יש בעיה מהותית עם המתודה האמפירית – היא מבוססת על החושים שלנו. גם אם ראינו וחווינו חוויה מטאפיזית שלמה, בין אם זה מעמד הר סיני, בין אם זה התגלות הבתולה בכפר ספרדי, יכול להיות שאנחנו טועים. חולמים. שד מתעתע בנו. הטיעון הספקני יכול לערער בקלות כל טענה אמפירית. וממלא, אין טעם לנסות את אלוהים בדברים של העולם הזה. "המאמין באותות יש בליבו דופי". מלבד זאת, הרמב"ם מזכיר במורה נבוכים את כת הפילוסופים שסבורים שאל-לו לאלוהים להתעסק בדברים של מה בכך. אנחנו יכולים להגיע אליו בכוחות השכל הנעלה והטהור, הזך והישר. המתודה הרציונלית נתפסת כנעלה, אינטלקטואלית, מורמת מעם. האמנם זאת הדרך להגיע לאלוהים?
תמיד לחקור, לחקור, לחקור
בעולם הפילוסופיה העכשווי די מוסכם שהשאלה האונטולוגית (קיום האל) הוא אנטינומיה, כלומר, ניתן להוכיחו וגם ניתן להוכיח את ההפך. כיוון שהפילוסופיה לא סובלת אנטינומיות סביר להניח שחלק מההוכחות לוקות בבעיות לוגיות, מניחות את המבוקש, או שלוקות בחוסר של הנחות יסוד מתאימות. יתכן גם שהמושג "אלוהים" הוא לא מוגדר היטב – בהוכחות הרציונליות אנחנו מבקשים להוכיח תכונה יחידה, אלוהית למדי, כגון "המושלם בשלמותו" או "סיבת הסיבות". מאידך, גם ההוכחות ההפוכות מנסות לסתור תכונה אלוהית מהותית בודדת כמו "כל יכול". התעסקות פילוסופית עם אלוהים כמוה כחילוק באפס למתמטיקאי. אמת, נמצא כאלו היום שממשיכים את הדיון העקר מסיבות זהותיות בעיקר (דתיות או אתאיסטיות), תוך התעלמות גסה מהמסורת הפילוסופית העכשווית. ויטגנשטיין כבר אמר שמה שאין מה להגיד עליו, עליו יש לשתוק. למשפט החותם את הטרקטטוס הנפלא מתח כמעט של תפילה. וגם תאיסטים ואתאיסטים מוכנים לחתום עליו וללכת להתעסק בשאלות פילוסופיות שבאמת יצא מהן משהו.
הרב יחיא קאפח – מלומד תימני שדבר בחקירה רציונלית בלעדית ועורר סערות בעולם יהדות תימן עקב שיטתו.
בין אם יש או אין משהו בהוכחות הפילוסופיות לקיום אלוהים, נראה שהן היו שם ברקע תמיד, מרגישות כמו מצווה עליונה, מלחמת קודש בספק הוא הוא עמלק. בעוד המתודה האמפירית היא מגונה – מה אתה מעיז לנסות את ה'?!, המתודה הרציונלית היא מכובדת: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוהים" אומר הכתוב, והפרשנים ממהרים לנחס למשה רבינו יומרות פילוסופיות. בעל חובות הלבבות אומר שזאת מצווה להסיק בדעתנו את קיום האל, וזהו מעשה בריא וטבעי. הרמב"ם אפילו מגייס את הדיבר הראשון: "אנוכי ה' אלוהיך" כדי לכלול אותו במצווה לדעת באופן רציונלי את קיומו של האל.
אבל, כנגד המיעוט הפילוסופי הרעשני עמדו רבים במשך כל הדורות והזכירו את דרך ישראל סבא, הרחוקה מהחוכמה היוונית, מהסילוגיזמים האריסטוטלים שמובילים למסקנה ברורה ויחידה. האם הם חששו שמא העיון המתמיד יוביל למסקנות כפרניות? ובכן, ישאל השואל, מי כאן המאמין עכשיו? אם אנחנו באמת מאמינים – אז מה יש לנו לחשוש כל כך מעיון?
המהר"ל טען שיש סיבה לחשוש. הסיבה היא סיבה קוניאנית למדי. הוא התכתב עם טיכו ברהה וממשיכו גלילאו והיה מודע לתמורות המדעיות בתקופתו. העיון המדעי והפילוסופי, הוא דבר חיובי שהביא הרבה דברים, אבל הוא לא יציב. אפילו הגויים כל הזמן מחליפים דעות. פעם השמש במרכז ופעם הארץ היא שטוחה. כל הדעות טובות לתקופתן, אבל אחר כך מתערערות. גם הדעות והמוסכמות הפילוסופית מתחלפות. למה לנו, אומר המהר"ל, לבזבז את הזמן בעיונים שעוד 200 שנה מי יזכור אותם, והיום אנחנו בכלל לא בטוחים אם הם נכונים או לא? (יש לציין שיחד עם הדעה הזאת, המהר"ל לא נמנע מהוכחות פילוסופיות מדוקדקות ומרשימות הנוגעות לאמיתות התורה בספריו).
