כשר פה?

כשר פה?

בישול נוכרי – יותר פשוט לתת כשרות

סיטואציה מוכרת. נכנס למסעדה ושואל: "אתם כשרים?" השאלה הזאת לא הייתה עולה אם הייתה תלויה תעודה בחוץ, או היה אפילו כתוב בשלט "כשר", אבל אין, ואז מתחילה ההתפתלות: בעיקרון כן אבל אין תעודה, אנחנו לא מערבבים בשר וחלב, החזיר בכלים נפרדים וכו' וכו'… יחד עם כל העניין הזה החל בזמן האחרון טרנד גדול בקרב בעלי המסעדות תחת הכותרת: "שוברים את מונופול הרבנות", שנראה שיש בו מעט מן האמת והרבה מן הפוזה. בפוסט הזה אבהיר את דעתי לגבי אכילה במקומות בלי תעודה, האם בכלל צריך תעודה, והאם חייבים את הרבנות הזדונית כדי להכריז על מאכלינו כשרים?

מי מפחד ממי?

בבית כל אחד לעצמו, כל אחד שומר או לא שומר על הכשרות, אבל כשזה מגיע לעסקים כבר סיכוני הממון מאיימים על ההגינות. כי מי מבטיח שאם יגיע משלוח שלם של חסה נגוע בתולעים הוא אכן ייזרק ולא יוגש לתאבון הסועדים? או שנותן טעם בשרי נפל לסיר חלבי, ו"בטל בשישים" לא בדיוק תופס כאן? כך נולד המשגיח. המשגיח תפקידו לראות שכל הבישול הולך ע"פ גדרי ההלכה, ומידי פעם להפתיע את המטבח בביקורות פתע. השיטה לא חדשה, והייתה קיימת עוד בימי חז"ל. למונח ההלכתי קראו "מירתת", בעברי: מפחד, חושש. אממה, המונח הזה קיים רק בשני מקרים הלכתיים. המקרה הראשון, הוא גוי שיש לו ביזנס הקשור ליהודים. הוא מוכר יין ויודע טוב מאוד שאסור לו לבחוש ביין משום "נסך", הוא מפחד מהשותף היהודי שלו שיכנס כל רגע לחנות ויתפוס אותו על חם. במקרה כזה מותר לסמוך על הפחד של הגוי ולפסוק שהוא לא עשה מעשה פסול גם כשאין שם משגיח רצוף. מקרה יותר רלוונטי לימינו הוא ההיתר של חלב נוכרי, כפי שפסק הרב פיינשטיין, שעקב הפיקוח הגדול על החולבים בארה"ב, הם מפחדים להכניס חלב בהמות טמאות לחלב הפרה, כי כלא פדראלי הוא לא דבר נחמד בסך הכול. על סמך העונש המחמיר בארה"ב לפושעי חלב שחטאו פסק הרב משה שאפשר להשתמש ב"חלב סתם של גויים".

המקרה השני של "מירתת" הוא בדין של טומאה וטהרה. הגמרא מספרת על שיירה שהולכת, ובעל הבית הולך מאחורי משרתיו עמי-הארץ, משגיח שהם לא יטמאו את החבילות שעל החמורים שלהם. גם אם פתאום נעלם בעל הבית, המשרתים משקשקים מפחד פן הוא יפתיע אותם מקדימה מקיצור דרך סודי שהוא מכיר, ולכן נמנעים מלעשות את האסור עליהם.

בקיצור- "מירתת", המושג ההלכתי של משגיח שעלול להפתיע בכל רגע, נוגע אך ורק לישראל שנותן כשרות למוצר או חנות של גוי, או לישראל שמשגיח על ישראל בדיני טהרות. אבל הוא לא מדבר בכלל על ישראל שמשגיח על ישראל אחר בדיני כשרות. למה? התשובה, אומרים הפוסקים – פשוטה מאוד. גם אם המשגיח יעמוד על גביו של בעל הבית היהודי, היהודי עוד יכול להכניס חזיר לסיר בעזות פנים. ריאליסטיות הלכתית שכזאת.

