצגתי לעיל. אם חרדי ירצה לשנות את ההלכה במילימטר, הוא לא חרדי. ואם הוא יטען שצריך להתעסק בהלכות מדינה יהודית, הוא בכלל ציוייני שזאת מילת גנאי. אז באמת שאין מה לעשות.

מזכיר לי שבשבתות בהן אני הולך מדירתי הצנועה בגבעת שמואל, עיר המופת לדו קיום חילוני-דתי (אולי הגזמתי?) לכיוון אוניברסיטת בר אילן, אני עובר על פני גשר קוקה קולה ואני רואה מראה אניגמטי במיוחד. על נתיב הכביש הנכנס לבני ברק מצוי מחסום המונע מרכבים להיכנס לעיר התורנית, אך מאידך, על נתיב המילוט מבני ברק אין מחסום, וכל הרוצה לצאת יצא. מדוע? אמנם לא ביררתי את העניין, אך יש לי השערה. עלולים, לא עלינו, להיות חולים ופצועים בבני ברק בזמן השבת, ולכן מדין "פיקוח נפש", ודאי יש צורך בלהוציא אותם אל בלינסון או תל השומר. אך אין סיבה שמישהו ירצה להיכנס אל בני ברק בזמן השבת. ומה עבור יולדות גבעת שמואל החפצות לחיות ב"מעייני הישועה"? או שמא לא כמצריות העבריות?

תחזית אופטימית

סערת עבודת הגשר בשבת חשפו את העצב הרגיש ביותר ביהדות בת זמננו. החרדים כמובילי הדגל ההלכתי נמצאים במלכוד רציני, הם יכולים להגיד מה לא, אבל לא יכולים להגיד מה כן. גם אין ניסיון מזרוחניקי לגשר ולמצוא פתרון, בשיטת "פייגעל המשוגעת ממאה שערים", ולכן אנחנו בשתיקה רועמת, מפחדים להיתפס רפורמים. זהו מצב משתק מחד, אבל מאידך הוא מחייב אותנו לבוא וליצור הלכה, הוא מחייב אותנו להמשיך ולעסוק בתורה ולתת לה ביטוי גם בדור הזה, למי שחשב שהלכה כבר קפאה ומנומנמת אלפי שנים. דווקא הקושי הזה מביא תקווה גדולה. מה שהוא לא יביא זה אוטונומיה חרדית, איך מה לדאוג.

עברתי כברת דרך ביחסי עם החרדים. בתחילה, בתוך חילוני, הייתי בחרדה החילונית הידועה מכך שיצעקו עלי קללות שאני לא מבין ויזרקו עלי חיתולים גם לא בשבת. ליד בית הספר שלי היה מבנה כולל של חסידות מעליץ שהיינו חותכים דרכו מידי פעם. אבל זה היה שמור רק לאמיצים (או לחוצפנים), כי עדיין היו מפחדים מן העיניים הסקרניות שהיו נעוצות בתלמידי התיכון החילוניים. מאז חוויתי תקופה של רומנטיזציה של החרדים, כמדומה שהם מזכירים תרבות אותנטית נשכחת של עיירה סטייל שלום עליכם, מוזיקה בלקנית מקפיצה, וסודות חיים גלומים בספרים עתיקים, והיום אני יותר מפוכח וביקורתי כלפי העיוורון הכמעט רצוני שהחברה הזאת שרוייה בה בקשר לסוגיות רבות. אבל בכל אופן אני לא מקבל את הטענות שמדובר בחברה מנוונת, או בנויה על כתות המבססות על פחד וכדומה. מהסיבה הפשוטה שלא ניתן לשמור על ניוון או מבנה של כת עם כזה גודל. ככל שהחברה החרדית תלך ותגדל, לא יהיה מנוס והיא תהיה מודרנית יותר ויותר דומה לחברה הכללית. התחזיות הדמוגרפיות בדרך כלל טועות.

ודבר אחרון בהחלט

בשוויץ מפגינים דרכי שלום

לא מזמן חזרתי מחופשה אירופאית קצרה בה קיוויתי לחוות את נפלאות האלפים השווצרים. בתקוות שווא ללהג בגרמנית רומנאשית עם אניה מדריכת טיפוס ההרים ואליזיה מדריכת הגלישה באגם, הותקפתי בהלם כשגיליתי שאלפי חרדים גודשים את שוויץ בחודשי הקיץ, וככה כאילו לא יצאתי אלא לחופשה בבני ברק השכנה. בסיור בעקבות חוואי האלפים, הראה לנו בן החוואי את דיר החזירים שהוא מגדל. אב חסידי פנה לבניו ואמר להם לא לדבר ביידיש ליד החוואים שכן גרמנית ויידיש דומות והוא לא רוצה שהגויים יעלבו שאנחנו נגעלים מהאוכל שלהם, והרי "מותר לשנות מפני דרכי שלום". הנה, גם חרדים יכולים אם הם רוצים.

מודעות פרסומת

צירי הלידה של האורתודוקסיה הפתוחה

צירי הלידה של האורתודוקסיה הפתוחה

בפוסטים קודמים העוסקים בנושא טענתי שהאורתודוקסיה נולדה מתוך שלושה משברים. וניבאתי כמי שאינו יודע על מה הוא מנבא שאנחנו עומדים או-טו-טו לחזות בהולדת זרם חדש ביהדות. האורתודוקסיה הפתוחה מתחילה להכות גלים, אך מסרבת להגדיר את עצמה כזרם חדש אלא נתלית ב"אורתודוקסיה" הישנה והטובה. כך או אחרת, נראה לי די ברור שעוד 20-30 שנים יהיו רבנים ויהודים שבהגדרתם אור"פ (להלן: אורתודוקסים פתוחים) ויהיו מנגד חרדים. אפילו נראה לי שכבר כיום כל אחד ואחד יכול להגיד, לו היה חייב להשתייך לכאן או לכאן, לאן היה משתייך.

השל – התחיל את הכול?

מדוע נולד הזרם החדש, זאת שאלה מורכבת שאפשר להצביע על כמה סיבות: רצון להתמודד עם אתגרי השעה, מציאת מקום לתחומים "משכילים", חקר אקדמי של היהדות, ניכור מהמוסד הרבני, ועוד ועוד. יחד עם זאת, חוסר שביעות מהפתרונות הקיימים (קרי, רפורמים וקונסרבטיבים), או צביעתם באור שלילי למשך דורות. הרצון לצמיחה של הלכה ויהדות "אותנטית", שהמקורות הם לא רק השראה או כיוון, אלא ביסוס מלא של 100% על הפסיקה והמחשבה, יחד עם אפס חשש לנבור עמוק, לחלוק כאחרונים על הראשונים, או לחדש סברות בדרך פלפול תלמודי.

קצת אנכרוניסטי, אבל מתבקש. אפשר לראות את סיפורו של השל כאור"פ הראשון. הוא אמנם השתייך למוסדות הקונסרבטיביים, אבל תמיד טען שהוא לא משויך לאף זרם. ומדוע? פעם הוא אמר: עם האנשים שאני מתפלל אני לא יכול לדבר, ועם האנשים שאני מדבר אני לא יכול להתפלל. זאת המבוכה של האור"פ: הוא מרגיש חיבור לפרקטיקה דתית. הוא למד טוב מאוד מהי תפילה, מהם מצוות, מכיר את הדבר בשורשו, ורוצה לקיימו. אבל נראה שאלו שמקיימים בדבקות את המצוות הם דווקא ברמה אינטלקטואלית נמוכה יותר. הלימוד והחקירה של מקורות היהדות לא גרמו לשאלות וספקנות, אלא דווקא להכרה של המטא-הלכה, ויוצא שהאנשים שמכירים את המטא-הלכה כאילו אומרים לעצמם: "את עבודת ה' שלנו אנחנו יכולים לקיים ברמה גבוה יותר, ללא צורך בדקדוקים".

אבל האור"פ לא חושב ככה. הוא רוצה דווקא לדקדק, ליצור בעצמו משהו הלכתי יפה ולקדש אותו במעשה ידיו. הוא לא רוצה להשאיר את זה ברמה עיונית, אלא להוריד את הרעיונות ההלכתיים השורשיים אל הרמה המעשית. הוא רוצה גם לחקור ולהסיק שצריך לברך "שעשני ישראל" ולא "שלא עשני גוי", וגם רוצה לקום מחר בבוקר ולהכניס את זה לפרקטיקה הדתית שלו. כמו השל, רוצה גם ללמוד וגם להתפלל.

סך הכול, שאלת ההלכה היא המפתח לחלוקה בין הזרמים. ליבוביץ נהג לומר, שלמרות שהחסידות הביאה רוח חדשה (וזרה לטענתו) ליהדות, היא הצליחה להשתלב בתוכה ולהיות זרם אורתודוקסי לגיטימי רק בזכות השמירה הקנאית על ההלכה (נו, על קצת גמישות בזמני תפילות לא נפיל את זה). כלומר, גם אם ר' לוי יצחק אומר ש"לא טוב לקב"ה שינהיג את העולם ומוטב שיהיה מונהג ע"י צדיק". וגם אם רבי צדוק ביטל את הבחירה החופשית, ועוד דוגמאות שחורגות ממה שחשבנו שעקרוני ליהדות, אנחנו מגלים שהעיקרון האמיתי, הקריטריון ששומר אותך בפנים, זה איך אתה בורר את העצמות מהדג בשבת. האמת? זה נשמע כ"כ יהודי שכנראה שזה נכון. על האור"פ ללמוד מהחסידות כהצלחה היסטורית של מהפכה מחשבתית פנים-יהודית.

פרט טריוויה מעניין, החרם על שפינוזה יצא רק לאחר שהוא נמצא מחלל שבת בפרהסיא. כלומר, "מאמר תיאולוגי-מדיני" שהוא למעשה כְּתב שטנה לדת ו"אתיקה" שפורסת השקפת עולם שהיא גם חילונית וגם אלילית כאחד, לא הספיקו להוציא אותו מהחברה. כי חוק יש לנו, כל הדברים שכתב ואמר הם מילים בעלמא, לאו שאין בו מעשה. ולאו שאין בו מעשה אין אתה לוקה עליו.

מנדלסון – התפספס

יש מי שאמר (לצערי לא זוכר איפה קראתי) שהטעות של היהדות לדורותיה היא שלא השכילו לקבל את מנדלסון כיהודי לגיטימי. (הא, הבנתם?). בראשית ימיו הוא נחשב למוקד גאווה יהודית, אבל לקראת הסוף כבר החלו חשדות. אולי אם היו מקבלים אותו, ומאפשרים דרך יהודית של השכלה עם שמירה בלתי מתפשרת של מצוות – אולי היה צומח טוב ליהדות. ואכן, משכילים רבים בראשית התנועה שמרו על קלה כבחמורה. אבל הניכור של החברה הפנימית הכריח את דור ההמשך של המשכילים לבחור: או שאתם עוזבים את השטויות שלכם, או שאתם עוזבים את התורה. הם בחרו באופציה השנייה, וכך נולדה החילוניות.

