בפוסט הקודם נגענו בשתי דרכים מקובלות לאימות ואמינות של ידע. הדרך הרציונולית, היא הדרך הפילוסופית יותר, המתאפיינת בלוגיות, הטלת ספק וחשיבה ישרה. הדרך האמפירית, היא הדרך המדעית, העוסקת בתצפית, הכרה עם המציאות וחיבור אינטואיטיבי עם החוש והמוחש. בפוסט זה ניגע בדרך האמפירית ונבחן האם היא מסתדררת עם האמיתות המסורתיות שיש ליהדות להציע למאמיניה.
ראשית, יש לזכור שאין אנו עוסקים בשאלת קיומם של ניסים. יום ואחריו ראסל מבינים שתופעת הנס היא משהו שהמדע האמפירי אינו כלי להתמודד איתו, שהרי תפקידו הוא לתת חוקיות, ולו היה רואה נס, ישר היה מנסה להחריגו לתוך חוקיות משלו, ומיד הנס היה נעלם. כלומר, במשקפיים המדעיות לא ניתן בכלל לצפות בנס. (ואני ממליץ על מאמרו של נדב שנרב בהקשר זה). אך בואו נניח, כהנחתו של ראסל עצמו, שנס הוא ברור כשאנו רואים אותו. ים סוף נבקע לשניים, אש יורדת מן השמיים ומלככת את הקורבן על הכרמל, חבורת קנאים ממודיעין מכניעה את הצבא היווני וכדומה.
צו איסור פרסום
כעת יש לשאול – מה עמדת היהדות בעניין? מבחינת הכלי האמפירי להשיג את הדעה האמיתית ע"י תצפית בעולם, הכול כשר. ואם ראיתי איזשהי תופעה שמאששת את התזה שלי – אני כבר יכול להוציא מאמר בשלושה עותקים. בנוסף, מותר לי – ואף כדאי מאוד, לערוך כמה סימולציות וכמה ניסויים כדי לקבל את אותה תופעה שוב ושוב.
במבט ראשון נראה שיש משהו מאוד חשוד, אפילו סותר, בגישה היהודית לגבי ניסויים אמפיריים. הבייסיק של האמונה היהודית הוא באותות ובמופתים. תחילת הסיפור היהודי הוא בהצבעות אמפיריות שבאות להורות על עליונות הבורא ואמיתות התורה. משה נותן 10 מכות במטהו והפרgונים משתגעים. העם נדהם בקול השופר תחת הר סיני. המן מכסה את המחנה. ולא רק זאת, אלא עלינו לזכור את כל הניסים שארעו לאבותינו, כאילו אנו אומרים: החוויה האמפירית שחוו אבותינו, מעידה על אמיתות האמונות הדתיות שלנו. אבותינו סיפרו לנו מה התצפית שהם ראו, ועל סמך זה אנו מסיקים את הדעות האמיתיות שלנו. בנוסף, נראה שהגישה הזאת נשמרה לאורך זמן וגם בימי חז"ל הפליגו במצוות "פרסום הנס" על סיפורי חנוכה ופורים. כלומר, יש מצווה ממש לספר אם ראינו משהו שמוכיח את הקשר בין עם ישראל לבורא או את השגחתו. יש אפילו דעה בפוסקים שפרסום הנס נוהגת גם היום, ואם אירע למישהו נס, עליו לפרסם אותו, עדיף בעלון שבת שאנשים יקראו בזמן התפילה.