משטרת המחשבות
אם כן, לא רק החוש יכול לטעות, אלא אדם לטעות יולד. יחד עם תחושת השגב וההוד בפנטזיה הרציונלית הנפלאה, כמעט נבואית, ראוי לשאול שאלה נוקבת – האם יש משטרת מחשבות? ראינו בפוסט הקודם את האיסור לנסות את ה', אבל האיסור הזה הוא בדיעבד, שהרי עיננו רואות את עוולות העולם הרחוק ממה שהיינו תופסים כהשגחה. אבל בעולם הרציונלי הטהור – האם יכולות להשתרבב להן תפיסות שהם גם נכונות וגם סותרות את האמונה היהודית?
חז"ל התייחסו בחומרה למי שקורא ספרים חיצוניים. ספרי עבודה זרה ופילוסופיה. על הרמב"ם הגאון מוילנה אמר שהפילוסופיה שיגעה לו את השכל. על שפינוזה הקימו חכמי אמסטרדם חרם ואסרו לעיין בכתביו. אבל כמו ילד שדווקא אומרים לו לא, היהודים המלומדים לא יכלו להימנע מהפיתוי לקרוא דווקא במה שאסור. אותה החוברת מתחת לסטנדר. בינם לבין עצמם תירצו שזה "לאו שאין בו מעשה", ושהם עדיין שומרים שבת ומקיימים מצוות במלואן. אלא שתפיסת האלוהות קצת השתנתה, וקצת התערערה אצלם עדות קיומם של אירועי התורה.
התשובה לשאלת משטרת המחשבות היא מורכבת. יש מצד אחד מסורת של פתיחות מחשבתית. גם לבן הרשע בפסח יש פתחון פה לשאול שאלות ספקניות וכפרניות. הצנזורה היא לא על השאלות, אלא על התשובות. התשובות צריכות להיות קנוניות – אפילו הייתי אומר מעצבנות. "הקהה את שיניו" או "דע מה שתשיב לאפיקורס". המחשבה חופשית כדי לשאול שאלות ולחקור, אבל תמיד צריכה לחזור ולעגון במקום בטוח כדי שלא תתרחק יותר מידי. כמוה כצלילה עמוקה לדליית פנינים. צוללים עמוק כדי להביא פנינה, שאלה שלא מהעולם שלנו, וחוזרים לעולם המושגים שלנו ולמסורת כדי להתמודד איתה. המתודה הזאת חוזרת גם אצל השמרנים יותר (שאצלם התשובות לא השתנו אלפי שנים), אבל גם אצל הוגים מהקצה המחקרי של היהדות. יש מי שאמר שהוא מאמץ את הרעיון הקבלי של "ליקוט ניצוצות", והוא בסך הכול חושף את הנקודה היהודית הקדושה, את החלק האלוהי המחייה, שיש בכל החוכמות החיצוניות של אבולוציה וביקורת המקרא.
הספקנות, אם כן, היא חד צדדית. אנחנו מתרצים את מה שאנחנו רוצים לתרץ, ומטילים ספק במה שלא נוח לנו. אבל המתודה הזאת היא לא יהודית דווקא, אלא אנושית. גם הספקנים החדשים, הרי, בחרו להם צד מסוים בו הם מטילים ספק.
מחשבה עמוקה – תוביל אתכם לתשובה האולטימטיבית
הצעה לסיכום
אם כן, מה זאת אמונה? האם זה belief – רמת שכנוע בעובדות שונות שיש לי סבירות טובה להאמין בהן? (רציונלית או אמפירית) או האם זה faith – בטחון בסט מסויים של ערכים שינחה אותי בדרך טובה? האמונה היא ודאי לא מעשה רציונלי. הרציונליות היא מעשה זמני, כפי שכתבתי בפוסט על ראש השנה. האמפיריות היא דבר שנמשך רק לזמן שהוא נמשך. האמונה היהודית היא שילוב בין שניהם. היא חווית התגלות אמפירית (יש מי שיאמר חד פעמית ויש מי שיאמר מתמשכת), והיא נימוק רציונלי להמשכיות הברית (מסורה בין אב לבנו, או מעידה על עצמה מהותית). שניהם יוצרים זהות יהודית גאה שהיא זאת המושכת את האדם המאמין לחיי היומיום שלו.
ומה היא הדרך הכשרה להגיע לאלוהים? חקר פילוסופי? חיפוש ניסים או צפונות בתורה? אולי תרגול מדיטציה? אמרה התורה "תמים תהיה עם ה' אלוהיך". ואולי על דרך הדרש אפשר לומר שכשתהיה "תמים", כלומר שלם בכל מה שיש עליך ללמוד ולנסות, רק אז "תהיה עם ה' אלוהיך". ואפשר גם לדרוש את זה על דרך מה שאמרו "שומר פתאים ה'", ה' נמצא עם התמימים, או כפי שאמי מורתי אומרת: אין שכל אין דאגות. וכמו תמיד, מעמד הביניים נדפק.