האור"פ כבר לא צריך לבחור. הוא יכול לקרוא אריסטו בכיף, ולעלות בשבת לתורה (או היא). וכאן צריך לציין נקודה חשובה מאוד. האור"פ הוא לא דתי בלאי. בכל אופן, אסור לו שיהיה. כדי שהאור"פ תצליח לעלות ולהתייצב כזרם של ממש, על אנשיה, גם הפשוטים, לקחת אותה ברצינות. קצת סדר במונחים. דתיות-בלאי נראה לי לאפיין בתור תופעה של חוסר עקביות. כלומר – יש מצוות או הנהגות מסוימות שאדם מחליט שהוא לא מקיים מלכתחילה. הוא יכול לסמוך לעצמו על פוסקים מקילים, אבל לא יגלה עקביות מירבית בנידון. ההקלות מתבצעות לרוב מתוך שיקולי נוחות קלים-בינוניים, ולא מתוך סיבות אידיאולוגיות מובהקות. כמה דוגמאות. הזה שנכנס לפאב ושותה בירה מכוס זכוכית, לא מתפלל ערבית ומתגלח בעומר. הזאת שנותנת נשיקה על הלחי לידידים קרובים, והולכת ללא כיסוי ראש. לרוב הכרעות אלו יהיו משיקולים של נוחות והתאמה לחברה שהם חיים. האור"פ לעומת זאת, מבקשת להוביל שינוי בדברים מהותיים. במקרים של מסורבות גט, מעמד האישה, בעלי נטיות חד מיניות, יחס ההלכה לגוי ועוד. דברים שבאמת התורה אומרת עליהם: "וחי בהם". אבל עבור יתר הדברים – אתה יהודי! אתה צריך להיבדל ולהתקדש. "לפום צערא אגרא" הוא גם עקרון יהודי. צריך להשאיר פרקטיקה דתית עבה וברורה.

ואם שוב נחזור להשל, מה יקרה עוד 20 שנה, כשכבר יהיה ברור מי אור"פ ומי חרדי? האם עדיין נוכל להתפלל יחד בשטיבלך? האם נוכל להתחתן אחד עם השני? השאלה הזאת קשורה לאזימוט שנבחר. מה גרם לחרדיות להיחשב "אותנטית" יותר? היחס הוא לא סימטרי: הרפורמים מכירים באור"פ שמכירים בחרדים בתור יהדות לגיטימית, אבל לא להיפך, ומבט זריז לתארי הכבוד שזוכים רבני הציונות הדתית בעיתונות החרדית תגלה את עומק הבעיה. כדי שהאור"פ תצליח להתבסס, עליה לא רק להציב אופציה שפויה של יהדות אל מול עיוותים שמגיעים משולי היהדות: צינזור של את רש"י והחיד"א, שיכתוב חסר בושה של ההיסטוריה הקרובה, וגלגול ג'ובים ברבנות הישראלית. עליה לא רק להתרחק מבצע-כסף ולהוביל מאבק חברתי-יהודי חסר נטייה פוליטית. עליה להילחם מלחמת חורמה של ממש במוקדי השנאה: במפיצי שטנה ולשון הרע על חיילים חרדים, בשורפי האייפונים והפאות. על האור"פ להכות בהם, אך רק בהם ולא בציבור החרדי השפוי! זהו מאבק שלא היה כגודלו מאז בית שמאי ובית הלל. וגם הם לא בחלו באמצעים. "תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל" בסופו של דבר, המאבק בין בית שמאי לבית הלל הוכרע לא מפני שבית הלל היו נעימים יותר, אלא משום שהיה להם יותר כוח והסכמה בעם. ואמת מארץ תצמח.

[הערה מהירה: המפעל הנאו-אורתודוקסי של הרש"ר הירש אבד רובו בשואה, וממשיכיו התמזגו לתפיסות חרדיות אשר עיוותי את דרכו. לכן לדעתי זהו סיפור אבוד. אצל השל, מול זאת, לא היה לו מפעל של ממש, אבל כפרט מחשבותיו דומים למחשבותיו של האור"פ]

שמרנות והתחדשות דתית

(נכתב לצורך דיון כלשהו… הרי הוא מובא לפניכם…)

ג' אב ה'תשע"ג

שמרנות והתחדשות דתית

מאת אור י. גולדשטיין

הקדמה

בכל עידן ועידן, ובייחוד בעידן המודרני, נאלצו היהודים להתמודד עם מציאות משתנה: גילויים מדעיים, מכשור מתקדם, תמורות חברתיות וערכים חדשים. בראותם את עצמם כפופים להלכה, כדרך החיים היהודית, חיפשו חכמי כל דור ודור פתרונות הלכתיים חדשים. 'מגדלים פורחים באוויר' הפכו למציאות, ואיתם הצורך לדלות מים חיים ורעננים ממעיין התורה. מושג מרכזי ביותר בעולם היהדות הוא 'חידושי תורה', דהיינו, צד חדש שלא הכרנו בתורה, בין אם לא נגענו בעניינו, בין אם לא הוצרכנו לגעת.

אמנם, המושג "חידוש תורה" נשמע כאוקסימורון. מצד אחד, התורה במובנה הרחב ככלל פרוגראמת החיים היהודיים, היא עדות למסורת ולשמרנות. שורשיה נטועים עמוק בעבר זכר לאירועים ואישים קדומים. מצד שני, בעיון לעומקה של אותה תורה ממש יכולים לעלות פינות שלא שערום אבותינו, אם כי יש לציין שאבותינו ידעו גם ידעו שזהו אחד ממאפייני התורה. יש לשאול שאלה פונדמנטלית יותר – מה מתחדש ומה נשאר מסורתי? האם התורה עצמה מתחדשת? אנסה בעז"ה לשפוך אור על השאלה הזאת.

קדמות התורה וקדמות החידוש

האם קדמותה של התורה היא התוקף לקיומה כיום? מסופקני. למרות שמעשי אבותינו מפוארים היו ומצד הדין עלינו לחלוק כבוד עימם, אין הכרעותיהם הערכיות והדתיות יכולות לחייב גם אותנו. על כן משה אומר במעמד המתואר בפרשת ניצבים "ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת". יש ברית שנכרתה עם האבות, אבל זה רק עבורם. מאידך, באותו מעמד נכרתה ברית גם עימנו. הכיצד?[1] בהתבוננות בדברי משה אנו רואים מוטיב חוזר – ההווה: "אתם נצבים היום וגו'", "למען הקים אותך היום לו לעם וגו'", "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום וגו'" וכהנה. הברית תקפה לא משום שנחתמה עם האבות, אלא משום שנחתמה היום, עובדת היותנו חיים כיהודים בעולם הנוכחי הזה, אמנם ממשיכים את מסורת אבותינו, אבל בצורה ייחודית שהדור הזה קובע.

השאלה האם "חידוש התורה" היה שם מראשית, היא כמו לשאול האם המשפט היסודי של האריתמטיקה היה קיים לפי שגילו אותו או הוכיחו אותו. לולא המסורת ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני"[2], לא היה תוקף לחידושים, ויותר מכן – לא הייתה לנו הזכות לחדש. וזהו חידוש בפני עצמו, שהפלפול היוצא כהבל פה מתקדש מייד כאילו אמרו משה ששכינה דיברה מגרונו. ואכן, השוואה בין חכמות התורה והנבואה התנ"כית מתבקשת. משה בן עמרם נקרא בשני שמות: משה רבינו ואדון הנביאים. הנביא נתפס במשנת הרמב"ם כאדם שלם, המאמץ את כל שכלו לעיסוק בה' יתברך, לחתור אל עבר הבנה הנעלה ביותר והיא הכרת ה'. החכם הוא נביא זוטרא, הוא 'שובר את הראש' בסוגיה הלכתית, שם מול עיניו את כל הכללים ההלכתיים בעת הפסיקה ובעצם מאמץ את כל כוחותיו לעסוק בתורה, ואומר הרמב"ם במורה נבוכים, כי המתעסק בתורה כאילו עסק בו יתברך ממש. אם כן, באיזה אופן "חכם עדיף מנביא"? באופן הזה שאופי ההתעסקות בתורה הוא אנושי, "לא בשמיים היא". רק כאשר ניתן להסביר את הפסיקה המחודשת (אף על פי שאין זה חייב להיעשות בפועל) ראוי להורות אותה להמוני העם.[3]

אמרתי כי החידוש מקבל תוקף כאילו היה קדום אף על פי היותו מאוחר. מדוע בכלל נתנה התורה רשות לחדש? המדרש מספר לנו כי כשעלה משה לקבל את התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר ושאל להקב"ה על זה ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם[4]. כלומר, יש פנים (צדדים, דגשים) שונים בכל דור לפי צורכו, למרות שהתורה עדיין אחת. אילו היה ניתן בסיני השולחן ערוך, לא יכולנו לזוז ימין ושמאל והתורה הייתה הופכת לטורח עלינו.

מועדון חברים ותלמידי חכמים

אחת הטענות הנפוצות היום בגנות הדת הממוסדת היא שהדת יוצרת אליטה דתית אשר שולטת באורח חייהם של האנשים הפשוטים. על פניו, נראה כי גם היהדות נופלת לקטגוריה הזאת. אולם, חלילה לנו מלומר כדבר הזה, אם כי יש להתריע פן ייווצר מצב כזה. חז"ל שברו את מחסום הייחוס בימי בית שני, ואפשרו לכל אחד ואחד, עני ועשיר, כהן וממזר ליטול חלק בעולם התורה, "מונח בקרן זווית כל הרוצה ליטול יבוא ויטול". אותו חלק הוא הזכות לעיצוב הברית. הברית אינה רק ברית בין עם ישראל לאלוהיו. אלא היא ברית בין עם ישראל לעצמו, שמתוקף היותה כזאת היא תקיפה גם כלפי שמיים. אולי זאת אחת הסיבות שנושאים בין אדם לחברו היו נדבך חשוב במערכת המצוות וההנהגות המוקדמות והמאוחרות. המסורת היהודית היא חיה בחברה, היא חיי שיתוף של אורחות חיים, שותפות דתית בבניין העם, אשר בה "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק". כולנו בוחרים לחיות כיהודים שומרי תורה ומצוות, בדומה לחברים במועדון או שחקנים במשחק.

כמו חברים במועדון, כולנו רואים את עצמנו כמקבלים את החוקים וכאחראים עליהם (לקיימם או לבארם). לא ניתן לבקר על התנהלות המועדון מן החוץ, אך כולם מוזמנים להצטרף לתוכו ולהיות  חלק ממפעלו הגדול – יצירת תמונת המסורת הגדולה, בה כל חלקי העבר והווה משתתפים. אולי אפשר להשוות את היהדות גם ל"משחק השפה" מתוך הפילוסופיה של ויטגנשטיין, אשר הבנה חייבת לבוא מפנים, ורק לאחר ההבנה הרשות (והאפשרות) נתונה לביצוע שינויים וחידושיים.

היחס לזרמים השונים

חדשנות לא הייתה נחלתו של העולם ההלכתי-אורתודוקסי בלבד. בזמן הזה ישנם זרמים אחרים ביהדות שנתנו מענה לשאלות חדשות שצצו. אף על פי שבחדשנות לכשעצמה אין פסול, אני כן מזהה בעייתיות מסוימת ספציפית בזרמים האחרים.

יש לעשות הפרדה ברורה בין תוכן למסגרת. התוכן היהודי הוא אותם עקרונות שאבותינו מסרו את נפשם עליהם, דהיינו, המונותיאיזם, קדושת הטקסטים הדתיים, וגם חלק מהמצוות החשובות. המסגרת הם חיינו כפרטים בחברה אנושית, סיפורי התנ"ך וחלק מההנהגות היהודיות. המסגרת היא לדוגמא מה שנקרא בפי פרופסור ישעיהו ליבוביץ "יהודיוּת"[5], כלומר – פולקלור. הרפורמים מבטאים את יהדותם בעזרת המסגרת, שהיא יהודית למהדרין, אבל היא חסרת תוכן דתי. זאת תרבות יהודית, שיכולה לקבל גם אופנים ריטואליים, אבל תהיה נטולה עבודה דתית. למה הדבר דומה? למשחק שחמט "משופר". במשחק המשופר, משתמשים בחלק מהכלים מהמשחק המקורי, מוסיפים כלים חדשים, נוספות אפשרויות מהלכים חדשים על הלוח וחלק מהחוקים המקוריים משתנים. אין ספק שהמשחק החדש הוא "שחמטי" לחלוטין, הלוח הוא אותו לוח והצריח הוא אותו צריח. זאת גרסא של שחמט, ואיני נכנס לשאלות האם זאת גרסא טובה יותר או גרועה יותר, אבל זה לא שחמט. כך גם במשל המועדון לעיל (שלעניות דעתי יותר קולע לתיאור חברה דתית). חברי המועדון יכולים לשנות את חוקיו המקוריים, לערוך "תיקוני חוקה" , אמנם לעיתים קרובות הם יעדיפו להימנע מכך, לא רק משום כבוד לראשונים, אלא משום ששינויים דרסטיים ומהירים פוגעים במהותו של המועדון. שינוי שיתבצע, אמור להתבצע בשיקול זהיר ובבחינה קרובה מה בין השינוי לבין המהות – התוכן עליו דיברנו.

