לקהלת כואב הגב

שאלה ידועה היא מדוע נקבע לקרוא את קהלת בסוכות. ציניקנים יאמרו שכל שאר המגילות נתפסו, אך זה לא פוטר את עצמנו לתת תשובה טובה. יש שאמרו שקהלת המדוכדך בא לאזן את שמחת החג שלא תהיה חלילה פרועה מידי, אבל הבעיה שקהלת הוא לא מדכדך או עצוב, הוא מטרחן יותר מהכול. קהלת הוא מניפסט של איש זקן, ניהליסט וסרקסטי. ולמרות שהוא מן הספרים הפילוסופים ביותר שבתנ"ך, היה לי קשה להתרשם ממנו לעומקו עד שנפל דבר. כלומר עד שאני נפלתי והרגשתי את ה"קראנק" הזה בגב של הזקנים.

המסורת מייחסת כל ספר של שלמה לתקופה אחרת: שיר השירים לנערות האירוטית, משלי לבגרות המיושבת, וקהלת לזקנה הטרחנית. ובאמת זהו ספר של זקנים: הוא מלא בייאוש ובמבט חסר שאיפות, בפסימיזם איום ובעוד דברים רבים שהתחלתי להבין רק ממרומי גילי המופלג.

"קצת מעל החציון"

משכנתא וכאב גב באים יחד

אולי הדבר הכי קשה שאני חווה בגיל הזה הוא הבינוניות. זאת תחושה כללית שניתן לחלקה לעוד תחושות קטנות המלוות את חיי ההבל שלנו. אתה מביט על מה שאתה עושה ואומר לעצמך: זה לא מבריק. אולי עשיתי דברים טובים יחסית לאחרים, אולי אפילו הייתי עובד החודש אי שם בקריירה שלי, אבל אתה תמיד תהיה בין. והבינוניות היא תחושה מסוכנת מאוד: כי מצד אחד כשאתה יודע את ערכך אתה מתנשא על הפחותים ממך, ומצד שני אתה מתמלא בקנאה ובחוסר סיפוק מאלו שמעליך. ותמיד יהיו כאלו וכאלו. כל אדם הוא בינוני ברוב תחומי החיים שלו. גם אם אתה יזם בהייטק: יש כאלו שעשו את זה יותר בגדול. גם אם אתה בוגר אוניברסיטה נחשבת: יש כאלו שסיימו בהצטיינות. גם אם אתה המלך החכם באדם ובעל אלף נשים: יש אנשים עם זוגיות טובה יותר, יש אנשים שהצליחו להטביע חותם יותר גדול, יש אנשים שחיו יותר שנים והולידו בנים מוצלחים יותר וכו'. אפילו לשלמה כליל השלמות, יש מקום שהוא בינוני.

אבל הבינוניות הזאת מביאה גם זיק אופטימיות. למשל, אני מתמלא באושר כשאני יודע שאני שכיר. שיתהפך העולם ואני אקבל את הצ'ק בסוף החודש, שהפרשות פנסיוניות הן לא הדאגה שלי ושאני לא צריך להתאבל על כל יום מחלה או חופשת חול המועד. "מתוקה שנת העובד". הבינוניות משמחת לפעמים. בכל אופן, את תחושת הבינוניות מקבלים רק אחרי שאתה מתמקם בסולם הסוציו-אקונומי. וזה קורה רק לזקנים – אחרי הצבא, הלימודים ועבודה אחת או שניים. אתה מבין איזה משפחה תהיה לך, כמה ילדים, באיזה יישוב וכמה ריבית תשלם על המשכנתא. וזה מטיח בך – אני כמו כולם. כשהייתי בטכניון נהניתי לספר שהממוצע שלי היה מעט מעל הציון החציוני. מקום טוב באמצע, גורם לך להרגיש שייך, חלק מחברה, לא חריג – בתור צעיר זאת תחושה נהדרת, בתוך זקן זה אסון.

משוררים ממלאבס, פילוסופים מג'ורג'יה

חוץ מהבינוניות יש את תחושת ההבלות. כלומר, שלא באמת משנה מה שאתה עושה, זה לא ישאיר שום אימפקט. נהוג לספר על קפקא שהוא "כולה" סוכן ביטוח, ובכך לנחם את כל הבירוקרטים המתוסכלים שכותבים שירה למגירה. אבל האמת שזה שקר גדול. (ממליץ בחום על הפרק של חיות כיס בנושא!) קפקא היה כוכב עולה בשמי הביטוח. תפקידו היה שווה ערך לסמנכ"ל הביטוח הלאומי הצ'כי. הוא סוג-של המציא את ביטוח תאונות אישיות שהיום יש כמעט לכל אחד. הבן אדם היה גם גאון ספרותי וגם גאון פיננסי. וזה מייאש. מה אנחנו נשאיר אחרינו? האם הקוד שאני כותב יום יום בעבודה מועיל לאנושות? האם מחברת חידושי התורה שלי, ואפילו אם הרהבתי עוז והדפסתי איזה קונטרס קטן, הוא ישנה משהו בעולם התורה והמחשבה? האם עבודת הדוקטורט שלי תהיה שווה לטרקטטוס של ויטגנשטיין (שהוגש כעבודת דוקטור) או לתורת היחסות של איינשטיין (שהייתה בסך הכול עבודת מאסטר [!])? הבל הבלים הכול הבל. כמו הפילוסוף המינאטורי של אוף מונטיאול. למי יש זמן לניטשה או קאמי.

