ראש השנה של קפקא (לא, לא "המשפט")

יש איזה נטייה שפלה של אינטלקטואלים בגרוש כמוני לקשר בין ראש השנה לבין "המשפט" של קפקא. כל שנה אני רואה דוגמאות כאלו, עד כדי כך שזה הפך לסוג של גזרה שווה עם מסורת קדומה. אבל האמת שאני לא מבין איך אפשר. נכון, ראש השנה מצוין במסורת כיום של דין, "משפט", בו כל בני עולם עוברים כבני מרון, נבחנים על מעשיהם, וגם הכותרת של הסיפור הקפקאי הוא "המשפט", אבל פה זה מתחיל ופה וזה נגמר. הנה כמה הוכחות למה שני הדברים בכלל לא דומים.

גלגולו של מיתוס

אחד, יוזף ק. בכלל לא יודע על מה הוא נשפט. יותר מזה, הוא לא יודע אם יש לו עוון כלשהו. נראה שגם ההתנהגויות הפסולות שלו, בעיקר האלו המיניות, אינן מסעירות אותו או גורמות לו אי נחת. אין קשר בין החטא, העוון, המעשה הפסול, לבין המשפט עצמו שהוא תהליך בירוקרטי מתמשך. בראש השנה, אנחנו באים עם סל מלא עוונות. אנחנו יודעים מה עשינו וביום כיפור מתחרטים ומתוודים על זה.  ואם יש משהו שאנחנו במקרה לא זוכרים, אנחנו מבקשים גם עליו. אבל זה סובב סביב זה, שיש חטא ועונש, שיש סדר בעולם, שיש מלך שרואה איך התנהגנו ולפי זה מכריע מה יהיה בסופנו. אצל קפקא, לעומת זאת, יש מערכת שמזינה את עצמה. כדברי הצייר בספר, פקידים יעבירו טפסים לפקידים מעליהם, ויש פקידים שבכלל לא יודעים במה מדובר.

בנוסף, "המשפט" עצמו לא באמת מתרחש אצל קפקא. כלומר, יש רק תהליך מתמשך שאין לו התחלה אמצע או סוף. הסוף היחיד, כאופייני לקפקא, הוא אסקפיזם בצורת המוות מפני המערכת הבירוקרטית הנוראית. יש אולם תאריכים נקובים שיוזף ק. מופיע מול האינקוויזיטור, אבל לא ברור לאן זה הולך. המשפט האלוהי, לעומת זאת, מאופיין בוודאות פטאלית, בראש השנה יכתבון, וביום צום כיפור יחתמון. יש תאריך, ברור מה עושים בכל יום. גם אין אפשרות למריחת הדין, כפי שנמצא אצל קפקא, גלגול אינסופי של ההליך המשפטי ופשוט לחיות איתו, "עיצומו של היום מכפר". אי אפשר להיות אדישים לחגי תשרי, כפי שאמר מאן דהו מעיתון הארץ.

מדרש עזר

אבל כאן באים החכמולוגים שיודעים גם מדרש ואומרים. "רגע, יש מדרש שאדם נידון בכל שעה ושעה! לזה בעצם התכוונו..". המדרש הזה אהוב גם על חובבי הקונספירציה הקפקאית לעיל, וגם על הרציונליסטים שמבטלים בבוז ליבוביציאני את המיתוס אודות המשפט האלוהי. לטענתם, בדומה ליוזף ק. הנתון לעד במשפט, גם אנחנו נתונים לעד במשפט. התודעה שאנו נשפטים בכל רגע ורגע, היא חוויה קיומית קשה מנשוא, כמו החוויה שקפקא מתאר, והו, כמה שאנחנו היהודים אוהבים להיות מיוסרים.

אבל סלחו לי רבותיי, גם זה קשקוש. מה הפירוש הוא שאדם נידון בכל רגע ורגע? המשמעות היא שכל פעולה שאדם עושה יש לה משמעות דתית והוא משלם עליה. המשפט האלוהי אינו הליך בירוקרטי, אלא הוא גזר דין בלבד. הוא "עשית כך-תקבל כך". זאת ההתייחסות בראש השנה: "עשית מצווה? תכתב לשנה טובה". אבל באופן כללי, לא צריך את ראש השנה לחכות למאזן הכולל, אם חושבים זאת לפני כל פעולה, אז מקבלים את אותו אפקט. "בכל רגע ורגע", משמעו שבכל דרכינו יש הזדמנות למודעות הדתית של מצוות ועבירות ומתן שכרן.