תזכורת הניסים השנתית בחנוכה מעידה על חשיבות המתודה האמפירית בתפיסה היהודית האותנטית
נראה ממבט ראשון שהגישה האמפירית היא מקובלת בראי המסורת היהודית. אך כאן מגיע הקטע המחשיד. ניסים אפשר לפרסם רק אם הם קורים. רוב הזמן לא קורים ניסים, ואפילו די להיפך, קורים אסונות וטרגדיות. מתגלות שאלות על ההשגחה ועל האמונה. כאן "לך דומיה תהילה". לא מדברים ולא מפרסמים. יתרה מזאת, פרקטיקת הניסוי הנפוצה היא אסורה, יש אומרים אפילו מדאורייתא. "לא תנסו את ה' אלוהיכם" זועק הכתוב. אסור ליהודי לערוך ניסויים בהשגחה. כמשל הבדיחה הידועה על מאן דהוא הנודר נדרים בזמן חיפוש חנייה בתל אביב . כאילו ריבונו של עולם אומר: "אל תעמידו אותי במצב לא נעים. אולי לא באמת מגיע לכם נס, אז שלא נצא אני ואתה פארש". גם חז"ל ממשיכים את הקו ואומרים לא לסמוך על הנס, לא להגיד שמא עושים לו נס. הם מפקיעים את רשות השמיים ממקרי מזג האוויר וקונסטלציית הרחובות ("הכול בידי שמיים חוץ מצינים פחים"). גם הרמב"ן מבקש להרחיק את הפרקטיקה הדתית – ההלכה, ממציאות של נס. כלומר – יש תחושה שהיהדות מנסה לתפוס גל על ניסים מזדמנים. אם קורה איזשהו משהו מגניב – איזה יופי! בואו נפרסם ונעשה כותרות. ואם לא…אז אנחנו חוזרים שוב לשחק אותה רציונליסטים חמורי-סבר, החכמולוגים של כיתת הדתות המערביות, מתעלמים בגסות מכל ההיסטוריה הניסית שלנו שם במדבר סיני.
תיאולוגיה אקפרמנטלית וחוקרי ביקורת הבעל
אלא שהרגלם של יהודים יש חריגות גם כאן. קחו למשל את אליהו בהר הכרמל. העם מתחבט בשאלה התיאוסופית רמת המעלה – מי האלוהים השליט? כיוון שכולם חכמים ולמדו את המופתים ברמב"ם ובחובות הלבבות, הם יודעים שיכול להיות רק אחד בדיוק. אז האם זה "השם", האל המצווה עליהם התנהגות מוגבלת תזונתית ומינית, עם חיבה בלתי מוסברת ליתומים ואלמנות, או האם זה ה"בעל" – ששליחיו לבושים בקוסט-פלאי מגניב, ומתחייב להוריד גשם בשנה הראשונה למינוי ללא התחייבות? מבחינה פילוסופית נראה שבאמת הבעיה לא ניתנת להכרעה רציונלית. כולם מסכימים שיש אל אחד. כולם מסכימים שהוא לא מראה צורה גשמית כלשהי בעולם. הם מאוד דומים פילוסופית. אז למה, למען השם או הבעל, שנעדיף אחד על פני השני? אנחנו חיים בדור של צריכה, אומרים הישראלים לאליהו הנביא, מי שמציע את החבילה הכי טובה – לו נשלם את מיטב כספנו ולו נקריב את ילדינו, אם ידרש. אליהו מבין שנימוקים רציונליים לא יעזרו פה. אז נשארת רק האופציה האמפירית. "בואו נעשה ניסוי" הוא אומר. והעם מסכים. בין הר שוקף לדרך אבא חושי, מתכנסים כל העם לחזות בניסוי המדעי – מי יצליח להוריד אש מן השמיים ויוכיח כי אלוהי האמת שלח אותו. הכתובים ממש מלמדים אותנו איך נסיין אמור לעבוד. אליהו מנטרל את ההפרעות. הוא נותן לכוהני הבעל לבחור פר, הוא לא מגביל אותם בזמן או בפרקטיקה. לאחר שנכשלו, אליהו אף הוא מנטרל סיבות אחרות – הוא מרטיב את האבנים ואת הקורבן, כדי למנוע מתופעות מדעיות אחרות להפריע בניסוי שלו. לאחר תפילה קצרה – אש יורדת מן השמיים. הניסוי הצליח והעם נופל על יד שמאלו (כי בכל זאת, מנחה) ומכריז: "תוצאות חדשות בעולם התיאולוגיה האקספרמנטלית: השם הוא האלוהים".
הזוהר, מצידו, מאוד מוטרד מהסיפור היפה הזה. באחרית הימים, הוא אומר, צפוייה לכם סיטואציה דומה, אבל שם הניסוי יכשל, קרי, האש תיפול על קרבן נביאי הבעל. מה תעשו אז? האם תמשיכו להאמין? איזה ניסיון קשה! האם הזוהר בעצם כופר בפרקטיקה האמפירית? כן ולא. כן – כי ניסוי של אלוהים הוא לא מקובל, אבל לא – כי ניסוי של בני אדם דווקא כן מקובל. הניסוי כאן הוא של אלוהים על בני האדם. הוא יתברך, אומר הזוהר, יושב בשמיים וצופה – איך מתנהגים בני האדם כשהם תחת סיטואציה כזאת או אחרת? כמובן, ניסוי הוא טוב ביותר אם לוקחים אותו לתנאי הקיצון, וירחם השם, לכמה מצבי קיצון הגענו. כך או אחרת, נראה שיש כאן חוסר סימטריה לגבי הפרטיקה האמפירית, אבל עדיין הודאה שיש בה משהו.