זאת גם תכונה זקנתית שכזאת. בתור צעיר כתבתי מלא. הייתי מלא בתחושה שהדברים שלי בעלי משמעות, שיש בהם חידוש, שהם מעניינים. ויכול להיות שבאמת כך היה. הספרות הטובה ביותר נכתבה לפני גיל 40. הסופרים (וגם ההוגים) הולכים ומתקלקלים עם השנים. אבל עכשיו, גם כשאני חושב על משהו – אני מהרהר בדעתי ואומר: זה לא שונה מהותי מאיזה פוסט שקראתי אי פעם, או "כל בר דעת יגיע למסקנה המתבקשת הזאת רק אם הוא יקרא זוג ספרים". ואתה מוותר. לעזאזל העולם, אם הוא רוצה לדעת שיחשוב לבד, הוא לא באמת צריך אותי. וגם אם הוא לא יגיע לזה בדור הזה, הוא יגיע לזה בדור הבא – יש זמן.

נסו להתעלם מקולות קוראים. זה הכול בראש שלכם.

העניין הזה גם נובע מכך שככל שאתה חי יותר – אתה מקבל יותר דחיות. מערכת מוסף שבת של מקור ראשון ומשיב הרוח מלאים בזבל ששלחו מהנדסים פיוטיים ממלאבס וגב"ש וקיבלו דחייה אחר דחייה. וגם אם זכית לחמש דקות של תהילה בגליון ויגש תשס"ט אי שם (ואני לא, אז אל תטרחו לחפש), נראה לך מאוד פתטי להיתלות בה כעת.

ככה אתה לא רוצה, וככה זה יהיה

הדבר האחרון שאני רוצה לספר לקוראי הצעירים הוא על כאב הגב שלי. שח לי קולגה לא מזמן המבוגר ממני בעשור: "אתה בגיל כזה שאתה יודע שאם משהו התחיל לכאוב לך, אז זה פשוט יישאר". בתור צעירים היינו נפצעים המון אבל לא היינו מרגישים את זה. הביקורים שלי אצל הרופא תכופים יותר ויותר. תנועה לא נכונה והגב כואב לחודשיים. ביקור במיון לאחר מצווה-טאנס. מה לעזאזל. הבית דולף ופשוט אין מה לעשות. זה חוסר אונים איום ונורא. אז אתה נרשם לחדר כושר והולך לשחות, אבל במקום לראות תוצאות תוך חודש כמו הבחורים עם העור המתוח ושני אחוזי השומן שלהם, אתה רופס, לא נפטר מהכרס הקטנטנה ולא יעזור כמה תלך על ההליכון. אתה מבין שהפיזיקה שלך היא כבר לא מה שהייתה פעם. וזה פוגע במוטיבציה, בדימוי גוף, בביטחון עצמי ובכל מיני דברים שלקח לך זמן לבנות בתור נער. וזה קורה לכולם.

מהמוות קהלת לא מפחד. הזקן חי חיים טובים ומלאים, ונו-כבר, שיביא השלד עם הקלשון ויסיים את הפארסה הזאת. אבל הצרה הגדולה היא שגם המוות לא משחרר אותך מכל הצרות שהזקנה הביאה. ולכן אני סובר שטענת ביקורת המקרא בנוגע לפסוק האחרון היא מופרכת. ספר קהלת שמביא את המסר המעגלי – שאין התחלה ואין סוף, הוא בעצמו מעגלי. "סוף דבר" הוא לא באמת סוף, אלא חזרה את ההתחלה. התחלנו עם יראת אלוהים, היה ברור לכולם שזה היה שם תמיד, אבל חוץ מזה לא היה כלום, וכל ניסיון להוסיף על זה הוא לריק. גם בסוף, אחרי המוות "כי יביאך האלוהים למשפט", ולכן הנואשות הקפקאית הזאת לא פוטרת אותך. המשפט האלוהי עצמו ממשיך את החיים המפתיעים-לרעה האלו. בדיוק כשחשבת שלא יכול להיות יותר גרוע. באיזשהו מקום הפסוק האחרון הוא יותר "כפירה" מאשר "אמונה".

תהא שנה פסדר

אז למה לקרוא את קהלת בסוכות? סוכות הוא תחילת השנה. ונכון שהשנה התחילה בהרבה רזולוציות, סליחות והתרות נדרים. אבל התורה יודעת שאנחנו בסופו של דבר בני אדם ובכ"ד בתשרי תתחיל השנה החדשה עם הבאנליות הישנה שלה. הדבר החדש היחיד הוא כאבים באיברים שלא ידעת שקיימים. וכמה נורא זה יהיה לקבל הטחה כזאת לקרקע אחרי האורות של החגים. אז חז"ל קצת מצננים אותנו ומכינים אותנו לנחיתה רכה בתוך השנה החדשה, מזכירים לנו צרות רבים ונותנים לנו חצי נחמות. גם שלמה המלך היה יכול להינות באופן בינוני למדי מספרדי כפול של בורגראנץ' ומבינג' של בית הנייר. באשר לי, לפחות בכ"ה בתשרי יש לי שלושים. הגב כואב, אמרתי?

ודבר אחרון בהחלט

נראה שהיהודים באים קלעו לתחושת הבינוניות הקפקאית במערכון הבא.

ואני חייב לצטט פה את שירם של אוף מונטריאול (מג'ורג'יה) אודות הפילוסוף המינאטורי, באשר אני כל כך מזדהה עם המילים.

מחשבה אחת על “לקהלת כואב הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s