אשרי – מדרש מודרני

אשרי \ א"י גולדשטיין

חצות הלילה. באותו לילה הוא טרם שכב לישון. לא שבשאר הלילות הוא ישן כ"כ טוב, אלא שבלילה הזה הוא מלכתחילה לא שכב לישון. היום שבא טרם אותו הלילה אף הוא לא היה מיוחד. ושוב, זה לא שימיו שלו היו רגילים בדך כלל. הארץ לעולם עומדת, לא נעה, סטטית, אלא רק הוא בקירבו נע הלוך ושוב. במחשבה שבצבצה בו עם שקיעת החמה החליט לעשות את זה הלילה. מחשבה חצופה מאוד, שכן דברים שבלב אי אתה רשאי לכותבם במגילת-ספר. ולכן הרהר בכך כל הערב ולא הלך לישון – האם לעשות את אותו מעשה או לא. ואילו לא יוסיף לו האלוהים ימים? שמא ידע מה פחד יראה מחר? לכן החציף והעיז את פניו לעשות את המעשה, לכתוב את מה שרצה לכתוב.  אבל זה הצעד הקל, מאיפה להתחיל לכתוב? המשפטים האלו, שהוא רצה לחברם ליצירה אחת – כ"כ שונים. הם מהבהבים בו, עולים בו עוד באשר הוא נער ולא משליכים אותו לעת זקנה גם לעת כזאת. חלקם מביאים ומביעים עצב, וחלקם שמחה. אבל כולם פונים אל האלוהים. בכל שלב, יכול אומר אפילו שבע פעמים ביום, הוא שולף איזה משפט שכזה, איזו אמרה – מוטו, מנטרה, יכול להיות שהוא שמע אותו מאיזה שיר מוכר, מאיזה חבר שאמר לו פעם, אולי מהספרים הקדושים, ויכול להיות שהוא בעצמו ברא את המשפט הזה, מתוך דחף ולחץ בעצמותיו, מתוך רצון עז לחדש משהו, אולי את עצמו, אולי לברוא מחדש את ליבו הטמא. אז היו לו מאות, לא, אלפי משפטים שכאלו – שלך תדע איך הם מתחברים יחדיו. הוא התבונן שעה קלה מבעד לחלון, שהיה גבוה משאר בתי העיר כולה – ביתו שלו, הוא חשב, נאה כ"כ, הוא התבונן מעלה אל הכוכבים האיתנים, וליבו נחמץ בקרבו על התנדנדותה של השכינה בעולם ללא מקדש. הוא אמר בלחש את כאבו הזה לאל עליון בעודו מרגיש לחץ בחזה. יש משהו ממכר במלנכוליה. להתמרמר עוד ועוד, וכאשר אין כבר על מה להתמרמר, מוצאים סיבה חדשה או חוזרים לסיבה הראשונה ואז עוד פעם נשברים. איזה משהו בתוכו, ואולי בתוך כולנו, מאמין שהאלוהים אוהב לב נשבר. שהוא מאזין ומקשיב ומתבונן בנו. גם המחשבה הלילית הזאת, בעוד כל היהודים ישנים בטח בעריסותיהם, הייתה מסוג המשפטים שהוא רצה לכתוב במאגנום אופוס שלו. לעת רגע שמח בליבו שמעין השירה שלו לא יבש, והעלה על דעתו – אולי לפתוח במשפט הזה. לא, הוא כולל יותר מידי רקע קודם. מה הקוראים יודעים עליו? מה הקוראים יודעים על המקדש? לאיזה קוראים הוא מייעד את זה? הרי כל החיבור הזה הוא משהו אינטימי בינו לבין אלוהיו. ובכל זאת, הוא החליט לכותבו, אז צריך להתחיל במשהו. הוא המשיך ללטף את זקנו, שכבר שערות לבנות תפסו בו ואולי הותירו שערה אדמונית אחת זכר למעשה בראשית. הוא התיישב על הכסא בחדרו הקטן, שמהחלון הבהיקו רק הכוכבים, והדלת סגורה בעדו, ואפילו לא כלב חורץ לשונו. מעט צרצרים אמרו שירה. שני נרות שמן האירו את השולחן, שעליו הייתה פרוסה חתיכת גוויל כבר מן הצהריים לצורכי מלאכתו. בראותו את הקלף נזכר במעמדו הנכבד. איך הציבור תופס אותו, איך עיני כולם נשואות אליו, איך מקרקרים סביבו כאפרוחים כל בחורי ישראל ומבקשים תורה מפיהו. הוא נקשר עליהם יותר מידי חזק, יותר מידי מהר. כי שהם