אליהו בכרמל – נסיין תיאולוגי
אג"ח = גמ"ח
עוד חריגה מעניינת באיסור לנסות את ה', היא במצוות המעשר. אומר הנביא: "בחנוני נא בזאת". מותר, ואף רצוי לבחון את אלוהים במבחן המעשר- לתת 10% מן התבואה ולקבל בתמורה "ברכה עד בלי די". מה נשתנה? האם אכן כדאי לשנות סדרי עולם, ואולי למוטט חוקים של כלכלה שלמה כדי להוכיח לבני האדם שאלוהים מנהיג את הטבע? איפה הרחמנות? עד שפתחנו פקולטה לתעשייה וניהול כדי ללמוד בה מודלים סטוכסטים, אתה בא והורס הכול?
לדעתי התשובה היא שקודם כל, הנביא יודע שאנשים לא ישישו להתחיל בניסוי. הניסוי הנ"ל דורש הוצאה כספית לא מבוטלת. חוץ מזה, תנאי הניסוי לא ברורים. מתי הברכה תגיע? איך אני מודד את הברכה? לאורך כמה זמן זה עובד? באיזה דרך תגיע הברכה? ובכלל, האם הברכה היא גשמית? כמו הטענה ש"כסף של שבת אין בו ברכה" – מה זה? אנו מאמינים, כמובן, שדברי הנביא אמת הן, אך שבעים פנים להבין את דבריו, וכל סיפור מתאר את הברכה המסתורית תחת המעשר בדרך אחרת. (האם ירושה מקרית מסבתי האהובה היא אכן ברכה?)
אבל פן יותר עמוק ויותר אמיתי של השאלה הוא שחריגות בהתנהגות העליונה אפשריות לצורך דברים קריטיים באמת. לסדר החברתי. לסדר המשפחתי. העניים, האלמנות והיתומים רעבים. הערבות ההדדית מתמוססת תחת טיעונים קפיטליסטיים של שוק חופשי. הנביא רואה והלב נחמץ. האם זהו העם הנבחר? ודאי, אומרת רוח הקודש בגרונו של הנביא, שה' לא חפץ במציאות כזאת. אתם רוצים את הכסף שלכם לעצמכם? אתם רוצים אפיק השקעה סולידי? אין בעיה, אני מוכן לחרוג ממנהגי ולתת לכם את הכסף חזרה, רק אם קודם תדאגו לחוסן הלאומי. המעשר בעיניו של הנביא, הוא לא מעשה של צדקה, אלא הוא למעשה אגרות חוב. כמו שה' מוחה את שמו כדי להשכין שלום-בית במי הסוטה, ככה הוא מרשה לערער קצת את הסדר הכלכלי, כדי לתקן עוולות סוציליות. שלטון ניסי מופרע, כמוהו כשיטה קומניסטית אלימה ומאוד יומרנית שמחליטה מה מגיע לכל אחד. ככה אי אפשר להתנהל – ולכן ניסים הם לא חלק מהטבע שלנו.
זוהי גם התשובה לשאלה הראשונה שהצגנו – האין זה חשוד שרק ניסים מקרים אנחנו מפרסמים, ולא מחפשים ניסים בעצמנו? התשובה היא שאם היינו מצליחים להפעיל את הפרקטיקה המדעית על הנס, זה לא היה נס אלא טבע ובעצם השטיח המדעי היה נשמט מתחתינו, בדיוק כפי שציינתי את ראסל בראשית דבריי. ניסוי הוא טוב בקטנה, ניסוי של אלוהים נראה מזיק מידי. זה כמו לנסות פצצת גרעינית. במושג שאול מעולם התוכנה, אי אפשר לעשות לזה mocking. אבל מה זה משנה גם ככה, היה אומר ליבוביץ, כי תוצאות מדעיות גם ככה לא משפיעות על האמונה. אחרי ים סוף היה עגל. אם רוצים תוצאות לטווח ארוך – יש לנסות את השיטה הרציונלית. ועל כך בפוסט הבא.
התלמיד הנבוך 