כאן צריך לבכות – ביקורת על "שטיסל"

כאן צריך לבכות – ביקורת על "שטיסל"

אזהרה! הפוסט עוסק בסדרת הטלוויזיה "שטיסל". על כן, הוא מכיל פרטי עלילה ("ספויילרים"). ראו הוזהרתם.

בשצף הסדרות הטלוויזיוניות המנסות להציץ לתוך העולם הדתי והחרדי, עולה סדרה אחת עשויה היטב, הן מבחינת העלילה שלה והן מבחינת האותנטיות שלה (לרוב, כי דקי הבחנה יתהו מדוע חסידים אומרים "תיירע" ונפגשים בלובי כמו ליטאים). הסדרה מתארת את עלילתם של משפחה חסידית ירושלמית, משפחת שטיסל. בפרק האחרון, נושא אב המשפחה את הדברים הבאים בחגיגת חומש של ילדי החיידר (לקוח מתוך הסדרה):

השבוע הזה הוא שבוע לא פשוט בשבילי. אימי שתחיה מאושפזת בבית חולים. היא זקוקה להרבה תפילות. בימים האחרונים הכנתי את הדרשה לאירוע המרגש הזה. ורק אתמול הבנתי שאין בו "עמעס" (אמת). אני רוצה לספר לכם משהו. אמי שתחיה מאז שאני זוכר אותה כל יום שישי בשעות בין הערביים בזמן הדלקת נרות שבת היא בוכה. ולמה? פשוט מאוד. כי בסידור הישן שלה היה כתוב "כאן צריך לבכות". עד כדי כך פשוטה ותמימה האמונה שלה. את הדף הזה מצאתי בתהילים של אמי שתאריך ימים. הדף הזה נמצא אצלה כבר במשך שנים. היא רושמת עליו את כל השמות של הנכדים והנינים שלה, שתזכור להתפלל עד כל אחד מהם. הסתכלתי השבוע על הדף הזה ופתאום גיליתי כמה שמות שאני לא מכיר. שברתי את הראש וניסיתי לחשבו מי זה האנשים האלה ומאיפה אימא מכירה אותם? "רידג' בן סטפני", "ברוק בת סינתיה". ואז…אז גיליתי שהשמות האלה הם של דמויות מתוכניות טלוויזיה שאימא אהבה לראות.  מורי ורבותיי – כאן צריך לבכות! כמה עצומה האהבה שיש בך, אימא…! אהבה לכל אדם ואפילו לדמויות האלה, שהן דמויות שבכלל לא קיימות במציאות. גם על הצרות שלהם התפללת כל יום. כל יום. ילדים, אני מברך אתכם שהלב שלכם יהיה תמיד טהור. תמיד יהיה אכפת לכם אחד מהשני. שתמיד תתפללו.

מצאתי את עצמי, כמו הסבתא בסדרה שמתפללת על דמויות בדיוניות שלא ימותו, אף אני מתפלל על אותה סבתא שלא תמות. כי היא היחידה שנותרה מן הדור הקודם שאורו הולך ודועך, ולא מותיר לנו כיוון לאן ללכת. הכאב הוא לא על אנשים יקרים או קרובים, ולא על ידע שנעלם, אלא על אופי אמיתי, שאליו כיוונה התורה, אותו אנו מפספסים בגדול.

תמונה מתוך "שטיסל"

בסידור היה כתוב "כאן צריך לבכות". והבכי שלהם לא היה מזויף. כפי שהייתה חובה על הגוף כך הייתה חובה על הלבבות. ואת החובה על הלבבות הם קיימו בפשטות כמו החובה על הגוף. כשהתורה אמרה "ואהבת את ה' אלוהיך", זה היה ברור לאותם אנשים שצריך לאהוב את ה'. הם אהבו את ה' בצורה הכי פשוטה, כאילו היה חבר טוב, וכיוון שאהבו אותו, היה קרוב אליהם ולליבם.