ודבר אחרון בהחלט
השילוב הרציונלי והדתי קיים בעוצמה גדולה מאוד בעולם האקדמיה הישראלי. כדוגמת החוג הדמיוני לביולוגיה מקראית בבר אילן:
התלמיד הנבוך 
הי אור,
אם נשווה את צורת הלמידה בישיבות ללימודים באקדמיה זה כמו תואר ראשון :לומדים את הבסיסי הדתי שהם התלמוד והמשנה, וגם מחקרים מהעבר בדמות כתבי חכמים.
כל אלו יכולים להוות בסיס מחקרי לתואר שני, העמקה והגעה למסקנות אמפיריות שונות.
בעולם המדעי אין הגבלות על כיווני המחקר, ואם הצלחת לסתור משהו בסיסי באמצעות המחקר שלך אתה שוחה הפרסי נובל על גילוי האמת.
אך במחקר בעולם הדתי ,לפי מה שהבנתי מהפוסט הזה, קיימת הגבלה שהיא בעצם כל עוד האמונה הרוחנית לא תתערער. או אם הגעת
למסקנה שהיא מונעת ממך או מסובבים אותך להאמין (רוחנית) בלב שלם סימן שטעית או לא הבנת מספיק טוב את הנושא . אולי זה מה שגורם לניוון המחקר הדתי בתקופה שלנו עד כדי הרצון של החברה החרדית להסגר בתוך עצמה שמא מישהו ישאל את השאלה הלא נכונה?
היי טוליק,
אתה נוגע בהרבה נקודות נכונות. אבל אולי לדקדק כמה דברים:
1. המחקר האקדמי לא חף מהגבלות. קיימים קונצנזוס (כן, זה ברבים) ומתודות מוסכמות איך לערוך מחקר. קח למשל את שכטמן. שמה זה סיפור סינדרלה עם סוף טוב, אבל כמה כאלו יש שאנחנו לא שומעים עליהם? היו גם סילוקים מהאקדמיה. קרל מרקס הוא אחת הדוגמאות המפורסמות. האקדמיה לא הסכימה להכיל את הרעיונות הרדיקלים שלו, וככה המרקסיזם נולד כתנועה פוליטית חוץ-אקדמית. (עם יומרות אקדמיות גדולות מאוד – הקומוניסטים האמינו שמה שהם עושים זה בסך הכול לזרז תהליכים חברתיים טבעיים שבין כה יקרו).
כלומר, אף המחקר האקדמי הוא בעל מוסכמות ומבנים חברתיים. ויש על זה טונות מאמרים אם זה מעניין. (זה קצת כמו לירות ברגל של עצמך).
2. ההגבלה על המחקר הדתי מורכבת. יש מקומות שהעקרונות הדתיים נתונים לפרשנות רחבה יותר, ויש מקומות שהמסקנה צריכה להיות ברורה עם תחילת המחקר. למשל, שאלה פופולרית במחקר הפנים-דתי היא שאלת "תנ"ך בגובה העיניים". כלומר – האם אני יכול להבין סיפור בתנ"ך כפשוטו. האם אני יכול לומר דברים כמו "דוד המלך חטא עם בת שבע" או "רחל אמנו גנבה את התרפים כדי לעבוד עבודה זרה". יש מקומות שפתוחים לקריאה כזאת של התנ"ך, ויש שפחות. הסיבה להגבלה החמורה יותר נובעת (לדעתי) מרצון ליצור חיץ חברתי ע"פ הדעות. כלומר – אם אני מאמין ככה וככה, אז אני חרדי, אם לא, אז אני מזרוחניק. כלומר – אני הופך את מה שאתה אומר. זה לא שבגלל שמגבילים את השאלות נשארים חרדים, אלא בגלל שהם חרדים הם מגבילים את השאלות. עניין חברתי נטו שלא מאיים על הדת.
גם שים לב לנקודה חשובה – החרדיות היא תופעה שאינה מחשבתית בעיקרה. היא נבעה בשל תהליכים חיצוניים רבים. ההשכלה היא אחד מהם – אבל גם השואה והקמת המדינה השפיעה על המסגרת החברתית שמגבילה את השאלות. וכבר כתבתי על זה כאן https://ohris.wordpress.com/2012/10/02/%D7%94%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%AA%D7%95%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%A1%D7%99%D7%AA-%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%92/
וגם בפוסטים הקודמים בנושא האורתודוקסיה.
הערה קטנה: אפשרות נוספת להבין את האימרה של חז"ל לאיסור לקרוא בספרים חיצוניים, באו נזכור שספרים חיצוניים אלו נכתבו תקופה לא ארוכה לאחר חתימת כד ספרי התנ"ך ואלי האיסור של חז"ל הוא בסך הכל הוא שלא נקרא כמו שיש קריאה בתורה כל שבת ושני וחמישי אלא פשוט נתייחס להם כעוד תוספתא או משהו בסגנון, אני מניח שאם הרמב"ם למד פילוסופיה אז לנו מותר ללמוד ספרים חיצוניים.