התשובה האורתודוקסית – סיכום

התשובה האורתודוקסית – סיכום

הדת הממוסדת

לאחר שהצגתי את הרקע להווצרות האורתודקסיה (והחרדיות) ומעט מעולמו של האורתודוקס, בחלק האחרון אני רוצה להצביע על היבטים שונים באורתודוקסיה, ואולי לתת מעט לגיטמציה להמשכה.

הסדר הדתי הוא כזה: ראשית ישנה האמונה, שאותה נגדיר כפשטות כהכרה בחובה לעבוד את האלוהים (או "לעמוד כנגדו"). אני מתעלם כרגע ממשמעות של "אמונת הנבואה" ו"אמונת התורה" המופיעים במורה נבוכים. לאחר האמונה באה ההלכה. האמונה ללא הלכה היא כחומר חסר צורה, ואילו ההלכה ללא האמונה היא כשלד חלול ללא תוכן. ההלכה היא דרך מסודרת ומבוקרת לעבודת האלוהים – אשר במלאכת פסיקתה כולם בעלי דעה (כל עוד הם כמובן רואים את עצמם "במשחק" ו"חברים במועדון ההלכה"). כאן כבר יעלו שאלות – הרי מה שאני מציג היא דת ממוסדת, שלדעת אנשים רבים היא אם כל חטאת. "מילא אתה טוען שיש אלוהים" הם יאמרו, "אבל למה לעבוד אותו בדרך מוכתבת?". אין זה המקום להאריך בטרוניא כנגד דת ממוסדת בפרט, כיוון שהדברים ידועים. להם אענה, כמיטב המסורת היהודית בשאלה: האם אותם אנשים הם גם נגד מדינה ממוסדת? דת ומדינה הם דברים שלדעתי, דומים מאוד במהותם (חובות, אוטוריטה, מוסר, חברה, קהילה ועוד…). אגיד גם שדווקא בגלל הדמיון המהותי בינהם, יש להפריד ולתת לכל אחד את המקום הראוי לו. נמשיך בהשוואה. מהי "מדינה ממוסדת"? הרי כל מדינה היא ממוסדת! לא נמצא אדם מן השורה שיתנגד לרעיון של המדינה ממוסדת, מלבד האנרכיסט. האנרכיסט מתנגד למדינה ממוסדת, ואילו רוב בני האדם מן הישוב יגידו נחרצות שלא למדינה ממוסדת הם מתנגדים, אלא למדינה ממוסדת מידי, ויתכוונו בוודאי לדיקטטורה. הפתרון המדיני המקובל ע"פ רוב הוא דמוקרטיה. גם כך בדת. כאשר אנשים אומרים שהם כנגד דת ממוסדת, איני מסווג אותם ישירות כאנרכיסטים, אלא כמתגדים לדת דיקטטורית, שחוקיה מוכתבים ע"י אליטה או קבוצה דתית מועטה. זאת דת הכנסיה הימי-ביניימית. היהדות הציעה מאז ומעולם הלכה דמוקרטית, בה העם הוא חלק מן הגזרה ויש לו זכות לשמוע ולהסכים או לחלוק. הבעיה היא שהיהדות של ימינו נתפסת כדת דיקטטורית, והיהודים כצאן שעושה את מה שהרבנים אומרים. עקירת התדמית השלילית הזאת היא קשה, ואיני יודע אם תקרה בקרוב.

דגל האנרכיזם – שחור. למה לא לחיות באפור?