ייתכן והזרם הרפורמי יכול לספר את סיפור המסגרת היהודי אפילו בצורה טובה יותר מאשר הזרם האורתודוקסי, אבל קשר בינו לבין הרעיון הדתי המקורי כמוהו כקשר בין "ריצ'רד השלישי" של שייקספיר וההיסטוריה האקטואלית של בית טיודור. זה הרבה יותר זוהר, הרבה יותר מושך, אבל זה לא זה.

בין הזרם הרפורמי לזרם הקונסרבטיבי ישנה תהום מהותית[6]. בעוד הרפורמים מוותרים על התוכן, הקונסרבטיבים מבקשים לשמור (ומכאן שמם) עליו. אבל, בניגוד לאורתודוקסים, הם בוחרים קרקע יותר נוחה לקידום הקהילה היהודית. יש מנגנון של פסיקת הלכה, אבל הוא פחות מרוסן ומבוקר מהמנגנון האורתודוקסי, ועל כן הקונסרבטיבים רואים את עצמם כ"חלוצים לפני המחנה" – המנסים לשמר את יהדותם גם תחת הנושאים החדשים עימם היהדות צריכה להתמודד, בעוד האורתודוקסים נותרים נבוכים אודות שאלות מסוימות.

עלינו האורתודוקסים להכיר טובה אמיתית לקונסרבטיבים. הקונסרבטיבים היו הראשונים להצביע לא רק על בעיות שעומדות בפתחה של היהדות בימינו, אלא גם על כיוונים הלכתיים לפתרונות. חלק מהכיוונים הללו מנחים את היהדות האורתודוקסית להתמודד עם האתגרים החדשים במסורה ובמתינות הלכתית נכונה. את התוצאות רואים לאורך זמן, טיפין טיפין, אך עדיין לא לאורך זמן גדול מידי. אציין כי לדעתי, אם נעקור מן היהדות את הכת המכנה את עצמה "חרדיוּת"[7] אשר היא מעוות ומנוות את מורשת חכמינו, אז ייתכן כי לא יהיה צורך יותר בזרם הקונסרבטיבי, כיוון שלא יהססו להעלות שאלות נוקבות. בקיצור, אני חושב שכל "חטאה" של התנועה הקונסרבטיבית היא אהבת התורה. אך לדעתי יש לאמץ את מידתו של אהרן אשר "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" אך לא להיפך "אוהב את התורה, ומקרבה לבריות". הדרך האורתודוקסית היא דרך מבוקרת וזהירה, אולי לעיתים יותר מידי, אך זאת היא תוקפה וזהו חוסנה. בהמשך למשל השחמט, האורתודוקסיה בוחנת בזהירות מהלכים אפשריים על לוח השחמט המסורתי לבעיות חדשות, מהחשש ש"מהלכים מהירים" נוסח הקונסרבטיבים עלולות לגרום לאבדות חמורות מאשר לפתרון.

סיכום

היהדות מאפשרת חדשנות בתוך הסכֶמָה השמרנית[8]. הסכמה ההלכתית היא שמרנית, ורק בעקבות זעזוע גדול מאוד יכול להתרחש בה שינוי כלשהו. אמנם, הסכמה עצמה, השיטה היהודית, מאפשרת מהיותה כזאת חדשנות מובנית. עם שינוי הסכמה, עלול להשתנות אופייה, ואפילו אפשרות תכונת החדשנות. עלינו לשמור כדי שנוכל לחדש. התורה היא כלי חזק, נמשלה למים שיכולים להזין אדם ולחצוב אבן, לנבוע כאשר עולה צורך ולתת מרגוע כאשר נדרש. זהו מעיין טוב שאל לנו להחליף, אבל חובתנו להשתמש בו כסם חיים. היא זאת שמאפשרת לנו להיות בעלי משמעות, וגם לחיות אותה לתווך הארוך – ולא לנבול ולמות. היא חיינו ואורך ימינו.

הכותב הוא סטודנט לתואר מאסטר בפילוסופיה של המדע באוניברסיטת חיפה ובעל בלוג בנושא יהדות ומסורת בזמן הזה


[1] השאלה הועלתה ע"י הרב ג'ונתן זקס בספרו "רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו". ראה את תשובתו שם.

[2] חדי התפיסה ישימו לב כי אני לוקח את שיטת הרמב"ם באופן מאוד ברור. אם כי יש גם את שיטת החזון אי"ש שהתייחס אחרת לנושא.

[3] ראה רשומתי בהרחבה: "גשר ההלכה – האם הדתיים עובדים על א-לוהים?", בבלוג "התלמיד הנבוך".

[4] ראה הריטב"א על עירובין יג: , ראה הרחבתו של אסא כשר בספרו "יהדות ואלילות", פרק שביעי "שורשי הגמישות הדתית".

[5] ראה לדוגמא אסופת המאמרים בספרו "יהדות, תורה ומצוות בזמן הזה." ("היהדות, העם, המדינה" החל מעמוד 246).

[6] עם זאת, "בתוך עמי אנוכי יושב", ורוב הקונסרבטיבים בארץ ומחוצה לה ממהרים לאמץ הנהגות רפורמיות מתוך לחץ פנימי ששורה בקהילותיהם. הקהילות הקונסרבטיביות משתנות מאחת לשניה, ויש קהילות אשר נחשבות לשמרניות למדי, בעוד שיש כאלו הקרובות לזרם הרפורמי ממש. באופן פרקטי, כאשר חלק מהחוקים של העולם הישן נשברים בקלות, קשה לשמור על יתר החוקים, "ובאין חזון יפרע עם".

[7] שימו דעתכם שאני מבדיל בין שלושה התנהגויות: הלכה, אורתודוקסיה (שאותן אני מקבל) וחרדיות (אותה אני מקצה). להרחבה ראו אוסף רשומותיי בנושא "התשובה האורתודוקסית" בבלוג "התלמיד הנבוך" (ובעיקר את חלק ג' והחלק המסכם). בקצרה, שני מאפיינים יש בהתנהגות החרדית אותה אני מבקש לגנות. האחת היא התלבשות של חומרות חרדיות על אובייקטים מעולם ההלכה והאורתודוקסיה, כגון מתן כשרויות "מהדרין" שאין בהם שום צד הלכתי אלא חברתי בלבד. השנייה היא קביעת נימוסין וגינונים חרדיים כמעצבי הזהות האמונתית-דתית.

[8] אני משתמש במונח "סכמה" בשונה ממונח "מסגרת" שעשיתי לעיל אודות הרפורמים. כאן ה"סכמה" היא יותר במובן המטא-הלכתי, המכאני, ולא דווקא המסגרת הזהותית-יהודית.

התשובה האורתודוקסית – סיכום

התשובה האורתודוקסית – סיכום

הדת הממוסדת

לאחר שהצגתי את הרקע להווצרות האורתודקסיה (והחרדיות) ומעט מעולמו של האורתודוקס, בחלק האחרון אני רוצה להצביע על היבטים שונים באורתודוקסיה, ואולי לתת מעט לגיטמציה להמשכה.

הסדר הדתי הוא כזה: ראשית ישנה האמונה, שאותה נגדיר כפשטות כהכרה בחובה לעבוד את האלוהים (או "לעמוד כנגדו"). אני מתעלם כרגע ממשמעות של "אמונת הנבואה" ו"אמונת התורה" המופיעים במורה נבוכים. לאחר האמונה באה ההלכה. האמונה ללא הלכה היא כחומר חסר צורה, ואילו ההלכה ללא האמונה היא כשלד חלול ללא תוכן. ההלכה היא דרך מסודרת ומבוקרת לעבודת האלוהים – אשר במלאכת פסיקתה כולם בעלי דעה (כל עוד הם כמובן רואים את עצמם "במשחק" ו"חברים במועדון ההלכה"). כאן כבר יעלו שאלות – הרי מה שאני מציג היא דת ממוסדת, שלדעת אנשים רבים היא אם כל חטאת. "מילא אתה טוען שיש אלוהים" הם יאמרו, "אבל למה לעבוד אותו בדרך מוכתבת?". אין זה המקום להאריך בטרוניא כנגד דת ממוסדת בפרט, כיוון שהדברים ידועים. להם אענה, כמיטב המסורת היהודית בשאלה: האם אותם אנשים הם גם נגד מדינה ממוסדת? דת ומדינה הם דברים שלדעתי, דומים מאוד במהותם (חובות, אוטוריטה, מוסר, חברה, קהילה ועוד…). אגיד גם שדווקא בגלל הדמיון המהותי בינהם, יש להפריד ולתת לכל אחד את המקום הראוי לו. נמשיך בהשוואה. מהי "מדינה ממוסדת"? הרי כל מדינה היא ממוסדת! לא נמצא אדם מן השורה שיתנגד לרעיון של המדינה ממוסדת, מלבד האנרכיסט. האנרכיסט מתנגד למדינה ממוסדת, ואילו רוב בני האדם מן הישוב יגידו נחרצות שלא למדינה ממוסדת הם מתנגדים, אלא למדינה ממוסדת מידי, ויתכוונו בוודאי לדיקטטורה. הפתרון המדיני המקובל ע"פ רוב הוא דמוקרטיה. גם כך בדת. כאשר אנשים אומרים שהם כנגד דת ממוסדת, איני מסווג אותם ישירות כאנרכיסטים, אלא כמתגדים לדת דיקטטורית, שחוקיה מוכתבים ע"י אליטה או קבוצה דתית מועטה. זאת דת הכנסיה הימי-ביניימית. היהדות הציעה מאז ומעולם הלכה דמוקרטית, בה העם הוא חלק מן הגזרה ויש לו זכות לשמוע ולהסכים או לחלוק. הבעיה היא שהיהדות של ימינו נתפסת כדת דיקטטורית, והיהודים כצאן שעושה את מה שהרבנים אומרים. עקירת התדמית השלילית הזאת היא קשה, ואיני יודע אם תקרה בקרוב.

דגל האנרכיזם – שחור. למה לא לחיות באפור?

גוונים של אפור

החוליה הבאה לאחר ההלכה היא האורתודוקסיה – הוא קורפוס החוקים המשתנים בהתאם לזמן ולמרחב בו היהודים שומרי ההלכה פועלים. מטרתה – להכריע בתחום האפור. מדרש יפה אומר שכשעלה משה למרום הראה לו הקב"ה לכל מצווה 40 פנים לאיסור ו40 פנים להיתר. אם היינו מקבלים בסיני את השולחן ערוך, לא היינו יכולים להתקיים אפילו שעת אחת. לכן ניתנה התורה עם גרעין קשה וקליפה מגומי שאפשר למתוח אותה לכאן או לשם לפי הצורך והשכל הישר. מקרים שהם לא אסורים בתכלית אבל גם צד היתר לא פשוט בהם, כפי שאמרנו "בתחום האפור", דורשים הכרעה – והיא היא האורתודוקסיה. כיוון שרוב העולם מתקיים דווקא באמצע, בתחום האפור, אז ההיבט האורתודוקסי הוא יותר דומיננטי בחיי היהודי. כמה דוגמאות. האם אכילת בשר עוף בחלב היא הלכה או אורתודקוסיה? זאת שאלה אפורה בהחלט, ולכן בהתחלה איסור עוף בחלב היה הכרעה אורתודוקסית (שלקח זמן עד שהוא התקבל, כפי שמספרת הגמרא שבמקומו של ר' יוסי היו אוכלים עוף בחלב). לאחר זמן, ההכרעה האורתודוקסית הזאת הפכה להלכה ממש, שאנו מקיימים היום.