אם ההלכה לא סומכת על משגיחים ותעודות כשרות, למה בכל זאת יש תעודת כשרות? הסתכלות קלה בנוסח של התעודה תגלה לנו שלא האוכל הוא שנמצא תחת ההשגחה, אלא בעל הבית – הוא זה שמושגח! תעודת הכשרות בעצם אומרת: "אנחנו מכירים את הבעל-בית פה, הוא סבבה, הוא לא יכניס לכם בשר בחלב". הרעיון ההלכתי הוא כזה – אוכלים אצל מי שמכירים, אם יש מישהו שאני לא מכיר, איך אני אסמוך עליו? חוק הדתיים השלובים: אני מכיר מישהו אחר שמכיר אותו, אז הוא בסדר. וכשהחוק לא חל – אז על הרב הראשי של העיר אני יכול לסמוך. המשגיח שם כדי להדריך את בעל הבית לא לעשות טעויות, ואם הוא הגון, הוא אמור גם לעשות כנדרש.

מסקנות ביניים: אם יש בעל הבית שאני מכיר אישית וסומך עליו הלכתית, מותר לי לאכול אצלו. אי אפשר באמת להשגיח על יהודי. תעודת כשרות לעסק של גוי – תופס הלכתית.

המשגיח מארבע ארצות

עד כאן היה הדיון התלמודי. בדיון ההלכתי המאוחר נוספו עוד כמה הלכות שנוגעות לגבי אדם שאנחנו לא מכירים – שזה רוב המקרים כיום. השו"ע פסק (יו"ד, קי"ט, א') שאסור לקנות פרטי מאכל ממי שחשוד על אותם פרטים. למשל, לא לקנות בשר ממי שלא מקפיד בבשר כשר. הרמ"א החמיר יותר, וכך נהגו להלכה – אם הוא לא מוחזק בכשרות, לא לקנות ממנו כלום, וכן כתב גם הט"ז, שהאמין שהדורות האחרונים מקולקלים ביותר.

אז איך אפשר לדעת שהיהודי בבוטקה של הפלאפל הוא בסדר? אי שם בהיסטוריה האשכנזית קבעו בארבעת מדינות מרכז אירופה תקנה, שכל מי שרוצה למכור אוכל חייב "כתב הכשר מאיזה רב אב-בית-דין". שוב, הכתב הוא שהאדם עצמו כשר, ולא שהאוכל כשר. מטרת התעודה היא כפולה – לתת לקונים אינדיקציה, וליצור אפקט פחד, אולי קטן כלשהו, שבעל הבית לא יהיה בהול אחרי ממונו פן יאבד את התעודה.

אבל תקנה היא רק תקנה לשעתה ולא מחייבת אותנו בימינו ובארץ ישראל. מה שגם אין לו תקפות הלכתית, אלא תקפות רעיונית. גם הדינים רק הולכים ומסתבכים עם המטבח המודרני התעשייתי, מה שמקשה על כולם לדעת את הדינים המפורטים. כדי לסמוך על הטבח, הוא צריך להיות משגיח כשרות בקיא בעצמו, וכן נוהגים בהרבה מקומות עם כשרות מהודרת, שלא מספיק שהטבח הוא סתם ירא שמיים. מלבד זאת, גם תעודת הכשרות עצמה אינה ממלאה במלואה לפי צו התקנה האשכנזית.

מפוסקי דורינו הרב רובין עסק בהרחבה בשאלות בשו"תו "נהרות איתן". האם חרדי שמכין בבית שיכר זקוק לתעודה? מה עם בית תמחוי שאין לו שום מטרות רווח? הרב רובין במסקנות פוסק שכן, אבל מהתשובה עצמה נראה שאפילו לכתחילה ניתן לאכול ולשתות במקומות שמכירים את בעל הבית כבקיא בדינים הספציפיים הנוגעים אליו.

כשר בלי תעודה – מי אמר? (מתוך "זקני ציון")

מונופול שוברים עם מתחרים

אז מה עושים עם תעודות הכשרות? רוב תעודות הכשרות היא כנראה בעלת ערך הלכתי לא גבוה. הן לא מתאימו לתקנת ארבעת הארצות, ההשגחה, אם בכלל, היא בצורת "מירתת" שלא תופסת הלכתית, ובעלי הבית לרוב לא יודעים דבר וחצי דבר על כשרות מתקדמת. אבל עדיין, היא יותר טובה מכלום. אז מה אפשר לעשות במקום?

