מוצ"ש האחרון נאספנו כמה חברים לצפות במופע האירוויזיון ההיסטורי בו נטע ברזילי הביאה את הזכייה הרביעית לישראל. תחושה לאומית (שלא לומר, לאומנית) הייתה באוויר. הנה אוסטריה עוקפת אותנו בניקוד השופטים, כאילו לא מספיק חלקם במלחמת העולם השנייה. מתפללים ששמה של ישראל ישמע מאוחר בהצבעות הקהל. נדרנו נדרים והתפללנו חזק עד לרגע הזכייה המאחד והמרגש. כל היום למחרת הרגשתי אופוריה על הרגע ההיסטורי בו נכחתי, ודמעות של אושר זלגו מעיניי.
אבל לצערי הרב לא נתנו לי רגע של נחת מנטע. כל מחנה מיהר לקרוע משהו מהחלום המתוק הזה שהגיע לארץ. החרדים זעקו על חילול השבת ההמוני הצפוי (האמנם? חזרה גנרלית ע"י גויים במתחם סגור יותר חמור מהכנות להילולת רשב"י במירון?), הלהט"בים איימו בהחרמה אם לא יתנו להם זכויות מלאות (מי אמר שזאת תחרות שלכם?), הימניים ניכסו את הניצחון למטרות פוליטיות (הניצחון הוא הישג של המוסד?), השמאלנים טענו שזה בכלל בא ללמד אותנו על זכויות אדם וקבלת השונה (או ניצול מיטבי של הרגע?). בחייאת, לא יכלו לתת פשוט לשמוח?
ניצחון באירוויזיון לדעתי הוא אחד הרגעים המשמחים ביותר בתולדות אומה. ואין זאת קלישאה בכלל. כי הניצחון באירוויזיון בניגוד למאורעות אחרים הוא חסר תופעות לוואי. במלחמה יש הרוגים ופצועים. בשמחות דתיות מדירים מחנות שלמים מדתות (או חוסר-דת) אחרות. כנ"ל במאורעות פוליטיים. לפעמים אירועים אחרים גוררים גינויים או חוסר-סיפוק מאומות העולם. כך או אחרת, לא נמצא שמחה אחת בתולדות האומה שאין צער כלשהו, גדול או קטן, בצידה.
לעומת זאת, בתחרות האירווזיון אף אחד לא נפגע. המדינה שולחת נציג שנושא על כתפיו את כל מה שהמדינה מייצגת (או רוצה לייצג). הזכייה מביאה למדינה תיירים ($$$), הכרה בערכה התרבותי של המדינה, הכרה בקיום הלאומי ובמיוחדותו – אם זאת שפה או ערכים. כמו כן, הכרה בטריטוריה שלו ע"י אירוח בשנה הבאה. זהו נצחון שהוא מעל הפוליטיקה, נצחון שהוא מעל העדות, ולכן הוא מאחד כל כך – הוא מאפשר לנו להיות גאים כישראלים מבלי להשתייך לשום מחנה, מלבד השייכות הלאומית שלנו.
ונראה שאיבדנו את הרגש הזה. לא בזדון, פשוט הוא הלך וקהה עם המיליטנטיות של הרשתות החברתיות. כך קרה גם ליום ירושלים. ירושלים – מעיר שחוברה לה יחדיו, שהייתה בראש המאוויים הלאומיים ללא שום חילוק, הפכה לנושא רגיש ונפיץ. לכן גם יום ירושלים הפך ליום לא רלוונטי כלל בלוח השנה הישראלי, שגם בעיניי ימניים רבים הוא יום סמלי בלבד, וכבר בליבם לא מפעפע שום התרגשות על קיום נבואת זכריה ברחובות ירושלים.
הזכייה של נטע לא שייכת לאף מחנה – ולכן אף אחד לא יכול לבוא ולקחת את זה לרשותו. מצד שני, אף אחד גם לא יכול להתכחש שזה לא שייך לו. הדתיים שטוענים ש"מה להם ולתחרות שירה צבעונית", אינם מבינים שהערך ההסברתי מהמהלך הזה הוא בלתי יתואר. שיש פה מעיין קיום הנבואה של הגויים המבקשים את קרבת העם היהודי, גם אם לפעמים "מלך פורץ גדר לעשות לו דרך".
אז לא, אני לא שמח על חילולי שבת ועל מסיבות שיבואו לארצנו. אבל כן אני שמח על הגויים שיבואו לכאן ויראו שבמדינת האפרטהייד ששיווקו להם יש גם תושבים לא יהודים שחיים בחופשיות ויש עובדים מהרשות הפלסטינית, ויש יהודים גם בצבע שחור, ושבכלל היהודים הם נחמדים. וכשהם יחזרו לארצות הקרות שלהם, הם יאמרו: "עם ה' אלו ומארצו יצאו". אשרינו שזכינו! אשרי העם שככה לו!
התלמיד הנבוך 