זאת דוגמא להוספת חיוב, מה עם הורדת חיוב? אף זה קיים. אין זה הורדת חיוב ממש, אלא צמצומו עד לכמעט בלתי אפשרי. הדוגמאות הקיצוניות הם בן סורר ומורה ועיר הנידחת שכל העוקץ מן המצווה יצא, ועל כן נותרו תיאורתיות בלבד. אבל גם בימינו זה רלוונטי. לדוגמא, בעניין העלאת קרבן פסח. לפי דעות רבות, אנו חייבים בימים האלו ממש, ללכת ולהקריב על הר הבית קורבן פסח. אבל עיננו הרואות שמלבד כמה מטורפים לעניין, אין הוראה הלכתית של גדולי הדור ללכת ולקיים את אחת המצוות החשובות בתורה. מדוע? כיוון שבמציאות של היום, אותם גדולים מבינים שאין מקום לעבודה עם קורבנות. אין מדובר בעקירה של המצווה מן התורה, אלא במניעתה – בדומה לבן סורר ומורה או פרוזבול. כך גם אנו מנועים מלהביא את קרבן הפסח, ולא עוברים על מצוות עשה.

נשאלת השאלה, מהו הקריטריון למנוע מצווה או להוסיף הנהגה? זאת שאלה קשה וארוכה, אבל אוכל להציע כפתרון לדוגמא את הקריטריון של אסא כשר, כלומר "שלילת עבודה זרה". כאשר הפסיקה ההלכתית \ אורתודוקסית מכוונת כנגד מתן יחס חיובי מועדף לדבר שאינו האל, אז היא בכיוון הנכון. אין הרבה שחור ולבן. אבל בסופו של דבר היהודי רוצה לעשות מצוות ולהימנע מעבירות, ולכן אין ברירה אלא להכריע ע"פ קריטריון חזק יותר בשאלות האפורות, כאשר דרכי הפסיקה ההלכתיות הסטנדרטיות לא מספיקות.

אבל, כמו שאין דמוקרטיה 100%, כך יש גם חריגות בהלכה ובאורתודוקסיה. לדוגמא –הגזירות. ביד החכמים האופציה לגזור גזרות ומלכתחילה לא לנמק את הטעם שלהם, פן יתחכמו הקהל על הטעם ויגיעו לכדי קלות ראש. (ראו הקדמה לח"פ לרמב"ם). לדעתי, זאת אופציה לגיטימית לחלוטין, כי לפעמים העם לא צריך לדעת הכול, ומישהו כן צריך לקבל החלטות חשובות, גם אם העם לא אוהב את זה. ככה זה בדמוקרטיה, לפעמים יש צו נשיאותי או משהו. יש לזכור את העובדה שעם יהודים אנו מתעסקים.

הקוד החרדי

השלב האחרון בשרשרת הוא החרדיות – הגינונים הקטנים שעיקרם התבדלות. הבעיה המרכזית היא שרבים תופסים את הגינונים החרדיים כהלכתיים ואפילו אמוניים! (כלומר, שלבים ראשונים בשרשרת). זה קורה כאשר חוזרים בתשובה ישירות חובשים כובע שאינו קובע ומעיל שאינו מועיל, ותופסים את עצמם כיהודים צדיקים: שהרי הם לבושים בצורה הכי חרדית שיש. זה קורה גם להיפך – בהסתכלות החילונית על הלבוש החרדי כחיוב דתי-אמוני.

אני רוצה להתייחס גם לשאלה נוספת המרעישה גלים בעולם החרדי: שאלת הפאה לנשים. רבים המצטדקים השואלים מה התועלת בפאה הנראית יותר טוב משיער אמיתי, ולעיתים אפילו חורגת מן קוד הצניעות הבסיסי. לדעתי יש להפריד בין שני היבטים בפאה הנוכרית: עניין ראשון הוא עניין כיסוי הראש עצמו. כיסוי הראש לאישה קרוי במסכת כתובות (פרק ז') "דת יהודית". החיוב על האישה לכסות את שערות ראשה הוא חלק מן האותודוקסיה, הקרויה בלשון חכמים "דת יהודית". שאלת הצניעות, לעומתה – היא שאלה של חרדיות, ז"א רמה פנימית יותר. את השאלות החרדיות לא הפוסקים פותרים, אלא דווקא הקהל החרדי עצמו שקובע את הקודים. לכן, אי אפשר לטעון שפאה נוכרית היא אינה "כשרה". אפשר אולי לטעון שהיא אינה צנועה, אבל אפילו הפוסקים יודעים שזה לא תפקידם לקבוע זאת, ולכן הם מקפידים להדגיש שראוי שהפאה לא תיראה כשיער אמיתי – רק משום היות הפאה "דת יהודית" – עובדת האם השיער מכוסה ולא איך הוא מכוסה. הרי 'פרחות' יש בכל מקום, גם בחברה החרדית, ומולם נמצא דווקא חילוניות לבושות בצורה מכובדת. ההפרדה בין שני ההביטים הללו מתבקשת.

פאה – דת יהודית

בעיה גדולה יותר אצל החרדים היא שככל קבוצה, הם נוטים להגן על המקום ממנו יצאו. כלומר – יציגו את החברה החרדית כמוסרית ביותר, הטובה ביותר (בהשוואה לחילונים כמובן), ויתרצו את כל הבעיה בהינף יד ובאמירת "אצלכם אין בעיות?!". זה לא פתרון. צריך להכיר בבעיות ולמנוע לקראת הפתרון. ההתחלה קשה, צריך לצאת נגד הזרם. אבל כפי שאני תמיד אומר: "הקיצוניים יסובבו הגלגל". אי אפשר לסובב גלגל מהאמצע, רק מהצדדים. רק פעולות קיצוניות מזיזות דברים.

הן עם לבדד

בסך הכול, אנו עם של היפסטרים. אברהם הלך להתבודד בכנען ולא להיות כמו כולם. אנחנו אוהבים להיות מיוחדים ומובדלים. כשתשאלו היפסטר למה הוא לבוש מוזר, ברור שבתוך ראשו הוא סבור שזה יפה ובגלל זה הוא לבוש כך, אבל הוא יענה לכם: "כי ככה אני לבוש". גם אנו בתוך קיום המצוות שלנו, אנו מוצאים ערך פנימי לעבודת האלוהים, ואנו עושים את זה, כי אנחנו עושים את זה ללא תלות בסביבה. האדם המעוניין בקביעת ערכים דתיים בחייו, ראוי לו לקבל את הדרך המסורתית, אשר אני רואה בה כטובה ביותר. בעצם, זה מה שרוב החוזרים בתשובה עושים. אז למה טרחתי לכתוב את הפוסט הזה?

בסדרת הפוסטים הבאה: "בין ישראל לעמים": מה אומרים חכמי אומות העולם על היהודים?

ודבר אחרון בהחלט

ראיתם? אפילו לא הזכרתי את הבחירות. זה הכי קרוב שתקבלו:

שולט בכיפה

 שולט בכיפה

 "כונסים אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומי לחץ…"

החובש החושב

הכיפה הארורה הזאת שניצבת על ראשי. למה אני צריך אותה?! רק בעיות היא גורמת. בתהליך החזרה בתשובה שלי, היא הייתה האחרונה להיכנס לרשימה – אחרי כשרות, שבת, נגיעה, תפילה, לימוד – רק אחרי שממש הייתי דוס גמור, אז צצה לי על הראש כפטריה. וגם אז לא הרגשתי נוח איתה – כי היא מגדירה. היא מכניסה אותי למסגרת. עם הזמן כבר התרגלתי אליה, וגם הסביבה הקרובה שלי לא מבחינה אותי בגללה, כיוון שאני דברן ופלספן "הוא לא כמו כל הדוסים" הם אומרים. אבל הסביבה הזרה לעולם תתייחס אחרת לחובשי הכיפה. האם הם יודעים מה יש מתחת לכיפה – שם בראשו של האדם החובש אותה? האם הכיפה היא רק סטייטמנט אופנתי עבורו? אולי חברתי? אולי הוא כופר בתחפושת? לאנשים יש את הנטייה להשליך את כל המחשבות שלהם על החברה הדתית אל עבר אותו חובש כיפה רנדומלי שהם ימצאו ברחוב. הם מכריחים את העולם הפנימי שלהם, כלומר – תפיסת הדת, החברה היהודית ואלוהים עצמו, להיות תקף גם עבור האדם הדתי אותו פגשו. "רבים לבקרים רבה אמונתך" – ופירוש חכמים, שאמונתו של אדם משתנה כל בוקר. אם לאדם אחד אין אותה אמונה כל יום, האם כל הדוסים מאמינים באותו דבר? ברור שלא.

אוסף הכיפות שלי

אמונת רחוב

לאנשים רבים יש קושיות ובעיות שגורמים דיסוננס בעולם הפנימי שלהם. כשהם פוגשים את חובש הכיפה, לעיתים קרובות הם דורשים ממנו להשקיט את אותו רעש רוחני. כאשר לי קורה מקרה שכזה, אני מנסה לגרום לאנשים לשנות את התפיסה הכוללת שלהם, שינוי פאזה, שיטת מחשבה חדשה – דרך אחרת להתבונן על הבעיות האלו – ואם יאמצו את הדרך החשיבתית הזאת, אולי מעט ירווח להם. אבל הם עקשנים – "תפתור לי את הקושיות שלי, אבל תישאר במערכת הייחוס שלי" הם דורשים. נתתי דוגמא בפוסטים הקודמים על עקרונו של הרמב"ם: נקצין את העניין. אם אדם חושב שלאל יש גוף, אז ברור שיצוצו לו בעיות פילוסופיות. כל עוד הוא לא יסכים להיפטר מהמחשבה הזאת, ולקבל את העקרון שאין לו גוף, תוותר הבעיה הזאת. כך גם בדברים אחרים, לאנשים יש דעות קדומות, פרמיטיביות על היהדות, שמא הייתה עבודת אליל שמוריד גשמים כתוצאה מהקרבת חיות תמימות. הם מסרבים להאמין שיש עומק בהגות היהודית, יש מושגים שצריך להתאמץ כדי לתפוס אותם – מבחינתם, היהדות היא מה שאני מבין, ומה שאיני מבין בו, הוא מלל ריק ומבלבל. שימו לב לחגים היהודיים – זה הרבה מעבר לקלישאה "ניסו להרוג אותנו. לא הצליחו. בואו נאכל". הרבה מן החגים משמעותם בפינמיות ושכלתנות נוראה – בראש השנה אנחנו מתפללים את התפילה האיומה: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" – אין לנו שום רצון בעולם הזה, אלא שכל הברואים יבינו, הבנה שכלית, שיש להם מסובב. כמה פילוסופיה במשפט אחד. יום כיפור הוא מסע אל תוך האני הפנימי שלי כפי שרמזתי בפוסט על ט' באב. וכך הלאה.

א מחייה, משה.

מהו האלוהים? זאת גם שאלה כואבת. אנשים לעיתים תופסים אותו בצורה פרסונלית, זקן שיושב בשמיים ואחראי שהכול יעבוד בעולם לפי שכר ועונש. עבורם, האדם הדתי, יש לו איזשהו השפעה עליו – אז הוא יכול ללכת בלי מטריה היום, לא ירד גשם. הם אינם שמים על ליבם את הטקסטים המזעזעים במסורת היהודית. אביא 3 דוגמאות:

א) לאחר חטא העגל משה מתיר נדר לקדוש ברוך הוא – שום אדם עם תפיסה מסורתית של האל לא יבלע בנחת טקסט שכזה, שהוא ממש בגדר חילול הקודש עבורו, אבל זה שוב משום שהוא מסרב "לפתוח את הראש" ולחשוב קצת אחרת.