"אבל יש ספרים, הם נפתחים!" הם אומרים. הנה, יש גם בירוקרטיה אלוהית. טוב, זה אכן מיתוס נוסף אודות ראש השנה, אבל קשור באופן עקיף למשפט. המשפט הוא גזר הדין לצדיקים\רשעים לשנה טובה\רעה בו ביום, ואם כן, למה אנחנו צריכים ספרים שלהם בכלל? ולמה אנחנו צריכים ספר של בינונים בשביל 10 ימים? הרי "אין שכחה לפני כיסא כבודך"? נראה שהמשמעות היותר-עמוקה של הספרים הוא המעמד של האדם מול בוראו, אדם הכתוב בספר צדיקים, הוא צדיק בעיני ריבונו של עולם, ויש שם משום חמדה וחביבות. רוצה לומר, הצדיקים, ה' חושב עליהם תמיד ומתענג בהם, והרשעים, מעצבנים את ה' יום יום. והבינונים, ה' מחכה להם בכל יום שישובו. אבל אצל קפקא, הטפסים אין להם מעמד לבד מהנייר שהם מודפסים עליו, ואולי אפילו פחות מזה. מרוב לשון מסורבלת, אין לטופס משמעות, כמו מילה שחוזרים עליה פעם אחר פעם.

פתח לנו שער

ואז אתה דוחק את הקפקאיסטים עוד קצת והם אומרים לך: "ברור, לא ל-כ-ל הספר של קפקא התכוונו, רק לסיפורון הקטן של "מול שער החוק" בסוף הספר". ובכן, הסיפור בתור סיפור הוא אניגמה קפקאית מעניינת. חוקרי קפקא מציינים שהסיפור חובר לפני בנפרד, ושולב בתוך ה"משפט". ביצירה, הסיפור מושם בפיו של הכומר כמעין משל המבקש לבאר את מצבו של יוזף ק. אבל דא עקא, הוא רק מסבך את העניינים. עצם העובדה שהוא מסופר ע"י כומר נותן לו נופך דתי-משלי, המבקש מהקורא לדרוש אותו. אבל הסיפור הוא אניגמטי מאוד, מבולבל ולא הגיוני, ונותן רק אשליה של עומק ופנטזיה. יוזף ק. בעצמו מתעמת עם הכומר אודות הסיפור הזה, ובאמצעות שאלות סופיסטיות מפרק את הסיפור עד שהוא נגלה כחסר משמעות אמיתית, ולמעשה, כעוד סיפור קפקאי טיפוסי.

הסיפור מתאר בן כפר הרוצה להיכנס לעיר המלוכה, אבל נתקל בשומר עיקש. הוא נותר על מקומו מול השער שנים רבות, עד שהשער נסגר רגע לפני מותו, אלא שבאותו רגע השומר מתוודה שהשער היה פתוח למעשה רק לאדם אחד – אותו כפרי. האסוציאציות הדתיות אכן רבות. "פותח שער לחוזרים בתשובה", "המלך והבן הכפר" של ר' זושא מאניפולי, ר' אלעזר בן דורדיא וכהנה וכהנה. אבל לבד מן הסימבוליזם המתבקש כל כך לעולם התשובה והקרבה האלוהית והמטען הדתי שיש לתת-הסיפור בתוך הרומן, הם מדברים על מצבים שונים לגמרי.

בן הכפר בסיפור הוא למעשה הבורג במערכת. השומר אומר לו לא להיכנס – הוא לא נכנס. יש הבנה שמשהו גדול יותר קיים, מערכת כלשהי, ואין טעם להתנגד אליה. כפי שיוזף ק. מציין, אמרתו האחרונה של השוער היא שקרית ומרושעת, שהרי הבהיר בתחילה שהכפרי אינו יכול להיכנס, ומצידו, הכפרי עשה את המקסימום שיכול. הסיפור זה מתאר לא רק את החידלון הקיומי מן הבירוקרטיה הסובבת את חיינו, אלא גם את הציניות של העוסקים בה, של הפקידים ובעלי השררה, שיכולה ללעוג לאדם על סף מותו. עצם זה שכומר מספר את הסיפור הזה, שהוא למעשה סיפור של כפירה, עולם שמרוב סדר אין בו צדק ואלוהים לא משגיח בו ומרחם עליו, הוא אמרה צינית לעצמה. בכנסייה שיוזף ק. מבקר בה אלוהים לא נוכח, והיא מתפקדת כמוזיאון סטטי.