גוונים של אפור

החוליה הבאה לאחר ההלכה היא האורתודוקסיה – הוא קורפוס החוקים המשתנים בהתאם לזמן ולמרחב בו היהודים שומרי ההלכה פועלים. מטרתה – להכריע בתחום האפור. מדרש יפה אומר שכשעלה משה למרום הראה לו הקב"ה לכל מצווה 40 פנים לאיסור ו40 פנים להיתר. אם היינו מקבלים בסיני את השולחן ערוך, לא היינו יכולים להתקיים אפילו שעת אחת. לכן ניתנה התורה עם גרעין קשה וקליפה מגומי שאפשר למתוח אותה לכאן או לשם לפי הצורך והשכל הישר. מקרים שהם לא אסורים בתכלית אבל גם צד היתר לא פשוט בהם, כפי שאמרנו "בתחום האפור", דורשים הכרעה – והיא היא האורתודוקסיה. כיוון שרוב העולם מתקיים דווקא באמצע, בתחום האפור, אז ההיבט האורתודוקסי הוא יותר דומיננטי בחיי היהודי. כמה דוגמאות. האם אכילת בשר עוף בחלב היא הלכה או אורתודקוסיה? זאת שאלה אפורה בהחלט, ולכן בהתחלה איסור עוף בחלב היה הכרעה אורתודוקסית (שלקח זמן עד שהוא התקבל, כפי שמספרת הגמרא שבמקומו של ר' יוסי היו אוכלים עוף בחלב). לאחר זמן, ההכרעה האורתודוקסית הזאת הפכה להלכה ממש, שאנו מקיימים היום.

זאת דוגמא להוספת חיוב, מה עם הורדת חיוב? אף זה קיים. אין זה הורדת חיוב ממש, אלא צמצומו עד לכמעט בלתי אפשרי. הדוגמאות הקיצוניות הם בן סורר ומורה ועיר הנידחת שכל העוקץ מן המצווה יצא, ועל כן נותרו תיאורתיות בלבד. אבל גם בימינו זה רלוונטי. לדוגמא, בעניין העלאת קרבן פסח. לפי דעות רבות, אנו חייבים בימים האלו ממש, ללכת ולהקריב על הר הבית קורבן פסח. אבל עיננו הרואות שמלבד כמה מטורפים לעניין, אין הוראה הלכתית של גדולי הדור ללכת ולקיים את אחת המצוות החשובות בתורה. מדוע? כיוון שבמציאות של היום, אותם גדולים מבינים שאין מקום לעבודה עם קורבנות. אין מדובר בעקירה של המצווה מן התורה, אלא במניעתה – בדומה לבן סורר ומורה או פרוזבול. כך גם אנו מנועים מלהביא את קרבן הפסח, ולא עוברים על מצוות עשה.

נשאלת השאלה, מהו הקריטריון למנוע מצווה או להוסיף הנהגה? זאת שאלה קשה וארוכה, אבל אוכל להציע כפתרון לדוגמא את הקריטריון של אסא כשר, כלומר "שלילת עבודה זרה". כאשר הפסיקה ההלכתית \ אורתודוקסית מכוונת כנגד מתן יחס חיובי מועדף לדבר שאינו האל, אז היא בכיוון הנכון. אין הרבה שחור ולבן. אבל בסופו של דבר היהודי רוצה לעשות מצוות ולהימנע מעבירות, ולכן אין ברירה אלא להכריע ע"פ קריטריון חזק יותר בשאלות האפורות, כאשר דרכי הפסיקה ההלכתיות הסטנדרטיות לא מספיקות.

אבל, כמו שאין דמוקרטיה 100%, כך יש גם חריגות בהלכה ובאורתודוקסיה. לדוגמא –הגזירות. ביד החכמים האופציה לגזור גזרות ומלכתחילה לא לנמק את הטעם שלהם, פן יתחכמו הקהל על הטעם ויגיעו לכדי קלות ראש. (ראו הקדמה לח"פ לרמב"ם). לדעתי, זאת אופציה לגיטימית לחלוטין, כי לפעמים העם לא צריך לדעת הכול, ומישהו כן צריך לקבל החלטות חשובות, גם אם העם לא אוהב את זה. ככה זה בדמוקרטיה, לפעמים יש צו נשיאותי או משהו. יש לזכור את העובדה שעם יהודים אנו מתעסקים.