"'ויחל משה', מהו כן? אמר ר' ברכיה בשם ר' חלבו בשם ר' יצחק: שהתיר נדרו של יוצרו. כיצד? אלא בשעה שעשו ישראל העגל עמד משה מפיס האלהים שימחול להם. אמר האלהים: משה, כבר נשבעתי 'זובח לאלקים יחרם', ודבר שבועה שיצא מפי איני מחזירה. אמר משה: רבון העולם, ולא נתת לי הפרה של נדרים ואמרת 'איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו' – הוא אינו מוחל אבל חכם מוחל את נדרו בעת ישאל עליו? וכל זקן שמורה הוראה – אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו צריך הוא לקימה תחילה [צריכה להיות דוגמא אישית], ואתה ציויתני על הפרת נדרים דין הוא שתתיר את נדרך כאשר ציויתני להתיר לאחרים. מיד נתעטף בטליתו וישב לו כזקן, והקדוש ברוך הוא עומד כשואל נדרו, וכן הוא אומר 'ואשב בהר'". (מדרש רבא, כי תבוא)

זהו טקסט לא פחות ולא יותר מזעזע, אבל העיקר מדגיש לנו שהאל הוא לא מושג פשוט כל כך.

ב) מקור שני, שגם נוגע באותו נושא הוא מן מסכת ברכות דף ל"ב ע"א – שם לאחר שמשה מתיר את הנדר אומר לו הקב"ה משהו מדהים:

"'ואולם חי אני' אמר רבא, אמר רב יצחק: מלמד שאמר לו הקדוש ב"ה למשה: 'משה, החייתני בדבריך'".

רגע, רגע – מה ז"א "החייתני"?! איך אמר ניטשה – רק במקום שיש מתים יש קמים לתחייה. רש"י, מלך המינימליזם מבאר: "בעיני האומות" – אנחנו מגלים, שגם ביהדות ישנה מציאות כזאת שם האל חשוב כמת – גם בתפיסה מיסטית קצת של "קב"ה וישראל כולהו חד" – שאם אין ישראל, אז עבור האומות אין אלוהים. אבל חשוב להבין את התפיסה הרעיונית, שגם היהדות תופסת את האל בצורה פילוסופית נועזת. אני יושב בהרצאה עם עוד 50 סטודנטים לפילוסופיה, רובם ככולם אין להם סמרטוט על הראש. ופתאום הם מבינים שמה שהם חשבו עד עכשיו זאת דעה קדומה אינפנטילית. הם מבינים עד כמה האלוהים של דקארט, לדוגמא, מורכב – עד כמה הוא לא טריוויאלי ונהיר – ופה אני מוצא תועלת רבה. אתם יכולים לעשות בעצמכם את ההכרעות הערכיות-הדתיות או האפסטמולוגיות-אמונתיות בהתאם לרוח ליבכם, אני מקבל את הכרעותיו של כל אדם – אבל לא לפני שבאמת חשבתם והבנתם על מה אתם מדברים. אנשים תופסים דתיים כפרמיטיבים לרוב כי הם עצם פרמיטיבים במחשבתם כלפי הדת. כל הכופרים ההגונים כבר אינם. טומי לפיד, איכָּה?!

ג) גם בחירה חופשית אינה קאפ-קייקס ביהדות. אני מזמין את הקהל לעיין בפירושו של ליבוביץ לקהלת (ובסוף התייחסות לתהילים). בכל אופן, אדגים בקטנה ע"פ דברי הגמרא להלן:

"הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים, שנאמר צינים פחים בדרך עיקש, שומר נפשו ירחק מהם". (כתובות ל' ע"א)

תרגום פשוט – הכול בידי שמים חוץ ממזג האוויר ("צינים", מלשון צינה וקור) ומלכודות ("הפח נשבר ואנחנו נלמטנו" – פחים הם מלכודות היונים). אם אדם רואה שיורד גשם בחוץ – שיקח מעיל. הוא לא יכול לטעון ולומר: "אני אלך כמו שאני ויהיה בסדר בעזרת ה'". אם אתה רואה מלכודת ניצבת מולך, אינך יכול לדרוך בה ולהרהר: "אני מקיים מצוות והכול, ה' לא יעניש אותי סתם". קיצר, הגמרא אומרת לנו – אל תהיה אידיוט. ומה יעשה מי שלא שפר מזלו והוא באמת אידיוט? עליו הכתוב אומר: "שומר פתאים ה'".

ד) אמרתי שלוש, אבל אציין במילה אחת שיש מקור שם כתוב שגם הקב"ה מתפלל. ביארתי את זה במקור אחר והדגשתי את הרעיון הגדול שם. אבל בכל אופן, שימו לב לתעוזה.

מה אתה יודע?

כשזה מגיע לקשקשת על דת-אמונה-אלוהים וכאלו דברים, פתאום כולם מרשים לעצמם להיות מומחים גדולים, הגיונות ליבם הם האמת האבסולוטית, והם ילכו אחריה וישכנעו בצורה מיסיונרית את הצד המאזין. האם הם היו מדברים באותה ניחותא על תיאוריות קוונטיות בפיזיקה? יש דברים באלוהות שכולנו מבינים – לדוגמא, כולנו מסכימים שאם יש אל, אז הוא ברא את העולם. זאת אחת מהתכונות שלו. אבל דיון עמוק אני דורש רק מאנשי מקצוע – כלומר, פילוסופים בלבד. גם לא כל הרבנים לדעתי רשאים לדון בשאלות כאלו, במיוחד עם הכשרתם היא לרוב להגיד לי האם חתיכת בשר כשרה או לא. אבל אם יש רבנים עם נטייה פילוסופית, שלקחו ברצינות את תפקידם כמנהיגי קהילה אמונית אז ראוי לשמוע מה האם אומרים. וגם פילוסופים מעולם האקדמיה, גם הם צד בשיחה העליונה הזאת. אבל המדען הגדול ביותר הוא הפילוסוף הגרוע ביותר. יש נטייה להרבה אנשי מדע להביע את דעתם בסוגיות פילוסופיות. מי שאל אתכם?! אתם צריכים בסך הכול לברר איך העולם עובד – למה ומדוע, זה לא התחום שלכם. המחשבה המדעית שונה מהמחשבה הפילוסופית. דווקא בין הפילוסופים מצאתי סביבה חמה יותר לדיון אמיתי ועמוק בשאלות תיאולוגיות. אבל עדיין, הכיפה…

קבוצת כל הקבוצות

גם באולם ההרצאות קרה לי מקרה שכזה. "אתם הדתיים מאמינים ש…" נאמר לי. יש פה פרגמטיות לא קטנה. השואל יש קיטרג אותי לקבוצת הדתיים – ז"א יש "אתם" ויש "אנחנו". יריבות שכזאת, חלוקה. הדובר, ברגע ששם אותי עם כל הדוסים שיש בעולם, כפה עליי דעות מסויימות שאולי לא מתאימות לי. אני מציע אחת מהשניים: או שיעשה הפרדה מלאה, כלומר – כל יהודי הוא עולם ומלואו ויש לו אמונה בפני עצמו: דבר שנכון כפי שהצגנו. או שיאגד את כולנו יחדיו – שהרי היהדות היא מסורת משותפת לכולנו, דתיים וחילונים, ולכולנו הרשות להפוך בה והפוך בה, דכולי בה. טייק איט או ליב איט, באמאש'ך.

הבעיה היא לא רק עם הציבור החילוני, אלא בעיקר עם הציבור הדתי שמדקדק להגדיר כל מתפלל שנכנס לבית הכנסת לפי צבע כיפתו והשתלשלות ציציותיו. להרבה בתי כנסיות אני נכנס עם הכיפה הסרוגה שלי וכובע המגבעת האפור שלי, עטור בחליפה שחורה – אבל עם חולצה אדומה מתחת, וגורר אלפי עיניים צופיות אליי. "צריך ללבוש לבן בשבת, כתוב: בכל עת יהיו בגדיך לבנים" אומר לי יהודי – ואני אומר לו: "הא כתיב ביום המיתה דווקא, שכל יום יהיה בעינך כיום המיתה לעשות בו תשובה. אבל על לבוש אדום נאמר 'מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת' וכתיב 'כיבס ביין לבושו ובדם ענבים כסותו'" ועוד ראיות רבות אני מביא לו. ברור שזה לא ברצינות. אני פשוט אוהב אדום.

ביקור במלא שערים – מישל קישקה (http://he.kichka.com)

למה לעזאזל להתעסק בקטנות האלו? מה נותן לכם העיסוק החברתי הרכילותי הצהוב (במקרה שלנו, אדום) הזה? האנשים הפשוטים האלו מעייפים אותי. אני חולם על קהילה קטנטנה איכותית, כמה בני עלייה, בעלי הבנה חדה, ברורה ומעמיקה. שאלו פעם את הרבי מלובביץ' איך הוא לא מתעייף משעות של קבלת קהל, והוא השיב – שלא מתעייפים מלספור יהלומים. אבל ריבונו של עולם, כמה יהלומים לא מלוטשים, ואילו היו רוצים שילטשו אותם – מילא, אבל גושי עופרת נופלים על פניי. בקהילה החרדית אנו רואים שלא כל יהודי יכול לסבול מעמד וחיים של תלמיד חכם – המונח הזה עובר זילות איום בימינו שלנו. גם יוצא שהרבה יהודים ש"נגזר" עליהם להיות בחורי ישיבה, פשוט נפלטים משם, כי הם לא מתאימים, ולכן צריך למצוא להם מסגרת אחרת – חיים של פרנסה טובה וכלכלה, ולא של פת במלח תאכל ועל הארץ תישן.

ולמדור השו"ת (המזדמן, ואולי יעשה קבוע):

ש: "מה אתה?" ת: "אנא עבדא דקודשא בריך הוא".

ש: "מי אבא שלך?" ת: "ארמי אובד אבי".

ש: "מאיפה אתה?" ת: "מתחת כיסא הכבוד".

הייתי צריך להוציא את הדברים במפורש – מקווה שלא פגעתי. די לחכימה ברמיזה!

ודבר אחרון בהחלט

דיברנו על סטודנטים לפילוסופיה. "האוניברסיטה המשודרת" מתוך תוכניתם של הצמד המבדר במיוחד: טייכר וזרחוביץ'. הרפרנס לליבוביץ ברור, וזה עושה את המערכון הרבה יותר מצחיק.

התשובה האורתודוקסית – חלק ג'

התשובה האורתודוקסית – חלק ג'

החלקים הקודמים: חלק א', חלק ב'

נמשיך בהיבטים החברתיים של האורתודוקסיה. למעשה, רצוני הוא להדגיש שהאורתודוקסיה מהותה דווקא בהיבטיה החברתיים, שכן את ההלכה יכול לקיים גם האינדיבידואל. האורתודוקסיה היא למעשה כללי החברה היהודית, מה שקרוי בפי החרדים: "פאסט נישט", כלומר, את זה לא עושים. אין זה דבר קטן, שכן גם היהדות הקרנלית (גרעינית, אשתמש מעתה במונח הזה בכדי לבטא את היהדות ההלכתית) מכירה בחשיבות האחדות והקהילתיות.

המשבר השלישי – חברתי

בעקבות שני המשברים הקודמים, היהדות החרדית הבדילה עצמה מן הסביבה. זה קל כשזה היה בין גויים, כי הם "כבהמות נדמו". אבל הקמת מדינת ישראל הייתה סיפור אחר לגמרי. היהודים האורתודוקסים חיו בה כמיעוט. המדינה בעלת האופי החילוני הייתה בעיני רבים חידה – יהודים, אבל לא כמונו, מה לקחת מהם, אם בכלל? מתוך חששות די ברורים, היה צורך להבדיל לא רק בין ישראל לעמים, אלא גם בין ישראל לישראל.