היום יש מחסומים. הציניות והיוהרה הם עורלת הלב של ימינו. הם לא פותחים את הלב לקבלת רעיון כלשהו, אפילו לא אחר. ייתכן אפילו אדם רגיש מאוד, אבל בעל עולם רגשי משלו, ובכך הוא רגיש ומתנשא כאחד. הציניות עוזרת לנו להימנע מדברים שאנו יודעים בוודאות שדרושים להתמודדות מאיתנו. היוהרה נותנת לנו תחושה שאנו לא צריכים להתמודד עם שום דבר. ואנו ממשיכים לחיות בתוך בועה, בתוך פנטזיה שהכול טוב או שפשוט כולם שונאים אותנו.

הדברים מכוונים גם לחילונים וגם לדתיים. האדם הדתי יעשה לו את החשבון מתי בפעם האחרונה דרש את אלוהיו ולא דרש איזו התחסדות או חומרא לכאורה. כפי שכינה הרבי מקוצק: "השמר פן תעשה פסל תמונה כל אשר צוך ה' אלוהיך" – להיזהר מלעשות את המצוות פסל.

בבית הכנסת בו אני מתפלל ישנו זקן אחד, יזכהו ה' לאורך ימים ושנים, שהלבוש המסורתי הולם אותו ללא יותר מידי פוזה, והיא תהילתו. בימות השבוע הוא עם כיפת "ליבוביץ" שחורה, ובימי שבת הוא מחליף את הכיפה בכיפה לבנה. את ההלל הוא קורא מילה ומילה מהסידור, מחליף באמצע עמוד כאילו הייתה זאת הפעם הראשונה שהוא פותח את הסידור שהודפס עוד תחת הצנזורה הרוסית. זה לא שאין פה רגש. אדרבא, יש פה מטען רגשי עצום. אפילו לא צריך את הסימון בסידור איפה צריך לרעוד בתפילת הימים הנוראים. כי אם שליח הציבור לא יעשה אפילו בכאילו, הם ירגישו את זה. אין טררם, רק שלווה, כנהר זורם, כחלק מהחיים, להיות יהודי זה קודם כל להיות.

כאשר הלבוש הדתי הופך ללבוש גרידא, אז מתקבלות צורות חיים שעלולות לגרום חילול ה' של ממש. גאווה מוחצנת היא פסולה. גאווה מוחצנת בהיותך דתי עוד יותר – האם בעצם איננו בטוחים בזהותנו ולכן מחצינים אותה? אם כך, עלינו לחשוש כי מצבנו רע ביותר.

הרב רון יוסף, ראש ארגון אורתודוקסי הנותן מענה לצעירים הומוסקסואלים, סיפר פעם שבבית הכנסת שהוא התפלל בו, יצאו כמה אנשים כנגדו בטענה שלא ראוי שאדם כמותו יעמוד בראש הקהילה. בצר להם הם פנו לזקן-המתפללים בבית הכנסת ושאלוהו. הזקן הרים את ראשו הכבד מן הספר בו היה שקוע, תפס בידו חומש ויקרא, פתח בפרשת אחרי-מות-קדושים וקרא בקול גדול לרב: "הרב! אתה עושה מה שכתוב פה?". הרב נד בראשו לשלילה. "אז הכול בסדר", סיכם הזקן.

אבל אנחנו יודעים שהכול לא בסדר. כי אנחנו פחדנים ועצלנים. פחדנים לקחת אחריות על החלטות שאנחנו עושים בחיים, ולכן מחפשים להאשים את ההלכה או את המסגרת הדתית בכך שהיא כפתה עלינו דרך חיים מסוימת. בשו"ת-סמס טיפשי שאנחנו שואלים את הרבנים. מרגישים מוגנים במקום להתמודד עם העולם, מציבים את התורה כמגן לנו מפני האתגרים, במקום להציב את עצמנו כמגיני התורה והמסורת.