הקוד החרדי

השלב האחרון בשרשרת הוא החרדיות – הגינונים הקטנים שעיקרם התבדלות. הבעיה המרכזית היא שרבים תופסים את הגינונים החרדיים כהלכתיים ואפילו אמוניים! (כלומר, שלבים ראשונים בשרשרת). זה קורה כאשר חוזרים בתשובה ישירות חובשים כובע שאינו קובע ומעיל שאינו מועיל, ותופסים את עצמם כיהודים צדיקים: שהרי הם לבושים בצורה הכי חרדית שיש. זה קורה גם להיפך – בהסתכלות החילונית על הלבוש החרדי כחיוב דתי-אמוני.

אני רוצה להתייחס גם לשאלה נוספת המרעישה גלים בעולם החרדי: שאלת הפאה לנשים. רבים המצטדקים השואלים מה התועלת בפאה הנראית יותר טוב משיער אמיתי, ולעיתים אפילו חורגת מן קוד הצניעות הבסיסי. לדעתי יש להפריד בין שני היבטים בפאה הנוכרית: עניין ראשון הוא עניין כיסוי הראש עצמו. כיסוי הראש לאישה קרוי במסכת כתובות (פרק ז') "דת יהודית". החיוב על האישה לכסות את שערות ראשה הוא חלק מן האותודוקסיה, הקרויה בלשון חכמים "דת יהודית". שאלת הצניעות, לעומתה – היא שאלה של חרדיות, ז"א רמה פנימית יותר. את השאלות החרדיות לא הפוסקים פותרים, אלא דווקא הקהל החרדי עצמו שקובע את הקודים. לכן, אי אפשר לטעון שפאה נוכרית היא אינה "כשרה". אפשר אולי לטעון שהיא אינה צנועה, אבל אפילו הפוסקים יודעים שזה לא תפקידם לקבוע זאת, ולכן הם מקפידים להדגיש שראוי שהפאה לא תיראה כשיער אמיתי – רק משום היות הפאה "דת יהודית" – עובדת האם השיער מכוסה ולא איך הוא מכוסה. הרי 'פרחות' יש בכל מקום, גם בחברה החרדית, ומולם נמצא דווקא חילוניות לבושות בצורה מכובדת. ההפרדה בין שני ההביטים הללו מתבקשת.

פאה – דת יהודית

בעיה גדולה יותר אצל החרדים היא שככל קבוצה, הם נוטים להגן על המקום ממנו יצאו. כלומר – יציגו את החברה החרדית כמוסרית ביותר, הטובה ביותר (בהשוואה לחילונים כמובן), ויתרצו את כל הבעיה בהינף יד ובאמירת "אצלכם אין בעיות?!". זה לא פתרון. צריך להכיר בבעיות ולמנוע לקראת הפתרון. ההתחלה קשה, צריך לצאת נגד הזרם. אבל כפי שאני תמיד אומר: "הקיצוניים יסובבו הגלגל". אי אפשר לסובב גלגל מהאמצע, רק מהצדדים. רק פעולות קיצוניות מזיזות דברים.

הן עם לבדד

בסך הכול, אנו עם של היפסטרים. אברהם הלך להתבודד בכנען ולא להיות כמו כולם. אנחנו אוהבים להיות מיוחדים ומובדלים. כשתשאלו היפסטר למה הוא לבוש מוזר, ברור שבתוך ראשו הוא סבור שזה יפה ובגלל זה הוא לבוש כך, אבל הוא יענה לכם: "כי ככה אני לבוש". גם אנו בתוך קיום המצוות שלנו, אנו מוצאים ערך פנימי לעבודת האלוהים, ואנו עושים את זה, כי אנחנו עושים את זה ללא תלות בסביבה. האדם המעוניין בקביעת ערכים דתיים בחייו, ראוי לו לקבל את הדרך המסורתית, אשר אני רואה בה כטובה ביותר. בעצם, זה מה שרוב החוזרים בתשובה עושים. אז למה טרחתי לכתוב את הפוסט הזה?

בסדרת הפוסטים הבאה: "בין ישראל לעמים": מה אומרים חכמי אומות העולם על היהודים?

ודבר אחרון בהחלט

ראיתם? אפילו לא הזכרתי את הבחירות. זה הכי קרוב שתקבלו:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s