הבידול הפיזי ממש התקיים בשכבות החרדיות, אבל הבידול הערכי היה קיים בכל שכבות האורתודוקסיה. סיפור ידוע הוא אודות מפגש בין בן-גוריון והחזון אי"ש (הדמות שייסדה את החרדי הארצישראלי), שבמהלכו המשיל החזון אי"ש את המורשת היהודית שהוא מייצג לעגלה מלאה ואת החזון הציוני לעגלה ריקה שחייבת במתן זכות קדימה. אנו רואים, איפוא, התנשאות של החרדי על החילוני: אני מביא את טוב הארץ, לי יש ערכים טובים משלך.

ההתנשאות הזאת משותפת גם לזרמים אורתודוקסים לא חרדיים. גורמים בציונות הדתית נוהגים עד היום להצביע על השתלבותם המכרעת של בני ישיבות הסדר בצה"ל ובאקדמיה, וזוקפים זאת בחינוך הערכי שמקבלים ילדי הציונות הדתית. לציונות הדתית אפשרות להתנשא לא רק בסולם הערכי, אלא גם בסולם הציוני, שכן הם מטפחים התיישבויות בארץ ותורמים לבטחון המדינה. יש פה גם התנשאות ברורה, האדם האורתודוקסי הוא ערכי יותר, ציוני יותר, ופשוט טוב יותר מן האדם החילוני.

רצוני לומר, שההתנשאות הזאת אינה אמיתית, אלא באה ממקום של מגננה של מיעוט, שמנסה להבליט עצמו מעל יתר העדה – יצירת אליטה תורנית: הם כחמורים ואנו כמלאכים. כיוון שהיהודי האורתודוקסי הוא טוב יותר, מה לו לחפש ולחקור. ההבדלים הם דקים – החרדים מביטים אחורה, "שאל אביך ויגדך", האבא לעולם לא טועה, והלאומיים מביטים קדימה: "אתחלתא דגאולה", אנחנו מביאים את הגאולה בצדקנו. (אני מודע שהראי"ה קוק מביא בכתביו תמונה שונה בתפיסתו את הציבור החילוני, אבל אני מבקש להתייחס לתופעות כפי שהם בשטח ולא בתאוריה).

נתמקד בקהילה החרדית שוב. לפני המשבר הראשון כתב רבינו בחיי בספרו חובות הלבבות (שער א', פרק ג'):

כל מי שיוכל לחקור על העניין הזה [ = ייחוד ה' יתברך בעולם] … חייב לחקור עליו כפי השגתו וכוח הכרתו.  וכבר הקדמתי בתחילת הספר הזה מן הדברים המראים חיוב העניין מה שיש בו די. והמתעלם מחקור הרי זה מגונה, ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה. והוא דומה לחולה שהוא בקי בחוליו ובדרך רפואתו, סמך על רופא שמרפא אותו בכמה מיני רפואות, והוא מתעצל לעיין בחכמתו וסברתו ברפואות הרופא , לדעת אם הוא מתעסק בענייניו על דרך נכונה אם לא,  והיה יכול לעמוד על זה מבלי דבר שימנעהו. וכבר חייבתנו התורה בזה כמו שכתוב (שם) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'.

רבינו בחיי רואה חיוב של ממש, אפילו מן התורה, עבור כל אדם לחקור את אמונת הייחוד, לברר, לשאול שאלות, לתמוה, בכדי שיגיע אל דרך האמת – שנאמר "וה' אלוקיכם אמת", רק חקירה אל דרך האמת תעורר את האדם לאמונה בה'.

ואילו, לאחר 873 שנה כותב החזון אי"ש (כפי שפורסם ב"אמונה ובטחון"):

"ומה נכבד זה האיש אשר בעבודתו המתמדת עלתה בידו לקבוע רסן על פי מדות הגסות עדיו לבלום…וכשם ששכלו של האציל נכון, ודעתו דעת אמת, כן הדמיון שלו מכריע תמיד את כף האמת, ואמתת מציאותו יתברך מתקבלת על ליבו ללא היסוס ולא פקפוק". (פרק א')

החזון אי"ש מפאר את בני האדם שכובשים את ליבם מפקפוקים ומכריחים את עצמם להאמין, אף על פי שלא עולה כך בדעתם. בפרק ה' הוא אומר:

"כי חמדת החכמה היא העורמה הערומה, אבל מה שבני אדם משמשים בה בשכלול גשמיהם תחת השמש לא תוסיף כבוד ורוממות לנפש החוכמה דרת שחקים…"

בפרק ה' החזון אי"ש מגמד את החכמה המודרנית, את המדע באומרו שהכול כבר התגלה והומצא והיה ידוע לפני רבותינו הקדמונים. אין ליהודי מה לחפש בחוץ. תפתח גמרא. בהמשך למה שאמרנו בחלק א', כיוון שמערכת ערכים נוספת דרושה (שאלות שלהלכה אין תשובה עליהם, כגון מוסר ופוליטיקה), אז האורתודוקסיה משמשת כפילוסופיית חיים חדשה.

(הדגשה: לדידי יש חשיבות בהתעמקות תורנית, אבל יתרונותיה הם רוחניים בלבד, מה גם שהתעמקות במדעים כלליים יכולה להיות מדרגה אל עבר התעמקות רוחנית).

הנסיך הארי והיהודי

הגישה המתנשאת גורמת כמה בעיות. הבעיה הראשונה היא שהאדם האורתודוקסי הוא נישא ומורם מעם ונוח לו ככה. מצד שני, לאותו אדם אין יכולות דתיות מספקות. הוא לא כלי המסוגל להכיל חיים רוחניים ברמה שהתרבות האורתודוקסית מצפה ממנו, בין אם הובל אל הדרך הזאת, בין אם הביא את עצמו לכך. אם נמשיל משל, האורתודוקסיה היא היותך "בן-מלך", וההלכה היא הנימוסין. לכן, האורתודוקסיה מגדלת לא פעם את "הנסיך הארי" בקרבה.

אני מדבר על תופעות כדוגמת האנשים המכנים את עצמם "אנוסים" או "חרדים בעל כורחם". ה"אנוסים" אינם מקימים את ההלכה, קרי שמירת שבת, כשרות, אבל לעיני חוץ חזותם חרדית. זאת אורתודוקסיה ללא הלכה. הם "נהנים" מן המעמד והקבלה החברתית האורתודוקסית (לעיתים ההנאה היא סתם פחד לעזוב). התופעה הזאת קיימת בשל כשל: הצגת מודל יחידי של היהדות. לרוב, מתפתחת תודעה אנטגוניסטית ובדלנית שמונעת מעבר מזרם אחד לזרם אחר (כלומר, מעטים הם הליטאים שיאמצו זרם לאומי, לדוגמא. עם זאת, אציין שקיימים מספר מקרים שכאלו אך זאת אינה תופעה).

במקרים שכאלו, יש לבחון כל מקרה לגופו, כל אדם הוא עולם ומלואו ונחטא אם נביט על אותם מתוסבכי-אמונה כמסכנים, מבולבלים או נגררים אחר עצת יצרם. היהדות הקרנלית מאפשרת עבודת ה' לפי רמתו האינטלקטואלית של המאמין, אבל מכל מקום, כפי שאמרנו, עליו להתבונן ולחקור את אמונתו. היות אדם חרדי או אורתודוקסי אינה מקנה מתנות רוחניות כדוגמת יראת שמיים או רוח הקודש בעקבות התאבקות בעפר החברה הסובבת אותו. על בן המלך גם ללמוד נימוסין.

תופעה הפוכה אף היא קיימת, אם כי נפוצה פחות. "בן כפר מנומס", כלומר, אדם הלכתי שאינו אורתודוקסי. אדם כזה לרוב מואס בקהילה שלו שאותה הוא מוצא מושחתת וצבועה. עם זאת, הוא הגיע להכרעה שברצונו לשמור תורה ומצוות, אבל להיבדל מן החרדיות שלעיתים סותמת פיות ומונעת שיח הלכתי הגון. עשה עלי רושם עז יהודי שהפך בהלכה בבלוג הזה. חריפתו ההלכתית מדהימה, וכפי שהוא מציג במכתבו האחרון, הוא אינו מואס ביהדות, אלא בחרדיות. זאת, איפוא, הלכה ללא אורתודוקסיה. המצב הזה סבוך יותר, אבל לפי דעתי הפתרון אף הוא מעוגן ביהדות הקרנלית. חיים דתיים ללא סביבה וחברה וצורבא מדרבנן אינם מומלצים ומיועדים למעטים. כאשר מתגלים בעיות בחברה האורתודוקסית, אסור להשתיקם אלא לטפל בהם ולזעוק עליהם. אבל, אם בעקבות בעיות אדם בורח מן מקור הבעיה – מה הועיל? עליו להישאר בתוך החברה האורתודוקסית ולפתור את הבעיה מבפנים. קל לזעוק ולצחוק מבחוץ ולקונן על החברה המתפרקת. הרבה יותר קשה להישאר בתוך החברה ולתקנה. ועם זאת, זאת הדרך הנכונה – התיקון לחברה האורתודוקסית חייב לבוא מפנים, מאנשים בעלי הכלים ההלכתיים והיכולות התורניות שידברו בכנות על פצעי החברה, כאלו שקולם יכול להישמע ללא תחושת עוינות. פתרונות מן החוץ מתקבלים בחשדות. ניקח לדוגמא את הרעיון של הזרם הקונסרבטיבי – שבגדול הוא בעד שיטות הלכתיות אך לא אורתודוקסיות. הזרם הקונסרבטיבי, לפחות ברובו פה בארץ, נכשל בלקדם יהדות ברוח התקופה – רוב הקונסרבטיבים בארץ מאמצים לעצמם דרך חיים רפורמית שמרתיעה את רוב היהודים שרואים בה גובלת בחילול הקודש. לעומת זאת, פתרונות אורתודוקסים מתקדמים, כיוון שהם באים טיפין-טיפין, עם בקרה על התפתחות תקינה, הגיונית, לשם-שמיים ולכבוד הבריות של כללי החברה היהודית, מתבססים ותופסים מקום של כבוד לאחר זמן. ייתכן והזרמים הלא-אורתודוקסים מצביעים לעיתים על מטרה נכונה, אבל הדרך והמגמה לא מוצלחות ולעיתים מכשילות.

תהליכים של יציאה בשאלה מתוך החברה החרדית הם טבעיים ובלתי נמנעים. תהליך החזרה בתשובה, כלומר – כניסה מן החברה הכללית לתוך החברה החרדית אינו תהליך הפוך, אלא תהליך סימטרי ומשלים. שני התהליכים אחד הם: הומוגניזציה של החברה היהודית. החוזרים בתשובה מביאים רוחות מן העולם שהם באו ממנו אל העולם שהם באים אליו, ואילו היוצאים בשאלה מטבלים את עולמם הקיים עם מושגים חדשים – בזכות השילוב הזה הקיצוניות מתעמעמת ויווצר בסופו של דבר טיפוס יהודי חדש-ישן, שאינו דתי ואינו חילוני, שיווי המשקל ישוב כשהיה והמושג של זהות דתית יהיה פחות רלוונטי, בדיוק כפי שהיה לפני המשבר הראשון.

התמקדתי בחלק הזה באורתודוקסיה כמעטפת החברתית. ככל חברה, יש מערכת כללים וחוקים המאגדת אותה. כיוון שהחברה האורתודקסית היא תורנית, אז החוקים האורתודוקסים שאובים מן העולם ההלכתי, ועבור אנשים רבים התחום הזה מטשטש עד כדי כך, שאינם מבדילים בין חיים דתיים לחיים אורתודוקסים. ולכן, מתוך המאיסה שלהם באורתודקסיה, מואסים גם בחיים הדתיים כולם. החלק הבא יעסוק בעז"ה בקו התפר בין אורתוקסיה להלכה.