הולכים, עוזבים אותו – ברצונם או בעל כרחם – הוא נשבר, מלמל מילים לא ברורות, כושר הדיבור והליריקה המרתקת שלו נפגמת קשות. אבל עדיין, יש הוא של הקהל, ויש הוא של עצמו. וליבו נחמץ שוב בקרבו – מה הוא, אם לא אפס, אין, כלום – הם לא רואים אותו בעת המשברים שפוקדים אותו מידי יום ביומו, הם לא מביטים פנימה ללבב המתחפר בעפר. שיתפסו אותו איך שהם רוצים, הוא ידע שלמעשה הוא אינו כזה גדול, הוא נשאר התולעת של אבאל'ה. הוא הרבה לחשוב – האם יוכל לקחת מתישהו פסק זמן מן החיים הציבוריים האלה, ללבוש שק ולצום על חטאיו, להתוודות על עוונותיו. המדבר לא רחוק מביתו שלו – הוא מדי פעם השקיף לשם, מפנטז למשך דקות ארוכות על חופשה מסוג אחר, רוחני, שם – רחוק מחומריות וגשמיות העולם הזה. וכך קפץ למוחו עוד מן המשפטים שרצה לכותבם. מי מנה את כל השורות האלו? ומה אכפת לו בכלל מההנאה, אם תהיה כזאת, של בני אדם? הרי ה' שומע את כל מה שהוא אומר בלב. ה' שומע, אבל לא עונה. הוא אף פעם לא ענה. כל החיבור שהוא עומד לכתוב, אין שם משפט עליון אחד – הכול בא מן האדם וחוזר על האדם. האלוהים לא בן-שיח פעיל כ"כ. אבל הוא ידע, ידיעה ברורה, שה' שומע ומרחם, ודי לדבר הזה, זה סיפק אותו. מתוך כל המשפטים שהיו כבר מבולבלים בראשו התיישב שוב על הכסא, וזקף את גוו. מסר לכלל האנושות, מזה הוא יתחיל. משהו דידקטי ונוקב, אבל לא תוקף – משהו שמביא תקווה, שמחבר את הקורא ישירות לבורא, שמעורר אצלו נימי נשמה. הוא סילק מהגוויל את החפצים השונים שהיו עליו, לקח מעט דיו ושרטט על הקלף אל"ף אשורית גדולה ונאה. למראה האות המעוטרת נזכר במראהו של ספר תורה אחד, שהיה מונח בחיקו בחדר בו ישב. מחשבה זו גררה מחשבה על ברכת משה בסוף התורה, שלא מזמן קרא בה, שהרי היה קורא הרבה בספר דברים. "אשריך ישראל מי כמוך" מסיימת התורה. הוא נמלא הערצה למשה רבינו. ושוב התגמד – מי הוא הקטן שיבוא ויוסיף על התורה, על דברי משה? אבל הפור כבר נפל, והאל"ף הייתה משורטטת היטב על הקלף. אל"ף זאת אות טובה להתחיל בה. ואולי מתוך כבוד למשה רבינו הוא מצא איזה משפט להתחיל בו. משפט חדש, לא מבין השלאגרים שלו, אבל הוא נחיתה קלה לתוך עולמו הסוער שלו, שאדם אחר לא יבין. הוא טבל את הנוצה בקלמר ורכן אל עבר האל"ף שהספיקה להתייבש, אותה השלים למשפט שלם: "אשרי האיש, אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב". זה קרה מהר מידי, הוא חשב לעצמו. הוא התרחק מעט מביט במשפט כולו. ומיד ידע כבר איך ילך המשך המשפט, ידע את סוף הקטע כולו, ידע גם מה יבוא בקטע אחריו, וידע מה לרשום בספר כולו. המחשבות מכל חייו רצו מול עיניו. כשניסה לעצום אותן המצב רק החמיר, כאילו התקיפו אותו באמצע הלילה הדומם, והטריפו את רוחו שהייתה מתוחה ושקטה עד עתה. הוא נזכר במה שעשה לו בנו שלו, הוא נזכר במה שעשה לאחרים, איך פגע בהם, איך ניצל את מעמדו. אבל הוא לא יכול היה לכתוב את זה עכשיו מתוך הסערה שחש בפנים. הוא קם מהכיסא והתיישב על הקרקע. ולמשך שאר הלילה, המלך דוד ישב יחף על רצפת חדרו ובכה נוכח פני אלוהיו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s