כשאני מגיע למקום ללא תעודה אני שומע 3 סוגי טענות כנגד הרבנות. הראשונה היא: "המשגיח פשוט מגיע פעם בחודש, לוקח כסף והולך". זאת טענה אכן חמורה- וכאן אני מודה שאני נבוך אל מול הרבנות, ומה זה כבר משנה אם יש או אין תעודה. השנייה היא: "המשגיח יושב לי על הוריד, זורק לי את כל החסה, לא נותן לי להשאיר ביצים בלילה, מגעיל לי כלים ותוקע סכינים בעציצים". תשובתי כאן: תסבלו בשקט. המשגיח אשכרה עושה את העבודה שלו. דיני כשרות הם מורכבים יותר ממה שאתם שומרים בבית הפרטי שלכם. הוא שומר על סטנדרט לכלל הסועדים, המפקידים יותר ופחות. כשרות זה גורר גם הפסדים כלליים מידי פעם, וסרבול העבודה. לפום צערא אגרא – לפי הצער השכר. והטענה השלישית היא אשכרה טענה מטופשת: "אנחנו לא משלמים כסף למונופול הרבנות". נו טוב, אז החלטתם שהרבנות היא הרוע המוחלט והיא מושחתת (שיש בזה מעט מן האמת, מודה), אבל מה אתם מתכוונים לעשות נגד זה? פשוט להצהיר שאתם לא מקבלים תעודה וזהו? איך בכל זאת הסועד שומר הכשרות ידע שאפשר לסמוך עליכם?

בשלב זה הטענה מתפצלת לשניים. יש מי שאצלו זה באמת שנאת-דוסים ואהבת ממון טהורה, והוא ישמור איך שבא לו על הכשרות. אבל יש את החכמים שמבינים את העיקרון הבסיסי של מונופולים. כדי לשבור מונופול צריך מתחרים. לפתוח מקומות בלי תעודות זה לא להחליש את המונופול, זה להשאיר אותו בעוצמתו ולצאת קירחים מכל הצדדים.

פתרונות מוצעים למשתמש

אז מה אפשר לעשות? פתרון ראשון הוא למנות משגיח כשרות מטעמכם. עשו את זה כבר בכמה מקומות, לקחו את הרב המקומי, רב השכונה, תלמיד חכם בהתנדבות, והוא משגיח להם על תהליך הייצור – מלמד אותם את הדינים הבסיסיים, מכיר אותם אישית, ומשאיר את מספר הטלפון שלו על התעודה שמציין שהמקום בהשגחתו. זאת אלטרנטיבה ראויה שלא רק מכה את "המונופול הרבני", אלא נותנת כשרות יציבה יותר, כי כשהמשגיח הוא חבר שלך, אתה באמת רוצה לעשות אוכל כשר. זה מתבסס על הרעיון ההלכתי של לסמוך על אדם שאני מכיר בו.

פתרון שני הוא פרויקט הכשרות הקהילתי, בו בעלי המסעדות לומדים את ההלכות בבקיאות ומוציאים תחת ידם אוכל כשר. זה מתבסס על הרעיון ההלכתי של השו"ע שאפשר לסמוך על מישהו שאינו חשוד בדברים אחרים. הפרויקט הזה גם משכנע את בעלי הבית עצמם לאכול כשר – שזה ודאי מבורך.

בנוסף לפתרון הברור שמאפשר לאכול ללא תעודה בכל מקום שאתם מכירים את בעל הבית אישית, שני הפתרונות מבוססים על אהבה ולא על יראה, שזה ודאי מבורך, אבל כמובן רק בתנאי שהם ממומשים כמו שצריך. אני חושב שאנשים כ"כ ממורמרים מהרבנות עד שהם יקיימו בדבקות כל פתרון אחר שינתן להם. אז אני אישית אוכל במקומות כאלו. "יאכלו ענווים וישבעו". לא בדיוק ענווים, אבל עדיין.

ודבר אחרון בהחלט

זה כי לגויים אין בעיה לתת כשרות. מישהו מוציא תעודה לשף השוודי?

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s