ודבר אחרון בהחלט

הצגתי שלושה משברים שלדעתי גרמו ליהדות להיראות כפי שהיא נראית היום. שיקום אפשרי רק אם נלמד מטעויות העבר…חג שמח 🙂

התשובה האורתודוקסית – חלק ב'

התשובה האורתודוקסית – חלק ב'

בחלק הקודם עסקתי במה שלדעתי היה המשבר הראשון שהיווה יריית הפתיחה לאורתודוקסיה כפי שאנו מכירים אותה היום. בחלק הזה אעסוק בעז"ה במשבר השני, הנוגע דווקא לקהילות החרדיות. (באורתודוקסיה שאינה חרדית אעסוק מאוחר יותר).

המשבר השני – פיזי

היהדות החלה להסתעף. זרמים ופלגים הגעישו את העולם היהודי, קהילות יהודיות בכל הגלובוס, חצרות חסידיות שונות, ישיבות ותלמודי תורה שמשה רבינו לא העלה על דעתו. המשכילים היו שם, אבל באותה תקופה החשש לא היה מהותי מכמה סיבות. א', זה לא היה קוסם כ"כ להיות משכיל – רק הסקרנים ביותר שיכלו לסבול עולם של ניכור מן המקור היהודי ומן היעד הנוכרי עשו את הצעד ועזבו את היהדות. [היו גם ניסיונות לשלב חיים יהודים ומשכילים, אבל מעט מאוד ולא אעסוק בזה.]

בעולם היהודי היו מספיק נישות שכל אחד שליבו המה בקרבו יכול היה לבחון. העולם החסידי, לדוגמא, היה למרד נעורים עבור הרבה בחורים "מתנגדים". אז גיוונו של העולם היהודי, ותפארתו ע"י ראשי קהילות מרשימים וחכמים שנונים, החזיקו קהילות אורתודוקסיות מרשימות. גם בל נתעלם מן הגורם המהותי – רוב היהודים עודיהם היו אורתודוקסים, כן שהטון היהודי היה לכיוון הנ"ל. רעיונות חדשניים צמחו בקרב היהודים – רפורמיזציה, קומוניזם, ציונות ועוד, אבל הם לרוב התקבלו בחשדנות גם אם באו "מבית".

רובו של העולם היהודי המפואר שחי באירופה נמחה בין השנים 1939-1945 לאחר רדיפות של כמה שנים לפני כן. על השואה נשפכו נהרות דיו, ולכן אין לי מה להאריך. מן הסתם, אובדן גדול שכזה העלה שאלות תאולוגיות נוספות. אבל הנקודה הכואבת לא הייתה דתית, לפחות לא בהתחלה. פליטי השואה בעלי זיקה למסורת היהודית הרגישו שהעולם היהודי המפואר מתמוטט כמו בניין קלפים מול עיניהם. כל רצונם היה להציל משהו מאותה מורשת. תיאור יפה ומזעזע גם יחד של דוד הלבני מדגיש את הנקודה.

אל מחנה וולפסברג, תת-מחנה בגוש המחנות גרוס-רוזן שבשלזיה תחתית, הגיע דוד הלבני "מספר ימים לפני חג השבועות, חג מתן תורה", כפי שהוא טורח לציין במפורש. הוא עבד שם בהעברת מקדחים לתוך מנהרה והחוצה ממנה. הסיפור שבעיני רוב קוראי הספר מהווה את גולת הכותרת של קורות אותם ימים הוא מעשה בדף מ'שולחן ערוך' אורח חיים, מהדורת פעסיל בלבן, דף מהלכות הפסח (אורח חיים, תלד) שהגיע לידי הלבני, הנער, בדרך פלאית.

בשעת ארוחת-הביניים שסעד השומר הגרמני הוציא הלה כדרכו כריך, והשליך ארצה את נייר העטיפה. הנער שהבחין באותיות עבריות על גבי הנייר המוכתם בשומן, נפל לרגלי השומר והתחנן בפניו שייתן לו אותו. "הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. 'בבקשה', התייפחתי, 'תן לי אותו בתור מזכרת'. הוא נתן לי את הדף ואני לקחתי אותו למחנה … באותם ימי ראשון שבהם היינו משוחררים, היתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב. הבלעטל הפך לסמל מוחשי לקשר שבין המחנה ובין מעשיהם היהודים במהלך ההיסטוריה". במהלך השבוע הופקד הדף בידי אחד היהודים עד שאותו יהודי התמוטט ונלקח למשרפות. "וכאשר גופו של מר פינקלשטיין עלה בעשן", חותם הלבני את סיפורו, "הדף עלה אתו".

(מתוך ההקדמה לספרו "שבירת הלוחות").

(הערת אגב: משבר השואה השתלב עם המשבר החברתי בעקבות הקמת מדינת ישראל,  שהיא הייתה נקודת המשבר אצל יהודי מדינות האסלאם, שהמושג אורתודוקסיה כמעט ולא נגע אליהם עד למאה ה20).

 המלך הוא עירום

השואה, איפוא, הייתה מעשה קיצוני וטראומטי ליהודי הדתי. התגובה הייתה בהתאם. עולם התורה נגדע, יש להקים אותו מחדש בכל כוחנו. הוראת שעה יצאה בפי הרבנים: כעת, כל יהודי ירא שמיים ילמד תורה ללא הפסקה. יישוב העולם יפסק – הפרנסה נדחקת, הילודה גדלה – הכול מתוך פאניקה: להחזיר עטרה ליושנה. המצב שבו חרדי אינו עובד היה אמור להיות זמני, עד שהעולם היהודי ישתקם, אבל זה לא קרה. זה גם לא יקרה. It's a brave new world.

מעטים היו ניצולי השואה, והדורות הבאים לא הבינו על מה הם מבלבלים להם את המוח. דור הניצולים לימד שיעור מוסר עם ברק בעיניים, כיסוף וערגה לרבותיו האמיתים, הזכים מכל רבב. הדור השני קיבל את הנוסטלגיה הזאת כתורה מסיני, שהרי דם האחים נשפך. צריך לתת משמעות לכך. כשבאו להעביר את המסרים לדור השלישי, הבעיה הופיעה. אנחנו מאמינים, בכל ליבנו, שהעולם התורני לפני השואה היה נפלא מכל. אבל אף אחד לא מעז להרים את ראשו, להתבונן בעולם התורני של היום ולהגיד שהוא פשוט לא כך. המפעל התורני של היום הוא דומה לפס ייצור שבו לכל תלמיד חכם מדקלמים את המנטרות של – אתם בני תורה, תורה קדושה, תורה היא סם חיים, אין לנו שיור אלא התורה הזאת. אבל האמרות ריקות מתוכן. אבותינו סיפרו לנו שהם למדו באירופה לפני המלחמה תורה שטעמה דבש. אבל מדוע לתורה היום אין טעם כזה? "כנראה שהפגם בנו" יסבירו.

הסיבה האמיתית היא שפס הייצור לתלמידי חכמים שוכח (לרוב) לתת לתלמידיו גם אהבה. ראש הישיבה פעם היה אבא שני לתלמיד, ידיד נפש אמיתי. היום הוא מלך, נעטה עליו שלל תארים ובל נתקרב אליו פן נכווה. עולם התורה מציג לתלמידיו פרצוף זועף של "פת במלח תאכל" במקום "דרכיה דרכי נועם" ו"עקיצתם עקיצת עקרב" במקום "דברי חכמים בנחת נשמעים". תלמידי ישיבות רבים נכנסים למלכוד – מדוע אני לא מרגיש כלום? האם ייתכן שכל מה שאומרים לי הוא שקר? שאלות כאלו מבעבעות בחברה החרדית היום. וכפי שאני טוען, אפשר להאשים את הנאצים גם בצרה הזאת. היהדות החרדית ניסתה להקים עולם תורני שהיה בדיוק כמו לפני המלחמה, אבל נכשלה כשלון חרוץ. העולם התורני היום הוא עולם מלאכותי ומזוייף. מורה שאינו מאמין במה שהוא אומר לתלמידיו גורם להם נזק אמוני. העולם החרדי עודנו מנסה לסחוט מעט רגשות ולהעמיד פנים שכל אדם ואדם מרגיש את מתיקות התורה, למרות שלרוב זה לא נכון, אבל לאף אחד לא נעים לומר שהוא לא מרגיש יתרון בלהיות תלמיד חכם. המלך הוא עירום.

עבור כל בחור חרדי הדרך סלולה להיות תלמיד חכם. אבל "ופושעים יכשלו בם" – גם בדרכי ה' טמונות סכנות. אף על פי היומרנות שבדבר, ניקח דוגמא מאלישע בן אבויה. בירושלמי מסופר על אביו, אבויה, שהיה אדם בעל מעמד. בברית של בנו נאספו חכמים וחשובים, ומתוך רצון להרשים את הנוכחים (או אמונה מאגית בכוח של לומדי התורה) הקדיש את בנו לתורה. אלישע גדל והתחנך בתלם שהתווה לו אביו – והוא מעיד על עצמו "לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיימה [התורה]". התורה היא גם סם חיים וגם סם מוות. על כל אדם החובה לגלות את נתיבות החוכמה שלו, לפני שהוא מקבל אותם מאבותיו ורבותיו (הרבי מקוצק)  בבחינת "זה אלי ואנווהו" ואח"כ "אלוהי אבי וארוממהו".

הפתרון

בזמן האחרון הנזקים נחשפים, כיוון שסופו של השקר להתגלות. בהסכמת הרבנים, חרדים שאינם מוצאים את עצמם בין כותלי הישיבות רודפים אחר פרנסה והשכלה. גם בעולם הישיבות מתרחש מהפך של ממש. גם הקמת ישיבות לבחורים שחוו משבר אמוני, ששם נותנים יותר יחס לתלמיד, ועונים לו על שאלות תאולוגיות שצצות אצלו וגם הקדמת רפואה למכה והכנסת תכנים מחשבתיים בתוכניות הלימוד של הבחורים בישיבות.

בקיצור, העולם החרדי ניסה להשתקם אחר השואה, אבל החמיר את הפגיעה. כעת הוא משתקם מהשיקום הלא מוצלח הזה. אני אופטימי עד מאוד, שאני סבור שלדברים יש נטייה לחזור למצב שיווי משקל, אבל ככל תהליך אבולוציוני זה לוקח זמן. אל לנו ללחוץ על החברה החרדית שיצאו כולם לעבוד או להתגייס תוך יום אחד – זאת כסלות לשמה, וגם תעורר אנטגוניזם. יש לתת לזמן לרפא את פצעי השואה.

למרות הקושי שבדבר, הפרדתי בין המשבר הפיזי של השואה לבין המשבר החברתי בעקבות הקמת מדינת ישראל. שני המשברים קשורים זה בזה קשר בל ינתק, ואעסוק בפוסט הבא בשאלות של זהות חברתית והיבטים של יציאה בשאלה במגזר החרדי מתוך מועקה חברתית.

התשובה האורתודוקסית – פרק א'

התשובה האורתודוקסית – פרק א'

עברו 10 שנים מאז שקיבלתי על עצמי עול תורה ומצוות. זה הזמן לתשובה אמיתית, תשובה מחודשת. מה באמת לקחתי מהיהדות? איפה אני עומד מבחינה אמונתית? מה המקום שאני נותן בחיי להלכה? לאורתודוקסיה? לאיזה זרם אני משתייך? שאלות רבות אלו מטרידות את סובבי, אשר תופסים את אי-רצוני או אי-יכולתי להתכנס לזרם ספציפי ביהדות כדפקט או חולשה. אני מרגיש שלם עם דרכי שלי, שאפרט אודותיה בפוסטים הבאים, אבל אני מודע שהשאלות האלו דורשות תשובות.

בעקבות שאלות נוספות ומקרים שקרו לאחרונה, הפוסטים הקרובים יעסקו בשאלה ובתשובה האורתודוקסית. או – מהי אורתודוקסיה ולמה חשוב לשמור עליה?

