מחיה המתים

מדי פעם אני משתעשע במחשבה הזאת. מה היה קורה אם בדרך נס הייתה מגיעה דמות נכבדת מהעבר לבקר אותי בדירתי הצנועה? כמו באותה אגדה תלמודית על משה רבינו הנמצא בבית המדרש של רבי עקיבא. מה הייתי עושה?

"איפה אני?" תשאל אותי הדמות הצבעונית לבושת התרבוש. אני אסביר לו שהוא בגבעת שמואל (והוא ישאל איפה זה ואני אגיד לו שזה ליד תל-אביב שזה ליד יפו ואז הוא יבין). אשאל לשמו והוא יגיד לי משה. מה זאת אומרת איזה משה? בן מימון הדיין! אהה..איך הגעת הנה? לא משנה. בטח עברת דרך לופהול בטבריה או משהו, בארה של מרים וואטאבר.  אנחנו הרבה שנים אחריך. ה'תשע"ז. וואו, זה באמת הרבה. ומה, יש פה יהודים? כן, מאז הקמת המדינה. מה, יש מדינה ליהודים, עם מקדש והכול? רגע, כנס, תשתה קפה. כמה סוכר? מה זה סוכר? עזוב, הכי טוב יין.

השיחה עם הרמב"ם, סליחה, רבי משה, קולחת. העברית שלו מצויינת, ואני מצליח להתאים את עצמי למשלב שלו, אם כי יוצא לי לפעמים עגה ומילות קישור של "בעצם" ו"כאילו". אולי נתחיל מכמה ספרים. אינטרנט נראה לי קצת מזיק בשבילו, אני לא רוצה ליצור רושם רע על הדור שלנו. סמבורסקי נראה לי סבבה – קח את זה. יש פה את כל ההתקדמות הפילוסופית והטכנולוגית מימי קדם ואז דורינו. "אני מזהה את זה" הוא אומר לי, פותח במקרה באמצע הספר. "תרגום נהדר של שמואל לדאלאלה אלחירין". כן, כן. יש לי גם את של שוורץ, אני לא כל כך מרוצה מאיך שהוא תרגם מושגים כמו "המידה הטובה", אולי תגיד לי אם לזה התכוונת?

אז העולם לא במרכז והוא כנראה באמת לא קדמון. הוא לא נראה ממש מתרגש מזה. וממשיך להתבונן במדף הספרים שלי. אני בינתיים מנסה לתמצת בכמה משפטים אלף שנים. הספרדים גירשו את היהודים משטחם. יהודי אשכנז קיבלו זכויות והתחילו לעזוב את הדת. אה, אם כבר, קח, תקרא קצת את קאנט ותגיד לי מה אתה חושב. הייתה ציונות, שואה, מדינת ישראל, ששת הימים. "בוא נלך לראות בעיניים את הנס הזה" הוא אומר לי.

אי אפשר להתסובב בתרבוש וג'אלביה. אני אתן לך משהו אחר ללבוש. חולצה מכופרת, לבנה או צבעונית? וכיפה – שחורה? סרוגה? הוא אומר לי שגילוי הראש זה חסידות והוא לא פסק בשום מקום ככה. את הטלית אתה יכול להשאיר, היא נראית אותו דבר היום. אבל אתה ספרדי, אז ציציות בפנים כשיטת ההאריז"ל, לא? מי זה האר"י? עדיף שלא תשאל, למה להתעצבן?

דומה?

לקחתי אותו להתפלל מנחה באיצקוביץ'. מהיר מידי בשבילו. וגם ההגייה המוזרה הזאת. בחוץ הוא שומע זוג ליטאים מנסים ליישב את הסוגיה על שביעית בפירוש המשנה עם משנה תורה. "תביא לי דיו ונכתוב מכתב". למי? "למהרש"א, הוא צריך לדעת שפשוט חזרתי בדעתי מאז פירוש המשנה, חבל ככה סתם להטעות אנשים". אני מחייך ולוקח אותו על האוטובוס. הוא נבוך מכמות הנשים שעולות איתנו לתחנה.

טוב, אולי כדאי שמישהו רציני ינצל את האוצר הזה שיש בידינו. בוא לאוניברסיטה, לחוג למורשת ישראל, יש לי שם פרופסור נחמד מאוד. "הוא לא דומה בדיוק לשטר של שקל". אומר הפרופסור, אבל אני והוא יודעים שהתמונה היא סתם זיוף. הפרופסור בוחן אותו בכמה שאלות (על כתביו שלו) שנראה שהוא זוכר באופן בינוני. הוא נותן לו לכתוב כמה שורות וכתב היד העתיק כאילו קם לתחיה. מרגיש כמו איחוד של הביטלס לראות את זה. ואז הוא שואל אותו על מורה נבוכים ועל הנבואה, ועל ליבוביץ, ועל הרב קוק. אבל כל אלו סתרי תורה, ואם כבוד הפרופסור רוצה לדעת, כבר כתבתי הכול ב"מורה" והוא יכול לקרוא ולהבין מה דעתי, כך סותם את הגולל רבי משה.

בדרך אני מנסה לשאול על חשמל להמונים בשבת, ועל דרכה של אשה לישב בבית דין, ועל להט"בים, אבל הוא כבר התעייף ובעיקר מבולבל מאוד ולא מאמין לי שכל הדברים האלו באמת קיימים. הוא מבקש קצת זמן לעצמו ומתיישב בחדר עבודה לקרוא עוד קצת קאנט ומהרש"א ולכתוב הערות לעצמו. לא כל ספר שווה קריאה, הוא אומר לי, מצביע על ליקוטי מוהר"ן, ויש גם ספרים שהם תפלות גמורה, ומטיח את "אתיקה" של שפינוזה על הרצפה. משום מה כשהם אומרים "הרמב"ם אמר", לא נחה דעתו כמשה רבינו בשעתו. נראה לי שפאלפל לארוחת צהריים יהיה טוב, בכל זאת מצרי. וכשאני חוזר עם מנת הפלאפל מהדוכן בסוף הרחוב, נעלם הוא כלא היה, ורק השאיר לי כמה רשימות על מחברת חשבון עם עטיפה של פאוור ריינג'רס.