והדור הולך ופוחת. על הפלפול התלמודי נוכל לשמור, אבל על הרגש של קיום מצוות תמים, פסיעה קלה לבית המדרש בבוקר, טעם של שבקיה ותה-נענע לפני הסליחות של אלול, אותו אנו עלולים לשכוח. כדי לקבל סמיכה לרבנות, אחד התנאים היה מאז ומעולם לשמש תלמיד חכם. כי דרך ארץ, במובן של הכלי בו מועברת התורה, קדמה לתורה. לראות הנהגות של מורה רוחני, היא המורשה האמיתית. פרקי אבות פותחים במטא-מסורת, כי גם אם נגיע למצב שבו תשכח התורה, תמיד אפשר לשחזר כמו בימי חזקיהו, עזרא, שמעון הצדיק ורבי יהודה הנשיא. אבל את הדרך בא מעבירים את התורה, שהיא ייחודית לעמנו, אנו עלולים לאבד. וכאן, רבותיי, כאן צריך לבכות.

הודעה משמחת

עלון חדש בשם "קרוב אליך" יופץ החל מהשבת הזאת (וירא ה'תשע"ד) בבתי הכנסת הקרובים לבתיכם. העלון יעסוק בחסידות ובעבודת ה', ועבדכם הנאמן יכתוב שם, בסיעתא דשמיא, כתבות מידי פעם. כדאי לעקוב…

הודעה משמחת נוספת

למעוניינים בלבד: סיימתי לכתוב חיבור (ספרון קצר האמת) המכיל ביקורת בסגנון ניטשאני על מצב היהדות בימינו. כיוון שאיני יודע עד כמה הוא עלול לעניין את הקהל, כיוון שהוא כתוב בצורה פילוסופית, ולפעמים נושכת, מה גם שכדאי להכיר קצת את ניטשה לפני כן, איני מפיצו ברבים לעת עתה, אבל אשמח לקבל עליו ביקורת. הרוצה לקבל העתק (במייל ואפילו בדואר!) ישלח לי מייל לכתובת בעמוד "מי אני?".

ודבר אחרון בהחלט

את התמימות הזאת שאבדה, אפשר לראות בעטיפת האלבום המצורף. ילד וילדה הולכים בערב שבת לבית הכנסת ואוחזים ידיים. ניכר מהלבוש (החושפני יחסית?) שהם אינם דתיים, אבל ודאי לאף אחד זה לא היה פעם מפריע בבית הכנסת. בית הכנסת לא צריך להיות מקום של צדקנות-יתר, מקום שבו אנו מתחפשים לדתיים פעם בשבוע, אלא מקום אמיתי, שבו אפשר להוריד את השכבות לכמה רגעים ולראות מעבר ללבוש, נשמה יהודית. להתחבר לשורש – לשבת שנותנת לנו פרופורציות. ימים של פסטיבל הזמר החסידי בסגנון עדות-החסידים.

4 מחשבות על “כאן צריך לבכות – ביקורת על "שטיסל"

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אור אני שמח שיש פינה קטנה וחמה לולודיה (זאב) לצערנו אין דור כזה
    יש הרבה דברים שאפשר לילמוד מולודיה.
    אני אשמח לשמוע עוד סיפורים

  2. טוליק הגיב:

    הי אור, אחלה פוסט!
    שלח לי את החיבור למייל 🙂

    אגב ציניות ויוהרה, אתה קראת כבר את השיר שלי "בלדה לציניות"?
    http://galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=66824

  3. בדואר בדואר? אפילו עד אורוגוואי המעטירה?
    רשומה נפלאה עם טעם של פעם בהווה. יישר כוחך.

  4. […] לי בטענה: היא מלאה בערגה, אך לא במציאות. הצגתי בכמה פוסטים קודמים את הערגה לשטעטעל בו גרו אבותיי או לספר ה"חוק […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s