הולדת הבדלנות

בשלב הראשוני לא אבדיל בין אורתודוקסיה לחרדיות, אף על פי שמדובר בתופעות שונות. אבל אביט על שניהם במעוף הציפור כעל תנועה אחת שמבדילה את עצמה מערכי רוב שאר העולם בשל אמונות דתיות. להגדרה הזאת יכנסו גם modox וגם תושבי מאה שערים. האורתודוקסיה היא תופעה מודרנית, ובעצם ההיבדלות, בין הערכית בלבד ובין הפיזית, נבעה משלושה משברים שעברו על העולם הדתי.

המשבר הראשון – מחשבתי

היהדות הקדומה חיה פחות-או-יותר על מי-מנוחות יחד עם הפילוסופיה של ימה"ב ויוון הקדומה. ההוגים היהודים הקדומים, כדוגמת הרמב"ם ורבנו בחיי ("חובות הלבבות") התמקצעו בכלים הפילוסופים שלא התקדמו ולא התפתחו יותר מידי. מה שכן התפתח זאת דווקא הדת – הופעת האסלאם, תמורת בעולם הנוצרי (מסדרים ומנזרים שכל אחד מהם עם אג'נדה משלו, מינות בנצרות, מסעי הצלב). הסביבה הדתית התסיסה שאלות תאולוגיות דחופות, שדרשו התייחסות מצד החכמים, וכדאי שיהיו גם משכנעות. ניקח כמה דוגמאות ידועות מהרמב"ם.

ראשית, עצם חיבורו הדחוף של הספר "מורה נבוכים". הספר, שקטע את תוכניותיו של הרמב"ם (כך הוא מעיד בעצמו, שלא סיים לכתוב ספרים שתכנן בגלל הספר הזה), מגיע כתשובה "אקטואלית" לבעיות התאולוגיות של ימיו שלו. הוא לוקח את הפילוסופיה האריסטוטלית, מגייס ומגייר אותה בכל כוחה לענות על השאלות הכאובות של ימיו. וזאת גדולתו של החיבור, הוא ענה לשאלות של הזמן, בכלי של הזמן, כלומר בפילוסופיה שהיית נפוצה אז. על כן, החיבור היה להצלחה גדולה: כי הוא הולך עם ערכי הזמן – עם פילוסופית הזמן. בהסתכלות הנ"ל הרמב"ם לא היה חרדי.

 עוד נקודה להדגשה – הרמב"ם קובע את י"ג העיקרים ושם את העיקר שלילת הגשמיות: אין לא גוף, ואינו גוף ולא ישיגוהו מאורעות הגוף (כלומר: תנועה, מנוחה וכד').

ומה בא להשמיע לנו בזה? הא למדת, שבאותה תקופה היו עוד אנשים שהאמינו בכל ליבם שיש לאל גוף (לדוגמא, ספר "שיעור קומה"). הרמב"ם עוקר אמונה שהשתרשה בלב אנשים, כיוון שלפי מה שאנו מבינים היום (כלומר, ימי הרמב"ם), שזאת טעות תיאולוגית יסודית ביותר. אמת, גם חכמינו ז"ל ראו זאת, למרות שהניסוח בחז"ל הוא מעורפל אבל די חד משמעי – אבל לפעמים הראשונים לא אמרו לנו דברים כיוון שהיו להם ברורים מאליהם, ובדרך הם השתכחו ואנו הוצרכנו לגלותם שוב. זה לדעתי מה שקרה בעקרון "אין לא גוף" (ובכלל, תופעת "ירידת הדורות" כשכחה קולקטיבית). הרמב"ם מפסיק את האמונה השגויה בשל מסקנה פילוסופית ברורה. בכל אופן, היהדות שחיה בשלום (ואף בידידות) עם הפילוסופיה של אריסטו לא פחדה להשתמש בה כדי לתרץ בעיות. אריסטו היה "האח החייל" של ההגות היהודית, אף אחד לא מערער ומהרהר אחריו.

כשאריסטו הזדכה על ציוד

אבל אז אריסטו השתחרר ובמקומו הגיע גנרל לצבא הפילוסופיה: דקרט. (אגב, לא סתם! על הקוגניטו המפורסם שלו הוא עלה בעת שפיקד כקצין על חיילים צרפתים בעוד שמירה חסרת מעש). הפילוסופיה המודרנית עקרה את מה שלפניה, ואריסטו לא מעניין אף אחד. במקום להתעסק בשאלות של קוסמוס, טבע, פוליטיקה, אסטתיקה וכדומה, עוסקים בשאלות של מוסר, חברה וחינוך. במקום לנסות להכליל את העולם (מה באטום כך במערכת השמש) מנסים לפרט כמה שניתן: החוויה הפנימית של האדם, היוצא מן הכלל. הפילוסופיה המודרנית, לא רק ששונה מן הפילוסופיה הקדומה, אלא שנגדית לה ממש. עם המהפכה הגיעו שאלות תאולוגיות רציניות. לדוגמא, שאלת המוסריות של הדת. (וולטייר). "האם הדת מוסרית?" שאלו הפילוסופים. אבל אריסטו לא היה שם, גם אם הוא היה, הוא זקן טרחן. אי אפשר לנופף במורה נבוכים יותר. אי אפשר גם להסתפק בפתרון מאגי של דאוס אקס מכינה, ששפינוזה כבר קבר את המכונה בחיק הטבע.

כעת הגיע רגע המשבר הראשוני, במקום ללמוד את הכלים החדשים, ההוגים הדתיים תקפו. "הדת? מוסרית? בטח!". אמרו. הפתרון הפילוסופי לשאלת הדת והמוסר הוא שדת היא מוסר. הדת מלמדת אותנו איך להיות מוסריים. אנשים דתיים הם מוסריים יותר. מדוע אינך רוצח וגונב, אם לא צווך מקור עליון? אנחנו הבאנו את התנ"ך, הוא המסמך המוסרי הקדום ביותר. לכן, הדת היא מוסר, המוסר הוא עליון, ולכן הדת היא אלוהית. יש אלוהים. תודה לאל. תשובות כאלו אופייניות עד ימינו, והם מופיעות כתירוצים לשאלה המוסרית אצל הרש"ר הירש ואצל הרב קוק.

לדעתי, אין זה עולה בקנה אחד עם המציאות. רוב בני האדם נרתעים מרצח לא כי הם משווים את ה' לנגד עיניהם תמיד. גם הריגת נשי וטפי שבעת העמים, או לחילופין נטילת לולב חסרי קשר למוסר.

בואו נדבר על מונוגמיה

אז מה הפתרון? הפתרון הוא לאחוז בשני מערכות ערכים. (אחד מן המקומות היחידים שאני חולק על ליבוביץ). במשפט העברי נאמר לדיינים: "האמת והשלום אהבו". הקשו המפרשים: והלא במקום שיש משפט (דין התורה הקשיח) – אין שלום (הסכמתם של בני האדם), ובמקום שיש שלום – אין משפט. אסור לשופט בשום אופן לבטל אחד מהם – את המשפט האלוהי יען והוא קדוש , ואת השלום האנושי כי אי אפשר לחיות בלעדו. ("לא מצאתי ברכה טובה השלום"). האידיאל הוא לשלב ביניהם בבחינת "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" – גם אלוהים וגם האדם. אם כן, אנו מוצאים שיהודי חייב להיות גם מוסרי. המוסר (השלום) הוא עניין של גאוגרפיה ותקופה. ועדיין, יש בעצם שני קצוות שהיהודי צריך להחזיק, יש שני צירים לסבוב סביבם, ומכאן פתרנו את השאלה המוסרית. הדת לא אמורה להיות מוסרית. המוסר הוא חילוני לגמרי (בהגות החסידית, לדוגמא, בעל התניא מזהה אותו עם הנפש הבהמית). את המוסר, כמו הפיזיקה והמדע, הגויים יספקו לנו, ואנו בנוסף לכך, נקבל על עצמו את המצוות כערכים נוספים, ונעניק להם ערך דתי בלבד, ולא ערך מוסרי נוסף.

להזכירכם, רוב ההוגים הדתיים לא מסכימים עם נקודת מבט זו.

הצגתי פה רק דוגמא אחת של שאלת המוסר – אבל בכל אופן, המשבר הראשון הוא התקפה פילוסופית על ערכי העולם החדש ועל הפילוסופיה החדשה בכלל. במקום לחשוב שאולי יש צדדים של אמת בפילוסופיה המודרנית, הדת הבדילה את עצמה מן הפילוסופיה ואמרה ליהודי: או אני או היא. כך התחיל משבר ההשכלה המאוחר יותר, שאילולי הוא, לא הייתה נוצרת האורתודוקסיה.

הפרק הזה עסק עדיין בהתהוותה של האורתודוקסיה בעקבות המשבר הראשון. בפרקים הבאים אעסוק בעז"ה בנושאי: המשבר הפיזי, המשבר החברתי, אורתודוקסיה חרדיות והלכה, חז"ל – רפורמים או אורתודוקסים, למה ראוי לשמור על האורתודוקסיה.

סדרת פוסטים על הטיול באוקראינה תבוא "אחרי החגים" כמו שנקרא.

ודבר אחרון בהחלט

היום ערב-ערב-יום-כיפור. אור לט' תשרי. לא הרבה יודעים, אבל התשיעי לתשרי הוא יום חג. היום זהא אסור בתענית ובהספד וגם מרבים באכילה ובשתייה, ועליו נאמר "כל האוכל בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו צם תשיעי ועשירי". למעשה, היום הזה הוא יום הכיפורים האמיתי. ט' בתשרי הוא היום האחרון בעשרת ימי תשובה שאנו יכולים מתוך הרחב ויישוב הדעת ומתוך בטן מלאה ותחושת הודיה לה', לעשות תשובה מאהבה – שהיא קודמת בחשיבותה לתשובה מיראה. יום הכיפורים הרשמי שיחול מיד אחריו, הוא הברירה האחרונה: אם עד עכשיו לא הצלחנו לחזור בתשובה מאהבה, אז לא נותר אלא להפחיד אותנו עם כל הריטואלים של יום הכיפורים ואם הגזרות המפחדיות לשנה הבאה, שעליהם אנו אומרים בפיוט "ומאימת הדין נפשי תבחיל".

ומעניין הדבר, שדווקא בסופה של תפילת מוסף מוזכר רעיון עוקצני מעט:

"וְטוֹב יִהְיֶה בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ, בְּרוֹב עוֹז וְשָׁלוֹם.

בְּסֵפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם, וּפַרְנָסָה טוֹבָה, וּגְזֵרוֹת טוֹבוֹת, יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת, נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם

(עד כן אנחנו עושים את השנור הרגיל לריבונו של עולם, ומכאן …)

וְנֶאֱמַר כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים לְחַיִּים טוֹבִים תִּכְתְּבֵנוּ אֱלֹהִים חַיִּים כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים

כַּכָּתוּב וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם"

כלומר – מה זה החיים שאנחנו התפללנו למשך שעות בתפילת המוסף? החיים הם הדבקות בה' יתברך. שאנחנו נאהב את ה', והוא יאהב אותנו בחזרה.

ואז אנחנו ממשיכים בתפילה – שאין שם ולא פנייה אחת אל הכיס של הקב"ה, אלא אל הלב.

הַיּוֹם תְּאַמְּצֵנוּ                                                     אָמֵן

הַיּוֹם תְּבָרְכֵנוּ                                                     אָמֵן

הַיּוֹם תְּגַדְּלֵנוּ                                                      אָמֵן

הַיּוֹם תִּדְרְשֵׁנוּ לְטוֹבָה                                          אָמֵן

הַיּוֹם תִּשְׁמַע שַׁוְעָתֵנוּ                                           אָמֵן

הַיּוֹם תְּקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ               אָמֵן

הַיּוֹם תִּתְמְכֵנוּ בִּימִין צִדְקֶךָ                                   אָמֵן

(מתוך מחזור התפילה)

אמן ואמן. גמר חתימה טובה.

ביצועו הקורע לב של יונתן רזאל.