ובנעימה קדושה

ובנעימה קדושה

לש'

היה יהודי אחד שלימד אותי מהי אהבה. וכי אהבה מלתא זוטרתי היא? אלא מי שלא כיוון את נפשו לאהוב בשר ודם, קל וחומר שלא יתעורר לאהבת הבורא. כי שתי הדברים קשורים זה בזה, שבאותה ספירת העומר קשרתי חסד שבחסד לתקן חטאם של תלמידי רבי עקיבא. לאהוב לרעך כמוך. אבל הזרע נשתל הרבה לפני, אולי באותו ערב שבת בבקעה, שעל גבי אם-16 קצר והסבתי לשולחן עם משפחה מקומית בעלת זוג בנות מקסימות. איך העיניים של האבא נצצו ב"ישימך אלוהים כשרה רבקה רחל ולאה", בעודו נושק נשיקות רכות על מצח בנותיו, תפארת ועונג קורא לבנותיו, וכל נשיקה היא "בואי כלה, בואי כלה". כאדווה לוחשת, אמרה האחת באוזנו של האבא לאחר שהצלחות הורמו מן השולחן, שהיא רוצה רק פיוט אחד ויחיד לשיר, רק את "יה-אכסוף". לעולם לא קלטתי אותו, הוא קשה מוזיקלית. הוא לא ואלס או משהו קרליבך. אבל ילדה בכיתה ב', עם חצי מהשיניים בפיה, עוקבת עם האצבע הקטנה שלה בספרון הזמירות אחרי המילים הארוכות האלו: "המתאמת ומתאחדת". לא ישנתי יתר הלילה, לא לפני ולא אחרי השמירה, הניגון מושך חוט של שני מהרקיע עד הארץ, המתאחד עם כל נפשות ישראל, עם הילדים שכל כך קל לאהוב אותם, והם יודעים ששלושה שותפין לאהבה, ושזה וזה גורם. לברך את עמו ישראל באהבה.


 

אצל ר' משה הסבתי רוב שבתות החורף. כל שבת היה טובל צנון במלח בין המרק לדג. כך היה מנהגו ההונגרי. ואז היה פותח מגירה זעירה מתחת לשולחן, ומוציא כמה סיפרוני זמירות. לאחר כחודש כבר ידעתי שהוא מחליף את הסדר של שתי הבתים האחרונים ב"צמאה נפשי", שב"יום זה לישראל" לא שרים את הבתים האמצעיים, וש"יה ריבון" שרים בלחן של החסידות הרומנית הזאת, שמורכב משתי לחנים עצובים ואחד שמח. לקראת סוף החורף, אי שם בפרשת ויחי, משהפכתי לבן-בית בכל הנוגע לניגון, רכן ר' משה לשמאלו ונאנח: רק ניגון אחד לא ידעתי, רק את "יה אכסוף", אני רוצה שמישהו ילמד אותי אותו. אתה מכיר אותו, אור?

זה רגע של אהבה, בו אתה מחזיר את מה שקיבלת כאשר זה נהנה וזה אינו חסר. כי יש בו את כל האלמנטים של מבוכה ושל נעימות, של שמחה ושל כיסופים. אני מוצא את עצמי מעמר על מפת הניילון העבה הפרוסה על מפת השבת הרקומה את פירורי החלה שנותרו בין שלוליות ציר-הדגים וחתיכות צנון חצי-אכולות, מכותרות באותיות מרובעות בספרון הזמירות, משפיל מבט ובחרישות, בחרדת מחילה משבתא מלכתא, מתחיל ניגון. "יה אכ-סוף, נו-עם ש-בת…אה-י-י-י-יאי…"


 

והשמיים של ערב שבת, כיפה שחורה שביתר ימות השבוע אין לך פנאי להסתכל בהם, ואם לא זכו ישראל להתבונן בהם אחד בשבוע, דים. שהתבוננות גם היא מביאה לידי אהבה, שלא ראיתי עד אשר אותו אחד העיר אותי כל בוקר ללמוד ב"עין יעקב" מסכת ברכות. הקדוש ברוך הוא יושב ובוכה על החורבן, אומר התנא. ומצאתי את עצמי גם יושב ובוכה. לא בגלל עצים ואבנים, אפילו לא בגלל אובדן של עמי, אלא בגלל שגרמתי למישהו שאני אוהב לבכות.

הוא הטה עלי חסד בימי הפסח, הוא המליך אותי עליו בשלושת ימי הגבלה, מאז שאהבתי אדם אחד, ידעתי איך לקיים את האהבה לקדוש ברוך הוא. ומאז שידעתי שגם אני נאהב, אגדות הגמרא הפסיקו להיות משל בעלמא, "לכאורה" או "המשכיל יבין" פילוסופי שמרוקן את הרומנטיקה משיר השירים שרבי עקיבא מצא בו. עם אחרים שרתי את "יה אכסוף נועם שבת". איתו למדתי מאמר בנועם אלימלך, איך לכולנו יש רגעי צדיקות, ואיך חיבור ואהבה בין שני צדיקים, הוא דבר שכבר נגזר בגן עדן והקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים כדי להיטיב עם העולם הזה, אבל החובה היא עלינו להתחיל בפתיחת פקעת המשי העדינה של ההשגחה העליונה. ליטוף של אדם, הוא ליטוף של ריבונו של עולם ששלח שליח.


 

הנני מוכן ומזומן, במיני חשיקה וחפיצה, לתקן מה שלא באמת האמנתי בו עד אשר הספירה הזאת נתכוננה בנשמתי וברוחי.

4 מחשבות על “ובנעימה קדושה

  1. נפלא!
    סיפור קצר שהוא ארוך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s