קומיקס קפקאי מגניב: https://www.lowellisaac.com/iii

מול זאת, הגישה של "אין הדבר תלוי אלא בי" של בן דורדיא, או "אין שלום אמר ה' לרשעים" של בן אבויה, היא התרסה כלפי שמיא עצמה, וחוצפה כלפי שמיא מועילה, אלוהים מאוד נוכח שם והוא מזעיף פניו, ואף על פי על האדם מנסה בכל כוחו לפרוץ על אפו ועל חמתו של האל. קשה לי להמציא סיפור על מישהו שניסה לחזור בתשובה אבל נתקע בחצי הדרך מול שער החוק. יש כאלו שפורשים באמצע, יש כאלו שלא מנסים, יש כאלו שהולכים על כל הקופה. אבל מישהו שהגיע עד השער ולא נכנס? פשוט נעמד במקומו עד מותו לחיי העולם הבא?  חיפשתי ולא מצאתי מיתוס דומה במקורותינו. אם מישהו מהקוראים יחכימני, אשמח.

בבית הכנסת

אז לדעתי "המשפט" הוא אינו רפרנס טוב לימי התשובה היהודיים. אבל היי, קפקא היה יהודי. ולא מזמן מצאתי סיפור קצר וחמוד שלו "בבית הכנסת שלנו", בו הוא מספר על מפלצת השוכנת בבית כנסת בעיירה יהודית. הסיפור המקסים הזה פתאום חושף צדדי יידישקייט אצל קפקא החילוני, תוך תיאור מדויק להפליא אודות הארכיטקטורה של בית הכנסת, תפקודו וחיי הקהילה סביבו. אם אתם רוצים – שמה תוכלו למצוא משהו מן חוויית התפילה בימים הנוראים. מה זאת המפלצת המוזרה ששוכנת בבית הכנסת? האם מדובר בצדיק שהתגלגל? (עוד סיפור מטמורפוזה, ייאי!) האם זהו משל לשכינה הספונטנית הנדחקת מול הפורמליזם ההלכתי ולמסורת המונוטונית? האם זאת אישה שאינה מרגישה בנוח בעזרת הנשים ובעזרת הגברים כאחד? ולמי שייך בתי הכנסת באמת? למתפללים המתחלפים או למפלצת הוותיקה? כל כך הרבה שאלות עולות מקריאת הסיפור הקצר הזה. בראש השנה הקרוב, אולי נהיה בבתי הכנסת ואולי לא, אבל עצם זה שהדבר הזה לא ברור מאליו, מזמין אותנו להתנכר לבית הכנסת כ"בית שני", ומתוך הזרות הזה להכניס מובן חדש לתפילת ראש השנה, "כחיות הנוהמות ביער" ולא כמצוות אנשים מלומדה. וזהו סודו של קול השופר, אנחנו זונחים את אפשרות התקשורת האנושית הסדירה, ומנסים לרדת לתקשורת פרימיטיבית של יבבות ותקיעות בשופר, מתחילים הכול מחדש, מלמטה. "לכן יראתי ואזחיל".

ודבר אחרון בהחלט

פחות קשור, אבל פעם שאלו אותי איך באמת אפשר לקיים "וגילו ברעדה", ומה המשמעות של משפט כשאדם יודע שאתה תצא זכאי והשופט רחום וכו'. איזה מין משחק זה? נזכרתי ב"גזירת הזקנים" שהייתה בזמן שירותי הצבאי. לתקופה קצרה החליטו קציני אכ"א שרק חיילים דתיים יורשו לגדל זקן, והיה צריך להשיג אישור מיוחד מרב הבסיס לשם כך. אני זוכר שהגעתי לרב הבסיס, ופתאום אחז בי פחד אודות פטור הזקן, מצד אחד ידעתי שאקבל את הפטור, כי הכרתי את הרב והקפדתי להתפלל איתו מנחה, אבל עצם המעמד בו אתה עומד למשפט ולחקירה רשמית, מכניס איזה מורא בלב. ואולי במחשבה שנייה, דווקא בבירוקרטיה הצבאית, למדתי גם שיעור על קפקא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s