זה עתה סיימתי לצפות בבית הנייר. וכיוון שאני מעצבן ולא יכול פשוט לראות סדרה מבלי להרהר אחריה או לכתוב פוסט, קוראי בלוג זה יאלצו לסבול את ייסורי המצפון שלי על זה שכיליתי את זמני מול המרקע במקום להמשיך בכתיבת הדוקטורט שלי.
שונאי הסדרה מרננים אחריה שהיא טלנובלה, עלילה רדודה, דמויות שטוחות, מערכות יחסים מתחלפות. אולי יש פה מן האמת, אבל בהצלבה עם מגילת אסתר אותה אני לומד לקראת פורים שמתי לב לנקודה מעניינת.
אין יותר טוב או רע
בית הנייר היא קול של תקופה. התקופה שלנו מרגישה מצד אחד מרדנית מאוד: במוסכמות, בלאום, במוסדות. מצד שני, המאבקים מרגישים צודקים מאין כמותם. אין סיבה הרי לשמר גזענות ואפליה, רק משום שאבותינו עשו כך. ולמרות שגם הרבה לפני בית הנייר היו עלילות בהן דווקא ה"רעים" הם הגיבורים, בבית הנייר עולים שלב – זה לא שה"רעים" הם הגיבורים, אלא שמה שבמחשבה ראשונה חשבת שהוא רע, הוא טוב. הם המוסריים, הם האנושיים, הם החומלים, והם בעלי המאבק הצודק.
ההמנון של בית הנייר הוא "בלה צ'או", המנון הפרטיזנים האיטלקיים. והדבר הזה לא מקרי בהחלט. מי היו הפרטיזנים? קבוצות שונות ומגוונות מאוד. אבל בכללי, מדובר היה בקבוצות אנרכיסטיות, מתנגדי משטר, שלחמו בעד סילוק המשטר הנוכחי. הפרטיזנים היו רחוקים מלהיות צדיקים. חלקם היו קומוניסטים רדיקליים, חלקם אנטישמיים, חלקים ביצעו פעולות של רצח ואונס, השתת טרור על הציבור שמא ישתפו פעולה עם המשטר ושאר פשעים. אבל, וזה אבל גדול, הם התנגדו לפאשיזם ולנאציזם. הפאשיזם הוא השטן הגדול, הדבר שאין רע ממנו. העריץ, רוצח ההמונים ברשיון, חומס הארץ והעם. כל מעשה שיעשו האנרכיסטים, הוא בגדר מצווה.
לכן אנו זוכרים את הפרטיזנים לטובה. בזמן אמת הם נראו ודאי בלגניסטים, פושעים, אבל בדיעבד – הם גיבורים. השודדים בבית הנייר מזדהים עם הפרטיזנים. נכון, הם נגד המשטר הנוכחי – נגד מערכת הבנקים ששודדת את הציבור – אבל עם כל זה שהם אנרכיסטיים, הם באמת הטובים, שרק בדיעבד אנחנו נבין זאת.
אסתר והמן?
כיום אנחנו מזדהים עם הרעיונות האלו. המאבקים שלנו שאולי מנוגדים לדרכי אבותינו (ואולי הם מאבקים באבותינו ובמוסדות הקיימים ממש) הם קשים. לעיתים אנו שומעים כינויים כמו "הטרור הליברלי". אבל הדור חושב שלמרות שזה טרור, זהו טרור מוצדק – כמו של הפרטיזנים, וכמו של שודדי בית הנייר.
וגם אנחל זכור לטוב
כמה סצנות בסדרה הזכירו לי את סיפור פורים. במחשבה עמוקה סיפור פורים הוא סיפור כל כך שבלוני שיכול להתלבש בהמון מקומות ולתת לכל מקום את התובנה שלו. זהו סיפור קלאסי – בו יש בדיוק מה שצריך מכל סיפור שכזה. יש בו עלילה מורכבת בניגוד לסיפורים קודמים בתנ"ך. יש בו עלילה נוסח סינדרלה, נקודת שפל הוליוודית, קליימקס ומהפך. יש בו אתנחתות של הומור (מרדכי והסוס), ויש בו קתרזיס של תחושת צדק. אם נלביש את הסמלים ממגילת אסתר על בית הנייר, מה נקבל?
מה שנקבל זה משהו מאוד מבלבל. כי במגילה הדמויות נשארות עם הסימון הראשוני שלהם, ומקבלות את הראוי להן. המן הוא הנבל שישאר מתוייג לעולם: "המן הרשע". גם אסתר אומרת "המן הרע הזה". אבל בבית הנייר (ספויילר)– כשראקל וסלבה יושבים במשתה היין, ואז ראקל מתכוונת לחשוף את זהותו: מי אסתר ומי המן? באופן טבעי הייתי אומר שודאי הפרופסור הוא המן בעל המזימה, וראקל בחוכמתה מגלה את יוזמתו, אבל היחס הוא הפוך. הפרופסור הוא זה שיש לו זהות בדויה (כמו אסתר במגילה). וברלין – במבט ראשון נראה שהוא מעשרת בני המן (יחד עם יתר השודדים), אבל אולי הוא דווקא מרדכי? הנה רמז: ימיהם של היהודים בפרס היו ספורים, כמו ימיו של ברלין החולה הסופני. פרט מעניין הוא שיוצר הסדרה אמר שהוא שקל שכל השודדים יהיו בעלי מחלות סופניות.
אולי הפרופסור הוא בעצם אלוהים – הוא שותף במבצע אבל מרחוק. מתכנן הכול אבל לא מופיע שם. הוא הדמות הנערצת ביותר בסדרה. מה שמראה שבכל זאת אנחנו אוהבים לחשוב שהכול מתוכנן, והכול חלק מתוכנית גאונית שמסתדרת בסופו של דבר. זה הכיף בבית הנייר, וזה אחרי הכול, גם המסר המרכזי של פורים. ואם אפשר לשים את השודד הגדול (שעדיין יוצא נקי מכל הסיפור) בתפקיד הכול-יכול, אז באמת אין יותר טוב ורע בעולם הזה.
ודבר אחרון בהחלט
טוב, זה מגניב. מרקו שר "בלה צ'או".
התלמיד הנבוך 